Nedarim 12a – נדרים יב.‏ – Shas HaMeforash

(1)

וְהָא נוֹתָר וּפִיגּוּל לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים הוּא.

But notar and piggul are conditions that apply after the sprinkling of the blood, when the prohibition against misusing consecrated property, which the individual is attempting to extend to a permitted item, no longer applies. Since the vow takes effect, this proves that the individual is associating the object of his vow with the original forbidden status of the offering.

מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

והא נותר לאחר זריקת דמים הוא – דאיתסר דנותר הוי שניתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופיגול שיצא חוץ למחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור והא נמי דלאחר זריקת דמים והוה ליה שעת הכושר קודם לכן וקתני דאסור אלמא בדהשתא קא מתפיס ואיכא דאמרי האי פיגול לאו דוקא הוא דלא הוי פיגול אלא היכא שנשחט על מנת לאוכלו חוץ לזמנו דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם ולא קא פריך אלא מנותר דהוה ליה שעת הכושר ופיגול אגררא נסבה ולאו דוקא.

אמר ליה רב הונא לרבא בנותר של עולה – מיירי דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דעולה כולה כליל היא אבל אי הוה ליה שעת הכושר אמרינן מעיקרא קא מתפיס.

והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא – ר״ת לא גרס פגול דהא זריקה לא מהני לפגול דלעולם הוה כקודם זריקה מיהו יש ליישבו אגב נותר נקט ליה הש״ס והא קושיא מנותר דלאחר זריקת דמים ואפילו הכי מתסר אלמא במעיקרא מתפיס וא״ת הא כיון דאמר בהדיא בנותר ונותר הוי לעולם לאחר זריקת דמים אם כן הוי כאילו אמר לאחר זריקת דמים דפשיטא לך לעיל דמותר א״כ קשה דהא משמע דרבא בא ליפשוט הבעיא וי״ל דלא דמיא דהתם מדהאריך בלשון לאחר זריקת דמים ודאי בעינן להתיר אבל גבי נותר לא האריך בלשונו יותר מאילו אמר זה כזה מה שייך למימר משום דמתפיס בנותר והשתא מיתסר דהא דבר האסור הוא אלא ע״כ משום דמעיקרא מתפיס ומשני בנותר של עולה שיש בו מעילה לעולם אבל ליכא לפרושי דבנותר סתם תלינן ליה בעולה להחמיר א״כ מאי פריך ליתני כבשר עולה הא רבותא טפי אתא לאשמועינן דבנותר סתם תלינא בנותר של עולה לכן נראה כדפרישית.

והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא. דלא מקרי נותר אם לא שהותר לכהנים תחלה או למזבח דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ממנו וגו׳ ופגול נמי לא מקבע בפגול עד שיקריבו כל מתיריו וכי מתפיס בהו לאו באיסור נותר ופגול קא מתפיס דדבר האסור הוא אלא בעיקר הזבח קא מתפיס וכבר יצא הזבח מידי מעילה אלמא בעיקר קא מתפיס:

והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא – אית דלא גרסי פגול שהרי מכיון שנתפגל אין זריקתו מתירתו אלא מנותר קפריך דאיסור נדריה פקע ליה בזריקת דם ואפילו הכי תנן דאסור אלמא בעיקרו קמתפיס.

והא [והרי] נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא איסורם, ואין בהם אז עוד דין מעילה, אף שהם אסורים מטעם אחר. ואם כן, מוכח מכאן שכאשר הוא מתפיס בדבר — אינו מתפיס במצבו הנוכחי, אלא בעיקרו.

But notar and piggul are conditions that apply after the sprinkling of the blood, when the prohibition against misusing consecrated property, which the individual is attempting to extend to a permitted item, no longer applies. Since the vow takes effect, this proves that the individual is associating the object of his vow with the original forbidden status of the offering.

מאמרים באתר אסיף

משמעות הקדשת פה בבכור / הרב אברהם נחשון והרב אלעזר נחשון (מעלין בקודש כז, כולל בית הבחירה תשע״ד)

בשתי תרומות הכתוב מדבר - הבחנה ביסוד תרומה / הרב דן נבון (אסיף ג, איגוד ישיבות ההסדר תשע״ו)

מיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן בְּנוֹתָר שֶׁל עוֹלָה אֲמַר לֵיהּ אִם כֵּן לִיתְנֵי בִּבְשַׂר עוֹלָה.

Rav Huna, son of Rav Natan, said to him: It is possible to say that it is speaking here about notar of a burnt-offering. Since a burnt-offering may not be eaten even after its blood is sprinkled, the original prohibition against misusing consecrated property continues to apply to the meat of this offering. Rava said to Rav Huna, son of Rav Natan: If so, let it teach explicitly that the individual referred to the meat of a burnt-offering.

מיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אם כן ניתני בבשר עולה – ממש דלית ליה שעת הכושר.

דהא בקרבן קא מתפיס – והויא נדר גמור.

בנותר ופגול של עולה. שלא יצא מידי מעילה ששמו עליו לעולם עד שיתוך הבשר:

אם כן לית ני כבשר עולה. אלא ודאי נקט נותר ופגול לאשמועינן דבעיקרו קא מתפיס ולא איירי בעולה:

בנותר של עולה – דאפילו תמצא לומר דבדהשתא קמתפיס אכתי נדריה לא פקע דהא עולה אסורה אפי׳ לאחר זריקה.

א״כ ליתני בבשר עולה – אי אמרת בשלמא דלאו בעולה מיירי נקט נותר לאשמועינן דבעיקרו קמתפיס אלא אי אמרת דבעולה מיירי מאי רבותיה דנותר אכתי נדריה לא פקע ואי הכי ליתני בשר עולה ולפי מה שפירשתי במשנתינו דבנותר ופגול לא בעי ר׳ יהודה כ״ף הדמיון בדין הוא דלישני ליה דלהכי תנא נותר ופגול ולא תנא בבשר עולה לאשמועינן דבהני אפילו בלא כ״ף הדמיון מתסר אלא דעדיפא מיניה שני ליה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לעולם אימא לך דכי מיתפיס בעיקרו קמיתפיס. ומהכא ליכא למשמע מידי דהכא בנותר של עולה עסקינן דאפילו קודם שנעשה נותר נמי אסור דכולן כליל ולא הוה ליה היתירא לא בתחלה ולא בסוף. ומשום הכי אסור כי אמר ככר זה כנותר של עולה דאפילו אמרינן בעיקרו קא מיתפיס הוה ליה אסור דנותר של עולה לא היה לו היתירא לאכילה מעולם. אבל היכא דאיכא היתירא כגון נותר דשלמים דהוה ליה היתר קודם נותר לעולם אימא לך דכי מתפיס בעיקרו קמיתפיס. אם כן. דבנותר של עולה קמיירי ליתני בבשר עולה שלא היה לו נמי היתר מעולם. אלא מדקאמר נותר שמע מינה במידי דהוה ליה שעת היתר קמיירי וכגון שלמים לאחר זריקת דמים קודם נותר. לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא כי קאמר הרי זה כבשר עולה דאסירא דהא בקרבן קמיתפיס והוי נודר מעליא דהוי נודר בדבר הנדור ולא בדבר האסור דהא כשר להקרבה. אלא נותר ופגול דעולה איצטריך ליה דאימא באיסור נותר ובאיסור פגול בעי למימר והוה ליה כו׳ ולא מיתסר דנדר הנתפס בדבר האסור לאו כלום הוא כדאמר לקמן כי ידור נדר עד שידור הנדר בדבר הנדור ולא בדבר האסור. קא משמע לן דהוי אסור משום דקא מיתפיס בקרבן דהוי דבר הנדור ונותר בא מקרבן. פירוש.

והרי״ץ ז״ל כתב על דרך הר״ן ז״ל וז״ל: וקא מיבעיא ליה לרמי בר חמא מי אמרינן בעיקרו קמתפיס כמו שהיה קודם זריקה שהיה אסור והככר נמי אסור. או בהיתירא קמתפיס כמו שהוא עתה לאחר זריקה שהוא מותר באכילה ואמר זה כזה שיאכלנו בטהרת הקדש או שלא יאכלנו חוץ לחומה. אמר רבא תא שמע נותר ופיגול אסור. והכי ודאי מוקמינן לה למתניתין כגון דמחית גביה נותר ופגול ואמר זה כזה כדבעיא דרב חמא. וקאמר אסור אלמא בעיקרו קא מתפיס. ויש גרסאות דגרסי בהדיא הכא נמי היכי דמי אילימא כדאקשינן לעיל. ותירץ דבנותר ופיגול של עולה איירי מתניתין דאין היתר להדיוט לא לפני זריקה ולא לאחר זריקה וזריקה היא שמתירתה למזבח אבל להדיוט לעולם אסור. והקשה לו רבא אם כדבריך ליתני כבשר עולה סתמא מאי איריא פיגול ונותר דנקט. דבשלמא אי פיגול ונותר דבשלמים קמיירי איכא למימר דלהכי תנא נותר ופגול לאשמועינן דבעיקרו קא מתפיס דאי נקט בשר הוי מוקמינן לה קודם זריקה ומשום הכי אסור אבל לאחר זריקה לא. אלא אי אמרת דבנותר של עולה לאיזה צורך נקטיה. ותירץ לעולם כנותר ופיגול של עולה ואיצטריך ליה למנקט הכי לחדושא בעלמא שלא תאמר כי בזה הנותר דאית ביה תרי איסורי חד איסור עולה הראשון שלא פקע ועכשיו שניתוסף בו איסור פיגול ונותר ואימא דדעתו לאתפוסי אאיסור דפגול ונותר שבו וקיימא לן בפרק שני דעד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. קא משמע לן דדעתיה אאיסור נדר דעולה שיש עתה נמי בו ומיתסר. ויש מי שפירש דאפילו יכוין לאיסור נותר ופיגול דיש בו אפילו הכי קאמר דאסור דהא האיסור לא בא אלא על ידי נדר שאם לא היה דבר נדור לא היה בא לידי פיגול ונותר ולכך חשבינן ליה דבר הנדור. והרמב״ם ז״ל כתב פרק א׳ דהלכות נדרים בלשון זה האומר הרי הפירות האלו עלי כנותר כפגול כבשר טמא של קדשים הרי אלו אסורים שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום. משמע מדבריו דהאי פגול ונותר לא מיירי דווקא במחית קמיה ואמר זה כזה כבעיא דרמי בר חמא אלא באומר סתם על הפירות או על הככר שיהיו כנותר וכפגול. וגם נראה מדבריו שהוא תופס עיקר תירוץ דרב הונא דמוקי לה למתניתין בנותר של עולה מדקאמר שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום ואמר של קדשים סתם ודאי דעומדות בקדושתן עתה מיירי. וקצת תימה יש לי עליו דהא במסקנא קיימא לן כדפשט רבא לחומרא דבעיקרו קא מתפיס ולא כרב הונא שדחה דברי רבא ומשמע דסבירא ליה בעיא דרמי בר חמא לקולא והר״מ עצמו פסק בעיא דרמי לחומרא. ואולי כי רב הונא שדחה דברי רבא לא משום דלא סבירא ליה בעיא דרמי לחומרא אלא שלא היה מקובל בעיניו מה שפשט רבא ממתניתין כי איכא לאוקמי בנותר של עולה. ובזה יתיישבו דברי הר״מ.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: אפשר לומר שמדובר כאן בנותר של עולה, שאין בשרה מותר באכילה לעולם וגם לאחר זריקת הדם עדיין קדושת עולה חלה עליו ולא יצא מקדושתו כלל. אמר ליה [לו]: אם כן, ליתני [שישנה] במפורש שהתפיס בבשר עולה!

Rav Huna, son of Rav Natan, said to him: It is possible to say that it is speaking here about notar of a burnt-offering. Since a burnt-offering may not be eaten even after its blood is sprinkled, the original prohibition against misusing consecrated property continues to apply to the meat of this offering. Rava said to Rav Huna, son of Rav Natan: If so, let it teach explicitly that the individual referred to the meat of a burnt-offering.

מיוחס לרש״יפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא בְּשַׂר עוֹלָה דְּאָסוּר דְּהָא בְּקׇרְבָּן קָא מַתְפֵּיס נוֹתָר וּפִיגּוּל דְּעוֹלָה אִיצְטְרִיכָא.

The Gemara responds: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state that if one associates the object of his vow with meat of a burnt-offering, it is forbidden, as he extends the status of an offering to the other item. However, if one extends the status of notar and piggul of a burnt-offering, it is necessary to say that the other item is forbidden.

מיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא נותר ופיגול איצטריכא ליה – דאימא באיסור נותר כו׳ קמתפיס.

ולא מיתסר – דלא הוי נדר כדבעינן למימר לקמן שיהא מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור.

היה מתפיס בנותר ופגול אם אמר כך סתם אסור שהרי מכל מקום מתפיס בקרבן הוא אבל אם היה נותר ופגול לפניו ואמר זו כזו אם נותר ופגול של שלמים הוא לדעתנו מותר שהרי לאחר זריקת דמים הוא להיות פגול גמור להתחייב עליו כרת שאף הפגול אינו נקבע עד לאחר זריקת הדם שכך אמרו בשני של זבחים כהרצאת כשר כך הרצאת פגול כשם שלא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו כך אינו פגול גמור להתחייב עליו בכרת עד שיקרבו כל מתיריו ר״ל שיעשו ארבע עבודות שחיטה וקבלה והולכה וזריקה בלא עירוב מחשבה אחרת פוסלת מצד אחר במחשבת חוץ למקומו או ענין אחר הפוסל במחשבה שאין בה כרת הא כל שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ לזמנו ועשה האחרות או במחשבה זו בעצמה או בסתם זהו הפגול הגמור שחייב עליו כרת וכן אין בו דין נותר להתחייב באכילתו כרת מצד נותר עד שיקרבו כל מתיריו ואחר שהתפיס בהן לאחר זריקת הדם הרי התפיס בדבר שהיה מותר מצד עצמו אלמלא שרבוץ עליו שם פגול ונותר ואם מפני שהוא אסור מצד הפגול והנותר אין זה נדור אלא אסור אבל אם היה של עולה אסור ואין אומרין שבאיסור הבא מצד הנותר והפגול הוא מתפיס אלא באיסור הבא מצד הקרבן וזהו שאמרו סלקא דעתך אמינא באיסור נותר ופגול מתפיס והוה ליה מתפיס בדבר אסור קמ״ל:

ולשיטת גדולי המחברים אף בשל שלמים כן שהרי בעיקרי הוא מתפיס ולענין ביאור מיהא זה שהיה סבור להוכיח דבדהשתא קא מתפיס מנותר ופגול וקא סלקא דעתין בנותר ופגול של שלמים מנותר ופיגול הוא מקשה שאילו היינו אומרים בעיקרו קא מתפיס היה לנו להתיר מצד הזמן שאחר זריקת הדם עד שנעשה נותר ואע״פ שלדעת בעיקרו מתפיס היה איפשר לומר גם דינו לקודם זריקת הדם ויאסר שמא אין דנין כל כך למפרע ואין זה עיקרו אלא עקר לעיקרא:

ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מיבעיא [נצרכה המשנה] לומר שאם אמר על דבר ״הרי זה כבשר עולה״ שאסור, דהא [שהרי] בקרבן ממש קא [הריהו] מתפיס את החפץ, אבל נותר ופיגול של עולה איצטריכא [הוצרכה לומר],

The Gemara responds: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state that if one associates the object of his vow with meat of a burnt-offering, it is forbidden, as he extends the status of an offering to the other item. However, if one extends the status of notar and piggul of a burnt-offering, it is necessary to say that the other item is forbidden.

מיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כְּאִיסּוּר נוֹתָר כְּאִיסּוּר פִּיגּוּל וְהָוֵה לֵיהּ כְּמַתְפֵּיס בְּדָבָר הָאָסוּר וְלָא מִיתְּסַר קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

It could enter your mind to say that the individual intended to declare the item forbidden like the prohibition of notar or like the prohibition of piggul, and this would be like one who associates the object of his vow with an item that is forbidden by the Torah rather than an item forbidden by means of a vow. Consequently, the item is not forbidden, as one can take a vow by associating the object of his vow with a forbidden item only if that item is itself prohibited due to a vow. The mishna therefore teaches us that his intention is to transfer the prohibition of the offering, and the vow takes effect.

מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

קמשמע לן – האי דקאמר נותר ופיגול לאו איסור נותר ופיגול קאמר איסור כמותו אלא בנותר ממש ופיגול ממש דהוי דבר הנדור.

איזהו איסר האמור בתורה – דכתיב לכל שבועת אסר (במדבר ל) דמשמע שיהא נודר בדבר שנאסר בכך.

אבל נותר ופגול באיסור נותר ופגול קמתפיס והוה ליה דבר האסור קמ״ל – דבמעיקרא בקדושת הקרבן קמתפיס וא״ת מ״מ תיפשוט בעיא כי היכי דאמר הכא דאע״ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא (אפ״ה) הוי תלינן ליה בדבר [האסור] דמעיקרא ה״נ דאיכא למיתלי בהיתירא דהשתא תלינן לומר בעיקרא מתפיס וי״ל דלא דמי הכא שסוף סוף מוכיח שלאיסור עצמו קמתכוין כי תלינן תלינן בדבר האסור אבל לעיל דאיכא למיתליה בהיתרא דהשתא ולא בא לאסור עצמו איכא למימר בהיתר קמתפיס א״נ שאני הכא דדבר האסור דהשתא לא חייל כ״א מכח קדושת דבר הנדור דמעיקרא ולפי תי׳ שני ניחא ההיא דשבועות פ״ג.

כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שכוונתו בנדר היתה שיהא זה כאיסור נותר, או כאיסור פיגול, והוה ליה [והרי הוא] כמתפיס את הנדר בדבר האסור, ולא בדבר הנדור, שרק בו אפשר להתפיס ולאסור דבר אחר, ובנדר כזה לא מיתסר [אינו נאסר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכאשר מתפיס בנותר כוונתו היא לעיקרו של דבר, שהוא הקרבן, והוא דבר הנדור.

It could enter your mind to say that the individual intended to declare the item forbidden like the prohibition of notar or like the prohibition of piggul, and this would be like one who associates the object of his vow with an item that is forbidden by the Torah rather than an item forbidden by means of a vow. Consequently, the item is not forbidden, as one can take a vow by associating the object of his vow with a forbidden item only if that item is itself prohibited due to a vow. The mishna therefore teaches us that his intention is to transfer the prohibition of the offering, and the vow takes effect.

מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) מֵיתִיבִי אֵיזֶהוּ אִיסָּר הָאָמוּר בְּתוֹרָה ^אאָמַר הֲרֵינִי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ רַבּוֹ כַּיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם כַּיּוֹם שֶׁרָאִיתִי יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ וְאָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁנָּדוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.

The Gemara raises an objection based upon the following baraita: Which is the vow of prohibition [issar] mentioned in the Torah? It is a case where one said: I hereby declare that I will not eat meat and I will not drink wine today like the day his father died, referring to the father of the individual making the vow, as there is a custom to fast on the anniversary of a parent’s death, or: Like the day his teacher died, as one mourns his primary teacher like a father, or: Like the day Gedaliah, son of Ahikam, was killed (see Jeremiah, chapter 41), i.e., the Fast of Gedaliah, or: Like the day I saw Jerusalem in its state of destruction. And Shmuel said: And this is if he was obligated by a previous vow to abstain from meat and wine on that day that he refers to in his declaration.

א. א רמב״ם הלכות נדרים ג׳:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה ר״ד:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ר״ד:א׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות נדרים ג׳:ה׳

סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב

טור יורה דעה ר״ד:א׳

שולחן ערוך יורה דעה ר״ד:א׳

ואמר שמואל והוא שנדור ובא – במסכת שבועות.

מאותו היום – כגון דבאותו יום שמת אביו קיבל עליו בנדר שלא יהא אוכל בשר וכגון דהוה אותו היום חד באייר דאיכא חד בשבת דהיתירא טובא בנתים ולסוף שנה באייר בחד בשבת נמי אמר הריני שלא אוכל בשר בחד בשבת כמו אותו חד דאשתקד שמת בו אביו ואמרי׳ דאסור דאע״ג דאיכא חד בשבת דהיתירא בנתים דכל הני חד בשבת בנתים אכל ועכשיו כשאמר הריני שלא אוכל בשר בחד בשבת כמו אותו חד בשבת שמת בו אביו דלא אכל והרי איכא כמה בחד בשבת דאכל אפ״ה אמרי׳ בעיקרו קא מתפיס באותו חד בשבת דלא אכל ואסור: ענין אחר כגון דנדר בחד בשבת דר״ח אייר שמת בו אביו ולסוף שש שנים או חמש שנים קאי בחד בשבת דר״ח אייר ואע״ג דאיכא טובא ראשי חדשים דאייר בנתים דהיתירא וקתני דאסור.

הכי איתמר דשמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך – דכל חד בשבת מאותו היום ואילך היה נדור שלא יאכל בשר ועכשיו אומר הריני כאותו היום שמת בו אביו אהכי אסור דלא הוי שום היתירא בנתים אח״כ באותו יום וליכא למיחש דבהיתירא קא מתפיס.

¹איזהו איסור האמור בתורה אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו. ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך, שנדר באותו יום שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין באותו יום, דכת׳ (במדבר ל ג) כי ידר נדר ליי׳, עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. הילכך אם אמר על דבר המותר הרי הוא עלי כבשר חזיר וכעבודה זרה שהן אסורין ואינן נדורין, שאותו נדר מותר^א.

א. משנה יג ע״ב.

1. ביאור זה של ראב״ן מופיע במקור בכ״י באמצע ביאוריו לנדרים ט״ז. לפני ד״ה ״שבועה לא אוכל לך״.

¹[איזהו איסור האמור בתורה כול׳ – ואף על גב דאותו היום אינו אסור אלא לו לבדו ואנן אמרינן דאין נודרין אלא בדבר הנדור לשם ואסור לכל אדם כדכתבנ׳ במהדורא קמא כחלת אהרן וכתרומתו אפילו הכי כיון דאותו היום שמת אביו אסור בקונם ומכח קונם הוא בא יכול להתפיס בו יום אחר² והוא הדין אם אמר דבר זה עלי כקונם יכול עוד להתפיס בו ככר אחר ולומר יהא זה עלי כזה ואף על פי שהראשון אינו אסור אלא לו בלבד כיון שמכח קונם בא מתפיס בו. עיין הלכה זו היאך פירשנוה בפרק שבועות בתרא במהדורא קמא.]

1. ד״ה זה נוסף על ידי הסופר בגיליון בכ״י ששון 557.

2. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״אחד״.

איזהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר וכו׳ – כלומר, דמכי ידור נדר לא נפקא לן אלא תולה בדבר הנדור לכל כקרבן, אבל תולה בדבר האסור לו לבדו, בזה הוי אמינא דאין זה תולה בדבר הנדור, הלכך אצטריך קרא דלאסור איסר, לרבות כולה בכענין זה.

אע״פ שהתורה אמרה בענין התפסה כי ידור נדר והיה לנו לדון שאין התפסה אלא בדבר האסור מחמת נדר לכל כגוף הקרבן אבל מה שנאסר לזה לבדו מחמת נדר והוא מתפיס בו לא יהא קרוי התפסה אינו כן אלא כפלה תורה בפרשה לאסור איסר להודיע שאף זו קרויה התפסה מעתה האומר הרי עלי בשר זה או יין זה כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחרבנה אם כבר אסר על עצמו בשר ויין בנדר מאותו היום ואילך לכל שבוע ושבוע אותו היום כגון שמת באחד בשבת ונדר לכל אחד בשבת שבשבוע הרי זה אסור שהרי זה מתפיס בדבר הנדור וכן בכלם אבל אם לא אסרן על עצמו בנדר אין כאן איסור שהרי יום שמת בו אביו ורבו ויום שראה ירושלים בחרבנה אין בהם איסור בשר ויין ואם מיום שנהרג גדליה בן אחיקם שהוא חייב בתענית אינו מתפיס בדבר הנדור ושמא תאמר אחר שצום גדליה אסור מחמת עצמו היאך חל עליו איסור נדר עד שיהו מתפיסין בו גדולי הרבנים פירשוה מפני שהנדרים חלין על דבר מצוה ואינו כן שאין הנדר חל על קיום מצות לא תעשה כמו שביארנו אלא טעם הדבר מפני שלא נאסר אלא מדברי סופרים ושבועת התורה או נדר חלים עליה וכשנדר הימנה יכול להתפיס בה וכן בנודר על איסור סופרים כגון מגבינת הגוים ושמנו של גיד וסתם יינם והתפיס בהן מתפיס בנדר הוא קרוי ואסור הא אם לא היה נדור מאותו היום ואילך אע״פ שכבר נדר לאותו היום אינו כלום דבהשתא קא מתפיס ומכל מקום לשטת גדולי המחברים אף בזו כן ומפני שהם פוסקים בעיקרא קא מתפיס כמו שביארנו ולשיטתנו מיהא אני מספק אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ואסר על עצמו בשר ויין לכל אחד בניסן שבימיו ואח״כ אמר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אלא אם כן אחד בניסן ונראה לשיטתנו שמותר שענין כיום שמת בו אביו אינו תלוי במנין החדש אלא ביום עצמו והרי הימים העתידים הותרו לו ובדהשתא קא מתפיס:

ומה שנאמר בסוגיא זו הרי עלי שלא אוכל בשר וכו׳ לאו לישנא דייקא הוא שהרי שלא אוכל לשון שבועה הוא ואין שבועה בלשון עלי והענין הוא הרי עלי בשר ויין כמו שביררנו במסכת שבועות:

מיתיבי איזהו איסר כו׳. ה״ר אליעזר ז״ל גורס ת״ש מיהו לא קשיא אי גרסינן מיתיבי דפריך לרב הונא בריה דרב נתן שבא לדחות דברי רבא שפשט לו דבעיקרו קא מתפיס:

איזהו איסר האמור בתורה. בפ״ג דשבועות מוכח לה איזהו איסר נדר האמור בתורה:

כיום שמת בו אביו כו׳. אורחא דמילתא להצטער ביום שמת בו אביו ורבו:

והוא שנדר באותו היום – קס״ד שנדר באותו יום שמת אביו שלא יאכל בשר וכן נדר פעם אחת שלא יאכל בשר ביום שמת בו גדליה ועכשיו מתפיס יום אחר כאותו יום דכיון דנדר במעיקרא ה״ל השתא מתפיס בדבר הנדור.

מיתיבי. איזהו איסור נדר האמור בתורה. כן היא הגירסא בהרבה ספרים. ואף על גב דהכא לא שייך מיתיבי שהרי לפשוט בעיא דרמי בר חמא הוא דרך בזאת המסכתא דגריס מיתיבי במקום תא שמע הואיל ולשון תשובה הוא מכל מקום. וגרסאות אחרות דגרסי בהו תא שמע והכי עיקר. עד כאן. וכן בשיטה וזה לשונו: ומתיבי טובא איכא לקמן כי הכא. עד כאן.

מיתיבי איזהו איסר האמור בתורה. פירוש איזהו איסר נדר האמור בתורה הכי מפרש לה רבא במסכת שבועות. הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין. האי לישנא לאו דווקא דזה אינו לשון נדר אלא לשון שבועה. אלא באומר הרי עלי אכילת בשר מיירי אי נמי שלא פירש כלל אלא אמר סתם הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא והוא נדור מאותו היום. וכן הוא בירושלמי. כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. פירוש דמכי ידור נדר לא שמעינן אלא תולה בדבר הנדור לכל כמו קרבן. אבל תולה בדבר האסור לו לבדו הוה אמינא דאינו נקרא תולה בדבר הנדור קא משמע לן. ואמר שמואל והוא שנדור ובא באותו היום. כלומר אפילו באומר כיום שמת בו גדליה דווקא כשנדר שלא לאכול בו בשר דהשתא הוי מתפיס בדבר הנדור. דאם אינו נדור הוי מיתפיס בדבר האסור כמו הרי עלי זה כיום הכפורים. הריטב״א ז״ל.

איזהו איסר האמור בתורה. שאמר הכתוב ואטרה איסר דמשמע שיהא קושר עליו בדבר הנקשר עליו ומשמע כמו ויאסר יוסף כו׳. כיום שנהרג בו גדליה מפרש בשבועות בפרק שלישי. היכי דמי דנדר הריני כאותו היום שמת בו אביו וכגון דמת אביו אשתקד באחד בניסן. וקאמר דאסור ואף על גב דאיכא טובא חד בשבת דהיתירה משמת אביו עד עכשו ואיכא למימר דכי אמר הריני כיום שמת בו אביו משמע הריני אסור כאחד מאותן ימים שהיו אחד בשבת כיום שמת בו אביו שהיה אחד בשבת דהיינו כי השתא וליהוי מותר. הא לא אמרינן אלא איום שמת אביו קאי ואסור משום דאמרינן בעיקרו קמתפיס וקשיא לרבא דאמר בהשתא קא מיתפיס. פירוש. עד כאן וזה על דרך רש״י ז״ל.

וכתוב בשיטה: והוא הדין אם מת אביו בשני בשבת וזה עומד בשני בשבת או אם מת בשלשה בשבת ואף זה נודר בשלשה בשבת.

ויום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. אף על פי שהוא אסור לאכול ולשתות מדברי קבלה נדר חל עליו ולקי דקיימא לן לקמן פרק שני דנדרים חלין על דבר מצוה אפילו שלא לעשותה כל שכן אם נדר לעשותה. וכל שכן דהוי עיקר נדר האמור בתורה אם היו שתי ככרות לפניו אחת של קדש ואחת של חולין ואמר על של חולין זה כזה. אלא נקט הכי לאשמועינן חידוש דאפילו כהאי גוונא הוי עיקר איסור נדר ובלבד שיהא נדור ובא מאותו היום עד עתה כדאסקינן. ומה שכתב דקאי בההוא חד בשבא דמית אבא לאו דווקא שיעמוד עתה באותו היום כי לאיזה צורך צריך שיעמוד באותו יום. אלא פירושו שידור באותו היום ויאסרנו עליו. ויש גרסאות דגרסי בהדיא היכי דמי דנדר בההוא חד בשבא. ושמע מינה בעיקרו מתפיס וכן אמרינן גבי שלמים דבעיקרו מתפיס והוי נדר. והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. כלומר שהוא אסר אותו היום על עצמו זמן גדול וכשהשלים הזמן משם ואילך הוא מותר באותו היום. ועתה אסרו עליו והתפיסו עליו באותו יום שהיה אסור עליו תחלה מחמת נדר נמצא עתה שלא היה באותו היום היתר לאחר שמת בו אביו.

ברש״י בינתיים אכל ועכשיו כו׳ הד״א כצ״ל:

ברא״ש בהו לא באיסור נותר ופיגול קא מתפיס כו׳ הד״א עליו מעולם עד כו׳ דבעיקרא קא מתפיס הס״ד כצ״ל:

בר״ן לנודר מגבינה של עובדי כוכבים וסתם כו׳ כל מין שבא הס״ד כצ״ל:

מיתיבי [מקשים]: איזהו איסר האמור בתורה — אם אמר ״הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ביום זה כיום שמת בו אביו״ של הנודר, שהמנהג לצום באותו יום, או ״כיום שמת בו רבו״ שהוא מתאבל עליו כאביו, או ״כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם״ (צום גדליה), או ״כיום שראיתי ירושלים בחורבנה״, ואמר שמואל: והוא שנדור באותו היום. כלומר, שאותו יום שהוא תולה בו את נדרו — הוא עצמו יום שנדר בו שלא יאכל, ולכן תופס נדר בנדר.

The Gemara raises an objection based upon the following baraita: Which is the vow of prohibition [issar] mentioned in the Torah? It is a case where one said: I hereby declare that I will not eat meat and I will not drink wine today like the day his father died, referring to the father of the individual making the vow, as there is a custom to fast on the anniversary of a parent’s death, or: Like the day his teacher died, as one mourns his primary teacher like a father, or: Like the day Gedaliah, son of Ahikam, was killed (see Jeremiah, chapter 41), i.e., the Fast of Gedaliah, or: Like the day I saw Jerusalem in its state of destruction. And Shmuel said: And this is if he was obligated by a previous vow to abstain from meat and wine on that day that he refers to in his declaration.

עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יראב״ןתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) הֵיכִי דָּמֵי לָאו כְּגוֹן דְּקָאֵי בְּחַד בְּשַׁבָּא דְּמִית בֵּיהּ אֲבוּהּ ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא טוּבָא חַד בְּשַׁבָּא דְּהֶיתֵּרָא וְקָתָנֵי אָסוּר ש״משְׁמַע מִינַּהּ בְּעִיקָּר הוּא מַתְפֵּיס.

The Gemara clarifies: What are the circumstances? Is it not a case where, for example, it was Sunday, the same day of the week on which his father died? And although there were many permitted Sundays in the interim, nevertheless, when he said he would not eat meat or drink wine like the day of the week on which his father died, his intention was to the particular Sunday when his father died, when he had vowed to abstain from meat and wine, and therefore the tanna teaches that it is prohibited. Learn from this that he associates the object of his vow with the original halakhic status of the Sunday his father died, and not the status of the intervening Sundays. Similarly, in the case of peace-offerings following the sprinkling of the blood, he is referring to the original status of the meat before the sprinkling of the blood.

תוספותתוספות רי״דפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לאו כגון דקאי בחד בשבת דמית ביה אבוה – כלומר שמת אביו בחד בשבת ועכשיו הוא עומד ג׳ שנים או ד׳ אחר שמת אביו כאותו יום שמת אביו בא׳ בשבת ולאו דוקא נקט באחד בשבת דאין דבר תלוי כ״א בכך וכך לחדש כמו שהיה יום שמת אביו אפי׳ לא יהיה אותו יום בחד בשבת וקס״ד השתא שאינו נודר אלא אותו יום בלבד שמת אביו ולא אחרינא והיינו דקאמר אע״ג דאיכא טובא חד בשבת דהיתירא כל סתם חד בשבת שאחרי מיתת אביו ואפ״ה תלינן לומר דבעיקרא מתפיס ביום שמת אביו ממש ולא בימים של היתר שאח״כ ומשני שנדר מאותו יום ואילך כל השנים שאחרי כן דהשתא ליכא היתירא וא״ת אכתי איכא למיתלי בהיתרא בחד בשבת שקודם מיתת אביו וי״ל דאם ביום שמת אביו אין לו משמעות כלל קודם לכך כ״א אותו היום עצמו או ימים שמשם ואילך שהם כאותו יום.

היכי דמי דקאי בההוא חד בשבא דמית ביה אבוה ואף על גב דאיכא חד בשבא טובא דהיתירא וקתני אסור שמע מינה בעיקרא קא מתפיס – פירוש: קא סלקא דעתך דהכי קאמר שמואל והוא שנדר באותו היום כגון דמית אבוה בחד בשבא וקאי איהו בחד בשבא ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום הזה ולא הזכיר כיום שמת בו אבי אלא כיום זה וכיון שמת אביו בחד בשבא אמרינן דודאי על ההוא חד בשבא קאמר דמית ביה אבוה ואף על גב דאיכא כמה חד בשבא דהיתירא מיום שמת אביו ועד עכשיו אמרינן אין דעתו על דהשתא אלא על ההוא חד יומא דמעיקרא וכל זה דיקדקנו מדקאמר שמואל והוא שנדר באותו היום דמשמע שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום זה וקאי באותו היום. וראיתי שמפרשים דקאי איהו בחד בשבא ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת אבי בו. ואין נראה לי שאם הזכיר כיום שמת בו אביו הרי סימן אותו היום ומה בכך אם יש חד בשבת טובא דהיתירא קמיה שהוא נדר וסימן יומא דאיסורא. אלא ודאי כגון שאמר כיום זה כדפרישית. ומהדר: דשמואל הכי איתמר והוא שנדר מאותו היום – פירוש: לא אמר שנדר באותו היום דמשמע דקאי בההוא יומא ונדר ביה אלא הכי קאמר והוא שנדר מאותו היום שמת אביו שיהיה דבר הנדור ואחרי כן אמר מאחד מימות השבוע הרי עלי שלא אוכל בשר כיום הזה כאותו היום שמת בו אביו שנמצא שנדר בעיקר האיסור.

היכי דמי לאו דקנדר בההוא חד בשבא דמת בו אביו. כגון שמת אביו באחד בשבת ובאותו היום אסר עצמו באכילת בשר ואחר זמן אומר אכילת בשר עלי כחד בשבא והא דקתני בברייתא כיום שמת בו אביו לא שאמר כן בפירוש אלא אמר באחד בשבא (עד) היום הזה כמו חד בשבא שמת בו אביו אע״ג דאיכא מאותו חד בשבא עד היום הזה כמה חד בשבא שאכל בשר אמרינן בעיקרא קא מתפיס באותו חד בשבא שאסר עליו אכילת בשר משום דהנודר לאסור קא מכוין הילכך תלינן באיסור ובזבחי שלמים נמי תלינן דבעיקרא קא מתפיס:

דקאי בחד בשבת דמית ביה אבוה – נראה בעיני דהכי פירושא שאומר ביום אחד בשבת שהוא ביום שמת בו אביו למנין חדשים כגון אחד בשבת ראשון של ניסן יהא יום זה עלי כיום אחד בשבת ראשון של ניסן ואע״ג דאיכא טובא חד בשבת דהיתרא וקתני אסור ושמע מינה בעיקרו קמתפיס ומשמע ליה להש״ס דבהכי עסקינן דאי באומר בפירוש יום זה כיום שמת בו אביו פשיטא דמתסר אלא ודאי באומר יום זה עלי כאחד בשבת ראשון של ניסן וקמ״ל דאע״ג דאיכא למימר בהיתרא קמתפיס כיון שהוא עומד באותו יום שהוא למנין חדשים כיום שמת בו אביו ומתפיס ואמר יהא יום זה כאחד בשבת בעיקרו מתפיס ואסור.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? לאו [האם לא] כגון במקרה דקאי בחד בשבא דמית ביה אבוה [שהוא עומד ביום ראשון בשבת שהוא היום בשבוע שמת בו אביו] ואף על גב דאיכא טובא חד בשבא דהיתרא [ואף על פי שיש בינתיים הרבה ימי ראשון בשבת של היתר], ובכל זאת כאשר אומר ״כיום שמת בו אביו״ כוונתו לא לסתם יום ראשון בשבוע, אלא לאותו יום ראשון שמת בו אביו, שבו נדר לצום, וקתני [ושנה] התנא שהוא אסור. שמע מינה [למד מכאן] שבעיקר הוא מתפיס, והוא הדין למתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים.

The Gemara clarifies: What are the circumstances? Is it not a case where, for example, it was Sunday, the same day of the week on which his father died? And although there were many permitted Sundays in the interim, nevertheless, when he said he would not eat meat or drink wine like the day of the week on which his father died, his intention was to the particular Sunday when his father died, when he had vowed to abstain from meat and wine, and therefore the tanna teaches that it is prohibited. Learn from this that he associates the object of his vow with the original halakhic status of the Sunday his father died, and not the status of the intervening Sundays. Similarly, in the case of peace-offerings following the sprinkling of the blood, he is referring to the original status of the meat before the sprinkling of the blood.

תוספותתוספות רי״דפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) דִּשְׁמוּאֵל הָכִי אִיתְּמַר אָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאֵילָךְ.

The Gemara responds that this is how the comment of Shmuel was stated: Shmuel said: And this is if he was continuously obligated by a vow from that day forward to abstain from meat and wine on the anniversary of his father’s death. Consequently, when he associates another day with the day of his father’s death, he expresses a vow based upon the current status of the day, and there is no proof with regard to the case of the meat of the peace-offering.

מיוחס לרש״ירשב״אפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ת״ש כחלת אהרן וכתרומתו – תרומה גדולה או תרומת מעשר דהיינו דבר האסור ומדקאמר כתרומתו מכלל דאיכא תרומה דאי מתפיס בה הוי אסור דהיינו תרומת לחמי תודה דדבר הנדור הוא תודה ולחמה.

אמר שמואל והוא שנדור ובא – כלומר, אפילו באומר כיום שמת בו גדליה בן אחיקם, דוקא בשנדר שלא לאכול בו בשר, דהשתא הוי כמתפיס בדבר הנדור, דאילו אינו נדור, הוי ליה מתפיס בדבר האסור, כאומר שלא אוכל בשר ביום טוב. ואף ע״ג דאפילו לא נדר ביום שנהרג גדליה בן אחיקם, אסור מדרבנן לאכול בו, אפילו הכי חייל ביה נדרים, והוא דאצטריך לאשמועינן, וכדאמרינן עלה בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ.) דגרסינן התם כיום שמת בו אביו פשיטא, ופרקינן כיום שמת בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה, מהו דתימא כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן, כי נדר נמי לא חייל נדרו, ולא מתפיס בנדר הוא קמ״ל, דכיון דאיסור אותו היום אינו אלא מדרבנן, כשהוסיף עליו איסור מחמת נדר דבר הנדור קרינא ביה.

ומכאן לנודר מגבינה של גוים, ומשומנו של גיד, וסתם יינם של גוים, והתפיס בהם האי מתפיס בנדר הוי ואסור.

והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. דהוו להו כולהו דאיסורא ולא מספקא לן דילמא בחד בשבא קודם שמת אביו קא מתפיס דהא מילתא דפשיטא היא דשלמים קודם זריקת דמים לא מספקא לן אי מתפיס כדמעיקרא קודם שהקדיש הבהמה והכי נמי הוה מצי לשנויי כגון שאמר בפירוש כיום שמת בו אביו:

ומשני דשמואל הכי אתמר אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך – כלומר שכל ימי אחד בשבת שעברו עליו שהן כיום שמת בו אביו נאסרו עליו בנדר וכיון שכן לא מצית למגמר מהכא האי דינא ולומר דהך רבותא אשמועי׳ דהא הכא ליכא יומי דהיתרא כלל והך סוגיא קטיע היא דלא פירש הש״ס אם כן מאי אתא לאשמועינן אלא סמיך ליה אסוגיין דריש פרק שבועות שתים בתרא דאמרי׳ התם האי לישנא ממש דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ובתר הכי מקשה כיון (צ״ל כיום) שמת בו אביו פשיטא ומתרץ יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה ומקשינן הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דאפי׳ לא נדר אסור מדרבנן כי נדר נמי לא חייל נדרא ולאו מתפיס בנדר הוא קמ״ל כך נראה בעיני א״נ סברה הך סוגיא דאע״ג דלא דמי לקרבן שאסור לכל דהא לא אסור אלא לדידיה אפילו הכי מתפיס בדבר הנדור מיקרי וממסקנא דסוגיין דשבועות שמעינן לנודר מגבינה של נכרים וסתם יינן ושמנו של גיד והתפיס בהן דמתפיס בנדר הוי ואסור.

ודוחים: מה שאמר שמואל, הכי איתמר [כך נאמר], אמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. כלומר, שבכל יום שהוא יום השנה לאביו נודר שיהיה אסור באכילה. ואם כן כאשר מזכיר ומתפיס ביום זה הריהו מתפיס בדבר הנדור. ואם כן אין מכאן ראיה לענייננו.

The Gemara responds that this is how the comment of Shmuel was stated: Shmuel said: And this is if he was continuously obligated by a vow from that day forward to abstain from meat and wine on the anniversary of his father’s death. Consequently, when he associates another day with the day of his father’s death, he expresses a vow based upon the current status of the day, and there is no proof with regard to the case of the meat of the peace-offering.

מיוחס לרש״ירשב״אפירוש רא״שר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אָמַר רָבִינָא ת״שתָּא שְׁמַע ^בכְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ מוּתָּר הָא כִּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה אָסוּר

The Gemara cites another attempted proof. Ravina said: Come and hear that which was taught in the mishna (13b): If one declares an item to be like the ḥalla of Aaron, i.e., the portion of dough given to the priests, or like his teruma, the portion of agricultural produce given to priests, the item remains permitted. Although these items are prohibited to non-priests as soon as they are designated, they are considered forbidden by the Torah rather than forbidden by a vow. The Gemara infers: But if one declares an item to be like the teruma of the loaves of the thanks-offering, i.e., the four loaves of the thanks-offering that were eaten by the priests, the item is forbidden.

ב. ב רמב״ם הלכות נדרים א׳:י״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב

עין משפט נר מצוהתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות נדרים א׳:י״א

סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב

כחלת אהרן וכתרומתו מותר – משום דלא הוי דבר הנדור וא״ת והלא קדושת התרומה חלה על ידי דיבור והפרשה וא״כ הוי דבר הנדור וי״ל מ״מ אין האיסור שבתרומה בא ע״י הפרשה שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל דהפרשת התרומה אינה כ״א להתיר.

כחלת אהרן וכתרומתו מותר – פירוש משום דחשבינן ליה כדבר האסור ולא כדבר הנדור, וטמא דמילתא דאע״ג דצריך לקרות להם שם מכל מקום לאו כקרבן הם, כיון שהם מותרים אפילו למקנת כספו של כהן, אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו, אלא שלא זכה אותם רחמנא לאכלן אלא לכהן ולבני ביתו, ודבר האסור הוא, מה שאין כן בבכור שהוא קרבן ואסור לכל, חוץ מזכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה.

ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי, דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל, ואפילו לכהן, ולא הוצרך לקרות שם לאסור, אלא להתיר השאר לזרים, ולהתיר הם עצמן לכהן, מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו, ולא להתיר דבר אחר על ידו.

ואם תאמר מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפרקין דלקמן (נדרים יח:) שהוא אסור, מפני מה אסור, והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם, יותר מן החלה והתרומה. ויש לומר דמעשר בהמה שאני, שצריך קריאת שם, ולא להתיר את (הנדר) [העדר] בקריאתו, כחלה וכתרומה, שאין העדר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי, אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם, ולאסור העשירי בעצמו, שהיה מותר מתחילה הוא שקורא לו שם, אם כן הרי זה כדבר הנדור. וא״נ כטעמא קמא דאמרן, דחלת אהרן ותרומתו לאו לקרן הם, אלא נכסי כהן, אבל מעשר בהמה כקרבן הוא, ומקרי שפיר דבר הנדור.

כחלת אהרן וכתרומתו. ואע״ג דמתסר על ידי פיו לא הוי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל:

הא כתרומת לחמי תודה. המביא תודה מביא עמה ארבעה מיני לחמים חלות ורקיקין ורבוכה והם מצה ומכל מין עושה י׳ לחמים ועוד מביא עשרה של חמץ ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והם נקראים תרומת לחמי תודה כדכתיב והרים ממנו אחד מכל קרבן:

כחלת אהרן וכתרומתו מותר – דאע״ג דבקריאת שם מתסרי כיון שאינו אסור לכל דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור.

הא כתרומת לחמי תודה – חלה אחת שהיה נוטל מכל עשר חלות של כל מין שבה.

אסור – דהוה ליה מתפיס בדבר הנדור.

כחלת אהרן וכתרומתו. לקמן פרק שני תנינן לה ועל הככר אמר כן שיהא עליו כחלת אהרן וכתרומתו. מותר משום דלאו על ידי נדר נאסרין לזרים ואנן דבר הנדור בעינן וגבי אהרן וזרעו היא מותרת. ואפילו נאמר דההפרשה שהפרישה וקרא לה שם חלה קרי נדור מכל מקום אינו ראוי להקריב וגם לא לבדק הבית. עד כאן. הרי״ץ ז״ל.

תא שמע היה מונח (שובר דבר) ככר לפניו ואמר הרי זה כחלת אהרן וכתרומתו מותר לפי דהוה דבר האסור ולא דבר הנדור דחלה ותרומה אינן אלא דבר האסור מאליו ולא מודרין. ואית דמפרשי מותר משום דאף על גב דאיהו לא אכיל חלה ותרומה שאר כהנים אכלי להו. וקמא עיקר.

משום דאמר כחלת אהרן אמר נמי וכתרומתו והן הן חלה ותרומה ממש. ובדין הוא דליתני כחלה וכתרומה אלא לישנא מעליא נקט. והא תרומת לחמי תורה שתרם אחד מכל עשר ועשר שיש בארבעה מינים שבתורה כגון חמץ חלה ורקיק ורבוכה לאחר זריקת דמים הם נפרשות. דהא תרומת לחמי תודה לאחר אפייה הוא ואפייה קורם זריקה כדתנן במנחות פרק התודה שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור פסול. ולעולם לא קדש הלחם עד שישחוט לשמו דלחמי תודה והילכך הנך חלות דתרומה אפילו לכהן אסור עד שיזרוק דמן. וכי נזרק הדם לאלתר מותרות לכהן דלאחר זריקה מותרות. ואמר הרי זה כזה קאמר דאסור. ומאי טעמא לאו משום דאמר דכי אתפיס לחמי תודה דלפני זריקה הוא דאתפיס דהויין אסירן ושמע מינה דכי מתפיס אינש בעיקרו מתפיס. עד כאן. פירוש.

כחלת אהרן וכתרומתו מותר פירוש משום דחשבינן ליה כדבר האסור ולא כדבר הנדור. וטעמא דמילתא דאף על גב דצריך לקרות להם שם מכל מקום לאו כקרבן הם כיון שהם מותרים ואפילו למקנת כספו של כהן אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו אלא שלא זכה אותם רחמנא לאוכלן אלא לכהן ולבני ביתו ודבר האסור הוא מה שאין כן בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה. ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל ואפילו לכהן ולא הוצרך לקרות שם לאסור אלא להתיר השאר לזרים ולהתיר הם עצמן לכהן מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו ולא להתיר דבר אחר על ידו. וא״ת מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפירקין דלקמן שהוא אסור מפני מה אסור והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם יותר מן החלה והתרומה. וי״ל דמעשר בהמה שאני צריך קריאת שם ולא להתיר את הנדר בקריאתו כחלה וכתרומה שאין הנודר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם ולאסור העשירי בעצמו שהיה מותר מתחלה הוא שקורא לו שם אם כן הרי זה כדבר הנדור ואי נמי כטעמא קמא דאמרן דחלת אהרן ותרומתו לאו קרבן הם אלא נכסי כהן אבל מעשר בהמה קרבן הוא ומיקרי שפיר דבר הנדור. עד כאן. הרשב״א ז״ל.

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: האומר שדבר זה יהא עליו ״כחלת אהרן״ שמפרישים מן העיסה לכהן, או ״כתרומתו״ שמפרישים לו מן התבואה — מותר, כי דברים אלה אסורים באכילה לזרים, שאינם כהנים, ונחשב כמתפיס בדבר האסור, שאין בכך כלום. ונדייק: הא [הרי] אם היה אומר ״כתרומת לחמי תודה״, אף שגם הם נאכלים רק לכהנים ואסורים לזרים, כיון שעיקרם קרבן — אסור;

The Gemara cites another attempted proof. Ravina said: Come and hear that which was taught in the mishna (13b): If one declares an item to be like the ḥalla of Aaron, i.e., the portion of dough given to the priests, or like his teruma, the portion of agricultural produce given to priests, the item remains permitted. Although these items are prohibited to non-priests as soon as they are designated, they are considered forbidden by the Torah rather than forbidden by a vow. The Gemara infers: But if one declares an item to be like the teruma of the loaves of the thanks-offering, i.e., the four loaves of the thanks-offering that were eaten by the priests, the item is forbidden.

עין משפט נר מצוהתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון