גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
השבועה שאוכל לך אסור – פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק – יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי:), הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט׳] פרק בצל [שנתנו]1 תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו׳, וגרסינן עלה בירושלמי [פרק עשירי הלכה ו׳ בתרומות] אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש]2 הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב [דברי הימים ב׳ פרק לה פסוק יג] ויבשלו את הפסח (בלילה הזה)3 ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק – וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה. אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו׳ – תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.
ומותר בביצה טרומוטה – מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א״ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא. ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא. ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.
הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים – וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא]4 אמר ר׳ יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא (נדרים יח:), איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג׳] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.
גמרא: והא תבשיל נדר – יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק – יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי:), הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט׳] פרק בצל [שנתנו]1 תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו׳, וגרסינן עלה בירושלמי [פרק עשירי הלכה ו׳ בתרומות] אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש]2 הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב [דברי הימים ב׳ פרק לה פסוק יג] ויבשלו את הפסח (בלילה הזה)3 ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק – וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה. אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו׳ – תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.
ומותר בביצה טרומוטה – מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א״ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא. ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא. ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.
הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים – וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא]4 אמר ר׳ יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא (נדרים יח:), איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג׳] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.
גמרא: והא תבשיל נדר – יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2 כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3 בשיטה מקובצת בשם רשב״א לא מופיעה מלת ״בלילה הזה״.
4 כן בירושלמי.
הערות
Gemara
Peirush