גמ׳ רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל מניין שאין נשבעין לעבור על המצות – כלומר שאין שבועה מעכבת שלא לעשות המצות אם נשבע עליהן שלא לעשותן.

שנאמר לא יחל דברו דברו הוא דלא יחל אבל חפצי שמים מיחל – פי׳ כדי לקיים על דברו שהוא דבר הרשות אינו מיחל שבועתו אבל מיחל הוא שבועתו בנשבע לעבור על חפצי שמים.

ואמרינן מאי שנא נדר דלא דכתיב איש כי ידור נדר לה׳ לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לא יחל דברו. פירוש מאי שנא דגבי נדר אמרינן דחייל לעבור על המצות ולא דרשינן כדקאמרת בשבועה דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים אי משום דבנדר כתיב לה׳ דמשמע דאפילו בנשבע על חפצי שמים לא יחל דברו הא גבי שבועה נמי איכא למימר הכי דהא ההוא לה׳ כי היכי דנדרש לפניו לגבי נדר נדרש לאחריו לגבי שבועה.

ופרקינן בגמרא אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה ופריך ליה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. פרש״י ז״ל דהיכא דאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דאפקה לשבועה בלשון נדר הויא כנדר וחיילא אמצות דדרשינן לה׳ לא יחל דברו אפילו לחפצי שמים אבל היכא דאפקה בלשון שבועה דאמר שבועה שלא אשב בסוכה לא חיילא אמצות ודרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים ולדברי רבינו ז״ל הא דתנן חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה משא״כ בשבועות. פי׳ משא״כ בשבועות שהוציאן בלשונן אבל בשהוציאן בלשון נדר חיילי וההיא משום חומרא דנדרים היא שחלה על דבר מצוה ולא נהירא אבל הנכון כמו שפי׳ הרב ר׳ ברוך ב״ר שמואל ז״ל דבין אביי ורבא יהבי טעמא אמאי דרשינן לה׳ דקרא גבי נדר דחייל לחפצי שמים ולא דרשינן ליה גבי שבועה דהיינו הוה בעיין ועלה מהדרי תרוייהו ואמרי דבנדר דהוה בלשון עלי והוי איסור חפצא הוי דינא דליחול אפילו על המצות דכיון דמצות איסור גברא ונדר איסור חפצא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה שאינה אלא איסור גברא שהרי לשון השבועה הוא שאהנה ושלא אהנה שאשב ושלא אשב לא חיילא אמצות דתרוייהו איסור גברא ולא דחי חדא אחדא וליכא בטעמא דמילתא פלוגתא בין אביי ורבא כלל אלא בלישנא בעלמא דאביי נקיט פירושיה כשאמר הנודר או הנשבע לשון הנאה ואהאי לישנא פריך רבא דכל היכא דאדכר בנדריה לשון הנאה לא מימנע משום הא מלקיים מצותו ולית בהא חלול שבועתו דאיהו נדר שלא יהנה והרי אינו נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו אלא הכי אית לן למנקט לישנא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה דכי אמר ישיבת סוכה עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכבר אסרו בנדר איסור חפצא דכיון דלא הזכיר הנאה אלא ישיבה אפילו ישיבה שאין בה הנאה לו כגון ישיבת סוכה של מצוה שנכנס בה למצוה ולא על דעת ליהנות כלל כי הנדרים חלין על כל דבר שיש בו ממש אפילו אין בו הנאה שכן האוסר עליו עפר באכילה הרי הוא אסור ולאו דקיימא בהאי לישנא ישיבת סוכה עלי דהא ישיבה דבר שאין בו ממש הוא שאין הנדר חל עליו אלא מדרבנן והיכי חייל מדרבנן למדחי מצוה של תורה אלא כדקאמר לישנא תריצא קונם סוכה עלי שלא אשב בה אלא דרבא לא נחית השתא להא אלא לפרושי דכל היכא שלא אסר עליו אלא הנאה לא מימנע מלישב בה ישיבה של מצוה כל זמן שאינו מתעכב שם עד כדי שנהנה דבמצוה גופה ליכא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו.

ואל זה הפי׳ כוון רבינו ז״ל בהלכות שבת בפי׳ מימרא דרבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה כלומר נדר מידי דמיתסר חפצא עליה הוא דקאמר ליה בלשון עלי ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. שבועה מידי דאסר נפשיה מן חפצא הוא כגון שלא אשב בסוכה והא משועבד לה מהר סיני ומש״ה לה׳ נדרש לפניו ולא לאחריו לשבועה ע״כ והיינו כדפרישית וקי״ל כרבא דכל היכא דאסר עליה מידי בהנאה עושה בו מצותו כל זמן שמתעסק להמשך המצוה ההיא להנאתו דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל כל היכא דבלאו קיום מצוה הוא נהנה בעשייתה הרי הוא אסור בה וכדאמרינן (במכילתין) (ר״ה דף כח.) המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים דלית ביה הנאה מטבילה אבל לא בימות החמה דאית ליה הנאה מן המים שהוא מיקר. והוי יודע דכי אסרינן ליה כשנהנה במצותו דוקא בנהנה במצוה ממש כגון טבילה בימות החמה או ישיבת סוכה מפני החמה או מפני הגשמים אבל בשאינו נהנה בגופה אף על פי שגורם קיומה לו שהוא נהנה מצד אחר לא אסרינן ליה בהכי והיינו דשרינן במודר הנאה ממעין לטבול בו בימות הגשמים ואף על פי שבטבילה זו יש לו הנאה שעולה בה מטומאתו והיינו נמי דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) דסנדל של עבודת כוכבים דהוא איסור הנאה לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף על פי שבחליצה זו יש לה הנאה שהיא מותרת לשוק לא חשיבא הנאה כיון שאין ההנאה בגופו של סנדל עצמו וכדפריש תמן רבינו ז״ל בפירושיו והיינו דאסיק רבא במסכת ר״ה בפרק ראוהו ב״ד (דף כח.) גבי שופר ולולב של עבודת כוכבים הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מ״ט מצות לאו ליהנות ניתנו כדקאמר הכא נמי והלכתא כוותיה.

כתב רבינו ז״ל ברם צריך את למילף דנדר שאמרו בלשון זה פי׳ בלשון שבועה כגון שאמר קונם שלא אוכל ככר זה. ושבועה שאמרה בלשון עלי פי׳ כגון דאמר ככר עלי בשבועה.

מי חיילי כלל או לא מיפלג פליגי בה בירושלמי דגרסינן התם איסר שבועה מבטא שבועה וכו׳ ר׳ יוסי פתר לה כלה באיסור איסר הרי עלי איסר אסור [כו׳] שבועה הרי היא עלי אסור הרי הוא עלי בשבועה אסור. פי׳ דאפילו בשבועה שהוציאה בלשון עלי בין שהזכיר עלי בתחלה או בסוף חיילא שבועה ואסור בה א״ר יודן בנדרים אסור בשבועות מותר פי׳ ר׳ יודן פליג אדר׳ יוסי לומר דשבועה שהוציאה בלשון עלי בתחלה או בסוף לא אמר כלום ואפילו משום ידות ליכא ומותר בה א״ר מונא איסר הרי הוא מותר הרי עלי איסר אסור שבועה הרי הוא [עלי] אסור הרי עלי שבועה מותר פי׳ ר׳ מונא נותן דבריו לחצאין ואומר דנדרים שאומרם בלשון שבועה אינם כלום אבל שבועה שאמרה בלשון עלי אם אמר עלי בתחלה מותר ואם בסוף אסור וכן פירוש הירושלמי הזה רבינו ז״ל בפירושי שבועות שלו נמצא ששלש מחלוקת בדבר דר׳ יוסי אסר בין בנדרים שאמרן בלשון שבועה בין בשבועות שאמרן בלשון נדר משום ידות מיהת ור׳ יודן שרי בכולהו ור׳ מונא שרי בנדרים ואסר בשבועות שהזכיר עלי בסוף.

וכתב רבינו ז״ל ואע״ג דר׳ יוסי דמחמיר חד הוא ור׳ יודן ור׳ מונא סברי אין נדר אלא בלשון נדר ואין שבועה אלא בלשון שבועה וקיי״ל שאין דבריו של אחד במקום שנים אפ״ה כיון דבגמרין לא פרישו הכי נקטינן לחומרא כר׳ יוסי דסוגיין בעלמא כוותיה דלא מימנעי רבנן בגמרא דילן לאדכורי נדר בל׳ זה ושבועה בלשון עלי כדאי׳ בפ׳ שבועות שתים תנא אכילה משתיהן עלי שבועה פי׳ הא מילתא אמרה התם גבי הא דתניא שם קונמות מצטרפות שתי שבועות אין מצטרפות פי׳ שאם היו ב׳ ככרות אסורות עליו בקונם ואכל משתיהן כזית הוא שיעור אכילה מצטרפות אע״ג דלא אכל מחדא מנייהו כזית אבל אם היו אסורות עליו בשבועה אין מצטרפות וקא סלקא דעתין מעיקרא שאינו חייב מלקות ולא קרבן עד שיאכל מאחת מהן כזית ושקלינן וטרינן עלה ואמרינן דאי דאדכר ל׳ אכילה בכל חדא מינייהו כשאסרה הא לא אסר מינה פחות מכזית ואפי׳ בקונמות נמי לא מצטרפי אלא הכא באומר אכילה משתיהן עלי בשבועה אכילה משתיהן עלי קונם אכילה מזו ומזו עלי קונם אכילה מזו ומזו עלי בשבועה דהשתא הוי להו שתי קונמות ושתי שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות פי׳ דנדרים דאיסור חפצא דינו כהקדש ולפיכך כשאומר שתי קונמות אפילו בזה אחר זה חדא מילתא היא כמקדיש חצי בהמה וחזר והקדיש חציה שהוא הקדש אחר אבל שבועות דאיסור גברא כל חדא וחדא מילתא באפי נפשה שעל כל אחת מהן מושבע בפני עצמה כבשר חזיר ונבלה שהוא מושבע על כל אחת בעצמה מהר סיני ולפיכך שבועות חלוקות לחטאות שאם אכלן שתיהן בהעלם אחד חייב שתים ולפיכך דין הוא שלא יצטרפו אבל בקונמות אפילו למ״ד יש מעילה בקונמות והם חמורים שאם צירף את המעילה לזמן מרובה חייב כדאי׳ בכריתות (דף יח:) מ״מ משום דהוו איסור חפצא אין חלוק בין קונם אחד לשתי קונמות שאפי׳ בקונם אחד אם אכלן ממנו בהעלם אחד שני שיעורים חייב בשני אשמות ולפיכך מצטרפין כשהוציא אכילה אחת על שתיהן ואסיקנא התם דהא מתני׳ לענין קרבן איתניא דבעינן שוה פרוטה ושתי קונמות מצטרפות לשוה פרוטה ושתי שבועות אין מצטרפות לכזית אבל לענין מלקות לא בעינן צירוף בקונמות דבקונמות דברי הכל כל שהוא חייב מלקות (בקונמות) כיון דלא מדכר שמא דאכילה דהא לא קאמר אלא קונם בשר זה עלי כבריה דמי ובכל שהוא שאכל ממנו לוקה אבל קרבן לא מיחייב על מעילתו למ״ד יש מעילה בקונמות אלא בשוה פרוטה דלא עדיפי מהקדש דלא אית בהו מעילה בפחות מש״פ ואם הזכיר לשון אכילה אפילו בקונם לא לקי בפחות מכזית כדרבנן דהתם דקי״ל כוותייהו היינו פירושא דהאי מימרא התם ומייתי מינה רבינו ז״ל ראיה דשבועה שאמרה בלשון עלי הויא שבועה מדקאמר אכילה משתיהן עלי בשבועה ולאו ראיה היא דהתם אגב ריהטא דנקט תלמודא אכילה משתיהן עלי קונם נקט נמי בשבועה (נמי) עלי ולא דק.

עוד כתב רבינו ז״ל והכא והתם נמי אמרינן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה ולא דחקינן לאפוקי לישנא דגמ׳ מדיוקא כלומר למימרא דלאו דוקא משום פלוגתא דמערבאי כלומר דר׳ יודן ור׳ מונא.

ולא חזינן להו לרבנן דכתבי הכי – פירוש משום דסברי דהני לישני דגמרא דילן לאו דוקא וכולהו כשאמר לשון שבועה ואינם לשון הנשבע אלא לשון התנא כדפרישנא גבי מתניתא דהרי עלי יום זה שלא לאכול בשר כיום שמת בו אביו.

הלכך צריכין שאלה לחכם דחייל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות. ומיהו כל שהזכיר נדר בין שאמר זה כלומר לשון שבועה בין שאמר עלי איסור חפצא עליה וכל דיני נדר עליו. פי׳ לחול על המצות ושלא לחול על דבר שאין בו ממש וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא ודיני שבועות עליו. פי׳ לחול על דבר שאין בו ממש ושלא לחול על המצות וליכא למיפתר בה טפי מן הכין.