מעלות היו שכר ללויים כלומר רוצח הנקלט בערי המקלט נותן שכר דירתו ללויים דברי ר׳ יהודה ר׳ מאיר אומר לא היו מעלות להם שכר אלא עומדין שם בחנם ולענין פסק בשש ערים המיוחדות אין נותנין שכר אבל בשאר ערי הלויים שהיו ארבעים ושתים וכלן קולטות כמו שהתבאר שכר דירותיהם ללויים וזה שאמר מעלות בלשון נקבה פירושו על הערים:

חוזר לשררה שהיה בה פי׳ אחר שמת כהן גדול וחזר לעירו שהוא כשאר כל אדם ליהרג עליו גואל הדם מאותה שעה ואילך חוזר לשררה שהיה בה אם נשיא אם אב בית דין אם אחת משאר מיני השררות אחר שנתכפר לו בגלותו על ידי מיתת הכהן דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה אומר לעולם אינו חוזר לשררה שהיה בה הואיל ותקלה כזו אירעה על ידו והלכה כר׳ יהודה ומ״מ לענין עבירה אחרת יתבאר במקום אחר שכהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר העם וחוזר לגדולתו אבל אב בית דין שחטא לוקה בשלשה ואינו חוזר לשררתו ואפילו להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלים בקודש ולא מורידין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ כך הוא. בשעה שהיו ישראל במדבר מחנה לויה היתה קולטת מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו כמו שביארנו במשנה שנאמר כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר:

עבד עברי שיצא מעבדותו אף הוא אינו חוזר לשררה שהיה בה הואיל ומשלה בו הדיוטות גדולה כזו אבל שב הוא לחזקת משפחה והוא שאמרו אין עבד עברי כהן נרצע שהרי נעשה בעל מום ונמצאת חזקת משפחה נפקעת ממנו:

התבאר במסכת כתובות פרק אלו נערות שכמו שנאסר שלא ליקח כפר לרוצח במזיד שלא להמיתו כך הדין ברוצח בשוגג שלא להגלותו שנאמר ולא תקחו כפר לנפש רוצח לנוס אל עיר מקלטו:

התבאר במסכת גיטין בפרק קורדיקוס שאם שחט בו בשוגג שנים או רוב שנים ולא מת מיד או שפרכס פרכוס גדול אינו גולה שמא הוא קרב את מיתתו או הרוח בלבלתו ונמצא שאינו גולה אלא אם שחטו במקום שאין רוח כגון בית סתום של שיש ושלא פרכס כלל ומעתה כל שכן בחבל בו בשוגג ולא מת מיד אע״פ שאמדוהו למיתה שאינו גולה על ידו וכן פסקו גדולי המחברים אבל גדולי המפרשים נוטים לומר שלא נאמר קירוב מיתה בפרכוס וברוח אלא בשחט בו שנים אבל בחבלה אין רוח ופרכוס מקרבין את המיתה כלל וכן הדברים נראין:

התבאר בשני של קמא שאם היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה אינו גולה שזהו אונס אבל אם הכיר בה ושכחה גולה:

התבאר בראשון של גיטין בעבד שגלה לעיר מקלט שאין רבו חייב לזונו ומעשה ידיו לרבו ואשה שגלתה בעלה חייב לזונה ואינו אומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אא״כ מספקת לכך:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שלישי בעזר הצור:

אלו הן הלוקין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זה הפרק שעקרו בא לבאר החלק השלישי שבזאת המסכתא והוא ביאור עניני המלקות על שלימות ביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר כמה הם הלוקים ופרטיהם ר״ל העבירות שלוקין עליהם מלקות אחד והעבירות שלוקין עליהם יותר על מלקות אחד השני לבאר כמה מלקין את הלוקה ושאין הדבר שוה בכל מפני שיש בני אדם שאין כחם לסבול אותם ההכאות שייעדה תורה לסתם בני אדם והיאך אומרים בענינים אלו השלישי בתכונת הענין ר״ל לבאר על איזה דרך מלקין אותו ומקראות שקוראין לפניו בשעת הלקאה הרביעי לבאר אם מת תחת ידו של מלקה על איזה צד יפטר ועל איזה צד יתחייב גלות ושיש סבה פוטרתו ממלקות זה אע״פ שכפתוהו או שהתחילו להלקות וכן שהמלקות בחייבי כריתות מפקעת את הכרת זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

ואלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין אלמנה וגרושה חייב עליה משום שני שמות גרושה וחלוצה אינו חייב אלא משום שם אחד בלבד אמר הר״ם ראוי לך שתדע אלה העקרים רבים שאזכרם בזה המקום והם כי כל מחוייבי כרת בלבד או מיתה בידי שמים ויהיה אותו חיוב בלא תעשה כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת וכל המחוייבים כרת כלם מפורשים בתורה ומחוייבי מיתה יש מהם מפורשים בתורה ויש מהם נרמזים וכבר קדמנו זכרון כלם במסכת סנהדרין בפרק ט׳ וי״א ובכגון זה נאמר אין חייב אדם בשתי דינין כי כשחנקו אותו לא תחול עליו עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמים וידוע הוא כי כל התורה צווי ואזהרה והצווי הוא מצוה עשה והאזהרה היא מצות לא תעשה והלשונות אשר באו בתורה להורות על האזהרה נאמר בהם שהמצוה הפלונית ממצות לא תעשה ארבעה לא ואל השמר ופן אמרו הם ז״ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה ואלה מצות לא תעשה נחלקים חלוק הראשון לארבעה חלקים אחד מהם מחוייבי כרת והחלק השני מחוייבי מיתה בידי שמים וכבר זכרנו שאלה השנים הם חייבים מלקות והחלק השלישי מיתת בית דין כי היא ממצות לא תעשה והחלק הרביעי הם מחוייבי לאוין והם אותם שבא בהם אזהרה בלבד וזה החלק יש ממנו אזהרות יתחייב עליהם מלקות ומהם אזהרות אין חייב העובר עליהם מלקות ואע״פ שעבר ועשה בה מעשה שיש בו איסור אבל השם ית׳ יענישו על עבירות במה שהוא יודע ית׳ ויודע לך מה שחייבין עליו מלקות ומה שאין חייבין עליו מלקות במה שאומר לך והוא זה כי כל הלאוין הנזכרים בתורה נחלקו לשבעה חלקים הששה אין חייבין עליהם מלקות וחלק אחד חייבין עליו מלקות ומה שאני אומר בכאן לאוין ר״ל האזהרה בין שיהיה באחד מארבעה הלשונות או שיהיה אזהרה שהוא בא מכלל עשה כמו שנבאר החלק הראשון מהם לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין או לאזהרת כרת אין לוקין עליו כגון לא יקח איש את אשת אביו לא יהיה קדש בבני ישראל וכמו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים וכיוצא בהם לפי שזה הלאו אמנם בא אזהרה על העיקר שאצלנו כי התורה אינה מחייבת מיתה ולא כרת עד שיהיה בענין ההוא לאו פשוט וזהו מה שאמרו החכמים ז״ל לא ענש הכתוב אא״כ הזהיר ולפיכך לא נענש עונש מן העונשים אלא אחר התראה והחלק השני לאו הניתק לתשלומין אין לוקין עליו כגון מה שנאמר לא תגנוב לא תעשוק את רעך ולא תגזול וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך לא תונו לפי שמי שעבר על זה הוא חייב בתשלומי ממון והחלק השלישי לאו שאין בו מעשה כגון לא תלך רכיל בעמך לא תקלל חרש ולא תונו איש את עמיתו שהיא אונאת דברים וכיוצא בהם כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובתוספתא ברכות כל מצות לא תעשה שיש בו מעשה לוקין עליו את הארבעים ושאר כל לא תעשה שבתורה הרי אלו באזהרה העובר עליו כעובר על גזרת המלך הנה נתבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמרם במקומות לוקה או סופג את הארבעים ובין אמרם במקומות הרי אלו באזהרה ודע זה ושמרהו והחלק הרביעי לאו שנתק לעשה אין לוקין עליו אלא אם לא קיים העשה שבו כגון מה שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים הוא לאו ואם עבר ולקחם כאחד אמר שלח תשלח את האם וזה מצות עשה וכשישלח האם אינו חייב מלקות ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם ויקיים העשה ואם הוא תפס אותם עד שמתה האם או ששחטה זולתו ולא יכול לקיים המצות עשה אותה שעה הוא חייב מלקות כל שכן אם המית הוא את האם או שחטה שבטל העשה שבה שהוא חייב בלא ספק לדעת הכל וכמו כן אמר לא תכלה פאת שדך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט אם עבר ועשה (ואמר) אמר לעני ולגר תעזוב אותם כלומר יעזוב אותם אחר שלקחם וכן ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב את העבוט כבא השמש הדין בכל אלה כדין שלוח הקן והחלק החמשי לאו הבא מכלל עשה כזה שנאמר בכהן גדול והוא אשה בבתוליה יקח מלמד שאסור לו ליקח בעולה כי לפי שנאמר בו לא יקח אם עבר ולקח בעולה אינו חייב מלקות כמו אם לקח אלמנה או גרושה או זונה או חללה וכן אמרו במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם הודיעם שדור ראשון ודור שני לא יבא בקהל אם עבר אינו חייב מלקות לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש כמו שנאמר לא יבא ממזר לא יבא עמוני ומואבי והחלק הששי לאו שבכללות אין לוקין עליו והוא לאו שלא נאמר בפי׳ אלא שהוא נלמד מדבר אחר כמו שאמרו חכמים ז״ל במקומות לאו בפי׳ אתמר אלא מכללא אתמר והמשל בזה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכשאכל הקלי הזה אין מלקין אותו שתי מלקיות אחד משום קלי לא תאכלו והשני משום לחם לא תאכלו אלא מלקות אחד משום קלי לא תאכלו וכן אם אכל כרמל משום כרמל וכמו כן הנזיר אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקיות אחד משום חרצן שבא בפירוש והשני משום מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל לפי שזה הוא לאו שבכללות אא״כ אמר בפירוש מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל היה חייב על אכילת חרצן שתים וכמו כן על הזג וכמו כן על אכילת ענבים לחים וכן על ענבים יבשים על כל אחת שתי מלקיות אבל לפי שאין לוקין על לאו שבכללות אינו חייב על כל אחד מהנזכרים אלא לאו אחד וכן אמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כאלו אמ׳ אל תאכלו ממנו אלא צלי וכשאכלוהו נא אינו חייב שתים אחד משום נא ואחד משום לא תאכלו אלא צלי לפי שזה הלאו השני מכלל לאו הוא יוצא והוא לאו שבכללות ואמנם חייב על נא ועל מבושל מלקות אחד ודע זה הענין והבן בו היטב לפי שהוא הקשה שבכלם ומזה החלק גם כן שיבא לאו אחד שיכלול שנים ושלשה איסורין כגון זה שנאמר לא תאכלו על הדם כי זה הלאו כלל דברים רבים למדנו ממנו לא תאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה ולמדנו ממנו לא תאכל בשר הזבח ועדיין הם במזרק כלומר קודם זריקת הדם על המזבח ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי בית דין ולמדנו שבית דין אין אוכלין ביום שהורגים את הנפש ולשון התלמוד באלו האיסורין כלם אין לוקין על אחד מהם וזהו לאו שבכללות ר״ל שכלל איסורין הרבה ולא נתבאר מהם אחד שנוכל לומר לוקין על אותו שנתבאר מלקות אחד כמו שעשינו משל בחדש ופסח זה יותר מבואר וקל להבין מן המשלים שהקדמנו והחלק השביעי הוא לאו גרידא והוא לאו שאין בו אחת מאלה הששה סבות הנזכרות שלוקין עליו כגון שעטנז וכלאים ונבלה ובשר בחלב וכתובת קעקע ושרט לנפש וזולתם הרבה הנה נתבאר לך שאותן שמלקין אותן מלקיות הם המחוייבים מיתה בידי שמים ומחוייבי כרת על שעבר על מצות לא תעשה ומחוייבי לאו כשלא יהיה באותו לאו אחת מן הסבות שזכרנו מלבד נשבע וממר ומקלל חברו בשם שהם לוקין ואע״פ שהוא לאו שאין בו מעשה וכן לאו שנתק לעשה שלא יקיים העשה שבו לוקה הנה כי כל מי שזוכר בזה הפרק אמנם זכר מחוייבי מיתה או כרת או לאו מיוחד כמו שיחדנוהו אין כונתו בזה הפרק לזכור כל מי שהוא מחוייב מלקות אבל הוא זוכר קצתם מהם מי שזכר כמו שבא המשל והדמיון ומהם מי שזוכר אותם לדין נוסף באותו הלאו שאינו מבואר בפשט המקרא או למחלקת שנתן בו ובעקרים שהקדמנו לך תדע כי כל מחוייבי מלקות בין שנזכר בכאן או לא נזכר ועדים זוממין חשב להם דבריהם מעשה לפי שהם נצרכים להגיד עדותם בבית דין הטמא שאכל את הקדש והבא למקדש טמא האוכל חלב ודם ונותר ופגול ונותר והשוחט ומעלה בחוץ והאוכל חמץ בפסח והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה והאוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו וכמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר׳ שמעון אומר כל שהו וחכמים אומרים כזית אמר להם ר׳ שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהוא כברייתה אמר להם אף חטה אחת כבריתה טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו במיתה כמו שנאמר בתרומת מעשר ולא תמותו ודין מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו גם כן ודין תרומה שלא נטל ממנה מעשר אחד והוא טבל כמו שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב ומעשר שני והקדש שלא נפדו בהם לאו גרידא והוא מה שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו׳ ודע כי אינו מחוייב מלקות על מעשר שלא נפדה אלא כשאכלו אחרי שראה פני ירושלים שנאמר לפני י״י אלהיך תאכלנו שנה בשנה לא תוכל לאכל בשעריך ולפיכך אינו חייב מי שיאכל מעשר שני בגבולין מלקות עד שיעלה לירושלים ויכנס בתוכה כמו שאמרנו מאימתי הם חייבין משיראה פני הבית ואין הלכה כר׳ שמעון כי לא נאמר כברייתה אלא בריית נשמה בלבד האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם וקדשי קדשים חוץ לקלעים קרשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה והשובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה את הארבעים אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה את הארבעים כשאכל בכורים אחר שקרא עליהם אינו חייב מלקות לפי שהם נכסי כהן כמו שביארנו במקומות אלו דברי ר׳ עקיבא וחכמים אומרים כיון שהניח אותם בעזרה אינו חייב על אכילתם מלקות ואע״פ שלא קרא ודין בכורים גם כן כדין מעשר שני ר״ל שאינו חייב עליהם כשאכלם בחוץ בין כהן בין זר עד שיראו פני הבית וכשאכל בכורים אחר יראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה כמו שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳ ותרומת ידך אלו בכורים וכבר ביארנו בפרק שלישי מתרומות שזה שנאמר ותרומת ידיך בכאן הוא נאמר על הבכורים על כל פנים לפי שלא הניח בזה הפסוק כלום מכל הדברים שטעונין הבאה ממקום למקום שלא זכר אותם בפירוש ולא זכר הבכורים והם טעונים הבאת מקום ואמר תרומת ידיך ואין התרומה טעונה הבאת מקום אם כן אינו ר״ל אלא הבכורים וכשאכל קדשים חוץ למקומם המצווים לאכילתן עבר על מה שכתב בתורה לא תוכל לאכל בשעריך ומה שאמר בכאן מעשר שני חוץ לחומה ואע״פ שמנה קודם מעשר שני והקדש שלא נפדו אין זה כפל דבר אבל המאמר הזה הוא נאמר כשיהיה מעשר טהור ואכל אותו טהור ואכלו חוץ לחומה משיראה פני הבית כמו שפירשנוהו למעלה ומה שאמר בהלכה שלפני זה מעשר שני והקדש שלא נפדו ר״ל כשיהיה מעשר שנטמא ואכלו והוא טמא קודם שנפדו ואפילו אכלו בירושלים לפי שכשנטמא מעשר שני בירושלים אסור לאכלו עד שיפדה וזהו מה שאמרו מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו וגו׳ והאזהרה על אכילת מעשר שני בטומאה הוא ממה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא ולמדנו מפי הקבלה בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור ואינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך כלומר בירושלים לא תאכל מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך ואמר רחמנא לא תותירו ממנו עד בקר והוא לאו שאין בו מעשה ואמר ועצם לא תשברו בו אמנם בא זה בפסח טהור כמו שביארנו במקומו הנוטל את האם על הבנים ר׳ יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה ר׳ יהודה סבר שלאו שנתק לעשה לוקין עליו ואינה הלכה אבל העקר מה שזכרתי לך שאין לוקין עליו אם קיים עשה שבה הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו והשורט שריטה אחת על המת חייב השורט שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן ר׳ אליעזר אומר אם נטלן כלן כאחת אינו חייב אלא אחת ואינו חייב עד שיטלנו בתער ר׳ אליעזר אומר אפי׳ לקטו במלקט וברהיטני חייב לא יקרחו קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה וכשישרטנו משערו על מת בלבד עד שיגלה מעור בשרו כגריס לוקה ואע״פ שלא פי׳ בכהנים קרחה במת למדנוהו בג״ש ממה שנאמר בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ונאמר ושרט לנפש לחייב על כל שריטה ושריטה על כל נפש ואמרו לנפש לחייב על כל שרט ושרט ועל כל נפש ונפש ואמרו על הזקן חמשה על השער שבלחי העליון מלקות ועל הלחי התחתון מלקות אלו שתי מלקיות מצד ימין וכמו כן שנים מצד שמאל ועל מן שנתלה מן השער מן הזקן אחד וצריך אתה לידע כי המגלח בידו הוא מחוייב מלקות על הפאה ועל הזקן ואינו חייב המתגלח אלא אם עזר למגלח ואז לוקין שניהם ורהיטני כלי ברזל משרש השער ותולש אותו מעקרו ומלקט כעין מלקחיים ואין הלכה כר׳ יהודה הכותב כתבת קעקע [קעקע] ולא כתב כתב ולא קעקע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכוחל ובכל דבר שהוא רושם ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום ר׳ שמעון אינו חייב עד שיכתוב את השם שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני י״י ר׳ שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם ע״ז על בשרו כאלו אומר לא תשתף עמו בשום דבר ולא תקרב עצמך לזולתו וזו היא כוונתו ואין הלכה כר׳ שמעון נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלה כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת היה לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת וכשהתרו בו גם כן ואמרו לו זה שאתה שותה שעורו כך וכך ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין וכך פי׳ בירושלמי היה מגלח וכו׳ על כל שערה אחת יתחייב הנזיר מלקות כשקצץ אותה בהתראה כמו שנתבאר במקומו היה לובש כלאים אמרו פושט ולובש אינו כשיסיר אותו מכל וכל אלא כיון שפשט ראשו והחזירו וכמו כן כשעמד עליו כדי לפשוט וללבוש חייב על כל התראה ואע״פ שלא נתפשט יש חורש תלם אחר וחייב עליו שמנה לאוין החורש בשור ובחמור והם מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב וכהן ונזיר אבות הטומאה חנניה בן כינאי אומר אף הלובש בכלאים אמרו לו אינו השם אמרו לו אף לא הנזיר הוא השם יהיה חמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך למדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים ועל השור ועל החמור אחת משום חורש בכלאי בהמה ומלקות אחת משום עובד במוקדשין ואמר כלאים בכרם יהא חייב שתים משום זורע כלאים ומשום כלאי הכרם כמו שנתבאר בספרי ושאר הלאוין מבוארים אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו ומעקרנו המחפה בכלאים חייב ולפיכך כשהחזיר העפר ברגלו על הדבר שזרע כשהוא מהלך חייב משום לא תזרע כרמך כלאים:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו הן הלוקין וכו׳ וראוי שתדע שלא נשנו במשניות אלו שבפרק זה מנין הלוקים כלו שהלוקים מאתים ושבעה הם כמו שיתבאר ולא נמנו בכאן אפילו הרביע וזה ששנה אלו שהוא נאמר בתלמוד על מנין מדויק בלא שיעור וכמו שהקשו במסכת קדושין על מה שאמר תנא ושייר והא אלו קתני נראה לי שביאורו על המינים ולא על האישים ר״ל הפרטים ופי׳ הענין שהמלקות באה על שלשה מינים:

הראשון על חייבי כרת ר״ל העובר עבירה שיש בה לא תעשה שיש בו כרת ולא מיתת בית דין כגון הבא על אחותו ושאר חייבי כריתות והתרו בו למלקות ולוקין שבמין זה הם כ״א והשני העובר על לא תעשה שיש בו מיתה בידי שמים כגון האוכל טבל או זר שאכל תרומה והתרו בו למלקות והדומים לזה והלוקים שבמין זה הם י״ח על הדרך שמנאום גדולי המחברים אע״פ שאנחנו כללנום בי״ב במסכת סנהדרין והשלישי כל העובר עבירה שאין בה אלא לא תעשה לבד לא כרת ולא מיתה ושיש בו מעשה כגון אלמנה לכהן גדול וקורח קרחה ושאר הלאוין והלוקים שבמין זה הם קס״ח אבל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ משלשה והם נשבע וממר ומקלל את חברו והם בכלל הקס״ח וכן כל לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו שהרי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעויות ומיתת בית דין אין הנדון רשאי להפקיע עצמו ממנה אף בתשובה אבל חייבי כרת וחייבי מיתה בידי שמים אין כאן רשעויות שהרי רשאי הוא להפקיע עצמו מהן על ידי תשובה ואע״ג דהשתא מיהא לא עבד תשובה והרי אתה מלקהו בעוד שעונש וכרת עליו מ״מ תירצו בגמ׳ לדעת רב שמואל שזו שדרשו בשעתו בשעה אחת אתה מחייבו בשעה המסורה לבית דין נאמרה אלא שאחר כן העלו שאע״פ שלא יעשה תשובה מ״מ אין הכרת שלו מבורר שהרי גלוי הוא בתשובתו וכן כל לאו שניתק לעשה ואפשר לקיים עשה שבה או שניתן לתשלומין או לאו שבכללות בכל אלו אין לוקין עליהם אפילו התרו בו למלקות כמו שיתבאר כל אחד מהם במקומו הראוי לו:

ובא לומר במשנה זו שעל אלו מינין לוקין ושנה מחוייבי כריתות כלם ובשאר מלקויות שנה מהם ושייר מהם הרבה שלא כיון להזכיר אלא המינים והזכרת הפרטים לא היתה אלא להוראת קצת חידוש חייבי כריתות להודיע שיש מלקות בחייבי כריתות אלמנה וגרושה להודיע חיוב שתי שמות שבהם להדיא וכן רובם הוזכרו פרטיהם לאיזו סבה או לאיזו דמיון שבין הנזכר בלא סבה ובין אותו הנזכר בסבה והוא מתחיל עכשיו בחייבי כריתות שאין בהם מיתת בית דין והזכיר תחלה כריתות שבעריות והם שבעה א. הבא על אחותו ב. הבא על אחות אביו ג. הבא על אחות אמו ד. הבא על אחות אשתו ה. הבא על אשה אחיו ו. אשת אחי אביו ז. הבא על הנדה ואח״כ הפסיק ענין חייבי כריתות ומתחיל בחייבי לאוין שמתוך שהתחיל בעריות משלים הענין בעריות והזכיר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה לאו דוקא שהרי אינה אלא מדברי סופרים ממזרת או נתינה לישראל או בת ישראל לממזר או לנתין שהממזרות לוקין עליו משום לא יבא ממזר והנתינות משום לא תתחתן בם שהנתינים הם הגבעונים ודינם כגוים אלא שנטמעו בישראל לחוטבי עצים ושואבי מים:

וחידש דברים בענין זה באלמנה שהיא בעצמה גרושה מצד אחד שכהן גדול לוקה עליה משום שני שמות שהרי שתי אזהרות הן אבל גרושה שהיא חלוצה מצד אחר אינו לוקה אלא משום שם אחד והיא הגרושה שהחלוצה אין בה מלקות שהרי אינה אלא מדברי סופרים כמו שכתבנו:

ואח״כ חזר במלקות שבחייבי כריתות להשלים מנין הכ״א שכבר הזכיר מהן שבעה. ח. טמא שאכל בשר קדש שהוא בכרת כדכתיב וטמאתו עליו ונכרתה ואזהרתו מפורשת בגמ׳ מגזרה שוה ט. הנכנס למקדש בטומאה ר״ל בכל העזרה וכדכתיב את מקדש יי׳ טמא ונכרתה ואזהרתו מולא יטמאו את מחניהם י. האוכל חלב יא. האוכל דם יב. האוכל נותר ר״ל בשר קודש שנותר אחר זמן אכילתו שנאמר ואוכליו עונו ישא את קדש יי׳ חלל ונכרתה ואזהרתו מלא יאכל כי קדש הם האמור במלואים להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא יאכל יג. האוכל פגול ר״ל דוקא שנתפגל במחשבת זמן כלומר שחשב בו בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכו׳ ואזהרה שלו י״מ שהיא באזהרת הנותר והוא תמה שאם כן לאו שבכללות הוא אלא שלוקה מגזירה שוה דעון עון מנותר ויש שואלין בטמא שאכל קדש נמי ליגמר חלול חלול מנותר והיאך שאלו בה מנלן תירצו שלא יחללו האמור בטמא שאכל קדש לאו שבכללות הוא וממה שאמרו בזבחים פרק בית מנין שאף בפסולי זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו בשני חלולין הכתוב מדבר חלול נותר וחלול טומאה אבל מחשבת חוץ למקומו אין בו כרת אלא שלוקה עליו כדין אכילת פסולי המוקדשין אלא שאינו במנין הכ״א שהרי אין בו כרת ולא מנאה בכאן אלא לדמיון טמא שאכל בשר קודש שנטמא וזה אינו במנין הכ״א שאין בו כרת אלא שהוא בשאר המלקיות אם אכלו לאחר זריקת הדם הא קודם זריקת הדם אין בו אלא מכת מרדות ולאחר זריקת הדם מיהא שהוא לוקה אזהרתו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל יד. השוחט קדשים בחוץ ואזהרתו מפורשת בזבחים פרק שחיטה מגזירה שוה טו. המעלה קדשים בחוץ ואזהרתו מהשמר לך פן תעלה יו. האוכל חמץ בפסח יז. האוכל ביום הכפורים יח. העושה מלאכה ביום הכפורים יט. המפטם את השמן ר״ל שמרקח ועושה שמן בדוגמת הרקוח שנאמר בתורה בשמן המשחה והרי נאמר ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכן איש ירקח וכו׳ כ. המפטם את הקטורת שנאמר ובמתכונתה לא תעשו כמוהו ויש בו כרת כא. הסך בשמן המשחה שנאמר בו על בשר אדם לא ייסך ויש בו כרת וזהו מנין כ״א חייבי כרת שהם לוקין ועכשיו הוא מתחיל במין השני ר״ל חייבי מיתה בידי שמים ולא הזכיר מהם אלא אחד ואף בזו הפסיק הענין באוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים לדמיון אכילה ואחר אלו הוא מזכיר את זה והוא אכל טבל ר״ל שלא הורמה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר והוא שהזכיר אחריו ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ואזהרתו מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ולא יחללו פירושו שלא יאכלוהו כחולין עד שלא הורמו המתנות וטבל זה הוא שחייבין עליו מיתה בידי שמים שנאמר והשיאו אותם עון אשמה אבל כל שנטלה תרומה גדולה ותרומת מעשר אע״פ שלא הפריש ממנו שאר מעשרות אין בו מיתה בידי שמים אלא שמ״מ לוקה אפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו׳ וכן התבאר בגמ׳ ואף אתה יכול לפרשה בזה אלא שאני טורח לפרשה כן כדי שיוזכרו שלשת המינים במשנה זו על הדרך שביארנו בתחלת המשנה:

וכבר ביארנו שמנין זה יש בכללו י״ח והם א. האוכל טבל על הדרך שפרשנו ב. האוכל מן העיסה קודם שהורמה חלתה ומכח מקראות שהזכרנו שאף זה בכלל טבל הוא ושניהם מצות לא תעשה אחת ג. זר שאכל תרומה גדולה בין שהוא טמא או טהור בין שהיא טמאה או טהורה שנאמר וכל זר לא יאכל קדש ונאמר ומתו בו כי יחללוהו ד. זר שאכל תרומת מעשר ומכח מקראות שהזכרנו שאף היא תרומה ולא נמנו בשנים אלא שזו נקראת תרומה גדולה וזו תרומת מעשר ה. זר שאכל בכורים משנכנסו לחומת ירושלים ומכח מקראות שהזכרנו שאף הבכורים תרומה ו. זר שאכל חלה שאף היא נקראת תרומה ואלו הארבעה ר״ל זר בתרומה גדולה ותרומת מעשר ובכורים וחלה אינן אלא מצות לא תעשה אחת ז. כהן טמא שאכל תרומה טהורה שכל כהן טמא אסור בכל תרומה שנא׳ איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ודרשו בו אי זהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן ר״ל בין זכרים בין נקבות הוי אומר זו תרומה אלא שבטהורה לוקה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וטמא בטמאה אין בו אלא לאו גרידא וטהור בטמאה אינו אלא בלאו הבא מכלל עשה שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים כלומר כשיטהר יאכל מדבר שהוא בקדושתו ובטהרתו אבל לא דבר שהוא טמא ח. כהן שנכנס לבית קדשי הקדשים אפילו כהן גדול שנכנס שם שלא לעבודה כגון שנכנס שם שלא ביום הכפורים או ביום הכפורים יתר על ארבעה פעמים שהוא צריך ליכנס לשם כמו שיתבאר במקומו שנאמר ואל יבא בכל עת וכו׳ ונאמר ולא ימותו אבל כהן הדיוט בקדש ר״ל בעזרת כהנים אע״פ שאין נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה לוקה ואינו חייב מיתה ט. כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה והניחו עבודתם ויצאו שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו י. לוי שעבד בעבודת כהנים ר״ל בעבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו ופי׳ בו לא יקרבו לעבודה ואף הכהן מוזהר שלא לעבוד בעבודת הלויים אלא שאין בו מיתה יא. זר ששימש במקדש שנאמר וזר לא יקרב ונאמר וכל הזר הקרב יומת ר״ל בידי שמים ופי׳ בו הקרב לעבודה יב. מחוסר בגדים ששמש ר״ל כהן גדול בפחות משמנה והדיוט בפחות מארבעה והרי הוא לאו אחד עם הזר ומתורת זרות אנו אומרים בו כן שנאמר וחגרת אותם וכו׳ והיתה להם כהנת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהנתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהנתם עליהם ובכלל זה מיותר בגדים גם כן יג. כהן טמא ששמש ואזהרתו מוינזרו מקדשי בני ישראל ונאמר ומתו בו כי יחללוהו יד. שתוי ששמש שנאמר יין ושכר אל תשת וכו׳ ולא ימותו ואע״פ שאף הכניסה מן המזבח ולפנים אסורה לו אין מיתה אלא בעבודה טו. טבול יום ששמש שעדיין טמא הוא הואיל ולא העריב שמשו ואזהרתו מולא יחללו את שם אלהיהם פי׳ בו אזהרה לטבול יום ומיתתו כשאר הטמאים שנאמר ובא השמש וטהר כלומר שעדיין לא טהר יו. מחסר כפרים ששמש וכבר כתבנו בסנהדרין מה שהוקשה לנו עליו על דברי גדולי המחברים יז. פרוע ראש ששמש יח. קרוע בגדים ששמש וכבר ביארנום בסנהדרין:

זהו מנין מחוייבי מיתה בידי שמים הלוקים ואם אתה רוצה למנות מיותר בגדים ומחוסר בגדים בשנים וזר שאכל טבל שלא הופרשה תרומה גדולה ושלא הופרשה תרומת מעשר בשנים אתה רשאי אלא שגדולי המחברים מנאום על הדרך שכתבנו:

ושאל במשנה זו על הטבל בשיעור כמה הוא חייב ר׳ שמעון אומר בכל שהוא וחכמים אומרים שאין שיעורו למלקות אלא בכזית אע״פ שאוסר תערבתו במשהו כמו שביארנו במסכת ע״ז ואמר להם אי אתם מודים לי באוכל נמלה שהוא חייב מתורת שרץ שלא נאמר שיעור כזית אלא לאוכל כזית מבריה גדולה או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריאה שהוא מינה עד שיאכל כזית אבל כל שאכל בריה בפני עצמה כלה אפי׳ בפחותה כחרדל לוקה בין חיה בין מתה והיה ר׳ שמעון סבור שאף החטה בריה ודעת חכמים שאין דין בריאה אלא בדבר שיש לו חיות ולא בגרעין של חטה או בשאר הגרעינים והלכה כחכמים כמו שביארנו בדין בריאה במסכת חולין:

ויש גורסים בכאן אי אתם מודים לי באוכל נבלה ואתה מפרשה בעוף טהור שאין בו כזית שאין נבלה אלא בראוי לשחיטה ומ״מ העקר לגרוס באוכל נמלה:

ואח״כ חוזר למנין שאר הלאוין שכבר מנה מהם שלשה עשר א. אלמנה לכהן גדול ב. גרושה לכל כהן ג. ממזר לישראל [ד. נתין לישראל] ה. האוכל בשר קודש שנטמא ו. האוכל נבלה ר״ל שנתנבלה בשחיטה ז. האוכל טרפה ח. שקצים ורמשים והם חמשה לאוין אבל אחד לוקה בלאו הראוי לו ובלאו סתם האמור בשרץ כמו שיתבאר בגמרא וחשבון פרטי מין השרץ הם א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וצרעה ודבורה ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל ג. רמש האדמה והוא שאיני פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות ד. שרץ המים ואע״פ שעקר הנחתו הוא כגון עלוקות שבמים וכל שיש שם שלא בצורת דג מ״מ אף כל הדגים הטמאים בכלל שהרי בכלם נאמר שקץ יהיו לכם ואף לאוין שבשרץ המים אינם אלא אותם שבדגים טמאים ומ״מ גדולי המחברים יש להם בזו שיטה אחרת כמו שיתבאר בגמרא ה. תולעים של פירות שפרשו ויצאו יב. יג. הקדש שלא נפדה ר״ל שנהנה מן ההקדש במזיד ונמצא עד כאן במנין זה י״ג וחוזר עכשו למנינו יד. האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן ר״ל כהן שאכלן עד שלא קרא ישראל פרשה של ארמי אובד אבי וכו׳ וזו אינה הלכה שאין הקריאה מעכבת אכילתן אבל אם אכלן קודם הנחה בעזרה לוקה שההנחה מעכבת כמו שיתבאר בגמרא טו. קדשי קדשים חוץ לקלעים פי׳ כהן שאכל בשר קדשים חוץ לעזרה בשעת המקדש או חוץ לקלעים בשעת משכן יו. קדשים קלים חוץ לחומה ר״ל חוץ לירושלים שהרי נאכלין הם בכל העיר יז. מעשר שני שלא נפדה חוץ לירושלים ר״ל משנכנס לירושלים הא קודם שנכנס אין שם אלא מכת מרדות ואע״פ שכבר הזכיר למעלה מעשר שני והקדש שלא נפדו ור״ל מעשר שני חוץ לירושלים פי׳ בגמרא על שני לאוין של מעשר שני שלא הוזכרו כאן יח. השובר את העצם בפסח טהור בין בפסח ראשון בין בפסח שני אבל השובר בטמא ר״ל בפסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב הקהל טמאי מת שאין נדחין לפסח שני או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אין השובר בו עצם לוקה שנאמר לא תשברו בו בטהור ולא בטמא וכן המותיר אפי׳ בטהור אינו לוקה אע״פ שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר שהרי לאו שאין בו מעשה הוא יט. הלוקח אם מעל הבנים ומה שאמרו כאן ר׳ יהודה אומר לוקה ואינו משלח הענין מפני שהוא סובר שלח מעיקרא משמע כלומר שלחנה קודם שתקח הבנים והוה ליה לאו שקדמו עשה ואינו בכלל לאו הנתק לעשה שלא ללקות עליו וחכ״א משלח ואינו לוקה שאף לכשנאמר כן אף לאו שקדמו עשה בכלל לאו הנתק לעשה הוא והלכה כחכמים כמו שיתבאר שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה בין שקדם הלאו בין שקדם העשה וזה שאנו מונין אותו בחייבי מלקות פירושו בשאינו יכול לשלח כגון ששחטן או שמתה האם או שברחה מאליה ולא שלחה הוא כ. הקורח קרחה בראשו על המת כא. המקיף פאת ראשו כב. המשחית פאת זקנו כג. השורט על הנפש סרט סריטה אחת על חמשה מתים בהתראה אחת או חמש שריטות על מת אחד והתרו בו על כל אחת ואחת חייב על כל אחת ואחת ולענין פאה חייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ר״ל צידעא אחת מכאן וצידעא אחת מכאן מקומות שמתחבר בהם עצם הגלגולת שבו השער עם הלחי העליון שבו הפנים והאזנים שהם הבליטות שעל האזנים והוא ענין משוה צדעיו לאחורי אזנו שקצת המצח ואחרי האזן אין בו שער ובאמצעות שביניהם שער הקרוי צדעא ובלע״ז פולשייראה והוא מגלחה ומשוה צדעיו לאחורי אזנו ואפי׳ גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה אחת לוקה שתים ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן והם חדוד הבולט בלחי העליון ולחי התחתון שבצד ימני וכן שבצד שמאלי ואחת מלמטה בשבלת הזקן ולחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה ומקום בליטתו הוא סמוך לאזן כנגד הנקב מצד הפנים ולחי התחתון הוא מן הפה ולמטה ומקום בליטתו הוא תחת האזן נוטה מעט לצד אחוריה ולוקה על כל אחת מהן ואפי׳ נטלן כלן כאחת לוקה חמש ר׳ אליעזר אומר אם נטלן כלן כאחת אינו לוקה אלא אחת ואין הלכה כמותו ואינו חייב עד שיטלנו בתער שנאמר ולא תשחית איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער וכן הלכה ר׳ אליעזר אומר אף לקטו במלקט וברהיטני ואין הלכה כדבריו כד. הכותב כתבת קעקע והוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או אחד מן הצבעים הרושמים ודבר זה היה כחוק לעובדי האלילים היו רושמים בעצמם אותה צורה לומר שהוא עבד נתון ומכור לה קעקע ר״ל ששרט לכתוב ולא כתב או כתב בלא קעקוע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם ר׳ שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב את השם ר״ל שייחס לאותה צורה שם סבה ראשונה ואין הלכה כמותו כה. נזיר שהיה שותה יין או אוכל מכל מה שבגפן היה שותה כל היום כלו כמה רביעיות אינו חייב אלא אחת אלא שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית ואם היו מתרים בו על כל רביעית ורביעית ואומרים לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת כו. נזיר שנטמא למת היה מטמא למתים כל היום כלו אע״פ שחייב לשמים על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת ואמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ודוקא בשחזר ונטמא אחר שפירש שאם בעוד שהמת בידו נגע במת אחר אע״פ שהתרו בו אין זה כלום שהרי טמא ועומד הוא וכן התבאר בנזיר פרק שלשה מינין כז. נזיר שגלה ואפי׳ לא גלח אלא שערה אחת בין בתער בין במספרים הואיל וקצצה מעקרה היה מגלח כל היום כלו אינו לוקה אלא אחת ואם היו מתרין בו על כל שער ושער לוקה על כל אחת ואחת כח. הלובש שעטנז היה לבוש כל היום כלו אפי׳ היו מתרים בו על כל שעה ושעה אינו חייב אלא אחת התרו בו ולבש וחזר ופשט והתרו בו ולבש וכן עד כמה לוקה על כל אחת ואחת אפי׳ בשעה אחת ובזו אין הלכה כן ר״ל שלא יהא לוקה אלא בדרך זה ר״ל שיהא פושט לגמרי ולובש אחר ההתראה אלא כל שהוציא ראשו והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע״פ שלא הפשיט את כלו חייב על כל אחת ואחת ולא עוד אלא אפי׳ לא הוציא ראשו אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא אינו פושט כל ששהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה אע״פ שלא פשט וכן יתבאר בגמ׳.

אח״כ חדש בדבריו שיש לפעמים מלקיות הרבה במעשה אחד ואמר יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה מלקיות כיצד חרש בשור ובחמור והם מוקדשים שנאמר בהם לא תעבוד בבכור שורך ובכלאים בכרם שחייב עליו שני לאוין אחד משום שדך לא תזרע ואחד משום כרמך לא תזרע וכלאי הכרם הוא שזרע שני מיני תבואה בכרם או עם זרע הכרם ומלקות זה שבחרישה הוא מפני שהכלאים איסור שלהם אף במחפה כגון שהיה גרעין של חטה וגרעין של שעורה מונחים בארץ וחפה בעפר בין בידיו בין ברגליו בין בכלי והרי כשהוא חורש בהן נמצא מחפה בחרישתו והמחפה חייב משום זורע ובשביעית שעבודת קרקע אסורה בו וזו מיהא אינה הלכה שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות זריעה וקצירה זמירה ובצירה אבל שאר מלאכות אין בהם אלא מכת מרדות אלא שאתה יכול לפרשה גם כן בשנפלו שם גרגירי תבואה ומפני שהוא מחפה והוא בכלל זריעה ואף אנו פרשנוה כן בראשון של מועד קטן ויום טוב שעשיית מלאכה אסורה בו ושהוא כהן ונזיר ושדה שהוא חורש בו בית הטומאה חנניה אומר אף הלובש בכלאים בשעת חרישה ואמרו לו אינו מן השם כלומר שאין מלקות זה בא מצד החרישה ומ״מ אם היה כן כך הדין וכן פי׳ בגמ׳ שאם היה חורש בעצי אשרה יש כאן עוד מלקות משום נהנה בע״ז ואם נשבע שלא לחרוש שלוקה משום עובר על שבועתו ואם היה אותו שדה שדה שנערפה בו עגלה ערופה לוקה גם כן משום לא יעבד בו ולא יזרע האמור בנחל איתן בפרשת עגלה וכן כל שמוסיף באיסורין מוסיף במלקיות ומ״מ נתפרשו עכשו במשנה זו על מה שמנינו כבר ששה לאוין והם המנהיג בכלאים העובד בקדשים הזורע או המחפה בכלאי זרעים הזורע או המחפה בכלאי הכרם העושה מלאכה ביום טוב כהן שנטמא וכ״ח שכבר מנינו הרי ל״ד ושאר הלאוין שלוקין עליהם שלא נמנו בכאן אתה יכול לכלול את רובם באלו והם קל״ד ובכללן זורע בשביעית אחר שלא כללנוהו במנין משנה זו:

ואלו הם על הדרך שמנאום גדולי המחברים א. שלא לעשות צלם שנאמר לא תעשה לך פסל אפי׳ עשה אותה לאחרים ב. שלא לעשות צורות ידועות אפי׳ לנוי שנאמר לא תעשון אתי ג. הפונה אל האלילים בדרך שהוא עושה מעשה ד. המקים מצבה ה. הנוטע אילן במקדש ו. הנותן אבן משכית ז. הנודר בשם ע״ז ח. הנשבע בשמה ט. הנהנה בה י. הבונה עיר הנדחת יא. הנהנה ממנה. יב. העושה כחקות הגוים יג. הקוסם יד. המעונן טו. המנחש יו. חובר חבר יז. דורש אל המתים וכל אלו בכלל ע״ז וחקות הגוים שכבר נמנו מקצתן במשנה זו כגון פאה וכתבת קעקע וכן אתה יכול לפרש בכלן יח. המוחק את השם ובכללו הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש יט. המכבה אש מן המזבח כ. העולה עליו במעלות כא. הנכנס לעזרה בבגדים טמאים כב. זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית כג. המסיר בדי הארון כד. המזיח חשן מעל האפוד כה. הקורע פי המעיל כו. המקריב על מזבח הזהב כז. כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה כח. בעל מום שנכנס לשם כט. שתוי שנכנס לשם ל. בעל מום ששמש לא. ערל ששמש לב. כהן שעבד בעבודת הלוים לג. כהן שנכנס למקדש פרוע ראש לד. שנכנס קרוע בגדים לה. המקדיש בעלי מומין לו. השוחטן לז. הזורק את דמם לח. המקטיר אימוריהן לט. המקריב קרבנות גוים בעלי מומין מ. המטיל מום בקדשים מא. הגוזז את הקדשים אבל העובד בהן כבר נמנה מב. המקטיר שאור או דבש מג. העושה שירי מנחות חמץ מד. המקריב בלא מלח מה. המקריב אתנן ומחיר מו. הנותן שמן על מנחת חוטא מז. הנותן עליה לבונה מח. הנותן שמן בקרבן סוטה מט. הנותן עליה לבונה נ. המבדיל בחטאת העוף נא. המימר בקדשי מזבח נב. האוכל מפסולי המוקדשים נג. זר שאכל קדשים אחר מתן דמים נד. זר שאכל בכור נה. כהנת שנשאת לזר שאכלה חזה ושוק אפי׳ אחר מיתת בעלה נו. חללה שאכלה תרומה נז. האוכל קדשים הן חמורים הן קלים קודם זריקת דמים נח. האוכל בכור חוץ לירושלים אע״פ שכבר מנינו קדשים קלים שהוא בכללן חזרנו ומנינו את הבכור מפני שהוא לאו מיוחד נט. כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים אחר שהונחו בעזרה ס. האוכל מעשר שני שנטמא בירושלים קודם שיפדה סא. טמא שאכל מעשר שני טהור בירושלים סב. האוכל מעשר שני או שאר קדשים באנינות סג. ערל שאכל בשר קודש או תרומה סד. האוכל מנחת כהן וכן אוכל דבר שהוא כליל לאישים סה. האוכל מבשר חטאות הנשרפות ומכל מה שטעון שריפה סו. השוחט פסח על החמץ סז. המוציא מבשרו חוץ (לפבודתו) [לחבורתו] סח. האוכל מבשרו חוץ לחבורתו סט. האוכל מבשרו נא או מבושל ע. האוכל טבל שהורמו תרומה גדולה ותרומת מעשר אבל לא הופרש ממנו מעשר שני או מעשר עני עא. האוכל מבהמה שנגמר דינה ליסקל אע״פ שנשחטה עב. האוכל בהמה טמאה עג. האוכל עוף טמא עד. האוכל דג טמא עה. האוכל אבר מן החי עו. האוכל גיד הנשה עז. האוכל בשר בחלב עח. בשולו עט. אוכל את החדש פ. אוכל ערלה פא. האוכל כלאי הכרם פב. האוכל תערובת חמץ פג. האוכל חמץ אחר חצות פד. המקיים חמץ בפסח ברשותו על ידי מעשה כגון שחמץ את העסה פה. השותה יין נסך פו. המגלח את הנתק פז. החותך סימני צרעת או שכוואן פח. העובד בנחל שנערפה בו העגלה פט. הזורע בארץ ישראל בשביעית צ. הזומר צא. הבוצר צב. הקוצר צג. הזורע בשנת היובל צד. הקוצר בה צה. הבוצר בה צו. פאה צז. המעולל צח. השכחה צט. הלקט ק. הפרט קא. הרכבת אילן קב. הרבעת בהמה בכלאים קג. חסימת הבהמה בשעת מלאכה קד. אותו ואת בנו קה. הממשכן שלא החזיר העבוט קו. החובל אלמנה ולא החזיר המשכון קז. החובל כלים שעושין בהם אוכל נפש ולא החזיר קח. עד זומם שאינו ראוי לתשלומין קט. המכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה קי. בן סורר ומורה בעדות ראשונה קיא. מוציא שם רע שנמצא שקרן קיב. המקלל את חברו בשם קיג. הנשבע לשקר קיד. הנשבע לשוא קטו. המחלל נדרו קיו. היוצא חוץ לתחום בשבת קיז. הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה קיח. איש שלבש מלבושי אשה קיט. אשה שלבשה מלבושי איש קכ. כהן בזונה קכא. כהן בחללה קכב. מחזיר גרושתו לאחר שנתקדשה קכג. הנושא שומרת יבם קכד. הבא על הקדשה קכה. פצוע דכא בבת ישראל קכו. המסרס קכז. אונס שגרש ולא החזיר קכח. מוציא שם רע שגרש ולא החזיר קכט. הקרב אל העריות בדרך זנות אע״פ שלא בעל קל. עמוני בישראל קלא. מואבי בישראל קלב. מלך שהרבה נשים קלג. שהרבה סוסים קלד. שהרבה כסף וזהב:

ונמצא מנין כל הלוקים מאתים ושבעה ולא שיהא מנין זה על פי המצות בדוקא שהרי אוכל תרומה אינו אלא לאו אחד לתרומה ולתרומת מעשר ולחלה ובכורים וחשבנום בארבעה למלקות ולא מנינו שובר עצם בראשון ושני למלקות אלא באחד והם שני לאוין:

ושאר המצות שבלא תעשה שאין לוקין עליהן יש מהן מפני שהם לאוין שבמיתת בית דין ומהן מפני שאין בהן מעשה ומהם מפני שהם ניתנים לתשלומין או נתקים לעשה או לאוין שבכללות של מיתת בית דין כגון לא תעשה מלאכה בשבת לא תנאף ודומיהם של לאו שאין בו מעשה כגון לא תקום ולא תטור לא תלך רכיל ודומיהם וכבר יצאו מכלל זה נשבע ומימר ומקלל את חברו בשם כמו שביארנו את שניתן לתשלומין כגון לא תגנוב לא תגזול ולא תעשוק שניתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך ומ״מ אם לא קיים את העשה לוקה לאו שבכללות הוא בשני פנים אחת לאו אחד שכולל בפירושו אזהרות הרבה כגון לא תאכלו על הדם והשנית לאו שהוזכרו בו שני דברים כגון לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב אם הביא שניהם שאינו לוקה אלא אחד וכן נא ומבושל וכן שאור ודבש ומ״מ יש באלו שנתפרש בהם בתלמוד שנתחלקו למלקות והוא שבחדש נאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ונאמר בו בתלמוד טעם שהוא בא לחלק וכן לא ימצא בך מעביר וכו׳ מעונן ומנחש וכו׳ ומ״מ הרי נתחלקו בלאוין אחרים לא תנחשו ולא תעוננו ומעתה כשתעיין במנין המצות הן על הדרך שמנאום גדולי המחברים שהוא עיקר הן על הדרך שמנאום גדולי המפרשים אתה מתבונן בענין שאר המצות שלא הוזכרו למלקות איזו סבה מפקעת מלקות מכל אחת מהן ואין צרך בהזכרתם דרך פרט:

וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוהו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: