גמרא
פירוש
אמַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְּוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר. וְחוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בלֹא הָיָה חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ.הדרן עלך אלו הן הגולין
פרק ג – אלו הן הלוקין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
תנו רבנן ושב אל משפחתו וכו׳ – פירוש: גבי עבד עברי הנמכר החוזר ביובל כתיב.
מאי וכן בגולה – פי׳ אהיכא קאי אדר׳ מאיר לחודיה או לדברי הכל ופרישנא דדברי הכל היא לומר דכדרך שנחלקו בעב׳ עברי נחלקו בגולה ולתרווייהו נפקא להו מייתורא דכתיב גבי עב׳ עברי ישוב תרי זימני לדון ממנו גזירה שוה לרוצח דהכא בחזרתו שיהא דינו בענין חזרה זו כדין עבד עברי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דגמרינן שיבה שיבה כדמפרש ואזיל והלכתא כר׳ יהודה להדי ר׳ מאיר והא דמתני׳ נקטינן פלוגתייהו בשדה שהוחזק הוא ובמתני׳ דא נקטוה שהוחזקה באבותיו לא קשיין אלא דבמתני׳ אשמועינן כחו דר׳ יהודה דאפילו למה שהוחזק הוא עצמו אינו חוזר וניחא ליה למנקט כחו דר׳ יהודה דהלכתא כותיה ואלו בברייתא בעי לאשמועי׳ לר׳ מאיר שהוא חוזר אפילו למה שהוחזקו אבותיו אף על פי שלא הוחזק הוא עצמו ודכולי עלמא אם לא הוחזק הוא ולא אבותיו אין מחזיקין אותו עתה אפילו למנוייה ריש גרגותא ואף על פי שהרג בשוגג וכל שכן שאין ממנין בשום מינוי למי שהרג במזיד. ואפשר שאף ר׳ יהודה לא לחלק כאן אלא בשפיכות דמים או בשנמכר ונעשה עבד לאחרים שהם דברים חמורים ומאומים מאוד אבל בשאר עבירות דעלמא כל שחזר בתשובה שלימה אפילו לכתחלה ממנין אותו לכל הראוי לו ואין צורך לומר שחוזר למה שהוחזק הוא או אבותיו אפילו מומר שחזר בתשובה שלימה ולא אמרו בסוף מנחות אלא דכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש הא בדבר אחר משמשין ואפילו למאן דאמר התם דבית חוניו בית עבודה זרה ועל כולם אמר הכתוב שובו בנים שובבים וכו׳ וכן נראה לבעלי תוספות ז״ל והם התירו כהן שהימר וחזר בתשוב׳ שלימה לנשיאת כפים מה שאין כן ברוצח משום דכתיב ביה ידיכם דמים מלאו וזה דעת מורי הרב הלוי ז״ל ואגב אורחין שמעינן משמעתין דכל שהוחזקו אבותיו בשום מינוי ושררה והוא ראוי לכך שהוא קם תחת אבותיו שלא נחלקו כאן אלא לאלו לפי שהורעו בעבודו׳ אלו ואין צריך לומר דכל שמינוהו סתם בשום מינוי בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה וכן ראיתי בתשובה לרבינו מאיר הלוי ז״ל על ענין שליח צבור ומורי הרב ר׳ מאיר ז״ל היה אומר בשם רבו רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל ודנפקא לן מדכתיב למען יאריך ימי׳ על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כל משימות שהם בישראל יהיו לו ולבניו. וכן הוא בירושלמי דמסכת הוריות מפי רבינו ז״ל.
פרק אלו הן הלוקין
בתר דסליק תנא למיתני דין גולין דאיירי בהו בריש מכילתן כדכתיבנ׳ לעיל בעו למיתני דין הלוקין שהוא עיקר מכילתן ותו דאיירי ביה נמי ברי׳ מכילתן דקתני מעידנו באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים. והא דקתני אלו הן הלוקין הא ודאי איכא אחרינא טובא אלא דלא קתני הכא אלא אלו דאית בהו שום צריכותא או הנהו דנקט באשגרת לשון אגב דידהו וכדבעינן לפרושי וכדמפרשי׳ ז״ל.
מתני׳ הבא על אחותו וכו׳ – נקט כל הני עריות לאשמועינן דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים כר׳ עקיבא וכדאיתא בגמרא. ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאף על גב דאינם איסור השוה בכל הוא דחתימ׳ עליהם ומשום דבעי למיתני סיפא אלמנה וגרושה בכהן גדול חייב עליה משום שני שמות ואף על גב דבלאו אחד נאמרו כדכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא חשיב לאו שבכללות וטעמא דמילתא דכל שהאיסורין נפרשין בכתוב בין שכתב לאו אחד על כולן בתחלה או שכתב בסוף דמאן דכתיב אכל חד וחד קאי וכדאסיקנא בכריתות ולא חשיב לאו שבכללות אלא כגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל אי נמי כי אם צלי אש וכי נפש הוא חובל וכל אשר יעשה מגפן היין דאיפליגו בהו אביי ורבא וכדדכירנא בכמה דוכתי ועוד דהא כתיב לאו בגרושה דכהן הדיוט ולא נפיק מיניה כהן גדול. ממזרת ונתינה לישראל. כן הגרסא בכל הספרים ואם כן למדנו מכאן דנתינין אסורים מן התורה ואפילו לאחר גיירות דאית בהו אישות דהא דומי׳ דאידך קתני לה דאית בהו אישו׳ דאי בעוד׳ כותי׳ לית בהו אישות. וש״מ דלוקין עליה מן התורה משום לאו דלא תתחתן בם דסבירא לן דבגיירותן אית להו חתנות דאי לאו דאורייתא נינהו היאך לוקין עליהם וליכא למימר דקתני ליה באשגרת לישן ואגב ממזר כדבעינן למימר בחלוצה אטו גרושה אבל הכא מה ענין נתינה אצל ממזר׳ אלא מאי איסור תורה. והא דאמרינן בעלמא דנתינים משה גזר עליה׳ ואמרינן נמי דוד גזר עליהם הא פרישנא בפרק אלו נערות שכל אותם גזרו׳ היו בדורותיהם באיסור ושעבוד כי יהושע גזר על דורותיהם איסור קהל ושעבו׳ לעולם אבל נתינים ראשונה מן התורה אסורים לבא בקהל ומשה גזר עליהם שעבו׳ כדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך כדי שלא יתערבו בהן ישראל ודורותיהם היו מותרין מן התורה דהא כל היכא דאיכא איסור דורות בהדיא אסר לה מן התורה. ומיהו קשיא קצת על משנתינו היכי לא אקשינן מינה למאן דאמר במסכת יבמות דבעודן כותי׳ אית להו חתנות ולא מסייעינן מינה לרבא דאמר בגירותן לכך הנכון כמאן דלא גריס במשנתינו נתין. והא דקתני ממזרת אף על פי שמפורש לאו של ממזר׳ בתורה. י״ל משום דדלמא ס״ד דממזר דוקא אסור ולא ממזרת וכדאמרינן עמוני ולא עמונית קמ״ל דממזר מום זר הוא ואף נקבו׳ בכלל כדאמרינן בגמרא דיבמות. גרושה וחלוצה אינו חייב עליה אלא משום שם אחד – פירש רש״י ז״ל: דחלוצה אינה כתובה אלא מריבוייא דגרושה מייתי לה וכדתניא במסכת קידושין גרושה מאישה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת״ל ואשה ע״כ. נראה מדברי רבינו ז״ל דסבירא ליה חלוצה אסור דאורייתא וכן משמע לכאורה מדקתני לה באלו הן הלוקין דאורייתא וכדקתני לה נמי בריש מכילתן גבי הזמה דאורייתא וכן היה נראה מסוגיא דמסכת סוטה (סוטה מ״ד) ר׳ יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו ר׳ יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זהו הירא ורך הלבב ואמרינן עלה בגמרא מאי בנייהו עבירה דרבנן אם כן לר׳ יוסי הגלילי הדר לר׳ יוסי לא הדר אלמא חלוצה דאורייתא היא אבל אין לומר כן כלל דהא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע״ח) אסיקנא בהדיא דחלוצה מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ואמרינן נמי ביבמות בפרק יש מותרת (יבמות פ״ה) גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה שניות מדברי סופרי׳ אין להם כתובה ואמר רבי מאי טעמא הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק זו היא מרגילה וזו היא מרגליתו ואמרינן דבר אחר מאן קתני לה ומהדרינן איכא דאמרי רבי קתני לה וחלוצה קא קשיא ליה וחלוצה דרבנן ואית לה כתובה. הרי שאמרו להדיא דחלוצה דרבנן והא דקתני להו הכא ובאידך מתני׳ באשגרת לישן משום דדמיא לגרושה ואסמוכה רבנן אקרא דידה. ואפשר דכי אמרינן במסכת סוטה עבירה דרבנן איכא בנייהו דבעי לומר עבירה דרבנן דלית לה אסמכתא כעין דאורייתא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא אטו דדמיא ליה והא דאמרינן הכא שאינו חייב משום חלוצה פירשו בתוספות דאפילו מכת מרדות דרבנן אינו חייב עליה דכיון שיש בה חיוב משום גרושה מדאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן. וכן כתב ר״מ הלוי ז״ל. 1מתני׳ השוחט או מעלה בחוץ – נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמסכת זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש עשיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה.
והאוכל חמץ בפסח – אף ע״ג דלאו דידיה כתיב בהדיא נקטיה אגב האוכל ביום הכפורים דלא כתיב לאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בגזירה שוה דעצם עצם כדאיתא בפרק בתרא דיומא.
והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה – פירוש: מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעשה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש״י ז״ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאף על פי שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אזהרות הן וחייב שתי חטאות.
והאוכל נבילות וטריפות – עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואף על גב דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפילו הכי לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י״ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפילו הכי לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו – הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפרק הנשרפין ובכמה דוכתין ואף על גב דטובא נינהו שם טבל בכולן אחד הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא.
ואוכל מעשר שני שלא נפדה – נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמרא.
והקדש שלא נפדה – איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמור בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא. והנכון כדפירש רש״י ז״ל נפקא לן מגזירה שוה דיליף מעילה מתרומ׳ בגזירה שוה דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכתיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב – פירוש: דאף על גב דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע״ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מתני׳ הבא על אחותו וכו׳ – נקט כל הני עריות לאשמועינן דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים כר׳ עקיבא וכדאיתא בגמרא. ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאף על גב דאינם איסור השוה בכל הוא דחתימ׳ עליהם ומשום דבעי למיתני סיפא אלמנה וגרושה בכהן גדול חייב עליה משום שני שמות ואף על גב דבלאו אחד נאמרו כדכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא חשיב לאו שבכללות וטעמא דמילתא דכל שהאיסורין נפרשין בכתוב בין שכתב לאו אחד על כולן בתחלה או שכתב בסוף דמאן דכתיב אכל חד וחד קאי וכדאסיקנא בכריתות ולא חשיב לאו שבכללות אלא כגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל אי נמי כי אם צלי אש וכי נפש הוא חובל וכל אשר יעשה מגפן היין דאיפליגו בהו אביי ורבא וכדדכירנא בכמה דוכתי ועוד דהא כתיב לאו בגרושה דכהן הדיוט ולא נפיק מיניה כהן גדול. ממזרת ונתינה לישראל. כן הגרסא בכל הספרים ואם כן למדנו מכאן דנתינין אסורים מן התורה ואפילו לאחר גיירות דאית בהו אישות דהא דומי׳ דאידך קתני לה דאית בהו אישו׳ דאי בעוד׳ כותי׳ לית בהו אישות. וש״מ דלוקין עליה מן התורה משום לאו דלא תתחתן בם דסבירא לן דבגיירותן אית להו חתנות דאי לאו דאורייתא נינהו היאך לוקין עליהם וליכא למימר דקתני ליה באשגרת לישן ואגב ממזר כדבעינן למימר בחלוצה אטו גרושה אבל הכא מה ענין נתינה אצל ממזר׳ אלא מאי איסור תורה. והא דאמרינן בעלמא דנתינים משה גזר עליה׳ ואמרינן נמי דוד גזר עליהם הא פרישנא בפרק אלו נערות שכל אותם גזרו׳ היו בדורותיהם באיסור ושעבוד כי יהושע גזר על דורותיהם איסור קהל ושעבו׳ לעולם אבל נתינים ראשונה מן התורה אסורים לבא בקהל ומשה גזר עליהם שעבו׳ כדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך כדי שלא יתערבו בהן ישראל ודורותיהם היו מותרין מן התורה דהא כל היכא דאיכא איסור דורות בהדיא אסר לה מן התורה. ומיהו קשיא קצת על משנתינו היכי לא אקשינן מינה למאן דאמר במסכת יבמות דבעודן כותי׳ אית להו חתנות ולא מסייעינן מינה לרבא דאמר בגירותן לכך הנכון כמאן דלא גריס במשנתינו נתין. והא דקתני ממזרת אף על פי שמפורש לאו של ממזר׳ בתורה. י״ל משום דדלמא ס״ד דממזר דוקא אסור ולא ממזרת וכדאמרינן עמוני ולא עמונית קמ״ל דממזר מום זר הוא ואף נקבו׳ בכלל כדאמרינן בגמרא דיבמות. גרושה וחלוצה אינו חייב עליה אלא משום שם אחד – פירש רש״י ז״ל: דחלוצה אינה כתובה אלא מריבוייא דגרושה מייתי לה וכדתניא במסכת קידושין גרושה מאישה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת״ל ואשה ע״כ. נראה מדברי רבינו ז״ל דסבירא ליה חלוצה אסור דאורייתא וכן משמע לכאורה מדקתני לה באלו הן הלוקין דאורייתא וכדקתני לה נמי בריש מכילתן גבי הזמה דאורייתא וכן היה נראה מסוגיא דמסכת סוטה (סוטה מ״ד) ר׳ יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו ר׳ יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זהו הירא ורך הלבב ואמרינן עלה בגמרא מאי בנייהו עבירה דרבנן אם כן לר׳ יוסי הגלילי הדר לר׳ יוסי לא הדר אלמא חלוצה דאורייתא היא אבל אין לומר כן כלל דהא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע״ח) אסיקנא בהדיא דחלוצה מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ואמרינן נמי ביבמות בפרק יש מותרת (יבמות פ״ה) גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה שניות מדברי סופרי׳ אין להם כתובה ואמר רבי מאי טעמא הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק זו היא מרגילה וזו היא מרגליתו ואמרינן דבר אחר מאן קתני לה ומהדרינן איכא דאמרי רבי קתני לה וחלוצה קא קשיא ליה וחלוצה דרבנן ואית לה כתובה. הרי שאמרו להדיא דחלוצה דרבנן והא דקתני להו הכא ובאידך מתני׳ באשגרת לישן משום דדמיא לגרושה ואסמוכה רבנן אקרא דידה. ואפשר דכי אמרינן במסכת סוטה עבירה דרבנן איכא בנייהו דבעי לומר עבירה דרבנן דלית לה אסמכתא כעין דאורייתא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא אטו דדמיא ליה והא דאמרינן הכא שאינו חייב משום חלוצה פירשו בתוספות דאפילו מכת מרדות דרבנן אינו חייב עליה דכיון שיש בה חיוב משום גרושה מדאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן. וכן כתב ר״מ הלוי ז״ל. 1מתני׳ השוחט או מעלה בחוץ – נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמסכת זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש עשיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה.
והאוכל חמץ בפסח – אף ע״ג דלאו דידיה כתיב בהדיא נקטיה אגב האוכל ביום הכפורים דלא כתיב לאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בגזירה שוה דעצם עצם כדאיתא בפרק בתרא דיומא.
והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה – פירוש: מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעשה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש״י ז״ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאף על פי שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אזהרות הן וחייב שתי חטאות.
והאוכל נבילות וטריפות – עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואף על גב דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפילו הכי לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י״ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפילו הכי לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו – הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפרק הנשרפין ובכמה דוכתין ואף על גב דטובא נינהו שם טבל בכולן אחד הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא.
ואוכל מעשר שני שלא נפדה – נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמרא.
והקדש שלא נפדה – איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמור בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא. והנכון כדפירש רש״י ז״ל נפקא לן מגזירה שוה דיליף מעילה מתרומ׳ בגזירה שוה דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכתיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב – פירוש: דאף על גב דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע״ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 בדפוס ראשון כל הביאורים הבאים מן המשנה עד סוף עמוד זה מופיעים בדף ט״ז: לפני ד״ה ״גמרא. א״ר יהודה״.
הערות
Gemara
Peirush