(1) 
לָא מַקְנְיָא נַפְשַׁהּ.
לָא מַקְנְיָא נַפְשַׁהּ.does not render herself acquired by a man.
1. דאמ׳: דפוסים: אמר .
2. ומאן ניהו איהו: גא : ״ומנו״. גב : ״ומניהו״. גג : ״ומאי ניהו״. דפוסים: ומאן ניהוא .
3. איש אשה: גא , גג , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
לא מקניא נפשה – דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין.
לא מקניא נפשה. דגנאי הוא לה, הילכך בטיל להו תורת חליפין בקדושין, ואפי׳ בכלי שיש בו שוה פרוטה, אי יהיב ל[י]ה בתורת חליפין, עד דיהיב לה הכלי לשום כסף, דאמר לה התקדשי לי בכלי זה.
לא מקניא נפשה – הלכך אע״פ שהיא רוצה להתקדש בפחות משוה פרוטה אין הקדושין כלום והפקיעו תורת חליפין בקדושי אשה.
דסיפא דתני וקונה את עצמה בשני דרכים.
בא״ד אמאי איצטריך קרא למימר מכסף מקנתו כו׳ דהיינו חליפין ת״ל דאיתקש ע״ע כו׳ עכ״ל אע״ג דע״ע דאיתקש לאמה עבריה היינו בנמכר לישראל והאי מכסף מקנתו בע״ע הנמכר לעובד כוכבים איירי מכל מקום אין סברא שיהיה נמכר לעובד כוכבים עדיף מנמכר לישראל לקנות בחליפין וק״ל:
וא״ת א״כ כיון דפשיטא לן כו׳ אמאי איצטריך קרא כו׳ תיפוק ליה כו׳ הקישה הכתוב לאחרת עכ״ל. ולולי דבריהם היה נ״ל כיון דבאשה נמי לא ידעינן דאין נקנית בחליפין אלא מסברא דבפחות מש״פ לא מקניא א״כ לא שייך למילף אמה העברייה בהקישא כיון דהתם לא שייכא הך סברא דנהי דקי״ל אין היקש למחצה היינו במאי דכתיב בהדיא אבל לא במאי דילפינן מסברא כמו שכתבתי בזה בכמה דוכתין וה״נ איתא לקמן דף ל׳ בהא דצוח ר״ל בכרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה והיינו משום דמילתא דתלי׳ בסברא היא כמו שנבאר שם אי״ה ועוד נ״ל דאי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד עברי בק״ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ואפ״ה נקנה בחליפין כ״ש ע״ע וליכ׳ למימר אשה תוכיח דשאני אשה דבפחות מש״פ לא מקנה נפשה והכי משמע להדיא לישנא דברייתא דקתני מכסף מקנתו בכסף נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים אלמא אי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד מתבואה וכלים כן נ״ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן ותירצו בענין אחר דריבוי קנינים ילפינן מהקישא ולא מיעוט קנינים אלא דעל תירוצם נמי קשה אכתי אמאי איצטריך בשמעתין למימר אהא דמקשה ואימא ה״נ דאשה בפחות מש״פ לא מקניה נפשה ואמאי לא משני בפשיטות דאשה אינה נקנית בחליפין דילפינן מהקישא דהקישה לאחרת וילפינן אפי׳ מיעוט קנינים ובשלמא לפרש״י דקס״ד דנקנית בחליפין בג״ש דקיחה קיחה א״כ אתי שפיר דמאי חזית למילף בהקישא אדרבא ניליף בג״ש דקנה אלא לפירוש התוספות דאפילו למאי דס״ד מעיקרא נמי לאו ג״ש גמורה היא א״כ קשה ויש ליישב ולמאי דפרישית א״ש טפי ודו״ק ולקמן בסוגיא דכעורה זו ששנה רבי נבאר יותר:
(קונטרס אחרון) בא״ד שהקשו בתוספות מכסף מקנתו למה לי למעוטי חליפין דבלא״ה ידעינן מהקישא דאחרת כתבתי דכיון דהקישא איצטריך לשאר מילי לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון דבאשה גופיה לא ידעינן דלא מיקני בחליפין אלא מסברא ובעבד עברי לא שייך הך סברא א״כ כל חדא תיקו אדוכתא וכמו כן כתבתי בכמה דוכתי מסברא דנפשאי בין לענין הקישא ובין לענין גז״ש ולדעתי הוא דבר המתקבל אם לא יהיה שום סתירה בסוגיית הש״ס להיפוך:
לא מקניא נפשה [אינה מקנה את עצמה].
does not render herself acquired by a man.
הכל
(2) מִנְיָינָא דְסֵיפָא (לְמַעוֹטֵי מַאי) לְמַעוֹטֵי חֲלִיצָה סד״א סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי בק״ו בְּקַל וָחוֹמֶר מִיְּבָמָה מָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה זוֹ שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה קמ״ל.
The Gemara asks: The number in the latter clause of the mishna, that a woman acquires herself in two ways, serves to exclude what? The Gemara answers that it serves to exclude ḥalitza, i.e., a woman is not released from marriage through ḥalitza. Without this exclusion it might enter your mind to say that this can be derived through an a fortiori inference from the halakha of a yevama, as follows: Just as a yevama, who is not released from the yavam through a bill of divorce, is nevertheless released from him through ḥalitza, with regard to this married woman, who can be released from her husband through a bill of divorce, is it not logical that she can be released from him through ḥalitza? Therefore, the tanna teaches us that a married woman cannot be released from her husband by means of ḥalitza.
The Gemara asks: The number in the latter clause of the mishna, that a woman acquires herself in two ways, serves to exclude what? The Gemara answers that it serves to exclude ḥalitza, i.e., a woman is not released from marriage through ḥalitza. Without this exclusion it might enter your mind to say that this can be derived through an a fortiori inference from the halakha of a yevama, as follows: Just as a yevama, who is not released from the yavam through a bill of divorce, is nevertheless released from him through ḥalitza, with regard to this married woman, who can be released from her husband through a bill of divorce, is it not logical that she can be released from him through ḥalitza? Therefore, the tanna teaches us that a married woman cannot be released from her husband by means of ḥalitza.
מנינא דסופא פיר׳ וקונה את עצמה בשתי [דרכים בגט] ובמיתת הבעל למעוטי חליצה שאין אשה מתגרשת מבעלה כיבמה אלא [בגט. בכסף מנא לן, ודיי]קינן ושאלינן הא דתני האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף ובשטר ובב[יאה, מנלן דמיקניא בכסף] וכסף זה לאביה הוא. ופשיט לה רב יהודא משמיה דרב ......... ....... ... יודע שיוצאה .......... ..... כשיוצאה .......א
א. חסר כאן שלש שורות.
מנינא דסיפא למעוטי חליצה. הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן (קידושין ה.), אלא נקט חליצה מפני שמוציאן באשה אחרת.
גמרא למעוטי חליצה – וה״ה דהומ״ל למעוטי כסף דסד״א נקיש יציאה להוייה אלא לרבותא נקט חליצה אעפ״י שיש אשה שיוצאה בחליצה:
יבמה שאינה יוצאה בגט – וא״ת אמה העבריה תוכיח שיוצאה בגט כלו׳ בשטר ואינה יוצאה בחליצה י״ל דאמה העבריה גופה ניליף מהאי דינא אי לאו דממעטי׳ ליה גבי אשה דאיכא למימר אשה תוכיח:
מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה כו׳ – עד ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכו׳ פי׳ הך דרשא לרבי יוסי הגלילי הוא דאלו לרבי כריתות לדבר הכורת בינו לבינה והך דרשא נפקא לה מדכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר אלא דכיון שאין זה מקום עיקרו של דבר והדבר מבורר שכן הדין אפילו לרבנן לא קפיד תלמודא ומייתי האי והכי אשכחן דכוותא במסכת סנהדרין דאמרינן מה נגעים ביום אף דינים ביום ונגעים מנא לן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא דאלו לרבא לא נפקא ליה אלא מכנגע נראה לי ולא לאורו והא ודאי דרבא עדיפא ליה אלא דנקט חדא מינייהו ולא קפיד ובמסכת מגילה נמי אמרינן אין מוהלין אלא ביום מנא לן דכתיב וביום השמיני ואלו במסכת שבת דרשינן ביום ואפילו בשבת ונפקא לן דמילה ביום דכתיב ובן שמונת ימים ימול ודכותא טובא בתלמודא. ומסתברא דה״ה דמצי למימר דמניינא דסיפא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף סד״א נקיש יציאה להוייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף קמ״ל ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר אלא דמשום דמיעוטא דכסף מתברר שפיר לקמן [והיינו] דנקט הא דלא איירינן בה וס״ד דאתיא מק״ו מיהו בפיריקא דפריק הא מפריק אידך דספר כורתה ואין דבר אחד כורתא ול״ש כסף ול״ש חליצה כצ״ל.
גמרא למעוטי חליצה סד״א תיתי בק״ו מיבמה. וקשיא לי דאיכא למפרך מה ליבמה שהיא איסור לאו משא״כ אשת איש דאיסור מיתה וליכא למימר שכל זה נשים בק״ו דיבמה אף על פי שאיסור לאו אפ״ה אינו יוצאה בגט ויוצאה בחליצה מכ״ש אשת איש הא ליתא לפמ״ש התוספות לקמן דפרכ׳ הכתובה בתורה אין להכניס בק״ו וליכא למימר דנילף חליצה מגט מק״ו ומה גט דלא מהני ביבמה מהני באשת איש חליצה לא כ״ש הא נמי ליתא דמה לגט דהיינו שטר שכן מכניסה בשטר מש״ה יוצאה בשטר משא״כ בחליצה ועוד מה לגט דמהני בשפחה כנענית דהיינו שיחרור וצ״ע:
מניינא דסיפא למעוטי מאי [המניין שבסוף המשנה ״וקונה את עצמה בשתי דרכים״ למעט את מה בא] — למעוטי [למעט] חליצה, שאין אשה קונה את עצמה מבעלה על ידי חליצה. כי בלי המיעוט סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו בקל וחומר מיבמה, וכך נאמר: מה יבמה שאינה יוצאה מן היבם בגט — על כל פנים יוצאה ממנו בחליצה, זו סתם אשה שיוצאה מבעלה בגט, אינו דין שיוצאה ממנו בחליצה! — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שסתם אשה הנשואה לאיש אינה יוצאה ממנו בחליצה.
The Gemara asks: The number in the latter clause of the mishna, that a woman acquires herself in two ways, serves to exclude what? The Gemara answers that it serves to exclude ḥalitza, i.e., a woman is not released from marriage through ḥalitza. Without this exclusion it might enter your mind to say that this can be derived through an a fortiori inference from the halakha of a yevama, as follows: Just as a yevama, who is not released from the yavam through a bill of divorce, is nevertheless released from him through ḥalitza, with regard to this married woman, who can be released from her husband through a bill of divorce, is it not logical that she can be released from him through ḥalitza? Therefore, the tanna teaches us that a married woman cannot be released from her husband by means of ḥalitza.
הכל
(3) וְאֵימָא ה״נ הָכִי נָמֵי אָמַר קְרָא {דברים כ״ד:א׳,ג׳} סֵפֶר כְּרִיתוּת סֵפֶר כּוֹרְתָהּ וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.:
The Gemara asks: And perhaps one should say that so too, this is the case, i.e., a married woman can be released from marriage through ḥalitza. The Gemara answers: The verse states with regard to divorce: “A scroll of severance” (Deuteronomy 24:3), which teaches: A scroll, i.e., a written document, severs her from her husband, and nothing else severs her from him.
The Gemara asks: And perhaps one should say that so too, this is the case, i.e., a married woman can be released from marriage through ḥalitza. The Gemara answers: The verse states with regard to divorce: “A scroll of severance” (Deuteronomy 24:3), which teaches: A scroll, i.e., a written document, severs her from her husband, and nothing else severs her from him.
ואין דבר אחר כורתה – וא״ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק״ו דיבמה מהאי ק״ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי״ל דה״א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא״ת היא גופא תיתי בהאי ק״ו דתיפוק בחליצה וי״ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא״ת א״כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי״ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח.
אמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה – פירוש הך דרשה דר׳ יוסי הגלילי היא, דלרבנן לא מבעי ליה כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה כדאיתא לקמןא. ומוכתב לה הוא דנפקא להו דאין מתגרשת אלא בכתיבה, אלא דגמ׳ לא קפיד הכא אלא לאתויי חדא דרשא דפשיטא ליה בין לרבנן בין לר׳ יוסי לפי שאין כאן מקום עקרו של דבר זה. וכיוצא בו יש במסכת סנהדרין (ל״ד:) מה נגעים ביום אף ריביםב ביום, ובנגעים מנא לן דכתיבג וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא אבל רבא נפקא ליה מנגע נראה לי בביתד ולא לאורי כדאיתא במועד קטן (ח׳.), ודרבא עדיפא בכל מקום אלא חדא מנייהו נקט ולא קפיד. וכן במסכת מגילה (כ׳.) גבי אין מוהלין אלא ביום דכתיבה ביום השמיני ימול ביום ולא בלילה, ובמסכת שבת (קל״ב:) מפיק לה ביום ואפילו בשבת, בלילה נפקא מבן שמנת ימים ימולו. ובמסכת מנחות (ו׳:) תניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה, ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קסמיך ואע״ג דלא אדכר ליה כללז:
א. ה׳ ע״א.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: דינים. אך לשון הגמרא שם ריבים.
ג. ויקרא יג, יד.
ד. ויקרא יד, לה.
ה. ויקרא יב, ג.
ו. בראשית יד, יב.
ז. בהגהות הגרר״ב ציין למה שכתב רבינו לקמן כא ע״ב ד״ה ביובל.
ספר כורתה – תימא דבכולי דוכתא מייתי הך דרשא והיא דר׳ יוסי הגלילי כדאי׳ לקמן בפרקין וה״ל לאתויי וכתב לה כדדרשי רבנן מיניה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וה״ה לחליצה לא וי״ל דאורחא דתלמודא הוא בכ״מ להביא הדרשה הפשוטה יותר וכן בפ׳ החובל דמייתי שבח נעוריה לאביה גבי חבלה ובשמעתין אמרי׳ דבהפרת נדרים כתיב וכהנה רבות בתלמוד, וא״ת ולאביי דלית ליה הך דרשא דס׳ כריתות לקמן ודאינה יוצאה ידע לה מסברא דאין סניגור נעשה קטיגור אם כן מנ״ל דאינה יוצאה בחליצה י״ל דאביי לא פליג אהך דרשא דספר כריתות אלא ה״ק לענין כסף לא צריכא קרא דמסברא נפקא:
בד״ה ואין ד״א כורתה ואם תאמר תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מקל וחומר דיבמה מהאי קל וחומר כו׳ וי״ל כו׳ עכ״ל יש מקשים דאכתי ליעבד קל וחומר אחליצה מסימנים ושנים ויובל דאמה עבריה יוצאה בהן ואין יבמה יוצאה בהן דהשתא ליכא למימר אשה תוכיח ולא שפחה כנענית תוכיח ויש ליישב קצת דאפשר דפסיקא להו לתלמודא שום פירכא דלא ליעבד קל וחומר מסימנים ושנים ויובל אחליצה וזה שדקדקו התוספות לומר בהאי קל וחומר גופיה דהיינו דעביד תלמודא מגט לחליצה דע״כ פסיקא ליה לתלמודא בהאי קל וחומר דליכא ביה שום פירכא ובהכי ניחא דלא קשיא להו מעיקרא דליעביד קל וחומר באמה עבריה מיבמה מכסף אחליצה דהשתא ליכא למימר אשה תוכיח דאימא נמי דפסיקא ליה לתלמודא שום פירכא בהא מיהו ק״ק אהא דפרכי התוספות אאשה תוכיח דמה לאשה שאין יוצאה בכסף וכו׳ וי״ל דה״א שפחה כו׳ הא איכא למימר דמה לאשה ושפחה כנענית שאינן יוצאין בסימנין ויובל ושנים וליכא יוכיח כלל ואם כן הקל וחומר דמעיקרא מגט לחליצה באמה עבריה איבמה קאי וצ״ע ודו״ק:
תוספות בד״ה ואין דבר אחר כורתה וא״ת תהא אמה העברייה יוצאה בחליצה. נראה דקושייתם בזה אליבא דרבי יוסי בר רבי דאית ליה קטנה חולצת בפעוטות דאי לרבי מאיר דקיי״ל כוותיה דאין קטנה חולצת עד שתביא שתי שערות א״כ לא שייך חליצה באמה העברייה דבלא״ה יוצאה בסימנין ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש התוספות ביבמות דף ק״ה ע״ב בשם הירושלמי דאפילו לר״מ דאמר מקשינן אשה לאיש היינו מדרבנן והקישא אסמכתא בעלמא ובדיעבד חליצת קטנה כשירה כן נ״ל. ובחנם נדחק בעל עצמות יוסף בזה. מיהו לולא דברי התוספות היה נ״ל ליישב קושייתם בע״א דלא שייך חליצה כלל באמה העברייה כיון דלא אשכחן דמהני חליצה בשום מקום אלא לענין הפקעת איסור ולא לענין ממון והא דבעינן למילף לקמן דתהא אשה נקנית בכסף מק״ו דאמה העברייה היינו משום דאשכחן כסף שקונה בכל מקום ועוד דקנין אשה הוי נמי איסורא דאית ביה ממון והא דאיצטריך נמי לקמן למעוטי אמה העברייה שאינה נקנית בביאה דלא תיתי בק״ו מיבמה היינו משום דהיבם קונה את היבמה נמי לענין ממון כן נ״ל לולא שהתוס׳ תירצו בע״א דבריהם צ״ע ואין להאריך:
גמרא בכסף מנא לן. לכאורה נראה מסתימת לשון הגמרא וממה שפירש רש״י לקמן בדף הסמוך גבי ותנא מייתי לה מהכא דהא דמקשינן הכא בכסף מנא לן ויליף לה רבי יהודא משמיה דרב מאין כסף היינו דעיקר קידושין יליף מהאי קרא ולא אסקי אדעתייהו ג״ש דקיחה קיחה או אפשר דס״ל דמג״ש לחוד לא מצינן למילף כלל עיקר קידושי כסף משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דמשמע עד דמקדש והדר בעיל כדקאמר רבי יוחנן לקמן דף ט׳ ודרשה דבעולת בעל נמי לא משמע להו דמוקי לאידן דרשה דלקמן מש״ה איצטריך למילף מאין כסף דבהאי קרא לא כתיב ביאה א״כ משמע דבכסף לחוד נקנית ועוד יציאה דכוותה ממעט והיינו דומיא דיציאת אדון דהיינו בכסף לחוד משא״כ תנא דברייתא דיליף מג״ש דקיחה קיחה לא חייש להאי פירכא דמקדש והדר בעיל כדאשכחן דיליף בברייתא ביאה מובעלה ומסקינן לקמן דלא חייש להאי פירכא וכמו שאפרש לקמן בעזה״י גבי כעורה זו ששנה רבי ע״ש. והא דאמרינן לקמן ואיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למכתב אין כסף סתמא דתלמודא מסיק הכי דאליבא דהלכתא אכתי תרווייהו צריכי ע״ש כן נ״ל אלא דמל׳ התוספות בד״ה ואימא לדידה לא משמע הכי וכמו שאפרש בסמוך. בלימוד הישיבה דקדקתי עוד דבשמעתין גרסינן אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם כו׳ ובכתובות דף מ״ו לא גרסינן אלא אמר רב יהודא לחוד ולא מסיק משמיה דרב והיה נלע״ד בזה דודאי רב גופא לא מפיק מהאי קרא אלא עיקר קדושי כסף וקאי אמתניתין דהכא דבעי בכסף מנלן ולענין דכספא דאבוה הוי לא איצטריך ליה לרב למילף מהכא והיינו לפי שיטת רש״י ביבמות דף נ״ז ע״ב גבי יש חופה לפסולים דרב אית ליה חופה קונה כרב הונא דלקמן א״כ לפי זה מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה כמ״ש התוס׳ בסמוך א״כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקשו הווייות להדדי וחופה נמי איקרי הויה לרב ולרב הונא וכיון דאביה מקבל קידושין ממילא דכספא דידיה הוי כדאמרינן בסמוך משא״כ רב יהודה אפשר דלא ס״ל בהא כרב דחופה קונה דהא קי״ל אליבא דהלכתא דחופה אינו קונה וא״כ לא מיקרי הוייה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינן למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב בעינן דעתיה דאבוה משא״כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מש״ה איצטריך ליה לרב יהודה למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה ממעט. ובזה נתיישב לי מה שהקשו התוספות בכתובות דף מ״ו בד״ה דזכי ליה שכתבו וצ״ע אמאי לא ילפינן קידושין מחופה ולמאי דפרישית א״ש דאין ה״נ דלרב ולרב הונא ילפינן קידושין מחופה וקרא דאין כסף היינו לעיקר קידושין והא דמסיק רב יהודה מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי היינו משמיה דנפשיה למאי דלית ליה חופה קונה כן נ״ל כל זה העליתי בישיבה והוספתי דברים ואין להאריך ועיין עוד בסמוך והא דמקשינן הכא בכסף מנלן ולא ילפינן מהקישא דאם אחרת יבואר לקמן בעזה״י מיהו בירושלמי יליף בהדיא קידושי כסף מהקישא דאחרת ע״ש:
ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] ותצא אשה בחליצה! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לגבי גירושי אשה ״ספר כריתת״ (דברים כד, ג), ללמדנו: ספר, כלומר, גט כורתה מבעלה, ואין דבר אחר כורתה.
The Gemara asks: And perhaps one should say that so too, this is the case, i.e., a married woman can be released from marriage through ḥalitza. The Gemara answers: The verse states with regard to divorce: “A scroll of severance” (Deuteronomy 24:3), which teaches: A scroll, i.e., a written document, severs her from her husband, and nothing else severs her from him.
הכל
(4) בְּכֶסֶף.: מנ״ל מְנָא לַן וְתוּ הָא דִּתְנַן אהָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה מְנָלַן דְּמִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף וְכֶסֶף דַּאֲבוּהּ הוּא.
§ The mishna teaches that a woman can be acquired with money. The Gemara asks: From where do we derive that a woman can be acquired through money? And furthermore, with regard to that which we learned in a mishna (Ketubot 46b): A father has authority over his daughter with regard to her betrothal, whether it is through money, through a document, or through sexual intercourse, from where do we derive that she is acquired by her husband with money, and that this money is her father’s?
§ The mishna teaches that a woman can be acquired with money. The Gemara asks: From where do we derive that a woman can be acquired through money? And furthermore, with regard to that which we learned in a mishna (Ketubot 46b): A father has authority over his daughter with regard to her betrothal, whether it is through money, through a document, or through sexual intercourse, from where do we derive that she is acquired by her husband with money, and that this money is her father’s?
בכסף מנלן – הכא עיקר ולעיל (קידושין ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני׳.
זכאי בבתו – שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה.
מנלן – הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני׳ ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם.
ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקידושיה מנא לן. כלומר בנערה, אבל בקטנה פשיטא, דהשתא זבוני מזבנינן לה קדושיו מיבעיא. ואם תאמר ומנא לן דמתניתין דהאב זכאי בבתו בנערה קאמר. יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני (קידושין מא.) האיש מקדש את בתו כשהיא נערה.
האב זכאי בבתו בקידושיה – מפ׳ בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנים לו שכר לקדשה בביאה ואגב כסף וביאה תנא זכאי ומיהא לפום גמ׳ דידן קרי זכות שיש לו כח לקבל קידושיה:
הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר וביאה מקשי עליה בירושלמי ניחא כסף ושטר אלא ביאה מאי נדון כלומר מה זכות יש לו לאב בביאה ואמרינן תפתר בשאמר לו הילך מנה מנה ונתקדש בתך לי בביאה פי׳ קמ״ל דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב כסף קדושין גופייהו זכי ליה נמי מאי דאתי מחמתייהו.
מנ״ל דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא כו׳ – ואימא לדידה פי׳ ודרשינן הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא פי׳ כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בע״כ ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונא היא חשיבה בענין זה וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא להוי כספא דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשובא בעל דבר ואין האב אלא כשליח וא״כ האיך אפשר לו לקדשה בע״כ.
גמ׳. בכסף מנ״ל ותו, הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא בכסף, וכסף דאבוה הוא וכו׳ אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, ואיהי שקלה כספא.
נראה מהשו״ט דגם בההו״א הגמ׳ כבר ידעה שהאב מקבל קידושיה מהפסוק דאת בתי נתתי. ומשמע מהפסוק שהאב הוא בעצם המקדש ודעתו מהוה דעת המקנה לקידושין. וא״כ צ״ע על קושיית הגמרא מנלן דהאב זוכה בכסף דהוא מקבל בתורת קידושין, דהרי לכאורה פשיטא דהכסף הולך למי דנחשב כהמקדש, דבמקרה דידן הוי האב, ומה ההו״א דהכסף שייך להבת אע״פ דהאב הוי המקדש. וזה מה שהגמרא דחתה את ההו״א ״הכי השתא אביה מקבל קידושיה וכו׳ ואיהי שקלא כספא״, אבל עדיין צ״ע בהו״א.א
א. ואולי סברת ההו״א היתה דהאב פועל כשליח של הבת שהיא הבעלים של הקידושין ומשו״ה כסף הקידושין שלה. והגמ׳ דחתה דזה אינו כי אדרבה האב הוי הבעלים על קידושי בתו.
א שנינו במשנה שהאשה נקנית בכסף. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שהאשה נקנית בכסף? ותו הא דתנן [ועוד, זו ששנינו] במשנה אחרת: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא [מנין לנו שהיא נקנית] לבעלה בכסף ושכסף זה דאבוה [של אביה] הוא?
§ The mishna teaches that a woman can be acquired with money. The Gemara asks: From where do we derive that a woman can be acquired through money? And furthermore, with regard to that which we learned in a mishna (Ketubot 46b): A father has authority over his daughter with regard to her betrothal, whether it is through money, through a document, or through sexual intercourse, from where do we derive that she is acquired by her husband with money, and that this money is her father’s?
הכל
(5) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר קְרָא {שמות כ״א:י״א} וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר וּמַאן נִיהוּ אָב.
Rav Yehuda said that Rav said: The reason is that the verse states with regard to a Hebrew maidservant acquiring freedom from her master: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11). The extraneous phrase: Without money, indicates that there is no money for this master, i.e., in this case the master she leaves loses the money he paid for her, but there is money for a different master, i.e., another master receives money for her when she leaves his authority. And who is the other master who can transfer her to someone else and receives money for her? This is her father.
Rav Yehuda said that Rav said: The reason is that the verse states with regard to a Hebrew maidservant acquiring freedom from her master: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11). The extraneous phrase: Without money, indicates that there is no money for this master, i.e., in this case the master she leaves loses the money he paid for her, but there is money for a different master, i.e., another master receives money for her when she leaves his authority. And who is the other master who can transfer her to someone else and receives money for her? This is her father.
ויצאה חנם – גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו.
אין כסף לאדון זה. כלומר שיוצאה ממנו אין לה כסף אלא יוצאה בסימנין.
אבל יש כסף לאדון אחר, שיוצאה ממנו, והיינו האב שיוצאה מידו כשמקדשה לאחר, שאינה ברשות האב לגבי הפרת נדרים לגמרי, אלא הארוס מפר לה גם הוא כדתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין את נדריה, וביציאה זו יש בה כסף, ש״מ שהיא מתקדשת בכסף, ואותו כסף קדושין ראוי לאביה ולא לעצמה.
האב זכאי בבתו נערה בקדושיה להיותן שלו בכסף ר״ל שמקבל כסף קדושיה והוא שלו וכן בשטר לצור על פי צלוחיתו ובביאה ר״ל שנותן לו מתנה שישיאהו בתו ויקדשה בביאה או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים ודבר זה בנערה ואין צריך לומר בקטנה שהרי נאמר באמה העבריה אין כסף והוא מקרא מיותר שמאחר שאמר ויצאה חנם לא הוצרך לומר אין כסף אלא שבא לדרוש ממנו אין כסף לאדון זה כשיוצאה מביתו בסימני נערות אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו בעודה נערה וזהו אב שמקדשה והקדושין שלו ומה שהקשו על זה ואימא לדידה פירושו שהרי אין כתוב כאן אין לו כסף כדי שתדקדק לזה אין לו אבל לאחר יש לו אלא אין כסף כתיב ואע״פ שעל כרחנו על האדון הוא חוזר מכל מקום אתה יכול לדקדק אין כסף ביציאה זו שמאדון זה לשום אדם אבל יש כסף ביציאה מאדון אחר אלא שאינו לאדון אלא שלה ר״ל שמתקדשת בכסף והוא שלה ותירץ בה השתא אביה מקבל את קדושיה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי תשקול כספה כלומר וכי בחנם זכתהו תורה לקבל קדושיה וכן מה שהקשו ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד כלומר שאף לענין גט כל שבחיי אביה וכשהיא ברשותו וכגון שלא נשאת אלא שנתארסה אינה מקבלת גיטה אף ביודעת לשמרו לדעתנו כמו שנבאר בפרק שני וגדולי הרבנים פירשו כאן לדלית לה יד שאינה בת עונשין כלל ולא בת עמידה בדין לשום דבר וברביעי של כתבות פירשוה דלית לה יד לקבל קדושין וזו אינה שאף נערה אין לה יד לקבל קדושיה כמו שיתבאר ובמה שפירשו כאן מיהא מפני שאינה בת עונשין ולא פירשוה לענין קבלת גיטה על הדרך שכתבנו נראה שהצריכם לפרש כך מפני שהם סוברים שאף היא מתגרשת על ידי עצמה בחיי אביה אף באירוסין כמו שנבאר לשיטתם בפרק שני אלא שעקר הדברים כדעתנו:
ויצאה חנם – באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימנים כתיב. וקא דייק אין כסף לאדון ביציאה של זו אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ומאי ניהו אב שיש לו קדושי בתו.
שם אמר רב יהודה אמר רב כו׳ אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר. בעיקר דרשה זו נ״ל משום דאין כסף מיותר כיון דכתיב ויצאה חנם אע״כ דמיצאה חנם לא הוי שמעינן אלא שע״י סימנין יוצאה חנם ואין צריך להחזיר ולגרוע דמי המכירה אבל אכתי ס״ד כיון דמעות הראשונים ניתנו נמי לקידושין כדאי׳ לקמן א״כ יוחזר׳ מיהו להאדון דמי הקידושין שהרי ע״י כך מרווחת לקבל כסף קידושין מאחר מש״ה כתיב אין כסף דאפי׳ מכסף קידושין א״צ להחזיר לו וא״כ ממילא שמעינן דאיכא בעלמא כסף קידושין כן נ״ל נכון:
גמרא ואימא לדידה. נראה דאפשר דאמתניתין דהאב זוכה בקידושי בתו לא שייך האי קושיא דאפשר דאין ה״נ דמדאורייתא לדידה ומדרבנן הוי לאביה כמו מציאה משום איבה אלא דעיקר הקושיא לרב יהודה דבעי למילף מקרא דמדאורייתא לאביה ובזה יתיישב לשון התוס׳ ודו״ק ועיין בסמוך:
אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [שאמר הכתוב] לגבי אמה העבריה, שאם אין אדוניה מקיים אחד משלושת החיובים שלו כלפיה — ״ויצאה חנם אין כסף״ (שמות כא, יא), ומייתור לשון המקרא ״אין כסף״ אנו מדייקים: אין כסף לאדון זה, כלומר, במקרה זה האדון שיוצאת ממנו מפסיד את הכסף ששילם בעדה, אבל לעומת זאת יש כסף לאדון אחר כאשר יוצאת מרשותו, ומאן ניהו [ומי הוא] האדון האחר שיכול למסור אותה ולקבל כסף בעדה — האב.
Rav Yehuda said that Rav said: The reason is that the verse states with regard to a Hebrew maidservant acquiring freedom from her master: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11). The extraneous phrase: Without money, indicates that there is no money for this master, i.e., in this case the master she leaves loses the money he paid for her, but there is money for a different master, i.e., another master receives money for her when she leaves his authority. And who is the other master who can transfer her to someone else and receives money for her? This is her father.
הכל
(6) וְאֵימָא לְדִידַהּ הָכִי הַשְׁתָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ דִּכְתִיב {דברים כ״ב:ט״ז} אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה וְאִיהִי שָׁקְלָה כַּסְפָּא.
The Gemara asks: But why not say that this money is given to her? The Gemara rejects this: How can one suggest this? Her father receives her betrothal, i.e., the money or document of betrothal, when he marries her off to her husband, as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), and shall she take the money? Since he is the one who marries her off, he is certainly entitled to the money of her betrothal.
The Gemara asks: But why not say that this money is given to her? The Gemara rejects this: How can one suggest this? Her father receives her betrothal, i.e., the money or document of betrothal, when he marries her off to her husband, as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), and shall she take the money? Since he is the one who marries her off, he is certainly entitled to the money of her betrothal.
דכת׳ את בתי נתתי לאיש הזה והיא נוטלת הכסף. ואמרינן ואימא כי מקנה אותה אביה וקידושיה לו בקטנה שהיא ברשותו דיכול למוכרה, אבל נערה שהביאה שתי שערות דלא יכיל לזבונה לא. ואהדרינן אמ׳ קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, כלומר כל שבח והנאה שמגיעין לה אפילו בימי נעורים הוא לאביה. אלא הא דאמ׳ רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנ׳ כי ימכר איש את בתו לאמה תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה. אלא האי בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכת׳ כי הבת ברשות האב היא ולא גמרינן מינה למילי אחרניאתא, דנדרים איסור וקידושין ממון, וממון מאיסור לא ילפינן. וכן נמי לא גמרינן מהאי דכת׳ ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, דקנס הוא וממון מקנס לא ילפינן.
ואימא לדידה – הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו׳ אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה.
ואיהי תשקול כספא – בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה.
ואימא לדידה – וא״ת הא ע״כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי״ל דמ״מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי׳ דהני תרי קראי צריכי.
ולענין הסוגיא מיהא יש לשאול והאיך תעלה על דעתנו לפרש את המקרא בקטנה והרי כתוב והוציאו את הנערה איפשר שקידשה כשהיא קטנה ונעשית נערה וזינתה ושמא תאמר בקטנה מה הוצרך ללמדה השתא זבוני מזבין לה קבולי קדושיה מיבעיא איפשר שלא זכתהו תורה אלא בשיעור מועט לשש שנים אבל לקדשה לאדם אחר עולמית לא והוצרך לומר שבקטנה מיהא אביה מקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד שהרי מצינו בה שהיא מקבלת גיטה אף בחיי אביה ואף כשהיא ברשותו ר״ל שלא נשאת עדיין אלא שנתארסה וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה כמו שיתבאר תאמר כן בקדושין והילכך איהי תיקדיש נפשה ואיהי תשקול כספא ומהיכן בא שלא תהא היא יכולה לקדש עצמה ולהיות הכסף שלה והביאה מסברא והוא שאמר מסתברא דיציאה דכותה קא ממעט כלומר כשם שאתה ממעט ואומר אין כסף לאדון כך אני מדקדק אבל יש כסף לאדון והוא האב וכשם שמקרא זה בנערה כך אתה מדקדק אבל יש כסף לאדון בנערה וזהו יציאה דכותה אדון באדון ונערות בנערות זו היא מסקנת הסוגיא וכן הלכה שאין לנערה יד כלל לקבל קדושין בחיי אביה אלא אם כן יצאה מרשותו על ידי נשואין כגון נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בנערותה הא נערה בחיי אביה ושהיא ברשות אביה אינה יכולה לקדש עצמה אלא אביה מקבל קדושיה והם שלו:
ואימא לדידה – וא״ת ע״כ לא איצטריך אלא לו׳ שהם של אב דהא דמקדש׳ בכסף נפקא לן מקיחה קיחה דשדה עפרון ומסתמא רב יהודה לא פליג אהך ברייתא דקיחה קיחה, וי״ל דמשמע ליה דמייתורא אין לנו לו שיהיו קידושיה לאביה אי לא שמעי׳ ליה ממשמעותא דקרא ובמסקנא ניחא דאמרי׳ דהני תרי קראי איצטרכי:
גמ׳ מניינא דסיפא למעוטי חליצה כצ״ל ונ״ב נ״ל:
תוס׳ בד״ה ואימא לדידה כו׳ דלקמן במסקנא כו׳. נ״ב פי׳ כי יקח ויצאה חנם וגו׳ ועביד צריכותא אהדדי וא״כ אי סד״א דאתי מיתורא דשניהם א״כ לא בעי למיעבד הני צריכותא ודו״ק (עיין במהרש״א). בד״ה וכ״ת כו׳ ממה שאינו על ידי אביה. נ״ב כלומר ואינו על ידי אביה נילף מבושת והגם שאינו על ידי אביה והוא שלו וק״ל:
בד״ה ואימא לדידה ואם תאמר הא ע״כ לא איצטריך כו׳ וי״ל דמכל מקום כו׳ דלקמן במסקנא כו׳ עכ״ל דבריהם מבוארים יותר בפרק נערה דר״ל הא ע״כ לא איצטריך בשמעתין לקמן האי קרא דאין כסף אלא להך מלתא לומר שהן של אב דבכסף שפיר ילפינן ליה מגזירה שוה דקיחה קיחה ומאי פריך הכא ואימא לדידה ואהא תירצו דהשתא מיתורא דקרא בעלמא לא הוה מוקמינן ליה לומר שהן של אב כיון דלאו במשמעותו הוא אבל לקמן במסקנא דמסיק דיציאה דכוותה קממעט מצריך ליה להאי קרא דויצאה חנם אין כסף שפיר להך מילתא לומר שהן של אב דהוה שפיר במשמעותו דקרא ומהרש״ל גם החכם מהר״י אב״ן לב הבינו דברי התוספות בדרכים אחרים ע״ש ונעלם מהם דברי התוספות דפרק נערה וק״ל:
תוספות בד״ה אימא לדידה וא״ת הא ע״כ לא איצטריך כו׳ כבר כתבתי דאיכא למימר דאיצטריך שפיר קרא דאין כסף לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל ואפשר דסברת התוספות דמשום הא לא הוי מקשה הש״ס בפשיטות עליה דרב יהודה דלמא רב יהודה לא חייש להאי סברא דמקדש והדר בעיל כי היכי דרבי גופא לא חייש לה או דילמא רב יהודה אית ליה קרא דבעולת בעל שנקנית בביאה לחוד כרבי יוחנן לקמן וא״כ ע״כ קיחה קיחה אתי לאשמעינן דנקנית בכסף לחוד וליכא למימר דהא דמקשה בגמ׳ ואימא לדידה היינו למאן דלית ליה דרשה בעולת בעל הא ליתא דאפשר דלהאי מ״ד אין ה״נ דלדידה מדאורייתא ודוקא מדרבנן לאביה כדפרישית בסמוך מיהו קשיא לי דאיכא למימר דקרא דאין כסף אתא לאשמעינן לקידושי קטנה דמקיחה קיחה לא מצינן למילף אלא קידושי גדולה כדכתיב כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ומייתורא דאין כסף שמעינן שפיר לקידושי קטנה לפי סברת התוספות עכשיו דילפינן אפילו מה שאינו במשמעות הלשון. ועוד דלמאי דלא אסיק אדעתא עכשיו דיציאה דכוותה ממעט א״כ אדרבה עיקר פשטא דקרא בקטנה איירי דכתיב וכי ימכור איש את בתו ועלה כתיב ויצאה חנם והיינו בקטנות שיכול למוכרה ועוד דבהתחלת הנערות תו לא מיקרי אדון זה וא״כ שפיר איצטריך קרא לעיקר קידושי קטנה שלא מצינו לה בפי׳ אם לא למאן דדריש בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה אין רשאי למוכרה וא״כ ע״כ יכול לקדש את בתו בקטנות משא״כ למאן דדריש בבגדו בה לשפחה אחר שפחה לית לן ילפותא לקידושי קטנה. ומקידושי ייעוד לא מצינן למילף כמ״ש התוספות לקמן וממקומו הוא מוכרע דע״כ קידושי כסף נמי תיפוק לן מהתם ואי מדאיצטריך למעט קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות דאינה מתגרשת אלמא דאית לה קידושין הא ליתא דעיקר קרא אתי לשוטה כמו שכתבתי בחידושי גיטין דף ס״ד ע״ב ועיין מה שכתבתי בפתיחה למסכת׳ זו אליבא דב״ש לענין קידושי קטנה משא״כ לב״ה צריכא קרא והא דאמרינן לקמן דאיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למיכתב אין כסף דאי מכי יקח ה״א דאבוה הוי ולא קאמר דאיצטריך אין כסף לקידושי קטנה איכא למימר דהתם אמסקנא סמין דיציאה דכוותיה ממעט וממילא דבנערה איירי וכמו שאבאר ועוד דלקמן איצטריך ליה לתלמודא לפרש אליבא דמאן דיליף קידושי קטנה מבבגדו בה וצ״ע ודו״ק ולפמ״ש נתיישב ג״כ מה שהניחו התוספות בתימא בכתובות דף מ״ו בד״ה השתא אביה ע״ש:
ומקשים: ואימא לדידה [ואמור שהכסף הזה יהיה שלה]! ודוחים: הכי השתא [איך אפשר] לומר כך, הלא אביה מקבל קידושיה, שהוא המשיא אותה לבעלה, דכתיב [שנאמר]: ״את בתי נתתי לאיש הזה״ (דברים כב, טז), ואיהי שקלה כספא [והיא נוטלת את הכסף]?! שכיון שהוא הנותן אותה לאשה, הרי בוודאי הוא גם המקבל את הכסף.
The Gemara asks: But why not say that this money is given to her? The Gemara rejects this: How can one suggest this? Her father receives her betrothal, i.e., the money or document of betrothal, when he marries her off to her husband, as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), and shall she take the money? Since he is the one who marries her off, he is certainly entitled to the money of her betrothal.
הכל
(7) וְאֵימָא ה״מ הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה דְּלֵית לַהּ יָד לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין אֲבָל נַעֲרָה דְּאִית לַהּ יָד לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין תְּקַדֵּישׁ אִיהִי נַפְשָׁהּ וְתִשְׁקוֹל כַּסְפָּא אָמַר קְרָא {במדבר ל׳:י״ז} בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ כׇּל שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָבִיהָ.
The Gemara asks: But why not say that this halakha applies only when she is a minor girl, as she does not have the power to receive her betrothal. Since she lacks the intellectual capacity, she likewise does not have the legal right to conduct this transaction. But with regard to a young woman, who does have the power to receive her betrothal, as a female older than twelve years is considered an adult, let her betroth herself and take the money. The Gemara answers that the verse states: “Being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17), which teaches: Any profit she gains in her youth belongs to her father.
The Gemara asks: But why not say that this halakha applies only when she is a minor girl, as she does not have the power to receive her betrothal. Since she lacks the intellectual capacity, she likewise does not have the legal right to conduct this transaction. But with regard to a young woman, who does have the power to receive her betrothal, as a female older than twelve years is considered an adult, let her betroth herself and take the money. The Gemara answers that the verse states: “Being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17), which teaches: Any profit she gains in her youth belongs to her father.
ואימא ה״מ – דזכי ליה לקבלם בקטנה שאין לה יד דלאו בת דעה היא ואע״ג דקרא דמוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב (דברים כב) ונתנו לאבי הנערה לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה.
אבל נערה דאית לה יד – משהביאה שתי שערות גדולה לכל דבר לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר איהי תקדיש נפשה כו׳.
בנעוריה בית אביה – הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא.
ואימא ה״מ קטנה – אע״ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כב) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ״מ י״ל דה״ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא״ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה״ג אמרי׳ גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי״ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע״פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא״ת הא אמרינן בפרק נערה (כתובות דף מז.) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע״פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה״מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי״ל דהאי קרא את בתי נתתי ע״כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א״א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א״כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה.
ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד – פרש״י ז״ל ואף ע״ג דקרא בנערה כתיב, אימא הני מיליא כשקדשה כשהיא קטנה. ואי קשיא קטנה למה לי קרא פשיטא דהא מצי מיזבן לה ונימא כי אצטריך קרא לנערה, איכא למימר סלקא דעתך אמינא זבוני מצי מיזבן לה משום דנפקא ליה בנערות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, אבל קדושי לא מצי מקדש להב דהא לא נפקא מרשות בעל בנערות ובגרות כי היכי דנפקא מרשותיה דאב ואין אדם מוכר דבר שאינו שלוג קמ״לד. וא״ת והא בזבוני אי בעי מיעד לה ולא נפקא מרשותיהה, איכא למימר יעודו לאו אב קא עביד ליה אלא שזכותא הוא דזכתה תורה לאדוןז, אבל אבח אין בידו למכרה אלא לשפחות מפני שיוצאה בנערות ובגרות שדינה לצאת מרשותו:
א. ע״פ כת״י.
ב. נוסף ע״פ כת״י.
ג. משמע מדבריו שמכירה אין זו זכות מחודשת כמו שכתב ר׳ חיים מטלז ועוד אחרונים שמכירת אמה אין האב מוכר זכותו במעשה ידיה, דאם כן מאי שנא מכירה מקדושין אלא שמכירת אמה מוכר את זכותו במעשה ידיה, ואולי יש לומר שאף שבמכירת אמה אינו מוכר את זכותו במעשה ידיה אלא שיש לו זכות למוכרה מכל מקום גדר היציאה בסימנין ובבגרות הוא שכיון שאין לו זכות למוכרה כשהיא נערה על כן יוצאת מהאדון וכיון שבקדושין לא שייך שיפקע הקדושין על כן אינו יכול לקדשה. אך בענפי ארז כתב דהכא איירינן לפני שמצינו שיכול לקדשה שאז אומרים שבמכירה מוכר את זכותו אבל לאחר שמוצאים שיכול לקדש אותה שהוא זכות בפני עצמו אמרינן שגם במכירה אינו מוכר את מה שיש לו אלא שזה זכות חדשה, וכן כתב באור שמח (עבדים פ״ד ה״ה) שלאחר שרואים שיכול לקדש אותה אמרינן שגם במכירה אינו מוכר את מה שיש לו.
ד. כן כתב הריטב״א.
ה. בשיטה לא נודע למי הקשה דלר׳ יוסי דאמר מעות הראשונות לקידושין ניתנו הא דקדושי קטנה צריכי קראי, דשאני קדושי יעוד דכיון דעיקר מעות לזביני וזכי ליה רחמנא לזבוני מיגו דחיילי זבינא בההיא כספא חייל ביה נמי הויית האדון.
ו. ע״פ כת״י. ובנדפס: עוד.
ז. בקובץ שיעורים (אות ט״ו) כתב שמה שאמרו לקמן יח ע״ב שלמאן דאמר מעות הראשונות לקידושין ניתנו אין מוכרה לשפחות אחר כך דמקרי אישות דידיה ולא דידה, היינו לפי האמת שיכול לקדשה אמרינן דהקדושין על ידו, אבל אין ללמוד מכאן שיכול לקדשה שיש לומר שגזירת הכתוב שהאדון יכול לייעדה ולא על ידי האב הוא.
ח. נוסף ע״פ כת״י.
ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא תחלה הביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ושאלו עליה אלא הא דאמר רב מנין שמעשי ידיה של בת ר״ל של נערה הרי הם לאב שנאמר כי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשי ידיה לרבה אף הבת מעשי ידיה לאביה ואע״פ שפסוק זה בקטנה נאמר כבר שאלו בפרק נערה שנתפתתה ותרצוה בלשון זה קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשי ידיה מיבעיא כי איצטריך קרא לנערה ומכל מקום שאלו תיפוק לי מבנעוריה בית אביה ההוא בהפרת נדרים כתיב כלומר ואי אתה למד משם אף לקדושין שיהיו של אב דממונא מאיסורא לא ילפינן לא לקדושין ולא למעשי ידיה וכי תימא ניליף מקנסא ר״ל של אונס ומפתה שכתוב בהן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ממונא מקנסא לא ילפינן וכי תימא ניליף מבשת ופגם וכשם שבשת ופגם לאביה כך קדושין לאביה שהרי בשת ופגם אינו קנס אלא ממון שהרי הכל לפי המביש והמתבייש שאני בשת ופגם דאית לאבוה נמי צערא בגויהו ויש לשאול היאך עלה בדעתו ללמוד שיהיו קדושין לאב... אלא מקדושין וכמו שאמרו בפרק נערה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ואע״פ שכופין אותו להוציא מכל מקום קדושיו קדושין ומאחר שרשאי לפגמה אם רצה לקדשה למנוול ומוכה שחין דין הוא שיהא בשתה ופגמה שלו וכל שלא יצא לנו בקדושין שיהיו לאב אף לבשת ופגם לא למדנו ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שעל מעשי הבת הוא חוזר ולא על קדושין ומשהביא שמועת רב הונא ר״ל מנין שמעשי הבת לאביה וכו׳ שבקינהו לקדושין ואיירי במעשי הבת ואין שטת הסוגיא מוכחת כן דהא עקר סוגיין אקדושין קאי והרבה טרחו המפרשים בתירוץ קושיא זו ויראה לי שמכל מקום דרך התלמוד שלא להיות המקשה משגיח על כך וכמו שאמרו למטה בסוגיית עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את האח ופירשו בה מרבה אני את הבן שבן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחזה והקשה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחתיו ליבום ותירץ כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום והקשה אלא טעמא דאית בה האי פרכא הא לאו הכי אח עדיף ותיפוק לי דהתם תרתי והכא חדא ולא היה משגיח על שאף שדה אחזה לא למדנו להיות הבן קם תחת האב יותר מן האח אלא מטעם שאין יבום אלא במקום שאין בן והוא שתירץ לו על זו שדה אחזה נמי מהאי טעמא הוא דקמה ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו׳ ואף בזו היה יכול לתרצה כן ר״ל בשת ופגם גופיהו מקדושין הוא דקמה ליה לתנא וכל שלענין קדושין לא למדנו לבשת ופגם לא למדנו אלא שהרחיב לו את הדרך לומר שאף אלו למדנו בבשת ופגם להיותם לאביה ממקום אחר אין למדין קדושין מהם דשאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויהו ויש מי שתירץ בה שלא הוצרכו ללמוד שיהי׳ בשת ופגם לאב מקדושין אלא לחציו שאלו מכלו ודאי אף האב ראוי ליטול בו חלק הואיל וחולק עמה בבשת ופגם ואם כן חציו מיהא פשוט הוא שהוא לאב ומאותו חצי הוא מחזר ללמוד קדושין ממנו ותירץ לו שאין ללמוד ממנו שהרי מתוך שיש לו צער בכך הוא זוכה בחציו וחזר ללמוד להיות קדושין לאב מאין כסף וכו׳ ויציאה דכותה קא ממעט כמו שביארנו והקשה והאיך היא יציאה דכותה התם ר״ל באמה נפקא לה מרשות אדון לגמרי הכא אכתי מיחסרא מסירה לחפה ומעשי ידיה וירשתה של אב עד שתכנס לחפה שאין לארוס בה כלום ותירץ בה להפרת נדרים מיהא מרשותו לגמרי שלא להפר לה לבדו על הדרך שהיה מפר קודם אירוסין וכן היה יכול לתרץ שאם היתה בת כהן לענין תרומה יצאה מרשותו שהרי בת כהן הארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כמו שיתבאר במקומו אלא שהוא תופשה בדבר השוה לישראל ולכהן:
ה״מ קטנה – ואע״ג דקרא איירי בנערה דכתיב ואם אמת היה וסקלוה וקטנה לאו בת סקילה היא מ״מ מדכתיב נתתי כבר קאמר שקדשה כשהיא קטנה וכשבא לדין היא נערה.
ואימא הנ״מ קטנה וכו׳ – וא״ת והא לקטנה לא איצטרי׳ קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושיה מיבעיא וכה״ג אמרי׳ במעשה ידיה בפ׳ נערה שנתפתתה, וי״ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא דכשמוכרה למלאכתה הרי מוכר מעשה ידיה אבל קידושי׳ לא שייכי למכירה אעפ״י שיכול האדון ליעדה בכסף מכירתה אבל בקידושיה ממש לא מצינו לאב זכות ועוד כדפרי׳ שצריך משמעות׳ מקרא:
אבל נערה דאית לה יד וכו׳ – וא״ת מנ״ל דנערה זכאי בקידושיה וי״ל משום דמשמע ליה דסתמא דמתני׳ דהאב זכאי דאיירי בנערה מדקא׳ זכאי בהפרת נדריה. ועוד הא תנן לקמן האיש מקדש לבתו כשהיא נערה בו ובשלוחו:
ופרכינן ואימא ה״מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספא – איכא למידק והא קרא דאת בתי נתתי בנערה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב והתם בנערה ממש הכתוב מדבר דהא כתיב וסקלוה ואלו קטנה לאו בת עונשין הוא. ויש מתרצין דאע״ג דהשתא בשעת עונשין היה גדולה בשעה שקדשה קטנה היתה וה״ק קרא את בתי נתתי כשהיא קטנה וכי תימא וקטנה ל״ל קרא השתא זביני מזבין לה קדושי מבעיא איכא למימר שאני מכירה שלא מכר לו אלא זכותו שהרי אף מרשות אדון יוצאה בנערות אבל קדושין שאינה יוצאה בנערות ולא בבגרות אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכן נראה דעת רש״י ז״ל ואינו נכון. ועיקרו של דברים דודאי בין בקטנה בין בנערה פשיטא לן מילתא שהאב יכול לקדשה מדכתיב את בתי נתתי ובהא כ״ע מודו ולא איפלגי לקמן במכילתין אלא בדידה אם יש לה יד לנערה לקדש אף היא עצמה או אביה ולא היא אבל באביה ליכא מאן דפליג ופשיטא לן מילתא דכל היכא דאבי׳ מקדש לה אפילו כשהיא נערה איהו שקיל כספא וכדאמרינן לעיל דהא לא אפשר בלאו הכי אלא היינו הוא דאמרינן דנערה דאית לה יד מיהת להתקדש כשאין לה אב כי יש לה אב נמי תקדש איהי נפש׳ ותשקול כספא כיון שהיא קדשה עצמ׳ ומהדרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה פי׳ ולא איצטריך קרא אלא להיכא שקדשה איהי נפשה.
(7-12) ואמרינן אלא הא דאמר רב הונא מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש כו׳ לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה – פי׳ דהאי לאמה מיותר הוא לדרשא וה״ק את בתי שהיה לו לאמה תיפוק לי׳ מבנעוריה בית אביה אלא ודאי דמההיא ליכא למשמע לא למעשה ידיה ולא לקדושין דהאי קרא בהפרת נדרים בלחוד היא דכתיב.
וכי תימא נילף מבשת ופגם תמיהא מילתא דהא התם בכתובות ילפינן בשת ופגם דהוי לאביה מקדושי נערה וא״כ השתא דאכתי לא קיימינן אקדישי נערה דליהוי דאביה היכי קיי״ל דבשת ופגם דאביה הוי והיכי ילפינן קדושין עלייהו. ויש מתרצים דהשתא במעשה ידיה איירינן ועליהו קאמרינן דלילף מבשת ופגם ולא נהירא אבל הנכון דאנן לא קשיא לן בקדושי נערה היכא דקדשה אביה דודאי קידושי דידיה הוא כדפרישנא לעיל וכיון דכן מיניה ילפינן שפיר לבשת ופגם דהוי דאב מתוך שבידו למוסרו למנוול ומוכה שחין והדר ילפינן וקדושי נערה בקדשה היא נפשה דהוי דאביה מבשת ופגם היכי דבשת ופגם דידיה ה״ה כסף קדושין אפילו כשנתקדשה ע״י עצמה. וכן פי׳ בתוספות עוד יש לפרש דהשתא לרוחא דמלתא פרכינן דמבושת ופגם אפילו נפקא ליה מדוכתא אחריתי שלא מקדושין לא מצינו למגמר מיניה לקדושין דלא דמי להדדי ודכוות׳ בתלמודא.
שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו כך היא הגירסא ברוב הספרים. ותמיהא לן דהא בושת של חבלות דאית לה צערא לא הוה דידיה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה כדאיתא בפ׳ החובל ועוד בייש בעני ובן טובי׳ דאית להו צערא לכל בני משפחה הכי נמי דיהיב להו בשת לכל בני משפחה ואיכא למימר דהכא לאו למימר דמשום דאית ליה צערא בגווייהו זכי בה אב אלא הכי קאמרינן א״ל קדושין מבשת ופגם במה מצינו דהא לא דמי אהדדי דבהא אית לן צערא ובהא ל״ל צערא. אבל רש״י ז״ל גריס וכן היא במקצת נוסחאות שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו כלומר מתוך שבידו לפגמה ולביישה שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אבל כשנתקדשה ע״י עצמה אימא דאיהי תשקול כספא וזו היא הגירסא נכונה.
בד״ה ואימא ה״מ כו׳ ואם תאמר הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין כו׳ עכ״ל אע״ג דודאי איצטריך האי קרא גם לנערה ולמימסרה לחופה דזכי ליה רחמנא כמ״ש התוספות לקמן מ״מ לקידושי קטנה דקיימינן ביה הכא דמשמע דלקטנה מיהת איצטריך קרא שפיר גם לקידושין כדאמר ואימא ה״מ קטנה כו׳ קשה דהא לא איצטריך קרא דהשתא כו׳ ודו״ק:
גמרא ואימא ה״מ קטנה כו׳ אבל נערה כו׳ ופירש״י ותוספות אף ע״ג דקרא בנערה איירי לעולם דקדשה בקטנותה עכ״ל. וקשיא לי מאי דוחקין לאוקמי קרא בהכי כדי להקשות ועוד יש לתמוה היאך אפשר לומר דקרא איירי שקדשה בקטנותה והא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה ואשה דקרא היינו דוקא גדולה ועיין בזה בחידושינו לקמן דף ד׳ ע״ב בל׳ התוספות בד״ה ובעלה ובדף י׳ בל׳ התוספות בד״ה כל הבועל ותמצא נחת מזה ומזה. תו קשיא לי במאי דמקשינן הכא אימא נערה דאית לה יד דקדשה איהי נפשה ואיהי תשקול כספא ומסקינן מקרא דיציאה דכוותיה ממעט דכספא דאבוה וא״כ ע״כ דאין לה יד לקדש עצמה דאי ס״ד דמקדשה נפשה תיקשי להיפך השתא איהי מקדשא נפשה אבוה שקיל כספא ואפילו את״ל דמהא לא קשיא דאיכא למימר דאבוה מינה דידה קא זכי אם כן לא הוי משני הש״ס אהא דמקשה מעיקרא תקדש איהי נפשה אע״כ דכולה מילתא מקרא יליף ולקמן דף מ״ג פליגי ר״י ור״ל בקידושי נערה דלר״ל היא ואביה מקבלי קידושין ולרבי יוחנן לכ״ע אביה ולא היא ושקיל וטרי הש״ס טובא בטעמיה דר״י וכולהו מסברא ולא מייתי מקרא דהכא. והנלע״ד ליישב חדא מגו חדא דסוגייא דהכא ודלקמן בפ״ב אהדדי איתמרו וכי הדדי מישך שייכו דודאי אי לאו מסקנא דהכא דיציאה דכוותה ממעט היה מהכרח לומר דנערה מקדשה נפשה כיון דאית לה יד לענין גירושין כדכתיב כי יקח איש אשה ואפילו נערה במשמע וכתיב ונתן בידה ונהי דקיי״ל היא ואביה מקבלין גיטה היינו לבתר דקים לן דאביה מקבל קידושין ומה״ט אמרינן דמקבל גיטה דאיתקוש יציאה להווייה אבל אי לאו קרא דאביה מקבל קידושיה הייתי אומר דבין בגיטין ובין בקידושין היא ולא אביה מדכתיב ונתן בידה בגיטין ואיתקוש הוויה ליציאה וא״כ הנך טעמים דאמרינן בפ״ב אליבא דר״ל ור״י לאו מילתא היא דהא דמשנינן התם קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא קשיא לן בקידושין גרידא במה מפקעת עצמה מרשות אביה הא אכתי זכי בה בכל שבח נעורים חוץ מהפרת נדרים ומאי ענין איסורא לממונא והא דמשנינן נמי התם קידושין דמדעתה אביה ולא היא אדרבה אית לן למימר כיון דמדעתה היא ולא אביה כי היכי דליהוי הקישא דויצאה והיתה לגמרי אע״כ דשקלא וטריא דלקמן דפ״ב אמסקנא דהכא קאי לבתר דקים לן דיציאה דכוותה ממעט דכסף קידושין לאביה אפילו בנערה וא״כ שפיר קאמר ר״י דיש לחלק בין קידושין לגירושין דבקידושין מפקעת עצמה מרשות אביה והיינו לענין כסף קידושין גופא שיש לו בהן זכות ואינה רשאה להפסידו ולאידך שינויא נמי מסיק שפיר דקידושין דמדעתה בעינן דעת אביה כיון שכסף קידושין שלו מסברא דמי שהכסף שלו יש לו זכות לקבל הקידושין כדאמרינן הכא והא״ש הא דמקשינן הכא ואימא ה״מ קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה דאע״ג דקרא בנערה איירי אפ״ה אית לן למימר דאיירי דקדשה בקטנותה דוקא דבנערה היא ולא אביה והיינו משום דנקיש הוויה ליציאה דכתיב ונתן בידה כן נ״ל נכון:
תוספות בד״ה ואימא ה״מ קטנה כו׳ וא״ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו׳ עכ״ל. כתבו כן לפי שיטתם דלעיל דלרב יהודה אמר רב נמי נפקא ליה עיקר קידושין מקיחה קיחה ואין כסף לא איצטריך אלא דהוי דאבוה משא״כ לפמ״ש דאין כסף אתא לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל או כדפרישית בסמוך דאתא לעיקר קידושי קטנה א״כ אין מקום לקושייתם אלא דאף לפי שיטתם קשיא לי מאי מקשו דלקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין כו׳ דאיכא למימר דאיצטריך קרא היכא שכבר מכרה בקטנותה ויצאה בגירעון דתו לא מצי למוכרה למ״ד אין רשאי למוכרה לשפחות אחר שפחות ולאידך מ״ד דדריש בבגדו בה דלא מצי למוכרה לשפחות אחר אישות נמי איצטריך קרא היכא שנתקדשה ונתגרשה מן האירוסין דיכול אביה לחזור ולקדשה אע״ג דלא מצי מזבין לה ויש ליישב ודו״ק:
בא״ד הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו׳ וקשיא לי הא שפיר איצטריך קרא אפי׳ בקטנה שהרשות ביד אביה למסרה לקידושין ולאסרה לכל העולם דממעשה ידיה לא מצינן למילף הא מילתא דאיסורא מממונא לא ילפינן כדאמרינן בסמוך ויש ליישב דבהא ודאי סברי התוספות דילפינן מייעוד שיכול לאוסרה והא דמסקו התוספות דלא מצינן למילף מייעוד היינו לענין שיהא הכסף שלו כן נ״ל ודו״ק:
בא״ד וא״ת הא אמרינן פ׳ נערה כו׳ ומאי ראיה אימא ה״מ קטנה אבל נערה לא עכ״ל ולענ״ד לא קשה מידי דהתם אליבא דרב הונא אמר רב קיימינן וכבר כתבתי דלשיטת רש״י רב נמי סבר כרב הונא דחופה קונה וא״כ מיקרי הווייה וממילא דלמסקנא דהכא דיציאה דכוותה ממעט מוכח דאביה ווכה בקידושי כסף וא״כ איתקוש הוויות להדדי ויכול למסרה לחופה אף ע״ג שמבטלה ממלאכתה מיהו למסקנא דהתם אתי שפיר אפי׳ למ״ד חופה אינו קונה משום דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כן נ״ל ליישב שיטת רש״י אלא דבלא״ה משני התוספות שפיר דע״כ החופה היתה בגדלות דאל״כ היתה בחנק אלא דזה לא יתכן לפירוש רבינו שמואל שהביאו התוספות בכתובות דף מ״ה דבמוציא שם רע נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי בסקילה ולפ״ז צ״ל כדפרישית ודו״ק:
גמ׳. ואימא ה״מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין, תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא, אמר קרא בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה.
בענין שבח נעורים לאביה
א) פירוש הקושיא ״תקדיש איהי נפשה ותשקול כספה״
הראשונים נחלקו בפירוש קושיית הגמרא דלגבי נערה ״תקדיש איהי נפשה ותשקול כספה״. רש״י ביאר (ד״ה ואימא וד״ה אבל נערה) דהגמ׳ שואלת דלמא האב אינו יכול לקדש את בתו נערה כלל. דהרי הפסוק דאת בתי נתתי לאיש הזה אפשר לאוקים דהאב קידש אותה בקטנותה, ומה המקור דהאב יכול לקדש את בתו נערה. מאידך, התוס׳ (ד״ה וכי תימא) נקטו דהגמ׳ אינה מקשה על עצם הדין דהאב יכול לקדש בתו נערה ולקבל הכסף. אלא קושיית הגמ׳ קאי היכא דהיא קידשה את עצמה. והגמ׳ מקשה כשהיא מקדשת את עצמה למה הכסף שייך להאב, הרי יש לה יד להתקדש ולמה היא אינה זוכה בכסף.א
ויש לבאר את תירוץ הגמרא לפי שני הפירושים. דלפי תוס׳, הגמ׳ לומדת מהדין דשבח נעורים לאביה דאפי׳ היכא דהנערה קיבלה את הקידושין לעצמה, עדיין יש גזה״כ דהאב זוכה בכסף. ולפי רש״י דהגמ׳ הקשה על עצם הדין דהאב מקדש את בתו נערה, אזי צ״ל דהגמ׳ מתרצת דמזה דיש גזה״כ דהאב זוכה בכסף מדין שבח נעורים, מוכח דהוא יכול לקדש את בתו נערה. והראיה הזאת דומה למה שכתבנו לעיל דמסברא יש קשר בין מי שיוצר את הדעת לקדש לבין מי שזוכה בכסף. דלעיל הגמרא הוכיחה מזה שהאב מקדש בתו קטנה שהוא גם זוכה בכסף, ועכשיו הגמרא מוכיחה דמזה דהאב זוכה בכסף הקידושין של בתו נערה, יש להוכיח דהוא גם יכול לקדשה.
אבל לכאורה יש להקשות על התלייה הזאת משיטת ריש לקיש לקמן (מג:). דהמשנה בגיטין (סד:) הביאה מחלוקת בין התנאים האם רק האב לבדו מקבל גט בעד בתו נערה או שגם היא מקבלת את גיטה, וז״ל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, אמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד עכ״ל. והגמ׳ בקידושין (מג:) הביאה מחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש אם שיטת החכמים דהיא מקבלת את גיטה בעצמה גם נכון בקידושין, וז״ל אמר ר״ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין, ור׳ יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא, ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא מאי טעמיה דר׳ יוחנן אליבא דרבנן, גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא ובין אביה, קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, אביה ולא היא עכ״ל. כלומר, דלפי ר׳ יוחנן אע״פ דנערה יכולה לקבל את גיטה בעצמה היא אינה יכולה להתקדש בעצמה, אבל ר״ל הקיש ביניהם ונקט דלפי החכמים כמו דנערה מקבלת את גיטה היא גם מקבלת את קידושיה.
וכל זה לגבי עצם קבלת הקידושין. אבל מסתבר דגם ריש לקיש מודה דאפי׳ היכא דהיא מקדשת את עצמה עדיין האב זוכה בכסף הקידושין, כמו רהיטת לשון המשנה בכתובות (מו:) וז״ל האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, בשטר, ובביאה עכ״ל. ועיי״ש ברש״י דהמשנה עוסקת בין בקטנה בין בנערה. וא״כ לשון המשנה מורה דגם לפי ר״ל דהנערה מקבלת את קידושיה, אעפ״כ האב זוכה בכסף. ולפי״ז יש להקשות על פירוש רש״י בסוגיא דידן, דהיאך הגמ׳ יכולה להוכיח מהדין דשבח נעורים לאביה, כלומר דהאב זכאי בכסף קידושיה, דהוא גם יכול לקדש את בתו נערה, דהרי לפי ריש לקיש ניתן לומר דרק היא מקדשת את עצמה אלא דהאב זוכה בכסף הקידושין.
ונראה דצ״ל דסוגייתנו היא לפי שיטת ר׳ יוחנן דאין לחלק בין קבלת הקידושין לבין זכייה בכסף קידושין, אבל אה״נ דלפי ר״ל אין להוכיח מזה דהאב זוכה בכסף הקידושין דהוא גם יכול לקדש את בתו. ועוד נראה לתרץ באופן אחר, דיתכן דלפי ר״ל דאם נערה מקדשת את עצמה דהיא גם זוכה בכסף.ב והמשנה בכתובות דהאב זוכה בכסף הקידושין קאי היכא דהאב קידש אותה ולא הנערה עצמה. ויוצא דגם לפי ר״ל אין היכי תמצא דהיא מקבלת הקידושין והאב זוכה בכסף. וא״כ גם לפי ר״ל יש להוכיח מזה דהאב זוכה בכסף הקידושין מדין שבח נעורים דגם יש לו הכח לקדש את בתו נערה.
ב) גדר שבח נעורים לאביה
ויש לעיין ביסוד הדברים הנ״ל. דהרי יוצא דלפי רש״י יש להוכיח מזכיית האב בכסף הקידושין דהוא גם יכול לקדשה, אמנם לפי הביאור הראשון שביארנו לעיל ריש לקיש נקט דניתן לחלק בין הכח לקדש לבין זכיית הכסף. וצ״ב במאי קמיפלגי. ונראה לבאר דיש לחקור בגדר הדין דשבח נעורים לאביה: האם האב זוכה בכסף ישר מהנותן, או״ד הממון בעצם שייך לבת אלא דמהדין שבח נעורים הכסף עובר מהבת להאב.ג ונראה לבאר, דלפי הצד הא׳ דהאב זוכה בכסף הקידושין ישר מהמקדש, אזי שפיר מובן פירוש רש״י בסוגיא דידן דאין לחלק בין זכיית הכסף לבין הכח לקדש. דהרי אם הכסף הולך ישר מהמקדש להאב, מסתבר דהאב הוי הבעלים על מעשה הקידושין. אבל לפי הצד הב׳ דהבת זוכה בכסף והאב רק זוכה ממנה, אזי מסתבר לומר כהצד בשיטת ריש לקיש דאפשר לחלק בין קבלת הקידושין לבין הזכייה בכסף. דהרי בשלב הראשון הבת היא זו שעושה את מעשה הקידושין וגם זוכה בכסף, אלא יש עוד דין דאחרי זה הכסף עובר מהבת להאב.
ונראה דנחלקו הרמב״ם והראב״ד בזה. דהרי כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) וז״ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה כמו שיתבאר במקומו עכ״ל. הרמב״ם נקט דתביעת הבת יכולה לחייבו בשבועה אע״פ דהאב הוא זה שזוכה בכסף. ועל הנקודה הזאת השיג הראב״ד וז״ל א״א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין ובדרישה איך תדע שהיה אונס עכ״ל. מבואר דהרמב״ם סובר דיש לתביעת הנערה חלות שם תביעה כדי לחייב שבועת מודה במקצת, ואילו לפי הראב״ד מכיון שהתשלומין אינן שלה אלא דאביה, אין לה חלות שם בעל דבר ואין לתביעתה חלות שם תביעה. ונראה דפליגי בחקירה הנ״ל – דלפי הראב״ד הממון הולך ישר להאב ולכן יש להאב חלות שם בעל דבר ולא היא, ולפי הרמב״ם אע״פ דהממון סוף כל סוף מגיע להאב, מכיון שעצם הממון שלה הוא אלא שעובר ממנה להאב מדין שבח נעורים, אזי יש לה חלות שם בעל דבר ותובע לחייב שבועה.ד
אבל לכאורה יש סתירה בדברי הרמב״ם אם עיקר חלות שם בעל הדבר לגבי בושת ופגם הוי האב או הבת. דהרי בהלכות נערה בתולה הנ״ל מבואר דטענת הנערה עצמה מחייבת שבועה. אך לגבי שבועת הפקדון פסק הרמב״ם (פרק ח מהלכות שבועות הל״ד) וז״ל התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שבארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו וכפר בכל דבר ונשבע הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, כיצד תבעו ואמר לו אנסת או פתית בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי ונשבע חייב בשבועת הפקדון, שאע״פ שאינו משלם קנס על פי עצמו אילו הודה היה משלם בשת ופגם על פי עצמו עכ״ל. הרי פסק הרמב״ם ע״פ המשנה (שבועות לו:) דתביעת האב מחייב שבועת פקדון על דמי בושת ופגם. ולכאורה, אם הבת הוי עיקר חלות שם בעל דבר, אזי היאך אפשר לומר דגם תביעת האב מחייבת שבועה.
ונראה לחלק בין החלות שם תובע בשבועת מודה במקצת לבין החלות שם תובע בשבועת הפקדון. דהרי בשבעות הפקדון חיוב השבועה מיוסד מהדין גזלה שבו, ולכן מי שסוף סוף יזכה בממון הוי חלות שם התובע על פי דין. וא״כ, אפילו אם הממון דאונס או פיתוי עובר מהבת אל האב, מכיון דהאב הוא זה דראוי לזכות בכסף והוא עומד להיות הנגזל, האב נחשב כחלות שם התובע לחייב שבועת הפקדון ולא הבת. משא״כ לגבי שבועת מודה במקצת דחלות שם תובע אינו מי שיזכה סוף סוף בממון אלא הגברא דבעצם הממון מחוייב לו. ומכיון דהרמב״ם סובר דהיכא דיש דין שבח נעורים דהבת זוכה בממון ואחרי זה עובר הכסף ממנה להאב, אזי הבת עצמה הוי הבעל דבר לגבי שבועת מודה במקצת.ה
ועל פי כל הנ״ל אפשר לחזור לשיטת הראב״ד דתביעת הבת אינה יכולה לחייבו בשבועת מודה במקצת, ולבארו באופן אחר. דיתכן דגם הראב״ד מודה להרמב״ם דהממון אינו הולך ישר להאב אלא דעיקר חיוב המאנס הוא לשלם לבת ואחרי זה הממון עובר מהבת אל האב. אך אעפ״כ אין טענת הבת מחייבת שבועה כי הראב״ד סובר שגם בשבועת הפקדון וגם בשבועת מודה במקצת חלות שם בעל דבר שייך רק למי שבמציאות יש לו הפסד ממון. ומכיון דהאב זוכה בגביית הממון אין לבת נגיעות של הפסד ממון כדי לטעון בדין ולחייב בשבועה.ו
ועיין שם בסוף דברי הראב״ד דנסתפק האם טענת האב יכול לחייב שבועה, וז״ל ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין עכ״ל. ומספיקת הראב״ד לגבי תביעת האב נראה שסובר שהחיובים הם בעצם לבת, אלא שהאב גובה במציאות ומשו״ה יתכן שאין האב בעל דבר לטעון. כי הטענה של מודה במקצת צריכה להיות טענה ממי שהחיובים שלו ואילו האב שזוכה בתשלומין במקום שהחיובים עצמם הם לבת אינו בעל דבר לטעון.ז
ג) אין אדם מוריש קנס לבניו
ולכאורה יש להוכיח מהמשנה בכתובות (מא:) דתשלומי אונס ומפתה שייכים מעיקרם לבת ועוברים ממנה אל האב. דאיתא במשנה וז״ל נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה, עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עכ״ל. מבואר מהמשנה דאם היא עמדה בדין אחרי מיתת האב אזי היא זוכה בתשלומין. ולכאורה דין המשנה צ״ע, דהרי אם האב היה ראוי לזכות בתשלומי אונס ומפתה ועכשיו הוא מת, מה הסברא לומר דהתשלומין עוברין אליה.
ואין לומר דכל חיוב הקנס רק מתחיל בשעת גמר דין ולכן אם האב מת לפני ההעמדה בדין הוא לא היה שייך לממון הקנס כלל. דהרי אע״פ דחיוב הקנס רק נגמר בשעת גמר דין ולכן מודה בקנס פטור, פשיטא דמעשה הביאה היא המחייב של הקנס. דהרי מבואר בגמ׳ (כתובות לו:) דאם הבועל חייב מיתה בביאתו אמרינן קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מהקנס. ואם המחייב של הקנס הוא אך ורק הגמר דין אזי למה חל הדין דקלב״מ בשעת מעשה הביאה. אלא מוכח מזה דחיוב מיתה וחיוב הקנס חלין בבת אחת, דהיינו בשעת מעשה הביאה. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא, היאך הקנס עובר מהאב אל הבת אם ההעמדה בדין הוי לאחר מיתת האב.ח
ונראה דיש להוכיח מזה דבעצם הבועל חייב לה והממון רק עובר ממנה אל האב. ולכן היכא דמת האב לפני העמדה בדין, הממון נשאר אצלה והיא יכולה לגבותו בפועל. אבל יש לדחות דאפשר לבאר המשנה גם אם הממון מגיע ישר אל האב. דהרי מקור הדין דהבת גובה הקנס אם מת האב לפני ההעמדה הדין הוי גזה״כ (כתובות מג.) וז״ל דכתיב בוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ״ל. ויתכן דהגזה״כ מלמד דיש ב׳ דינים בחיובי אונס ומפתה. דאם האב קיים בשעת העמדה בדין אזי הוא הוי הבעל דבר, אבל אם הוא מת אזי למפרע משעת מעשה הביאה אמרינן דהחיוב היה לבת עצמה. אבל זה קצת דחוק לומר דהגזה״כ מלמד דלמפרע יש לשנות מי היה עיקר המחייב.
וגם נראה דההוכחה מזכיית הבת בקנס שלה דהיא הוי עיקר הבעל דבר תלוי בעוד דיון. דהרי נחלקו הראשונים אם הדין הזה דהבת זוכה בקנס לאחר מיתת האב הוי דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה אבל שאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו, או״ד דהמשנה מלמדת דיש דין כללי בהלכות קנסות דהאב אינו מוריש שום קנס לבניו. ועיין בתוס׳ ב״ק (עב. ד״ה וסיפא) דהביאו שתי דיעות בזה. ויש לדייק דהרמב״ם (פ״ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) סובר דזה הוי דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה דהרי הוא הביא לשון המשנה רק בהקשר של אונס ומפתה ולא הזכיר זה בשאר חיובי קנס, וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל.
ולכאורה הראייה מזה דהבת זוכה בקנסה לאחר מיתת האב דהיא הוי עיקר הבעל דבר תלוי במחלוקת הזו. דהרי אם זה דין כללי בכל קנס דאין אדם מוריש קנס לבניו אזי הביאור הוא דחיוב הקנס רק נגמר בשעת גמ״ד, אע״פ דהתחיל משעת המעשה. ומכיון דהחיוב עדיין לא נגמר אזי אין מה להוריש לבניו. וא״כ אין להוכיח דיש דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה דעיקר חיוב הקנס הוי לבת ולא להאב. אבל לפי הרמב״ם והדעה בתוס׳ דבקנס בעלמא אדם מוריש קנס לבניו ומאידך יש דין מסויים בקנס דאונס ומפתה דהבת זוכה בהם ולא הבנים, לכאורה הביאור הוא כנ״ל, דהקנס דאונס ומפתה הוי בעצם חיובים לבת עצמה.ט ולכן כשהאב מת לפני ההעמדה בדין, אזי החיוב נשאר אצלה והיא זוכה בתשלומין. והסברא הזו עולה מדברי התוס׳ בב״ק (שם) כשביארו את החילוק בין אונס ומפתה לבין שאר קנסות לפי חד דעה, וז״ל דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני׳ דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד׳ וה׳ יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו עכ״ל. ומשמע מדברי התוס׳ דהחיוב חל מלכתחילה לבת ומשו״ה כשמת האב הממון נשאר אצלה.י
ד) חילוקים בזכיית האב
ביארנו לעיל דמוכח מדברי רש״י בסוגייתנו דכסף הקידושין הולך ישיר להאב. והוכחנו (לעיל אות ב׳) דלפי הרמב״ם בבושת ופגם דהממון רק מגיע אל האב דרך הבת. ובמושכל ראשון נראה דרש״י והרמב״ם פליגי בגדר הזכות האב בבתו נערה, דלפי הרמב״ם עיקר בעל דבר הוי הבת, ולפי רש״י עיקר בעל דבר הוי האב.
אבל נראה יותר דהרמב״ם חילק בין בושת ופגם לבין כסף הקידושין. דלפי הרמב״ם בעינן כסף של הנאה ויוצא מזה דהאב הוא זה דזוכה ישיר בכסף הקידושין. דהרי עיין לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין אות ג׳) דמבואר דהרמב״ם סובר דכדי דהקידושין יחולו, המתקדשת צריכה לקבל כסף דאפשר ליהנות ממנו. וא״כ י״ל דאם הבת הויא עיקר הבעל דבר לקידושין והממון עובר ממנה להאב, אי אפשר שהקידושין יחולו לפי הרמב״ם כי יש חסרון בכסף של הנאה, דהרי הבת דהוי עיקר הבעל דבר לקידושין אינה יכולה ליהנות מכסף הקידושין. אלא צ״ל דהאב הוי עיקר בעל דבר לקידושי בתו והוא זוכה בכסף ישיר מהמקדש ולכן הוא זה דצריך ליהנות מהכסף ולא הבת. ולפי״ז יוצא דלגבי בושת ופגם הרמב״ם נקט דהבת הוי הבעל דבר אבל בקידושין הוא מודה לרש״י דהאב הוי הבעלים על קידושי בתו והוי בעל דבר. והחילוק הזה של הרמב״ם מסתבר מאוד דהרי דמי בושת ופגם הויים דמי חבלה דשייכים לנחבלת עצמה דהיינו הבת. והסברא הזאת אינה קיימת בענין כסף הקידושין ולכן הרמב״ם נקט דהאב זוכה בכסף ישיר מהמקדש.
וגם נראה לחלק בענין הזה בין זכות האב בקנס דאונס ומפתה לבין זכותו בבושת ופגם. דמסתבר דדמי החבלה של הביאה שייכים בעיקר להנחבלת, וא״כ האב רק זוכה ממנה מדין שבח נעורים לאביה. אבל לגבי הקנס י״ל דהתורה חידשה דעיקר החיוב הוי להאב, כלשון הפסוק ונתן לאבי הנערה.כ
ה) מוכר שט״ח
נתבאר לעיל דלפי הרמב״ם הממון דבושת ופגם עובר דרך הבת אל האב. ומצינו דבר דומה במוכר שטר חוב לחבירו, כי הלוה עוד חייב לשלם את החוב להמלוה, אלא דהקונה את השט״ח זוכה בכסף. אבל נראה פשוט דחלוקים הם ביסודם. דהרי לגבי מוכר שטר חוב נקטינן דהמוכר וגם יורשיו יכולים למחול את החוב (כתובות פה:) ואזי הקונה לא יכול לגבות את חובו מהלוה. אבל לגבי שבח נעורים כו״ע לא פליגי דהבת, אע״פ דזוכה בכסף דאח״כ עובר ממנה לאביה, אינה יכולה למחול את החוב. והרי המפותה תמיד מוחלת את הבושת ופגם דהרי נבעלת ברצון ועדיין האב יכול לגבות את הממון.ל ויוצא דבמוכר שט״ח המלוה עוד יכול למחול על החוב אע״פ דהקונה ראוי לגבות, אבל הבת אינה יכולה למחול על החוב דהאב יכול לגבות. וצ״ע מאי שנא כח המלוה דמכר מכח הבת.
ונראה לבאר דאע״פ דהאב והקונה שט״ח שניהם גובים ממון דאינו בעצם שייך להם, עדיין חלוקים הן לגמרי זה מזה. דעיין בהראב״ד (פרק ו מהלכות מכירה הלי״ב) דביאר למה המוכר יכול למחול אחרי המכירה, וז״ל מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו עכ״ל. מבואר דגם אחרי המכירה, הלוה נשאר מחוייב רק למלוה, אלא דהמלוה מרשה ללוקח לגבות החוב בעדו. כלומר, ע״פ דין רק המלוה גובה את החוב אלא דהוא גובה ע״י הלוקח.
ויש בזה נ״מ בנוגע לנכרי דהלווה לישראל ברבית. דאם הנכרי מוכר השט״ח לישראל אחר, יוצא משיטת הראב״ד דמותר לישראל הקונה לגבות החוב עם הרבית מהלוה, כי ע״פ דין הנכרי גובה את החוב.מ ולהיפך, אם יש תנאי של רבית בחוב בין שני ישראלים והמלוה מוכר השט״ח לנכרי, עדיין אסור ללוה לשלם הרבית לנכרי הקונה, כי ע״פ דין עדיין נחשב דהמלוה הישראל גובה את החוב. ועוד נראה דיש נ״מ בזה בענין חלות שם תובע לשבועת מודה ומקצת, דלפי הראב״ד המלוה עדיין יכול לחייב הלוה לישבע כי הוא נשאר הגובה ע״פ דין. וצ״ע אם הקונה נחשב כמספיק בע״ד כדי לחייב שבועה בתביעתו.נ
וכל זה אמור לגבי מכירת שט״ח. אבל בשבח נעורים לאביה, אפילו אם נאמר דהממון עובר דרך הבת להאב, מ״מ האב נחשב כעיקר בעל התשלומין והגובה ע״פ דין ולכן היא אינה יכולה למחול. והשתא דאתית להכי י״ל דגם לפי הרמב״ם דבאונס ומפתה הבת נחשבת כבעל הדבר ויש לה שם תובע כדי לחייבו בשבועת מודה במקצת, אעפ״כ האב נחשב כהגובה ע״פ דין. וא״כ יוצא דגם האב יכול לחייב הבועל בשבועה בטענתו דהרי אע״פ דהוא אינו בעל דבר כמו הבת, עכ״ז דהרי יש לו חלות שם גובה.
ועוד נראה דאפילו לפי הרמב״ם לעיל דהבת נחשבת כבעל דבר ויש לה חלות שם תובע כדי לחייב שבועת מודה במקצת, כל זה בנוסף להאב כי הוא זוכה בכסף בעצמו והוא הוי עיקר הבעל דבר יותר מהבת.ס
ו) בגדר מפותה וזונה
כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל. ולכאורה מקור פסק הרמב״ם הוא המשנה בכתובות ריש פרק ד׳ (מא:), וז״ל נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה, עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה עכ״ל. ולכאורה כל דברי הרמב״ם כלולים במשנה. אולם הראב״ד השיג על הרמב״ם, וז״ל א״א השלשה במפותה אם מת האב למה וכי יורשת אביה היא עכ״ל. משמע דהראב״ד נקט דהיא אינה גובה הג׳ דברים דמפותה לאחר מיתת האב. ועיי״ש בכס״מ דהעיר דהרמב״ם רק הביא דברי המשנה ואין מקום להקשות על פסקו, וקושיית הראב״ד צ״ע.
ועיין במשל״מ דביאר כוונת הראב״ד על פי המשנה בכתובות (כתובות מ.) דאע״פ דלגבי יתומה הקנס ראוי להיות שלה כי אין לה אב, אם היא נתפתית אין לה כלום דהרי מדעתה נעשתה. על פי זה הר״ן (טו. בדפי הרי״ף ד״ה הרי הן) הביא דעה דהדין במשנה ריש פרק ד׳ דבמת האב ואח״כ עמדה בדין דקנסה לעצמה, קאי רק על אנוסה אבל לגבי מפותה היא לא מקבלת כלום דאחולי מחלה. וזוהי כוונת הראב״ד, דבהיכי תמצא של מפותה, אם מת האב לפני העמדה בדין המפתה פטור מלשלם דהא מחלה.
ולכאורה יש לתרץ דהרמב״ם מודה דמפותה בגיל הנערות מוחלת ואינה זוכה בתשלומין כשמת האב. ופסק הרמב״ם דמפותה זוכה בתשלומין כשמת האב איירי רק במפותה קטנה דאינה יכולה למחול. ובאמת ככה פסקו התוס׳ (כתובות מב. ד״ה לאביה) דאין מחילה במפותה קטנה ולכן כשמת אביה לפני העמדה בדין היא זוכה בתשלומין. אבל נראה דאי אפשר לומר כן בשיטת הרמב״ם דהרי משמע להדיא מדבריו (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״י-יא) דיש מחילה בקטנה מפותה דראויה לזכות בהקנס, וז״ל כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת, כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע״פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד, אבל המפתה את כולן פטור מכלום עכ״ל. מבואר דלגבי קטנה הממאנת דהמאנס אותה חייב בבושת ופגם, אבל המפתה אותה פטור לגמרי. ונראה דהמפתה פטור מטעם מחילתה.ע ואם הרמב״ם חולק על תוס׳ וסובר דיש מחילה לקטנה מפותה, אזי הדרא קושיית הראב״ד לדוכתא, למה פסק הרמב״ם דאם מת האב לפני העמדה בדין שהמפותה זוכה בתשלומין.
ונראה לתרץ דיש לרמב״ם שיטה אחרת בנידון, דהא דקטנה ונערה המפותות אינן זוכות בקנס אינו מטעם מחילה אלא מדין אחר. דעיין בדבריו (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ז), וז״ל אני אומר שזה שנ׳ בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה, שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שבארנו שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה עכ״ל. הרמב״ם חילק בין אונס ומפתה של דרך מקרה דחייב בקנס, לבין האיסור זונה דחל כשהיא מוכנת לכך בין מדעת אביה בין מדעתה שאין הבועל חייב בקנס. והנה מתחילת דברי הרמב״ם משמע דכשהיא מוכנת לכך הבועל פטור מקנס מטעם מחילת אביה או מחילתה – ״שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה״. אמנם מסוף דברי הרמב״ם נראה להדיא דהפטור אינו מטעם מחילה דעלמא, אלא דהמצב של הכנה ודעת לביאה אינו בכלל פרשת הקנס מעיקרא, דהיינו דפרשת קנס שייך רק לביאה במקרה ובלי דעת והכנה. דהרי כתב הרמב״ם, וז״ל שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה עכ״ל.
ולפי״ז מובן למה אם מת האב המפותה זוכה בקנס במקום האב, ואילו אם היא נבעלת ברצון לאחר מיתת האב דהיא אינה זוכה בקנס. דאם הפטור במפותה חל מדין מחילה, אזי אין טעם לחלק בין המקרים. אבל באמת הרמב״ם סובר דאין הפטור חל מדין מחילה אלא בהגדרת מעשה הביאה כנ״ל. ולכן, כשהאב בחיים אנו הולכים בתר דעתו, דהיינו דאם הוא הכין וידע על הביאה אין חיוב קנס. וכשהאב מת והיא עומדת ברשות עצמה בשעת ביאה אנו הולכים בתר דעתה, דהיינו דאם היא הכינה עצמה לכך חסר המחייב של הקנס. ויוצא מזה, דהמפתה ממאנת אין לה תשלומין בכלל כי היא עומדת ברשות עצמה ונבעלה מדעתה. אבל בנערה דנתפתתה בחיי האב, והאב מת לפני העמדה בדין, אזי הגדרת הביאה הולכת בתר דעת האב דלא ידע ולא הכין לה לביאה זו. ולכן היא מוגדרת כמפותה בדרך מקרה ויש חיוב קנס לאב דעובר ממנו לבת אחרי מיתת האב. אולם הראב״ד חולק הרמב״ם ונקט דכל מפותה מוחלת על התשלומין, ולכן הקשה דגם אם היא נבעלה בחיי האב ואח״כ מת היא אינה זוכה בתשלומין דהא מחלה.
ז) בגדר בושת פגם וקנס
איתא ברמב״ם (פרק ד מהלכות חובל ומזיק הלי״ד) וז״ל החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה הרי הוא שלה, וכן החובל בבתו משלם לה צער ורפוי ובושת עכ״ל. פסק הרמב״ם הוא ע״פ מסקנת הגמרא (בבא קמא פז.-פז:) דהאב אינו זוכה בכל דמי חבלה מדין שבח נעורים לאביה, אלא הוא זוכה בההפסדים שהחבלה גרמה לו כמו שבת ונזק הפוחת אותה מכספה אם הוא רוצה למוכרה. ויש להקשות לפי זה למה בהיכי תמצא של אונס ומפתה פסק הרמב״ם דהאב זוכה לא רק בקנס אלא גם בבושת ופגם במפותה וגם בצער באנוסה, וז״ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה עכ״ל. וצ״ע מאי שנא הפגם בושת וצער של אונס ומפתה שהולכין לאב, מדמי חבלה בעלמא כשאדם חובל בבת אחרים דאינו הולך לאביה.
ובאמת מצינו שיטות בראשונים דהשוו בין דמי החבלה בבת דעלמא לבין דמי החבלה דאונס ומפתה. דהרי לגבי צער, מצינו שיטת הראב״ד דהנערה הנאנסה זוכה בצער ולא האב. ולפי זה אין הבדל בין צער דחבלה לבין צער דאונס, דבנערה שניהם משתלמים לנערה ולא לאב. אמנם רוב הראשונים נקטו ע״פ המשנה ריש פרק ד׳ דכתובות (מא:) דהאב זוכה בצער דבתו אנוסה. דאיתא במשנה וז״ל נערה שנתפתתה, בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה עכ״ל, ומשמע דכמו דבושת ופגם הולכים לאביה גם הצער בתפוסה הולך לאביה. ולפי״ז יש להקשות על הראשונים האלו, מאי שנא הצער דנערה דעלמא דהיא גובה בעצמה לבין הצער דאונס דמשתלם לאב.פ
ואף לגבי הבושת מצינו מחלוקת בין הראשונים האם להשוות דמי הבושת דחבלה בעלמא לבין הבושת דאונס ומפתה. דהרי הרמב״ן (מלחמות ה׳ ב״ק לא: בדפי הרי״ף) הביא את דברי הבע״מ דפסק דתשלומי בושת של חבלה בעלמא לאביה כמו הבושת דאונס ומפתה.צ אמנם הרמב״ן עצמו דחה את זה והוכיח מהגמרא דבושת דעלמא משתלם לנערה עצמה ולא להאב. וכן פסק הרמב״ם להדיא (מובא לעיל) דיש הבדל בין בושת פגם וצער דאנוסה ומפותה לבין תשלומי חבלה דעלמא דנערה.
ומוכח דלפי הרמב״ם ועוד ראשונים יש דין מיוחד בתשלומי חבלה באונס ומפתה דהם תלויים בדין של הקנס, דמי שזוכה בקנס ג״כ זוכה בתשלומי בושת פגם וצער. והחידוש הזה מבואר מדברי תוס׳ (כתובות מא: ד״ה לא הספיקה) דדייקו מהמשנה דכשמת האב לפני העמדה בדין, דהנערה עצמה - ולא האחים היורשים - זוכה לא רק בקנס אלא גם בבושת ופגם. והתוס׳ לעיל (לח: ד״ה יש בגר) הסבירו דאע״פ דבושת ופגם דינם כממון ולא כקנס, עדיין הנערה זוכה בהם ולא יורשי האב, וז״ל דלענין זה ודאי איתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם דלמי שזה ניתן זה ניתן וכו׳ עכ״ל.ק וגם הרמב״ם פסק כהתוס׳, דכמו שהבת זוכה בקנס כשמת האב קודם העמדה בדין היא ג״כ זוכה בבושת ופגם, וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל. ומוכח דיש קשר בין הבושת ופגם לבין הקנס ומי דזוכה בקנס גם זוכה בבושת ופגם.ר
אלא דיש להסתפק עד כמה דיני הקנס חלין על הבושת והפגם. למשל, מהו הדין אם הבועל מודה במעשה האונס ונפטר בכך מחיוב הקנס אבל עדיין חייב בבושת פגם וצער לאב, ואז מת האב לפני העמדה בדין. דבדרך כלל לפי הרמב״ם והתוס׳ תשלומי החבלה הולכים לבת אחרי מיתת האב כמו הקנס. ויש להסתפק האם אמרינן דגם הכא מכיון דהקנס היה ראוי ללכת לבת אם הבועל לא הודה, א״כ גם אחרי הודאת הבועל עדיין תשלומי חבלה הם לבת, או״ד הגזה״כ דהבת זוכה בתשלומי חבלה ולא האחים היורשים חלה רק כשהבועל חייב בקנס. וא״כ במקרה דידן כשאין קנס, אזי האחים יירשו את תשלומי החבלה.
ח) יסוד דין שבח נעורים לאביה
א. עיין בתוס׳ הרא״ש (ג: ד״ה וכ״ת נילף מינה) דלפי הפירוש הזה בגמרא צ״ל דסוגייתנו אזיל לפי שיטת ריש לקיש (מג:) דהנערה יכולה לקדש את עצמה. אבל לפי ר׳ יוחנן הנערה אינה יכולה לקדש את עצמה כלל וא״כ אין מקום לקושיית הגמ׳.
ב. עיין בריטב״א (ד: ד״ה ואצטריך) דנקט בשיטת ריש לקיש דהאב זוכה בכסף אע״פ שהיא מקבלת קידושיה, וז״ל וריש לקיש דאמר התם דבין היא בין אביה מקבלין קדושיה סבירא ליה דלעולם יש לה יד לנערה לקבל קדושיה וממונא דקידושין הוא דזכי לה רחמנא לאב מדידה כי היכי דזכי ליה נמי מעשה ידיה עכ״ל. אמנם עיין בתוס׳ (ג: ד״ה האב זכאי) והתוס׳ רא״ש (ג: ד״ה האב זכאי) דנחלקו אם המשנה רק איירי בכח של האב לקדש בתו או גם בזכיית כסף הקידושין.
ג. וע״ע בזה בשיעורים לקמן (יט. ד״ה אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, אות ג׳).
ד. ולכאורה זה גם כוונת הכס״מ (שם) בביאור דברי הרמב״ם וז״ל ואני אומר שאע״פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר״פ נערה (כתובות דף מא:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין עכ״ל.
ה. ועיין ברשימות שיעורים למסכת שבועות (לט: בענין טענו חטין והודה לו בשעורין אות א׳).
ו. כך ביאר הגר״ח זצ״ל (הלכות נערה בתולה שם) את המחלקות בתחילת דבריו, וז״ל דהרמב״ם הרי סובר דהואיל שזכות האב הוא ע״י הבת ע״כ הוי מודה במקצת, והראב״ד הרי סובר דאין כאן דין תביעה ולא דין מודה במקצת הואיל והם בעלים מחולקים האב והבת, ומשום דאזלינן רק בתר חלות חובת התשלומין, ולא איכפת לנו בזה שבעיקר המחייב חדא הוא ושגם זכית האב הוא רק ע״י הבת עכ״ל.
ז. עיין ברשימות שיעורים לב״ק (עב. בתוד״ה סיפא). ויל״ע מהו הדין לראב״ד אם האב והבת באו ביחד לבי״ד לטעון, האם זה יחייב שבועת מודה במקצת.
ח. וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (טו: בענין תפיסה בקנס) דרבינו זצ״ל האריך בענין הזה. והשווה לדברי הקובץ שיעורים (חלק ב סימן יג).
ט. ועיין לעיל באות ב׳ דרבינו זצ״ל הוכיח מדברי הרמב״ם דהבת הוי הבעל דבר לגבי בושת ופגם. ויוצא מזה דהרמב״ם נקט דגם בקנס דאונס ומפתה וגם בבושת ופגם דאונס ומפתה עיקר החיוב הוא לשלם לבת.
י. וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (עב. ד״ה תוס׳ ד״ה סיפא).
כ. ויש להעיר ממה דחידש רבינו זצ״ל לקמן (אות ז׳) דיש חלות מיוחדת לדמי בושת ופגם במקום קנס דהתורה הקישה הבושת והפגם לקנס. וגם יש להעיר דהגר״ח זצ״ל (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) ביאר בדעת הראב״ד דהאב זוכה בבושת ופגם ישיר מהבועל והקנס הוא רק זוכה מבתו עיי״ש בדבריו.
ל. איתא במשנה (כתובות מא:) וז״ל לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עכ״ל. ועיין ברשב״א (כתובות מא: ד״ה לא הספיקה) דהביא שתי דעות אם זה שייך לאנוסה ומפותה או רק לגבי אנוסה כי המפותה כבר עשתה מדעתה ומחלה. והרשב״א ביאר דגם הצד הראשון מודה דהיא מוחלת אבל המחילה לא מהני וז״ל סבורים לומר דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב ולא ניתן למחילה בשעתו אף לאחר מכאן אינו נפטר דמעתה מי פטרו עכ״ל. מבואר דלשתי הדעות בראשונים יש מחילה של הבת במפותה אבל זה לא מונע האב מלגבות, ורק נחלקו אם זה מונע אותה מלגבות אם הזכות גבייה עובר מאביה אליה. ועיין במשנה למלך (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) דס״ל דנחלקו הרמב״ם והראב״ד בשאלה הזאת.
מ. עיין בריטב״א (בבא מציעא עב. ד״ה ת״ר ישראל) דמביא שתי דעות בנידון.
נ. עיין בזה ברשימות שיעורים לשבועות ח״ב (עמוד רמד) ובשעורים לזכר אבא מרי ז״ל חלק א (הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד שב).
ס. ואולי נ״מ דאם מכחישה את האב בטענותיו דאזלינן בתר האב ולא בתר הבת.
ע. המשל״מ (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) נסתפק בשאלת מחילת קטנה מפותה. ועיין באו״ש (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״י) דדייק בשיטת הרמב״ם כמו רבינו זצ״ל כאן דקטנה מפותה מוחלת. אבל עיין במנחת חינוך (מצוה סא) דהביא מהרמב״ם (פרק י מהלכות מלכים הל״ג) דמשמע דאין מחילה בקטנה מפותה, ועיין בקהלות יעקב כתובות (סימן לט) ביישוב הסתירה בדברי הרמב״ם.
פ. עיין ברש״י (שם ד״ה והצער) וז״ל והצער נמי לאביה באנוסה עכ״ל. הרמב״ן, הרשב״א והריטב״א (שם ד״ה והצער) הסבירו דצער דחבלה בעלמא לא משתלם לאביה כמו שעולה ממסקנת הסוגיא בב״ק (פז.-פז:), ושאני צער דאונס דנחשב בידו דהאב לצערה כי הוא יכול למוסרה למי שהוא רוצה לביאת קידושין.
צ. עיין ברמ״ה (מובא בשטמ״ק ב״ק פז: ד״ה וזה לשון הרמ״ה בפרטיו) דגם פסק דבושת של חבלה בעלמא משתלם לאביה.
ק. אבל עיין בדברי הרמב״ן (שם על המשנה) דחולק על תוס׳ וסובר דמכיון דהבושת ופגם דינם כממון ולא כקנס, האחים היורשים זוכים בהם כשמת האב.
ר. לכאורה יש להוכיח דיש חלות מיוחדת לבושת ופגם דאונס ומפתה מדברי הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״ט-הל״י) וז״ל כבר הודענו הבנות שאין להן קנס ועשר הן, הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאילונית, והשוטה, והחרשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע, ושאר הבנות יש להן קנס, כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת עכ״ל. ברוב המקרים הרמב״ם חיבר בין החיוב קנס לחיוב בושת ופגם. עיין בכס״מ (שם הלכה י) דהביא מדברי הטור וז״ל איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים, ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון עכ״ל. ואולי אפשר לבאר ע״פ יסוד דרבינו זצ״ל דיש חלות מיוחדת לתשלומי חבלה דביאת קנס ויש קשר הדוק בין חיוב דקנס לבין חיובי הבושת והפגם.
ושואלים: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] אמורים כשהיא קטנה דלית לה יד [שאין לה יד, כוח] לקבל קידושין שכיון שאינה בת דעת, ממילא אין ביכולתה להיות בעלת כוח משפטי (״יד״) לקבל קידושין, אבל נערה דאית [שיש] לה יד לקבל קידושין, שהרי כבר עברה את שנתה השתים עשרה והיא נחשבת כגדולה, אם כן תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא [שתקדש היא את עצמה ותיטול את הכסף]! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: ״בנעריה בית אביה״ (במדבר ל, יז) ללמדנו: כל שבח נעורים שמשביחה (שמרויחה) הנערה בבית אביה — לאביה הוא.
The Gemara asks: But why not say that this halakha applies only when she is a minor girl, as she does not have the power to receive her betrothal. Since she lacks the intellectual capacity, she likewise does not have the legal right to conduct this transaction. But with regard to a young woman, who does have the power to receive her betrothal, as a female older than twelve years is considered an adult, let her betroth herself and take the money. The Gemara answers that the verse states: “Being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17), which teaches: Any profit she gains in her youth belongs to her father.
הכל
(8) וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״א:ז׳} וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ באַף בַּת נָמֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ תִּיפּוֹק לֵיהּ מִבִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.
The Gemara questions this explanation: But with regard to that which Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that the earnings of a daughter, i.e., the profit from her labor, belongs to her father? As it is stated: “And if a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7). This comparison between a daughter and a Hebrew maidservant teaches the following: Just as with regard to a Hebrew maidservant, her earnings belong to her master, so too, with regard to a daughter, her earnings belong to her father. The Gemara now asks: Why does Rav Huna need this derivation? Let him derive this halakha from the verse “being in her youth, in her father’s house,” which indicates that any profit from her earnings as a young woman belongs to her father.
The Gemara questions this explanation: But with regard to that which Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that the earnings of a daughter, i.e., the profit from her labor, belongs to her father? As it is stated: “And if a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7). This comparison between a daughter and a Hebrew maidservant teaches the following: Just as with regard to a Hebrew maidservant, her earnings belong to her master, so too, with regard to a daughter, her earnings belong to her father. The Gemara now asks: Why does Rav Huna need this derivation? Let him derive this halakha from the verse “being in her youth, in her father’s house,” which indicates that any profit from her earnings as a young woman belongs to her father.
לאמה – קרא יתירא הוא ודריש ליה בתו הרי היא לו כאמה ובבתו נערה אשמעי׳ דאי בקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא.
תיפוק ליה מבנעוריה – אי מיניה הוי מצי למילף אלא על כרחך מדלא יליף מהתם שמעינן מינה לא לשבח נעורים אתיא דלגופיה איצטריך גבי נדרים דקאי עלייהו.
גמרא ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה בת לאביה כו׳ תיפוק ליה מבנעוריה. וקשיא לי דהא ודאי איצטריך קרא דכי ימכור למעוטי מציאתה דלא הוי לאביה כדמשמע בכתובות דמציאתה לאביה אינו אלא מדרבנן משום איבה וכן פירות מנכסים שנפלו לה מבית אבי אמה קתני התם במתני׳ דף מ״ו דאביה אינו אוכל פירות בחייה וליכא למימר דהיא גופא קשיא ליה לתלמודא אמאי אינו אוכל פירות בחייה דא״כ מאי שיאטא דרב הונא אמר רב הכא טפי הו״ל לאקשויי ממתני׳ ואפשר דניחא לתלמודא טפי להקשות דרב אדרב מיהו למאי דפרישית לעיל דרב גופא לא יליף מאין כסף אלא עיקר קידושין אבל במאי דכספא דאבוה רב יהודה גופא מסיק לה משמיה דנפשיה א״כ הדרא קושיא לדוכתא דהו״ל לאותובי ממתני׳ אע״כ דלאו כל שבח נעורים הוי לאביה אלא מאי דמסתבר טפי א״כ מדרב הונא נמי לא קשה דאיצטריך קרא למעוטי פירות ומציאתה ואפשר דממתני׳ לא מצי לאקשויי דאפשר דקי״ל כרבי יוסי בר יהודה דאמר התם האב אוכל פירות בחיי בתו ואע״ג דמסקינן התם דהיינו מדרבנן היינו לפי המסקנא דלא דרשינן בנעוריה בית אביה לכל שבח נעורים אבל למאי דקס״ד עכשיו אפשר דהוי מדאוריתא מש״ה מקשה מדרב ומשמע לתלמודא דמסתמא לא פליג רב יהודה אדרב רביה כדאשכחן בדוכתי טובא דמקשינן מדרב אכולהו אמוראי כן נ״ל:
גמ׳. ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב וכו׳ וכ״ת נילף מבושת ופגם, שאני בושת ופגם, דאבוה שייך בגוייהו.
מסקנת הגמרא בסוגיין משמע דהדרשא ד״שבח נעורים לאביה״ שייך רק לנדרים, וצריך לימודים אחרים לשאר זכויות של האב בבתו נערה. אולם מהגמרא בבבא קמא (פז.) משמע דהדין דשבח נעורים לאביה כולל כל ממון שהאב מקבל בעד בתו, וז״ל בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי, מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב, חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא דהא אפחתה מכספה, או דילמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד עכ״ל. רש״י (פז. ד״ה שבח נעורים) פירש את הגמרא דזכיית האב בכסף קידושי בתו הוי מדין שבח נעורים, וז״ל שבח נעורים לאב - דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי׳ כסף קדושין שלו עכ״ל. אבל התוס׳ שם (ד״ה כיון דאקני) הקשו על רש״י דזה נגד מסקנת הגמרא דידן בקידושין דהלימוד דבנעוריה בית אביה הוא רק לענין להפרת נדרים בלבד. ולכן תוס׳ פירשו דהמלים ״שבח נעורים לאביה״ בגמ׳ ב״ק לאו דוקא הם, וז״ל ונראה דבכל דוכתי דנקיט שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה ולא משום דמפיק מבנעוריה עכ״ל. נמצא דנחלקו רש״י ותוס׳ בב״ק האם זכיית האב בכסף קידושי בתו הוי מדין שבח נעורים. ועיין ברמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ד) דס״ל כשיטת רש״י דשבח נעורים אינו מוגבל לנדרים בלבד, וז״ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה עכ״ל. ומבואר בדבריו דהאב זוכה בבושת פגם וצער מדין שבח נעורים לאביה. ולכאורה צ״ע על רש״י והרמב״ם קושיית התוס׳, דהרי בסוגיא דידן בקידושין משמע דשבח נעורים מוגבל לנדרים בלבד.
ונראה לפרש דרש״י ורמב״ם אזלי לשיטתם. דלעיל (בענין שבח נעורים אות א׳) ביארנו דלפי רש״י קושיית הגמ׳ ״תקדיש איהי נפשה ושקיל כספה״ פירושו, דאין להאב הכח לקדש בתו נערה כלל. ואז הגמ׳ רצתה להוכיח דיש לו הכח לקדש מזה דהוא זוכה בהכסף קידושין מדין שבח נעורים לאביה. ולפי זה, כשהגמ׳ דחתה את הלימוד משבח נעורים, אנו חוזרים לנקודת ההתחלה דאין להאב הכח לקדש את בתו נערה בכלל. ובהמשך השקלא וטריא כשהגמרא רצתה ללמוד דכסף קידושיה להאב מנדרים, או מקנסא או מבושת ופגם, אין הפשט דבכל פעם יש לימוד חדש מזכות האב הפרטי לזכויותיו בקידושין. אלא הביאור הוא דמהזכויות הפרטיות האלו, הגמ׳ רצתה להוכיח דיש כלל דשבח נעורים לאביה, דהיינו דכשיש להאב בעלות בענין מסויים בבתו הוא זוכה בהכסף. למשל, הדין דהאב זוכה בבושת ופגם מוכיח דיש להאב בעלות מסויימת לענין זה בבתו, ולכן הדין דבושת ופגם נכלל בהכלל דשבח נעורים לאביה. והגמ׳ רצתה ללמוד דהכלל הזה שייך גם לכסף קידושין, דהיינו דכמו שהאב זוכה בבושת ופגם מכיון דיש לו בעלות מסויימת בבתו לענין זה, כמו״כ ראוי שהאב יקבל את כסף הקידושין כי יש לו בעלות בבתו נערה לענין זה. ולפי״ז נראה דכל פעם שהגמ׳ דוחה דאין ללמוד מהדינים האלו לכסף קידושין, אזי אין מקור בכלל שיש להאב בעלות על קידושי בתו נערה, ולכן קידושין אינו נכלל בהדין דשבח נעורים לאביה. לפי זה, אחרי שיש לנו הלימוד מ״ויצאה חנם אין כסף״ דהאב זוכה בכסף קידושין דבתו נערה, ואנו לומדים מזה דיש לו כח לקדש בתו (כמבואר לעיל), מוכח דיש להאב בעלות על קידושי בתו נערה. וא״כ בשלב הזה אפשר לחזור ולומר דכסף קידושין הוא כמו שאר הלימודים הפרטיים המלמדים דיש להאב בעלות בענין מסויים, וכל דינים האלו נכללים בהדין דשבח נעורים לאביה. ולפי״ז שפיר כתבו רש״י והרמב״ם דבמסקנת הגמרא כל הזכויות האלו נכללים בכלל אחד דשבח נעורים לאביה – דאם יש להאב בעלות לענין מסויים הוא זוכה בכסף.
אמנם אי אפשר לפרש הכי לשיטת התוס׳. דהרי התוס׳ פירשו דגם בהו״א הגמרא ידעה דיש כח להאב לקדש את בתו כשהיא נערה, והגמ׳ רק נסתפקה במי זוכה בכסף כשהיא מקדשת את עצמה. ומבואר לפי״ז דבכל השקלא וטריא הגמ׳ נקטה דיש להאב בעלות ושייכות בקידושי בתו נערה, ועדיין הגמ׳ דוחה את הלימודים דהוא זוכה בכסף משבח נעורים. וא״כ, תוס׳ אינם יכולים ללמוד דבמסקנת הגמרא אנו חוזרים לכלל דשבח נעורים לאביה, כי הגמרא ידעה מכבר דיש להאב בעלות בענין קידושי בתו ונערה ועדיין קס״ד הגמ׳ דאעפ״כ הוא אינו זוכה בכסף. אלא, יוצא דלפי התוס׳, הא דהאב זוכה בכסף קידושין אינו מדין בעלותו על הקידושין כדי לומר דהוא נכלל בדין הכללי של שבח נעורים, אלא האב זוכה בכסף קידושין מדין אחר בפנ״ע.
אולם לכאורה יש להקשות על הרמב״ם דמשמע מדבריו דגם מציאת בתו נערה נכללת בכלל הזה דשבח נעורים לאביה מדאורייתא. דאיתא במשנה (כתובות מו:) וז״ל האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו׳ עכ״ל. ועיין בפירוש המשניות להרמב״ם דהוא כולל כל הדינים האלו בכלל אחד דאורייתא, וז״ל דברים אלו שהאב זכאי בהן כל זמן שבתו נערה לפי שאמר ה׳ בנעוריה בית אביה ובא בקבלה כל שבח נעורים לאביה עכ״ל. ומשמע מזה להדיא כמו שביארנו, דכל הלימודים הפרטיים נכללים בכלל אחד דאם יש להאב בעלות בענין מסויים אזי הוא גם זוכה בכסף. אמנם לכאורה קשה לומר הכלל הזה בנוגע למציאת בתו נערה דהרי איתא בהדיא בגמרא (כתובות מז.) דהוא מדרבנן מדין איבה.א וצ״ע.
ובסיכום נראה דיש ג׳ שיטות לגבי הגדר דשבח נעורים: א) פשטות הגמ׳ דהדין הזה שייך רק בהפרת נדרים ושבח נעריה לאביה הוי דין פרטי בנדרים בלבד. ב) שיטת הרמב״ם דשבח נערים הוי דין כללי ושייך גם למציאה. ג) שיטה אמצעית דשבח נעורים הוי דין כללי ושייך גם לכסף קידושין אבל אינו כולל את הדין דהאב זכאי במציאתה. וצ״ע במה נחלקו הרמב״ם והשיטה האמצעית לגבי שבח נעורים במציאה.
ונראה לבאר דנחלקו הרמב״ם והשיטת האמצעית לגבי הגדר דהכלל דשבח נעוריה לאביה. דאם שבח נעורים הוי דין כללי דשייך לקידושיה וכו׳ אבל עדיין אינו שייך למציאה, י״ל דאין שבח נעורים דין בממון דכל מה דקנה הבת קנה האב, אלא דהוא שייך רק היכא דיש להאב זכויות בה לאותו דבר. למשל, מכיון דבידו לקדשה למי שהוא רוצה, הדין דשבח נעורים מלמד דהוא זוכה בכסף קידושין. אבל לגבי מציאה דאין להאב זכות לשלח אותה למצוא אבידות אזי הדין דשבח נעורים אינו מורה דהאב זכאי במציאתה, ולכן מבואר בגמ׳ דהוא דין דרבנן. אבל הרמב״ם סובר דגם מציאות הבת נכללים ביסוד דאורייתא דשבח נערים לאביה, כי שבח נעורים הוי דין כללי דכל ממון דהבת זוכה בה עובר לאביה בדומה לדין דמה שקנה עבד קנה רבו.
ע״כ ענין שבח נעורים לאביה
א. השיטה הזאת גם עולה מפירוש המשניות בבא מציעא (פרק א משנה ה). דאיתא במשנה שם וז״ל מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים מציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העברים מציאת אשתו שגרשה אף על פי שלא נתן כתובתה הרי אלו שלהן עכ״ל. והרמב״ם (שם) פירש וז״ל אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה של אביה ואפילו לא היתה סומכת של שלחנו, ואפילו היתה מכורה כלומר שמכרה לאמה מציאתה של אביה לפי שכל שבח נעורים לאב כמו שנתבאר בפרק הרביעי דכתובות עכ״ל. ומשמע להדיא דהאב זוכה במציאת בתו נערה מדאורייתא. וגם רש״י מפרש ככה – עיין בדבריו בב״מ (יב. ד״ה מציאת) וז״ל בתו הקטנה בכתובות (מו:) ילפינן לה מקראי, דקטנה ואף נערה כל שבח נעוריה לאביה עכ״ל. והשטמ״ק ב״מ (שם ד״ה מציאת) העיר דרש״י והרמב״ם סוברים דשבח נעורים לאביה כולל מציאת בתו נערה. וע״ע בפירוש רש״י לנדה (מז. ד״ה בזו ובזו) .
ומקשים: ואלא הא דאמר [זו שאמר] רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת, הכסף שהיא מרויחה בעבודתה, שייך לאב — שנאמר: ״וכי ימכר איש את בתו לאמה״ (שמות כא, ז), ולמדים מההיקש של בת לאמה: מה אמה מעשה ידיה לרבה (בעליה, האדון) אף בת נמי [גם כן] מעשה ידיה לאביה, שהרי כשהוא מוכרה הוא יכול לתת לקונה רק זכות שהיתה בידו. ויש לשאול: למה נזקק רב הונא ללימוד זה? תיפוק ליה [תצא, תלמד, לו] גם הלכה זו ממה שנאמר ״בנעריה בית אביה״, שכל שבח נעורים — לאביה!
The Gemara questions this explanation: But with regard to that which Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that the earnings of a daughter, i.e., the profit from her labor, belongs to her father? As it is stated: “And if a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7). This comparison between a daughter and a Hebrew maidservant teaches the following: Just as with regard to a Hebrew maidservant, her earnings belong to her master, so too, with regard to a daughter, her earnings belong to her father. The Gemara now asks: Why does Rav Huna need this derivation? Let him derive this halakha from the verse “being in her youth, in her father’s house,” which indicates that any profit from her earnings as a young woman belongs to her father.
הכל
(9) אֶלָּא בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב ה״נ הָכִי נָמֵי בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב וכ״ת וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִינֵּיהּ מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן.
Rather, Rav Huna maintains that that verse is written with regard to the nullification of vows, and it is not referring to the halakhot of acquisition. The Gemara asks: If that is so, then so too, with regard to her betrothal money, one can say that this verse is written only with regard to the nullification of vows and does not apply to betrothal money. And if you would say: Let us derive the halakha of her betrothal money from the halakha of the nullification of vows, i.e., just as a father has the right to nullify his daughter’s vows when she is a young woman, so too, he has rights to her money, this is not possible, as there is a principle: We do not derive monetary matters from ritual matters.
Rather, Rav Huna maintains that that verse is written with regard to the nullification of vows, and it is not referring to the halakhot of acquisition. The Gemara asks: If that is so, then so too, with regard to her betrothal money, one can say that this verse is written only with regard to the nullification of vows and does not apply to betrothal money. And if you would say: Let us derive the halakha of her betrothal money from the halakha of the nullification of vows, i.e., just as a father has the right to nullify his daughter’s vows when she is a young woman, so too, he has rights to her money, this is not possible, as there is a principle: We do not derive monetary matters from ritual matters.
וכי תימא ניליף מבושת ופגם – פרש״י נילףא כסף קדושיהב מכסף קנסא או מבושת ופגם. ואיכא למידק בושת ופגם מנא לן דאביה הוי דנפקא לן בכתובות (מ׳:) משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, כלומר שהאב זכאי בקדושי בתו, אם כן השתא דאכתי לא קיימא לן דקדושין דאב היכי ידעינן בושת ופגם. וי״מ מבושת ופגם דקטנה יליף, והכי קאמר מבושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע״ג שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קדושין דנערה אעפ״י שיש לה יד דאב הוי והוא הדין לבושת ופגם דנערה, ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו, כלומר שאני התם לפי שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קדושיה של נערה והוא הדין לבושת ופגם של נערה דידה הווג. ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה והיא פגומה לעולם. ואם תאמר אם כן בוגרת נמי, וי״ל בוגרת כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותו יכול לפגמה יזכה אף ביציאה מרשותו, אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפר נדריהד. ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך.
ויש מרבותינו הצרפתים ז״ל שמפרשים בודאי שהאב רשאי לקדש בתו נערה דכתיבה את בתי נתתי וכל נתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש״י בכתובות (מ״ז.), ואי אפשר לומר כשמסרה כשהיא קטנה, דהא כתיבו ואם אמת היה הדבר וסקלוה, ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי מסרה למנוול ומוכה שחין. והא דאמרינן לעיל הני מילי קטנה אבל נערה, הכי פירושא ואימא הני מילי קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה אי אפשרז שכסף קדושין יהא שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמת שליחותח, שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות, אבל נערה דאית לה יד אימאט דמצי איהי נמי לקדש נפשה ואיהי תשקול כספה כשהיא קדשה את עצמה, ובעינן למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה האיך יפר האב, וכן נמי מכסף קנסא ילפינן דלעולם הוי דאב הכסף וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קדושיה דהאיך אפשר שהיא מקבלה קדושיה ואביה ישקול כספאי.
ויש שפירשו דהכא אמעשה ידיה קא פריך, ואדרב הונא קאי דאמר מנין שמעשה הבת לאביה וכי תימא ניליף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאמה וכו׳, וכי תימא ניליף מבושת ופגםכ. והיה המקשה רוצה לומר דהאי בנעוריה כל שבח נעורים קאמר ורב הונא לאו דוקא, ודחינא שאני בושת ופגם וכו׳ ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קדושין מנא לן. וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים. וא״ת ונימא נמי וניליף מכסף קדושין, איכא למימר הא כבר אמר לה דממונא מאיסורא לא גמרינן, והאי דלא אקשי מעיקרא הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמלתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקדושין אין ללמוד קדושין מהן, וזהו האמת לפי דעתיל:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: דיליף.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: קידושין.
ג. כן כתבו בתוד״ה וכי תימא. ובחידושי הרא״ה כתב דמאי דבעי למילף קדושין מבושת ופגם ולא יליף קדושי נערה מקדושי קטנה מכח אותה סברא דאי בעי מקדש לה כשהיא קטנה והכסף שלו ואותן הקדושין היו עומדים לה אף בנערות ממילא גם קדושי נערה יהא שלו דבבושת ופגם דין הוא שיהיה שלו אף בנערות דמה שלא מסרה למנוול ומוכה שחין בקטנותה הוא כדי שלא לביישה והשתא דבא זה וביישה שלו הוא, אבל בקדושין מה שיכל לקדשה בקטנות אין זה טעם שבנערות יהיה הכסף שלו דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא קדשה בקטנות.
ד. בתוס׳ הוסיפו דאף דממונא מאיסורא לא ילפינן לענין זה ילפינן מהפרת נדרים שלא ימשוך כח האב אלא בנערות ולא משבגרה ותמוה שלא הזכירו התוס׳ מעשה ידיה .
ה. דברים כב, טז.
ו. דברים כב, כ- כא.
ז. בכת״י מנטואה נוסף: לומר.
ח. בקונטרסי השיעורים הוכיח מדברי רבינו שכסף קידושי קטנה שלו כי אינו מקבל מכח שליח אלא מכח בעלים אבל אם מקבל מכח שליח הכסף שלה דלא שייך שיהיה שליח שלה והכסף יהיה שלו. ועיין שם מה שביאר מה שכתב רבינו בהפרת נדרים גם כן על זה הדרך דאין שייך שיפר נדריה רק אם הוא בעלים עליה. אך קשה מה דאמרינן שבנערה כשהוא מקדשה הכסף שלו וכשהיא מקדשת את עצמה הכסף שלה, שמהיכי תיתי כשהוא מקדשה יהיה הכסף שלו כיון שאינו בעלים עליה.
ט. ע״פ כת״י. ובנדפס: איכא.
י. וכן כתבו התוס׳ בכתובות מ״ו ע״ב שלמסקנת הגמ׳ ילפינן מאין כסף שהכסף הולך לאב וילפינן שאביה מקדשה ולא היא שכיון שהוא מקבל את הכסף הוא גם המקדש. והקשה רעק״א על התוס׳ בכתובות מ״ו ע״ב דכשאביה מקבל קדושיה סברא שגם הכסף שלו דלא מצינו לבת זכות בממון האב אבל איפכא מצינו שהיא תקדש את עצמה כי ברשות עצמה היא ומכל מקום הכסף שלו דזיכתה לו התורה כל שבח נעורים וכמעשה ידיה דזוכה בהם. ובעמודי אור בהשמטות לבן המחבר כתב דכיון דהכסף של האב לא שייך לומר שהיא תקבל את הקדושין דכסף קדושין מטעם הנאה ואין לה הנאה כשהאב זוכה בכסף בעל כרחך דידה ועל כן רק האב יכול לקבל את הקידושין ומטי הנאה למקנה כיון דגם הכסף שלו, וזה תלוי במחלוקת הראשונים לקמן ו, ב, אם במתנה על מנת להחזיר מקודשת מדאורייתא או לא משום דאינה נהנית. אך בקובץ שיעורים אות ג׳ נסתפק דאף אם נאמר דמתנה על מנת להחזיר מהני מדאורייתא מכל מקום בכהאי גוונא שכשתקבל קידושין האב זוכה בכסף מדין שבח נעורים לא מהני וגרע מהתם דהתם תנאי הוא ומילתא אחריתא הוא, מה שאין כן כאן שקנינה נפקע ממילא, ואם נאמר שהכא גרע ממתנה על מנת להחזיר אינה יכולה לקבל קידושין. ובחידושי ר׳ שמעון שקאפ כתובות סי׳ מ״ו כתב שכסף מהני לקנין הוא רק כשיוצר חיוב על המקבל מדין זה נהנה וזה חסר, ואם היה הדין שתיכף בזכיית הבת זוכה האב ממנה נמצא שלא נהנית מן הכסף ולא תתחייב מדין זה נהנה וזה חסר ולא תתקדש ועל כרחך שהאב הוא המקדש. אך בשיעורי ר׳ שמואל רוזובסקי אות נ׳ הקשה שלפי זה רק בקידושי כסף אינה יכולה להתקדש אבל נימא שתקדש את עצמה בשטר או בביאה, ובגמ׳ כתובות אמרינן דהאב זכאי אף בשטר ובאה מדאיתקש הויות להדדי, ועוד דגם בכסף שייך שהיא תקדש את עצמה בהנאה או במחילת חוב וכדומה שבזה לא שייך לומר שאביה יזכה, ועוד קשה דסברת העמודי אור והקובץ שיעורים ור׳ שמעון שקאפ אינם שייכים רק בכסף ולא במקדש בהנאה או בשטר או בביאה. ובקונטרסי השיעורים ביאר שהדיון בגמ׳ הוא אם האב הוא הבעלים ועל כן הכסף שלו או שהיא הבעלים ועל כן הכסף שלה, וכשלומדים מאין כסף שהכסף של האב על כרחך שהוא הבעלים וכיון שהוא הבעלים ממילא אינה יכולה להתקדש לבד, אך זה שייך לשיטת הריטב״א והתוס׳ דמדין בעלים הוא, אבל לדעת רש״י שמשמע דזכות שזיכתה תורה לאב אכתי יש לומר שהיא תקדש את עצמה והכסף יהיה לאב. ובקהילות יעקב סי׳ ד׳ מפרש למסקנא שלומדים מאין כסף, שאת הכסף צריך לתת למקנה ועל כן אם היא המקנה בעל כרחך שהכסף ניתן לה דהיא המקנה, ואם נאמר שהיא תקדש את עצמה ותקבל את הכסף והוא יזכה ממנה מדין שבח נעורים, מכל מקום בעל כרחך היא צריכה לזכות מקודם לעצמה ואחר כך הוא יזכה ממנה, ושעיקר הזכיה לאב והיא תקדש את עצמה זה אי אפשר כי הכסף לא ניתן למקנה, ולהוה אמינא שלומדים מבושת ופגם צ״ע אם שם עיקר הזכיה לאב שאם כן ממילא הוא הבעלים לקדש אותה, ואף בשטר או בביאה אינה יכולה לקדש את עצמה, אך אם שם עיקר הזכיה היא לבת והאב זוכה בכסף מדין שבח נעורים קשה מנין יודעים שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה.
כ. כן כתבו הרא״ש והרשב״א בשם ר״ת, ועיין בספר הישר בחידושים סי׳ קנה.
ל. כן כתבו בתוס׳ כתובות. ולפי זה דחיית הגמ׳ דאבוה שייך בגויהו אין זה משום שיכול למוסרה למנוול דאכתי לא ידעינן אלא כמו שפירש המהרש״א דהבושת נוגע לאב מה שאין כן קדושין.
וכ״ת נילף מינה – פי׳ נילף קידושי׳ מהפרת נדרים ואי תקשי לך א״כ לאמה למה לי היינו דקא משני ממונא מאיסור׳ לא ילפי׳ כלומר מדאיצטריך לאמה לומר שמעשה ידיה לאביה אלמא ממונא מאיסורא לא ילפי׳, מי׳ ק״ל ניליף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהוי איסור׳ מאיסור׳ וכיון דאביה יכול לקדשה אמרינן השתא אביה מקבל קידושין ואיהי שקלא כספא הילכך נר׳ לי דפשיטא ליה לתלמודא דאת בתי נתתי איירי בנערה כלו׳ עכשיו קידשתיה כשהיא נערה ולא כדפרש״י לעי׳ כשהיא קטנה והכי פרי׳ לעי׳ ואימא ה״מ קטנה כלומר בקטנה שייך למימר ק״ו השת׳ אביה מקבל קידושי׳ ואיהי שקלא כספא אבל נערה דאית לה יד איהי תקדוש נפשה ואיהי תשקול כספא כלומר כשהיא מתקדשת עצמה יהא הממון שלה והשתא ניחא דלא בעי למילף אלא ממונא ואע״ג דקי״ל כר׳ יוחנן דאמר לקמ׳ פ״ב דנערה אביה מקבל קידושיה ולא הוא תלמודא מיהדר לפרושי אליבא דר״ל:
שם וכ״ת נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן. אע״ג דבעלמא ילפינן ממונא מאיסורא מדאורייתא הכא לא משמע ליה לתלמודא דמשום דהאב יכול להפר נדרי בתו תהא קנוייה לו לגמרי ותדע שהרי הבעל אף שיכול להפר נדרי אשתו אפ״ה אינה קנוייה לו לכל דבר ואפילו מעשה ידיה לא הוי לבעל מדאורייתא כמבואר ועיין בחידושינו בכתובות:
שם וכ״ת ניליף מיניה. כבר צווחו קמאי דקמאי דא״כ הדרא קושיא לדוכתא מדרב הונא אמר רב אמאי איצטריך למילף מכי ימכור איש את בתו לאמה נילף מהפרת נדרים ויש מתרצין דבאמת אדרב הונא גופא מקשה אלא שהתוס׳ פרק אלו נערות ד׳ מ׳ ע״ב כתבו להדיא דלא משמע הכי ולענ״ד א״א לפרש כן דודאי אדרב הונא גופא לק״מ דאיכא למימר דגלי קרא דכי ימכור דלא נילף מהפרת נדרים ואתא למעוטי פירות ומציאתה כדפרישית בסמוך. אמנם לענ״ד יש ליישב בפשיטות דדוקא למאי דקס״ד מעיקרא דפשטא דקרא דבנעוריה בית אביה איירי מכל שבח נעורים מקשה שפיר מדרב הונא אמר רב אבל למאי דבעי למימר עכשיו דבהפרת נדרים כתיב אלא דילפי׳ מהפרת נדרים תו לא קשיא לן מדרב הונא אמר רב דהא איצטריך קרא דכי ימכור איש למילף דאפילו בנערה שנתארסה אפ״ה מעשה ידיה לאביה דאי מהפרת נדרים לא ילפינן לארוסה דהא לענין הפרת נדרים נפקא לה מרשותה דאביה כדאמרינן בסמוך משא״כ לענין קידושין לא שייך לומר כן מאי אמרת דלענין קידושין נמי איצטריך לנתארסה ונתגרשה הא ליתא דבכה״ג שפיר ילפינן מהפרת נדרים דנתארסה ונתגרשה נתרוקנה רשות לאב ובהכי מיתרצא נמי האי סוגיא דפרק אלו נערות דף מ׳ ע״ב דוק ותמצא. והא דמקשינן בסמוך וכ״ת נילף מבושת ופגם או מקנסא ולא תיקשי לדרב הונא אמר רב היינו משום דהתם איכא למימר דשאני מעשה ידיה כיון דקטרחא בגוייהו פשיטא ליה דלא מצינן למילף מקנסא ומבושת ופגם כן נ״ל נכון ודו״ק:
אלא מדוע לא אמר כן רב הונא בשם רב — משום שהוא סבור כי פסוק זה בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], ולא בדיני קניינים. אם כן הכי נמי [כך גם כן] לעניננו נאמר: בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר] ולא בענין אחר. וכי תימא [ואם תאמר]: נילף מיניה [נלמד דבר זה ממנו], מדין הפרת נדרים, שכמו שיש כוח לאב להפר נדרי בתו בעודה נערה, כך יש לו זכות לגבי ממונה — הרי כלל בידינו: ממונא מאיסורא לא ילפינן [דין של ממון מדין של איסור אין אנו למדים].
Rather, Rav Huna maintains that that verse is written with regard to the nullification of vows, and it is not referring to the halakhot of acquisition. The Gemara asks: If that is so, then so too, with regard to her betrothal money, one can say that this verse is written only with regard to the nullification of vows and does not apply to betrothal money. And if you would say: Let us derive the halakha of her betrothal money from the halakha of the nullification of vows, i.e., just as a father has the right to nullify his daughter’s vows when she is a young woman, so too, he has rights to her money, this is not possible, as there is a principle: We do not derive monetary matters from ritual matters.
הכל
(10) וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִקְּנָסָא מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן.
And if you would say: Let us derive this halakha of the betrothal of a young woman from the halakha of fines, as it is stated explicitly in the Torah that a man who rapes a young woman must pay a fine to her father, there is another principle that is applicable here: We do not derive monetary matters from fines, as the imposition of a fine is considered a unique case from which ordinary monetary rights cannot be derived.
And if you would say: Let us derive this halakha of the betrothal of a young woman from the halakha of fines, as it is stated explicitly in the Torah that a man who rapes a young woman must pay a fine to her father, there is another principle that is applicable here: We do not derive monetary matters from fines, as the imposition of a fine is considered a unique case from which ordinary monetary rights cannot be derived.
וכי תימא נילף – כסף קידושיה מכסף קנסה שאונס ופתוי לאביה חמשים כסף.
ממונא מקנסא לא ילפינן – שהקנס כולו חידוש ומחידוש לא גמרינן ואכתי קידושיה מנלן דלאביה הוי.
וכי תימא [ואם תאמר]: נילף מקנסא [נלמד דבר זה מקנס], שהרי מפורש בתורה שהקנס שמשלם האונס את הנערה ניתן לאב, אולם גם כאן יש כלל: ממונא מקנסא לא ילפינן [ממון מקנס אין אנו למדים], שהקנס היא הלכה מיוחדת לעצמה, ואין ללמוד ממנה לענין זכויות ממוניות רגילות.
And if you would say: Let us derive this halakha of the betrothal of a young woman from the halakha of fines, as it is stated explicitly in the Torah that a man who rapes a young woman must pay a fine to her father, there is another principle that is applicable here: We do not derive monetary matters from fines, as the imposition of a fine is considered a unique case from which ordinary monetary rights cannot be derived.
הכל
(11) וכ״ת וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִבּוֹשֶׁת וּפְגָם שָׁאנֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם דַּאֲבוּהּ שָׁיֵיךְ בְּגַוַּיְיהוּ.
And if you would say: Let us derive this halakha from the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped, which are also given to the father, one can answer that the following distinction applies: Reimbursement for humiliation and degradation are different, as her father has an interest in them. The father has the ability to derive benefit from her humiliation and degradation in other ways, e.g., by marrying her to a man afflicted with boils. which would humiliate her and cause a reduction in her value. Therefore, one cannot derive from the fact that the father receives the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped that he receives other monies due to her.
And if you would say: Let us derive this halakha from the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped, which are also given to the father, one can answer that the following distinction applies: Reimbursement for humiliation and degradation are different, as her father has an interest in them. The father has the ability to derive benefit from her humiliation and degradation in other ways, e.g., by marrying her to a man afflicted with boils. which would humiliate her and cause a reduction in her value. Therefore, one cannot derive from the fact that the father receives the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped that he receives other monies due to her.
מבושת ופגם – דקיימא לן בכתובות (דף מ:) שהמאנס נותן בושת ופגם לאב והנהו לאו קנסא נינהו.
דאבוה שייך בגוייהו – שיש לו דין חלק בהן שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזילזלה ולא יקפצו עליה תובעין.
וכי תימא נילף מבושת ופגם – תימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ״ת דנ״מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א״כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי״ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו׳ ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ״ל לעיל ואימא ה״מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק״ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע״י אביה שהם של אביה והכא ה״ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע״י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה.
וכי תימא נילף מבשת ופגם שאני בשת ופגם כו׳ – קשיא לי דהא מדזכי רחמנא בשת ופגם לאב מצינן למילף דזכיי אביה לקדשה למנוול ומוכה שחין בעל כרחה, וכיון שלמדנו שהאב יכול לקדשה מסברא למדנו שכסף קידושיה שלו כדאמרן לעיל והאי קרא בנערה כתיב. ונראה לי לתרץ שאין התלמוד מקשה שלא יוכל אביה לקדשה שהדבר ידוע שיכול לקדשה אפילו בעודה נערה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה בנערה כתיב ולא כדפריש המורה כגון דקידשה כשהיא קטנה אלא אפילו כשהיא נערה ילפינן מיניה דמצי לקדשה בעל כרחה. והכי מקשה תינח קטנה דלית לה יד כלל יקדשנה אביה ויזכה בכסף קידושי׳ אבל נערה דאית לה יד אף על פי שהאב יכול לקדשה כדילפינן מאת בתי נתתי גם היא תקדש עצמה בלא דעת האב ותישקול איהי כספא ויהיו בה זוכות שתי ידים יד אביה וידה. וכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם אם קידשה אביה לא יזכה בכסף קדושיה והשתא אתי שפיר דלא ילפינן קידושין מבשת ופגם דאף על גב דאינון דאב אפילו בנערה מפני שיכול למוסרה למנוול ומוכה שחין כדילפינן מאת בתי נתתי ויקבל מהן דמים אבל לעולם כסף קדושיה דידה הוי.
והנכון בעיני דלאו אקידושין קאי לא זה ולא נילף מקנסא דאי אקידושין קאי כדפריש המורה הוה ליה למימר הכא ונילף ממעשה ידיה ואי הוה בעי הוה דחי ליה דלא תילף מינייהו משום דמיתזנא מיניה כדאמרינן לקמן והדר לימא אלא מסתברא יציאה דכותה קא ממעט כיון שאינו יכול ללומדם משום מקום ולא הוה אמר לבסוף וצריכא. אלא ודאי אמעשה ידיה קאי דאמרן אמאי איצטריך קרא נילף מבנעוריה אלא מבנעוריה לא מצינן למילף דממונא מאיסורא לא ילפינן ואת נמי לא תילף קדושין מבנעוריה וכי תימא נילף מעשה ידיה מקנסא ומבשת ופגם לא מצית למילף ולהכי איצטרך קרא וכי ימכור איש את בתו לאמה ובתר דחייה דלא תיליף קדושיה מנעורי׳ הדר לקרא קמא דאין כסף ואמר לעולם מיניה קא ילפינא ומאי דקשיא לך ואימא לדידה מסתברא יציאה דכותה קא ממעט. וכיון שמקיים לימודו מקרא קמא דנקט לא הוצרך ללמוד קידושין ממעשה ידיה. ואחרי שלמד קדושין מאין כסף וגם מעשה ידיה למדנו מבתי לאמה אמר וצריכא. ולפי פתרון זה אין להקשות כל מה שהקשיתי.
גרסת הספרים כך היא שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו – ואיא קשה האי מאי אלא מעתה בייש עני בן טובים הכי נמי דיהיב להו בושת ופגם לבני המשפחה, ועוד בושת של חבלות הא הוי דידה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה, והכי מוכח בפרק החובלב (ב״ק פ״ז:), איכא למימר הכי קאמר אין ללמוד במה מצינו מעשה ידיה ולא כסף קדושיה דלית ליה צערא מבושת ופגם דאית ליה צערא, ולא ראי זה כראי זה ואין הצד השוה בשניהם. ויש גורסים דאביה נמי שייך בהו, וכן גריס רש״י ופירש בפרק נערה שנתפתתהג (כתובות מ״ו:) שבידו ליטול ממון ולביישה בבושת זה למוסרה בביאת קדושיןד למנוולה ומוכה שחיןו:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: אי.
ב. ב״ק.
ג. כתובות.
ד. ע״פ כת״י. ובנדפס: בקידושין.
ה. ובריטב״א הוסיף שזו גירסא נכונה, אך לפי מה שכתב רבינו לעיל דהאמת דקושית הגמ׳ נילף מבושת ופגם הוא באם נדע בושת ופגם מקרא אחרינא אין לפרש ששייך לאב משום שאי בעי מסר לה, וצריך לומר שמפרש כן לפי שיטתו דידעינן שהאב יכול לקדשה .
ו. תיבות אלו נוספו ע״פ כת״י לונדון.
וכי תימא נילף מבשת ופגם. יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם דאיתנהו דאב מקדושין ילפינן להו בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ:) משום דאי בעי מסר למנוול ומוכה שחין. והרבה תירוצין נאמרו בו, אבל רבותינו הצרפתים פירשו דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו כשהיא נערה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואפילו למוסרה לחופה. ואי אפשר בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב (דברים כב, כ) ואם אמת היה הדבר הזה וגו׳ וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא, ואי בשסרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה, בשתה ופגמה דאב נינהו, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין.
והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו׳, וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו׳, ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב״ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לומר דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.
דאביה נמי אית ליה צערא בגוייהו. כך הוא גירסת הספרים. ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי ופגמו דבני משפחה. ויש לומר דהכי קאמר אין ללמוד מעשה ידיה (ולא) וכסף קדושיה מבשת ופגם. דדלמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו, מה שאין כן במעשה ידיה ולא בקדושיה. ורש״י ז״ל נראה דגריס דאביה נמי שייך בהו, כלומר שהוא יכול יטול ממון ולביישה בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.
וכ״ת ניליף מבושת ופגם – תי׳ היכי בעי למילף קידושי׳ מבושת ופגם דבושת ופגם גופייהו לא ידעינן שהם לאביה אלא מקידושי׳ דאיבעי מסר לה למנוול ומוכה שחין בסוף אלו נערות, ור״ת פי׳ דהאי וכ״ת קאי אדרב הונא ואין זו סוגיית התלמוד אלא אמילתיה קמייתא קאי ועוד דא״כ הול״ל לאסוקי הכי בפ׳ אלו נערות אהך סוגיא דמיהדר למילף מבושת ופגם ואי אדרב הונא קאי הו״ל לאסוקי התם וניליף מבושת ופגם כדמסיק הכא וי״ל דאורחיה דתלמודא הכי שהיה יכול לדחות בושת ופגם גופיה מקידושין נפקא אלא לפי דבריו משיב לו לפי מה שאתה רוצה ללמוד קידושי׳ מבושת ופגם א״כ ס״ד דבושת ופגם מדוכתא אחרינא נפקי אפ״ה לא ניליף מינה דשאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגוה פי׳ מצטער ומתבייש נמי ולא כמו שפרש״י דאי בעי מסרי לה למנוול ומוכה שחין דאכתי לא קים לן הכי דעל זה הולך וכן מניין לנו שיש כח לאב לקדשה ולמאי דפ׳ דאת בתי איירי בנערה ולא מיהדר אלא אממונא ניחא.:
בד״ה וכי תימא נילף כו׳ תימה היכי כו׳ הא בושת כו׳ לא ידעינן שהן לאב אלא מקדושין כדאמר סוף פרק אלו נערות כו׳ עכ״ל לכאורה משמעתין גופא דקאמר שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגווייהו כפרש״י מוכר שפיר דבושת ופגם לא ידעינן שהן של אב אלא מקדושין וצ״ל משום דאיכא לפרושי ביה דלא כפירש״י אלא שפירושו דבושת ופגם אבוה שייך בגווייהו משום דבושתו ובזיונו דאבוה הוא משא״כ קדושין דמעלמא אתו ולית ביה בזיון לאבוה ומש״ה הוצרכו לאתויי הך דס״פ אלו נערות דבהדיא קאמר התם דבושת ופגם של אביה הוא משום טעמא דאי בעי מסר לה דהיינו שבידו לקדשה וק״ל:
בא״ד והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה כו׳ עכ״ל ר״ל דקרא את בתי נתתי לאיש מיירי שפיר בנערה כשאביה מקדשה ולא קאמר ואימא ה״מ קטנה כו׳ אלא לענין שלא תקדוש נפשה כיון דאין לה יד אבל נערה תקדוש גם איהי נפשה ותשקול כספא כיון שיש לה יד וק״ל:
תוספות בד״ה וכ״ת נילף מבושת ופגם תימא כו׳ הא בושת ופגם גופא לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין כו׳ עכ״ל. ולכאורה היה נ״ל ליישב קושייתם דודאי בושת ופגם ילפינן שפיר מחופה דכ״ע מודו דיכול למסרה לחופה אף שהיא נערה מדכתיב את בתי נתתי כמ״ש התוס׳ בסמוך והא דלא קאמר הכא בשמעתין וכ״ת נילף מחופה היינו משום דפשיטא ליה דמחופה לא מצינן למילף דשאני חופה דמפקעת עצמה מרשות אביה והיינו לבתר דקי״ל שמעשה ידיה לאביה וא״כ במסידתה לחופה פשיטא דאביה ולא היא כיון שמעכשיו מפסיד מעשה ידיה ואע״ג דאליבא דרב הונא קיימינן ולדידיה אשכחן חופה של אירוסין בלא קידושין כמו שאפרש לקמן מ״מ אפשר דקרא דאת בתי נתתי איירי דווקא בחופה שמוסרה לביאה כפשטיה דקרא ומש״ה לא מצי לאקשויי מחופה אבל מבושת ופגם מקשה שפיר דכיון דחזינן מיהא דזכיא רחמנא למסרה לחופה אפילו למנוול ומוכה שחין אע״ג שמביישה בכך אלמא דיכול לביישה משום דבושתה ופגמה שלו וא״כ נילף מהכא לשאר שבח נעורים כגון קידושין כך היה נ״ל לכאורה אלא דלפ״ז לא אתי שפיר הא דמסיק שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוייהו ופרש״י דהיינו במה שמוסרה לחופה אלמא דהכא לאו לענין חופה איירי אלא שראיתי בלא״ה שהרשב״א ז״ל בחידושיו הביא גירסא אחרת שאני בושת דאבוה נמי אית ליה צערא בגווה ולגירסת רש״י נמי יש ליישב ודו״ק:
בא״ד לכן נ״ל לעיל כו׳ אבל נערה כו׳ אבל אמת הוא שגם כשהיתה נערה אביה יכול לקדשה כו׳ עכ״ל. ולפ״ז ודאי קשיא סוגיא דלקמן בפ״ב דף מ״ד דלרבי יוחנן בנערה לכ״ע אביה ולא היא ויליף מסברא והכא ילפינן מקרא וכבר הארכתי בזה לעיל בשמעתין:
וכי תימא [ואם תאמר]: נילף [נלמד] דבר זה מתשלומי בושת ופגם של נערה שנאנסה שגם הם ניתנים לאב, גם כאן יש לחלק: שכן שאני [שונה] בושת ופגם דאבוה [שאביה] שייך בגוייהו [בהם], שהרי גם בבושת וגם בפגם הנובע מחמת האונס יש בושת ופגם למשפחה כולה ולאב בפרט, ואין ללמוד מכאן לגבי דברים שאין לאב שייכות בהם.
And if you would say: Let us derive this halakha from the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped, which are also given to the father, one can answer that the following distinction applies: Reimbursement for humiliation and degradation are different, as her father has an interest in them. The father has the ability to derive benefit from her humiliation and degradation in other ways, e.g., by marrying her to a man afflicted with boils. which would humiliate her and cause a reduction in her value. Therefore, one cannot derive from the fact that the father receives the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped that he receives other monies due to her.
הכל
(12) אֶלָּא מִסְתַּבְּרָא דְּכִי קָא מְמַעֵט
Rather, the halakha that a young woman’s betrothal money belongs to her father is derived from the verse: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11), as previously stated. As for the question why the money does not belong to her, the Gemara answers that it is reasonable that when the verse excludes another situation and indicates that there is no money for this master but there is money for a different master,
Rather, the halakha that a young woman’s betrothal money belongs to her father is derived from the verse: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11), as previously stated. As for the question why the money does not belong to her, the Gemara answers that it is reasonable that when the verse excludes another situation and indicates that there is no money for this master but there is money for a different master,
אלא – לעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאביה דכי קממעט יציאת אירוסין מדין יציאת אמה העבריה ובא לומר כאן אין כסף אבל ביציאת אירוסין יש כסף.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]
אלא מסתברא דיציאה דכוותה קא ממעט – פי׳ והכי דרשינן אין כסף ביציאה לאדון זה אבל יש כסף ביציאה האחרת לאדון אחר ומנו אב וילפינן מינה קדושין אפילו היכא דקידשה נפשה ואלו קדשה אביה לא צריך קרא ופרכינן והא לא דמי׳ האי יציאה כו׳ כלומר היכי ממעטינן מיציאה זו יציאה (זו) דקדושין דהא בקדושין ליכא יציאה כלל שהרי עדיין היא ברשות אביה עד שתכנס לחופה ופרקינן דהתם נמי איכא יציאה כיון דלענין הפרת נדרי׳ מיהת נפקי ליה מרשותיה וכיון דאיכא שם יציאה אע״ג דלא דמיא לגמרי ליציאה זו שיוצאה מרשות אדון לגמרי ולא נשתייר לו בה זכות שפיר איכא למידרש אבל יש כסף ביציאה אחרת לאדון אחר. כן נראה לי.
אלא על כרחנו למדים אנו דין זה שכסף קידושי הנערה לאביה מהדגשת הכתוב ״ויצאה חנם אין כסף״ וכפי שדייקנו לעיל. ולענין שהקשינו: מדוע לא נדייק שיהא הכסף שלה, יש לתרץ ולומר כך: מסתברא דכי קא [מסתבר שכאשר] ממעט הכתוב שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר,
Rather, the halakha that a young woman’s betrothal money belongs to her father is derived from the verse: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11), as previously stated. As for the question why the money does not belong to her, the Gemara answers that it is reasonable that when the verse excludes another situation and indicates that there is no money for this master but there is money for a different master,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קידושין ג: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין ג:, ר׳ חננאל קידושין ג: – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף קידושין ג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י קידושין ג:, תוספות קידושין ג:, ר"י מלוניל קידושין ג: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד קידושין ג:, רמב"ן קידושין ג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין ג: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין ג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר קידושין ג: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., תוספות רא"ש קידושין ג: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א קידושין ג:, מהרש"ל חכמת שלמה קידושין ג:, מהרש"א חידושי הלכות קידושין ג:, פני יהושע קידושין ג:, רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין ג: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין ג:, אסופת מאמרים קידושין ג:
Kiddushin 3b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 3b, R. Chananel Kiddushin 3b, Rif by Bavli Kiddushin 3b, Rashi Kiddushin 3b, Tosafot Kiddushin 3b, Ri MiLunel Kiddushin 3b, Tosefot Rid Kiddushin 3b, Ramban Kiddushin 3b, Rashba Kiddushin 3b, Meiri Kiddushin 3b, R. Avraham of Montpellier Kiddushin 3b, Tosefot Rosh Kiddushin 3b, Ritva Kiddushin 3b, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 3b, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 3b, Penei Yehoshua Kiddushin 3b, Reshimot Shiurim Kiddushin 3b, Steinsaltz Commentary Kiddushin 3b, Collected Articles Kiddushin 3b