פירש״י ד״ה מאי לאו בתם וכו׳. ורבי יוסי הגלילי הוא וכו׳. לכאורה הוי מצי למימר דאפילו למ״ד נקי מחצי כופר אפילו הכי משלם ממון למ״ד פלגא ניזקא ממונא והא דהוצרך לומר לעיל הא מני ר׳ יוסי הגלילי היא משום דאכתי יש לחלק בין כופר לדמים כמ״ש התוס׳ שם. ולפמ״ש לעיל דס״ל לרש״י ז״ל במתניתין דע״כ ס״ל לסוגיא דמתניתין דס״ל דמי ניזק כופרא ממונא אי אפשר לומר דמשלם דמים דא״כ אין חילוק בין כופר לדמים דהחילוקים שכתבו רש״י והתוס׳ בב״ק דף מ״ג בין כופר לדמים היינו אי כופרא כפרה וע״כ התם אליבא דרב פפא דס״ל בב״ק דף מ׳ דאפילו דמי ניזק יש לומר כופרא כפרה וסוגיא זו לא ס״ל הכי כמ״ש בסמוך. וק״ל:

בגמרא לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות וכו׳. כבר כתבנו במתניתין דמהכא משמע ליה לרש״י ז״ל דע״כ ס״ל לתנא דמתניתין דמי ניזק וכופרא ממונא דאל״ה ה״ל למימר מיניה וביה כיון דאיכא חצי כופר וכפרה הוא משלם ע״פ עצמו. מיהו יש לומר דעדיפא משני דה״נ המ״ל לרב יהודה דס״ל צד תמות במקומה עומדת ובשמירה פחותה משלם רק חצי נזק וממונא הוא כמ״ש התוס׳ בב״ק דף מ״ד אלא דעדיפא משני א״כ יש לומר הכי נמי לא ניחא ליה לאוקמי כר׳ יוסי הגלילי. ותו דסתם מתניתין מה בין תם למועד דאמרינן לעיל פלגא ניזקא קנסא שייר חצי כופר דלא כרבי יוסי הגלילי. וק״ל:

תוס׳ ד״ה ואי תפס וכו׳. והרא״ש חולק בזה ע״ש. ושמעתי מאחי הגאון המנוח מוהר״ר שמעלקא ז״ל דיש להביא ראיה לדברי התוס׳ מהא דקאמר בר״פ החובל דאין מועד בבבל משום דאין גובין חצי נזק בתם. ולפמ״ש הרא״ש בב״ק דאי אמרינן דלא בעינן שיתפוס דבר המזיק עצמו ע״כ כשהוא תופס הרבה מזדקקין הבית דין לשום שיעור נזקו א״כ משכחת דאייעד בכה״ג אבל לר״ת דס״ל דבעינן שיתפוס דבר המזיק בעצמו אין הבית דין מזדקקין. ועוד כיון דקי״ל רשות משנה א״כ כשתפס המזיק עצמו חזר לתמותו. מיהו יש לומר דאכתי אין ראיה לשאר קנסות דתם שאני דמשתלם מגופו צריך לתפוס המזיק עצמו. ועוד יש להאריך בזה ואין כאן מקומו. וק״ל:

סליק פרק שלישי. בעזר צור קדושי. כבודי ומרים ראשי. ואוחילה לאל מושיעי. ישכיל וירים וישא דעי. אף יאמץ זרועי. בפרק רביעי.

פרק נערה שנתפתתה

מתניתין נערה שנתפתתה וכו׳. עמדה בדין וכו׳. הנה הרמב״ם ז״ל כתב בפרק ב׳ מהלכות נערה וזה לשונו בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פיתית אותי וכו׳ הרי זה נשבע וכו׳. והראב״ד חולק לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא וכו׳. וכתב הכ״מ דטעם הרמב״ם ז״ל משום דמפורש במתניתין ר״פ נערה אפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין וכו׳. ובאמת צריך להבין דבמתניתין דידן נקיט התביעה בדידה ובמתניתין דשבועות דמייתי לקמן בסוגיא נקיט התביעה באב וכן בברייתא דלקמן ר״ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת וכו׳ נקט נמי שהאב תובע וכבר כתב הרמב״ם בהלכות שבועות דאינו חייב קרבן שבועה כי אם מפי התובע או מפי שליח הבא בהרשאה מן התובע. ותו יש לדקדק מלשון הש״ס לקמן דמוקי הברייתא הנ״ל כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה הרי דנקט עמידה בדין בדידה והיה נראה מזה כדברי הרמב״ם שהיא התובעת והא דנקט בברייתא התביעה באב משום דמיירי שם שכבר מתה הבת ושפיר האב תובע אבל במתניתין דשבועות קשה דאי אפשר לומר דמיירי שמתה דהא קי״ל כאביי דאם בא עליה ומתה קודם שעמד בדין פטור מקנס. ונראה דס״ל להרמב״ם דאף דהממון הוא של אב מ״מ כיון דמינה דידה קא זכי צריכה היא בעצמה לתובעו אבל להאב יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אף אם יבא בהרשאת בתו דס״ל כמו שכתב רש״י בשבועות דף ל״ג ע״ב והביאו הסמ״ע וש״ך בח״מ סימן קכ״ג סעיף ב׳ דאפילו על בושת ופגם אין כותבין הרשאה הואיל ולא בא לידו מעולם כ״ש על קנס משא״כ במתניתין דשבועות דע״כ מיירי ביחד לו כלי כמ״ש התוספות הוי ליה כבא לידו כבר ושפיר יכול האב לתבוע בהרשאת בתו. ותו דאיכא למימר שיחד את הכלי להאב עצמו כיון דהממון שלו הוא. וכן בברייתא דר׳ שמעון נמי מיירי ע״כ ביחד כלי דאל״ה לא שייך קרבן שבועה אלא כיון דכתבו התוס׳ ד״ה ר״ש פוטר וכו׳ דלר״ש בעצמו לא שייך יחוד כלי קודם העמדה בדין ובמתניתין דשבועות חדא ועוד קאמר אפילו אם היה מועיל בדבר שלא בא לעולם אבל לרבי שמעון עצמו בברייתא ע״כ צריך לומר שיחד כלי אחר העמדה בדין וממילא דצ״ל כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דבתחלה היתה צריכה לתבוע בעצמה כן נראה לי לדעת הרמב״ם. ודעת הראב״ד נלענ״ד דעיקר התביעה הוא באב דוקא דממונא דידיה הוא ונפקא ליה ממתיניתין דשבועות ומברייתא דר״ש דנקט התביעה באב. וצריך להבין איך מפרש מתניתין דידן דנקט התביעה בדידה וצ״ל דסבירא ליה דמיירי כשהיא באה בהרשאת האב ולית ליה סברת רש״י ז״ל הנ״ל ונקטא מתניתין הכי משום דהיא תובעת בברי והאב אינו יודע וכמ״ש הש״ך בח״מ סימן ע״ה ס״ק פ״ג דכשהתובע אינו יודע וטוען על פי ברי של קרוב יכתוב לו הרשאה ע״ש אף דיכול האב לתבוע ע״פ עדים מ״מ נקט בדידה דעדיפא טפי. ועוד נכתוב לקמן טעם לשבח בזה דנקט מתניתין התביעה בדידה ובמתניתין דשבועות נקט התביעה באב משום דכבר כתבתי דאינו חייב קרבן שבועה כי אם מפי התובע או מפי שליח הבא בהרשאה והכא לא שייך הרשאה כיון דהוא כופר וע״כ אין התביעה על שיעבוד קרקעות דהא קיימא לן בשבועות דף ל״ז דאינו חייב קרבן שבועה בתביעה שיש בו שיעבוד קרקעות וקיימא לן בב״ק דף ע׳ דלא כתבינן אורכתא על מטלטלים דכפריה וכדאיתא בח״מ סימן קכ״ג דאפילו אפקדון דכפריה אין כותבין הרשאה אם כן אפילו נימא דביחד לו כלי הוי ליה כפקדון אפילו הכי לא כתבינן אורכתא מה שאין כן במתניתין שפיר יש לומר דהיא תובעת בהרשאת אביה ויכול לכתוב לה הרשאה משום דקיימא לן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי והוי ליה שיעבוד קרקעות. ומתניתין דשבועות כבר כתבתי דעל כרחך לא מיירי בשיעבוד קרקעות וע״כ צריך לומר כמ״ש התוספות בשבועות דמיירי באין לו קרקע או שמחל לו השיעבוד דאל״כ לא שייך קרבן שבועה. (ויותר נלענ״ד דכיון דע״כ מיירי ביחד לו כלי א״כ ממילא מחל לו השיעבוד דקרקעות כיון שייחד לו הכלי על חובו. ובזה ישבנו דברי הרמב״ם ז״ל שלא הביא הך מילתא דבעינן דוקא שיחד לו כלי ותמהו עליו המפרשים. ולע״ד נראה דס״ל להרמב״ם ז״ל דבאמת הא מילתא דיחוד כלי לא מצינו לו טעם וס״ל דהטעם הוא משום דקי״ל שיעבודא דאורייתא כמו שפסק באמת הרמב״ם ז״ל גם סוגיא דב״מ דף מ״ח איירי אליבא דר״י ור״ל דס״ל שיעבודא דאורייתא כדאיתא בקידושין דף י״ד א״כ לא שייך קרבן שבועה אם לא שיחד כלי דאז ממילא השיעבוד מחול ונעשה כפקדון. ובזה א״ש נמי הא דאמר ר״י בשבועות דף ל״ז ע״ב דהכופר בממון שיש עליו שטר פטור מקרבן שבועה משום דה״ל שיעבוד קרקעות והקשו התוס׳ שם דהא ר״י ס״ל אפילו במלוה ע״פ שיעבודא דאורייתא ותירצו דמשכחת שמחל השיעבוד. ולפמ״ש ע״כ מיירי בהכי דהא בעינן יחד לו כלי וממילא מחל השיעבוד אבל במלוה בשטר אינו מועיל מחילת השיעבוד כל זמן שלא החזיר השטר כמ״ש הפוסקים בח״מ ריש סימן רמ״א ומזה סייעתא לדבריהם. ועיין מ״ש לקמן דף מ״ד ע״א בזה ועיין מ״ש בקונטרס אחרון סימן ס״ו. א״כ הא דאוקמי ביחד כלי היינו משום דפשטיה דקרא מיירי בהכי וה״ה אם מחל לו השעבוד. ויש לומר נמי דהיינו טעמא דכתבה התורה עיקר שבועת מודה במקצת בפקדון אע״ג דקי״ל דעירוב פרשיות הוא ואפילו במלוה חייב שבועה אלא משום דסתם מלוה הוא שיעבוד קרקעות אם לא שמחל לו השיעבוד לכך כתבה התורה בפקדון הכי נמי אוקמי לקרא ביחד כלי דהוי כפקדון דמחל השיעבוד.(ובזה איתא שפיר דהרמב״ם לא הוצרך לפרש זה דכבר פסק שיעבודא דאורייתא והוא בכלל כל שבועות התורה דאינו אלא באופן דליכא שיעבוד קרקעות ואין להאריך כאן יותר) ובזה אתא שפיר נמי הברייתא דלקמן דנקט התביעה באב ומפרש לקמן שעמדה בדין ובגרה ומתה. ונקט התביעה בדידה משום דבתביעה ראשונה עדיין לא היה יחוד כלי כמ״ש לעיל בשיטת הרמב״ם ושפיר ה״ל שיעבוד קרקעות דיכול להרשות את בתו משא״כ לאחר שעמדה בדין והאב תובעו אח״כ ומתחייב קרבן שבועה ע״כ ביחד כלי נקט התביעה באב עצמו. ודוק:

ולפי זה צריך לומר לשיטת הרמב״ם שכתבתי לעיל דס״ל דמתניתין דשבועות מיירי על ידי הרשאה כיון שייחד כלי אע״ג דהוי ליה מטלטלים דכפריה היינו דמיירי שכתב כבר הרשאה קודם הכפירה ועיין בטור ריש סימן קכ״ג. ודוק:

עוד נלענ״ד ליתן טעם מספיק הא דנקט במתניתיין התביעה בדידה אפילו לשיטת הראב״ד הנ״ל וכן הא דמוקי ברייתא דלקמן ר׳ שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת או פיתית וכו׳. בעמדה בדין ובגרה ומתה ולא נקיט התביעה באב כלשון הברייתא ונראה משום דבספר פני יהושע הקשה במתניתין דנקיט לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הוא של עצמה וכיון דמתניתין מיירי נמי במפותא הא מחלה ע״ש שהאריך (ונראה דאף לפמ״ש לעיל דף ל״ח ודף מ׳ דפליגי ביה ר״ע ור״א אי מהני מחילה בקנס משום דה״ל דבשלב״ל דאי בעי מודה ומיפטר קודם שיבואו העדים וכיון דמחייב את עצמו בבושת ופגם עד שלא בגרה דהוא לאביה ה״ל כמודה בקנס ואחר כך באו עדים דפטור היכא דמחייב עצמו בכלום מ״מ קשה לפי מ״ש בס״פ דלר״ש דס״ל אינו משלם בבושת ופגם ע״פ עצמו אינו מחייב עצמו בכלום) ונלענ״ד דאפילו אי נימא דמהני מחילה בקנס מ״מ הכא דבשעת ביאה הוי דאביה אף שמחלה הוי ליה כמוחל דבר שלא בא לעולם כיון דלאו דידה הוא בשעת ביאה ואפילו נימא דמהני מחילה אפילו בדבר שלא בא לעולם מ״מ כ״כ בר״פ אלו נערות דהיכא דחזרה בה קודם שב״ל בטל המחילה לכ״ע א״כ יש לומר דהיינו טעמא דנקט עמדה בדין דחזינן דחזרה קודם שבא לעולם דהיינו קודם לבגרות והיינו נמי טעמא דנקיט שעמדה בדין ובגרה ומתה דמינה דידה קא ירית משום דברייתא מיירי נמי במפותה צ״ל שעמדה בדין קודם בגרות כדי שתחזור בה קודם שבא לידה והיינו דנקיט נמי במתניתיין לא הספיקה לעמוד בדין ולא נקיט לא עמדה בדין. אלא דר״ל שכבר התחילה לתובעו רק שלא נגמר העמדה בדין עד שבגרה נמצא עכ״פ כבר חזרה בה. ודוק: