כשם שהקרקע אינה נגזלת לענין תשלומין ואונסין כך לענין שבת אינה נגזלת שאם היו שני דיורין בחצר ואוסרין זה על זה ובא אחר ותקף את חברו מערב שבת או בשבת ונכנס וישב בביתו בגזל לא הופקע איסורו הואיל וחברו מתכוין לתבעה ולדור בה אף בשבת וכן אם היתה חצר כלה מיוחדת לאחד ואין מי שיאסור עליו ובא אחד ונכנס בגזל וקבע דירתו באחד מבתי החצר מערב שבת או בשבת אינו אוסר עליו וזהו שאמרו יש דין גזל בשבת כלומר שגזל הוא וקרקע אינה נגזלת ולפיכך חורבא מחזיר לבעלים כלומר מוחזרת היא מן הסתם ואינו אוסר ואפי׳ לא החזירה שאם תאמר לכשיחזיר הרי אף רשות עצמו יכול לבטל ומה הוצרכה אלא שאף מן הסתם דנין אותה כמוחזרת על כרחו של גזלן וזה שתפשו בזו לשון חורבא לאו דוקא אלא שדבר בהווה מתוך שגזלתה מצויה על שאין דיורין מצויין בה ואין תשמישה אלא לשופכין שבחצר וכן שהיא נוחה להחזיר שאינה צריכה לפנוי כלים:

המשנה השמינית חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטן בין מבפנים בין מבחוץ אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים אינו צריך לקמור אמר הר״ם כשיש בחצר הבית פחות מארבע אמות על ארבע אמות המים שמשתמש האדם כששופך אותם בזה החצר הקטן יוצאים לרה״ר ויהיו המים השותתין ברה״ר באים מכחו לפיכך אסור לשפוך המים באותו החצר עד שיעשה בו עוקה והיא חפירה יתקבצו בה המים מחזקת סאתים מתחת החור שיהיה באותה חפירה שהמים יוצאים ממנו כי אנחנו אומרי׳ כי תכלית מה שיסתפק האדם ממים ביום אחד הוא סאתים ואמרם בין מבפנים בין מבחוץ ענינו שהוא שוה בין שיעשו החפירה בתוך הבית או חוץ לבית אלא שזאת החפירה שמתקבצין שם המים חוץ לבית [אמנם אם יעשה החפירה חוץ לחצר] צריך שיהפך עליה הבנין עד שתבטל מרה״ר וקמירה הוא עשיית קובה מלמעלה אמרו בשש עגלות צב קמורות ר״ל כי עליהם מכסה כדמות קבות והוא מגזרת איש ישראל אל הקובה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין בתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפי׳ גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב החצר ואכסדרה מצטרפין בארבע אמות ביב אמה או קילון נשפכי׳ שם המים ויוצאים לרה״ר ואמ׳ ר׳ אלעזר בן יעקב כי כשיהיה (הבית) [הביב] קמור חוץ ברה״ר ארבע אמות [מותר לשפוך לתוכו מים מן החצר אע״פ] (עד) שיהיו המים היוצאין מן החצר הולכי׳ ארבע אמות תחת הקמירה הוא מותר לשפוך המים באותו הקילון על פי הביב שבחצר לפי שאינו יוצא לרה״ר אלא שהמים כלין תחת אותן ארבע אמות הבנויות מחוץ וחכמים אוסרין [לשפוך] על פי הביב באיזה שיהיה לפי שהוא כשופך ברה״ר אבל שופך חוץ לביב והמים שותתין אליו וכבר ביארנו כי אכסדרה הוא מקום מוקף משלש רוחותיו וכשיש בחצר עם אכסדרה ארבע אמות על ארבע אמות הוא מותר לשפוך המים בחצר ואין צריכין לחפירה שיתקבצו שם המים והלכה כחכמים וכן שתי דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין דיוטות ידוע והן דיורין ובכאן מדבר שיהיו אלו הדיוטות זו כנגד זו וביניהם חצר שישפכו שניהם המים לשם כשיעשה בעל הדיוטא האחת עוקה עד שיערבו שיש לחוש שמא ישתמשו [מן] הדיורין לחצר בלא עירוב כשנתיר להם שפיכת המים מבתיהם לאותה חפירה וזו היא כונת זאת ההלכה:

אמר המאירי המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה בענין הרשויות לבאר על איזה נאסרה הוצאה מכחו לרה״ר והוא שאמר חצר שפחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא״כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה שמתוך שהחצר קצר הרבה הוא מתקלקל בשפיכתו לשם מים של רחיצת ידיו וכלי תשמישו ויש לחוש שמתוך שהוא חס על קלקולה יבא לשפכם לרה״ר או יתכוין להיותם נשפכים מכחו לרה״ר ומתוך כך אסור עד שיעשה חפירה בקרקע מחזקת סאתים והוא שיעור חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה שהרי אמה על אמה ברום שלש אמות מחזקת ארבעים סאה אמה על חצי אמה ברום שלש אמות מחזקת עשרים סאה חצי אמה על חצי אמה ברום שלש אמות מחזקת עשרה סאין חצי אמה על חצי אמה ברום אמה וחצי שהם שבעה חומשי אמה וחצי חמש סאין נמצא לכל חצי אמה על חצי אמה ברום חומש וחצי סאה נמצא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשין סאתים ושיערו חכמים שדרכו של אדם להסתפק סאתים בכל יום לתשמיש נטילת ידיו וכליו וכשהחצר ארבע אמות אינו צריך עוקה ופירש רבה הטעם בגמ׳ שכל שהחצר ארבע אמות מכילה היא סאתים דרך זלוף ואדם רוצה לזלפן בחצרו שראויה היא לזלף ולרבץ עפרה שלא יעלה אבק והואיל וכונתו בכך אף אם יזדמן שבשפיכתו יצאו לחוץ מ״מ לא נתקיימה מחשבתו הילכך מותר לו לשפכן אף בלא זלוף ואף בסוף חצרו שיציאתם לחוץ קרובה ששפיכה שלא בזלוף בחצר של ארבע אמות דבר שאינו מצוי הוא ולא פלוג רבנן אבל פחותה מד׳ אמות אינה מקבלת סאתים דרך זלוף מפני שהן נעשות טיט ורפש לשם ודרכו לשפכן או ברה״ר או בחצר עצמה בסוף חצרו שיצאו לחוץ ונמצא שהוא מתכוין להיות המים יוצאין לחוץ וכחו כזה אסור כך הוזכר טעם חלוק זה בגמ׳ לדעת רבה אלא שר׳ זירא נתן בו טעם אחר והוא שאמר התם תיימי מיא הכא לא תיימי מיא כלומר בחצר של ארבע אמות אף אם הוא שופכם המים כלים ונבלעים הא בפחות מארבע אינם כלים ויוצאים לחוץ ושאלו על זה בגמ׳ מאי בינייהו אריך וקטין איכא בינייהו כלומר שהיא שמנה אמות על שתים שיש כאן קרקע בשבור כארבע על ארבע מרבעות לרבה אסור בלא עוקה אע״פ שיש בה קרקע כארבע על ארבע שאף זו אינה ראויה לזלוף מפני שאין אריך שולט בה כל כך ולר׳ זירא זו מותרת בלא עוקה שהרי מ״מ סאתים נבלעים בה אפי׳ דרך שפיכה כך פרשוה גדולי הרבנים והוא עיקר מה שנאמר בה ואע״פ שגדולי המפרשי׳ כתבו באריך וקטין ארכה ארבע ואין רחבה ארבע אין הדברים נראין שאלו כן היאך נשמטו מליתן שיעור לרחבה וכי תעלה על דעתך שאורך ארבע ברוחב אחת יהו המים כלים בה ועוד שבפרק פסין אמרו בענין גנה וקרפף אי אשמעינן הלכה כר׳ יהודה הוה אמינא אריך וקטין לא כלומר אלא בבית סאתים מרבעות אלמא לא נאמר אריך וקטין למיעוט שיעור אלא לשנוי תכונת החריץ וכן עיקר והלכה כר׳ זירא כמו שיתבאר והילכך כל שיש בחצר שש עשרה אמות בשבור שהוא תשברתו של ארבע על ארבע הן ברבוע הן באריך וקטין שופך ואינו צריך עוקה אבל כל שפחותה משיעור זה אין שופכין לתוכה עד שיעשה עוקה מחזקת סאתים ושופך לשם ונבלעים בעוקה ושיעור זה מן הנקב ולמטה והענין הוא שנקב עשוי לה על שפתה והוא נכנס מעט בחלל העוקה וענין הנקב הוא שאם לפעמים ישתמש ביתר מסאתים לאחר שתתמלא העוקה יצאו המים דרך אותו הנקב לביב העשוי חוץ לחצר ברה״ר ונמשך עד הביב הגדול שבאמצע השביל שכן היה דרכם להיות ביב קטן יוצא מן הבית נמשך עד הביב הגדול שבאמצע וביב זה אינו עמוק שלשה ונמצא בטל אצל רה״ר שהוא בו ובחול שופכין מימיהם לשם והולכין לביב הגדול שבאמצע ועוקה זו צריך שתהא מחזקת כשיעור מי תשמישו אף לכשיזדמן שישפוך שם יותר ויצאו לרה״ר מותר אפי׳ כור ואפי׳ כורים שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין:

ועוקה זו מתרת בין בפנים ובין מבחוץ ר״ל הן שעשאה בפנים תוך החצר בראש הבית סמוך לפתח רה״ר הן שיעשה בחוץ ר״ל ברה״ר חוץ לפתח והוא שופך סמוך לפתח והמים יורדין לעוקה שהרי עוקה זו אינה רה״ר גמורה אלא מקום פטור שהרי גבהו משלשה ולמעלה ואין רחבו ארבעה אלא שאם היא מבפנים אינה צריכה לקמור ר״ל לכסות וכמו שאמרו בתורת כהנים שש עגלות צב קמורות והרי תרגומו כד מחפיין אבל כשהיא ברה״ר צריכה לכסות בנסרים ועפר ואע״פ שעוקה זו מקום פטור הוא ומותר לשפוך מרה״י למקום פטור אף כשאותו מקום פטור ברה״ר אף לכתחלה ואף במקום מגולה שמא לפעמים לא יצמצם בעוקה ויעשנה כשיעור ארבעה על ארבעה ברום שלשה שהוא כרמלית ונמצא שופך מרה״י לכרמלית או שמא לא יעשנה בגובה שלשה ויסמוך על גודל הרוחב והרי הוא רה״ר וכשהוא מכסה ופתחה פתוח לחצר תדון כחורי רה״י ואפי׳ אין בעמקה שלשה שהוא בטל אצל רה״ר או שהיא ארבעה על ארבעה ברום שלשה שהיא כרמלית ומתוך כך הצריכו לקמור אף בשיעור סאתים שהוא שלשה על שלשה בגובה משלשה ולמעלה אע״פ שהוא מקום פטור וגדולי המחברים פרשוה מפני מראית העין שלא יראה כשופך מרה״י לרה״ר להדיא:

ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ביב הקמור ארבע אמות ברה״ר שופכין לתוכו מים בשבת ר״ל שאע״פ שאין שם עוקה ושהיא חצר פחותה מארבע אמות אם הביב שברשו׳ נמשך ארבע אמות עד הביב הגדול והוא קמור ופתוח לפנים מן הפתח שופך מפתח ביתו שבפנים לפתח הביב ויוצאין דרך פתחו שאצל הביב הגדול שהרי ביב זה דינו כחורי רה״י הואיל ופתוחי׳ לרה״י ושמצד האחר אינם פתוחים לרה״ר כמו שנבאר בסמוך וגדולי הרבנים פרשו שהטעם מפני שסאתים מים נבלעים בביב זה שהוא רה״י ואינם יוצאים לביב הגדול ומעתה אף לכשיזדמן שישתמש ביתר מסאתים ויצאו לחוץ מותר ונראה שהם מפרשי׳ בשיעור ביב זה ארבע אמות על ד׳ אמות או בשיעור זה בתשבורת שלהם שאם בארך לבד היאך לא נתנו שיעור ברחב וכי תעלה על דעתך שבארך ארבע אמות ברחב טפח יהו סאתים נבלעים וא״כ הדבר קשה לפרש שאם ביב זה ארבע על ארבע מה הוצרכה והרי יותר מעוקה היא וכן שאף חצר עצמה בשיעור זה אינה צריכה עוקה ושמא פירושו בארך ארבע וברחב הראוי לה על פי המנהג אע״פ שאין שם ארבע רוחב ומ״מ גדולי אחרוניהם מפרשי׳ אותה בארך לבד אף ברחב משהו שאין שם הבלע המים ומפני שמאחר שהוא קמור חורי רה״י הוא אע״פ שראש הביב פתוח לביב הגדול ורחוק יותר משלשה טפחי׳ מרה״י הואיל ואף ביב הגדול אינו רה״ר שסתמה ארבעה על ארבעה בגובה שמשלשה עד עשרה אלא שאם אין ארכו ארבע יש כאן משום חשד וכל שהביב קמור בארך לרחב רה״ר נמצא פתחו הפתוח לביב הגדול רחוק מן החצר ואף הם מביאים ראיה לומר שבביב זה אין אנו צריכים בו אלא לארבע אמות ארך מה שנחלקו בו רבה ורב זירא באריך וקטין והם מפרשים אריך וקטין ארך ארבע בלא רחב ארבע אף בשאין שם שבור שש עשרה אמה והקשו לר׳ זירא מן הברייתא שהוזכרה שם חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אלמא ארבע אמות בריבוע בעינן וקשיא לר׳ זירא ותירצה שלדעת רבנן היא אמורה שהחמירו במשנתנו שאף גג גדול מאה אמה לא ישפוך לפי הביב והחמירו אף בזו ומשנתנו ר׳ אליעזר בן יעקב היא שהקל בה וכשם שהקל בזו כך בזו וכל שארכה ארבע אעפ״י שאין רחבה ארבע מותר וכדקאמר בביב ודייק לה מדקאמר במתניתי׳ חצר פחותה מארבע אמות שאלו אמר חצר שאין בה ארבע אמות היה לנו לפרשה ארבע על ארבע אבל כשאמר פחותה מארבע משמע דוקא לארכה הא כל שיש בארכה אע״פ שאין ברחבה מותר על הדרך האמור בביב וחסורי מיחסרא והכי קתני חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין וכו׳ הא כל שיש בארכה ארבע אע״פ שאין ברחבה ארבע שופכין שר׳ אליעזר אוחר ביב הקמור וכו׳ ומ״מ אנו מפרשים באריך וקטין שיעור ארבע על ארבע בשבור ודיוק זה אנו מפרשי׳ בו מאי איריא דתני פחותה מארבע דמשמע דאין בהקפדה אלא שבור ארבע על ארבע ליתני שאין בה ארבע ר״ל ארבע על ארבע דמשמע מרובעות דוקא אלא כולה ר׳ אליעזר בן יעקב היא שכל שיש בו שיעור מקום שיכלו בו המים של סאתים מותר אע״פ שאינו מרובע ומ״מ לרבה מתניתי׳ ר׳ אליעזר בן יעקב היא ולשיטתנו שניהם מודים שאין שופכין אלא בשיעור תשבורת שש עשרה אמה אלא דלרבה בעינן שיעור מרובע ולר׳ אליעזר אפי׳ אריך וקטין ולשטה האחרת ר׳ אליעזר ולר׳ זירא מותר בארך ארבע אע״פ שאין שם רחב ארבע ולדעתי דוקא ברחב הראוי בו לפי האורך כמו שכתבתי:

ולענין פסק הלכה כר׳ זירא דמתניתי׳ דייקא כוותיה ומשנתנו כלה ר׳ אליעזר והלכה כמותו ואע״פ שאמרו עליה מאי דוחקיה לאוקמה כר׳ אליעזר בן יעקב לא לגריעות דבריו של ר׳ אליעזר אמרוה אלא מפני שהוצרך בה לחסר במשנתנו ולתרצה בחסורי מחסרא וכו׳ ומוטב לחסרה ולתרצה משתדחק משנתנו שלא לדקדק בלשונה כראוי והילכך משנתנו ר׳ אליעזר בן יעקב היא והלכה כמותו מן הכלל הידוע בו בקב ונקי וכן מכלל המיקל בעירוב ויש חולקי׳ ממה שאין למדין מן הכללות וכל שכן ליחיד במקום רבים ואע״פ שבפרק החולץ פסקו אביי ורבא כמותו אף במקום רבים היכא דאתמר אתמר וא״כ הלכה כחכמי׳ וכן פסקוה גדולי המחברים וגדולי המפרשי׳ והדברים נראין כדעת ראשון שאין לדחות שני כללים בלא טעם וראיה וגדולי המפרשי׳ כתבו שאם חצר פחותה מארבע אמות וביב קמור משלימה מותר לשפוך לתוכה שהרי נעשה בין הכל חצר בת ארבע אמות:

וחכמים אומרים אפי׳ גג או חצר מאה אמה שבודאי הם נבלעות ומתירין לזלפם בחצר עצמה או אף לשפכם שהרי בודאי כלים ונבלעים הם וכן הדין בגג שאף הוא עשוי הוא לבלוע שגגין שטוחים היו ולא משפעים כשלנו ואין הלכה כדברי האומר אף גג מאה אמה לא ישפוך שאין הגג עשוי לבלוע אלא לקלח שאין ראוי לומר כן אלא במשפעי׳ אבל גגים אלו הואיל ושטוחים הם עשויים הם לבלוע ואעפ״כ מ״מ לא ישפכם בביב זה ויש מפרשי׳ שהם סוברי׳ שאין המים נבלעים בביב זה הואיל ואין בו רחב ארבע ולשטתנו אנו מפרשי׳ אותה אף ברחב ארבע ומפני שהוא כזורק להדיא מכחו לרה״ר והרי גלה דעתו שנוח לו שישפכו לחוץ ושלכך הוא מתכוין אלא שופך הוא לגג או לקרקע החצר והם יורדין לביב מאליהם ואם אינם כלים ויוצאים לחוץ אין לנו ומ״מ בזו מיהא הלכה כר׳ אליעזר ושופך אף לפי הביב הפתוח לפנים והילכך לשטתנו כל שיש בחצר תשבורת שש עשרה אמה שופך בלא עוקה וכן בביב קמור הנמשך ארבע אמות הא בשאינו קמור לא שהרי כחו ברה״ר הוא ודברים אלו כלן בחצר הסמוכה לרה״ר אבל בסמוכה לכרמלית שופך על פי הביב שלפנים מן הפתח ויוצאין לביב שבכרמלית אע״פ שאינו קמור שכחו בכרמלית מותר כמו שביארנו במס׳ שבת פרק זורק בענין ספינה שבים שמותר לשפוך על דופן הספינה והם יורדין לים וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חוככים בה שאם התירו בדופן ספינה שאין לחוש לקלקול לא התירו בחצר שמתוך שהוא חס על קלקול חצרו אם אתה מתירו יבא להוציא להדיא לכרמלית ומביאין ראיה ממה שאמרו במשנתנו בדיוטות שמקצתן עשו עוקה וכו׳ את שלא עשו אסורי׳ ופרשוה בגמ׳ בשלא עירבו והקשו וכי לא עירבו מאי הוי כלומר תהא שופכת בפתח ביתה ומים נזחלים ויורדים לעוקה שהרי אין זה אלא כחו בחצר המשותפת שהוא ככרמלית וכחו בכרמלית לא גזרו ותירץ גזרה שמא יוציא מים בכלים שבבית לחצר ונראה הטעם שאע״פ שבספינה אין גוזרין שמא יוציא וישפוך בידים לים מפני שבספינה אין לחוש לקלקול הספינה שכותליה עומדים בגובה והשופכים נשפכים לשעתם וכן שמקום שפיכה אינו נראה בפנים אבל בחצר חוששי׳ ומכאן הוציאו שלא להתיר כחו בכרמלית אלא בספינה וכן כתבוה קצת רבני צרפת אלא שקשה להם מה שאמרו למעלה ללישנא בתרא לא תימא למלאת אבל לשפוך אסור אלא אף לשפוך מותר מהו דתימא הכא לא תיימי ומאחר שאין כלות עד שיצאו מתחום הגזוזטרא יאסרו קמ״ל כלומר שאע״פ שאינן כלות מותר שכחו בכרמלית לא גזרו אלא שמ״מ הם מפרשי׳ קמ״ל כלומר דהכא נמי תיימי והרי אנו חושבים אותם משעה שנבלעו בים ככלות מאליהן הא אלמלא כן אסור שכחו בכרמלית אסור ולא הותר אלא בספינה אלא שגדולי המפרשי׳ כתבוה כדעת ראשון ואף גדולי הדור נסכמים בה וממה שאמרו בסתם כחו בכרמלית לא גזרו ומאמר שסתם נאמרה לא שנא בספינה ולא שנא של גזוזטרא או של יבשה ומה שאמרו במשנת דיוטות הם מתרצים שהטעם בדיוטות הוא שמאחר שהוא מותר לטלטל בכל החצר בכלים ששבתו בתוכה אם אתה מתיר כחו במים שבבית הדבר קרוב לטעות להוציא מים שבכלים עם הכלים לחצר מה שאין כן בכרמלית דעלמא ושמא תאמר א״כ כחו בקרפף שאינו יתר מבית סאתים יאסר שאף הוא מותר להשתמש בכלו בכלים ששבתו בתוכו כחצר שאינה מעורבת אינו דומה שבזו אם ישפכו אותם שלא עשו עוקה לפתח בתיהם יתקלקלו פתחי בתיהם וחצרם ולפיכך גזרו שמא יוציאו המים בכלים ששבתו בבית לעוקה:

ונשוב לבאר המשנה והוא שאמרו חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות ואין צריך לעוקה שהסאתים מתפרנסים בין החצר והאכסדרה ולדעת ר׳ זירא אתה מפרשה אף בשהאכסדרה אינה ברבוע עם החצר אלא שיוצאה ממנה כעין רצועה הואיל ויש בשבורם שש עשרה אמה ולדעת רבה אתה מפרשה כשהאכסדרה כלה מהלכת על פני כל החצר וכבר פסקנו כר׳ זירא:

וכן שני דיוטות זו כנגד זו כלומר כשם שחצר ואכסדרה מצטרפות על הדרך שביארנו כך שתי דיוטות ר״ל תקראות שלפני העליות זו כנגד זו ר״ל ששתיהן יוצאות מעליה אחת ופתח אחד של עליה פתוח לאחת ופתח שני שלה פתוח לאחרת הואיל ומ״מ יש בין שתיהן ארבע אמות אע״פ שאינן מחוברות ואינן דיוטא אחת אלא שתים ויש ריוח ביניהן מצטרפות ושופכין בהן בשבת בלא עוקה וכגון שיש על התקראות מעזיבה שנמצא שהמים נבלעות בתוכה כמו בחצר ומ״מ צריך שיהו מכוונות זו כנגד זו שאלו היו זו למעלה מזו אין מצטרפות שמאחר שאין תשמישן נוח מזו לזו כשיצא אל האחת לשפוך והוא רואה שמתקלקל יהא טורח לשפוך באחרת וישפכם לרה״ר ומתוך כך מצריכין לה עוקה מחזקת סאתים כגון עריבה של עץ או גסטרא ר״ל חבית שמורה וכמו שאמרו בגמרא אחת לי עוקה גיסטרא בריכה או עריבה אע״פ שנתמלאו מערב שבת שופכין לתוכה בשבת וכן הדין ברחוקה ארבעה טפחי׳ זו מזו ומה שאמרו אח״כ מקצתם עשו עוקה ומקצתם לא עשו את שעשו מותרים את שלא עשו אסורים משנה אחרת היא ואינו חוזר על דיוטות שהוזכרו אלא על החצר שהוזכרה תחלה שפחותה מארבע אמות וצריכה עוקה ואמר על בני חצר זה שאם מקצתם עשו עוקה ומקצתם לא עשו את שעשו מותרים לשפוך ואת שלא עשו אסורים שהרי כל בית ובית מהם צריכה לסאתים ופרשוה בגמ׳ בשלא עירבו הא אם עירבו מותרים ואפי׳ הם צריכים לכמה סאים והעוקה אינה מחזקת אלא סאתים שהרי אמרו אחת לי עוקא גסטרא בריכה ועריבה אע״פ שנתמלאו מים מערב שבת שופכין להם בשבת אע״פ שעכשו אינן כלות וודאי יוצאות שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והרי מ״מ כלם כבית אחד וכן שמאחר שנעשית שם עוקה זכר לדבר ולא יבא הוא בעצמו לשפוך ברה״ר ושמא תאמר א״כ אף בשלא עירבו ישפוך זה שלא עשה עוקה בתוך ביתו וירדו לחצר שאינה מעורבת לעוקת חברו שהרי חצר שאינה מעורבת דינה ככרמלית וכחו בכרמלית מותר פרשו בגמ׳ גזרה דילמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר כלומר אם אתה מתירו לשפוך בפתח ביתו מבפנים ולהתגלגל ולירד לעוקת חברו גזרה שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר שאינה מעורבת ויש גורסין במשנתנו זאת שתי דיוטות ואין גורסין בה וכן ומפרשי׳ שזו שאמרו מקצתן עשו עוקה וכו׳ על משנת דיוטות היא חוזרת כלומר שתי דיוטות זו כנגד זו שמקצתן עשו עוקה וכו׳ את שלא עשו אסורין לשפוך אף בשלהם אע״פ שהולכים לעוקה האחרת אע״פ שהוא כחו בכרמלית שדיוטות אלו כחצרות הם ורבים משתמשי׳ בכל אחת וכל שלא עירבו בני דיוטא זו עם זו אסור דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר וכו׳:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ ממה שכתבנו בו בפי׳ שאין הלכה כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא יתר על מה שלא ביארנוהו במשנה אלו הם:

מסתפג אדם באלונטית בשבת אם רחץ בצונן או בחמי טבריא ופי׳ אלונטית סדין שאדם מסתפג בו אחר הרחיצה ואין חוששין לסחיטה ומניחה בחלון שבמרחץ הפתוחה לרה״ר כדי שתהא עין הרבים שולטת עליה ולא עוד אלא שיכול להביאה אף בידו לביתו הסמוכה למרחץ או לחצרו דרך גגות וקרפיפות שהן רשות אחת עם החצרות ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט אבל לא ימסרנה לאוליירין ר״ל הבלנים מפני שחשודין על אותו דבר ר״ל על הסחיטה: