(1) 
רָבָא רָמֵי תְּנַן בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה יִדָּלֵק אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא וּרְמִינְהִי ארְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בַּבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא וְאָמְרִי לַהּ הַבַּיִת טָהוֹר וְלָא פְּלִיגִי בהָא בְּכֵלִים דַּהֲווֹ מֵעִיקָּרָא הָא בְּכֵלִים דַּאֲתוֹ לְבַסּוֹף.
רָבָא רָמֵי תְּנַן בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה יִדָּלֵק אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא וּרְמִינְהִי ארְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלְעָה בַּבַּיִת הַבַּיִת טָמֵא וְאָמְרִי לַהּ הַבַּיִת טָהוֹר וְלָא פְּלִיגִי בהָא בְּכֵלִים דַּהֲווֹ מֵעִיקָּרָא הָא בְּכֵלִים דַּאֲתוֹ לְבַסּוֹף.The Gemara states that Rava raises a contradiction: We learned in a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla must be burned. Apparently, the change in appearance precipitated by the orla peels is considered a significant matter, and the dye retains its status as orla. And raise a contradiction from another mishna (Oholot 3:2): With regard to a quarter-log of blood from a corpse that was absorbed in the floor of a house, every vessel in the house is ritually impure by virtue of being under the same roof as the blood. And some say that any vessel in the house is ritually pure. And these two statements do not disagree, as this first statement was in reference to vessels that were in the house at the outset, before the blood was absorbed; and this second statement was in reference to vessels that came into the house at the end, after the blood had already been absorbed.
רביעית דם – מטמאה באהל דכתיב על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא) ודם הוא הנפש וקים להו לרבנן דברביעית דם חי.
נבלעה בקרקע הבית טמא – כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע היא.
בכלים – דהוו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עליה ועל הכלים ונטמאו.
לבסוף – לאחר שנבלעה.
רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה כו׳ – תימה דהא רבא שני לעיל שאני ערלה דכתיב קראי ומהתם לא ילפינן ואם כן מאי פריך מערלה אטומאה ונראה כספרים דגר׳ לעיל רבה ואי גרס רבא יש לומר דדיחוי הוא.
רבא רמי, תנן בגד שצבעו בקלפי ערלה ידלק, אלמא חזיתא מילתא היא, ורמינהי רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא, ואמרי לה טהור. ולא פליגי, הא בכלים דמעיקרא – טמא, שהרי היו שם קודם שנבלעה כלה, אף על פי שהתחילה ליבלע וחסרה – אותן הכלים טמאין, לפי שעדין כל הרביעית קיימת בבית. ואף על פי שיש מקצתה תחת הארץ – מצטרפת ובוקעת ועולה. אבל בכלים שבאו שם לאחר שנבלעה כלה – אי איפשר שלא חסרה כלשהו לגמרי.
רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא. רבא גרסינן ולא גרסינן רבה דהא רבה אמר לעיל דחזותא לאו מילתא היא, וטעמא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק משום דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה.
רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור משנבלעה ואילך ואין כלים שבתוכה טמאים ולא סוף דבר משנבלעה כולה אלא אף משנבלעה מקצתה כל שפחת מרביעית טהור מכאן ואילך וגדולי המפרשים חולקים לומר שכל שלא נבלעה כלה מטמאה עדין כלים שבתוך הבית שכל שיש ממנה קיימת על גבי הארץ כלה קיימת ואע״פ שמקצתה תחת הארץ מצטרפת ובוקעת ועולה ומ״מ כלים שבאו משנבלעה הן מקצתה לדעת ראשון הן כלה לדעת שני טהורים שאין כאן רביעית שאף לדעת שני אי אפשר שלא חסרה הואיל ונבלעה כלה:
רביעית דם שנבלעה בכסות אם כשמתכבס הכסות יוצא ממנה רביעית הרי כסות זה מטמא במגע ובמשא ואם לאו טהורה מכל זה אלא שהיא טמאה ככסות שנגע במת כדין כל בלוע שאינו יכול לצאת וכיצד יתברר לך דבר זה יתבאר במקומו שמביא מים כמדת אותן המים שכבס את הבגד בהם ונותן לתוכן רביעית דם ואם אלו של כבוס אדומים כאלו אתה מכיר שיצא ממנה רביעית ואם אינן אדומים כל כך בידוע שלא יצא משם רביעית:
ולא סוף דבר שאתה מיקל בזו בדם שטומאתה מדברי סופרים כגון דם תבוסה אלא אף בדם הגמור ומהו דם תבוסה כבר ידעת שדם החי טהור לגמרי ואם נתערב דם היוצא ממנו בחייו סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו לאחר מיתה ואין כאן רביעית אלא בין שניהם אפילו היה חציה מאותה של אחר מיתה אינו מטמא מן התורה ומ״מ מדברי סופרים מטמא אפילו באהל ואין צריך לומר במגע ובמשא יש מי שכולל בדם תבוסה הנזכר כאן רביעית דם הבא משני מתים ואינו כן שרביעית דם הבא משני מתים טהור הוא לגמרי ואף הם לא אמרוה אלא לדעת האומר שתי נפשות ושיעור אחד ואין הלכה כן:
רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור משנבלעה ואילך ואין כלים שבתוכה טמאין ולא סוף דבר משבלעה כולה אלא אף משנבלעה מקצתה כל שפחתה מרביעית טהור מכאן ואילך. וגדולי המפרשים חולקים לומר שכל שלא נבלעה כולה מטמאה עדיין כלים שבתוך הבית שכל שיש ממנה קיימת על גבי הארץ כולה קיימת ואף על פי שמקצתה תחת הארץ מצטרפת ובוקעת ועולה. ומכל מקום כלים שבאו משנבלעה הן קצתם לדעת ראשון הן כולם לדעת שני טהורין שאין כאן רביעית שאף לדעת שני אי אפשר שלא טהרה הואיל ונבלעה כולה. בדם תבוסה דרבנן ומהו דם תבוסה כבר ידעת שדם החי טהור לגמרי ואם נתערב דם היוצא ממנו בחייו סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו לאחר מיתה ואין כאן רביעית אלא בין שניהם אפילו היה חציה מאותו שלאחר מיתה אינו מטמא מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים מטמא אפילו באוהל ואין צריך לומר במגע ובמשא. יש מי שכולל בדם תבוסה הנזכר כאן רביעית דם הבאה משני מתים ואינו כן שרביעית דם הבאה משני מתים טהור הוא לגמרי ואף הם לא אמרוה אלא לדעת האומר שתי נפשות ושיעור אחד ואין הלכה כן. הרב המאירי ז״ל.
וזה לשון גאון ז״ל אמר רב מקולי רביעית שנו כאן כלומר ברביעית דמקילין בה שנו כאן כגון בדם תבוסה דרבנן דהיינו רביעית דם היוצאה משני מתים דמדרבנן היא דרבי עקיבא הוא דמטמא מדאורייתא דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אחד אבל חכמים אומרים נפשת כתיב ומדאורייתא טהור וטמא מדרבנן הילכך מקילינן גביה וברביעית דם היוצאת משני מתים אמרינן דחזותא לאו מילתא היא אבל גבי ערלה דאורייתא אמרינן חזותא בעלמא היא וידלק. ע״כ.
תוס׳ ד״ה רבא כו׳. ז״ל תימה דהא רבא שני לעיל שאני ערלה דכתיב כו׳ עכ״ל. ונראה לתרץ את קושית התוס׳ בדרך פלפול דיש לומר שיש שתי שאילות בסוגית יש שבח סמנים ע״ג צמר: א) האם חזותא מילתא היא ונחשב צבע לדבר בעין; ב) האם הנאה ממראה ונוי צבע נחשב להנאה האסורה והמחייבת כהנאת תשמיש דעלמא (עיין בסוף דברי התוס׳ ד״ה או). ולפי״ז י״ל דתחילת הסוגיא דנה בחיוב השבת גזילה והיא השאלה הראשונה, האם חזותא מילתא היא והוי דבר שבעין הראוי לקיום השבה או לא. אך באוקימתא דרבינא, דמיירי בצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעיה, י״ל דהסוגיא עזבה את השאלה הראשונה והתחילה לדון בשאלה השניה, האם הנאת מראה ונוי מחייבת לשלם כהנאת תשמיש או לא. וכדי לפשוט השאלה הזו השניה הביאה הגמרא הראיות מערלה ומשביעית, דחזינן משם דהנאת צבע מהווה הנאה אסורה כתשמיש ממש, וא״כ ה״ה שצבע מחייב תשלומי מה שנהנית. וע״ז תירץ רבא שבערלה הנאה מהצבע נאסרת מגזיה״כ דוערלתם כו׳ ואין לדמותו לדין ההנאה מצבע בנוגע לחיוב ממון דמה שנהנית. ובקושיא ד״רבא רמי כו׳ ״ חוזר רבא לדון בשאילה הראשונה דמדיש מצות שריפה בבגד שצבעו בקליפי ערלה מוכח דחזותא מילתא היא והוי דבר שבעין המחוייב בביעור ושריפה, ובכן מקשה למה אין דם בלוע בבגד מטמא כחפצא של דם בעין, ודו״ק היטב.
רבא רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו במשנה]: בגד שצבעו בקליפי (קליפות) פירות ערלה — ידלק (ישרף) אלמא [מכאן יוצא] שחזותא מילתא היא [מראה, דבר הוא] ונחשב. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: רביעית דם של המת שנבלעה בבית — הבית כלומר, כל הכלים המצויים בבית, טמא, משום אוהל הטומאה, שהבית האהיל עליהם ועל הטומאה ונטמאו. ואמרי לה [ויש אומרים]: הבית טהור. והסבירו את שתי הדעות הללו: ולא פליגי [נחלקו], שכל אחד דיבר במקרה אחר: הא [זה] שאמרו שהבית טמא מדובר בכלים דהוו מעיקרא [שהיו מתחילה] בבית קודם שנבלעה רביעית הדם בבית, הא [זה] שאמרו שהבית טהור מדובר בכלים דאתו [שבאו] לתוכו לבסוף, לאחר שנבלעה רביעית הדם בבית, ובהמשך המשנה שנינו: אם
The Gemara states that Rava raises a contradiction: We learned in a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla must be burned. Apparently, the change in appearance precipitated by the orla peels is considered a significant matter, and the dye retains its status as orla. And raise a contradiction from another mishna (Oholot 3:2): With regard to a quarter-log of blood from a corpse that was absorbed in the floor of a house, every vessel in the house is ritually impure by virtue of being under the same roof as the blood. And some say that any vessel in the house is ritually pure. And these two statements do not disagree, as this first statement was in reference to vessels that were in the house at the outset, before the blood was absorbed; and this second statement was in reference to vessels that came into the house at the end, after the blood had already been absorbed.
הכל
(2) גנִבְלְעָה בִּכְסוּת רוֹאִין אִם מִתְכַּבֶּסֶת הַכְּסוּת וְיוֹצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם טְמֵאָה וְאִם לָאו טְהוֹרָה.
The mishna continues: If the blood was absorbed in a garment, it is examined, and if the garment is washed and a quarter-log of blood emerges from it, it is ritually impure, and the garment imparts ritual impurity to the vessels in the house as well. But if not, i.e., if less than a quarter-log of blood emerges, then it is pure, and it does not impart impurity. Apparently, only the blood that can be removed from the garment is considered blood, while the blood absorbed in the garment is insignificant. If this is the case, the change in appearance precipitated by the blood is not considered a significant matter, and the blood absorbed in the garment does not remain an independent substance.
The mishna continues: If the blood was absorbed in a garment, it is examined, and if the garment is washed and a quarter-log of blood emerges from it, it is ritually impure, and the garment imparts ritual impurity to the vessels in the house as well. But if not, i.e., if less than a quarter-log of blood emerges, then it is pure, and it does not impart impurity. Apparently, only the blood that can be removed from the garment is considered blood, while the blood absorbed in the garment is insignificant. If this is the case, the change in appearance precipitated by the blood is not considered a significant matter, and the blood absorbed in the garment does not remain an independent substance.
אם מתכבסת הכסות ויוצא הימנה [רביעית דם] – שבתחילה נבלעה בו יותר מרביעית והכניס הכסות לבית הבית טמאה.
ויוצא הימנה רביעית דם – שאם יתנו מים במדה ימצאו רביעית יותר.
ואם לאו טהור – הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה וקתני מיהת ואם לאו טהור אע״ג דחזותא דרביעית איכא שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד אלמא חזותא לאו מילתא היא.
רואין אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם – פירש בקונטרס שאם יתנו מים במדה ימצא רביעית יותר וקשה לפי׳ אפילו אם לא ימצאו רביעית אמאי טהורה דאי אפשר לעולם אם לא ישתייר בבגד מן המים אלא י״ל כדאמר בתוספתא בפ׳ ד׳ דאהלות רביעית דם שנבלעה בכסות כיצד משערין אותה מביא מים במדה ומכבס בה ומביא מים אחרים ונותן לתוכן רביעית דם אם היה מראיהן שוה טמאה ואם לאו טהורה והשתא אין מזיק כלום מה שמשתייר מן המים בבגד דכשם שנשתייר מן המים כך נשתייר מן הדם שמכ״מ היה הכל מעורב יחד מה שיצא ומה שנשתייר ומראה אחד הן כאילו יצא הכל וטהורה וטמאה דקתני היינו לענין אם תטמא את הבית שתנתן בו אבל כסות עצמה טמאה היא שנבלע בה רביעית דם מתחילה כדפי׳ בקונטרס ומיהו קשה דאין סברא שיסייע הדם שמשתייר בבגד כיון שאין יכול לצאת בכיבוס זה ומיהו אין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר ועוד מצינן לפרש שאומדין כמה נשתייר מן המים הראשונים בבגד ומביא מים אחרים כמדת הראשון רק שיחסר מהן כשיעור שנבלע מהן בבגד אבל יש תימה דמי יכול לכוין זה ועוד קשה דמאי צריך למדידת מים הראשונים בלא מדידת מים הראשונים יכול הוא לדעת אם יש רביעית דם במה שיצא ע״י כיבוס שיסחוט לתוך כלי כל מה שיצא מן הכסות וימדוד כמה יש בין מים לדם ויביא רביעית דם מעלמא ויוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ובין דם כשיעור מים ודם שיצאו מן הכסות ואם מראיהן שוה טמאה ונראה לפרש דלא נקט מים במדה אלא משום שאם ימצאו יותר מן המדה שנתנו רביעית שלא יצטרכו להביא מים אחרים דודאי יצא מן הכסות רביעית דם אבל אם אין רביעית דם יותר אז יביא רביעית דם ומוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ודם כמדת הראשונה אחר שתכבס בה הכסות ואם מראיהן שוה טמאה ואם לאו טהורה ומיהו קשה דהא קתני בתוספתא ברישא ומביא מים אחרים ואחר כך קתני ונותן לתוכו רביעית דם.
ואם לאו טהורה – אע״פ שעל ידי הדחק היה יוצא מהן רביעית דם כגון על ידי היסק התנור או על ידי צפון כיון דבסתם כיבוס אין יכול לצאת רביעית דם טהורה לר״ל משום דדם תבוסה דרבנן ולר׳ יוחנן משום שאין דרך להקפיד עליה כשאין יכול לצאת בכיבוס סתם כך צ״ל במסכת נדה בפרק האשה (נדה סב: ושם) מתוך הסוגיא ואין צריך להביאה כאן.
נבלעה בכסות, אם מתכבסת הכסות ויצא ממנה רביעית דם – פירוש, אחר שיצאו המים כמותן ועוד רביעית. ובתוספת אהלות מפר׳ כיצד משערין: מביא מים במדה ונתכבסו1 ואחר כך מביא מים באותה מדה ונותן לתוכן רביעית דם, אם היו מראיהן שוין – טמאה. ובשניהם יש גמגום. אף על פי שהזו עליה שלישי ושביעי והטבלוה, כשתתכבס ותצא ממנה רביעית דם – טמאה, ואם לאו – טהורה, שכל הבלוע שסופו לצאת – טמא, ואם לאו – טהור2. ואמאי טהור, והא איכא חזיתא דרביעית, דחזיא מיהא לא מיחסרא, אלמא חזיתא לאו מילתא היא3.
{רבא רמי} – וקשיא לי, דהא רבא הוא דאמר שאני ערלה דהנאה הנראת לעינים אסרה תורה, ואם כן מאי קושיא ערלה גבי דם המת. ונראה לי דחד מיניהו רבה. ומאן דדמי ערלה אדם המת – פשיט ליה לבעיין דחזיתא מילתא, דילפינן להו מערלה ושביעית. אי נמי, ממונא מאיסורא לא ילפינן, אבל טומאה מאיסורא ילפינן.
שני התם דאמר קרא לכם לאכלה4 – ולא לסחרה, במי שהוא דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר הסיקן, ואפילו לסחורה מצי אמר עביד בהו. ומיני צבעים דומיא דלאכלה נינהו, דהנאתן ובעורן שוה.
1. בתוספתא שם: ״ומכבסה״.
2. ״אף על פי... ואם לאו טהור״ – הכוונה אינה ברורה, וכן מהו ״ובשניהם יש גמגום״. ואולי יש לשבץ משפט זה לעיל כך: ״פירוש, אחר שיצאו המים כמותן ועוד רביעית [אף על פי שהזו עליה שלישי ושביעי והטבלוה, כשתתכבס ותצא ממנה רביעית דם – טמאה, ואם לאו – טהורה, שכל הבלוע שסופו לצאת – טמא, ואם לאו – טהור]. ובתוספת אהלות מפר׳ כיצד משערין: מביא מים במדה ונתכבסו ואחר כך מביא מים באותה מדה ונותן לתוכן רביעית דם, אם היו מראיהן שוין – טמאה. ובשניהם יש גמגום״.
3. לשון הגמרא בכ״י אסקוריאל.
4. נוסחת הגמרא בכ״י אסקוריאל.
בתוספות בד״ה רואין אם מתכבסת וכו׳ וקשה לפירושו אפילו אם לא ימצאו רביעית אמאי טהורה דאי אפשר שלא ישתייר עכ״ל. ויש ליישב פי׳ רש״י למסקנא דמוקמינן לה בדם תבוסה ואם כן ה״ל ספק ספיקא ספק יצא רביעית דם בחייו ספק במותו ואת״ל בחייו ספק אם יש עכשיו כל הרביעית נבלע בכסות וא״כ לעולם אין לטמא אלא אם רואין בוודאי שיצא ע״י הכביסה רביעית דם דכל מה שיכולים לברר לא מיקרי ספק כלל אבל אם אין יוצא ע״י כביסה עד שימצא המדה יתירה רביעית אף ע״ג דא״א שלא נבלע מן המים מ״מ מידי ספק ספיקא לא יצא כיון שא״א לברר יותר וטהור ועוד דאפשר דאפי׳ בספיקא דאורייתא שייך לטהר בכה״ג דאף ע״ג דקי״ל ספק טומאה ברה״י טמא מ״מ ר״א מטהר בספק ביאה וה״נ דכוותיה כיון דאפשר שאין כאן שיעור טומאה ודו״ק:
נבלעה רביעית הדם בכסות — רואין (בודקים אותה): אם מתכבסת הכסות בכמות מסויימת של מים ועדיין יוצא ממנה בכביסה שיעור רביעית דם בנוסף לאותה כמות מים — הריהי טמאה, שבגד זה כשהיה הדם בו מטמא באוהל את מה שבבית בטומאת המת. ואם לאו [לא], שיוצא ממנה בכביסה שיעור דם פחות מרביעית — טהורה מלטמא את הנמצא בבית בטומאת אוהל, משמע שאף שברור שנבלעה רביעית דם בבגד והיא נראית בו, מכל מקום המראה אינו נחשב!
The mishna continues: If the blood was absorbed in a garment, it is examined, and if the garment is washed and a quarter-log of blood emerges from it, it is ritually impure, and the garment imparts ritual impurity to the vessels in the house as well. But if not, i.e., if less than a quarter-log of blood emerges, then it is pure, and it does not impart impurity. Apparently, only the blood that can be removed from the garment is considered blood, while the blood absorbed in the garment is insignificant. If this is the case, the change in appearance precipitated by the blood is not considered a significant matter, and the blood absorbed in the garment does not remain an independent substance.
הכל
(3) אָמַר רַב כָּהֲנָא מִקּוּלֵּי רְבִיעִיּוֹת שָׁנוּ כָּאן בְּדַם תְּבוּסָה דדְּרַבָּנַן.:
The Gemara presents an answer. Rav Kahana said: A halakha from among the leniencies applied to the measurements of a quarter-log was taught here, as the mishna is written in reference to the blood of submission that is discharged from a body at the time of death, and such blood is ritually impure by rabbinic law, but in general, a change in appearance precipitated by blood is significant.
The Gemara presents an answer. Rav Kahana said: A halakha from among the leniencies applied to the measurements of a quarter-log was taught here, as the mishna is written in reference to the blood of submission that is discharged from a body at the time of death, and such blood is ritually impure by rabbinic law, but in general, a change in appearance precipitated by blood is significant.
מקולי רביעיות – של דם קל כגון דם תבוסה שאינו מטמא באהל אלא מדרבנן.
דם תבוסה – הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ספק כולה בחייו ספק כולה ובמותו בפ׳ תינוקת (נדה דף עא.).
מקולי רביעיות שנו כאן – הך סוגיא מסיק רב כהנא בנדה אליבא דר״ל וה״נ דוקא לר״ל צריך האי שינויא דלר׳ יוחנן לא קשה מידי מערלה אטומאה דלדידיה בקפידא תליא מילתא ומ״מ צבעו בקליפי ערלה ידלק דלא שייך להתירו מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא ליה.
בדם תבוסה דרבנן – פירוש: דהכי תניא בתוספתא דאהלות מה בין דם המיתה לדם תבוסה אלא שדם המיתה הנזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ודם התבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ובפרק ג׳ דאהלות תנן איזהו דם תבוסה מת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי ר׳ עקיבה ר׳ ישמעאל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל מזה ומזה רביעית ר׳ אלעזר בן יהודה אומר זה וזה כמים ואיזהו דם תבוסה שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם טמא אבל מת שדמו מנטף ונמצא תחתיו רביעת דם טהור ר׳ יהודה אומר לא כי אלא השותת טהור והמנטף טמא. עיין בפרק תינוקת בה׳ האשה שמתה.
אמר רב כהנא: מקולי רביעיות שנו כאן, כלומר, אנו מדברים פה בדין שאינו מן הדינים הרגילים אלא במקרה שיש בו צד קל מיוחד, שכאן מדובר בדם תבוסה, שהוא דם היוצא מן המת ולא ברור אם יצא ממנו במותו או בחייו, וטומאתו היא רק דרבנן [מדברי חכמים] ולכן הקלו בדינו. מה שאין כן בערלה שהיא מן התורה.
The Gemara presents an answer. Rav Kahana said: A halakha from among the leniencies applied to the measurements of a quarter-log was taught here, as the mishna is written in reference to the blood of submission that is discharged from a body at the time of death, and such blood is ritually impure by rabbinic law, but in general, a change in appearance precipitated by blood is significant.
הכל
(4) רָבָא רָמֵי תְּנַן המִמִּין הַצּוֹבְעִין סְפִיחֵי סטים וְקוֹצָה יֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּיעוּר אַלְמָא עֵצִים יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית.
§ Having cited a contradiction raised by Rava, the Gemara proceeds to cite another. Rava raises another contradiction. We learned in a mishna (Shevi’it 7:1): Concerning plants from among the species that are used as dyes, for example the sefiḥin, i.e., produce that grew without being intentionally planted, of woad and safflower; they have sanctity of the Sabbatical Year and money exchanged for them has sanctity of the Sabbatical Year. Additionally, they are subject to the halakha of eradication, and money exchanged for them is subject to the halakha of eradication. Apparently, wood, a type of inedible growth, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year despite the fact that it is not edible.
§ Having cited a contradiction raised by Rava, the Gemara proceeds to cite another. Rava raises another contradiction. We learned in a mishna (Shevi’it 7:1): Concerning plants from among the species that are used as dyes, for example the sefiḥin, i.e., produce that grew without being intentionally planted, of woad and safflower; they have sanctity of the Sabbatical Year and money exchanged for them has sanctity of the Sabbatical Year. Additionally, they are subject to the halakha of eradication, and money exchanged for them is subject to the halakha of eradication. Apparently, wood, a type of inedible growth, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year despite the fact that it is not edible.
ספיקי סטים וקוצה – סטים קרוג״א בלעז כרכום קוצה גווד״א בלעז להכי נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחים.
יש להן ולדמיהן שביעית – שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה.
יש להן ביעור – כשמגיע זמן הביעור חייב לבערן כדכתיב ולבהמתך ולחיה וגו׳ (ויקרא כה) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבביתך והני ספיחי עץ בעלמא נינהו.
ספיחי סטים וקוצה – מה שפי׳ בקונטרס כאן משום דבשביעית אין זורעין ואין בה אלא ספיחים אין מיושב ההיא טעמא אלא הכא אבל גבי מעשר ופאה דקאמר כל שהוא אוכל ונשמר כו׳ אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה אין מיושב למה נקט ספיחים ע״כ נראה כמו שפי׳ בפסחים (דף נא: ושם) דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד׳ או ה׳ שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר.
ממין הצובעין – רישא דמתניתין הכי איתא במס׳ שביעית (משנה שביעית ז׳:א׳) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין כו׳.
ולדמיהן ביעור – כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקודש תהיה לכם (בע״ז דף נד:).
סטים וקוצה מיני צבעים הם וצובעין בהם עד זמן הביעור ומשם ואילך אסור מפני שיש להם שביעית ולדמיהן שביעית אם עבר ומכרן ר״ל שיש לו לאכלן בקדושת שביעית וכן יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:
עצים העומדים להסקה אין בהן קדושת שביעית כלל וכן אפילו היו ראויות להדליק בהן כגון אבוקות של עץ שמן וכיוצא בהם אע״פ שהנאתן וביעורן בשעה אחת מפני שמאחר שאינן ראויות לצבוע בהן סתמן להסיק עומדות וכל שעומד להיסק הנאתו אחר ביעורו ואינו דומה לפירות וכן עלין כגון עלי קנים הרכים ועלי גפנים אפילו כנס בהם הרבה עד שהוכר שלאוצר הוא מתכוין לצורך החורף והוא הנקרא בלשון תלמוד שגבבן בחיבה ר״ל לעשות מהם מחבא ואוצר אם לקטן לאכילה יש להן קדושת שביעית הא לעצים אין להם קדושת שביעית ויש מפרשין גבבן בחיבה בלחות שבהן עד שמתוך לחותם ראויים לאכילה:
רבא רמי תנן ממין הצבעים וכו׳. ורמינהו עלי קנים וכו׳. תימה מאי קשיא ליה מעלי קנים לספיחי סטים וכי לא היה יודע שמינים שצובעים בהם יש בהם קדושת שביעית והלא הטעם מפורש בהדיא באותה משנה עצמה שלפי שהם ממין הצבעים חייבין בקדושת שביעית דתנן בריש פרק שביעי דשביעית כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים יש להם שביעית ולדמיהם שביעית וכו׳ וקתני בתר הכי ממין הצבעים ספיחי סטים וכו׳. ויש לומר דסלקא דעתיה דהאי מקשה דהכא דמין הצבעים דקאמר שמה בעלמא קאמר והאי דראויות לצביעה לא מהני מידי לחיוב שביעית והכי קאמר אפילו מינים העומדים לצביעה סתם ואין ראויה לאכילה יותר מעלי קנים וגפנים יש בהם קדושת שביעית כיון דראוין לאכילה קצת ואפילו לקטן לצביעה אלמא עצים דחזו לאכילה על ידי הדחק כעין הני יש בהן שביעית ורמינהו עלי קנים וכו׳ ומשני דטעמא דחיוב שביעית דידהו לאו משום דחשיבן אוכל אלא משום שעומדים לצביעה. הרא״ש ז״ל.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל סטים וקוצה אינן ממיני העצים כלל אם כן מהו שואל כאן אלמא עצים יש בהם משום שביעית. פירשו רבותי בדרך זו הואיל וסטים וקוצה אינו ראוי לאכילה ואף על פי כן יש בו קדושת שביעית לפי הנאתו והוא כענין הצביעה אף כל דבר שיש בו הנאה אף על פי שאינו לאכילה יש בו שביעית לפי הנאתו ואם כן אף עצים תהא קדושת שביעית חלה עליהם לפי הנאתן והוא ההיסק. ותירץ לו מה שתירץ עד שעלה לנו שהעצים אין בהם משום קדושת שביעית. ע״כ.
בד״ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט בתחלה לאכילה כו׳ עכ״ל ר״ל דאל״כ מאי ולדמיהן ביעור כיון דאסור למוכרן וברישא גבי ולדמיהן שביעית לא הוצרכו לפרש כן דאיכא למימר דהיא גופה אשמעינן דיש לדמיהן שביעית דהיינו דאסור למוכרן ולעשות מהן סחורה ויש להן שביעית היינו דאסור לצבע בהן כפרש״י אך קשה כיון דשייך במין הצבועין ליקטן לאכילה מתחלה אימא דרישא יש להן שביעית נמי איירי בכה״ג ומאי קא קשיא ליה מההוא דעלי קנים כו׳ ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
בפירש״י בד״ה יש להן שביעית כו׳ ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה עכ״ל. ויש לתמוה דהא משנה מפורשת היא שהצבע צובע לעצמו ולא בשכר והרמב״ם הביא בשם התוספתא דמרבינן להדיא מריבויא דקרא דפירות שביעית ניתנו לצבוע בהן ונראה ליישב משום דבלא״ה קשה איך שייך לצבוע בגדים בפירות שביעית שהרי צריך להתבער קודם הביעור משא״כ בצביעה שהיא לימים רבים הלכך אפשר דהא דמרבינן צביעה היינו באותן ששנו חכמים בהדיא שאין להם ביעור כגון במין הצובעין שמתקיימים בארץ וכן הא דקתני הצבע צובע לעצמו דקאי התם אקליפי אגוזים ולא מצינו שחייבים בביעור דלא קתני אלא שיש להם ולדמיהם שביעית אבל הכא דקתני בהדיא שיש להן ולדמיהן ביעור לכך מפרש״י שאסור לצבוע בהן והיינו מפני דאין מתבער בזמן הביעור והא דמסיק רש״י דהיינו סחורה נראה דרש״י לטעמיה שפירש כמה פעמים דטעמא דסחורה היינו נמי מפני שצריך לבער בזמן הביעור עיין בפירושו פרק לולב הגזול ובפרק זה בורר ודו״ק:
בתוספות בד״ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן עכ״ל. פי׳ משום דלאכילה קי״ל דיכול למכור פירות שביעית מעט מעט וליקח בדמיהן דבר מאכל ולאכול בקדושת שביעית וא״כ בכה״ג שייך בדמיהן ביעור אבל לצבע לא יכול למכור כלל ומ״מ מ״ש התוספ׳ דאיירי שלקטן לאכילה היינו כדי ליישב הלשון דלדמיהן ולומר דאיכא נמי במיני צבעים דחזו לאכילה ועלה קתני ולדמיהם ביעור אבל אין לפרש דבהני מיני צבעים דלא חזו לאכילה לא שייך כלל קדושת שביעית דהא בהדיא קתני כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים וכו׳ ומשמע דאו או קתני ועיקר כוונת המשנה להודיענו דבחד מהנך תפסי קדושת שביעית ובזה נתיישבה תמיהת מהרש״א אלא דמ״ש התוספות שלקטן מתחילה לאכילה אינו מובן לי דמאי איריא שלקטן לאכילה דאפילו לקטן לצביעה נמי יכול למוכרן לאכילה וליקח בדמיהן מאכל אדם וכן איתא להדיא בתוספתא הובא במפרשי הרמב״ם ע״ש ודברי תוס׳ צ״ע והאמת יורה דרכו דמ״ש התוספ׳ שלקטן מתחילה לאכילה לאו אצביעה לחוד קאי אלא אכולהו בבי דמתני׳ וכונתם לאפוקי שאם לקטן מתחילה ע״מ למוכרם וודאי אסור אלא כשלקט לאכילה מותר למכור המותר:
א אגב שהובאה סתירה שהביא רבא, מביאים סתירה נוספת שהביא רבא, שיש לה קשר לענייני ביעור של חומרי צבע בשביעית. רבא רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו במשנה]: דברים שהם ממין הצובעין, צמחים שעשויים לצביעה, כגון ספיחי (גידולים שעלו מאליהם בשדה, שלא על ידי זריעה) של סטים וקוצה — יש להן דין שביעית, ולדמיהן אם מוכרים אותם גם כן יש דין שביעית, יש להן דין ביעור שצריכים לבער אותם מן הבית ולחלק אותם כאשר כלו מן השדה, וגם לדמיהן יש דין ביעור. אלמא [מכאן יוצא] שעצים עצמם אף שאינם פירות יש בהן משום קדושת שביעית.
§ Having cited a contradiction raised by Rava, the Gemara proceeds to cite another. Rava raises another contradiction. We learned in a mishna (Shevi’it 7:1): Concerning plants from among the species that are used as dyes, for example the sefiḥin, i.e., produce that grew without being intentionally planted, of woad and safflower; they have sanctity of the Sabbatical Year and money exchanged for them has sanctity of the Sabbatical Year. Additionally, they are subject to the halakha of eradication, and money exchanged for them is subject to the halakha of eradication. Apparently, wood, a type of inedible growth, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year despite the fact that it is not edible.
הכל
(5) וּרְמִינְהִי עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים שֶׁגִּיבְּבָן בְּחֵבֶא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה ולִקְּטָן לַאֲכִילָה יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית לְעֵצִים אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית.
And raise a contradiction from a baraita: With regard to reed leaves and vine leaves that one piled for storage upon the field, if he gathered them for eating, they are subject to the sanctity of the Sabbatical Year; if he gathered them for use as wood, e.g., for kindling a fire, they are not subject to the sanctity of the Sabbatical Year. Apparently, wood or any other non-food product is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.
And raise a contradiction from a baraita: With regard to reed leaves and vine leaves that one piled for storage upon the field, if he gathered them for eating, they are subject to the sanctity of the Sabbatical Year; if he gathered them for use as wood, e.g., for kindling a fire, they are not subject to the sanctity of the Sabbatical Year. Apparently, wood or any other non-food product is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.
שגיבבן בחיבה. פירוש, בעודן לחין שראויין בין לאכילת בהמה בין לשריפה. ורש״י ז״ל פירש בפרק לולב הגזול (סוכה מ, ג) חיבה מלשון סתר גבבן להכניסן למחבא. ונ״ל דלפי פירושו לא גרסינן בחיבה אלא לחיבה, וכן מצאתי קצת הספרים שם דגרסינן לחיבה.
שגבבן בחבה. פירש רש״י ז״ל חבה מלשון מחבא. ונראה לי דלפי פירושו לא גרסינן בחבה אלא לחבה וכן מצאתי קצת ספרים גורסים כן. ויש לפרש בחבה בעודן לחין שראוין בין לאכילת בהמה בין לשריפה. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הרמ״ה ז״ל בפרטיו עלי קנים ועלי גפנים שגבבן בחבת העלין על פני השדה שהיה מלקט את העלין ומניח את הענפים. ע״כ.
ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא (ערימה) על פני השדה. אם לקטן מתחילה לאכילה — יש בהן משום קדושת שביעית, אם לקטן לעצים — אין בהן משום קדושת שביעית, משמע שעצים אין בהם קדושת שביעית!
And raise a contradiction from a baraita: With regard to reed leaves and vine leaves that one piled for storage upon the field, if he gathered them for eating, they are subject to the sanctity of the Sabbatical Year; if he gathered them for use as wood, e.g., for kindling a fire, they are not subject to the sanctity of the Sabbatical Year. Apparently, wood or any other non-food product is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.
הכל
(6) וּמְשַׁנֵּי אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ה:ו׳} לְאׇכְלָה בְּמִי שֶׁהֲנָאָתוֹ וּבִיעוּרוֹ שָׁוִין יָצְאוּ עֵצִים שֶׁהֲנָאָתָן אַחַר בִּיעוּרָן.
And Rava answers the contradiction, as the verse states: “And the Sabbath produce of the land shall be for food for you” (Leviticus 25:6), indicating that the sanctity of the Sabbatical Year takes effect only with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, as is the case with regard to food. Wood is excluded, as its benefit follows its consumption. The primary purpose of kindling wood is not accomplished with the burning of the wood; rather, it is with the charcoal that heats the oven. Therefore, wood is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.
And Rava answers the contradiction, as the verse states: “And the Sabbath produce of the land shall be for food for you” (Leviticus 25:6), indicating that the sanctity of the Sabbatical Year takes effect only with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, as is the case with regard to food. Wood is excluded, as its benefit follows its consumption. The primary purpose of kindling wood is not accomplished with the burning of the wood; rather, it is with the charcoal that heats the oven. Therefore, wood is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.
שהנאתן וביעורן שוה – דבר שבשעת הנאתו כלה מן העולם.
יצאו עצים – שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה הלכך חיילא עלייהו שביעית.
שהנאתן אחר ביעורן – כשנעשית גחלת אע״ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל מכ״מ עיקרו לא קיימא להכי אלא לאחר שנעשית גחלת כגון להסיק תנור לאפות אבל צבע הנאתן וביעורן שוה דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום ובקונטרס פי׳ דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע ואין נראה דהא אמרן דלענין שביעית חזותא מילתא היא ולא הוי ביעורו בקליטת הצבע.
גמ׳. לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. לרבנן כל גידולי שביעית שהנאתן וביעורן שוין מתקדשין בקדושת שביעית, ולכן מיני הצובעים דהנאתן וביעורן שוין קדושים בקדושת שביעית, ואילו סתם עצים דלהסקה הן עומדין והנאתן אחר ביעורן אינם קדושים בקדושת שביעית.
ונראה שדין הנאתו וביעורו שוין אינו תנאי בעלמא, אלא דין בעצם מצות שביעית וקדושתה. גידולי שביעית ניתנים למצותם, דהיינו שיש מצוה ליהנות מהם בשעת ביעורם, וכל גידולי שביעית הראויים ל״ניתן למצוה״ מתקדשים, ואלה שאינם ראויים ל״ניתן למצוה״ אינם מתקדשים. ומשום כך מיני צבעונים מתקדשים, ואילו שאר העצים לא מתקדשים.
וכן מבואר ברמב״ם (פ״ה מהל׳ שמיטה הל״א - י״א) שכתב וז״ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע כו׳. לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומות ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע״ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי כו׳. לסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך כו׳. להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית כו׳. לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן אע״פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם כו׳. מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנא׳ והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנא׳ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה. כלל גדול אמרו בפירות שביעית כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם שנא׳ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לרפואה כו׳ עכ״ל. הרמב״ם קבע שגדולי שביעית המתקדשים בקדושת שביעית ניתנים למצותם ואסור לשנותם לדבר אחר, דקדושים הם ליהנות מהן לפי ה״ניתן״ ולא באופן אחר.
והנה הרמב״ם השווה את מצות אכילת פירות שביעית למצוות אכילת תרומה ומע״ש כי גם תרומה ומע״ש ניתנים למצותם. וכ״כ בפי״א מהל׳ תרומות (הל״א) וז״ל תרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה שהסיכה היא כשתייה כו׳ לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כו׳ עכ״ל, וכמו״כ כ׳ בפ״ג מהל׳ מע״ש (הל״י) ז״ל מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה כו׳ וסיכה כשתיה ואסור להוציא בשאר צרכיו כו׳ עכ״ל. ואף פסק בפ״ג מהל׳ מע״ש (הלי״א) וז״ל מעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך כו׳ ואין מחייבין אותו לאכול פת שעפשה ושמן שנסרח, אלא כיון שנפסל מאוכל אדם פקעה קדושה ממנו עכ״ל. הרמב״ם פסק שאם הפרי היה ראוי לאכול בשעת הפרשה ואח״כ נפסל מאכילת אדם פקעה הקדושה ממנו, כי הקדושה תלויה ב״הניתן למצות אכילה״ שבחפצא, ואם החפצא נפסל ואינו ראוי ל״ניתן דאכילה״, קדושת מע״ש פקעה. וחזינן דה״ניתן למצותו״ מעכב בקדושת החפצא דמע״ש. וה״ה בגידולי שביעית שקדושים למצותם בלבד ולא לדבר אחר.
ומשני [ומתרץ] רבא עצמו את קושייתו, אמר קרא [הכתוב] בדין השביעית: ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (ויקרא כה, ו), לומר שאיסור שביעית חל בדבר שהוא כמו הדברים שהם לאכילה, במי שהנאתו וביעורו שוין (ביחד), שבזמן שנהנים ממנו הוא מתבער מן העולם. יצאו עצים שהנאתן (ההנאה שיש מהם) היא לאחר ביעורן. שעצים שעושים מהם גחלים הרי הם מתבערים מן העולם בשעת בעירתם, אבל עיקר הנאתם היא רק לאחר מכן, משעה שנעשו גחלים. מה שאין כן מיני צבע, שמתבערים מן העולם בשעה שנהנים מהם בצביעה.
And Rava answers the contradiction, as the verse states: “And the Sabbath produce of the land shall be for food for you” (Leviticus 25:6), indicating that the sanctity of the Sabbatical Year takes effect only with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, as is the case with regard to food. Wood is excluded, as its benefit follows its consumption. The primary purpose of kindling wood is not accomplished with the burning of the wood; rather, it is with the charcoal that heats the oven. Therefore, wood is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.
הכל
(7) וְהָא אִיכָּא עֵצִים דְּמִשְׁחָן דַּהֲנָאָתָן וּבִיעוּרָן שָׁוִין.
The Gemara objects: But isn’t there wood that is used to provide heat, whose benefit coincides with its consumption, as one enjoys the warmth provided by the fire while the wood is burned?
The Gemara objects: But isn’t there wood that is used to provide heat, whose benefit coincides with its consumption, as one enjoys the warmth provided by the fire while the wood is burned?
והאיכא עצים דמשחן – לפי׳ הקונטרס דפי׳ עצים שמאירים בהן כמו נר צ״ל הא דמתרץ עצים להסקה ניתנו כלומר אף עצים דמשחן דאין לפרש סתם שאר עצים להסקה ניתנו והנך דמשחן בטלים לגבייהו דהא בסוכה (דף מ. ושם) משמע דלולב נוהג בו שביעית משום דהנאתו וביעורו שוה שראוי לכבד בו הבית ולא אמר דבטל לגבי שאר עצים וה״נ עצים דמשחן אלא צ״ל דסתם עצים דמשחן נמי להסקה הן עומדין ולא דמי ללולב דסתמו עומד לכבד בו את הבית ור״ח פירש והא איכא עצים דמשחן שמחממין בו כגון במדורה שעשויה להתחמם דהנאתן וביעורן שוה דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן פי׳ משחן כמו תמרי משחנן כתובות (דף י:) וכן טלולה או שחונה ביומא (דף נג:) ומשני רבא סתם עצים להסקה ניתנו פי׳ להסקת תנור ניתנו דהוי הנאתן אחר ביעורן הלכך אפילו להתחמם מותר דלא חל עליהם שם שביעית ואע״ג דחשיב הכא עצים דמשחן הנאתן וביעורן שוה מכ״מ לענין עצי איסור לא היו אוסרין רבנן אפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן אלא דוקא בשרשיפא כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים דף כז: ושם) דהנאה מיהא אינה מתחלת עד לאחר שמתחיל האיסור להיות כלה הלכך לא אסרי רבנן אלא בשרשיפא אבל הנאתו וביעורו שוה קרינן ביה דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו וא״ת בפ״ק דנדה (דף ח. ושם) דקאמר אי קטפא פירא הוי אית ביה שביעית ואי לאו פירי הוי לית ביה שביעית ואמאי אי הנאתו וביעורו שוה הלא אפילו לא הוי פירא יהא אסור בשביעית ואי אין הנאה וביעורו שוה אפילו הוי פירא יהא מותר ותו אמאי קמפלגי בין קטפא דפירא לקטפא דגווזא ונראה ודאי קטפא הוי הנאתו וביעורו שוה ואפילו הכי אי לא הוי פירא בטיל לגבי עץ והרי הוא כאילו הוא בתוך העלין ולא יצא לחוץ אבל אי הוי פירא חשיב באפי נפשיה ולא בטיל לגבי עץ ואית ביה קדושת שביעית.
והא איכא עצים דמשחן דהנאתן ובעורן שוה – יש מפרשין, אותן שעושין מהן אבוקות שעומדין לאורה כשהן קיימין. ויש מפרשין, עצים שמדליקין אותן להתחמם בהן. דמשחן – כמו אנא שחין אכיל דקאמר בערכין.
והא איכא עצים דמשחן – פירוש: הוא הדין נמי עצים שמבשלין בהן דהוו הנאתן וביעורן שוה אלא נקט לך עצים דמשחן דסתמיהו להאיר קיימי אבל שאר העצים אף על פי שמבשלין בהו רובן להסקה קיימי ותירץ רבא סתם עצים להסקה הן עומדין – פירוש: ואפילו עצים דמשחן במקום שגדילין מהן מסיקין את התנור ורובן להסקה קיימי כשאר העצים בכל מקום.
ומקשים: והא איכא [והרי יש] עצים דמשחן [עצי שמן] שמשמשים לתאורה, שמדליקים בהם אבוקה, שהנאתן וביעורן שוין ובכל זאת לא חילקה הברייתא, ואף בהם אין קדושת שביעית!
The Gemara objects: But isn’t there wood that is used to provide heat, whose benefit coincides with its consumption, as one enjoys the warmth provided by the fire while the wood is burned?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא קמא קא: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא קא:, רש"י בבא קמא קא:, תוספות בבא קמא קא:, ראב"ד בבא קמא קא:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא קא:, רשב"א בבא קמא קא: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא קמא קא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא קמא קא:, שיטה מקובצת בבא קמא קא:, מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא קא:, פני יהושע בבא קמא קא:, רשימות שיעורים לגרי"ד בבא קמא קא: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא קא:, אסופת מאמרים בבא קמא קא:
Bava Kamma 101b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 101b, Rashi Bava Kamma 101b, Tosafot Bava Kamma 101b, Raavad Bava Kamma 101b, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 101b, Rashba Bava Kamma 101b, Meiri Bava Kamma 101b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Kamma 101b, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 101b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 101b, Penei Yehoshua Bava Kamma 101b, Reshimot Shiurim Bava Kamma 101b, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 101b, Collected Articles Bava Kamma 101b