×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְנָטַל סְפִיחֵי כְרוּב וְאָכַל וְנָתַן לִי וְאָמַר לִי בְּנִי בְּפָנַי אֱכוֹל שֶׁלֹּא בְּפָנַי לֹא תֹּאכַל אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי שֶׁאָכַל כְּדַי הוּא ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַתָּה בְּפָנַי אֱכוֹל שֶׁלֹּא בְּפָנַי לֹא תֹּאכַל.
and he took cabbage after-growths that had grown during the Sabbatical Year, and ate from them and gave some to me. And he said to me: My son, in my presence, you may eat this. But when you are not in my presence, you may not eat cabbage that grew as an after-growth. I, who saw Rabbi Shimon ben Yoḥai eat, can say that Rabbi Shimon ben Yoḥai is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You, who did not see him eat, in my presence, rely on what I saw and eat; however not in my presence, do not rely on my testimony and do not eat. In this case, Rabba bar bar Ḥana maintained that one who saw a Sage act in a certain way may rely on what he saw, as may his students when they are in the presence of their teacher.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
איני והא איהו דאמר סח לי יונתן בן אלעזר דאיהו ר׳ שמעון בן יוסי בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונטל ונתן לי אמר אני שראיתי את ר׳ שמעון בן יוחאי שאכל ספיחי כרוב בשביעית כדי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול שלא בפני אל תאכל וס״ל פליגי דידיה אדידיה.
ערך ספח
ספחא(פסחים נא:) אמר רבה בר בר חנה סח לי רבי יוחנן ב״א ראיתי את רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונטל ונתן לי ואמר אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל ספיחי כרוב בשביעית כדאי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול ושלא בפני לא תאכל וסלקא פליגא דידיה אדידיה פי׳ לענין אייתירא אמר אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא ממקום אחר שיראה מי שעשה מעשה אע״פ שהוא עושה מעשה כמותו אחרים אין סומכין עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו ולענין ספיח אמר בפני אכול אע״ג דבא מכח אחר. מאי רבי שמעון דתנן (שביעית פרק ט). ר״ש אמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין ר״ש וחכמים לית להו דר״ע דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו אר״ע מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מיכן שהספיחין אסורין פי׳ הן לא נזרע מי שאינו זורע ודאי שאינו אוסף אלא אפי׳ הספיחים לא נאסוף אותם מיכן לספיחין שאסור לאספן בשביעית וכולי עלמא הספיחים אסורים ובספיחי כרוב פליגי רבנן סברי גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים חיישינן אם נתיר ספיחי כרוב שמא יתירו הם שאר ספיחים ואמרי מאי שנא כל ספיחי חדא היא ורבי שמעון סבר לא גזרינן דהא אין כיוצא בהן בירקות שדה דחיישינן לאיחלופי הני בהני הלכך לא גזרינן (פסחים נא:) רבי שמעון אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב מכלל שאסור שאין כיוצא בהן בירקות שדה וגרסינן בגמ׳ רבי חמא בר׳ עוקבא בשם רבי יוסי ברבי חנינא מפני שדרכן לגדל אימהות וכי מפני שדרכן לגדל אימהות יהו אסורין. א״ר שמואל כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאכל מן האימהות הבאתי לכאורה רבי שמעון אמר כל הספיחין מותרין במשמע. ותו גרסינן רבי שמעון בן יוחי הוה עבר בשמיטתא חמא חד מלקט שביעית א״ל אסור א״ל ספיחי אינון ולית את דשרי א״ל ולאו חבירי חולקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש ואע״ג דאיכא לשנויי כי הספיחים הללו דהוה מלקט ספיחי כרוב הוו מיהו כי מעיינת בה בקצירת ספיחים חלקו כדתניא ספיחי שביעית אין תולשין אותן ביד אבל תולש כדרכו ובהמה רועה כדרכה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן:
ערך ספח
ספחב(פסחים נא:) אמר רבה בר בר חנה סח לי רבי יוחנן ב״א ראיתי את רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונטל ונתן לי ואמר אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל ספיחי כרוב בשביעית כדאי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול ושלא בפני לא תאכל וסלקא פליגא דידיה אדידיה פי׳ לענין אייתירא אמר אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא ממקום אחר שיראה מי שעשה מעשה אע״פ שהוא עושה מעשה כמותו אחרים אין סומכין עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו ולענין ספיח אמר בפני אכול אע״ג דבא מכח אחר. מאי רבי שמעון דתנן (שביעית פרק ט). ר״ש אמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין ר״ש וחכמים לית להו דר״ע דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו אר״ע מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מיכן שהספיחין אסורין פי׳ הן לא נזרע מי שאינו זורע ודאי שאינו אוסף אלא אפי׳ הספיחים לא נאסוף אותם מיכן לספיחין שאסור לאספן בשביעית וכולי עלמא הספיחים אסורים ובספיחי כרוב פליגי רבנן סברי גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים חיישינן אם נתיר ספיחי כרוב שמא יתירו הם שאר ספיחים ואמרי מאי שנא כל ספיחי חדא היא ורבי שמעון סבר לא גזרינן דהא אין כיוצא בהן בירקות שדה דחיישינן לאיחלופי הני בהני הלכך לא גזרינן (פסחים נא:) רבי שמעון אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב מכלל שאסור שאין כיוצא בהן בירקות שדה וגרסינן בגמ׳ רבי חמא בר׳ עוקבא בשם רבי יוסי ברבי חנינא מפני שדרכן לגדל אימהות וכי מפני שדרכן לגדל אימהות יהו אסורין. א״ר שמואל כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאכל מן האימהות הבאתי לכאורה רבי שמעון אמר כל הספיחין מותרין במשמע. ותו גרסינן רבי שמעון בן יוחי הוה עבר בשמיטתא חמא חד מלקט שביעית א״ל אסור א״ל ספיחי אינון ולית את דשרי א״ל ולאו חבירי חולקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש ואע״ג דאיכא לשנויי כי הספיחים הללו דהוה מלקט ספיחי כרוב הוו מיהו כי מעיינת בה בקצירת ספיחים חלקו כדתניא ספיחי שביעית אין תולשין אותן ביד אבל תולש כדרכו ובהמה רועה כדרכה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן:
ערך הרהן
הרהןג(כתובות צו.) מתיב רבא מהא דתנן (משנה עדיות ו) העיד רבי יוסי ורבי זכרי׳ בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון. (פסחים נא) הכא במאי עסקינן שהורהינו אצלו. פי׳ הניחו ברשות גוי. משכון בל׳ ישמעאל רהן:
א. [נאך וואקס.]
ב. [נאך וואקס.]
ג. [פפענדען.]
ונטל ספיחי כרוב – בשביעית לאחר זמן הביעור.
כדי – ראוי.
בפני אכול – בפני אתה יכול לסמוך עלי הואיל וראיתי את ר״ש שאכל והיינו פלוגתא דידיה אדידיה דלעיל אמר לא תאכל אפי׳ בפני והכא קאמר דאע״ג דלאו בר סמכא הוא ולאו מגמריה ומסבריה קא שרי ליה סמכינן עליה מיהא בפניו משום דחזיא לגברא רבה דאכיל.
אני ראיתי את ר״ש שאכל – תימה לר״י דאמר בירושלמי ר״ש חזא לההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית א״ל מאי האי א״ל ולאו את הוא דשרית א״ל ולאו חבראי פליגי עלי קרי עליה פורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה והשתא כיון שבעצמו היה אוכל למה היה כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו וי״ל דמ״מ לא היה רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו.
ונטל ספיחי כרוב ואכל – פירש המורה: ונטל ספיחי כרוב בשביעית לאחר זמן הביעור ומליתיה דר׳ שמעון פירש הכי כל הספחין אסורין בשביעית מזמן הביעור ואילך חוץ מספיחי כרוב עלין היוצאין מקלח הכרוב שאין כיוצא בירק השדה שמשרשיו הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפיו ולאו בכלל שאר ספחין נינהו דכל שאר ספחין מזרע הנחבט ונפל לארץ הן אבל ספיחי כרוב אינן כך אלא עלין גדילין בענפים ולא אסרה תורה אלא ספיחין הבאין מעין זריעה מדכתיב הן לא נזרע וגו׳ והגדילין מאיליהן נאסוף. ופירש גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחין דעלמא דאף על גב דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים אסירי ספיחין דידיה דלא לימרו טעמא משום דאין בספיחין איסור שביעית ואתו למישרי שאר ספיחין. וכל דבריו מראש ועד סוף אינן נראין לי תחלה מה שהמורה סובר דפירות שביעית אסורין באכילה אחר זמן הביעור אינו כן דהכי תנן בפרק ט׳ דשביעית מי שהיו לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. אלמא בין למר בין למר מותרין באכילה אלא לעשירים פליגי וקימא לן ר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי ובפרק בתרא דתוספתא דשביעית תניא בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן הימנו ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עוררין אותן ועושין אותן דבלה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין מוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן ערבי שבתות לכל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת {הביעור}⁠1 עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסה אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ותניא נמי התם מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו. וגרסינן בירושלמי (ירושלמי שביעית ט׳:ד׳): ר׳ יצחק בר {רדיפה}⁠2 הוה ליה עובדא פירוש פירות שביעית ובא ושאל לר׳ יאשיה אמר לו בחר לך ג׳ אהובין ואפקד קומיהו פירוש אהובין שלא יהו מקדימין לזכות בהם ויניחוך שתזכה בהם אתה ותחזור ותקחם ותאכלם עד שיכלו. קפודקאי דציפרי שאלו לר׳ אמי בשביל שאין לנו אהובים ולא שואל שלומנו היאך נבער אמר להן כשתראו השוק פנוי מאנשים הוציאו הפירות לשוק וצעקו הפירות הללו יהו3 הפקר וכיון שיתחילו האנשים לבא וליקח קדומו וזכו בהם אותם. אלמא מכל הני מוכיח שהביעור אינו אלא שהוא חייב להפקירן ואחרי שהפקירן כל מי שזכה בהם בין הוא בין אחר רשיי להחזיק בהן בתורת אדנות ואוכל מהן בעוד שהם קיימים בתוך ביתו שכך היא תורת שביעית בתחלת בישול הפירות נכנסין כולן ומלקטין ומוליכין לבתיהן וכל מה שליקט זכה בו מן ההפקר ואין חבירו יכול לבוא ולחטוף מידו או להיכנס לביתו וליקח ממה שקיבץ בביתו ואוכל ממה שקיבץ כמו אדון שעד שיימצא מאותו המין בשדה לחיה כלה לחיה מן השדה הוא זמן הביעור ומה הוא עושה מוציא כל מה שקיבץ ואסף בתוך ביתו ומניחו בשוק ומפקירו עוד ואחרי שהפקירו כל הקודם בו או הוא או אחר זכה בו ומחזיק בו כאדון ואוכל ממנו כל זמן שהוא קיים. ולא כדברי המורה שמפרש שפירות שביעית אסורין באכילה לאחר הביעור ואפילו אי איתה כדברי המורה שיהא אסור באכילה לאחר הביעור והא ר׳ שמעון בן יוסי נכנס לגנה ונטל וכיון שהיו נמצאים בגנה עדין לא הגיע זמן הביעור ולמה אנו רוצין לאוסרן. ותו אי לאחר זמן הביעור עסיקינן אמאי ספיחי כרוב מותרין נהי דמשרשיו הן יוצאין והוה ליה כאילן שמוסיף ענפים על ענפיו ונהי דאין ביעור לכרוב דהוא מתקיים כל ימות הגשמים אמאי אין ביעור לעלים היוצאים ממנו והרי גוף האילן אין לו ביעור אבל הפירות שיוצאין ממנו חייבין בביעור אף הכרוב נמי אף על פי שאין לו ביעור לעלים היוצאין ממנו יהיה להן ביעור דהכי תנן בפרק ז׳ דשביעית כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצבעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה. ובסיפא תני ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה ועיקר הדנדנה. וכך הוא הכרוב כמו הלוף והדנדנה שעיקרו הוא מתקיים בארץ ויש לו שביעית ואין לו ביעור אבל העלים אינן מתקיימין בארץ ויש להן ביעור. אם כן בעל כורחין אין לפרש דספיחי כרוב מותרין אלא קודם זמן הביעור. ורבינו תם זצוק״ל בספר הישר הוכיח מפרק קמא דמנחות דהא דאסר ר׳ עקיבה הספחין קודם זמן הביעור הוא דהכי אמרינן התם מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה מה למנחת4 העומר שכן מתרת חדש. ומהדר: בשביעית – פירוש: שאין תבואה בעולם שיתיר שהרי אין זורעין בשביעית. ומקשה: שכן מתרת ספחים בשביעית – פירוש: אף על פי שאסור לזרוע הספחין שגדלו מאיליהן העומר מתירן5 שקודם העומר הן אסורין והעומר מתירן. ומהדר: כר׳ עקיבה דאמר ספחין אסורין בשביעית פירוש ואין עומר מועיל להתירן. אלמא קודם זמן הביעור קיימי׳ דהא בזמן העומר כל השדות מלאות תבואה שהעומר הוא ראשית הקציר ואפילו הכי אמר ר׳ עקיבה דספחין אסורין ופירש רבינו תם התם דמה דאסר ר׳ עקיבה ספחין קודם זמן הביעור אסרם וכך פירש דברי ר׳ שמעון כל הספחים אסורין אפילו באכילה אפילו קודם זמן הביעור חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה שהן ספיחי אילן כדאמרינן בסוף כתובות אמר ר׳ שמעון בן חלפתא קלח של כרוב הניח לנו אבה והיינו עולם ויורדים בו בסולם דסבירא ליה לא אסרה תורה אלא ספחין דבר קצירה כדכתיב את ספיח קצירך לא תקצר וחכמים אומרים כל הספחין אסורין ותרויהו אליבא דר׳ עקיבה כו׳. והפתרון של רבינו תם יפה מאוד ועיקר אלא שלא פירש למה הן אסורין הספחין אפילו קודם זמן הביעור. ונראה לי שזהו טעמו של ר׳ עקיבה שהיה אוסר הספחין אפילו קודם הביעור שכמו שאילו זרע שדהו בשביעית אותה התבואה שגדלה אסורה מפני שעבר וזרע כך גם הספחים שגדלו מאיליהן על ידי שנפל הזרע לארץ וגדל הן אסורין ונפקא ליה מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מיכן לספחים שהן אסורין והכי קאמר קרא הן לא נזרע וגם מה שגדלו מאיליהן אין אנו רשאים לאוספם שכך אסר הבורא הספחים שגדלו מאיליהן כאילו נזרעו על ידי אדם ומה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא אמרה אלא בפירות האילן שגדילין בלא זריעה אבל ספחין הבאין על ידי זרע אף על פי שמאיליהן גדלו אסורין הן לעולם ואפילו קודם זמן הביעור ואין ביעור נוהג אלא בפירות האילן והכרם אבל רבנן פליגי על ר׳ עקיבה ולא אסרי ספחים אלא הרי הן כפירות האילן ור׳ שמעון דשרי ספיחי כרוב ורבנן דאסרי להו תרויהו סבירא להו כר׳ עקיבה דאמר ספחים אסורין וזהו פתרון כל המשנה מראש ועד סוף תנן בפרק ט׳ דשביעית (משנה כתב יד קאופמן שביעית ט׳:א׳) הפיגם6 והירבוזין השוטין והחלגלוגות והכסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר – פירוש: כל אלה הן גדילין מאיליהן על ידי שזרעם נושר בארץ וספחים הן וסבירא ליה להאי תנא כרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבה ואמר ספחים מותרין ואתא למימר לך דהני דרכן להיות הפקר ואינם נשמרין מפני שאינן חשובין והילכך פטורין מן המעשרות כדין כל הפקר ורשיי אדם לקנותן מכל אדם בשביעית ואף על פי שהוא חשוד על השביעית לשמור פירותיו ואינו מפקירם ואותן הפירות שנשמרו הן אסורין באכילה כדתניא בסיפרא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ואין קונין פירות מן החשוד על השביעית דחישינן שמא מן המשומר הן אילו נלקחין מהם דקים לן שלא נשמרו שאין כיוצא בהם נשמר ר׳ יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עברה – פירוש: בודאי חרדל הנזרע בגנות אין קונין מהן דשמא שמרוהו או זרעוהו הם בשביעית בעבירה אבל ספיחי חרדל הגדילין מאיליהן בשדה מותרין הן ליקח אותם מכל אדם שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה לשומרן שאינן חשובין וגם ר׳ יהודה נמי סבירא ליה דספחים מותרין כרבנן ולא כר׳ עקיבה ר׳ שמעון אומר כל הספחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה פירוש ר׳ שמעון סבירא ליה כר׳ עקיבה דאמר כל הספחין הגדילין מאיליהן על ידי זרע הנושר בארץ אסורין כאילו זרען לכתחלה והילכך כל אילו הספחין7 אף על פי שהפקר הן אסורין הן שלא היתיר הבורא בשביעית אלא פירות האילן והכרם שהן גדילין בלי זריעה וספיחי כרוב נמי דומין לספיחי אילן שהרי לא על ידי זרע הן גדילין אלא מקלחי כרוב הן צומחין כמו שצומחין הפירות מן האילנות ולא גזר ר׳ שמעון ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי ירק הגדילין על ידי זרע שהן אסורין וחכמים אומרים כל הספחין אסורין – פירוש: חכמים סבירא להו כר׳ עקיבה דאסר הספיחים ואסרי הני חכמים אפילו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי ירקות ור׳ שמעון בן יוסי בן לקוניה שנטל ספיחי כרוב ואכל דסבירא ליה כר׳ שמעון בן יוחי דלא גזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״הביעור״.
2. כן בירושלמי. בכ״י ששון 557 נותר מקום ריק למילה זו והסופר לא השלימו.
3. כן בדפוסים. בכ״י ששון 557 נכפלה מלת: ״יהו״.
4. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״למנחות״.
5. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״מתירין״.
6. כן בכ״י ששון 557, וכן בכ״י קאופמן. בדפוסים: ״הפגם״.
7. כן צ״ל. בכ״י ששון 557: ״הספרין״.
כל מה שהארץ מוציאה בשביעית הן מן הזרעים שנפלו בה קודם שביעית הן מן העקרים שנקצרו וחזרו וצמחו הכל נקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה מתורת הפקר עד הביעור כשאר הפירות שאין דנין אותן כמי שנזרעו אלא כפירות היוצאים מן האילן אבל חכמים גזרו עליהם שלא לאכלם כלל ר״ל אף קודם הביעור מפני החשודים שהיו זורעים קטניות ותבואות וזרעיני גינה בסתר וכשהיו צומחים היו אומרים ספיחים הם ולא השאירו היתר באכילה פירות שביעית עד זמן הביעור אלא בפירות האילן ובעשבים שאין דרך לזרעם לרוב בני אדם ואף בספיחים עצמם השאירו היתר באותם העולים בשדה בור שאין דרך לזרוע לשם מפני שאינו צומח וכן בשדה ניר שאף זו נזהר מלזרעה בדברים אלו שרוצה הוא בתקונה וכן שבשדה כרם שאין אדם אוסר כרמו וכן שבשדה זרע שהספיחים מפסידים אותם הא כל שאר הספיחים כגון שבגינה או שדה הדומה לה שעפרה מזדבל ומצמיח כל הספיחים אסורים בה ואפילו ספיחי כרוב אע״פ שהענין ניכר בהם בין ספיח לבין שנזרעה והוא ענין שאין כיוצא בו בירק השדה ר״ל שיהא ניכר בין ספיח לבא מדרך זריעה מפני שאילו נתיר בהם יבואו להתיר אחרים על ידם וקצת חכמים לא חששו לגזרה זו והיו אוכלים ספיחי כרוב אלא שאף הם היו מזהירים שלא לנהוג בהם היתר אחריהם כמו שכתבנו וי״מ בהיתר ספיחי כרוב מפני שהם דומים לאילנות שהם גדלים מן הגזע ר״ל שצומחים מן העיקרים אחר שנקצרו כדרך האילנות:
בגמרא ונתן לי ואמר לי בני בפני אכול ושלא בפני לא תאכל כו׳ נראה דטעמא דר״ש בר׳ יוסי נמי לא היה רוצה שיסמכו אחרים על הוראתו לדורות כמ״ש התוספות בד״ה אני ראיתי דר״ש ב״י גופא היה נוהג כן וא״כ לפ״ז א״ש הא דקאמר בפני אכול משום דע״י כך לא יקבעו הלכה לדורות דאפשר דמה שאכל בפניו היינו משום שלא ישנה מפני המחלוקת אפילו לקולא משא״כ אם יאכל רבי יוחנן בר״א שלא בפניו יש לחוש שיקבעו התלמידים אחריו הלכה לדורות והשתא א״ש דקאמר ופליגא דידיה אדידיה והיינו בהך סברא גופא כן נ״ל:
בתוספות בד״ה כל הספיחים אסורין פירש״י דלאחר ביעור מיירי כו׳ וקשה לר״י כו׳ עס״ה. בפרש״י שלנו מבואר כן בלשונו לעיל בד״ה ונטל ספיחי כרוב ומה שלא הקשה ר״י על פירש״י לעיל אף ע״ג דהתם נמי שייך קושיית ריב״א דבסמוך אלא משום דלעיל מצינן לפרש כפירוש ראשון של רש״י כאן וא״כ לא שייך הנך קושיות שהקשה ר״י ולקושיית ריב״א נמי לא חייש ר״י שאין נראה בעיניו קושיא כל כך. מיהו לפי פי׳ רבינו ניסים שהביאו התוספות בסוף הדיבור יש ליישב גם כן שיטת רש״י וכן בל׳ הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות פ״ט בהא דקתני התם ר״ש אומר כל הספיחים מותרים להיפך ממאי דקאמר ר״ש הכא ומפרש ליה הרמב״ם דאיירי לאחר ביעור אלא דמילתא אחריתי קאמר לענין למכור לע״ה יותר ממזון ג׳ סעודות והיינו משום דאיכא למיחש שמא מן המשומר הן ולא מן המופקרין משא״כ בספיחי כרוב דאיכא למיתלי טפי שהוא מן המופקר ונראה שהוכרח לפרש כן משום הך קושיא של רבינו ניסים כאן וע״פ שיטה זו אפשר ליישב ג״כ שיטת רש״י דהכא אלא שאין להאריך לפי שכבר האריך בהן רבינו שמשון בפירוש המשניות (והוא בעצמו הרשב״א שהביאו התוספות כאן בסוף הדיבור) ע״ש באריכות ועיין ג״כ בחידושי ר״ה מה שכתבתי בזה בענין הספיחים ובדין האתרוג ע״פ שיטת הרמב״ם ז״ל דמה שגדל בששית והוסיף בשביעית נמי יש לו דין ספיחין וכאן אין להאריך יותר. ובעיקר המשך לשון התוספות עיין בחידושי מהרש״ל ומהרש״א:
ונטל ספיחי כרוב שצמחו שם בלא שנזרעו והיה הדבר בשנת השמיטה, ואכל ונתן לי, ואמר לי: בני, בפני — אכול, שלא בפני — לא תאכל ספיחי כרוב. וטעמו: אני שראיתי את ר׳ שמעון בן יוחי שאכל — כדי (כדאי) הוא ר׳ שמעון בן יוחי לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה שלא ראית אותו אוכל — בפני אכול שיכול אתה לסמוך על מה שראיתי, אבל שלא בפני לא תאכל ואל תסמוך על עדותי זו. הרי שבמקרה זה סבר רבה בר בר חנה, שלא רק הרואה את החכם המתיר אלא אף תלמידיו יכולים לסמוך עליו לפחות בפניו.
and he took cabbage after-growths that had grown during the Sabbatical Year, and ate from them and gave some to me. And he said to me: My son, in my presence, you may eat this. But when you are not in my presence, you may not eat cabbage that grew as an after-growth. I, who saw Rabbi Shimon ben Yoḥai eat, can say that Rabbi Shimon ben Yoḥai is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You, who did not see him eat, in my presence, rely on what I saw and eat; however not in my presence, do not rely on my testimony and do not eat. In this case, Rabba bar bar Ḥana maintained that one who saw a Sage act in a certain way may rely on what he saw, as may his students when they are in the presence of their teacher.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִין חוּץ מִסְּפִיחֵי כְּרוּב שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיָרָק הַשָּׂדֶה וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים אכׇּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִים.

The Gemara asks: What is that statement of Rabbi Shimon? As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: All after-growths that grow on their own during the Sabbatical Year are prohibited and may not be eaten, except for the after-growths of cabbage, as there is nothing similar to them among the vegetables in the field. The Sages did not extend the decree prohibiting after-growths to cabbage, because it is unlike other vegetables. Rather, it is like fruit of a tree, which may be eaten if it grows wild during the Sabbatical Year. And the Rabbis say: All after-growths are prohibited, including the after-growths of cabbage.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי ר׳ שמעון דתנן בתרומות פ״ט ר׳ שמעון אומר כל הספיחי׳ אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין בכיוצא בהן בירקות השדה וחכמים אומרים כל הספיחים אסורין ר׳ שמעון וחכמים אית להו האי דר׳ עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אמר ר׳ עקיבא מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחים שאסורין פי׳ הן לא נזרע ומאי שאינו זורע ודאי שאינו אוסף אלא אפילו הספיחים שצמחו לא נאסוף אותם מכאן לספיחים שאסורין לאוספן בשביעית וכולי עלמא ספיחים אסורין ובספיחי כרוב פליגי רבנן סברי גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים חשיבי דאם נתיר ספיחי כרוב שמא יתירו הן שאר ספיחים יאמרו מאי שנא ספיחי כרוב משאר כל הספיחים חדא הוא ור׳ שמעון סבר לא גזרינן דהא אין כיוצא בהן בירקות השדה דנימא אתי לאחלופי בהו הני בהני הלכך לא גזרינן ומצינו במשנה ר׳ שמעון אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה מכלל שספיחי כרוב מותרין וגרסי׳ בגמרא ר׳ חמא בר עוקבא בשם ר׳ יוסי בר חנינא אומר מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין.
כל הספיחין אסורין – בשביעי׳ מזמן הביעור ואילך.
חוץ מספיחי כרוב – עלין היוצאין מקלח הכרוב.
שאין כיוצא בהן בירק השדה – משרשין הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו וכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא אבל ספיחי כרוב אינו כן אלא עליו גדילין בענפים ולא אסר׳ תורה אלא ספיחים מעין זריעה כדכתיב הן לא נזרע וגו׳ כך שמעתי וקשיא לי חדא דכי האי גוונא לא קרי ספיחים אלא הגדילים מזרע הנחבט ונופל לארץ קודם לקיטה ועוד אילנות בשביעית מי לא נהגא בהן נמי קדושה ונראה בעיני דטעמא משום דכרוב אינו כלה לחיה כל ימות החורף וגימגום.
כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב – פי׳ רש״י דלאחר ביעור מיירי ואין ביעור נוהג בכרוב לפי שאין השורש כלה בארץ ולא קרינן ביה כלה לחיה מן השדה וקשה לר״י א״כ אמאי איצטריך קרא דלא נאסוף תיפוק ליה דכתיב ולבהמתך ועוד מאי שנא דלא מפיק אלא ספיחי כרוב ה״ל למעוטי כל הני דפ״ז דשביעית (משנה ב) דתנן עיקר הלוף השוטה ונרבינה אין להן ביעור ועוד מאי שנא דרבנן גזרי הכא ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ובכל הנהו דהתם לא גזרי ועוד הקשה ריב״א דלעיל קתני ונכנסתי לגינה אחריו ונטל ספיחי כרוב ואכל משמע שתלשן מן הקרקע והי׳ מהן הרבה מחוברין וא״כ איירי קודם ביעור ועוד הקשה ר״ת דאמרינן בפ״ק דמנחות (דף ה:) מה למנחת העומר שכן מתיר חדש בשביעי׳ ספיחים כר״ע דאמר ספיחי׳ אסורים ובפסח של שביעית היא קודם ביעור שאז תבואה אינה כלה בשדה ואדרבה היא במילואה וביעור לא היה אלא בשמינית כשהיא כלה לחיה מן השדה ועוד דקאמר ותרוייהו אליבא דר״ע ורבנן נמי לא פליגי אדרשה דכלה לחיה בשדה ומודו רבנן דספיחים אסורים אחר ביעור דבסיפרי קאמר אמילתא דרבנן דפליגי אדר׳ עקיבא אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום פי׳ שאסור אחר ביעור אמרת לנו בערו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך לכך נראה לר״ת דבשביעית קודם ביעור מיירי כדמשמע קרא דלא נאסוף דמייתי דכתיב ביה מה נאכל בשנה השביעית ודריש ר״ע מהאי קרא דספיחים אסורים בשביעית ורבנן פליגי עליה ודרשי לא נאסוף להכניסו לקיום ולא אסרי אלא אחר ביעור ור״ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר״ע ומתיר ר״ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזריעה דכתיב הן לא נזרע אבל ספיחי כרוב דמו לאילן כדאמר (כתובות קיא:) כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים בו בסולם ולא גזרינן אטו שאר ספיחים ורבנן גזרי ודוקא אליבא דר״ע דאיסור ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דפליגי עליה דר״ע וסברי איסור ספיחים דרבנן ליכא למיגזר הקשה רבינו נסים גאון דאיפכא שמעינן להו במסכת שביעית בפ״ט (משנה א) דקתני התם ר״ש אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה וליכא למיגרס התם אסורין דבירושלמי מוכח בהדיא דגרס התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחים שרו דלא אתו לאיחלופי בהנהו שגדלו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדילים הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית וכן איתא בירושלמי א״ר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש ובין ישן ברם הכא פי׳ ספיחי כרוב שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתא איירי בשביעית עצמה כדמפר״ת ורבינו נסים פי׳ נמי שמעתא בע״א ופי׳ דהכא בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כיוצא בהן וסבר ר״ש ספיחים אסורין במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטן בשביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים דכשיראו אותם גדולין לא יסברו שלקטן בשביעית דדרכם ליגדל הרבה בזמן מועט וכשאכל ר״ש בן [רבי] יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל כר״ש בן יוחי ולא משמע הכי ורבנן גזרי היתירא אטו איסורא וכולן אסורין ובגמרא דדמאי בפרק שני גרס לענין ספיחים מר״ה ועד חנוכה איסור ספיחים ומחנוכה ועד ר״ה היתר ספיחים ותניא בתוספתא בפ״ה בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין ותרוייהו אליבא דר״ע דאסר ספיחים מדאורייתא בשביעית אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ומה שפי׳ רבינו נסים דמה שגדל בששית ונכנסה לשביעית היכא דאיכא למיטעי שמא גדל בשביעית אסור קשה לרשב״א דתניא בפ״ק דר״ה (ראש השנה טו.) ר״ש בן יהודה משום ר״ש אומר אתרוג בת ששית שנכנסה בשביעית פטור מן המעשר ומן הביעור והשתא ביעור לא הוי אלא בזמן שהפירות כלים ואפ״ה קאמר פטור מן הביעור ואע״ג דאיכא למיטעי ולמימר שזה האתרוג גדל בשביעית וי״ל דהתם מיירי מדאורייתא א״נ כשלקטן בתחילתה של שביעית דליכא למיטעי מיהו הא קשיא לר״י דבשמעתא משמע לכ״ע דירקות הגדילין בשביעית אסורין באכילה ובמסכת שביעית משמע דשרו דתנן (פ״ט מ״ד) האומר לפועל הילך דינר זה ולקט לי בו ירק היום ובפרק בתרא דע״ז (עבודה זרה סב.) מייתי לה ותירץ ר״י דבשל ערב שביעית מיירי ומה שיש בהן דין שביעית לענין סחורה ושאר דינים לפי שנלקט בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה.
{שמעתא דדין ספיחין בשביעית}
וספיחין אסורין בשביעית אפי׳ קודם הביעור, מדכתיב (ויקרא כ״ה:כ׳), ולא נאסוף את תבואתנו. ולאפוקי מפי׳ ה״ר שלמה ז״ל, שפירשה לאחר הביעור. ובמס׳ מנחות, פרק הקומץ (בבלי מנחות ה׳:) מתברר דבר זה.
[במאור דף יז. ד״ה וספיחין (פסחים דף נא:)]
כתוב שם: וספיחים אסורים בשביעית אפילו קודם הביעור.
אמר אברהם: זה אינו שלו1, מ״מ אינו מתברר שיש לדחות אותה הראיה. ועכשו ספיחים אין לנו ולא שביעית.
1. עיין בתוס׳ פסחים דף נא: ד״ה כל, ובספר הישר לר״ת (חידושים סי׳ שנ״ג).
אע״פ שדברים אלו לענין פסק כך הם מ״מ לענין ביאור הסוגיא זה שאמרו דר׳ שמעון דקאמר כל הספיחים אסורים ומפני החשודים כמו שביארנו חוץ מספיחי כרוב ורבנן דאסרי אף בספיחי כרוב תרוייהו פליגי אליבא דר׳ עקיבא פירושו [דהוא] אוסר מן התורה ספיחים באסיפה ודרך שמור אף קודם זמן הביעור ולא התיר אלא דרך הפקר ואף זו דוקא עד הביעור ומביא ראיה מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מכאן לספיחים שאסורים כלומר לא נזרע לכתחילה ולא נאסוף מן הספיחים אלא שנאכל מהם מן ההפקר כדין שאר פירות עד זמן הביעור ורבנן פליגי עליה בתורת כהנים לומר שאין ספיחים [מדברי] תורה שלא לאכלם מן השמור ודרך אסיפה קודם הביעור אלא [מדברי] סופרים הא לאחר הביעור אסורים וביאור הפסוק לדעתם הן לא נזרע ואף מה שנאסוף מן הספיחים אין אנו מכניסין אותו לקיום שהרי אתה אומר שנבערהו א״כ מה נאכל אחר הביעור ואומר עכשיו שזה שנחלקו ר׳ שמעון ורבנן וששניהם שוים לאסור אכילה לגמרי אף קודם הביעור מגזרת החשודים ושלא נחלקו אלא בספיחי כרוב לדעת ר׳ עקיבא אמרוה שנותן לספיחים דין שביעית לאסרם מן התורה באסיפה ובשימור אף לקודם הביעור ושלא לאכול אלא מתורת הפקר דאילו לרבנן שמתירין באסיפה ובשימור מן התורה סומכים הם על האסיפה ואין באין לזרוע דניחא להו לעבור על דברי סופרים באסיפה משיעברו על דברי תורה בזריעה אבל לר׳ עקיבא שאוסר באסיפה מן התורה מאחר שאין רשאין לאסוף ואם יבואו לעבור על האסיפה יהא הדבר ניכר ניחא להו לזרוע בחשאי ויאמרו ספיחים הם ומתוך כך גזרו בהם שלא לאכול כלל אף מן ההפקר ואף קודם זמן הביעור ולדעת ר׳ עקיבא זה שכתוב את ספיח קצירך לא (תלקט) [תקצור] פירושו שלא תלקטהו דרך קצירה ואסיפה ולדעת חכמים שמתירין באסיפה פירושו שלא תאספהו כדרך שאר השנים בהעמדת כרי ודישה בפרות אלא שישמר ויקצור ויאסוף בביתו על יד על יד:
כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב – ופי׳ רש״י ז״ל אסורין לאחר הביעור דכלה לחיה מן השדה חוץ מספיחי כרוב שאינן כלין לחיה מן השדה ואינו מחוור דא״כ אמאי מייתי ליה מלא נאסף ליתיה מלחיה אשר בארצך דדינא הכי. ועוד דאי בביעור מאי איריא ספיחי כרוב הא איכא מילי טובא דלא בעו ביעו׳ שאינו כלה לחיה מן השדה כדקתני במס׳ שביעית כל שהוא מאכל אדם כו׳ אין לו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו׳. ועוד דבהדיא שמעי׳ ליה לר׳ עקיבא דאסר הספיחין בשביעית אפי׳ קודם ביעור דפריך בפ״ק דמנחות מה למנחת העומר שכן מתרת ספיחין בשביעית ומשני הא מני ר׳ עקיבא הוא דאמר ספיחין אסורין. ורש״י ז״ל שפי׳ שם הא מני ר׳ עקיבא דאמר ספיחין אסורין לאחר הביעור ליתא דמ״מ קודם הביעור מיהא מתרת לדבריו שהביעור לא היה עד לאחר הרביע׳ שניה בשמינית דתנן עד מתי נהנין מקש ותבן של שביעית עד שתרד רביעה שניה ומייתי לה בפ״ק דתעניו׳ ועל כרחין עד שתרד רביעה שניה בשמינית קאמר דאי בשל שביעית ברביעה שני׳ מי איכא אכתי תבן וקש. ואי אתה יכול להעמידה בשל ששית הנכנסת לשביעית דכיון שהביאה שליש בששית אין שביעית נוהגת בה. אלא ודאי ר״ע אפי׳ בשביעית אסרן קודם הביעור. ועוד דהכא משמע דדוקא לר״ע אסורין ספיחין דדריש לא נאסוף אבל לרבנן דפליגי עליה מותרין ואי בלאח׳ הביעור אפי׳ לרבנן אסורין דבר תורה ובשביעית לפני הביעור אסורין דרבנן לרבנן דר״ע דתניא בת״כ וכי תאמרו עתידין אתם לומר וכו׳ אמר ר״ע מכאן סמכו חכמים לספיחין בשביעית שיהיו אסורין וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים דבר אחר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום שאמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלין מן הביעור ואילך והך דרשה בתריית׳ משמע ודאי דלרבנן דר״ע אתא. אלמא ש״מ דלאחר הביעור אסורין לכו״ע דבר תורה. ולפני הביעו׳ אסורין לר״ע דבר תורה ולרבנן מדברי סופרים. ור״ת ז״ל פי׳ כל הספיחין אסורין בשביעית לפני הביעור חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה שהן כספיחי אילן כדאמרינן במס׳ כתובות אמר ר׳ שמעון בן חלפתא קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדין בו כסולם דס״ל לר״ע דלא אסרה תורה אלא ספיחי בני קצירה מדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור אי נמי מדכתיב לא נאסוף את תבואתינו כעין תבואה וחכ״א כל הספיחין אסורין דגזרו של כרוב אטו שאר ספיחין שהן אסורין דאוריית׳ ותרוייהו אליבא דר״ע דאלו לרבנן דפליגי עליה ספיחין שאינן מתקיימין בשדה אינן אסורין אלא דרבנן ולא גזרי׳ שאינן כלין אטו כלין בדרבנן וההיא מתני׳ דעיקר הלוף רבנן היא דלא גזרי. והא דאמרי׳ בפרק בתרא דע״ז לקטו לי ירק בשביעית וכן במס׳ סוכה הפיגם והירבוזין וכו׳ נקחין מכל אדם בשביעי׳. ולפום מאי דאמרן לכולי עלמ׳ אסורין דרבנן מיהא התם בירק של ששית שנכנס לשביעית הוא ולא בספיחי שביעית. וכי תימא א״כ אמאי נהגי בהו שביעית. ירק בתר לקיטה אזלי׳ ולא בתר הבאת שליש:
כגון אנא דידענ׳ בקביע דירחא בישוב לא עבדינא במדבר מאי וא״ת והא טעמא לאו משום קביע דירחא דהא קיימ״ל דאנן בקיאין בקביע דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו מנהג אבותיכם בידכם כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלחו תשרי לעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי. א״ל שאני רב ספרא דדעתו לחזור הוי ואי לא הוה ידע בקביע דירחא פשי׳ דאסור אפי׳ במדבר אלא ה״ק כגון אנא כיון דידענא בקביע דירחא וליכא למיחש לטעות ודעתו לחזור בישוב של בבל ודאי לא עבידנא דכיון דמנהג של איסור הוא איכא מחלקת אבל במדבר מאי. ואסיקנ׳ דבמדבר מותר וכדפרישי׳ לעיל:
תוס׳ בד״ה כל הספיחים כו׳ בפ״ק דמנחות מה למנחת העומר כו׳ כצ״ל. ונ״ב פירוש דבעי למילף מק״ו שטריפה אסורה לגבוה וקרא דמן הבהמה להוציא את הטריפה ל״ל ומשני מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה ופריך מה לעומר שכן מתיר חדש ומשני בשביעית ופריך הלא מתיר ספיחים ומשני כר״ע כו׳:
בא״ד ותרווייהו אליבא דר״ע ורבנן כו׳. נ״ב פי׳ דמשמע הא לרבנן דר״ע ליכא איסור דפליגי והא בודאי ל״פ אקרא דכלה כו׳:
בא״ד אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ כך רבנן מפרשי הקרא וכי תאמרו מה נאכל וגו׳ שכך אומרים ישראל להקב״ה אמרת לנו כו׳ וק״ל:
בא״ד ונשתהו עד לאחר הביעור. נ״ב פי׳ בשנה הח׳ והנראה בעיני שהוא מדברי התוס׳ והם הוסיפו על דברי רבינו נסים כי מוכרחים לפרש כך דאי איירי קודם הביעור למה ספיחי כרוב אסורים דהא ליכא איסור שביעית לגבייהו דדמי לאילן כדלעיל אלא דוקא אחר הביעור כו׳ אבל רבינו נסים גופיה דמפרש לקמן נמי האי שמעתא דאיירי בשביעית שנכנסת לח׳ ואינו מפרש כפשוטו כר״ת אלמא דס״ל דאי איירי בשביעית אף ספיחי כרוב אסורין ולית ליה האי סברא משום דדמי לאילן א״כ לא צריך לפרש דאיירי כשנשתהו עד לאחר הביעור א״נ הוא מדברי רבינו נסים ומשום הכי מוקי בנשתהו כו׳ כדי לאוקמיה דברי ר״ש דהתם אפילו אליבא דרבנן דפליגי אר״ע ודו״ק:
בא״ד והך דשמעתין איירי בשביעית כו׳. נ״ב הוא מדברי התוס׳ וק״ל:
בא״ד דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כו׳ ספיחי כרוב שאין כיוצא כו׳ כצ״ל:
בא״ד ולא משמע הכי. נ״ב הוא מדברי התוס׳:
בא״ד אטו איסורא וכולן אסורין ובגמ׳ דדמאי כו׳ כצ״ל:
בא״ד דפליגי עליה ליכא למיגזר. נ״ב ואע״פ דאיכא למיגזר נמי לרבנן משום שאר ספיחים דלאחר הביעור דאסירי אף לרבנן מ״מ י״ל דאיירי שלא הגיע עדיין זמן ביעור דזמן ביעור מושך בשנה שמינית במקצת פירות זמן ארוך יותר מחצי שנה אי נמי משום פירות דלית בהו ביעור כדלעיל לוף השוטה כו׳ והכי קתני כל הספיחים אסורים ומשום הכי בעינן לאוקמי כר״ע ולפי מה שפירשתי לעיל דאפשר מה שפירשו התוס׳ לעיל ונשתהו עד אחר הביעור אינו מדברי רבינו נסים אינו קשה כ״כ דשמא רבינו נסים ס״ל דליכא למיגזר אחר הביעור משום אתי לאחלופי דהכל יודעים שלאחר הביעור אסור הכל אלא אתי בקודם ביעור ומשום גזירת ספיחים ודו״ק. (עי׳ במהרש״א):
בא״ד פטור מן המעשר וכן הביעור. נ״ב פטור מן הביעור דאזלינן בתר חנטה ונחנט בששית ופטור מן המעשר משום דבשביעית יד הכל ממשמשין בה והוי כהפקר והפקר פטור מן המעשר גמרא פ״ק דר״ה:
בד״ה כל הספיחים כו׳ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בו׳ בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור כו׳ עכ״ל הוצרכו למימר בנשתהו עד לאחר הביעור לפי׳ ר״ת דלעיל דספיחי כרוב בשביעית שרי וכדמסיימי דבריהם והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה כדמפר״ת אבל לשיטת ר״נ גאון שכתבו התוספות לקמן דספיחי כרוב בשביעית נמי אסור לא איצטריכו למימר הכא בנשתהו עד לאחר ביעור וכ״כ מהרש״ל מיהו קשה דמשמע מדבריהם אלו דבשאר ספיחים בגדלו בששית אפילו נשתהו עד לאחר הביעור לא אתי לאחלופי בהנהו שגדלו בשביעית ולקמן גבי אתרוג הקשו התוספות דלאחר הביעור איכא למטעי ביה באתרוג אע״ג דמסתמא אינו גדל מהר בזמן מועט כמו כרוב ויש ליישב לחד תירוצא שכתבו לקמן גבי אתרוג דאיירי כשלקטן בתחלת שביעית וה״נ איירי הכא בגדלו בו׳ ולקטן בתחלת שביעית ונשתהו אח״כ עד לאחר ביעור ועוד נראה דלפי מה שכתבו התוספות לקמן בירק אזלינן בתר לקיטה צ״ל דאיירי הכא בגדלו בו׳ ונלקטו בו׳ וא״כ הוא קשה כיון דבספיחי כרוב איכא למטעי שיסברו שגדל ונלקט בשביעית ה״נ איכא למיחש בשאר ספיחים לאחר הביעור דאיכא למטעי ויש ליישב דלא אזלינן בתר לקיטה אלא לענין דין שביעית סחורה ושאר דינין אבל לאכילה שרי ירק הנלקט בשביעית וגדל בו׳ דזה לא הוי דין ז׳ בדברים אחרים וכן מוכח מדברי התוספות לקמן ועיין בזה באורך בר״ש פ״ט דשביעית ודו״ק:
בא״ד ולא משמע הכי כו׳ עכ״ל ר״ל דלא משמע דר״ש איירי בשמינית מההיא דירושלמי שהביאו התוספות לעיל דקאמר בהדיא דההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית הוה וא״ל לר״ש ולאו את הוא דשרית ליה וק״ל:
בא״ד אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למגזר כו׳ עכ״ל והקשה מהרש״ל הא לרבנן נמי איכא למגזר משום שאר ספיחים דלאחר הביעור אסורין אף לרבנן מדאורייתא ע״כ תוכן קושייתו והאריך ליישב ע״ש ול״נ ליישב דכיון דבשאר ספיחים נמי בכדי שיעשו כיוצא בהן לא אסירי אלא מדרבנן שיסברו שלקטו בשביעית ואסירי לאחר הביעור ליכא למגזר ביה ספיחי כרוב אבל לר״ע דנלקט בז׳ אסור בשאר ספיחים אף קודם ביעור מדאורייתא דהיינו לאכול בז׳ יש לגזור ביה אף בספיחי כרוב קודם ביעור וק״ל:
תוס׳ ד״ה כל הספיחים. לכך נראה לר״ת דבשביעית קודם ביעור. עיין תענית י״ט ע״ב תד״ה רשב״ג:
א ושואלים: מאי [מה הם] דברים אלה של ר׳ שמעון? דתניא הרי שנינו בברייתא]: ר׳ שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, שכל ספיחי הירקות הצומחים מעצמם בשנה השביעית אסורים באכילה חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהם בירק השדה ולא גזרו עליהם גזירה זו משום שאינם דומים לשאר ירקות, ומותר לאכלם כפירות האילן שצמחו מעצמם בשביעית. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים ובכללם אף ספיחי הכרוב.
The Gemara asks: What is that statement of Rabbi Shimon? As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: All after-growths that grow on their own during the Sabbatical Year are prohibited and may not be eaten, except for the after-growths of cabbage, as there is nothing similar to them among the vegetables in the field. The Sages did not extend the decree prohibiting after-growths to cabbage, because it is unlike other vegetables. Rather, it is like fruit of a tree, which may be eaten if it grows wild during the Sabbatical Year. And the Rabbis say: All after-growths are prohibited, including the after-growths of cabbage.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְתַרְוַיְיהוּ אַלִּיבָּא דר׳דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ה:כ׳} הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסוֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ א״ראָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵין זוֹרְעִין מֵהֵיכָא אוֹסְפִין מִכָּאן לַסְּפִיחִין שֶׁהֵן אֲסוּרִין.

The Gemara comments: And both Rabbi Shimon and the Rabbis, who disagree in this case, hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it was taught in a baraita: The verse states, “And if you shall say: What shall we eat in the seventh year? Behold, we may not sow, nor gather our crops” (Leviticus 25:20). Rabbi Akiva said: And since they cannot sow, from where would they gather? Why does the verse mention gathering? It is derived from here that gathering after-growths that were not planted but grew on their own is prohibited.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ שמואל כל ירק אתה יכול לעמוד בין חדש בין ישן ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי לכאורה ר׳ שמעון אומר כל הספיחי׳ מותרין משמע. ותו גרסינן ר׳ שמעון בן יוחאי הוה עבר בשמנוניתא חמא חד מלקט שביעית אמר ליה אסור אמר ליה ספיחין אינון ולית אנת דשרי אמר ליה ולית חברי חלוקין עלי וקרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש ואף על גב דאיכא לשנויי כי ספיחי כרוב היו מיהו כי מעיינת ביה בקצירת ספיחים חלקו כדתניא ספיחי שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן.
א״ר עקיבא – למה נאמר ולא נאסוף מאחר שאין אנו זורעין מה יאספו לימד על הספיחים שאסורין וה״ק הן לא נזרע והגדילין מאיליהן לא נאסוף.
ושמא תאמר האיך אתה אומר שר׳ עקיבא מתיר מן התורה באכילת ספיחים מתורת הפקר והרי בראשון של מנחות (ה׳:) אמרו מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה וכו׳ וקאמר עלה מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן מתיר חדש להדיוט עומר של שביעית יוכיח שאין בו חדש מה לעומר של שביעית שכן מתיר ספיחים כר׳ עקיבא דאסר ואם הוא מתירם קודם הביעור עדיין היה לו לומר שכן מתיר חדש קודם הביעור שהרי הפסח שהוא זמן הבאת העומר אינו זמן הביעור דאדרבה תחילת קציר הוא אין זו קושיא שהספיחים מגרעיני שנה ששית הם אלא שלא הביאו שליש עד תחילת שביעית ומ״מ לקיטתם קודם הפסח ואינם באיסור חדש כגון שהם מבית השלחין שבעמקים שאין ראויים לעומר ורשאי לקצור ובלבד שלא יגדוש ופירשו גדולי הרבנים הטעם מפני שהן רעות ואינן ראויות לקרבן ומ״מ נראה לי דכל ספיחים הנלקטים בחורף אינם בדין חדש ובית השלחין שבעמקים אין הטעם אלא שממהרים להתבשל וכמו שאמרו בתורת כהנים וקצרתם את קצירה שתהא תחילה לכל הנקצרים יכול אף של בית השלחים ובית העמקים תלמוד לומר קצירכם של כלכם יצא של בית השלחים ושל בית העמקים שאינו של כלכם כלומר שממהרים להתבשל וא״כ זה שאמרת במנחות שמתיר ספיחים פירושו על הנלקטים בסמוך לו ומאחר שכן אפשר שבהבאת העומר הוה ליה אחר הביעור שכבר כלה לחיה שבשדה:
ומעירים: ותרוייהו [ושניהם] גם ר׳ שמעון וחכמים החולקים עליו כאן הם אליבא [על פי] שיטת ר׳ עקיבא. דתניא הרי שנינו בברייתא] במדרש הכתוב: ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו״ (ויקרא כה, כ), אמר ר׳ עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין מהיכא [מהיכן] אוספין? ולשם מה יש להזכיר בכתוב את האסיף? אלא מכאן לספיחין שלא זרעום וצמחו מעצמם שהם אסורין אפילו באסיפה בלבד. ועל סמך שיטה זו נחלקו.
The Gemara comments: And both Rabbi Shimon and the Rabbis, who disagree in this case, hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it was taught in a baraita: The verse states, “And if you shall say: What shall we eat in the seventh year? Behold, we may not sow, nor gather our crops” (Leviticus 25:20). Rabbi Akiva said: And since they cannot sow, from where would they gather? Why does the verse mention gathering? It is derived from here that gathering after-growths that were not planted but grew on their own is prohibited.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבָּנַן סָבְרִי גָּזְרִינַן סְפִיחֵי כְרוּב אַטּוּ שְׁאָר סְפִיחֵי דְעָלְמָא ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָא גָּזְרִינַן סְפִיחֵי כְרוּב אַטּוּ סְפִיחֵי דְעָלְמָא.:

The Gemara asks: With regard to what principle then, do they disagree? The Gemara answers: The Rabbis, who prohibit all after-growths, hold: We issue a decree prohibiting cabbage after-growths due to other after-growths in general. And Rabbi Shimon holds: We do not issue a decree prohibiting cabbage after-growths due to other after-growths in general.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחין דעלמא – דאע״ג דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים ספיחין דידיה אסורין דלא לימא טעמא משום דאין בספיחי׳ איסור שביעית ואתו למישרי שאר ספיחים.
זו היא שיטתנו אע״פ שיצאנו מכלל כל שאר המפרשים אלא שמ״מ נשאר לנו מן הקושיא שבתשיעי של שביעית אמרוה לזו של ר׳ שמעון בהפך ר״ל ר׳ שמעון אומר כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים וכן בתלמוד המערב בראשון של ברכות ר׳ שמעון חמא בשמטתא חד דמלקט ספיחים אמר ליה ולית איסור אמר ולאו את הוא דשרית אמר ליה ואין חברי חלוקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה ואנו מתרצים שזו שבכאן בספיחי שביעית שנכנסו לשמינית ומאחר שצמחו בשביעית אסורים חוץ משל כרוב שדרכם לגדל אימהות ר״ל הראשים שהזרע לשם והדבר ניכר שכל שלא גדלו אימהות של שמינית הם לפי הזמן שעבר מן השמינית וזו של שביעית בספיחי ששית שנכנסו לשביעית ומתוך כך מותרין שניכר הוא שהם של ששית חוץ מן הכרוב שדרכן לגדל אימהות ואגב אותם שגדלו אימהות שהם של ששית יש לחוש שמא יביא מן האיסור ר״ל מאותם שלא גדלו אימהות ויאמר מאימהות שבששית הבאתי וזהו מעשה של ר׳ שמעון בתלמוד המערב והוא שאמר ופורץ גדר ישכנו נחש כלומר שלא נאמרה אלא משום גדר ואף זו שאר מפרשים פרשוה בפנים אחרים ובאמת הדברים מבולבלים כמעט שאי אפשר לישבם כהוגן ואנו פרשנו מה שנראה לנו שהוא מתישב יותר לפי בלבול הסוגיות שבענין זה בבבלי ובירושלמי ובמשניות:
ושואלים: במאי קא מיפלגי [באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: רבנן סברי [חכמים האוסרים סוברים] גזרינן [גוזרים אנו] על ספיחי כרוב אטו [משום] שאר ספיחי דעלמא [הספיחים בכלל], ור׳ שמעון סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא [משום ספיחים בכלל].
The Gemara asks: With regard to what principle then, do they disagree? The Gemara answers: The Rabbis, who prohibit all after-growths, hold: We issue a decree prohibiting cabbage after-growths due to other after-growths in general. And Rabbi Shimon holds: We do not issue a decree prohibiting cabbage after-growths due to other after-growths in general.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם וְכוּ׳.: בִּשְׁלָמָא הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת וְלָא לֶיעְבֵּיד.

We learned in the mishna with regard to refraining from performance of labor on Passover eve: With regard to one who travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people do, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. The Gemara asks: Granted, in the case of one who travels from a place where people perform labor to a place where they do not perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went, and a person should not deviate from the standard practice in that place due to potential dispute, and he should not perform labor.
ר׳ חננאלפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כו׳ אקשינן אהא דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקות וכי ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה אלא עושה והא אנן תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא לשם ובאותו מקום אין עושין ומשני אביי הא דתנן אל ישנה ארישא דקתני ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אל ישנה ממנהג המקום שבא בו אלא ישב ולא יעשה.
פיסקא ההולך ממקום כו׳ אמר אביי ארישא רבא אמר לעולם אסיפא וה״ק כו׳. לכאורה נראה דהאי טעמא דאל ישנה מפני המחלוקת בלא״ה לא איצטריך אלא ארישא דלענין חומרי מקום שהלך לשם הוי טעמא מפני המחלוקת ואפשר דאיסורא נמי איכא משום לא תתגודדו כמו שיבואר לקמן משא״כ בסיפא דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם בלא״ה אסור משום אל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל כדמשמע מסוגיא דלעיל אלא דמלשון רש״י לקמן בסוגיא דפירות שביעית לא משמע כן כמו שיבואר:
ב שנינו במשנה בענין שביתה ממלאכה בערב פסח: ההולך ממקום שאין נוהגים לעשות מלאכה בערב פסח למקום שנוהגים ולהיפך — ינהג כמנהג המחמיר. ושואלים: בשלמא [נניח] ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ולא ליעביד [יעשה] מלאכה.
We learned in the mishna with regard to refraining from performance of labor on Passover eve: With regard to one who travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people do, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. The Gemara asks: Granted, in the case of one who travels from a place where people perform labor to a place where they do not perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went, and a person should not deviate from the standard practice in that place due to potential dispute, and he should not perform labor.
ר׳ חננאלפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת וְנַעְבֵּיד הָא אָמְרַתְּ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם.

However, if one traveled from a place where people do not perform labor to a place where they do perform labor, is the ruling there too, that a person should not deviate from the standard practice in that place due to conflict, and perform labor? That cannot be. Didn’t you say: The Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went and the stringencies of the place from which he left? He should not perform any labor.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אם הלך ממקום שאין עושין בו מלאכה למקום שעושין, אף שם אל ישנה אדם מפני המחלוקת ונעביד [ויעשה] מלאכה, וזה אי אפשר לומר הא [הרי] אמרת ״נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם״ שלא לעשות מלאכה!
However, if one traveled from a place where people do not perform labor to a place where they do perform labor, is the ruling there too, that a person should not deviate from the standard practice in that place due to conflict, and perform labor? That cannot be. Didn’t you say: The Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went and the stringencies of the place from which he left? He should not perform any labor.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי אַרֵישָׁא רָבָא אָמַר לְעוֹלָם אַסֵּיפָא וְהָכִי קָאָמַר באֵין בָּזוֹ מִפְּנֵי שִׁינּוּי הַמַּחְלוֹקֶת מַאי קָא אָמְרַתְּ הָרוֹאֶה אוֹמֵר מְלָאכָה אֲסוּרָה מֵימָר אָמְרִי כַּמָּה בַּטְלָנֵי הָוֵי בְּשׁוּקָא.

Abaye said: The principle that one should not deviate due to potential dispute is referring to the first clause, that one who arrives at a place where people do not perform labor adopts the local stringency. Rava said: Actually, it is possible to say this halakha is also referring to the latter clause of the mishna, and this is what it is saying: Refraining from labor does not constitute a deviation that causes dispute. What are you saying; one who sees him will say that he is not working because he believes that performing labor is prohibited, contrary to local practice? That is unlikely, as when people see him inactive that will not be their assumption. Instead, they will say: How many idle people there are in the market every day who do not work. In this case, people will assume that this individual was unable to find work that day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר לעולם אסיפא ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וישב ולא יעשה ואם תאמר אל ישנה מפני המחלוקות שיבאו לומר כי הוא שישב בטל סבור הוא כי המלאכה אסורה והללו שעושין עוברין ואתו לאינצויי הכי רוצה לומר אין בזה מחלוקות כי יש לומר הרואה אותו יושב ובטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולאו משום שאומר שהמלאכה אסורה הלא תראה כמה בני אדם יושבין ובטלין מאנשי המקום בעצמו אומר פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ולאו משום דמלאכה אסורה סבירא להו דקאמרי דבטל.
ארישא – ואל ישנה דמתני׳ ארישא קאי ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין.
רבא אמר לעולם אסיפא – והכי משמע מתני׳ או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא ליעבד דהא דקי״ל בעלמא אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת.
דמאי אמרת – הרואה אותו בטל יאמר זה אומר שהמלאכה אסורה וחלוק על כולנו לא יאמר הכי אלא יאמר מלאכה אין לו שהרי כמה בטלנין יש בשוק כל ימות השנה.
אמר אביי: שההלכה שלא ישנה מפני המחלוקת נאמרה ארישא [על ההתחלה] לענין הבא למקום שאין עושים, שצריך להחמיר כמנהגם. רבא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שגם אסיפא [על סוף המשנה] מדובר, והכי קאמר [וכך אמר] אין בזו במניעה ממלאכה מפני שינוי המחלוקת, מאי קא אמרת [מה אומר אתה] הרואה שהוא בטל אומר שמלאכה אסורה שלא כמנהג המקום? אין הדבר כן, שהרואה אדם שאינו עושה מלאכה אינו סבור בהכרח שעושה זאת מחמת איסור שבדבר אלא מטעם אחר, מימר אמרי [אומרים] הם לעצמם: כמה בטלני הוי בשוקא [בטלנים יש בשוק] שכל יום אינם עושים מלאכה, ואדם זה מן הסתם לא נזדמנה לו מלאכה היום.
Abaye said: The principle that one should not deviate due to potential dispute is referring to the first clause, that one who arrives at a place where people do not perform labor adopts the local stringency. Rava said: Actually, it is possible to say this halakha is also referring to the latter clause of the mishna, and this is what it is saying: Refraining from labor does not constitute a deviation that causes dispute. What are you saying; one who sees him will say that he is not working because he believes that performing labor is prohibited, contrary to local practice? That is unlikely, as when people see him inactive that will not be their assumption. Instead, they will say: How many idle people there are in the market every day who do not work. In this case, people will assume that this individual was unable to find work that day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַבִּי אַבָּא כְּגוֹן אֲנַן דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא

After discussing stringencies resulting from customs, the Gemara elaborates on the second day of a Festival observed in the Diaspora. Rav Safra said to Rabbi Abba: Communities in a situation like us, who, based on calculations, already know the determination of the month and are no longer concerned lest the Festival be observed on the wrong day, clearly, on the second day of a Festival,
ראב״ןתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב חסדאא לרבי אבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא, ובני מקומי עושין ב׳ ימים כי קא אזילנ׳ לארץ ישראל דלית להו אלא חד יומא, ביישוב לא עבידנא, משוםב חומר מקום שאני שםג, במדבר, של ארץ ישראל, מי עבידנא, ביום שהוא ברור לי שהוא חול. מי אמור רבנן בכי האי גוונא במדבר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא. ואמר ליה הכי אמר רבי אמי ביישוב אסור במדבר מותרד. מדבעא מיניה מדבר של ארץ ישראל, מכלל דבכל מקומות ארצו אסור. שמע מינה דדבר שנוהגין בו איסור במדינת בבל, בכל פרוורהא אסור לשנות. והיינו דאמרינן (כתובות נד ע״א) בבל וכל פרוורהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוורהא נהוג כשמואל.
א. צ״ל רב ספרא כפי שהוא בכל המקורות [ובכללם פר״ח]. וכן העתיק את לשון רבינו בחי׳ חת״ס למכילתין.
ב. לפנינו בגמרא ׳מפני שינוי המחלוקת׳ אלא שכבר כתב בדק״ס שכמה ראשונים ל״ג לה. וכן ליתא בכמה כת״י של הגמרא.
ג. בחי׳ חת״ס הנ״ל העתיק ׳משם׳. ועי׳ להלן בהערה איך פירש דברי רבינו.
ד. מתחילת הדיבור עד כאן מקורו בפי׳ ר״ח לדף נא סע״ב. ומפרשים ר״ח ורבינו שרב ספרא היה דר בבבל שעושים שם שני ימים, והלך לארץ ישראל שאינם עושים שם אלא יום אחד, לא כרש״י ועו״ר שמפרשים שהיה דר בא״י והלך לבבל. ונחלקו רבותינו בפירוש דברי ר״ח ורבינו. החת״ס בחידושיו לפסחים שם פירש בד׳ רבינו [פי׳ ר״ח לא נדפס בימיו] שרב ספרא שאמר בישוב לא עבידנא, היינו איני עושה מלאכה ביו״ט שני, כיון שהיתה דעתו לחזור לחוץ לארץ. ובמדבר א״ל ר׳ אבא שמותר לו לעשות מלאכה אף על פי שדעתו לחזור, לפי שמן הדין היה שמנהג יום טוב שני לא ינהג בחוץ לארץ אלא בישוב, משום מנהג אבותיכם בידיכם, אבל לא במדבר שלא נהגו בו אבותינו שני ימים טובים, אלא שלא פלוג רבנן, וחייבו לנהוג שני ימים אף במדבר, ולכן כשהלך לארץ ישראל לא היה חייב לנהוג שני ימים משום חומרי המקום שיצא משם, אלא בישוב, שכנגדו בחוץ לארץ אסור לעשות מלאכה מן הדין, אבל לא במדבר, שכנגדו בחוץ לארץ אינו אסור במלאכה אלא משום לא פלוג. וכ״פ הר״ב אבן שלמה גם בדברי רבינו וגם בדברי ר״ח. אבל הר״ב כלי חמדה [הו״ד באבן שלמה] פירש להיפך, שרב ספרא שאמר בישוב לא עבידנא, היינו שלא עשה שם יום טוב שני [אלא עשה מלאכה], משום חומרי מקום שהוא שם שצריך לנהוג כחומרי ארץ ישראל שהלך לשם, ואסור לנהוג יום טוב שני בארץ ישראל משום בל תוסיף, [וכשיטת החכ״צ סי׳ קסז], ור׳ אבא שא״ל במדבר מותר, היינו שבמדבר של ארץ ישראל מותר לעשות יום טוב שני וממילא חייב הוא לעשות כן מדין נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם. [ועיקר פירוש זה גם בהג׳ אבן לשם בדביר]. וכתב הר״ב כ״ח שפירושו מכוון בלשון ר״ח אבל מלשון רבינו לא משמע כן [ולא ביאר למה]. וא״כ לפירוש החת״ס ואב״ש ס״ל לר״ח ורבינו דבן חו״ל הבא לא״י ודעתו לחזור נוהג יו״ט שני בישוב ויו״ט אחד במדבר, וכ״כ בשו״ע הגר״ז סי׳ תצו סי״א ובמקורות שם בשם רבינו [אלא שלא חילק בין ישוב למדבר ונראה שמפרש דבשניהם נוהג יו״ט שני], ולהבנת הר״ב כ״ח ואבן לשם בדביר נוהג יום אחד בישוב ושני ימים במדבר.
כגון אנא דידענא בקביעא דירחא – ולא בסוד העיבור קאמר דהא בני בבל בקיאי בעיבורא דירחא כדאמרינן בריש ביצה (דף ד:) ועבדי תרי יומי אלא מפרש ר״ת שהיה במקום ששלוחי בית דין מגיעין ושם אין עושין אלא יום אחד והיינו בקביעא דירחא שהיה יודע מתי נקבע החודש דהתם ליכא למיגזר שמא יעשה מלאכה בי״ט ששומעין קידוש החודש.
אמר ליה רב ספרא לר׳ אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא – פי׳ אפי׳ בזמן השלוחים הייתי יודע בקביעא דירחא כי בזמן הזה הא קיימא לן דידעינן בקביעא דירחא וגזרו לעשות שני ימים טובים משום מנהג אבותיהם בידיהם. כך פי׳ ר״ת ז״ל. כתב רבינו זרחיה הני דנחתי ממערבא אסור להו למיעבד עבידתא ביו״ט שני ביישוב אפי׳ דעתו לחזור לפי שהוא מנהג לחזור (נ״ל דצ״ל להחמיר, המעתיק) כל זמן שפשט איסורא בכל הגולה כולה ואין לפרוץ ובמדבר מותר אפי׳ אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע ליישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ויעשה כמותם ואסור בין ביישוב בין במדבר ע״כ.
וכתב הרי״ט ז״ל ודבריו בזה ברורים ונכונים אבל הוא ז״ל כתב בעניני המנהגים של שמועתנו דברים שאינו מחוורים כמו שיתבאר לכל אדם ודבריו ותשובתם כתובים בספר המלחמות ה׳.
בד״ה כגון אנא כו׳ שהי׳ במקום ששלוחי ב״ד מגיעין ושם אין עושין אלא יום א׳ כו׳ עכ״ל ויש לדקדק אם הי׳ במקום שמגיעין שלוחי ב״ד הרי גם הם לא היו עושין אלא יום א׳ ומאי קאמר בישוב לא עבידנא כו׳ ואם נאמר דר״ל לעיר של רב ספרא היו מגיעין שלוחי ב״ד אלא שהוא הלך לשבות ביו״ט לעיר אחרת שלא היו מגיעין לשם שלוחי ב״ד קשה אם הוא היה יכול להגיע לשם אחר ששמע מפי שלוחי ב״ד באיזה יום קבעו החודש א״כ גם השלוחים היו יכולין להגיע לשם להודיעם ולמה עשו שם ב׳ ימים ויש ליישב ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה כגון אנא דידענא בקביעא דירחא כו׳ אלא מפרש ר״ת שהיה במקום ששלוחי ב״ד מגיעין כו׳ עס״ה. נראה מבואר בכוונת התוס׳ דמקום דירתו של רב ספרא היה מקום ששלוחי ב״ד מגיעין אלא כשהולך למקום שאין שלוחי ב״ד מגיעין שהיו עושין ב׳ ימים שפיר קאמר בישוב לא עבידנא כו׳ ומה שנתקשה מהרש״א בזה דא״כ שרב ספרא ידע ושמע מפי שלוחי ב״ד קודם שהגיע לאותו מקום שהלך אם כן באותו מקום נמי שלוחי ב״ד מגיעין כמו שהגיע רב ספרא לשם ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא רב ספרא בבבל הוי דבקיאי בקביעא דירחא אפילו שלא ע״י שלוחי ב״ד היה יודע שהקביעות ביום ראשון ואע״ג דאפי׳ הכי בבבל עבדי תרי יומי היינו אותן שדרין במקום שאין השלוחין מגיעין דגזרינן דלמא אתי לקלקולי ואם כן רב ספרא גופא לא היה צריך לחוש לכך אלא משום מנהג אותו מקום שהלך לשם. ועוד דבלא״ה משכחת לה שפיר אם אותו מקום שהלך לשם היה מקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי כדאיתא בפ״ק דר״ה דף כ״א דעבדי תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי משא״כ רב ספרא גופא לא היה צריך לאותה גזירה כיון שהיה דירתו במקום שמגיעין אף שלוחי תשרי. וראשון נראה עיקר בכוונת התוס׳:
גמ׳ כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. עי׳ מהרש״א ולענ״ד י״ל דהא במקום דמגיעים ג״כ שלוחי תשרי והלך בניסן למקום דמגיעים שם שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי והם צריכים לעשות ב׳ ימים כדאי׳ בר״ה:
ג כיון שדובר בענין חומרות הבאות מתוך שמירת מנהגים, מנסים לברר מקצת מאיסורי יום טוב שני של גלויות, שאף הם תלויים במנהג הגולה שמחזיקה בשמירת שני ימים אלה. אמר ליה [לו] רב ספרא לר׳ אבא: כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא [אנו היודעים כבר את קביעות החודש לפי החשבונות] ואין לחשוש לנו שמא נטעה ולא נעשה את החג בזמנו,
After discussing stringencies resulting from customs, the Gemara elaborates on the second day of a Festival observed in the Diaspora. Rav Safra said to Rabbi Abba: Communities in a situation like us, who, based on calculations, already know the determination of the month and are no longer concerned lest the Festival be observed on the wrong day, clearly, on the second day of a Festival,
ראב״ןתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים נא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים נא:, ר׳ חננאל פסחים נא:, הערוך על סדר הש"ס פסחים נא:, רש"י פסחים נא:, ראב"ן פסחים נא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים נא:, בעל המאור פסחים נא: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים נא: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים נא:, בית הבחירה למאירי פסחים נא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים נא:, מהר"ם חלאווה פסחים נא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים נא:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים נא:, פני יהושע פסחים נא:, גליון הש"ס לרע"א פסחים נא:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים נא:, אסופת מאמרים פסחים נא:

Pesachim 51b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 51b, R. Chananel Pesachim 51b, Collected from HeArukh Pesachim 51b, Rashi Pesachim 51b, Raavan Pesachim 51b, Tosafot Pesachim 51b, Baal HaMaor Pesachim 51b, Raavad Katuv Sham Pesachim 51b, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 51b, Meiri Pesachim 51b, Ritva Pesachim 51b, R. Moshe Chalava Pesachim 51b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 51b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 51b, Penei Yehoshua Pesachim 51b, Gilyon HaShas Pesachim 51b, Steinsaltz Commentary Pesachim 51b, Collected Articles Pesachim 51b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144