{מקונטרס אחרון:} עוד בסוף פרק הערל:⁠^א הא דאמר ר׳ יוסי אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר הוא אם מין נקיבה היא – פירשו חכמי הצרפתים ז״ל^ב, דמאי בריה, בריה מיוחדת שלא הכריעו בו חכמים אם מין זכר הוא או מין נקבה הוא, לומר שהוא ספק, לאפוקי ממאן דאמר^ג אנדרוגינוס כהן שנשא אשה מאכילה בתרומה. תדע מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים, ואי בריה בפני עצמה ממש שאינו ספק, אדרבא הרי הכריעו בו, שאינו לא זכר ולא נקבה. והביאו ראיה לדבר, מדאמרינן במסכת נדה בפרק המפלת^ד, אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן^ה אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה, ראו אודם אין חייבים וכו׳, ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. התרומה שנאמר^ו מזכר עד נקבה תשלחו^ז זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. אלמא לרב אנדרוגינוס ספיקא הוי, ואי זכר הוא מטמא משום לובן, ואי נקבה היא מטמאה משום אודם. ואי ס״ד ר׳ יוסי בריה בפני עצמה שאינו לא זכר ולא נקבה קאמר, אם כן אפילו בלובן ואודם כאחת לא נטמא כלל, ולא נשרוף עליהו תרומה וקדשים, דהא רב כר׳ יוסי דברייתא סבירא ליה, כדפרישי׳ בדוכתה^ח, אלא ש״מ אנדרוגינוס לר׳ יוסי, ספק זכר ספק נקבה הוא, ובריה דספק קאמר. וכן פירשו זו שאמרו במסכת חולין^ט לגבי כוי, ר׳ יוסי אומר ברי׳ בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, לומר שהוא ספק. וראי׳ הביאו, דהא ר׳ יוסי גופי׳ קאמר^י, כוי אין שוחטין אותו בי״ט ואם שחטו אין מכסין את דמו, ואי בריה ממש הוי, א״כ לא שייכא בי׳ מצות כסוי כלל, דחיה כתיב. כל זה נתפרש בתוס׳ במסכת נדה^כ, והם האריכו עוד. ולפי דעתי אינן דברים נכונים, דלשון בריה בפני עצמה הוא, לאפוקי מספק איתמר בכל מקום, כדאמרינן גבי כוי בפרק בתרא דיומא^ל, כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור, והוינן בה, מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא הוי איצטריך קרא לאיתויי ספיקא, ופריק^מ, קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא, דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אדא בר אבין כל דם לרבות דמו של כוי איצטריך קרא לאתויי ספיקא, אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא, והיינו שאינו לא חיה ולא בהמה כלל. ואיתא נמי בכריתות בפרק דם שחיטה^נ, וש״מ דלשון בריה בפני עצמה הוא להוציא מכלל ספק איתמר, והכתוב צריך לרבות לענין דם שנוהג בחיה ובבהמה, ובודאי לשון אחד הוא ופירוש שוה מתפרש בהם בכל מקום^ס. והכי נמי בפרק על אלו מומין^ע, דקס״ד למימר לר׳ שמעון בן יהודה, טומטום בריה הוי ולא קדיש בבכורה, ודחינן לה דכ״ע טומטום בבריה לא מספקא וכו׳. הכי נמי הוא בריה מין בפני עצמו דלאו זכר ולאו נקבה ואפילו לכשיקרע, ולפיכך לא קדיש כלל, וממילא שמעת דטומטום לא מספקא בבריה, ואנדרוגינוס מסתפק נמי בבריה, ובכלן להוציאו מכלל ספק איתמר בריה. ועוד, אי ס״ד ר׳ יוסי נמי בריה דספק קאמר, מאן האי תנא דשמעת לי׳ בכוי בריה ממש שאינו לא בהמה ולא חיה כלל, דאיצטריך קרא לרבויי לגבי חלב ודם^פ. וכן באנדרוגינוס עצמו, אמרינן בפרק קמא דחגיגה^צ, זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס, והוינן בה נמי, בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא, אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והיינו בריה ממש, דליתא ספק זכר ספק נקבה, והיינו כר׳ יוסי דשמעינן ליה בריה הוי, וליכא בכולהו תנאי אמאן תרמייה אלא לר׳ יוסי. תדע, דהא רב גופיה דפסק כר׳ יוסי דאמר בריה^ק כדפרישית^ר, והוא גופיה קאמר לקמן^ש, חייבין עליו סקילה משני מקומות, ואי מספק נקבה הוא, היאך חייבין עליו סקילה כלל. וליכא למימר שאני התם כדנקיט לה טעמא, דכתיב^ת ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אי זהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, דאי ספיקא הוא לא מתרבי בזכר כלל, ואי מתרבי מהתם לא מסתפק בנקבה, אלא ודאי בריה שאינה זכר ונקבה קאמר^א. ומה שאמרו^ב ולא הכריעו בו חכמים, לומר מין בפני עצמו הוא, שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או מכלל מיני בהמה, אלא מצאו בו סימני שניהם, לפיכך עשאוהו מין שלישי בפני עצמו. וכן באנדרוגינוס, לפי שלא הכריעו עליו בסימנין של איש לעשותו כאיש, ולא בסימנין של אשה לעשותו כאשה, לפיכך הוציאוהו מכלל שניהם ועשאוהו בריה בפני עצמו. לא אמרו שלא הכירו, אלא שלא הכריעו, שאין נקבה אלא במוכרעת בסימנין לנקבה, ואין זכר אלא במוכרע לזכרות, הילכך מינא הוא^ג. ולענין הקושיא שאמרו, א״כ לדעת רב למה יטמא בלובן ואודם כאחת^ד, י״ל, דקרא^ה דמזכר ועד נקבה תשלחו, למעוטי טומטום, ורב למעוטי ספיקא דזכר או נקבה קאמר, ונקט ליה טומטום כדברי הכל, ונקט ליה אנדרוגינוס למאן דמשוי ליה ספק, ואליבא דנפשיה כדי נסביה, דפשיטא דאין חייבין עליו על ביאת מקדש. ודקאמר שורפין עליהן תרומה, נמי אטומטום דוקא, ואנדרוגינוס לדידיה לאו דוקא, אלא סירכא בעלמא נקט אנדרוגינוס^ו. וכן מה שאמרו^ז למה מכסין את דמו, נ״ל דודאי למ״ד בריה הוי טעון הוא כסוי, דאשכחן דרבייה רחמנא לענין דם^ח, וכן לענין חלב^ט, וכן לענין מתנות^י, הילכך בדברים השוין בחיה ובהמה לדון בו כבריה ולהוציאו מדין שניהם^כ אי איפשר, וכדאמרינן בפרק דם שחיטה^ל, טומאתו ושחיטתו מנא לן סברא הוא מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה. אבל לענין הפרש שבין בהמה וחיה, כיון שלא הוכרעו בו סימני בהמה יותר מסימני חיה, לפיכך לא הכריעו בו חכמים לעשותו כבהמה לכל דבר משום רבוייא דחלב ומתנות, אלא בריה הוא^מ, ושמא נתנה עליו תורה חומרי בהמה וחומרי חיה, וזה שריבה אותו לענין דם שמא מדין חיה רבתה אותו, דמאי טעמא לרבי לי׳ לדין בהמה [יותר מלדין חיה, דלא מצינו בו סימני בהמה]⁠^נ יותר מסימני חיה. והיינו ספיקא דר׳ יוסי בכוי, דקאמר בפ׳ כסוי הדם^ס, כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יום טוב. המתחוור^ע יותר בענין הזה, וההיא דתנן בבכורות^פ, וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד, ואיתמר עלה^צ, לרבנן תרי מיעוטי כתיבי [הזכר]⁠^ק הזכרים, דאלמא מדין זכר בעלמא לא ממעיט אנדרוגינוס^ר. לר׳ יוסי ודאי לא צריכי, לרבנן דהתם צריכי, דקס״ד התם דסברי לה בעלמא כמ״ד זכר הוי, ומשום תרי הזכרים אימעיט. ומיהו דחיה בעלמא איתמר, ואתא כרבנן דר׳ יוסי^ש, ומשום הזכר לחודיה נפקא^ת.

הא דאמר רב הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי ובקדוש – נ״ל דמש״ה לא אמרינן כר׳ יוסי ור׳ שמעון, משום דרב סבר לה כר׳ יוסי דברייתא דשבקיה לבר זוגיה. ומיהו ודאי הכא לא אתו למפסק כר׳ יוסי, אלא בהני דאיירי בהו בהדיא ר׳ שמעון^א. ורש״י ז״ל^ב פי׳, דאמרי בי רב פליגא אדרב, והלכה כר׳ יוסי דמתניתין קאמר, בכולהו דאיירי בהו רבי שמעון. ולא כן דעת רבינו אלפסי ז״ל^ג. ובסוף זאת המסכתא, אני אאריך עוד בזו ההלכה. בדין אנדרוגינוס^ד.