×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – יציאות השבת
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
Chapter 1
MISHNA: The acts of carrying out from a public domain into a private domain or vice versa, which are prohibited on Shabbat, are primarily two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person outside, in a public domain.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
יצאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים כו׳.
רי״ף מסכת שבת
(הקדמה)
1 פרק א – יציאות השבת2
{משנה שבת א:א} יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של-בעל הבית או שנטל [מתוכה]⁠3 והוציא העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של-עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור: פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין: פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין:
1. במסכת שבת נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י אוקספורד הונטינגטון 135 (כ״י א). חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י ניו יורק ביהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ), כ״י מוסקבה 1154, קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
2. כ״י א הכותרת: ״אַתְחִיל לִכְתּוֹב מַסֶּ׳ שַׁבָּת בְּרַחְמֵי שְׁמַיָּא כ״ד פְּרָקִים כְּנֶגֶד מִשְׁמְרוֹת יְהוֹיָרִיב״.
3. מתוכה: כך ב-גא, גב, גג, גד, גח, גט, גיא, כ״י נ, דפוסים, רמב״ם בפיהמ״ש (בהתאם ללשון שבהמשך המשנה). כ״י א: ״מידו״.
מתני׳ יציאות השבת – הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת ובגמ׳ מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות.
שתים שהן ארבע בפנים – לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבע״ה ובפ׳ הזורק (לקמן צו:) ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ לא תפיקו מרה״י לר״ה להביא נדבה למחנה לויה ויום השבת היה כדיליף התם ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת.
שהן ארבע – מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש להו ואזיל.
ושתים שהן ד׳ בחוץ – שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ ושתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמרא (דף ג.) שנים שעשאוה פטורים.
מתני׳ יציאות השבת שתים שהן ארבע – הקשה ריב״א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן (שבת עג.) דהתם קתני אבות מלאכות מ׳ חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף והוה ליה להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע״ש מבעוד יום כגון לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה אין שורין דיו וסמנין ואין צולין בשר ואח״כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהם דברים הנוהגים עם חשיכה ואח״כ במה בהמה ובמה אשה יוצאה דברים הנוהגים בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת ודרך התנא לשנות כסדר זה כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י״ד ושוב בי״ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין הערבים ואחר כך שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בז׳ ימי׳ קוד׳ יה״כ ואח״כ בעיה״כ ואח״כ ליל י״כ ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעי׳ עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד׳ על ד׳ וידו של אדם אינה לא כרה״י ולא כרה״ר ור״ת מפרש דדבר ההוה רגיל הש״ס לשנות תחילה וכן במס׳ ב״ק (דף ב) השור והבור המבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גבי ד׳ צריכין להודות בפרק הרואה (ברכות דף נד:) דלא נקט הש״ס כסדר הפסוק ועוד מפרש ר״ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו אע״ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המעביר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש.
יציאות – הוצאות הוה ליה למתני׳ אלא נקט יציאות לישנא דקרא אל יצא איש ממקומו (שמות טז) ודרשינן מינה (עירובין דף יז:) הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן.
שתים שהן ארבע בפנים – כן נראה כמו שמפרש רש״י כאן דמבפנים היינו לבעה״ב העומד בפנים ובחוץ היינו לעני העומד בחוץ שתים הוצאות והכנסות דחיוב שהן ד׳ הוצאות והכנסות דפטור ובשבועות פרש״י בפנים היינו הכנסות פנים שנים דחיוב דעני ודעשיר ושנים דפטור ובחוץ היינו הוצאות חוץ ואין נראה מדפירש מילי דעני לחוד ומילי דעשיר לחוד משמע כפי שפירש כאן ולפי׳ דהתם לא היה לו לערב הוצאות והכנסות יחד ומיהו שמא לפי שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש הוצאות לבד [והכנסו׳ לבד] מ״מ אין נראה לרבינו אלחנן מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים.
יציאות השבת ארבעהא שתים שהן [ארבע]ב בפנים ושתים שהן ד׳ בחוץ וכו׳
א. אינו לפנינו, ונראה שהוא ט״ס ונתחלף הסדר
ב. לפנינו
מסכת שבת
פרק יציאות השבת
[מתני׳] [א]. יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו׳. יציאות שבת הוצאה מרשות לרשות האמורות לשבת, ובגמרא מפרש (נמי) דלהכנסה [נמי] קרי יציאות, הואיל ומוציאו מרשות לרשות.
שתים שהן ארבע בפנים. לאותן העומדים בפנים, דהיינו בעל הבית, שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבעל הבית. ובפרק הזורק ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול וגו׳, אמר להם משה לא תפיקו מרשות היחיד, דהיינו מחנה ישראל, וכל אחד ואחד היה יודע רשותו, ואין לחברו רשות עמו שם, למחנה לוייה, דזהו רשות הרבים, שכל ישראל היו באים שם לפני משה לדין לפניו ולשאל איסור והיתר ואין מוחה בידו. וקא קרי להוצאה מלאכה, דכתיב אל יעשו עוד מלאכה, שלא יוציאו (שבתם) [נדבתם] מרשותם לרשות הרבים דהיינו מחנה לויה, הם הכי נמי כשכתיב בשבת לא תעשה [כל] מלאכה, הוצאה מיקריא מלאכה. ולהכי כתיבא פרשת שבת גבי פרשת משכן בויקהל, ללמוד זה מזה, שכל מה שנקרא מלאכה במשכן, נאסר בשבת משום לא תעשה כל מלאכה. ועל שתים אלה חייב חטאת על שגגתן, ועל זדונן כרת ועל התראתן מיתה, [וכן] בכל מלאכות שבת, כשעושה המלאכה האחד מהן, או העני או בעל הבית, כגון שעשה העני לבדו העקירה וההנחה, או בעל הבית לבדו, כלו׳ שנגמרה כל המלאכה על יד אחד לבדו.
שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, ואם עשה פטור, כדמפרש ואזיל, (אבל) דהיכא שהאחד מהם עושה תחלת האיסור דזהו עקירה, והשני גומר המעשה, כלומר שעושה הנחה, (דחזינן) [דילפינן] ליה מקרא דכתיב בעשותה אחת (מכל) [מ]⁠מצות י״י, יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין, דזה עוקר וזה מניח.
ושתים שהן ארבע בחוץ. למי שעומד בחוץ דהיינו עני, כלומר שתים מן התורה, הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ.
שהן ארבע. עם שתים אחרים שהוסיפו חכמים שכשהמלאכה נעשית על ידי שנים, כלומר שזה עוקר וזה מניח שאסור לכתחלה ואם עשה פטור, כדאמרינן בגמ׳ כדפרשינן.
פרק יציאות שבת
יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. פי׳ בפנים לאותן העומדים בפנים, ופי׳ בחוץ לאותן העומדים בחוץ, והיינו דקא מפרש כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, ואיידי דקא סליק מדיני העומד בחוץ מפרש חיובי דעני שהוא עומד בחוץ והדר מפרש חיובי דבעל הבית העומד בפנים. ומפרש הכנסת עני תחלה, והדר מפרש הוצאה, אע״פ שזו תולדה וזו אב, הקדים תולדה לאב, שכן דרך עני להכניס תחלה ואחר כך מוציא אי נמי איידי דחביבא ליה אקדמה. והדר מפרש חיובא דבעל הבית הוצאה ברישא והדר הכנסה, שכן דרכו להוציא והדר מכניס. וכדרך שפירש חיובי העני, אחד שפשט ידו לפנים ואחד שנטל מתוך [יד] בעל הבית, פירש גם כן בדרך זו פטורי העני, אחד שפשט ידו לפנים ואחד שנתן לתוך [יד] בעל הבית והכניס, ואע״ג דתרווייהו משום הכנסה נינהו, לפי מה שפירש ר״ש ז״ל דעקירות דמצי למייתי לידי חיוב חטאת קא תני אפילו הכי חשיב להו בתרתי מפני שדרך הפטורין אבל אסורין כדרך החיובין, אע״פ שהחיובין הם אחד משום הכנסה ואחד משום הוצאה והפטורין אבל אסורין תרוייהו משום הכנסה, אפילו הכי חשיב להו בתרתי מפני שהפטורין הם כדרך החיובין. וכן נמי גבי בעל הבית, אע״ג דתרוייהו הפטורין אבל אסורין הם משום הוצאה לפירוש ר״ש ז״ל דלא חשיב אלא עקירות, אפילו הכי חשיב להו בתרתי מפני שהפטורין אבל אסורין הם כדרך החיובין, כשם שהחיוב הוא בפשט בעל הבית ידו לחוץ כך הפטור אבל אסור פשט בעל הבית ידו לחוץ. וכשם שהחיוב האחד של בעל הבית הוא נטל מתוך [יד] העני והכניס, כך הפטור אבל אסור בנתן לתוך ידו של עני והוציא. כך צריך לומר לפירוש רבינו שלמה ז״ל דמפרש פטורי ואתי בהו לידי חיוב חטאת קתני הם העקירות. מיהו אני קבלתי פירוש אחר מאבא מרי ז״ל, והוא הנכון דפטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת (הרי) [הם] כשפשט ידו לרשות אחר (ד)⁠כותה [ברישא חייב חטאת], דילמא אתי לידי חיוב חטאת כשעוקר ומניח. וזה הפירוש הנכון, מפני שהפטורין אבל אסורין הם אחד משום הכנסה ואחד משום הוצאה כדרך החיובין, וכשם שהחיובין מיתנו, חיובי (חיובי) דעני בחד בבא וחיובי דבעל הבית בחד בבא, כך הפטורין אבל אסורין.
פרק ראשון. יציאות השבת
מתני׳ יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים – פירש״י ז״ל בפנים לאותו העומד בפנים, ושתים הוצאה והכנסה דבעל הבית, לחיוב, שהן ארבע הוצאתו והכנסתו לפטור, וכן בחוץ שתים שהן ארבע הוצאה והכנסה דעני לחיוב ולפטור. ופתח לפרושי דעני, והוא מהיכא דסליק, ואמר פשט העני את ידו לפנים ופירש הוצאה והכנסה דעני לחיוב בסדורא דרישא. וי״מא בפנים היינו לחפץ שהוא נכנס לפנים, והיינו הכנסה, ולפי שאין חיוב המלאכה אלא בהכנסה והיא דמתיא ליהב חטאת, קרי להכנסה מלאכה דבפנים. ושתים הכנסה דבעל הבית והכנסה דעני לחיוב, שהן ארבע בשתי הכנסות של פטור, ובחוץ שתי הוצאות לחיוב, שהן ארבע שתי הוצאות של פטור. ופי׳ הכנסה בתחלה, מהיכא דפתח ביה, וליכא קפידא במלתא כדמפורש בריש מס׳ נדריםג דזמנין תנא מפרש מהיכא דסליק מיניה וזמנין מהיכא דפתח ביה ולא קפיד. והא דתני הכנסה והוצאה דעני בחדא, ולא נקיט אורחא דרישא, כיון דפתח במילי דעני מסיים להו. ואחרים פירשוד שתים בפנים היינו הוצאה דבע״ה לחיוב, והוצאה דבעל הבית לפטור, שהן ארבע הכנסה לחיוב והכנסה לפטור, ושתים שהן ד׳ בחוץ נמי היינו הכנסה דעני לחיוב והכנסה לפטור, שהן ד׳ הוצאתו לחיוב והוצאתו לפטור. ואין הפי׳ הזה נכון, לפי שאין הפטור כדאי להוליד תולדות ואין ראוי לקרותו אב, ודאמרי׳ בגמ׳ וכ״ת מהן לחיוב ומהן לפטור, לאו אאבות קיימי, אלא הכי קאמר וכי תימא התם לא קתני אלא אבות, והיינו הוצאות שתים לחיוב ותולדותיהן הוצאות שתים לפטור. ואיכא דקשי׳ ליה,⁠ה היכי מנו רבנן הוצאות בשתים הא שם הוצאה חד הוא, כדמקשינן בגמ׳ בפרק ידיעות הטומאהו והא שם טומאה אחת היא, ואע״ג דאסיקנא התם דתרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש, אבל שם הוצאה ודאי אחת הוא. ובתוס׳ רבותינו הצרפתיםז ז״ל אמרו לכך מנו אותם חכמים בשתים, משום דפלגינהו רחמנא בשתים דמתרי קראי נפקא לן, חד בפרק הזורקח מדכתיב ויכלא העם מהביא, נמנעו מלהוציא מביתם למחנה לויה שהוא רשות הרבים, והיינו הוצאה דבעה״ב, והוצאה דעני נפקא לן במס׳ ערובין בפ״קט מדכתיב אל יצא איש ממקומו, דאמרינן התם לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, מדכתיבי אל יצא איש ממקומו, והוינן בה וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד, לומר שזה ניתן לאזהרת מיתת ב״ד דהוצאה בכלל היא דקרי׳ בה אל יוציא, ואע״ג דהתם מסקינן אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב, ואל יצא קרינן, התם ה״ק דעיקר קרא לתחומין הוא, אבל הוצאה לא נפקא מכלליה,⁠כ וכ״ש לרבנן דאמרי תחומין מדרבנן דאל יוציא בלחוד הוא. וא״ת קראי גופייהו ל״ל, צריכי סד״א הוצאה חידוש הוא, שברה״י מותר לישא משא גדול, ואם הוציא לרה״ר כגרוגרת חייב מה שאין כן בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות, אלא איסורן מחמת עצמן,⁠ל והואיל וחידוש הוא אין לך בה אלא חדושה בלבד, והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו, לפיכך פירשה הכתוב לשתיהן.⁠מ ומיהו הואיל ומלאכה אחת היא, לא נמנית בכלל אבות מלאכות בשתים, והביאו ראיה לדבר מדלא גמרינן לה ממשכן דהא ודאי הוצאה היתה במשכןנ ולא למדוה משם, כמו שלמדנו לל״ח מלאכות הנשארות, ואמרי׳ נמי בפרק הזורקס ממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימה ליה מלאכה, ומסקנא גמר העברה העברה מיה״כ, אלמא ליכא למיגמר ממשכן, אלא צריכה היתה תורה לפורטהע לעצמה. ואי קשי׳ לך, א״כ לימא ללאו יצאתה ואזהרה שמענו עונש מנין, יש להשיב לך כיון שהיתה במשכן ואשכחן דקפיד עלה רחמנא בלאו, ואזהר עלה רחמנא, הדרא לכלל שאר כל המלאכות שהיו במשכן.⁠פ ואין דברים הללו מחוורין כל צרכן.
וי״א דלא צריכי תרי קראי להוצאה דעני ודבעה״ב, שאלו כן הוה מנינן להו באבות מלאכות בתרתי ונמצאו ארבעים, אלא משום דאי כ׳ רחמנא חד, הוה אמינא ללאו יצאתה ואין בה מיתת ב״ד, לכך שנה עליו הכתוב להביאה לכלל שאר מלאכות.⁠צ ודקא קשיא לך למה מנו אותן חכמים שתים, לאו קושי׳ היא, דלא דמי למאי דאקשינן בפרק ידיעת הטומאה שם טומאה אחת היא, דהתם בין נגע בקודש בין שנכנס במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתה, אי אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא, הלכך לעולם העלמה אחת היא לגמרי, אבל הכא הואיל ושתי הוצאות הם בשני ענינים תרתי חשיבי, וכ״ש שיש להתחייב על הוצאת בעה״ב והכנסת עני,⁠ק שדרך האדם למשוך לעצמו והיא המלאכה החשובה אצלם, וזה הטעם נכון בתי׳ הקושיא. אבל נראה דלא צריכי תרי קראי להוצאה, ופלוגתא דתנאי היא, דמאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא, ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן. ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא, מפיק לה מאל יצא קרינן ביה אל יוציא, ויכלא לא משמע ליה דלא גמר העברה העברה מיה״כ אלא בחול קאי, ומשום דשלימה מלאכה. אי נמי לכולי עלמא מויכלא, ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר׳ יונתן בלחוד דקשיא ליה התםר ודחייה רב אשי לגמרי לכ״ע, ולמ״ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת יוצאי המן אתא,⁠ש דהא ע״כ למ״ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא, צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא. ופי׳ שהזכרנו בזה למעלה1 פי׳ משובש ורחוק הוא, דכיון דמקרא ומסורת אל יצא, ולתחומין אתא, אל יוציא מנא ליה. ועוד, דא״כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לעולם. ירושלמית א״ר יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שתים וכו׳. פי׳, מפני שמשונה הוצאת זה מזה, מפני שהעני מביא לרה״ר שהוא עומד ודרך הוצאה בכך, ובע״ה מוציא מרה״י שהוא בו לרשות שאינו עומד שם.
וראיתי לבעלי הקונדריסיןא שפי׳ למה פתח תנא דמכילתין בהוצאה, משום דבעי למינקט סדרא מערב שבת כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, והדר מייתי סדורא דיומא במה מדליקין, שהוא סמוך משתחשך, והדר במה טומנין, והדר תנא כללא דיומא גופיה, לפיכך שנה תחלה איסור ההוצאות כדי שיהא ראוי לגזור עליהן סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא. ואע״ג דקתניב אין שורין את הדיו ואין נותנין אונין וכולה מתניתין, ולא מקדים אבות דידהו, מ״מ התחיל סדרו בהוצאה, לומר הוצאה מלאכה הואג וגזרו עלי׳ סמוך לחשיכה, וכן גזרו בדיו ואונין וכולה מתני׳, ולהכי תנא הכאד לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, מפני שסמכו ענין לו לאל יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה.
א. רש״י שבועות ה, א והביאו התוס׳ כאן ובשבועות שם. ועי׳ פנ״י.
ב. בנד׳: והיא היא דאתיא לידי.
ג. ב, א.
ד. הריב״א בתוס׳ שבועות ה, א ד״ה שתים. ועי׳ ספר התרומה סי׳ ריד.
ה. כל הקטע בחי׳ רבנו בשבועות ב, א ד״ה יציאות. ועי׳ ריטב״א שם.
ו. שבועות יד, ב.
ז. תוס׳ כאן ד״ה פשט, ולקמן צו, ב ד״ה הוצאה, שבועות ב, א ד״ה יציאות, ערובין יז, ב ד״ה לאו, פסחים פה, ב ד״ה הוצאה, או״ז ח״ב סי׳ פב, התרומה שם, תוס׳ הרא״ש, ועי׳ רשב״א וש״ר.
ח. לקמן צו ב.
ט. יז ב.
י. שמות טז, כט.
כ. וכ״כ תוס׳ ערובין שם.
ל. באו״ז שם כתב דמה מלאכה עשה שהוציא מרשות מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ, והביאור דלא הוה בגדר מלאכה שהוא עושה בחפצא, אלא גדר פעולה שהוא מעשה האדם שהרי בחפץ לא נעשה שום שינוי, ולכן שני מכל המלאכות ובלי ריבוי לא הוה ילפי׳ להו, ועי׳ תוס׳ הרא״ש.
מ. בשבועות הוסיף רבנו דהו״א דההוא להוצאה דעני שהוא עומד בחוץ וכשמשך החפץ והוציאו למקומו ה״ז מלאכה וע״ש בהערות, ועי׳ להלן.
נ. לקמן שבת מט, ב וכ״כ תוס׳ בשבועות שם. ועי׳ מהרש״א שכ׳ שיש לישב דברי התוס׳ כאן שלא הביאו ראיה זו, ועי׳ חידושי מהרא״י מפלאצק שכתב דהא דלא מספיק הא דהוי במשכן ובעי סברא דמה לי אפוקי כו׳ משום דיהא נפ״מ שאין תולדה לתולדה. ועי׳ תוצאות חיים סי׳ ה אות ח.
ס. שם.
ע. מכאן חסר ב׳ דפים בכ״י מדריד, וחבל על דאבדין, והתיקונים ע״פ כי״ב ב, מ 423, וכי״נ = כ״י ניו יורק.
פ. ואע״ג דבהבערה לקמן ע, א לא אמרי׳ דהדרא לכללא, היינו דהתם הוי הבערה בכלל כל המלאכות, וכשיצאה ללאו יצאה, אבל הכא כיון דהוצאה לא הוי מלאכה חשובה, ובלא ריבוי לא הוה ידעינן עיקר קרא אתא להדוריה לכלל המלאכות. ועי׳ רשב״א.
צ. בשבועות הוסיף רבנו: ואי כתב רחמנא ויכלא הוה אמינא הני מילי משא כענין שנאמר בקבלה ואל תוציאו משא בבתיכם ביום השבת כתב רחמנא אל יוציא איש ממקומו, ועי׳ תוס׳ הרא״ש שכתב תי׳ זה בשם י״מ.
ק. לכאורה צריך כאן ביאור, ואפשר שיש לתקן ע״פ הרשב״א שהביא כדברי רבנו וז״ל: הכא דהוצאות משתנות זו מזו שהוצאת העני שמושך לעצמו אינו דומה להוצאות בעה״ב. ועי׳ במיוחס לריטב״א [והוא לר״ן, והריטב״א החדשים הוצאת הר״ז רייכמן הם לריטב״א]: שההוצאות משתנות זו מזו שהעני כשמוציא לעצמו ובעל הבית כשמוציא מרחיק אותו מעצמו, ועי׳ ריטב״א שבועות שם.
ר. ערובין שם.
ש. הובא ברשב״א בשם הרמב״ן.
ת. ירוש׳ שבת פ״א ה״א (עי׳ שרי״ר עמ׳ 62), שבועות פ״א ה״א. וכוונת רבנו להוכיח כפי׳ האחרון דא״צ ב׳ מקראות להוצאה דעני ודעשיר ורק חכמים מנו אותם שתים כיון שמשונות הן זו מזו.
א. ר״ת בתוס׳ ד״ה יציאות ובתוס׳ הרא״ש, וכ״ה בר״ן ובמיוחס לריטב״א ור״ן.
ב. לקמן יז, ב.
ג. כלומר דהוצאה מלאכה גרועה ולא הוה ידעינן דהוי בכלל מלאכות האסורות.
ד. לקמן יא, א.
1. הגהת הגרא״ז: דגם למ״ד תחומין דאורייתא הוצאה נפקא מכללי׳.
מתני׳: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו׳. פירש רש״י ז״ל: שתים לחיוב לאותן העומדים בפנים דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית, דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי ליה, שהן ארבע עם הכנסה והוצאה דבעל הבית לפטור, וכן לעני. והדר קא מפרש שתים דחוץ דסליק מינייהו. והוא הנכון. ואחרים פירשו שתים שהן ארבע בפנים דהיינו הכנסות שנעשות בפנים והן הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. ואינו מחוור דכשבא לפרש לא היה ליה לערב הכנסות והוצאות יחד.
ואיכא למידק אמתניתין מאי טעמא פלגינהו רבנן בתרתי דהוצאה והכנסה דעני היינו דבעל הבית, ומאי שנא הא מהא, וכדאמרינן בשבועות (שבועות יד:) גבי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, והא שם טומאה אחת היא. ותירצו בתוס׳, משום דקרא נמי פלגינהו בתרתי קראי ואיצטריך תרי קראי בהוצאה, דהא בפרק הזורק (שבת צו:) מייתינן לה מויכלא העם מהביא (שמות לו, ו) ובפרק קמא דעירובין (עירובין יז:) משמע דנפקא לן נמי הוצאה מאל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט) ודרשינן ביה אל יוציא, דאמרינן התם לוקין על ערובי תחומין דאורייתא, ופריך והא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, פירוש משום דדרשינן מיניה אל יוציא. ואע״ג דמשני התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, לאו למימרא דלא נדרש מיניה כלל אל יוציא, אלא לומר דעיקר קרא כי אתא לתחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן ליה אל יצא, אבל לעולם לדרוש מיניה נמי אל יוציא. ותדע לך דהא לרבנן דלית להו ערובי תחומין דאורייתא אל יצא למאי אתא.
וכי תימא קרא נמי למאי פלגינהו. אפשר לומר משום דהיא מלאכה גרועה שאילו פנה מזוית לזוית משא גדול פטור והוציא קצת מרשות לרשות חייב, מה שאין כן בשאר כל המלאכות שאינן אסורות אלא מצד עצמן באיזה רשות שתעשה. והיינו נמי דלא גמרינן לה ממשכן כדגמרינן כולהו שאר מלאכות, ותדע לך נמי דהא בפרק הזורק (שבת צו:) אמרינן הוצאה מנין שנאמר (שמות לו, ו) ויכלא העם מהביא, ואקשינן ודילמא בחול וקאמר להן משה לא תיתו דשלימא לה מלאכה, ואיצטריך לשנויי דגמר העברה העברה מיום הכפורים, אלמא אף על גב דהוי במשכן אפילו הכי איצטריך קרא לפורטה מה שלא הוצרך בשאר מלאכות, והלכך הוצאה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואי לאו דגלי רחמנא בתרווייהו לא ילפינן חדא מחברתה. ואם תאמר אם כן לחשוב להו בתרתי והוי להו ארבעים מלאכות. יש לומר דמכל מקום מלאכה אחת היא ושם אחד יש לה ונחשבת היא כאחד, אלא שהוצרך הכתוב לגלות בהן שזו וזו אחת הן. ואם תאמר אזהרה שמענו עונש מנין. יש לומר כיון דגלי רחמנא דמלאכות נינהו הרי הן בכלל כל העושה בו מלאכה יומת.
(והר״מ) [ור״ת] ז״ל היה אומר שאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר, וכן יש שפירשו כדבריו, שאילו כן בתרתי חשבינן להו והוו להו מ׳ מלאכות שלמות. ומכל מקום לא תקשי לן מתניתין דפלגינהו בתרתי דלא דמי לההיא דשבועות (שבועות יד:) דאמרינן שם טומאה אחת היא, דהתם ודאי אחת היא לפי שאין אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא וכל שהוא טמא אסור ליגע במקדש וקדשיו, אבל הכא דהוצאות משתנות זו מזו, דהוצאת העני חשובה שמושך לעצמו אינה דומה להוצאת בעל הבית שמוציא ממנו, לפיכך מנאום חכמים בשתים. ור״ת ז״ל הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי בפירקין (ה״א): אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושו: אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקא ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות. ואם תאמר לדבריהם אל יצא איש ממקומו למאי אתא לרבנן דאמרי שאין תחומין דאורייתא, תירץ הרמב״ן ז״ל דדילמא לאזהרת יוצא המן הוא דאתא.
והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון להתחיל בביאור עניני הוצאה מרשות לרשות והשני במה שנאסר מערב שבת מחמת שמא יבא לידי חלול שבת וכן בדברים שנאסרו בשבת לא מחמת עצמן אלא שמא יבא בסבתן לידי חילול שבת והשלישי לבאר בקצת דברים שהותרה התחלת עשייתן בערב שבת אע״פ שמלאכתם נגמרת בהם בשבת מאליה זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני ההוצאה מרשות לרשות והוא שאמר יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין אמר הר״מ פי׳ קודם שאתחיל בפירוש אקדים בהקדמות שהאדם צריך בהם ולעמוד עליהם ואז יתבארו עניני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה ומהם כי שנוי המקומות בדיני השבת ארבעה והם הנקראים רשות שבת האחד מהם נקרא רשות הרבים והוא המקום שידרכו בו כל העם כלם ובתנאי שיהיה בלי קרוי ושיהיה ברחבו שש עשרה אמות או יותר ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים אבל יש לה דינים עוד נבארם בפרק החמשי ממסכת עירובין ואולם כי רשות הרבי׳ הוא כמו המדברות והיערים והדרכים המפולשים להם והשני רשות היחיד והוא מקום שאין דורכין בו רבים והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה או יותר על אלו השיעורין אבל אם יהיה פחות מאלו השיעורי׳ ברוח מן הרוחות השלשה אינו רשות היחיד ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ בזה השיעור או חפירה בארץ שיהיה לו אורך ורחב ועומק כאשר התנינו או מקום מוקף בארבעה כותלים כמו הבתים והדיורין הכל יקרא רשות היחיד ובתנאי שיהיה גובה הכותלים עשרה טפחים כאשר ביארנו והחלל ביניהם ארבעה על ארבעה או יותר והשלישית הוא הנקרא כרמלית והוא המקום אשר לא ישלמו בו תנאי רשות הרבים ולא תנאי רשות היחיד וגדרו כאשר אומר והוא כי כל מקום שיהיה בו ארבעה טפחים באורך וארבעה טפחים ברוחב או יותר וגבהו שלשה טפחים הוא יהיה כרמלית בין יהיה חפירה בארץ או עמוד ועומד על שטח הארץ הכל שוה אם לא יהיה העמוד העומד גבהו תשעה טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם אבל אם הוא פחות מתשעה טפחים עד שלשה הוא כרמלית וכן אם הוא יתר מתשעה עד עשרה אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רשות היחיד לפי שנשלמו תנאיו ואם הוא גם כן פחות משלשה טפחים הוא כמו רשות הרבים לפי שהעקר אצלנו בכל התורה כל פחות משלשה כלבוד דמי וכל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וארבעה רוחב לפי שהעקר אצלנו אין כרמלית פחותה מארבעה וגם כן המקומות שיש להם שלשה כותלים והרוח הרביעית ממול רשות הרבים הם כרמלית ובתנאי שיהיה בו ארבעה על ארבעה והרביעי מקום פטור והוא שיש בגבהו יותר משלשה טפחים ואפי׳ עד לרקיע ורחבו פחות מזה השיעור זה יהיה מקום פטור ואפי׳ יהיה ארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים פחות רחב שעורה וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע הרי זה מקום פטור ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ או חפירה בארץ יהיה בהם זה השיעור אלא אם יהיה בגובה העמוד העומד תשעה טפחים בצמצום שהוא רשות הרבים מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לארכו ולרחבו ודיני אלו הרשויות כך כי רשות היחיד ורשות הרבים ומי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת יתחייב סקילה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל המצות שלנו יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי׳ על השוגג כאשר נבאר במקומו אבל מקום פטור הוא מותר להוציא ממנו לכל אחד מן השלש רשויות מהם אליו וזה מותר לכתחלה ולפיכך נקרא מקום פטור ומפני זה נקראת כרמלית לדמות באשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד ויהיה אמתת השם כרמלית ודע כי כל יציאה הם גם כן הכנסה כהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ אלא שמנהג המשנה לקרות עקירת דבר מרשות היחיד לרשות הרבים [הוצאה] ועקירת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד הכנסה ועל זה המנהג יאמרו מכניס ומוציא בכל זה הענין ודע כי בכל מקום שאמרו בזאת המסכתא פנים וחוץ רצונם בזה רשות היחיד ורשות הרבים וכל מה שאמרו בו חייב הוא חייב סקילה אם הוא מזיד או קרבן חטאת אם הוא שוגג וכל מה שאמרו בו חייב חטאת ר״ל אם הוא שוגג ואם הוא מזיד יתחייב סקילה וכל מה שאמרו בו פטור באי זה דבר שיהיה ממשפטי השבת ר״ל פטור מן המיתה ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד אלא בהלכות ידועות שאמר בהם על דרך שתוף הלשון ואע״פ שהוא מותר ועוד נעורר עליהם כשנזכרם ומפני זה אמר העני ובעל הבית ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד זה היה לאחוז דרך קצרה לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברשות הרבים במקום אמרו עני אם כן תורה לנו מלה אחת כל הענין כמו שיורו ארבע מלות ומה שחייבו להתחיל בדין ההוצאה מרשות לרשות לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכים בה לכלום וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אעפ״י שהנראה ממנה אינה מלאכה על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשא אתיא כמו שיתבאר והטעם שהצריכו לומר יציאות שבת ולא אמרו הכנסות שבת כי כל יציאה היא הכנסה כאשר ביארנו ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותו מדברי השם ית׳ שאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה והיה מרשות היחיד לרשות הרבים והיא הוצאה כמו שביארנו ולפיכך אמר יציאות שבת ואם תקשה ותאמ׳ מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מהמקרא אלא ההוצאה זאת הקושיא כבר הקשוה בתלמוד ואמרו מכדי גמרא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ענין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא לפי שענין הוצאה והכנסה אחד כאשר ביארנו:
זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום ואני עתה מתחיל לפרש ואומר שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ רוצה בזה שהם שני מינים הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ויהיה באלו השני מינים שמנה חלקים ארבע תלויות באדם העומד ברשות הרבים וארבע תלויות באדם העומד ברשות היחיד וזהו ענין אמרו ארבע בפנים וארבע בחוץ והארבע מינים התלוים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים וגם כן הארבעה התלויות בעני כפי לשון זאת המשנה והעקרים שנבנית זאת המשנה עליהם הם שלשה וכשתדעם ותבינם תדע מאי זה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן בעני האחד מהם כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג על הוצאתו מרשות לרשות עד שיעקור החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח ברשות הרבים או הניח ולא עקר פטור הוא והעקר השני כי כשיתחיל האדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה בענין שאלו גמר אותה הראשון היה מלאכתו גמורה שניהם פטורין לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור וזהו מה שאמר התלמוד יחיד העושה חייב שנים פטורין והרמיזה על זה מאמר השם ית׳ בעשותה אחת ואמרו העושה את כלה ולא העושה מקצתה והדמיון על זה אם כתב שמעון א׳ ביום השבת וכתב ראובן בי״ת אע״פ שנגמר השם משניהם יחד וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב אעפ״כ שניהם פטורי׳ והעקר השלישי כי לא יתחייב העוקר מרשות ומניח ברשות אחר עד שיעקור ממקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה ויניח גם כן במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה או למעלה מזה כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו החפצים המונחים ולא יתקיימו אלא אם יהיו אותם החפצים דקים ולפי שיד האדם יניחו בה החפצי׳ הגדולים למה שיש בם מתכונת הקבוץ והפישוט והאחיזה מפני זה נחשוב אותה כאלו היא מקום שיש בו ארבעה על ארבעה ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאלו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו ולפי שהיו אלו העקרים ידועים באמתת הקבלה אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד וגם כשלקח העני מיד של בעל הבית והוציא העני חייב לפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר לפי שכבר נתתי לך עקר כי כל מה שיבא בידי אדם כאלו הונח בארץ במקום שהוא שם אותו האדם ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים אלו הן ארבע בחוץ ועל זה החלוק בעצמו מן הסברא גם כן מארבע שבפנים ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ מפני מה ייחס ארבעה מינים מאלו לעני ואמרנו שהם תלויים בו והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שביארנו לפי כי השנים הנשארים ייחוסם אליו כייחוסם לבעל הבית לפי ששניהם פטורין זה מבואר ואינו קשה כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעלה לו והיו הארבעה מינים תלויים לו אע״פ שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שוה וכן התשובה באמרו ארבע בפנים כי בעל הבית פשט ידו לחוץ וייחס לו הפעלה אעפ״י ששניהם פטורים וכבר הודעתיך בפתיחת דברי כי בכל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור ר״ל פטור מן המיתה וחייב מלקות וזאת היא כונתם באמרם פטור אבל אסור אלא מקומות שייעדנו להעיר כשיזכרו ומאותן המקומות אמרו בכאן העני חייב ובעל הבית פטור כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה ר״ל שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח וגם כן אמרו העני פטור שהוא פטור לגמרי לפי שהוא גם כן לא עקר ולא הניח אבל אמרו שניהם פטורין הוא פטור אבל אסור לפי שכל אחד מהם עשה מקצת מעשה כמו שביארנו:
תוס׳ בד״ה יציאות השבת כו׳ אין שורין דיו וסמנים כו׳ ואין צולין בשר כו׳ ואח״כ במה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד ואח״כ במה בהמה ובמה אשה כו׳ הנוהגים בשבת כו׳ עכ״ל. ק״ק אמאי ניחא ליה בהאי סידרא דבמה בהמה ובמה אשה דתקשי ליה נמי כיון דדיני דהוצאת שבת גופי׳ הם היה לו לשנות נמי במה בהמה ובמה אשה יוצאה בתר פרק כלל גדול כדקשיא ליה ביציאות שבת דקתני הכי ויש ליישב דבמה בהמה ובמה אשה לא איירי בדיני הוצאת שבת גופייהו כי הכא אלא באיזו כלים ותכשיטים יוצאים בשבת דהך מילתא עיקרא בע״ש שיכין לו קודם השבת באיזו כלים שיוצאים בשבת אבל עיקר דיני הוצאה דקתני הכא קשיא ליה שפיר דה״ל למתני בתר פ׳ כלל גדול ודו״ק:
בא״ד אע״ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים כו׳ עכ״ל. ק״ק דמלתא דאין שורין דיו כו׳ דנקטו לעיל בדבריהם ה״ל למנקט נמי הכא וכ״ה לשון הר״ן ואע״פ ששנה ולא יקרא כו׳ ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות כו׳ עכ״ל ע״ש ויש ליישב דברי התוספות דהא דאין שורין דיו כו׳ לאו משום אב מלאכה נגעו בה אלא משום שביתת כלים לב״ש כדלקמן אבל אין נותנין כלים כו׳ ניחא דמשום אב מלאכה דמלבן נגעו בה וק״ל:
בא״ד ולא המבעיר משום במה טומנין כו׳ עכ״ל ה״ל למנקט בדבריהם פרקים הקודמים דנקטו לעיל ולא המבעיר משום במה מדליקין וכירה וק״ל:
בד״ה פשט בע״ה כו׳ ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כו׳ עכ״ל. ה״מ למימר תדע מדאיצטריך כלל קרא להוצאה אע״ג דהוה במשכן ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא כל דהוה במשכן וכן הוא התדע בתוס׳ ר״פ שבועות שתים ויש ליישב דברי התוס׳ דהכא מה שהוצרכו לומר מדאיצטריך תרי קראי ודו״ק:
בא״ד והתם פירשנו דהיינו דמלאכה גרועה היא כו׳ עכ״ל. כצ״ל ור״ל דהתם בתוספות פירשו דמשום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני כו׳ ע״ש. ומהרש״ל הגיה כאן בתוספות לאין צורך וק״ל:
בא״ד מה צריך תו בהזורק לקמן לפרושי כו׳ עכ״ל ר״ל בפרק הזורק לקמן ומהרש״ל מחק מלת לקמן ולא ידעתי למה וק״ל:
בא״ד וגבי הכנסה נמי אמרי׳ כו׳ הם העלו הקרשים כו׳ עכ״ל. ר״ל דלכאורה גבי הכנסה נמי לכך דחיק לאשכוחי שהיתה במשכן אע״ג דתולדה דהוצאה היא משום דמלאכה גרועה היא אבל משום הך קושיא מה צריך לומר בפרק הזורק דסברא היא מה לי לאפוקי ומה לי עיולי כו׳ אית לן למימר ע״כ דלא תנא ליה דהוה במשכן אלא משום איידי דהוצאה דתני נמי התם ודו״ק:
בעזרת האל אשר שבת: אתחיל לפרש מסכת שבת
יציאות השבת שתים שהן ד׳ והקשו בתוס׳ בשם ריב״א למה פתח בזאת המשנה כו׳ ולענ״ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר פתח בדיני הוצאה דהא מקרא דאל יצא איש ממקומו הוא דילפינן מיניה דין הוצאה כמ״ש התוס׳ בסמוך בד״ה יציאות דמשו״ה לא קתני הוצאות דלישנא דקרא נקט וא״כ האי קרא דאל יצא הוא מוקדם בכתוב דכתיב בפרש׳ בשלח במן שנצטוו במרה משא״כ כל הנך מלאכות אתיין מקרא דלא תעשה מלאכה דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני. מיהו לריב״א גופא שהקשה כן ולא ניחא ליה לתרץ כדפרישית אפשר דקאי בשיטת התוס׳ בריש מסכת שבועות שכתבו שם דהא דקחשיב לעני ועשיר בתרתי היינו משום דקס״ד דעיקר הוצאה היינו שהאדם עצמו יוצא מרה״י לרה״ר והפירות בידו ומדנקטו האי לישנא נ״ל בכוונתם משום דקרא דאל יצא דכתיב בלוקטי המן היינו בהאי ענינא גופא וכתבו שם דהאי הוצאה שלישית לא קתני במתניתין. ונראה משום דמילתא דפשיטא הוא ולא קתני אלא הוצאות והכנסות דעני ועשיר ע״י הושטה זה לידו של זה וע״כ דהנך הוצאות לא יליף מהאי קרא דאל יצא אלא מיתורא דקרא דמייתי הש״ס בר״פ הזורק מויעבירו וכמ״ש רש״י כאן ובכך פירשתי יפה בר״פ הזורק דקשיא ליה מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא ולא מייתי קרא דאל יצא אע״כ כדפרישית דההיא באדם שיוצא עם הכלי איירי וא״כ זריקה ודאי לאו תולדה דהאי הוצאה היא שהרי הזורק עומד במקומו ולא עביד עקירה והנחה אלא בחפץ דומיא דהנך הוצאות דאיירי הכא ומקשה הך הוצאה גופא היכא כתיבא ומייתי מיתורא דקרא דויעבירו וכמו שאפרש שם בעזה״י לנכון סוגיא דהתם. נקטינן מיהא כיון דהנך הוצאות דמתניתין לא אתיין מקרא דאל יצא אלא מקרא דויעבירו דכתיב בסוף לאחר כל המלאכות שנאמרו בהדי פרשת המשכן בכי תשא וא״כ יפה הקשה ריב״א למה פתח בזו הו״ל להתחיל בלא יצא החייט במחטו דילפינן שפיר מקרא דאל יצא שהאדם יוצא עם הכלי כנ״ל נכון בשיטת ריב״א כמו שאבאר עוד בלשון התוס׳ משא״כ לשיטת התוס׳ בסמוך בד״ה פשט והיא שיטת ר״ת בריש שבועות דהך הוצאה דעני ועשיר הוא דילפינן מתרי קראי דאל יצא ומויעבירו וכמו שאבאר דפשטא דקראי הכי כתיבי אל יצא היינו הוצאה דעני. ומויעבירו היינו הוצאה דבע״ה. ולא משמע להו לר״י ולר״ת לחלק בין יציאת האדם גופא או הוצאה דע״י הושטת יד כיון דעיקר איסור הוצאה אחפץ קאי. ואם כן שפיר מצינו למימר שהתחיל התנא בזו כיון דהוצאה דעני מיהא ילפינן מקרא דאל יצא שהתחיל בה הכתוב תחילה ולא הוצרך ר״ת לפרש בענין אחר ויבואר עוד בלשון התוס׳ ודו״ק:
בפרש״י בד״ה שתים שהן ד׳ בפנים ובפרק הזורק ברישיה נפקא לן מויצו משה כו׳ עכ״ל. כבר פירשתי בסמוך דלשיטת ריב״א כולהו הוצאות דמתני׳ לא אתיין מאל יצא אלא מויעבירו. אמנם אף אם נאמר דרש״י לא נחית להכי אפ״ה אתי שפיר דלא מייתי קרא דאל יצא אלא קרא דויעבירו דמייתי הש״ס גופא בר״פ הזורק משא״כ ילפותא דאל יצא לא פסיקא ליה לתלמודא לא מיבעיא למ״ד תחומין דאורייתא א״כ מפיק לקרא דאל יצא לתחומין כדמסיק הש״ס בספ״ק דעירובין הובא בתוס׳ כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אלא דאפילו למ״ד תחומין דרבנן נמי מצינו למימר דטעמייהו דוקא לבתר דאשכחן בלא״ה דהוצאה הוי מלאכה מקרא דויעבירו מש״ה מוקמינן נמי קרא דאל יצא בהוצאה גופא חד להוצאה דעני וחד להוצאה דעשיר דנהי דצריכי אכתי סברא יש להשוותן וניחא להו בהכי טפי ממה שנאמר דאל יצא איירי באיסור חדש דתחומין. דהא בלא״ה הוצרך להזהירן שאל יצאו עם הכלי ללקוט המן ותרתי מנא לן ועוד דאדרבה אי הוי פשיטא להו איסור הוצאה בכל פרטיה לא הוצרך להזהירן נמי דאל יצא משום איסור תחומין דהא בלא״ה נמנעו לצאת וללקט משום איסור הוצאה והכנס׳. ולע״ד נראה ג״כ לפ״ז לא קשיא לן מי כתיב אל יוציא דקאמר רב אשי בספ״ק דעירובין דאיהו גופא לא מפרש אלא למ״ד תחומין דאורייתא ולוקין עליו ומקשינן התם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד הוא. וא״כ סבר המקשן לסברא פשוטה דמאל יצא ילפינן ג״כ איסור הוצאה שהיא אזהרת מיתה והא דפשיטא ליה להמקשה נ״ל לפרש משום דע״כ הכי הוא דאלת״ה אלא הוצאה גופא מויעבירו לחוד יליף לה א״כ לא שמעינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם החפץ דומיא דמשכן משא״כ כשמוציא החפץ והאדם במקומו מנא לן. אע״כ דאיכא תרי קראי ומייתורא ידעינן אינך הוצאות וא״כ הו״ל שפיר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד וא״כ שכך היתה סברת המקשה משני רב אשי שפיר אי ס״ד דאל יצא איצטריך נמי להאי הוצאה גופא הו״ל למכתב אל יוציא דמינה הוי שמעינן שפיר דקפידא דקרא אהוצאת החפץ לחוד ולא הוי איצטריך נמי תרי קראי אע״כ דבלא״ה אין סברא לחלק כלל בין הוצאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד וא״כ ע״כ אל יצא לתחומין הוא דאתא ולא להוצאה ותו לא הו״ל לאו שניתן לאזהרת מיתה. נמצא דכל זה מסיק רב אשי בטעמא דמ״ד לוקין על התחומין משא״כ למאי דקי״ל תחומין דרבנן אתי שפיר בין לשיטת ר״י ור״ת דאצטריכו תרי קראי להכי חד לעני וחד לעשיר ולא סבירא להו כלל לחלק בין הוצאה דאדם עם הכלי ובין הוצאת הכלי לחוד. וא״כ לא אצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד סגי:
ולפי׳ ריב״א נמי שכתבתי דקאי בשיטה ראשונה שכתבו התוס׳ בריש שבועות דיש סברא לחלק בין יציאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד. אכתי מצינן למימר דלמ״ד תחומין דרבנן נמי לא איצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד הוי סגי ליה למשה באותה שעה לענין לוקטי המן שהוצרכו לצאת עם הכלי ולא הזהירן על שום מלאכה כ״א מהצורך לפי שעה ואח״כ בשעת הקמת המשכן שפירש להם כל דיני שבת הוצרך להזהירן ג״כ על היאך הוצאת הכלי דלא שמעינן להו מאל יצא. ויתכן יותר לומר דמשה גופא לא הוי משמע ליה לחלק כלל בין הוצאה להוצאה אלא לאחר שבאו איש איש ממלאכתו ואמרו מרבים העם להביא והיינו ע״י הוצאה כי הנך כמו שיבואר בסמוך בלשון התוס׳ הוצרך להכריז בשעת מעשה כן נ״ל נכון. ונתיישב׳ קושיית התוס׳ בספ״ק דעירובין ע״ש ודוק היטב. ועי״ל דניחא ליה לרש״י לאתויי קרא דויעבירו משום דמתניתין אתא לאשמעינן חיוב חטאת והא ילפינן מויעבירו דקריא רחמנא מלאכה משא״כ מקרא דאל יצא א״א לידע הא:
בא״ד ועל שתים אלו חייבים על שגגתן חטאת ועל זדונן כרת ועל התראתן סקילה עכ״ל. נראה שהוצרך לזה כיון דממה שפירש בתחילה דהוצאה נפקא לן מויעבירו וע״כ היינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך קרא באפי נפשיה טפי משאר מלאכות שהיו במשכן דילפינן להו בכללן מלא תעשה כל מלאכה משא״כ בהוצאה דלא הוי בכלל לא תעשה מלאכה שהזהירן מקודם ואם כן נהי דאשכחן בהוצאה לאו מויעבירו אכתי לא שמעינן אלא אזהרה למלקות אבל עונש דסקילה וכרת וחטאת לא שמעינן כיון דלא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת שנאמר להם קודם שהזהירן אאיסור הוצאה:
ובאמת מוכח מהאי מתניתין דידן דשייך בהו חטאת וכרת כדמסקינן לקמן עקירות דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ולקמן דף ו׳ ע״ב מייתי הש״ס ברייתא דאפילו לאיסי בן יהודה מודה דהוצאה מהנך דלא מספקא דחייב כרת ונסקל. ולקמן בפרק במה אשה במשניות טובא מחלק בין הוצאות חפצים שחייבים חטאת ואיזו אין בהם חיוב חטאת לכך הוצרך רש״י לפרש דאע״ג דילפי׳ מויעבירו אפ״ה שייך בהו חטאת וכרת וסקילה כמו בשאר מלאכות והיינו משום דבהאי קרא גופא דויעבירו כתיב אל יעשו עוד מלאכה והיינו דלא תפיקו א״כ משמע דנקרא׳ מלאכה והוי בכלל כל העושה מלאכה יומת ואע״ג דלפרש״י ותוס׳ בר״פ הזורק ולגרסתם דגרסי ממאי דבשבת הוי קאי ומסיק בג״ש דהעברה העבר׳ א״כ משמע דאי בחול הוי קאי לא הוי ילפינן מפשטא דקרא דאל יעשו מלאכה דהוצאה נקרא מלאכה ודלא כגירסת הגאונים ורבינו חננאל שהביאו התוס׳ בפרק הזורק דמפקא לה מפשטא דקרא אפילו אי בחול הוי קאי מ״מ לרש״י ותוס׳ נמי נהי דבחול הוי קאי לא הוי אמרינן דאל יעשו מלאכה אהוצאה קאי אלא כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דהחפץ גופא נקרא מלאכת מ״מ לבתר דילפינן בג״ש דמשום איסור דשבת הכריז משה דאל יעשו מלאכה ממילא שמעינן דהוצאה נקרא מלאכה כן נ״ל נכון ליישב המשך לשון רש״י ז״ל:
מיהו בלא״ה נ״ל דפשיטא דשייך חיוב כרת וחטאת בהוצאה כיון דאיצטריך קרא יתירא לקמן דף הסמוך בעשותה למעוטי זה עוקר וזה מניח מחטאת וכמו שכתבו התוספת לקמן אם כן ממילא שמעינן דשייך חטאת בהוצאה ודו״ק:
בד״ה שהן ארבע מדבריהם הוסיפו כו׳ עכ״ל. לכאורה אין זה מוכרח דמצינן למימר דמדאורייתא נמי אסור בזה עוקר וזה מניח דהא מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח אלמא דיש סברא לומר דחדא לחוד נמי מלאכה מיקרי כיון דמסתמא כן היה במשכן כמ״ש התוס׳ בדף הסמוך בד״ה בעשותה ועיין בתוס׳ בפרק המצניע דף צ׳ וא״כ מצינן למימר דלא ממעט קרא זה עוקר וזה מניח אלא מכרת וחטאת דאיירי קרא דבעשותה משא״כ לענין לאו במלתיה קאי כיון שהיה במשכן ובכלל קרא דאל יעשו מלאכה וכמו שאבאר ובאמת שכן נראה לכאורה מלשון הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות שכתב להדיא דשניהם פטורין דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל חייבין מלקות משמע כדפרישית אלא שבחבורו בפרק י״ג מהל׳ שבת כתב להדיא דחייבים מכת מרדות וא״כ מסתמא לכך נתכוון בפי׳ המשניות והיינו כפי׳ רש״י ותוס׳ וטעמא דמילתא כיון דאימעטי מכרת וחטאת ולא הוי בכלל כל העוש׳ מלאכה יומת אלא עוקר ומניח ממש א״כ האי קרא דאל יעשו עוד מלאכה דויעבירו נמי מוקמינן לה בכה״ג דעוקר ומניח ממש באדם אחד ולקמן אבאר עוד בזה באריכות אי״ה ודו״ק:

פרק א

א משנה יציאות, (הוצאות) מרשות לרשות האסורות ביום השבת, הרי הן בעיקרו של דבר שתים שהן ארבע בפנים, שיש שתי פעולות יסודיות השייכות באדם הנמצא בפנים, ברשות היחיד, והן מתחלקות בפרטיהן לארבעה מקרים, וכן שתים שהן ארבע בחוץ.

Chapter 1

MISHNA: The acts of carrying out from a public domain into a private domain or vice versa, which are prohibited on Shabbat, are primarily two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person outside, in a public domain.
מאמרים באתר אסיף
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) כֵּיצַד?

The mishna elaborates: How do these eight cases take place? In order to answer that question, the mishna cites cases involving a poor person and a homeowner.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו׳ צריך שתדע שזה שתפס לשון יציאות פירושו על הוצאה ומפני שאין הוצאה אלא על ידי אדם הוא קורא לה יציאות כלומר שהוא יוצא ומוציא בידו איזה דבר ובקצת לשונות שבגמ׳ אמרו מפני זה רשויות קתני כלומר רשויות שבת שתים ר״ל רשות היחיד ורשות הרבים שהן ד׳ כלומר שבהן ארבעה חיובין הוצאה לשל חוץ ולשל פנים וכן הכנסה לשניהם וכולן לחיוב ומה שאמר במשנתנו שהן ארבע בפנים וכן בחוץ פירושו עם השנים של פטור שבשניהם יש הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור כמו שיתבאר וכבר ביארנו שזה שהוא מתחיל בהוצאה הוא מפני שרוב ענייני המסכתא תלויים בה ומפני שאינה דומה לשאר מלאכות עד שהדעת מפקפקת להיותה נקראת מלאכה מטעם מה לי מזוית לזוית מה לי מרשות לרשות הוצרכו להביא איסורה בפרט ולא הספיק להם הבאתה מלא תעשה כל מלאכה והביאו איסורה בפ׳ הזורק ממה שאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה במלאכת הקדש ופירש לשעתו ויכלא העם מהביא ומשה היה עומד במחנה לויה והיא היתה רשות הרבים שכל בני ישראל היו באים שם לדון ולשאול ואין מי שימחה בידו ומחנה ישראל כל אחד ואחד היה יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו ונמצא שבכלל הדברים שאמר להם הוא שלא יוציאו משם למחנה לויה נמצא שהבאה זו היתה בכלל אל יעשו עוד מלאכה ודרשו ז״ל שלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן לומר שכל שהוא נקרא מלאכה במשכן נקרא מלאכה בשבת ויש גורסין שם ר״ל בפרק שם ר״ל בפרק הזורק וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא ליה מלאכה דכתיב והמלאכה היתה דיים ולפי מה שפירשנו אין צרך בכך שאף אנו מפרשים שבחול היה אלא שהוא מכניס הבאה בכלל מלאכה ומ״מ הם גורסים בתירוץ שאלה זו גמר העברה העברה מיום הכפרים הכא כתיב ויעבירו קול והתם כתיב והעברת וכו׳ מה להלן ביום קדש אף כאן ביום קדש:
ומבררים: כיצד הם המקרים עליהם מדובר?
The mishna elaborates: How do these eight cases take place? In order to answer that question, the mishna cites cases involving a poor person and a homeowner.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים. אפָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא – הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.:

The poor person stands outside, in the public domain, and the homeowner stands inside, in the private domain. The poor person lifted an object in the public domain, extended his hand into the private domain, and placed the object into the hand of the homeowner. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. Or, the poor person reached his hand into the private domain, took an item from the hand of the homeowner, and carried it out into the public domain. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. In both of these cases, because the poor person performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the homeowner is exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשט העני את ידו – וחפץ בתוכה.
ונתן לתוך ידו דבע״ה – דעביד ליה עקירה ברה״ר והנחה ברה״י.
או שנטל מתוכה והוציא – החפץ והניח בר״ה דעביד ליה עקירה [ברה״י] והנחה [ברה״ר].
העני חייב – שעשה מלאכה שלמה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ.
ובעל הבית פטור – פטור לגמרי ואפי׳ לכתחלה מותר דהא לאו מידי עבד והכי מפרש בגמ׳ (דף ג.).
כיצד פשט העני את ידו לפנים. מתחיל לפרש הכנסה תחלה, אע״ג דהכנסה לא חשיבא כל כך דהא מיקריא תולדה בכל מקום, והוצאה אב וחשיבא שהיא מפורשת באל יעשו עוד מלאכה, אבל משום דחביבא ליה אקדמה.
פשט העני את ידו. ומכניס (ו)⁠הסל או השק שמקבל בו ככרות הלחם שנותנין לו בעלי בתים (בידים) ונתנו לתוך ידו של בעל הבית, נמצא דעבד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד, ובעל הבית לא סייע בדבר כלום אלא מעשה (עין) [עץ] (ש)⁠שימש.
או שנטל מתוכה. כלומר שהכניס ידו העני לחצר בעל הבית ריקנית והככר היה נתון ביד בעל הבית, ובא העני ועקרה מידו והוציאה לחוץ, דעבד ליה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים.
העני חייב. דעבד ליה מלאכה שלימה. הרי שתים מן התורה לחיוב לעומד בחוץ.
ובעל הבית פטור. פטור לגמרי וליכא שום איסורא כלל, דהא לא מידי עבד, דהא ידו כקרקע עולם דמיא, שהרי לא זזה ממקומה לא בקבלה ולא בנתינה.
ומאחר שנתברר שההוצאה מלאכה בירר במשנה זו שהוצאות אלו הן שתים שהן ארבע בפנים ואי אתה מוצא כן אא״כ אתה כולל הכנסה בכלל הוצאה ומפני זה הוצרכו לומר בגמ׳ תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה שכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא שמוציאו ממקומו וראיה אצלי לדבר זה שהרי אמרו משה היכא הוה קאי במחנה לויה וקאמר להו לא תפיקו מרה״י לרה״ר ועל הוצאה זו נאמר ויכלא העם מהביא ומלת הבאה ומלת הכנסה אחת הן ומ״מ מצד שבכל מלאכה אתה צריך לעשות איזה דבר שבה עיקר להיות נקרא בשם אב וכל שאר המינין תולדות לה היתה ההוצאה אב מפני שהוצאה היתה במשכן וההכנסה תולדה ומ״מ אין הפרש בחיובן בין אב לתולדה אלא שאם עשה אב ותולדה שלו בהעלם אחד לא יתחייב אלא בחטאת אחת הא לשאר הדברים אב ותולדה שוים ואחר שכן הוצאות אלו שתים שהן ארבע בפנים ר״ל לאותו העומד בפנים שזהו בעל הבית:
ופירוש שתים שהן ארבע ר״ל שתים מן התורה לחיוב חטאת בשוגג או לכרת וסקילה במזיד והם הוצאתו והכנסתו בעקירה והנחה שהן ארבע עם שתים אחרות שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם הוצאתו והכנסתו בהנחה שלא בעקירה או בעקירה שלא בהנחה ועל הדרך הזה בעצמו שתים שהן ארבע בחוץ ר״ל לאותו העומד בחוץ ומכניס לפנים כל שלא נעשית המלאכה כולה על ידו אע״פ שנשלמה על ידי אחר עמו כגון שזה שעומד בפנים עוקר והעומד בחוץ מניח או בהפך פטור שכך דרשו רבותינו בגמ׳ בדין כל המלאכות בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים וכדי לפרש את דבריו האריך בפרטי הענין ואמר:
כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים כלומר כבר ידעת שכך המנהג שהעני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים ועכשיו פשט העני ידו וכו׳ ואע״פ שהיה לו לבאר תחלה דין הוצאה שהיא אב לכולן מתוך שנשא משלו בעני ובעל הבית וכן הדרך להיות העני נמהר ושואג לטרף ונחפז לפשוט את ידו הוא תופשו תחלה ומ״מ כשפשט העני ידו וסלו בידו ונתן הסל לתוך ידו של בעל הבית ליתן לו מפתו לתוכה הרי עקר הסל מרה״ר והניחו ברה״י ואע״פ שלא עקר ממקום ארבעה או שלא הניח על מקום ארבעה פירשו בגמ׳ שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה וזו היא הראשונה או שלא היה סל בידו אלא שראה בעל הבית יוצא לקראתו וככר בידו וקפץ והכניס ידו ונטל הפת מידו של בעל הבית והוציאה לחוץ עם הפת והרי שעקר הפת והוציאו מרה״י והניחו ברה״ר והרי שתים של חוץ לחיוב ובעל הבית פטור בשני אלו ולא פטור דוקא עד שתאמר שיהא איסור בידו אלא אין לזה סרך איסור שהרי לא עשה בעל הבית שום דבר:
ועל דרך זה בעצמו שתים לחיוב של בעל הבית פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן פת לתוך ידו של עני או שנטל סלו של עני מידו והכניסו ליתן פתו לתוכו שתיהן לחיוב והעני פטור לגמרי ומותר ונמצאו כמו שביארנו ארבעה דינין שתים לבעל הבית ושתים לעני ואי אתה אומר שמנה עם הפטורים אע״פ שיש בה ג״כ שתים של פטור לעני ושתים של פטור לבעל הבית שהארבעה שאתה אומר פטור ומותר הן ואינן בכלל הוצאה ומה שאמרו בכל מקום שנאמר בו פטור שפירושו פטור אבל אסור חוץ משלש פירושו בדבר שיש בו מעשה אבל זה אין כאן מעשה ולא הוצרך לומר בו פטור כלל אלא שמתוך שחייב את האחר רצה להזכיר שחבירו פטור:
ואחר שביאר שתים של חיוב לשל פנים ושתים של חיוב לשל חוץ חזר וביאר אותן שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם שקצת המלאכה לשל פנים וקצתה לשל חוץ ומנה מהן שתים לכל אחד והוא שאמר פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה והרי שעקר העני את הסל מרה״ר לרה״י אלא שלא הניח הוא את הסל ועודנו בידו ובעל הבית בא ונטלו מידו שנמצאת עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שפשטה רקנית ונתן בעל הבית לתוכה ככר שנמצא הוא העוקר והעני הוציא ידו מלאה שניהם פטורים אלא שאסור לעשות כן שמא יבאו לעשות מלאכה שלימה וכן הדין אם פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני את הפת מתוכה או שהוציאה רקנית ונתן העני את סלו בתוכה:
ולמדת בחלק זה ארבע הוצאות שכלן בעקירה בלא הנחה שתים לעני והם פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה או פשט ידו בעל הבית לחוץ רקנית ונתן העני סלו בתוכה ושתים לבעל הבית והם פשט העני ידו רקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה או שפשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני מתוכה ואע״פ שאתה מוצא בכללן ד׳ הנחות בלא עקירה אינו מונה אלא העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור והוא שאמרו בגמ׳ יציאות תמני הויין תרי סרי הויין ולטעמיך שית סרי הויין בבא דרישא לא קשיא לי פטור ומותר לא קתני אלא תרי סרי מיהא הויין והשיב פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת ר״ל העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור קא חשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב ואע״פ שיש מפרשים בסוגיא זו דרך אחרת זו עיקר:
וקצת מפרשים פירשו במשנה זו שזה שביארו עניניה בעני ובעל הבית ובהושטת יד הוא ללמוד מכאן דברים הרבה אחת שאע״פ שיש צד מצוה בדבר אין מצוה במקום עבירה אפילו בעבירה שמדברי סופרים וכן ללמדך שידו של אדם נגררת אחר הגוף במקצת לענין פטור אבל אסור שאע״פ שיד בעל הבית לרה״ר יש לנותן בתוכה איסור שאין היד נידונת כמקום רה״ר לגמרי אע״פ שהיא שם שנגררת היא אחר הגוף קצת וכן אינה חשובה לגמרי למקום הגוף שאלו כן היה הנותן לתוכה חייב חטאת והוא שאמרו בגמ׳ ידו של אדם אינה לא כרה״י ולא כרה״ר וכן בא ללמד שאין עיקר הוצאה לחיוב חטאת וכרת וסקילה אלא בהוצאה הצריכה לגופה שהיא הנאה לזה שנעשית בעבורו אבל אם אין הנאה לא לו ולא לאחר פטור אבל אסור על הדרך שאמרוה במוציא את המת לרשות הרבים כמו שיתבאר ויש מדקדקים במשנה זו דקדוקי עניות עד שמתוכן מפרשים פנים וחוץ בדרך אחרת מהם שפירשו בפנים על החפץ העומד בפנים וחוץ על החפץ העומד בחוץ ופירשו יציאות שבת שתים לחיוב לחפץ שלפנים והם הוצאה של בעל הבית והוצאה של עני ושתים לשל חוץ והם הכנסה של עני והכנסה של בעל הבית וכן יש שפירשו בפנים לאותם העומדים בחוץ ופושטים ידם לפנים ובחוץ לאותם העומדים בפנים ופושטים ידם לחוץ ובכולם נושאים ונותנים בקושיות ותירוצים שאין בהם שום צורך ואל תטרח בזה כלל ומ״מ חכמי הצרפתים שאלו בה כהוגן לומר מה ענין למנות הוצאה של עני ושל בעל הבית בשתים והרי שם הוצאה מ״מ אחת היא ובמסכת שבועות בענין ידיעות הטומאה אמרו שם טומאה אחת היא עד שהוצרכו לומר שם שהם שתים מצד טומאת קדש וטומאת מקדש וא״כ אף בזו הרי שם הוצאה ודאי אחת היא ומ״מ הם נדחקו בתירוצה בדברים שאין נראין ועיקר הדברים שמצד שההוצאה חדוש הוא מפני שאינה מעין מלאכה וכן שבבית מותר לישא כמה שירצה ובהוצאה חייב בכגרוגרת מה שאין כן בשאר מלאכות שאין חילוק בהן בחלוק רשויות הייתי אומר שלא להוסיף בחידושה והרי לא נאמרה אלא לבעל הבית המוציא מרשותו לרשות הרבים אבל העומד בחוץ ומוציא מבפנים לחוץ יפטר בא ולימד שאף זו בכלל הוצאה היא:
זה ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי למי שעבר עליה בשוגג הוא על אחת מארבעה פנים שתים להבא כלומר שנשבע שאעשה דבר זה ולא עשה או שלא אעשה ועשה ואלו הן הרמוזות בקרא בענין להרע או להטיב שמשמען להבא ושתים לשעבר והם שנאמר עליהם שהן ארבע והם שעשיתי ולא עשה או שלא עשיתי ועשה ומתוך שהכתוב לא דבר להדיא אלא להבא אמר על אלו האחרונות שנתרבו עם השתים ועשה את הראשונות עקר ומ״מ כלן מן התורה עד שהוא חייב קרבן בכלן ממה שאמר אח״כ לכל אשר יבטא וכו׳ ומ״מ לענין מלקות במזיד אינו לוקה אלא בשלש אבל לא באוכל ולא אכל שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואע״פ שהנשבע יצא מן הכלל ללקות בלא מעשה כמימר ומקלל חבירו בשם לא נאמר כן אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שאין מעשה בעברתו ולוקה כמו שיתבאר במקומו:
רש״י בד״ה פשט כו׳ בתוכו הס״ד:
בד״ה ונתן כו׳ עקירה והנחה עקירה מרה״ר והנחה ברה״י כצ״ל:
בד״ה או שנטל מתוכו והוציא החפץ והניח ברה״ר עכ״ל. וכ״כ בסמוך בד״ה או שנתן לתוכה ולכאורה נראה מדבריו להדיא דהיכא שלא הניח העני ברה״ר אלא שעדיין בידו לא מיקרי הנחה ואפשר דאזיל לשיטתו וגירסתו לקמן דף הסמוך דגרסינן גופו נייח ידו לא נייח ולא גרסי׳ ידו בתר גופו גרירא משא״כ לשיטת התוס׳ וגירסתם לקמן ממילא דאפילו לא הניחו העני ע״ג קרקע אלא שהוציא ועודנו בידו מיקרי נמי הנחה דהנחת ידו נמי כהנחת חפץ דמי כיון שידו וגופו ברשות אחד ידו בתר גופו גרירא וכי היכא דהנחת גופו מיקרי הנחה כשעמד ה״ה להנחת ידו כיון שעמד וכ״כ הרמב״ם ז״ל להדיא בפי״ג מהל׳ שבת דאע״פ שלא הניח החפץ אלא שהוא בידו הרי הוא כמונח ע״ג קרקע כך נראה לכאורה לפרש שיטת רש״י ותוספות כ״א לפי גרסתו אלא דבלא״ה אין צורך לזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן לדינא בין רש״י ותוס׳ ואפשר דרש״י נמי מודה לדינא וכמו שאבאר במקומו בדף הסמוך אף לפי גרסתו. אלא דמ״מ כיון דלקמן מיבעיא לן אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומשמע דה״ה בהנחה מיבעיא לן ולא איפשטא ומתני׳ דהכא דקתני או שהוציא ע״כ משום דמתני׳ מצינן לאוקמי שהניחו ע״ג קרקע כמ״ש התוס׳ לקמן משום הכי ניחא ליה לרש״י נמי לפרש מתניתין במילתא דפסיקא ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה יציאות השבת כו׳ הקשה ריב״א כו׳ והו״ל להתחיל כו׳ כגון לא יצא החייט במחטו כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה כיון דריב״א גופיה משמע ליה דשייך להתחיל בלא יצא החייט א״כ ממילא הוצרך להתחיל בעיקר דין הוצאה וכדמתרץ ר״ת בסוף ומאי קשיא ליה לריב״א ולמאי דפרי׳ אתי שפיר דריב״א ס״ל דלא קתני הכא במתניתין אלא הוצאות דע״י פשיטת יד וכשיטת התוס׳ בריש שבועות דהוצאה שלישית שיוצא האדם עם הכלי לא קתני במתני׳ והיינו כדפרישית דלא איצטריך למיתני דהיינו קרא דאל יצא וקרא דויעבירו וא״כ ממילא דענין לא יצא החייט במחטו לא דמי להך דמתני׳ אלא להך הוצאה שלישית דלא איצטריך למיתני ושפיר הו״מ להתחיל בלא יצא החייט ואי משום דמהך הוצאה שלישית דפשיטא מקרא דאל יצא אכתי לא שמעינן לאיסורא דחייט במחטו דעיקר החיוב היינו שמא יעמוד דהא לא שכיח שיניח החייט ע״ג קרקע. ועוד דאף אם יניחו מ״מ עקירה לא הוי בשבת אלא ע״י עקירת גופו. וא״כ לא פשיטא לן מהוצאה שלישית דאל יצא שעושה הנחה ממש. אלא דלפ״ז אכתי לבתר דקתני כולה בבא דמתניתין דהכא נמי לא ידעינן אסורא דחייט במחטו דהא מתני׳ דקתני והוציא מצינן לפרש שהניחו ע״ג קרקע כמ״ש בסמוך בשיטת רש״י ז״ל ומש״ה לא ניחא ליה לריב״א לתרץ כן. אבל לר״ת לתירוצו האחרון בסוף הדיבור ניחא ליה בהכי דנהי דמההיא דמתניתין לא מצינן למיפשט דהנחת גופו וידו כשעמד מיקרי הנחה ואיצטריך ליה לרבי למיפשט לרב מסברא מ״מ כיון דרבי גופא דפשיטא ליה הכי סתם המשנה ממילא שפיר מפרשינן המשנה שסתם רבי כפשוטה דנטל מתוכה והוציא דקתני היינו דבמה שהוציא לחוץ חייב דעמד והחפץ בידו מיקרי הנחה וא״כ שפיר דמי ללא יצא החייט והתחיל בזו מה״ט גופא כן נ״ל נכון ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה שתים שהן ארבע כן נראה כמו שפירש״י כאן כו׳ ובשבועות פירש״י כו׳ עכ״ל. ולענ״ד דאף דלכאורה נראה דברי רש״י כסותרין זה את זה אינן סותרין דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהכא דעיקר שבת מפרש רש״י לשון המשנה כפשטה דלפי האמת והמסקנא דשמעתין ודאי לשון המשנה וצורתה נראה כפרש״י כאן כיון דעלה קתני כיצד העני עומד בחוץ ובע״ה בפנים וא״כ משמע דבפנים וחוץ דקתני ברישא מפרש ואזיל דבפנים היינו הבע״ה ובחוץ היינו העני ולמה נוציא לשון המשנה מפשטיה ועוד דלא שייך להקדים התולדה לאב ועוד דהו״ל למיתני בהדיא שתים שהן ד׳ דהכנסה וב׳ שהן ד׳ דהוצאה אע״כ כפירושו כאן משא״כ בשבועות דלא מפרש רש״י התם אלא במאי דמייתי שם מתניתין דהכא לשקלא וטריא למירמי עליה דהאיך מתניתין דהתם כבשמעתין ולפי שקלא וטריא דשמעתין נראה שהוצרך רש״י לפרש כן דהכי סבר המקשה וכן לשינויא קמא דאי סבר המקשה כפרש״י כאן מאי קשיא ליה דליתני נמי התם תרי בבי בשתים שהן ד׳ דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני תרי בבי דאע״ג דאי לא הוי קתני אלא סתמא הוי שמעינן שפיר דאיירי בין בהוצאה דעני ובין בהוצאה דעשיר אפ״ה כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך למיתנייהו בהדיא כמ״ש התוס׳ בד״ה פשט משא״כ התם בשבועות לא שייך למיתני תרי בבי בדעני ובדעשיר כיון דבמאי דקתני סתמא תרוייהו בכלל אע״כ דהמקשן סבר בפשיטות דאפילו במתניתין דהכא דעיקר שבת הוא נמי לא שייך לחלק כ״כ בין הוצאה דעני להוצאה דעשיר לעשות מהן תרי בבי לגמרי ומלבד כמה דקדוקים דלא משמע לפרש כן ומש״ה פשיטא ליה למקשה דבפנים וחוץ דקתני בתרי בבי היינו הוצאה והכנסה דשייך לעשות בכ״א מהם בבא בפני עצמו וא״כ מקשה שפיר דאדרבא התם בשבועות דמינקט ואזיל לכולהו כללי דאשכחן בהו שתים שהן ד׳ וא״כ הו״ל למיתני יציאות שתים שהן ארבע והכנסות שתים שהן ארבע כדקתני הכא ואהא משני הש״ס שפיר בשינויא קמא דהתם אבות קתני בהו שתים שהן ד׳ דומיא דכל הנך דשבועות ודמראות נגעים דשתים קמייתא אבות נינהו משא״כ בהכנסה לא שייך למיתני התם שתים שהן ארבע כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא הוי דומיא דהנך וכמו שאבאר אי״ה בלשון הגמרא לקמן בענין יותר נכון. נמצינו למדין דלהאי שינויא קמא נמי דקתני שתים שהן ארבע היינו ביציאות לחוד. וא״כ צ״ל דהיינו כפירש״י שם. דהכא נמי במתניתין דידן ניחא לן לפרש חד בבא דשתים שהן ארבע שהן כאותן ששנויין שם דהיינו הוצאות ואידך בבא דשתים שהן ד׳ בהכנסה דמאי דשייר התם קתני הכא בבא בפני עצמו. וכל זה לשקלא וטריא דשמעתין משא״כ למסקנא דרב פפא ורבא דהכא קתני חיובי ופטורי והתם לא קתני אלא חיובא ולא מפלגינן בין אבות לתולדות א״כ ניחא לן לפרש המשנה דהכא כמו שפירש״י כאן כן נ״ל נכון ליישב לשון רש״י דהכא ודהתם דלא קשיין אהדדי:
מיהו התוס׳ לא משמע להו לפרש כן כוונת רש״י דלהמקשה ולשינויא קמא מפרשי כפרש״י שם דא״כ מאי כתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שפרש״י כאן מדקאמר תדע דמפרש הכנסה לאלתר ולא קאמר תדע מדנקט בפנים ובחוץ ולמאי דפרישית לא שייך לומר כן דהא למאי דס״ד מעיקרא שפיר הוי משמע ליה בפנים ובחוץ אע״כ דהתוס׳ לא נחתו להכי אלא דלשונות רש״י סותרים זה את זה והנלענ״ד כתבתי ודו״ק:
ודע שהתוס׳ בשבועות דף ה׳ כתבו עוד שני פירושים אחרים במתני׳ דהכא והמעיין שם ישפוט בצדק שהביאם לכל זה כדי לפרש חד שתים שהן ד׳ דמתני׳ דהכא מאותן ששנויים שם ואידך בבא היינו מאי דשייר התם וא״כ מזה סיוע למה שכתבנו בפרש״י דהתם לפי השקלא וטריא דמעיקרא משא״כ למסקנא דשמעתין לא ניחא ליה לפרש כאותן פירושים אחרים שכתבו התוס׳ שם שהם דוחק גדול ואף שהפירוש האחרון שכתבו שם התוס׳ דחד בבא היינו דחיובא ואידך בבא דפטורא הוי לגמרי כסדר דמפרש להו תנא דמתני׳ אפ״ה לא ניחא ליה רש״י לפרש דבפנים היינו קרבן ובחוץ היינו פטור קרבן שהוא דוחק לכך הוכרח רש״י לפרש כפירושו כאן לפי המסקנא. ולענ״ד בירושלמי דשמעתין ובריש פ״ק דשבועות מיבעיא ליה אי כפרש״י כאן או כפירוש האחרון שכתבו שם התוס׳ דמעיקרא ד׳ לחיובי ואידך בבא ד׳ דפטורי אלא שהתוס׳ בשבועות כתבו דהירושלמי מספקא ליה אי כפירש״י אי כפירוש ריב״א שם ולא ידעתי לפרש כן לשון הירושלמי וצ״ע ודו״ק:
בד״ה פשט בע״ה תימא לר״י אמאי צריך למיתני תרתי כו׳ ונראה לר״י כו׳ ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבע״ה ולא דבע״ה מעני עכ״ל. לכאורה עשה דבריהם כדברי נביאות דכיון דלא ידעינן שום טעם לחלק בין עני לעשיר ואפ״ה איצטריך למיתנייהו א״כ בודאי דכמה מיני וענייני הוצאות הוי מצי למיתני טובא דלא ידעינן חד מאינך ועוד מי גרע מהכנסה דילפינן מהוצאה משום סברא מה לי אפוקי מה לי עיולי כ״ש הכא דאיכא סברא מה לי הוצאה דעני או הוצאה דעשיר ובודאי דלא מצינן לפרש דיש לחלק בין פשיטות יד דעני לפשיטות יד דעשיר דאיכא למימר דשייך יותר לומר דיד בטל לגבי רה״י או לרה״ר וכמו שאני מפרש בפירוש התוס׳ דפ״ק דשבועות שהביאו ראיה נכונה מדאמרינן לקמן דידו של אדם אינו לא כרה״י ולא כרה״ר אלמא דלכל חד מינייהו איצטריך לאתויי ראיה וכמו שאבאר במקומו בעזה״י אלא דלשון ר״י כאן לא משמע לפרש כן שהרי כתב מדמצרכינן תרי קראי ופשטא דקרא ודאי בהוצאה גמורה איירי ולא על ידי פשיטת יד דשייך בתרי גברי שהאחד עומד בפנים והשני בחוץ ומושיטין זה לזה ואפ״ה בעי תרי קראי לעני ולעשיר ולכאורה היה נ״ל לפרש דהא דבעינן תרי קראי לעני ולעשיר היינו משום דהוצאה דעני והכנסה דידיה הוא לצורך עצמו להביא טרף לביתו והיינו ממש קרא דלוקטי המן שהיו יוצאין עם הכלי ללקוט ולהכניס לביתן. ובכה״ג הוי שפיר מלאכת מחשבת ואפילו בסדורא דפת מישך שייכא דאע״ג שנגמרו כל מלאכות התבואה בשדה העיקר חסר להכניסו לבית שהוא גמר מלאכה ואפילו למעשרות ותרומה משא״כ הוצאה דבע״ה ליד העני דלא מיקרי כ״כ מלאכת מחשבת לגבי בע״ה שהיציאה אינו לצורך עצמו אלא לסלקה מעליו סד״א דלא ליחייב עליו מש״ה איצטריך אידך קרא דנדבת מלאכת המשכן והיינו הוצאה דבע״ה ליד הגזבר וכדאיתא בירושלמי וכמו שאבאר וכיוצא בזה נ״ל מלשון הרשב״א ז״ל בחידושיו שכתב לחלק בין הוצאה דעני שמושך אליו ובין הוצאה דבע״ה שמוציא ממנו ואפשר שנתכוון למה שכתבתי אלא דלפמ״ש הוצאה דעני לעולם חשיבא טפי מהוצאה דבע״ה ואפ״ה לא תקשי א״כ קרא דאל יצא ל״ל דהא אכתי לא נאמרה אידך הוצאה דמשכן ומשו״ה כי אזהיר לשעתא אזהיר ללוקטי המן וכדמסיק ג״כ הרשב״א ז״ל בחידושיו ע״ש. אלא דלפ״ז לא אתי שפיר מה שכתב ר״י דעני מדבע״ה נמי לא ידעינן ולפמ״ש אתיא בק״ו ואפשר דאיכא סברא למימר נמי איפכא דהוצאה דבע״ה חשיבא טפי דבמה שנותן ליד העני נגמר מלאכתו ומחשבתו דלא מחסר מידי משא״כ הוצאת העני אכתי מחוסר מעשה שהרי מוציאו ע״מ לחזור ולהכניסו כגון בלוקטי המן שהוציאו הכלי ע״מ ללקוט ולהביאו לביתו. וכה״ג בהכנסת העני דמתני׳ שמכניס הכלי ע״מ שיתן הבע״ה אוכלין לתוכו ויחזור ויוציאו ואפשר שרוצה העני עוד להביאו לביתו. ונמצא שלא נגמרה מלאכתו ואפ״ה אסור ומש״ה איצטריך קרא כנ״ל אלא דאכתי אין זה כוונת ר״י מדמסקי התוס׳ דאע״ג דהכנסה דעני הוי במשכן גבי קרשים ואפ״ה ילפינן מינה הכנסה דבע״ה דלא אשכחן גבי קרשים א״כ לענין האי הכנסה דומיא דקרשים דעבודת הלוים לא שייך האי סברא אם לא שנאמר דר״י אית ליה נמי האי סברא דמחלקי תוספות בענין הושטה דעני להושטה דעשיר בפ״ק דשבועות כמ״ש לעיל:
אלא דלפ״ז קשיא לי איפכא כיון דליציאה דעני ודעשיר ממש שיוצאין עם הכלי נמי איצטריכו תרי קראי וא״כ כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אכתי כל הני הוצאות דמתניתין שהאדם עומד במקומו ומושיט לחבירו בהושטה בעלמא מנא לן דאסור דהא פשטא דקראי וודאי לאו בהכי איירי וכדאמרינן להדיא בספ״ק דעירובין שהביאו התוס׳ כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. והנלע״ד בזה דודאי כולהו אתיין מדרשא דהאי קרא דויעבירו ובהכי אתיא ליה שפיר הא דקתני הנהו בבי דשתים שהן ארבע ומפרשינן בכל מקום דשתים הן אבות דכתיבי בהדיא ואינך אתיין מדרשא וה״נ דכוותיה והיינו לפי מה שמצאתי בירושלמי דשמעתין דהכנסה נמי ילפינן מויעבירו שנמנעו הבעלי בתים להוציא מבתיהן ליתן להגזברים ונמנעו הגזברים ליטול מבע״ה להכניס ללישכה. ונ״ל דעיקר הילפותא מדכתיב ויכלא העם מהביא ולמאי דמסקינן לקמן בפרק הזורק דלאו משום דשלימו עבידתא הוא דאכריז ונמנעו להביא דאפשר שעדיין היו מתנדבים והולכים ויהיה המותר לבדק הבית כדכתיב והמלאכה היתה דים והותר אלא דהכל היה משום איסור שבת הוצרכו למנוע בע״כ להביא. וא״כ אי ס״ד דאין איסור הוצאה אלא כשעושה כל המלאכה ממש שיוצא עם החפץ ומניחו בר״ה ממש. אם כן אכתי אמאי נמנעו להביא יוציאו מביתם ויתנו ליד הגזבר כמו שהיו עושין סתמא בלא״ה כמ״ש התוספות להדיא לקמן דף ד׳ ע״ב בד״ה ודילמא הנחה אע״כ דבכהאי גוונא נמי הנחה מקרי אלא דאכתי למה נמנעו יוציאו מביתם למחנה לויה ושם יטלנו הגזבר מידו דבכה״ג הבע״ה פטור דלא עביד הנחה אע״כ דהכנסה נמי אסור ואם כן אם יטול הגזבר מידו ויביאו ללשכה יעבור הגזבר דעביד עקירה והנחה וא״כ ממילא שמעינן דהכנסה נמי אסור ושמעינן נמי דבכה״ג מקרי עקירה במה שנוטלו מיד חבירו. ולפ״ז אתי שפיר הא דמסקינן לקמן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ובאמת הן עיקר דיני הוצאות דמכילתין דפרק במה אשה כמו שיבואר בעזה״י והא מנ״ל כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אין לך אלא חדושו ולמאי דפרישית א״ש דהא נמי מויעבירו ילפינן מדהוצרך להכריז בכל מחנה ישראל במהלך י״ב מיל ולא הוי סגי להכריז במחנה לויה לחוד שלא יטלו כלום מידי הבעלי בתים וא״כ מסתמא לא יעשו הנחה שלא לצורך ויחזירו החפצים לבתיהם. אע״כ דאפ״ה ליחייבו כיון שעמדו הוי ליה כהנחת חפץ. ואפשר דמאל יצא דמן נמי ילפינן שפיר שהרי יודע היה משה שלא ימצאו ללקוט ואם כן לא יניחו הכלי על גבי קרקע אלא יחזירום ריקן לביתם אע״כ דאפ״ה הוי הנחה כיון שעמדו מסתמא לפוש כנ״ל ואע״ג דלקמן מיבעיא לן אי עקירת גופו הו״ל כעקירת חפץ וכן בהא דידו של אדם הוי כמקום ארבע ולא פשטינן להו מסברא היינו דודאי אי לא הוי תנינן להנך בהדיא לית לן למפשט מסברא דנפשיה דויכלא העם מהביא היינו דליכא שום צד היתר אלא קרא כפשטיה איירי אבל לבתר דתנינן להו בהדיא לאיסורא שפיר איכא למימר דמסמכינן להו אהאי קרא ודוק היטב:
בא״ד וא״ת כיון דהכנסה היתה במשכן כו׳ דהזורק ד״א ברה״ר משמע דאי הוי משכחת לה במשכן הוי ניחא ליה אע״ג דהתם ליכא סברא עכ״ל. עיין בתוס׳ לקמן בר״פ הזורק שכתבו דבזורק נמי איכא סברא. ולפ״ז בכל עניני הוצאות בין באבות ובין בתולדות כיון דמלאכה גרועה היא לעולם בעינן תרתי סברא דדמיא להוצאה דאורייתא ממש ודהוי נמי במשכן. ולפ״ז לא קשיא נמי קושיא השניה דתוס׳. ולכאורה בלא״ה נראה פירושם דהתם מוכרח דהא בכל תולדות של כל המלאכות בעינן נמי סברא דדמיא לאב דאל״כ לא שייך לקרותן תולדה ואי משום דהוי במשכן א״כ לחשבו לאב בפ״ע אע״כ כדפרישית דמשום דהוי סברא דדמיא לאב מיקרי תולדה אלא דסברא לחוד לא מהני כיון דמלאכה גמורה היא ואין לך אלא חדושו מש״ה בעינן נמי דהוי במשכן וא״כ מדגלי רחמנא בחדא דמיחשבא בכלל מלאכת המשכן ה״ה להנך דדמיין כנ״ל ואי תקשי אם כן במעביר ד׳ אמות ברה״ר דמסקינן לקמן דהילכתא גמירי לה ומשמע דליכא סברא א״כ אמאי קרי לה תולדה דהוצאה הו״ל למחשבא לאב בפ״ע אלא שכבר כתב בעל המאור ז״ל דמעביר נמי איכא סברא כיון שכל אדם יש לו ד׳ אמות הוי ליה רה״י וכשמעביר חוץ לאותן ד׳ אמות הו״ל כמוציא מרה״י לרה״ר וכמו שאבאר לקמן בעזה״י אלא שהתוס׳ דהכא לא נחתו להכי ופשיטא להו דבזורק ליכא סברא התם בר״פ הזורק למאי דאכתי לא הוי מסיק מעביר גופא ברה״ר וכמ״ש במקומו בעזה״י אלא כיון דהוי במשכן או כדמסקינן התם דהילכתא גמירי לה ואפ״ה לא הוי אב בפ״ע כיון דדמי מיהא קצת להוצאה והיינו נמי טעמא דמעביר ודו״ק:
בא״ד וא״ת כיון דאיכא סברא אמאי אצטריך בבמה טומנין וכו׳ אף ע״ג דהוצאה נפקא לן מקרא וכו׳ עכ״ל. ולפמ״ש לעיל שפיר איצטריך בבמה טומנין לומר בהוצאה והכנסה דהוי במשכן דמהוצאה לא ילפינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם הכלי וכדדייקינן להדיא בספ״ק דעירובין. ומי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. ואיצטריך למילף ממשכן דקרשים הוי הוצאה ע״י פשיטת יד לחוד וממילא שמעינן דאין לחלק והוי נמי בכלל הוצאה אלא דנראה מזה דהתוס׳ בכל הדיבור לא נחתו לחלק בין הוצאה גמורה להוצאה דפשיטת יד אלא דבכל חדא מינייהו יש לחלק בין דעני לעשיר כדפרי׳ בכוונת ר״י ודוק היטב:
ועוד יש ליישב קושיית התוס׳ דהכא דאי לאו הא דאמרינן בבמה טומנין דהוצאה הוי במשכן אלא מקרא דויעבירו או אל יצא אכתי לא הוי שמעינן מיתה וחיוב חטאת וכרת ודהוצאה מלאכה גמורה היא והוי אמרינן דללאו יצאה אבל מדאשכחן נמי במשכן הוי בכלל כל המלאכות שנסמכו במשכן וכדפרישית לעיל אלא דאיכא למימר דבלא״ה ידעינן מיתה וכרת בהוצאה מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח כדפרישית נמי לעיל ודוק היטב:
העני עומד בחוץ ברחוב רשות הרבים, ובעל הבית עומד בפנים, ברשות היחיד. מקרה ראשון: פשט (הושיט) העני את ידו לפנים רשות היחיד כשבידו חפץ שנטלו מרשות הרבים בה הוא עומד, ונתן את החפץ לתוך ידו של בעל הבית הנמצא ברשות היחיד — הרי שעשה בכך מלאכה של הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד. או שנטל מתוכה מתוך ידו של בעל הבית דבר מה והוציא אותו לחוץ, שבמקרה זה עשה מלאכה של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ובשני המקרים הללו העני הוא שעשה את המלאכה בשלימותה, ועל כן העני חייב ובעל הבית פטור.
The poor person stands outside, in the public domain, and the homeowner stands inside, in the private domain. The poor person lifted an object in the public domain, extended his hand into the private domain, and placed the object into the hand of the homeowner. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. Or, the poor person reached his hand into the private domain, took an item from the hand of the homeowner, and carried it out into the public domain. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. In both of these cases, because the poor person performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the homeowner is exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.:

The mishna cites two additional cases. In these, the prohibited labor is performed by the homeowner, who is in the private domain: The homeowner lifted an item in the private domain, extended his hand into the public domain, and placed the object into the hand of the poor person. In that case, the homeowner performed the labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. Or, the homeowner reached his hand into the public domain, took an object from the hand of the poor person, and carried it into the private domain. In that case, the homeowner performed the labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. In both of those cases, because the homeowner performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the poor person is exempt.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשט בעה״ב כו׳ בעה״ב חייב – והרי שתים מן התורה לעומד בפנים.
פשט בעה״ב את ידו כו׳ – תימה לר״י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה״ב וכן בריש שבועות דמפרש בגמרא (דף ג. ושה) שתים דעני ודבעל הבית מה שייך לקרותו שתים מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר״י דאיצטריך לאשמעי׳ משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה״י לרה״ר מה לי מוציא מרה״י לרה״י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה״ב ולא בעה״ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק (שבת דף צו: ושם) מויכלא העם מהביא ובספ״ק דעירובין (דף יז:) נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והתם פירשתי והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעי׳ שיהא במשכן דתנן בהזורק (שבת צו.) שתי גזוזטראות זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת לוים ובריש הזורק (שבת צו:) נמי בעי הזורק ד׳ אמות ברה״ר מנלן ודחיק לאשכחינהו במשכן עד דמסיק כל ד״א ברה״ר הלכתא גמירי לה וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו ולא אבות שאין אבות אלא מ׳ חסר אחת וגבי הכנסה נמי אמרינן בפ׳ במה טומנין (שבת מט:) הם העלו קרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מרה״ר לרה״י וא״ת כיון דהכנסה היתה במשכן מה צריך תו לקמן בהזורק (שבת צו:) לפרושי דסברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי דהזורק ד׳ אמות ברה״ר משמע דאי הוה משכחת לה במשכן הוה ניחא ליה אע״ג דהתם ליכא סברא וי״ל דאיצטריך סברא להכנסה דבעה״ב דלא הוה במשכן דהם העלו קרשים כו׳ היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדים שהוא רה״ר ואם תאמר כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וי״ל דתנא ליה איידי דבעי למיתני הם הורידו קרשים מעגלה ואתם אל תוציאו כו׳ אע״ג דהוצאה נפקא לן מקרא בהדיא איצטריך למיתני שהיתה במשכן משום דקתני ברישא בברייתא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע״פ שלא היה במשכן כמו בהוצאה והא דאסמוך קרא דשבת למלאכת המשכן הוה דרשינן למילתא אחריתי.
פשט בעל הבית וכו׳. עכשיו מפרש שתים לחיוב לעומד בפנים, ומתחיל בהוצאה שפשט בעל הבית ידו והככר בתוכה, והוציאו ונתנה ביד העני או לתוך סלו או לתוך שקו, נמצא דעבד בעל הבית עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, דהיינו הוצאה, והעני לא עשה כלום אלא מעשה (עין) [עץ] שמש.
או שהוציא בעל הבית ידו. ריקנית לחוץ ולקח הסל מידו והכניסו, דעבד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד, וזהו הכנסה, והעני לא עבד מידי.
בעל הבית חייב. ושתים אלו לחיוב מי שעומד בפנים.
והעני פטור. ומותר, שהרי לא סייע כלל בעבירה.
תוס׳ בד״ה פשט בעל הבית כו׳ ולא בעה״ב מעני ותדע כו׳ והתם פריך מי כתיב אל יוציא והיינו משום כו׳ כצ״ל:
מקרה אחר של הוצאה והכנסה הנעשה מתוך רשות היחיד מבואר, כאשר פשט בעל הבית את ידו לחוץ, לרשות הרבים, כשבידו חפץ שנטל מרשות היחיד, ונתן את החפץ לתוך ידו של העני הנמצא ברשות הרבים — הרי שהוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. או שנטל בעל הבית חפץ מתוכה של יד העני הנמצא ברשות הרבים, והכניס אותו אליו לרשות היחיד, במקרים אלה רק בעל הבית הוא שעשה את מלאכת ההוצאה, ולכן בעל הבית חייב והעני פטור. אלה הם אופני ההוצאה וההכנסה בפנים ובחוץ האסורות מן התורה, שהעושה אותן חייב.
The mishna cites two additional cases. In these, the prohibited labor is performed by the homeowner, who is in the private domain: The homeowner lifted an item in the private domain, extended his hand into the public domain, and placed the object into the hand of the poor person. In that case, the homeowner performed the labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. Or, the homeowner reached his hand into the public domain, took an object from the hand of the poor person, and carried it into the private domain. In that case, the homeowner performed the labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. In both of those cases, because the homeowner performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the poor person is exempt.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.

There are four additional cases where neither the homeowner nor the poor person performed the labor in its entirety, and therefore neither is liable: The poor person extended his hand into the private domain and either the homeowner took an object from his hand and placed it in the private domain or the homeowner placed an object into the hand of the poor person, and the poor person carried the object out into the public domain. In those cases and the two that follow, the act of transferring the object from one domain to another was performed jointly by two people, the poor person and the homeowner. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשט העני את כו׳ – דעביד ליה עקירה ונטל בעה״ב מתוכה והניח בפנים ועביד ליה בעל הבית הנחה.
או שנתן לתוכה – דעביד ליה בעל הבית עקירה והוציא העני והניח.
שניהם פטורין – שלא עשה האחד מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחלה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת הרי שתים מדבריהם אחת לעני בחוץ ואחת לבע״ה בפנים וא״ת שנים הן לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבע״ה הנחה לעני והנחה לבע״ה לקמן פריך לה ומשני דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למימר שמא יגמרנה.
פשט העני את ידו לפנים. עכשיו מתחיל לפרש שתים שהן מדבריהם, דמתחילין בעברה תחלה, אחד לעני ואחד לבעל הבית, כיצד פשט העני את ידו מלאה, דעבד ליה עקירה. ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, דעבד ליה בעל הבית הנחה, ונעשית המלאכה בין שניהם.
או שנתן לתוכה. כלומר שפשט העני את ידו ריקנית לחצר בעל הבית, ובעל הבית לקח ככרו והניחו ביד העני, דעבד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד.
והוציא. הככר העני והניח בחוץ, דעבד ליה הנחה בחוץ, ונעשית המלאכה בין שניהם.
שניהם פטורין. שהרי לא עשה האחד מלאכה שלימה, אבל אסור לעשות כן לכתחלה, שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה, הרי שתים מדבריהם, אחד לעני שעשה עקירה, ואחד לבעל הבית שעשה עקירה. ואע״ג דאיכא נמי שתים לפטור אבל אסור, [ל]⁠בעל הבית ולעני שעשו הנחה בלא עקירה, לא קא חשיב להו, משום דלא חשיב אלא העקירות שהן תחלת מלאכה, דאיכא למימ׳ שמא יגמרנה.
פרש״י בד״ה פשט העני וכו׳ ונתן לתוך ידו דבעה״ב דעביד ליה עקירה ברה״ר והנחה ברשות היחיד ובד״ה או שנטל כו׳ דעביד ליה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים הס״ד וכצ״ל:
בארבעה מקרים אחרים המובאים כאן לא נעשתה מלאכה שלימה על ידי אף אחד מן האנשים המעורבים במלאכה, וכגון: פשט העני הנמצא ברשות הרבים את ידו כשבתוכה חפץ שעקר ממקומו ברשות הרבים לפנים, ונטל בעל הבית את החפץ מתוכה והניחו בתוך הבית, ברשות היחיד, הרי שפעולת ההכנסה נעשתה על ידי שני האנשים, וכל אחד מהם עשה חצי מלאכה, או שנתן בעל הבית חפץ לתוכה, לתוך ידו של העני המצויה בתוך הבית, והעני הוציא את החפץ והעבירו לרשות הרבים — אמנם נעשתה כאן מלאכת הוצאה ואולם מאחר שלא עשאה אדם אחד בשלימותה לכן במקרים כגון אלה שניהם פטורין. וכן אם
There are four additional cases where neither the homeowner nor the poor person performed the labor in its entirety, and therefore neither is liable: The poor person extended his hand into the private domain and either the homeowner took an object from his hand and placed it in the private domain or the homeowner placed an object into the hand of the poor person, and the poor person carried the object out into the public domain. In those cases and the two that follow, the act of transferring the object from one domain to another was performed jointly by two people, the poor person and the homeowner. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
רי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בפָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.:

So too, in a case where the homeowner extended his hand into the public domain and, either the poor person took an object from the homeowner’s hand and placed it in the public domain or the poor person placed an object into the homeowner’s hand and the homeowner carried the object into the private domain. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשט בעל הבית את ידו לחוץ. [וככרו] בידו, דעבד ליה עקירה מרשות היחיד, ובא עני ולקחה מיד בעל הבית והניחה ברשות הרבים, דעבד ליה הנחה בחוץ, ונגמרה המלאכה בין שניהם.
או שנתן לתוכה והכניס. כלומר שהושיט בעל הבית ידו ריקנית לחוץ, ונתן העני סלו בתוכו, דעבד ליה בעל הבית הכנסה, נמצא שנגמרה המלאכה בין שניהם.
שניהם פטורין. הרי שתים מדבריהם לבעל הבית הוצאה והכנסה לפטור אבל אסור. ולא קא חשיב אלא אותן שתים, הוצאה של בעל הבית והכנסה שעשה העני, העקירה חשיב עקירת העני שהוא צורך הכנסה, אע״ג דאיכא פטור אבל אסור לעני בהוצאת בעל הבית, שהרי עשה העני ההנחה, (דאיכא) [ואיכא] פטור אבל אסור לבעל הבית בהכנסתו לבית, שהרי הוא עשה ההנחה, אפי׳ הכי לא קא חשיב להו. ולא קא חשיב אלא אותן שהתחילו בעבירה תחלה, והן ארבעה בין שתי הבבות, ושמונה עם ההנחות לפטור אבל אסור, אבל ארבעה פטורין דאיכא בשתי בבות ראשונות לא קא חשיב כלל, דפטור ומותר הן כדפרישית.
וכשם שפטר במשנתנו בהוצאה והכנסה שנים שעשאוה, כמו כן נאמר בכל ארבעים אבות מלאכות מ׳ חסר אחת ובתולדותיהן, מאותן שצריכין שיעור, כגון הכותב שתי אותיות והאורג שני חוטין והדומה להם, שאם כתב אחד אות אחת ובא השני וגמרו, ששניהם פטורין.
ולהכי נקט הוצאה ובלשון עני ועשיר, מילתא אגב אורחיה קמ״ל, דמצוה הבאה בעבירה אסורה. וקמ״ל נמי (בחשבון) [דראשון] שמתחיל בעבירה הוא שנוי ומאוס לשם יותר מחבירו הגומר, אע״פ שתועבת השם גם שניהם.
וקמ״ל נמי, דאע״פ דבעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה דהוא מקום חשוב וליכא, קמ״ל משנתנו זו דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה.
וקמ״ל דידו של אדם נגררת אחר הגוף קצת, לענין פטור אבל אסור, אע״פ שיד בעל הבית היא ברשות הרבים, העני הנותן לתוכה איכא איסורא (גדולה), וכמו כן יד העני שהיא ברשות היחיד, בעל [הבית] הנותן לתוכה איכא איסורא, לפי שנגררת היד אחר הגוף קצת, אך לא החמירו חכמים לגמרי שתהא נחשבת ממש במקום הגוף, שאם כן ליחייב הנותן לתוכה הפת.
וקמ״ל נמי, דלא משכחת הוצאת שבת דמיחייב איניש עלה אלא כעין זו נהנה ממש שהוציא ברשות הרבים, כגון זה שיאכלנו שם העני, וזו נקראת מלאכה הצריכה לגופה, שיהנה הוא או חברו מן המלאכה, אבל [אם] אין הנאה לא לו ולא לאחרים בכלי שהוציא לרשות הרבים, הוא (ו)⁠פטור אבל אסור, כדאמרינן לקמן במוציא את המת לרשות הרבים שהוא פטור.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ, לרשות הרבים ובה חפץ שעקר מרשות היחיד, ונטל העני את החפץ מתוכה והניחו ברשות הרבים, או שנתן העני חפץ לתוכה, לתוך יד בעל הבית, והכניס בעל הבית את החפץ לרשות היחיד — שניהם פטורין, שכל אחד מהם לא עשה אלא חצי מלאכה.
ב גמרא שנינו במשנתנו ״יציאות השבת שתים שהן ארבע״, ובדומה לכך תנן התם [שנינו שם] במסכת שבועות: שבועות שחייב אדם בקרבן אם הפירן, הרי הן שתים שהן ארבע, האחת, אם נשבע אדם שיעשה בעתיד פעולה מסויימת, והאחרת, שיימנע מלעשותה — הרי שתים מהן מפורשות בתורה, וכן יש להוסיף מריבוי בלשון המקרא עוד שתיים: אם נשבע אדם שעשה כבר פעולה ידועה, או שלא עשאה.
So too, in a case where the homeowner extended his hand into the public domain and, either the poor person took an object from the homeowner’s hand and placed it in the public domain or the poor person placed an object into the homeowner’s hand and the homeowner carried the object into the private domain. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
GEMARA: We learned in our mishna: The acts of carrying out on Shabbat are two that comprise four. Similarly, we learned in the mishna there, in tractate Shevuot: Oaths on a statement, which, when violated, render one liable to bring a sin-offering are two that comprise four. The first two cases, which are mentioned explicitly in the Torah, are: One who swore that he would perform a specific action in the future and one who swore to refrain from performing said action. Based on an amplification in the language of the Torah, two more cases are added: One who swore that he performed a specific action in the past and one who swore that he did not perform said action.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: תְּנַן הָתָם: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע,

GEMARA: We learned in our mishna: The acts of carrying out on Shabbat are two that comprise four. Similarly, we learned in the mishna there, in tractate Shevuot: Oaths on a statement, which, when violated, render one liable to bring a sin-offering are two that comprise four. The first two cases, which are mentioned explicitly in the Torah, are: One who swore that he would perform a specific action in the future and one who swore to refrain from performing said action. Based on an amplification in the language of the Torah, two more cases are added: One who swore that he performed a specific action in the past and one who swore that he did not perform said action.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמב״ןפני יהושעעודהכל
גמ׳: תנן התם – בתחילת שבועות: שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. יציאות השבת שתים שהן ארבע. מראות נגעים שנים1 שהן ארבע.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״שתים״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ תנן התם – במסכת שבועות.
שבועות שתים – שבועות של ביטוי להרע או להיטיב שתים הן להתחייב עליהן קרבן עולה ויורד האמור בפרשה (ויקרא ה) דנפקי מלהרע או להטיב דמשמע להבא אוכל ולא אוכל.
שהן ארבע – יש לך לרבות עוד שתים מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם לרבות לשעבר אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל.
שבועות שתים שהן ארבע – בריש שבועות (דף נ.) מפרש שתים אוכל ולא אוכל דכתיב בהדיא בקרא להרע או להיטיב דהיינו להבא שהן ד׳ אכלתי ולא אכלתי דאתי מדרשא והא דלא מפר׳ שהן ד׳ אזרוק ולא אזרוק והוה אתיא כולה כרבי ישמעאל ולא הוה צריך לאוקומי בתרי תנאי משום דמתני׳ בפ״ג (דף יט:) תנן בהדיא שהן ד׳ אכלתי ולא אכלתי וא״ת אמאי לא קתני שתים שהן שמונה [אוכל ולא אוכל] אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי ונראה דלכך פירש רש״י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו ור׳ יצחק תירץ דלא נקט אלא אכלתי ולא אכלתי משום דפליג ר׳ ישמעאל והוי רבותא טפי אבל אזרוק ולא אזרוק דמודה ר״י לא חש למיתני וא״ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד׳ ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה״ר דחייב כדאמר לקמן (דף צו:) וזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ומרה״ר לרה״י וי״ל דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרה״י לרה״ר לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה״י לרה״י וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה בהולכה ביד וזה בזריקה.
גמ׳ הא דתנן שבועות שתים וידיעת הטומאה ב׳ וכו׳ – אפרשי׳ במקומה בס״ד.⁠א
א. חי׳ הרמב״ן ריש שבועות.
בד״ה שבועות שתים וכו׳ וא״ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד׳ ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר כו׳ עכ״ל. נראה דאמתניתין דהכא לא מצי לאקשויי הכי דודאי לא קתני אלא הוצאה והכנסה דמפרש להו בהדיא דשייך בהו שתים שהן ד׳ בפנים וכן בחוץ בהאי גוונא גופא וכ״ש אם נפרש כפי׳ רש״י בשבועות דבפנים היינו הכנסה ובחוץ היינו הוצאה וא״כ לא שייך למיתני מושיט ומעביר דלא שייך בהו הני חלוקים אלא דעיקר קושייתם אמתני׳ דשבועות דקתני שתים שהן ארבע סתמא ולא מפרש להו וא״כ קשיא להו שפיר דלא שייך כלל האי לישנא דשתים שהן ד׳ כיון דאיכא נמי מושיט ומעביר ואמאי סמך התנא לסתום דבריו דאכתי לא ידעינן אותן שתים שהוסיפו מאי נינהו אי הכנסות או מושיט ומעביר והו״ל למיתני בהדיא שתים שהן שש ועי״ל דבמתניתין דהכא א״ל דהנהו דפשיטא לן לא קחשיב כלל כמ״ש התוס׳ לענין אזרוק ולא אזרוק ולא קתני הכא אלא הנך הוצאות והכנסות דלא מפרשן כלל ואשמעינן כמה חדושי דינים כמ״ש התוס׳ בד״ה יציאות. וכן נראה באמת לשון הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות שבת דהנך פשט יד דמתניתין לאו בעיקר הוצאה שהוא אב איירי אלא מושיט קרי להו והוי תולדה ע״ש במגיד משנה ובזה נתיישב קושית הרמ״ך שם שהביא הכסף משנה ע״ש והיינו דלמאי דפרישית לא איירי הרמב״ם ממושיט מרה״י לרה״י דרך רה״ר דריש פ׳ הזורק אלא ממושיט דפשיטת יד דמתני׳ דהכא מרה״י לרה״ר או איפכא נקטינן מיהא מלשון הרב המגיד דהנך דמתני׳ לאו אבות נינהו וכיון דלא איירי מתני׳ מעיקר הוצאה כ״ש דלא שייך להקשות ליתני נמי מושיט ומעביר אלא דעיקר קושיית התוספות אמתניתין דשבועות דקתני אבות ותולדות דומיא דאינך אם כן מקשה שפיר תולדות טובא נינהו דאיכא נמי מושיט ומעביר כנ״ל בכוונת התוס׳ ודו״ק:
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמב״ןפני יהושעהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת ב., עין משפט נר מצוה שבת ב., ר׳ חננאל שבת ב., רי"ף שבת ב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבת ב., תוספות שבת ב., ספר הנר שבת ב. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת ב. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת ב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת ב., מהרש"א חידושי הלכות שבת ב., פני יהושע שבת ב., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ב., אסופת מאמרים שבת ב.

Shabbat 2a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 2a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 2a, R. Chananel Shabbat 2a, Rif by Bavli Shabbat 2a, Rashi Shabbat 2a, Tosafot Shabbat 2a, Sefer HaNer Shabbat 2a, Ri MiLunel Shabbat 2a, HaHashlamah Shabbat 2a, Ramban Shabbat 2a, Rashba Shabbat 2a, Meiri Shabbat 2a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 2a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 2a, Penei Yehoshua Shabbat 2a, Steinsaltz Commentary Shabbat 2a, Collected Articles Shabbat 2a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144