והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון להתחיל בביאור עניני הוצאה מרשות לרשות והשני במה שנאסר מערב שבת מחמת שמא יבא לידי חלול שבת וכן בדברים שנאסרו בשבת לא מחמת עצמן אלא שמא יבא בסבתן לידי חילול שבת והשלישי לבאר בקצת דברים שהותרה התחלת עשייתן בערב שבת אע״פ שמלאכתם נגמרת בהם בשבת מאליה זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני ההוצאה מרשות לרשות והוא שאמר יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין אמר הר״מ פי׳ קודם שאתחיל בפירוש אקדים בהקדמות שהאדם צריך בהם ולעמוד עליהם ואז יתבארו עניני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה ומהם כי שנוי המקומות בדיני השבת ארבעה והם הנקראים רשות שבת האחד מהם נקרא רשות הרבים והוא המקום שידרכו בו כל העם כלם ובתנאי שיהיה בלי קרוי ושיהיה ברחבו שש עשרה אמות או יותר ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים אבל יש לה דינים עוד נבארם בפרק החמשי ממסכת עירובין ואולם כי רשות הרבי׳ הוא כמו המדברות והיערים והדרכים המפולשים להם והשני רשות היחיד והוא מקום שאין דורכין בו רבים והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה או יותר על אלו השיעורין אבל אם יהיה פחות מאלו השיעורי׳ ברוח מן הרוחות השלשה אינו רשות היחיד ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ בזה השיעור או חפירה בארץ שיהיה לו אורך ורחב ועומק כאשר התנינו או מקום מוקף בארבעה כותלים כמו הבתים והדיורין הכל יקרא רשות היחיד ובתנאי שיהיה גובה הכותלים עשרה טפחים כאשר ביארנו והחלל ביניהם ארבעה על ארבעה או יותר והשלישית הוא הנקרא כרמלית והוא המקום אשר לא ישלמו בו תנאי רשות הרבים ולא תנאי רשות היחיד וגדרו כאשר אומר והוא כי כל מקום שיהיה בו ארבעה טפחים באורך וארבעה טפחים ברוחב או יותר וגבהו שלשה טפחים הוא יהיה כרמלית בין יהיה חפירה בארץ או עמוד ועומד על שטח הארץ הכל שוה אם לא יהיה העמוד העומד גבהו תשעה טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם אבל אם הוא פחות מתשעה טפחים עד שלשה הוא כרמלית וכן אם הוא יתר מתשעה עד עשרה אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רשות היחיד לפי שנשלמו תנאיו ואם הוא גם כן פחות משלשה טפחים הוא כמו רשות הרבים לפי שהעקר אצלנו בכל התורה כל פחות משלשה כלבוד דמי וכל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וארבעה רוחב לפי שהעקר אצלנו אין כרמלית פחותה מארבעה וגם כן המקומות שיש להם שלשה כותלים והרוח הרביעית ממול רשות הרבים הם כרמלית ובתנאי שיהיה בו ארבעה על ארבעה והרביעי מקום פטור והוא שיש בגבהו יותר משלשה טפחים ואפי׳ עד לרקיע ורחבו פחות מזה השיעור זה יהיה מקום פטור ואפי׳ יהיה ארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים פחות רחב שעורה וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע הרי זה מקום פטור ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ או חפירה בארץ יהיה בהם זה השיעור אלא אם יהיה בגובה העמוד העומד תשעה טפחים בצמצום שהוא רשות הרבים מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לארכו ולרחבו ודיני אלו הרשויות כך כי רשות היחיד ורשות הרבים ומי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת יתחייב סקילה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל המצות שלנו יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי׳ על השוגג כאשר נבאר במקומו אבל מקום פטור הוא מותר להוציא ממנו לכל אחד מן השלש רשויות מהם אליו וזה מותר לכתחלה ולפיכך נקרא מקום פטור ומפני זה נקראת כרמלית לדמות באשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד ויהיה אמתת השם כרמלית ודע כי כל יציאה הם גם כן הכנסה כהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ אלא שמנהג המשנה לקרות עקירת דבר מרשות היחיד לרשות הרבים [הוצאה] ועקירת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד הכנסה ועל זה המנהג יאמרו מכניס ומוציא בכל זה הענין ודע כי בכל מקום שאמרו בזאת המסכתא פנים וחוץ רצונם בזה רשות היחיד ורשות הרבים וכל מה שאמרו בו חייב הוא חייב סקילה אם הוא מזיד או קרבן חטאת אם הוא שוגג וכל מה שאמרו בו חייב חטאת ר״ל אם הוא שוגג ואם הוא מזיד יתחייב סקילה וכל מה שאמרו בו פטור באי זה דבר שיהיה ממשפטי השבת ר״ל פטור מן המיתה ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד אלא בהלכות ידועות שאמר בהם על דרך שתוף הלשון ואע״פ שהוא מותר ועוד נעורר עליהם כשנזכרם ומפני זה אמר העני ובעל הבית ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד זה היה לאחוז דרך קצרה לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברשות הרבים במקום אמרו עני אם כן תורה לנו מלה אחת כל הענין כמו שיורו ארבע מלות ומה שחייבו להתחיל בדין ההוצאה מרשות לרשות לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכים בה לכלום וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אעפ״י שהנראה ממנה אינה מלאכה על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשא אתיא כמו שיתבאר והטעם שהצריכו לומר יציאות שבת ולא אמרו הכנסות שבת כי כל יציאה היא הכנסה כאשר ביארנו ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותו מדברי השם ית׳ שאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה והיה מרשות היחיד לרשות הרבים והיא הוצאה כמו שביארנו ולפיכך אמר יציאות שבת ואם תקשה ותאמ׳ מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מהמקרא אלא ההוצאה זאת הקושיא כבר הקשוה בתלמוד ואמרו מכדי גמרא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ענין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא לפי שענין הוצאה והכנסה אחד כאשר ביארנו:

זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום ואני עתה מתחיל לפרש ואומר שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ רוצה בזה שהם שני מינים הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ויהיה באלו השני מינים שמנה חלקים ארבע תלויות באדם העומד ברשות הרבים וארבע תלויות באדם העומד ברשות היחיד וזהו ענין אמרו ארבע בפנים וארבע בחוץ והארבע מינים התלוים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים וגם כן הארבעה התלויות בעני כפי לשון זאת המשנה והעקרים שנבנית זאת המשנה עליהם הם שלשה וכשתדעם ותבינם תדע מאי זה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן בעני האחד מהם כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג על הוצאתו מרשות לרשות עד שיעקור החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח ברשות הרבים או הניח ולא עקר פטור הוא והעקר השני כי כשיתחיל האדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה בענין שאלו גמר אותה הראשון היה מלאכתו גמורה שניהם פטורין לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור וזהו מה שאמר התלמוד יחיד העושה חייב שנים פטורין והרמיזה על זה מאמר השם ית׳ בעשותה אחת ואמרו העושה את כלה ולא העושה מקצתה והדמיון על זה אם כתב שמעון א׳ ביום השבת וכתב ראובן בי״ת אע״פ שנגמר השם משניהם יחד וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב אעפ״כ שניהם פטורי׳ והעקר השלישי כי לא יתחייב העוקר מרשות ומניח ברשות אחר עד שיעקור ממקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה ויניח גם כן במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה או למעלה מזה כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו החפצים המונחים ולא יתקיימו אלא אם יהיו אותם החפצים דקים ולפי שיד האדם יניחו בה החפצי׳ הגדולים למה שיש בם מתכונת הקבוץ והפישוט והאחיזה מפני זה נחשוב אותה כאלו היא מקום שיש בו ארבעה על ארבעה ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאלו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו ולפי שהיו אלו העקרים ידועים באמתת הקבלה אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד וגם כשלקח העני מיד של בעל הבית והוציא העני חייב לפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר לפי שכבר נתתי לך עקר כי כל מה שיבא בידי אדם כאלו הונח בארץ במקום שהוא שם אותו האדם ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים אלו הן ארבע בחוץ ועל זה החלוק בעצמו מן הסברא גם כן מארבע שבפנים ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ מפני מה ייחס ארבעה מינים מאלו לעני ואמרנו שהם תלויים בו והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שביארנו לפי כי השנים הנשארים ייחוסם אליו כייחוסם לבעל הבית לפי ששניהם פטורין זה מבואר ואינו קשה כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעלה לו והיו הארבעה מינים תלויים לו אע״פ שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שוה וכן התשובה באמרו ארבע בפנים כי בעל הבית פשט ידו לחוץ וייחס לו הפעלה אעפ״י ששניהם פטורים וכבר הודעתיך בפתיחת דברי כי בכל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור ר״ל פטור מן המיתה וחייב מלקות וזאת היא כונתם באמרם פטור אבל אסור אלא מקומות שייעדנו להעיר כשיזכרו ומאותן המקומות אמרו בכאן העני חייב ובעל הבית פטור כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה ר״ל שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח וגם כן אמרו העני פטור שהוא פטור לגמרי לפי שהוא גם כן לא עקר ולא הניח אבל אמרו שניהם פטורין הוא פטור אבל אסור לפי שכל אחד מהם עשה מקצת מעשה כמו שביארנו:

אמר המאירי יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו׳ צריך שתדע שזה שתפס לשון יציאות פירושו על הוצאה ומפני שאין הוצאה אלא על ידי אדם הוא קורא לה יציאות כלומר שהוא יוצא ומוציא בידו איזה דבר ובקצת לשונות שבגמ׳ אמרו מפני זה רשויות קתני כלומר רשויות שבת שתים ר״ל רשות היחיד ורשות הרבים שהן ד׳ כלומר שבהן ארבעה חיובין הוצאה לשל חוץ ולשל פנים וכן הכנסה לשניהם וכולן לחיוב ומה שאמר במשנתנו שהן ארבע בפנים וכן בחוץ פירושו עם השנים של פטור שבשניהם יש הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור כמו שיתבאר וכבר ביארנו שזה שהוא מתחיל בהוצאה הוא מפני שרוב ענייני המסכתא תלויים בה ומפני שאינה דומה לשאר מלאכות עד שהדעת מפקפקת להיותה נקראת מלאכה מטעם מה לי מזוית לזוית מה לי מרשות לרשות הוצרכו להביא איסורה בפרט ולא הספיק להם הבאתה מלא תעשה כל מלאכה והביאו איסורה בפ׳ הזורק ממה שאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה במלאכת הקדש ופירש לשעתו ויכלא העם מהביא ומשה היה עומד במחנה לויה והיא היתה רשות הרבים שכל בני ישראל היו באים שם לדון ולשאול ואין מי שימחה בידו ומחנה ישראל כל אחד ואחד היה יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו ונמצא שבכלל הדברים שאמר להם הוא שלא יוציאו משם למחנה לויה נמצא שהבאה זו היתה בכלל אל יעשו עוד מלאכה ודרשו ז״ל שלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן לומר שכל שהוא נקרא מלאכה במשכן נקרא מלאכה בשבת ויש גורסין שם ר״ל בפרק שם ר״ל בפרק הזורק וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא ליה מלאכה דכתיב והמלאכה היתה דיים ולפי מה שפירשנו אין צרך בכך שאף אנו מפרשים שבחול היה אלא שהוא מכניס הבאה בכלל מלאכה ומ״מ הם גורסים בתירוץ שאלה זו גמר העברה העברה מיום הכפרים הכא כתיב ויעבירו קול והתם כתיב והעברת וכו׳ מה להלן ביום קדש אף כאן ביום קדש:

ומאחר שנתברר שההוצאה מלאכה בירר במשנה זו שהוצאות אלו הן שתים שהן ארבע בפנים ואי אתה מוצא כן אא״כ אתה כולל הכנסה בכלל הוצאה ומפני זה הוצרכו לומר בגמ׳ תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה שכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא שמוציאו ממקומו וראיה אצלי לדבר זה שהרי אמרו משה היכא הוה קאי במחנה לויה וקאמר להו לא תפיקו מרה״י לרה״ר ועל הוצאה זו נאמר ויכלא העם מהביא ומלת הבאה ומלת הכנסה אחת הן ומ״מ מצד שבכל מלאכה אתה צריך לעשות איזה דבר שבה עיקר להיות נקרא בשם אב וכל שאר המינין תולדות לה היתה ההוצאה אב מפני שהוצאה היתה במשכן וההכנסה תולדה ומ״מ אין הפרש בחיובן בין אב לתולדה אלא שאם עשה אב ותולדה שלו בהעלם אחד לא יתחייב אלא בחטאת אחת הא לשאר הדברים אב ותולדה שוים ואחר שכן הוצאות אלו שתים שהן ארבע בפנים ר״ל לאותו העומד בפנים שזהו בעל הבית:

ופירוש שתים שהן ארבע ר״ל שתים מן התורה לחיוב חטאת בשוגג או לכרת וסקילה במזיד והם הוצאתו והכנסתו בעקירה והנחה שהן ארבע עם שתים אחרות שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם הוצאתו והכנסתו בהנחה שלא בעקירה או בעקירה שלא בהנחה ועל הדרך הזה בעצמו שתים שהן ארבע בחוץ ר״ל לאותו העומד בחוץ ומכניס לפנים כל שלא נעשית המלאכה כולה על ידו אע״פ שנשלמה על ידי אחר עמו כגון שזה שעומד בפנים עוקר והעומד בחוץ מניח או בהפך פטור שכך דרשו רבותינו בגמ׳ בדין כל המלאכות בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים וכדי לפרש את דבריו האריך בפרטי הענין ואמר:

כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים כלומר כבר ידעת שכך המנהג שהעני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים ועכשיו פשט העני ידו וכו׳ ואע״פ שהיה לו לבאר תחלה דין הוצאה שהיא אב לכולן מתוך שנשא משלו בעני ובעל הבית וכן הדרך להיות העני נמהר ושואג לטרף ונחפז לפשוט את ידו הוא תופשו תחלה ומ״מ כשפשט העני ידו וסלו בידו ונתן הסל לתוך ידו של בעל הבית ליתן לו מפתו לתוכה הרי עקר הסל מרה״ר והניחו ברה״י ואע״פ שלא עקר ממקום ארבעה או שלא הניח על מקום ארבעה פירשו בגמ׳ שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה וזו היא הראשונה או שלא היה סל בידו אלא שראה בעל הבית יוצא לקראתו וככר בידו וקפץ והכניס ידו ונטל הפת מידו של בעל הבית והוציאה לחוץ עם הפת והרי שעקר הפת והוציאו מרה״י והניחו ברה״ר והרי שתים של חוץ לחיוב ובעל הבית פטור בשני אלו ולא פטור דוקא עד שתאמר שיהא איסור בידו אלא אין לזה סרך איסור שהרי לא עשה בעל הבית שום דבר:

ועל דרך זה בעצמו שתים לחיוב של בעל הבית פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן פת לתוך ידו של עני או שנטל סלו של עני מידו והכניסו ליתן פתו לתוכו שתיהן לחיוב והעני פטור לגמרי ומותר ונמצאו כמו שביארנו ארבעה דינין שתים לבעל הבית ושתים לעני ואי אתה אומר שמנה עם הפטורים אע״פ שיש בה ג״כ שתים של פטור לעני ושתים של פטור לבעל הבית שהארבעה שאתה אומר פטור ומותר הן ואינן בכלל הוצאה ומה שאמרו בכל מקום שנאמר בו פטור שפירושו פטור אבל אסור חוץ משלש פירושו בדבר שיש בו מעשה אבל זה אין כאן מעשה ולא הוצרך לומר בו פטור כלל אלא שמתוך שחייב את האחר רצה להזכיר שחבירו פטור:

ואחר שביאר שתים של חיוב לשל פנים ושתים של חיוב לשל חוץ חזר וביאר אותן שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם שקצת המלאכה לשל פנים וקצתה לשל חוץ ומנה מהן שתים לכל אחד והוא שאמר פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה והרי שעקר העני את הסל מרה״ר לרה״י אלא שלא הניח הוא את הסל ועודנו בידו ובעל הבית בא ונטלו מידו שנמצאת עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שפשטה רקנית ונתן בעל הבית לתוכה ככר שנמצא הוא העוקר והעני הוציא ידו מלאה שניהם פטורים אלא שאסור לעשות כן שמא יבאו לעשות מלאכה שלימה וכן הדין אם פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני את הפת מתוכה או שהוציאה רקנית ונתן העני את סלו בתוכה:

ולמדת בחלק זה ארבע הוצאות שכלן בעקירה בלא הנחה שתים לעני והם פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה או פשט ידו בעל הבית לחוץ רקנית ונתן העני סלו בתוכה ושתים לבעל הבית והם פשט העני ידו רקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה או שפשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני מתוכה ואע״פ שאתה מוצא בכללן ד׳ הנחות בלא עקירה אינו מונה אלא העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור והוא שאמרו בגמ׳ יציאות תמני הויין תרי סרי הויין ולטעמיך שית סרי הויין בבא דרישא לא קשיא לי פטור ומותר לא קתני אלא תרי סרי מיהא הויין והשיב פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת ר״ל העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור קא חשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב ואע״פ שיש מפרשים בסוגיא זו דרך אחרת זו עיקר:

וקצת מפרשים פירשו במשנה זו שזה שביארו עניניה בעני ובעל הבית ובהושטת יד הוא ללמוד מכאן דברים הרבה אחת שאע״פ שיש צד מצוה בדבר אין מצוה במקום עבירה אפילו בעבירה שמדברי סופרים וכן ללמדך שידו של אדם נגררת אחר הגוף במקצת לענין פטור אבל אסור שאע״פ שיד בעל הבית לרה״ר יש לנותן בתוכה איסור שאין היד נידונת כמקום רה״ר לגמרי אע״פ שהיא שם שנגררת היא אחר הגוף קצת וכן אינה חשובה לגמרי למקום הגוף שאלו כן היה הנותן לתוכה חייב חטאת והוא שאמרו בגמ׳ ידו של אדם אינה לא כרה״י ולא כרה״ר וכן בא ללמד שאין עיקר הוצאה לחיוב חטאת וכרת וסקילה אלא בהוצאה הצריכה לגופה שהיא הנאה לזה שנעשית בעבורו אבל אם אין הנאה לא לו ולא לאחר פטור אבל אסור על הדרך שאמרוה במוציא את המת לרשות הרבים כמו שיתבאר ויש מדקדקים במשנה זו דקדוקי עניות עד שמתוכן מפרשים פנים וחוץ בדרך אחרת מהם שפירשו בפנים על החפץ העומד בפנים וחוץ על החפץ העומד בחוץ ופירשו יציאות שבת שתים לחיוב לחפץ שלפנים והם הוצאה של בעל הבית והוצאה של עני ושתים לשל חוץ והם הכנסה של עני והכנסה של בעל הבית וכן יש שפירשו בפנים לאותם העומדים בחוץ ופושטים ידם לפנים ובחוץ לאותם העומדים בפנים ופושטים ידם לחוץ ובכולם נושאים ונותנים בקושיות ותירוצים שאין בהם שום צורך ואל תטרח בזה כלל ומ״מ חכמי הצרפתים שאלו בה כהוגן לומר מה ענין למנות הוצאה של עני ושל בעל הבית בשתים והרי שם הוצאה מ״מ אחת היא ובמסכת שבועות בענין ידיעות הטומאה אמרו שם טומאה אחת היא עד שהוצרכו לומר שם שהם שתים מצד טומאת קדש וטומאת מקדש וא״כ אף בזו הרי שם הוצאה ודאי אחת היא ומ״מ הם נדחקו בתירוצה בדברים שאין נראין ועיקר הדברים שמצד שההוצאה חדוש הוא מפני שאינה מעין מלאכה וכן שבבית מותר לישא כמה שירצה ובהוצאה חייב בכגרוגרת מה שאין כן בשאר מלאכות שאין חילוק בהן בחלוק רשויות הייתי אומר שלא להוסיף בחידושה והרי לא נאמרה אלא לבעל הבית המוציא מרשותו לרשות הרבים אבל העומד בחוץ ומוציא מבפנים לחוץ יפטר בא ולימד שאף זו בכלל הוצאה היא:

זה ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי למי שעבר עליה בשוגג הוא על אחת מארבעה פנים שתים להבא כלומר שנשבע שאעשה דבר זה ולא עשה או שלא אעשה ועשה ואלו הן הרמוזות בקרא בענין להרע או להטיב שמשמען להבא ושתים לשעבר והם שנאמר עליהם שהן ארבע והם שעשיתי ולא עשה או שלא עשיתי ועשה ומתוך שהכתוב לא דבר להדיא אלא להבא אמר על אלו האחרונות שנתרבו עם השתים ועשה את הראשונות עקר ומ״מ כלן מן התורה עד שהוא חייב קרבן בכלן ממה שאמר אח״כ לכל אשר יבטא וכו׳ ומ״מ לענין מלקות במזיד אינו לוקה אלא בשלש אבל לא באוכל ולא אכל שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואע״פ שהנשבע יצא מן הכלל ללקות בלא מעשה כמימר ומקלל חבירו בשם לא נאמר כן אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שאין מעשה בעברתו ולוקה כמו שיתבאר במקומו: