תוס׳ ד״ה ליכא מידעם דלישראל שרי. וז״ל בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ״מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מ״מ לא שרי, מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החיה פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה״ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים, וי״ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל, ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי עכ״ל.
יש לעיין בביאור דברי התוס׳, דצ״ב במה נחלקו ב׳ הדיעות שבסוף התוס׳. ולכאורה יש לפרש דבריהם עפ״י פלוגתת התוס׳ והרמב״ן דנחלקו למה מחללין את השבת כדי להציל עובר שנמצא בסכנת נפשות, דעיין בתוס׳ (
נדה דף מד: ד״ה איהו) שכתבו וז״ל וא״ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי׳ מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר״ה לקרוע האם כדמוכח בפ׳ קמא דערכין
(דף ז:), וי״ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע״ג דמותר להרגו
א וכו׳ עכ״ל. ומבואר דתוס׳ סברי דמחללין שבת כדי להציל את הנפש העובר, ונראה דתוס׳ ס״ל דעובר חשיב נפש, וחל בו מצות וחי בהם דפקו״נ דוחה כל מצות שבתורה, ומשו״ה מחללין שבת כדי להציל את נפש העובר. אמנם הרמב״ן (שם ד״ה והא דתנן) כתב וז״ל והא דתנן וההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם, וה״נ אמרינן בסנהדרין
(ע״ב:) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן התם בערכין
(ז׳ ב׳) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי נפש, וכו׳, אבל לענין לידה דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שיוולד כדאמרינן, ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה וכו׳ עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן סובר שעובר כל זמן שלא יצא ראשו לא מיקרי נפש, והא דמחללין עליו את השבת הוא רק משום שהתורה אמרה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
ב ועיין ברש״י
(לקמן עב: ד״ה יצא ראשו) שכתב וז״ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש עכ״ל. ובשלמא לפי דברי רש״י והרמב״ן דעובר שלא יצא ראשו לא מיקרי נפש י״ל דמשו״ה כשלא יצא ראשו הורגין את העובר להציל את נפש האם, דדוחין איסור הריגת עובר כדי להציל את נפש האם. אך צ״ע לפי התוס׳ דס״ל דעובר מיקרי נפש ומחללין שבת כדי להציל את נפש העובר, א״כ אמאי קיי״ל דכשלא יצא ראשו הורגין את העובר כדי להציל את האם, והרי קיי״ל שאין דוחין נפש מפני נפש. וצ״ל דהטעם הוא משום שהעובר חשיב רודף לגבי האם. וי״ל דב׳ התירוצים שבתוס׳ בסוגיין נחלקו בפלוגתת התוס׳ והרמב״ן הנ״ל, דלפי התירוץ הראשון עובר לא מיקרי נפש (כשיטת הרמב״ן), ומשו״ה בישראל מצילין את חיי האם והורגין את העובר לפני שיצא ראשו, דדוחין את העובר (דלא מיקרי נפש) מפני נפש האם, דיש מצוה להצילה. אולם כל זה דוקא בישראל, משא״כ עכו״ם דאסורין להרוג עוברין מגזה״כ בפנ״ע ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״
(לעיל דף נז:), ומשו״ה קיי״ל שאסורין להרוג את העובר אפילו כדי להציל את נפש האם. משא״כ התירוץ השני בתוס׳ ס״ל דעובר הוי נפש (וכשיטת התוס׳
נדה מד:) והא דהורגין עובר שלא יצא ראשו להציל את האם הוא משום דהעובר הוי רודף, וי״ל דה״ה בעכו״ם נמי שרי להרוג את העובר להציל את האם דאף בעכו״ם חל דין להרוג את הרודף (עיין ברמב״ם פ״ט מלכים ה״ד).
ג
והנה עיין ברמב״ם (פ״א מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה״ט) וז״ל הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ״ל. וצ״ב מהו החילוק להרמב״ם בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, דאם העובר נחשב לרודף כלפי האם מ״ש דלאחר שיצא ראשו אין הורגין אותו, והרי קיי״ל שהורגין את הרודף אחר חבירו להורגו, וא״כ אף ביצא ראשו הו״ל להרוג את העובר שהוא רודף אחר האם להורגה. ועוד צ״ב מש״כ הרמב״ם שבלא יצא ראשו ״מותר לחתוך העובר במעיה וכו׳ מפני שהוא כרודף אחריה להורגה״, דמהי כוונתו במש״כ ״כרודף״, ולמה לא כתב ״שהוא רודף אחריה להורגה״. ועוד צ״ב מהי כוונת הרמב״ם במש״כ בסוף ההלכה ״וזהו טבעו של עולם״. ועיין בכס״מ (שם) שביאר דכוונת הרמב״ם היא להא דאיתא בגמ׳ (סנה׳ עב:) ״אמר ר״ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו׳, איתיביה ר״ח לר״ה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה״. וי״ל דזוהי כוונת הרמב״ם ״וזה טבעו של עולם״, דמשמיא קא רדפי ליה ולא הוי רודף, ומשו״ה משיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. וצ״ע דלפי״ז צ״ע מ״ש דבלא יצא ראשו הורגין אותו משום דהוי רודף, דלכאורה אי משמיא קא רדפי ליה ולא הוי רודף א״כ אף בלא יצא ראשו לא הוי רודף.
וביאר הגר״ח זצ״ל דיש לבאר דברי הרמב״ם עפ״י דבריו (בפ״ח מהל׳ חובל ומזיק הט״ו) וז״ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ״ל. ומבואר דחלין ב׳ דיני רודף: א) דין רודף מדעת, וכגון א׳ שרודף בכוונה אחר חבירו להורגו (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח ה״ו), ב) דין רודף דמשא, שאפילו דבר שאין בו חיות ואין שום כוונה לרדוף, ואין כאן רודף העושה מעשה רדיפה אחר חבירו להורגו, מ״מ עצם הדבר שהמשא משים את אנשי הספינה בסכנת נפשות משוויה ליה למשא לרודף, וחל ביה דין רודף ממילא. ונראה דברודף דמשא חל דין לסלק את הרודף כדי להציל את הנרדף, ויסוד הדין הוא מפאת הצלת הנרדף, ואילו ברודף העושה מעשה רדיפה בפועל וכגון שרודף אחר חבירו להורגו חל חיוב מיתה אקרקפתא דגברא הרודף ואינו רק דין הצלת הנרדף. ונראה דבעובר שלא הוציא את ראשו חל דין רודף מדין משא, דכמו שבמשא המסכן את האנשים שבספינה חל דין רודף ממילא אע״פ שאינו אדם ואינו עושה מעשה רדיפה בכוונה, אמנם עצם הדבר שהמשא מסכן את חיי האנשים שבספינה משווי ליה לרודף, ה״נ העובר שלא יצא ראשו המסכן את חיי האם הוי רודף דממילא, ולכן הורגין את העובר כדי להציל את האםד.
ונראה דזהו כוונת הרמב״ם במש״כ ״מפני שהוא כרודף״ דר״ל שאינו רודף דעלמא דהוי רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה, אלא דהוי ״כרודף״ כלומר שחל עליו דין רודף ממילא כמו רודף דמשא משום שבמציאות העובר מסכן את חיי האם, וחל דין לסלק את הרודף מדין הצלת הנרדף. וי״ל דזוהי נמי כוונת הרמב״ם במש״כ ״וזה טבעו של עולם״– כלומר שאין העובר מכוון לרדוף אחר האם להרוג אותה ולא הוי רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה בכוונה, אלא דהוי רודף ממילא מדין רודף דמשא. ונראה דדין רודף דמשא חל בעובר לפני שהוציא את ראשו, ומשו״ה לפני שיצא ראשו הורגין את העובר כדי להציל את חיי האם. אבל משהוציא העובר את ראשו והוי ילוד אזי א״א להורגו מדין רודף דמשא כדי להציל את הנרדף, דאין דוחין נפש מפני נפש, אלא דבעינן שיהיה הילוד רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה בכוונה דאזי חל עליו חיוב מיתה. ולכן פסק הרמב״ם דמשיצא ראשו ״אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם״ כלומר דמאחר דמשמיא קא רדפי ליה ואין לילוד כוונה לרדוף אחר האם לא הוי רודף המחויב מיתה מחמת מעשה רדיפה בכוונה, ולכן א״א להורגו כדי להציל את האם. ולפי״ז מבואר דבילוד ליכא דין הריגה מדין הצלת הנרדף וא״א להורגו אא״כ חל עליו חיוב מיתה מדין רודף מחמת שהוא עושה מעשה רדיפה בכוונה ולא מחמת דהוי רודף דממילא.
ונראה להביא סמוכים לכך דכתבו התוס׳ (עד: ד״ה והא אסתר פרהסיא הואי) דהיכא שזרקו א׳ על תינוק להמיתו דהנשלך לא עביד מעשה ומסתבר שאין חייב למסור את נפשו, וליכא דין יהרג וא״י ברציחה בשב ואל תעשה. אמנם נראה פשוט דאין דין שחייבין להרוג את הנזרק כדי להציל את האדם שנזרק עליו - דאין דוחין נפש מפני נפש, ואע״פ שבמציאות מי שנשלך על התינוק הוי רודף שמסכן את חיי חבירו בזה שיפול עליו ויהרגהו, מ״מ מכיון שאין הנזרק עושה מעשה רדיפה בכוונה להרוג את חבירו אלא הוא רודף את חבירו בשב ואל תעשה לא חל דין להורגו מדין הצלת הנרדף, דאין דוחין נפש מפני נפש. ורק באופן שרודף את חבירו בכוונה להורגו דאזי חל דין חיוב מיתה דרודף ומצילין את הנרדף בנפשו של הרודף. ולפי״ז מבואר דברי הרמב״ם דכשלא יצא ראשו העובר הוי רודף שלא מדעת וחל עליו דין רודף דמשא והורגין את העובר מדין הצלת הנרדף כדי להציל את חיי האם. משא״כ משנולד א״א להורגו מדין הצלת הנרדף כיון דהוי רודף שלא מדעת, והוי רודף מדין משא דרודף את האם שלא בכוונה. ודומה לרודף בשב ואל תעשה דאין הורגין אותו מדין הצלת הנרדף משום דאין דוחין נפש מפני נפש.ה
והנה הראב״ד (פ״ח מהל׳ חובל ומזיק הט״ו) השיג על הרמב״ם וז״ל א״א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל וכו׳ עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר דליכא חלות דין רודף דמשא דליכא רודף שלא מדעת, ודין רודף חל דוקא באופן שהרודף עושה מעשה רדיפה בכוונה להרוג את חבירוו.
ולפי״ד הגר״ח זצ״ל יתכן לומר דב׳ התירוצים בתוס׳ נחלקו האם חל בעכו״ם דין רודף דמשא ודין הריגת העובר מדין הצלת הנרדף. דהעובר הוי רודף שלא מדעת ומחמת המציאות שמסכן את חיי האם כמו משא, או״ד דבעכו״ם רק חל דין להרוג את הרודף מדעת - שרודף את חבירו בכוונה להרוג אותו, ולא חל דין הצלת הנרדף ודין רודף דמשא.
א. כתבו האחרונים דעל כרחך טעות סופר נפל בדברי התוס׳ דליכא היתר לישראל להרוג עובר וצריך לגרוס ״פטור״ ולא ״מותר״, עיין בהגהות יעב״ץ, ובאגרות משה (חו״מ ח״ב סימן ס״ט). ואף בישראל חל איסור רציחה להרוג עובר אלא שאין חייבין מיתה על הריגת עובר.
ב. ועיין ברמב״ן בס׳ תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה) שכתב וז״ל ואף על גב דתנן
(אהלות פ״ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי
(נדה מ״ד א׳) גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי׳ בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות וכו׳ עכ״ל, ועיין ברא״ש פ״ח יומא סי״ג, ועיין בריטב״א נדה
(מד:) ד״ה דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם, ולפי״ד הרמב״ן יוצא שאסור להפיל עובר אפילו פחות ממ׳ יום בהריון משום מצות הצלת נפשות.
ג. ועוד יתכן לבאר דב׳ התירוצים שבתוס׳ נחלקו בגדר הדין דעכו״ם חייב מיתה על הריגת עוברין מגזה״כ ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״, דהתירוץ הראשון בתוס׳ סובר דנתחדש דעובר חשיב נפש לגבי עכו״ם (אפילו כשלא יצא ראשו), ומשו״ה חל בעכו״ם דין שאין הורגין את העובר כדי להציל את חיי האם משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ואילו התירוץ השני סובר דנלמד מהפסוק דעכו״ם חייבין מיתה על הריגת עובר מפני שעובר עתיד להיות נפש, אבל עובר שלא יצא ראשו עדיין לא מיקרי נפש, ומשו״ה אף לעכו״ם שרי להרוג את העובר כדי להציל את חיי האם. (כך פירש הרה״ג ר׳ ירוחם גארעליק זצ״ל).
ד. ועיין באבן האזל (פ״א מהל׳ רוצח ה״ט) שהביא ביאור זה בשם מרן הגר״ח זצ״ל. ועיין בחידושי הגר״ח על הש״ס בדין עובר הרודף. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי (פ״א מהל׳ רוצח ה״ט) שביאר שם הגר״ח זצ״ל את דברי הרמב״ם הנ״ל באופן אחר.
ה. ויל״ע בדין רודף בקום ועשה בשוגג האם חל עליו חיוב מיתה להורגו או לא מכיון דאינו מזיד.
ו. ועיין באבל האזל (פ״א מהל׳ רוצח ה״ט) שהעיר דצ״ע לפי״ד הגר״ח זצ״ל מהו המקור להנך ב׳ דיני רודף דין רודף דמשא ודין רודף דאדם. וי״ל דזוהי נמי כוונת הראב״ד בהשגתו שדחה דברי הרמב״ם דהמשא שבספינה חשיב רודף. ברם יש לדייק דהראב״ד לא השיג על פסק הרמב״ם בנוגע לעובר, ומשמע דס״ל דחל דין רודף דממילא בעובר, ורק השיג על הרמב״ם בדין משא, ויתכן דס״ל דחל דין רודף רק באדם ולא על חפץ כמו משא, וההיתר לזרוק את המשא מהספינה הוא משום הצלת נפשות דעלמא ולא מדין רודף.