×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָא דִּינִין קוּם עֲשֵׂה הוּא וְקָא חָשֵׁיב קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב אַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ.
The Gemara challenges: But the mitzva of establishing courts of judgment is a mitzva to stand up and take action, and nevertheless he counts it among the seven mitzvot. The Gemara answers: This mitzva contains a requirement to stand up and take action, i.e., the obligation to establish courts and carry out justice, and it also contains a requirement to sit and refrain from action, i.e., the prohibition against doing injustice.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואקשינן: והא דינין דקום ודון הוא, וקא אחשיב להו.
ופרקינן: שני דינין דאית בהו שב ולא תעשה – כלומר: שב ולא תדין דין עולב.
א. כת״י 1 קטע ב דף 2.
ב. ובחדושי הר״ן לעיל נו,ב פירש שאין הגוי חייב מיתה אלא אם דן דין מעוות, אבל על מה שלא דן בקום ועשה אינו חייב מיתה. ותמה על הרמב״ם שחייב את כל אנשי שכם מיתה מפני שלא דנו את שכם בן חמור למיתה.
והא דינין קום עשה – משפט הוא וקא חשיב.
ומשני: קום עשה ושב אל תעשה הוא – קום עשה משפט ושב ואל תעשה עול אפילו אינו מצוה לעשות משפט והוא יושב ובטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשו עול (ויקרא יט) אינה קום עשה משפט אלא לחודה קיימא שב והבטל מלא תעשה עול אבל אזהרת לא תשבות על כרחיך אינה אלא קום עשה.
בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אע״פ שאינו נהרג ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו ומ״מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אע״פ שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות:
אע״פ שהכרת האמור בדם הוא אמור בדם זביחה כל כיוצא בו גם כן בחיוב כרת הוא מעתה דם הקזה שהנפש יוצאה בו והוא דם הקלוח חיובו בכרת אבל השותת בסוף ההקזה אין חייבים עליו כמו שיתבאר במקומו:
גמ׳ רק חזק לבלתי אכול הדם זה אבר מן החי כי הדם הוא הנפש זה דם מן החי. נ״ב בס״א ליתא:
ומקשים: והא [והרי] מצות דינין (עשיית המשפט) קום עשה הוא, ולמרות כן קא חשיב [מונה] אותה בשבע מצוות! ודוחים: במצוה זו יש חלק של ״קום עשה״ וגם ״שב אל תעשה״ נינהו [הם], שיש בה גם ציווי למנות דיינים ולעשות דין, וגם מצות ״לא תעשה״ שלא לעשות עוול לחבירו שלא כדין.
The Gemara challenges: But the mitzva of establishing courts of judgment is a mitzva to stand up and take action, and nevertheless he counts it among the seven mitzvot. The Gemara answers: This mitzva contains a requirement to stand up and take action, i.e., the obligation to establish courts and carry out justice, and it also contains a requirement to sit and refrain from action, i.e., the prohibition against doing injustice.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אגּוֹי1 שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל״ג:ד׳} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה לָנוּ מוֹרָשָׁה וְלֹא לָהֶם.

And Rabbi Yoḥanan says: A gentile who engages in Torah study is liable to receive the death penalty; as it is stated: “Moses commanded us a law [torah], an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), indicating that it is an inheritance for us, and not for them.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ יוחנן: גוי העוסק בתורה – חייב מיתה, שנא׳: תורה צוה לנו משה, לנו ולא להם.
מורשה לנו – ולא להם ואיכא משום גזל כדמפרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ עובד כוכבים שעוסק בתורה. עי׳ חגיגה דף יג ע״א תוס׳ ד״ה אין:
ואמר ר׳ יוחנן: גוי שעוסק בתורהחייב מיתה, שנאמר: ״תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ (דברים לג, ד), כלומר, לנו מורשה ולא להם.
And Rabbi Yoḥanan says: A gentile who engages in Torah study is liable to receive the death penalty; as it is stated: “Moses commanded us a law [torah], an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), indicating that it is an inheritance for us, and not for them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְלִיחְשְׁבַהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת מ״דמַאן דְּאָמַר מוֹרָשָׁה מִיגְזָל קָא גָזֵיל לַהּ מַאן דְּאָמַר מְאוֹרָסָה דִּינוֹ כְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה דְּבִסְקִילָה.

The Gemara challenges: But if so, let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. The Gemara explains: According to the one who says that the verse is referring to the Torah as an inheritance, this prohibition is included in the prohibition of robbery, as a gentile who studies Torah robs the Jewish people of it. According to the one who says that the verse is referring to the Torah as betrothed, as the spelling of the Hebrew word for betrothed [me’orasa], is similar to that of the word for inheritance [morasha], the punishment of a gentile who studies Torah is like that of one who engages in intercourse with a betrothed young woman, which is execution by stoning.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מורשה מאורסה – אמוראי איכא דדרשי בהו גבי עם הארץ בפרק אלו עוברין בפסחים (דף מט:).
מיגזל קא גזל לה – והא קא חשיב גזל וכן נערה המאורסה דהא בכלל גילוי עריות הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן וליחשבה [ושימנה אותה], איסור זה, גבי [אצל] שבע מצות בני נח! ומתרצים: מאן דאמר [מי שאומר] ומבין מכתוב זה שהתורה היא ״מורשה״ — ירושה, אם כן הגוי העוסק בה מיגזל קא גזיל לה [גוזל אותה] וחייב משום גזל, וזו אכן נמנית, מאן דאמר [מי שאומר] שיש להבין כאן כאילו נכתב ״מאורסה״ — אם כן דינו כבא על נערה המאורסה, שבסקילה.
The Gemara challenges: But if so, let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. The Gemara explains: According to the one who says that the verse is referring to the Torah as an inheritance, this prohibition is included in the prohibition of robbery, as a gentile who studies Torah robs the Jewish people of it. According to the one who says that the verse is referring to the Torah as betrothed, as the spelling of the Hebrew word for betrothed [me’orasa], is similar to that of the word for inheritance [morasha], the punishment of a gentile who studies Torah is like that of one who engages in intercourse with a betrothed young woman, which is execution by stoning.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵיתִיבִי הָיָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִנַּיִין שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי1 וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ח:ה׳} אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הָאָדָם הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי2 וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Meir would say: From where is it derived that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest? It is derived from that which is stated: “You shall therefore keep My statutes and My ordinances, which if a man does he shall live by them” (Leviticus 18:5). The phrase: Which if priests, Levites, and Israelites do they shall live by them, is not stated, but rather: “A man,” which indicates mankind in general. You have therefore learned that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איני, והא תניא: ר׳ ירמיהא אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנא׳: אשר יעשה אותם האדם וחי [בהם] - כהנים וישראל לא נאמר, אלא אדם. הא למדתה ש⁠[א]⁠פילו גוי ועוס⁠[ק בתורה] שהוא ככהן גדול.
א. לפנינו, ר׳ מאיר. וכן הוא בפירוש ר״ח לעבודה זרה ג,א. ובתוספות ד״ה אלא כתבו דיש ספרים דגרסי ר׳ ירמיה.
האדם – ר״מ דלית ליה אתם קרוין אדם ולא עובדי כוכבים קרוין אדם ור״ש היא דדרש לה במסכת יבמות (דף סא.).
אלא האדם – פרש״י ולית ליה לר״מ אתם קרוין אדם וקשה דבפ״ק דכריתות (דף ו:) פטר סך משמן המשחה לעובד כוכבים ומשמע דהוי טעמא משום דכתי׳ על בשר אדם לא יסך אתם קרוין אדם מיהו מצינו למימר דטעמא משום דכל שישנו בסך ישנו בבל יסך וכל שאינו בסך אינו בבל יסך וי״ס דגרסי הכא רבי ירמיה ור״ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם (כי אדם רצונו ע״ד היתרון לאדם המעולה ומעוטר בתורת ה׳) תדע דלא מייתי בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא. ושם) מדכתיב במצרים כל האדם והבהמה (שמות ט) והא דקאמר הכא כהנים לוים וישראלי׳ לא נאמר ה״ק לא נאמ׳ אדם דלישתמע כהנים לוים וישראלים וה״ר משולם פי׳ דוקא גבי פורענות קורא אותם אדם דאין ראוי לכתוב שם ישראל אבל גבי האדם וחי בהם ה״ל למכתב כהנים לוים וישראלים כמו שרגיל בכל מקום כדכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים (במדבר יח) ואל הלוים תדבר (שמות יד) דבר אל בני ישראל והכי איתא במדרש ויכולו מה אקוב לא קבה אל שלא הזכיר שמו על פורענות אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם ולא בישראל אלה יעמדו לברך את העם וגבי פורענות אלה יעמדו על הקללה והא דפריך התם מהנך קראי אף ע״ג דעובדי כוכבים נמי קרויים אדם מ״מ פריך שפיר כיון שמכנה גבי פורענות את ישראל באדם היכא דלא איירי אלא בעובדי כוכבים לא היה לו לקרותן אדם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה מורשה ומאורסה כו׳ כצ״ל. בד״ה למה לי כו׳ עונשם עליהם. נ״ב ס״א נענשים:
מיתיבי [מקשים] על דברי ר׳ יוחנן, ממה שהיה ר׳ מאיר אומר: מניין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא חשוב ככהן גדול? שנאמר: ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״ (ויקרא יח, ה), כהנים לויים וישראלים לא נאמר בפסוק זה אלא ״האדם״, הא [הרי] למדת שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Meir would say: From where is it derived that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest? It is derived from that which is stated: “You shall therefore keep My statutes and My ordinances, which if a man does he shall live by them” (Leviticus 18:5). The phrase: Which if priests, Levites, and Israelites do they shall live by them, is not stated, but rather: “A man,” which indicates mankind in general. You have therefore learned that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָתָם בְּשֶׁבַע מִצְוֹת דִּידְהוּ.:

The Gemara answers: There, in the baraita, the reference is to a gentile who engages in the study of their seven mitzvot. It is a mitzva for a gentile to study the halakhot that pertain to the seven Noahide mitzvot, and when he does so he is highly regarded.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן: במצוות שנצטוו בהן הם ש⁠[ניתנו] לה⁠[ם], אבל בשאר מצות – חייב מיתה.
בשבע מצות דידהו – עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: התם [שם] בדברי ר׳ מאיר הכוונה כשאותו גוי עוסק בלימוד שבע מצות דידהו [שלהם], שבהלכות הנוגעות לשבע מצוות אלה מצווה הוא לעסוק, וכשעוסק בהן הריהו נחשב ביותר.
The Gemara answers: There, in the baraita, the reference is to a gentile who engages in the study of their seven mitzvot. It is a mitzva for a gentile to study the halakhot that pertain to the seven Noahide mitzvot, and when he does so he is highly regarded.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ר׳רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַדָּם מִן הַחַי.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {בראשית ט׳:ד׳} אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ זֶה אֵבֶר מִן הַחַי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַדָּם מִן הַחַי.

§ The baraita that lists the Noahide mitzvot (56a) teaches that Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The descendants of Noah are also commanded concerning the prohibition against consuming the blood from a living animal. The Sages taught in a baraita: With regard to the verse: “Only flesh with its life, which is its blood, you shall not eat” (Genesis 9:4), this is the prohibition against eating a limb from a living animal. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The blood from a living animal is also prohibited in this verse.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמ״הבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: אך בשר בנפש⁠[ו] דמו לא [תאכלו – זה איב]⁠ר מן החי. ר׳ חנניהא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי, [קרי] ביה [דמו בנפ]⁠שו לא תאכלו – כלומר: לא תאכלו דמו ונפשו עדאןב קימת.
א. כבכי״ה. ולפנינו, ר׳ חנינא. אולם לעיל נו,ב איתא גם לפנינו ר׳ חנניה (ובכתי״ה שם, ר׳ חנינה).
ב. = עדיין.
בשר – בעוד נפשו קיימת לא תאכלו זהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא למשרי אבר מן החי דשרצים כדלקמן בשמעתין.
אף דם מן החי – ולרבנן אבר מן החי וקשה דתנא דלעיל (דף נו:) (דדריש) דנ״ל אבר מן החי מאכל תאכל ולא מוקי האי קרא אלא למישרי שרצים כדנפקא לקמן מי שדמו חלוק מבשרו.
רבי חנינא בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי מאי טעמיה דכתיב אך בשר שדינהו להאי נפשו ולהאי דמו תרווייהו אבשר וקרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא שרצים לענין אבר מן החי הוא דאתא כדפרישית. כיוצא בדבר אתה אומר שאף ישראל הוזהרו על הדם מן החי משום חיות דס״ד אמינא כיון דכתיבא שחיטה לעיל מיניה וזבחת מבקרך ומצאנך והדר כתיב רק חזק לבלתי אכול הדם וכן גבי ההוא פרשה דכיסוי הדם דסדר אחרי מות שחיטה כתיב ברישא והדר דם וכן גבי לא תעשה דחלב ודם דכתיב בסדר ויקרא שחיטה כתיב ברישא וסד״א כי אסר רחמנא דם שחוטין אבל דם בעלי חיים לא קמ״ל כי הדם הוא הנפש אימתי הדם הוא הנפש בעוד שהבהמה חיה, ואית דדייקי לה מסיפא דקרא ולא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל הדם הנזכר בריש המקרא בעוד שהנפש עם הבשר ולא דייק דוודאי סיפיה דקרא לכ״ע לאבר מן החי הוא דאתא כדמיבעיא לן לקמן למה לי למיכתב בבני נח כו׳. ורבנן דלא דרשי הני קראי לדם מן החי מיבעי ליה לדם הקזה שהנפש יוצאה בו ואע״פ שלא מת בה ס״ד אמינא דם שחיטה הוא דאסיר דם הקזה לא קמ״ל ובכריתות מפרש׳ איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי.
עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״י – הי״א) וז״ל וכן חייב על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד וכו׳ אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה, אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ מאכלות אסורות ה״י) וז״ל וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה אותו חיה מה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טריפה עכ״ל. והקשה הגאון ר׳ ישראל סאטינאבר זצ״ל (א׳ מגדולי תלמידי הבעש״ט) דצ״ע לפי מה שכתב הרמב״ם בהל׳ מאכ״א דיסוד האיסור דבשר מן החי הוי איסור אכילת טריפה א״כ אמאי חייב ב״נ מיתה על אכילת בשר מן החי (כדפסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים ה״י -הי״א) והרי אין טריפה אסורה לב״נ. דבשלמא אם יסוד האיסור דבשר מן החי הוא משום אבר מן החי אזי ניחא הא דב״נ חייב על בשר מן החי דב״נ חייב באיסור אבמה״ח, אך אם יסוד האיסור דבשר מן החי הוא משום איסור טריפה א״כ צ״ע אמאי חייב ב״נ מיתה על אכילת בשר מן החי, והרי אין טריפה אסורה לב״נ.⁠א
ותירץ הגר״ח זצ״ל די״ל דאבמה״ח הוי איסור בריה (כשיש אבר שלם של בשר גידין ועצמות) וחייב על אכילת אבר מן החי שהוא בשר וגידין ועצמות אף כשהוא פחות מכזית מדין בריה. ויש נמי איסור באכילת כזית מן אבר מן החי מדין חצי שיעור, דאע״פ שכזית מן האבר אינו בריה דלא הוי אבר שלם של בשר גידין ועצמות, מ״מ חל איסור מדין חצי שיעור. ולפי״ז י״ל דבשר מן החי הוי אסור משום אבר מן החי מדין חצי שיעור (דהרי אין זה בריה דאבר מן החי דהרי לא הוי אבר שלם של בשר גידין ועצמות), ואין לוקין על איסור חצי שיעור. ומשום הכי פסק הרמב״ם (פ״ד מאכ״א ה״י) שחל בבשר מן החי איסור אכילת טריפה, דמשו״ה ישראל לוקה על אכילת כזית בשר מן החי, דאילו מצד איסור אבמה״ח לא לקי על אכילת כזית בשר מן החי מכיון דאינו אלא חצי שיעור. אמנם לגבי ב״נ קיי״ל שלא ניתנו שיעורים לב״נ, ולפי״ז י״ל דב״נ חייב על אכילת בשר מן החי משום דהוי חצי שיעור של איסור אבמה״ח, ולכן פסק הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״י) דב״נ חייב מיתה על אכילת כל שהוא בשר מן החי שלא ניתנו שיעורים אלא לישראל. ויסוד האיסור לב״נ הוא שאסור לאכול ״מן החי״ ומשו״ה האיסור הוא אף בפחות מכזית. משא״כ בישראל האיסור הוא באבר מן החי והוי איסור בריה, ופחות מאבר שלם אסור מדין חצי שיעור.
א. ורבינו זצ״ל סיפר שבהסכמת הגאון ר׳ יוסף שאול נאטאנזהן זצ״ל אב״ד למברג (המחבר של שו״ת שואל ומשיב) לספר תפארת ישראל עה״ת להגאון ר׳ ישראל סאטינאבר זצ״ל כתב ״ששמע מזקנו הגאון הצדיק ר׳ דוב בעריש האלפריין שאנשי העיר סאטינב סיפרו לו כי הגאון בעל שאגת אריה עבר דרך ק״ק סאטינאב וצלחה עליו רוח גבוה (על ר׳ ישראל סאטינאבר) והכה את הארי החי ביום השלג כדרשת חז״ל וכו׳⁠ ⁠״. ודבריו סתומים. ורבינו זצ״ל אמר ששמע מאביו הגר״מ בשם אביו הגר״ח זצ״ל דהגאון ר׳ ישראל סאטינבר זצ״ל הקשה קושיא זו להשאג״א, ולזה רמז השואל ומשיב בהסכמתו לספרו כשכתב על ר׳ ישראל סאטינבר ״שהכה את הארי החי ביום השלג״, דהקשה קושיא זו לשאגת אריה בשבת ששהה בסאטינאב בימי השלג, והשאג״א הניח אז את הקושיא בצ״ע. וכבר הקשה הכי הכס״מ (פ״ט מהל׳ מלכים הי״א) והניח בצ״ע. ועיין במנחת חינוך מצוה ע״ג אות ב׳, ובלחם משנה פ״ט מהל׳ מלכים הי״א.
א בברייתא היסודית בדיני בני נח הובא גם שר׳ חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי נצטוו עליו בני נח. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״ (בראשית ט, ד)זה אבר מן החי, שלא לאכול בשר בעוד נפש החיים בו. ר׳ חנינא בן גמליאל אומר: אף הדם מן החי נאסר מכאן.
§ The baraita that lists the Noahide mitzvot (56a) teaches that Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The descendants of Noah are also commanded concerning the prohibition against consuming the blood from a living animal. The Sages taught in a baraita: With regard to the verse: “Only flesh with its life, which is its blood, you shall not eat” (Genesis 9:4), this is the prohibition against eating a limb from a living animal. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: The blood from a living animal is also prohibited in this verse.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמ״הבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל קְרִי בֵּיהּ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹּאכֵל דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹּאכֵל וְרַבָּנַן הַהוּא לְמִישְׁרֵי שְׁרָצִים הוּא דַּאֲתָא.

The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel? The Gemara answers: He reads into the verse: Flesh with its life you shall not eat; blood with its life you shall not eat. The Gemara asks: And how do the Rabbis explain the mention of blood in this verse? After all, in their opinion, blood from a living animal is not forbidden. The Gemara answers: That comes to permit eating limbs from living creeping animals. The verse indicates that the prohibition does not apply to creeping animals, whose blood is not considered separate from their flesh (see 59b).
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ חנינא בן גמליאל? ומסבירים: קרי ביה [קורא הוא בו] בפסוק זה קריאה כפולה: ״בשר בנפשו לא תאכל״ וגם ״דמו בנפשו לא תאכל״. ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד מפרשים הם ״דמו״ האמור בכתוב זה? שהרי לדעתם יש שם רק איסור אבר מן החי אך לא דם! ומשיבים: הפסוק ההוא למישרי [להתיר] אבר מן החי בשרצים הוא דאתא [שבא], והזכיר גם ״דמו״ ללמד שאין האיסור אלא בבעלי חיים שדמם נפרד לגמרי מבשרם, ואילו שרצים אין דמם חלוק מבשרם, ולפיכך הותר להם.
The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of Rabbi Ḥanina ben Gamliel? The Gemara answers: He reads into the verse: Flesh with its life you shall not eat; blood with its life you shall not eat. The Gemara asks: And how do the Rabbis explain the mention of blood in this verse? After all, in their opinion, blood from a living animal is not forbidden. The Gemara answers: That comes to permit eating limbs from living creeping animals. The verse indicates that the prohibition does not apply to creeping animals, whose blood is not considered separate from their flesh (see 59b).
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר {דברים י״ב:כ״ג} רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ׳ (רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם זֶה אֵבֶר מִן הַחַי כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ זֶה דָּם מִן הַחַי).

The baraita continues: Similarly, you can say that according to the opinion of Rabbi Ḥanina, blood from a living animal is also forbidden to the Jewish people in particular; as it is stated: “Only be steadfast in not eating blood, as the blood is the life, and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). With regard to the statements: “Only be steadfast in not eating blood,” this is a limb from a living animal; “as the blood is the life,” this is blood from a living animal.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רק ח⁠[זק לבל]⁠תי אכל הדם [כי ה]⁠דם הוא הנפש, דרשי [ל]⁠יהא: אזהרה בדם הקז⁠[ה] שהנשמה [י]⁠צא בו.
א. רבנן.
כיוצא בדבר אתה אומר – שאף ישראל הוזהרו על דם מן החי בסיני ומשום חיות ורבי חנינא קאמר לה.
כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר כו׳ – כלומר לא תאכל הדם הנזכר בראש המקרא בעוד הנפש עם הבשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיוצא בדבר אתה אומר ראיה לענין דם מן החי שלדעת ר׳ חנינא נאסר לישראל בסיני ״רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר״ (דברים יב, כג). וכך הוא מפרש: ״רק חזק לבלתי אכל הדם״זה אבר מן החי. ״כי הדם הוא הנפש״זה דם מן החי.
The baraita continues: Similarly, you can say that according to the opinion of Rabbi Ḥanina, blood from a living animal is also forbidden to the Jewish people in particular; as it is stated: “Only be steadfast in not eating blood, as the blood is the life, and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). With regard to the statements: “Only be steadfast in not eating blood,” this is a limb from a living animal; “as the blood is the life,” this is blood from a living animal.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַבָּנַן הַהוּא לְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה בּוֹ הוּא דַּאֲתָא.

The Gemara asks: And how do the Rabbis, who hold that there is no specific prohibition with regard to blood from a living animal, interpret this verse? The Gemara answers: That verse comes to teach the prohibition against consuming blood spilled in the process of bloodletting, as this is blood through which the soul departs (see Karetot 20b).
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן ההוא – דסמך דם לאזהרת אבר מן החי לא למסרי משום חיות סמכי׳ אלא למיסר דם הקזה שהנפש יוצאה בו משום דם הוא דסמכיה דלא תימא אזהרת דם גבי וזבחת מבקרך ומצאנך כתיב (דברים יב) דם שחיטה הוא דהוי דם אבל דם הקזה לא הוי דם להכי אקשייה לאבר מן החי מה אבר מן החי אסור מחמת איסורו אף דם מן החי מוזהר עלה משום דם ובלבד שיהא דם הנפש אבל דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם אבל איסור חיות לא נזכר בו ולא בשום דם ובכריתות (דף כב.) מפרש איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך משהוא מתחיל לצאת שחור.
ורבנן ההוא לדם הקזה – בפרק גיד הנשה (חולין קא.) מוקי לה דאבר מן החי נוהג בין בטמאים בין בטהורי׳ והכא דמוקים לה לדם הקזה כמ״ד התם (דף ק:) אינו נוהג אלא בטהורין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן [וחכמים] שאינם מוצאים איסור מיוחד בדם מן החי, כיצד מפרשים הם כתוב זה? ומשיבים: הפסוק ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא [שבא], ללמד שגם דם זה אסור, ושואלים: לשיטת ר׳ חנינא בן גמליאל
The Gemara asks: And how do the Rabbis, who hold that there is no specific prohibition with regard to blood from a living animal, interpret this verse? The Gemara answers: That verse comes to teach the prohibition against consuming blood spilled in the process of bloodletting, as this is blood through which the soul departs (see Karetot 20b).
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לְמָה לִי לְמִיכְתַּב לִבְנֵי נֹחַ וּלְמָה לִי לְמִשְׁנֵי בְּסִינַי.

The Gemara asks: According to Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need the Torah to write this halakha with regard to descendants of Noah, and why do I need the Torah to repeat it at Sinai with regard to Jews? Aren’t Jews also descendants of Noah?
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למה לי למכתב – אבר מן החי בסיני ובבני נח אטו ישראל משום דקבלו תורה יצאו מכלל מצו׳ הראשונו׳ בשלמא עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני למילתייהו נשנית לפי שלא פרשו כ״כ בבני נח על אלו עבירות עונשן עליהם וכן בעריות לפרש עונשן אלא אבר מן החי למה לי לאהדורי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למה לי למיכתב [לכתוב] הלכה זו לבני נח, ולמה לי למשני [לחזור עליה] בסיני לישראל, והלא ישראל בכלל בני נח הם!
The Gemara asks: According to Rabbi Ḥanina ben Gamliel, why do I need the Torah to write this halakha with regard to descendants of Noah, and why do I need the Torah to repeat it at Sinai with regard to Jews? Aren’t Jews also descendants of Noah?
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כדר׳כִּדְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא דא״רדְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה.

The Gemara answers that it is to be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina; as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Any mitzva that was first stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, i.e., it applies to both gentiles and Jews.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ חנינא: כל מצוה שנזהרו עליה בני נח ונשנת בסיני – ישראל וגוים מוזהרין [עליה. נ]⁠אמרה לבני נח ולא נשנת בישראל – ישראל מ⁠[וזה]⁠רין [ע]⁠ליה ולא גוים.
לזה ולזה נאמרה – כדמפרש לקמן מדנשנית עבודת כוכבים וגילוי עריות בסיני ואשכחן דאיענש עובדי כוכבים עלייהו אף לאחר מתן תורה כדכתיב (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו׳ ובגלל התועבות האלה וכן בעריות (ויקרא יח) כי את כל התועבות האל שמע מיניה כי יהיב קודשא בריך הוא תורה לישראל לא שקלינהו להנך מבני נח וכדקיימי להו קיימי וכל שלא נשנית בסיני נאמר לישראל ולא לבני נח מסיני ואילך אף על גב דעד סיני נצטוו עליה מדלא הדר תנייה בסיני כדאיתא בעבודת כוכבים ובגילו עריות דאשכחן דאיענוש עובדי כוכבים עלייהו שמע מינה ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל עובדי כוכבים נטלן מהן ולקמן פריך דילמא להכי לא נשנו דלבני נח הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם ולזה ולזה ליכא למימר דא״כ אמאי אתני עבודת כוכבים הילכך על כרחיך אותה שלא נשנית אינה בבני נח הילכך אם לא נשנית אבר מן החי הוה אמינא נטלוה מבני נח ממתן תורה ואילך.
נאמר לבני נח – עובד כוכבים ששבת לא שייך כאן דישראל הוזהרו לשבות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה.
ופרש״י (בד״ה ואליבא דר׳ יהודה) וז״ל דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה, שהיו בני נח קודם מתן תורה, ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם, אלא שנכתב במקומו, ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה, על העתיד, לידע מאיזה טעם נאסר להם ולר׳ יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח, דהא בני ישראל כתיב וכו׳ עכ״ל. ומבואר דבני יעקב נאסרו באכילת גיד הנשה קודם מתן תורה. ונראה דאף לפני מתן תורה חלה קדושת ישראל על האבות משעת כריתת ברית בין הקב״ה ואברהם אבינו, אך הך קדושת ישראל לא חייבם במצות, שלא נצטוו על קיום המצות עד מתן תורה, ולענין חובת קיום המצות האבות היו כב״נ. אולם נראה דלגבי מצות גיד הנשה ומילה האבות נתחייבו בתורת ישראל מחמת שחל בהם מקצת קדושת ישראל. ואילו לענין שאר מצוות האבות קיימו כל התורה בתורת אינו מצווה ועושה. ועיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״א) שכתב וז״ל על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע״ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו עכ״לא. ונראה דהרמב״ם סובר שז׳ מצוות ב״נ הן מצוות שכליות וכמש״כ ״והדעת נוטה להן״ב, ולפי״ז י״ל שהאבות קיימו מצות מילה ואיסור גיד הנשה שהן בגדר חוקים מחמת שנתקדשו במקצת קדושת ישראל, אך קדושת ישראל של האבות לא חייבם בכל המצות, ורק במתן תורה חל חיוב שנצטוו ישראל בכל המצות ונשלמה קדושת ישראל, וי״ל דזוהי כוונת הרמב״ם במש״כ ״עד שבא משה ונשלמה התורה על ידו״ דאף קודם מתן תורה חלה מקצת קדושת ישראל וחיוב על מקצת המצוות ובמתן תורה נשלמה קדושת ישראל לחייבם בכל המצות.
והנה ידועה מחלוקת הראשונים מה היה גדר דין האבות קודם מתן תורה אי יצאו מכלל בני נח או לא, עיין ברמב״ן עה״ת (ויקרא כד:י) וז״ל כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו עכ״לג, ונראה דאע״פ שהאבות יצאו מכלל בני נח, לא חל עליהן קדושת ישראל גמורה (וכמש״נ לעיל), דחלות קדושת ישראל ענינו הוא התחייבות במצוות וכנוסח הברכה בברכת המצות ״אשר קידשנו במצותיו וצונו״, ומאחר שהאבות נצטוו ביותר מצות מב״נ אך לא נצטוו בכל התרי״ג מצוות י״ל דחלה עליהם קדושת ישראל שאינה גמורה. ולפי״ז נראה לבאר דברי הרמב״ם (הנ״ל), דהקב״ה כרת ברית בפנ״ע עם כל אחד מהאבות, ויסוד ענין כריתת ברית עם האבות היינו שע״י הברית חלה עליהם עוד חלות קדושת ישראל, וכדמצינו בברית סיני שחלה על כלל ישראל חלות קדושת ישראל גמורה שנצטוו בתרי״ג מצוות. ומאחר שענין כריתת ברית הוא חלות קדושת ישראל שהיא מיוסדת בחיוב במצוות, על כרחך דכל א׳ מהאבות נצטווה בעוד מצוה, וניתוסף בזה קדושת ישראל של האבות, ״עד שבא משה רבינו ונשלמה התורה על ידו״ דאזי חלה חלות קדושת ישראל גמורה.
א. ומקורו של הרמב״ם במדרש רבה שמות (פרשה ל׳ סימן ט׳), ועיין בר״ן (דף נו: ד״ה אכל תאכל).
ב. והעיר רבינו זצ״ל דלפי״ז י״ל שאף הרמב״ם סובר כשיטת הרמב״ן דב״נ נתחייבו בדיני ממונות דדיני ממונות הם בכלל מצות שכליות והדעת נוטה להן, אלא דהרמב״ן סובר דדיני ממונות נכללים במצות דינים, ואילו להרמב״ם י״ל שהן בכלל מצות גזל.
ג. ועיין בס׳ פרשת דרכים לבעל המשנה למלך דרוש א׳ שהאריך בזה.
ומשיבים: דבר זה יש להבין כשיטת ר׳ יוסי בר׳ חנינא. שאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: כל מצוה שנאמרה בראשונה לבני נח ונשנית בסיני משמעותה שלזה ולזה, לבני נח ולישראל נאמרה.
The Gemara answers that it is to be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina; as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Any mitzva that was first stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, i.e., it applies to both gentiles and Jews.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לִבְנֵי נֹחַ וְלֹא נִשְׁנֵית בְּסִינַי לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא גִּיד הַנָּשֶׁה וְאַלִּיבָּא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה.

But a mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was not repeated at Sinai among the mitzvot given to the Jewish people was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah. And we have only the prohibition against eating the sciatic nerve to which this classification applies, and this is according to the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the verse: “Therefore the children of Israel do not eat the sciatic nerve, which is on the hollow of the thigh, until this day” (Genesis 32:32), is referring to the sons of Jacob, who were commanded to observe this prohibition even though they had the status of descendants of Noah.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וא⁠[ין לנו] אלא גיד הנשה, ואליבא דר׳ יהודה דאמר: והלא לבני [יע]⁠קב נאס⁠[ר ו]⁠עדיין בהמה טמאה מותרת להן היתה. מאי טעמא? ואמרינן: [דהא] אשכחנן בע״ז דנשנת בסיני – לא יהיה לך אלהים, ומיענשי עליה [אפילו גו]⁠ים – ש״מ לישראל וגוים נאמרה.
נאמרה לבני נח ולא נשנת בסיני – [לישראל נאמרה] ולא לגוים.
ואנו אין לנו – אזהרה בבני נח ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה.
ואליבא דרבי יהודה – דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק:) מבני יעקב נאסר גיד הנשה שהיו בני נח קודם מתן תורה ורבנן פליגי ואמרו בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו ואחר מתן תורה כתבו משה במקום המעשה על העתיד לידע מאיזה טעם נאסר להם ולרבי יהודה גופיה לישראל נאמר ולא לשאר בני נח דהא בני ישראל כתיב והא דקאמר הכא דאותן העומדות באיסורן לבני נח לעולם הוצרך לשנותן בסיני לאו משום דאי לא אהדרינהו הוה אמינא נגמר מגיד הנשה דלא נשנית ולישראל נאמר ולא לבני נח דמהא ליכא למיגמר שהרי לא נאסרה אלא לישראל ובעוד שהיו בני נח נמי להם נאסר ולא לאחרים אלא מדאתני עבודת כוכבים הוה גמרינן להו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואליבא דר״י כו׳ לבני נח דמיהא צ״ל דמהא:
ואולם אם נאמרה בתחילה לבני נח ולא נשנית בסיני בתוך המצוות שנתנו לישראל, יש להבין כי לישראל נאמרה ולא לבני נח. ואנו אין לנו דוגמא לכך אלא גיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר׳ יהודה, הסבור כי הפסוק הנאמר ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה״ (בראשית לב, לב), כוונתו לבני יעקב אבינו, שאף שהיו בתורת בני נח נצטוו במצוה זו.
But a mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was not repeated at Sinai among the mitzvot given to the Jewish people was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah. And we have only the prohibition against eating the sciatic nerve to which this classification applies, and this is according to the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the verse: “Therefore the children of Israel do not eat the sciatic nerve, which is on the hollow of the thigh, until this day” (Genesis 32:32), is referring to the sons of Jacob, who were commanded to observe this prohibition even though they had the status of descendants of Noah.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר מָר כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה אַדְּרַבָּה מִדְּנִשְׁנֵית בְּסִינַי לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ.

§ The Master said in a baraita: Any mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group. The Gemara raises an objection: On the contrary, from the fact that it was repeated at Sinai, clearly it can be derived that it was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah, as if it pertains to the descendants of Noah as well, why repeat it at Sinai? Aren’t the Jewish people are also descendants of Noah?
ר׳ חננאלרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אדרבה, איפכה מיסתברא, מדלא נשנת שמע מינה [בני נח] מוזהרין עליהא ולא ישראל.
א. הלשון ׳מוזהרין עליה׳ משמעו שעדיין מוזהרין עליה. ואפשר דקאי אפריה ורביה שלא נשנית בסיני אלא לדבר שבמנין, וכן פירש ביד רמה. אבל רש״י פירש שאין לנו אלא גיד הנשה והיא נאמרה לבני יעקב בעוד שהיו בני נח אבל עכשו שבאו לכלל ישראל מותרת היא להם.
ואיבעיא לן למה לי למכתב אבר מן החי בבני נח למה לי למכתב בסיני אטו ישראל לאו בכלל בני נח נינהו דאיצטריך למיהדר ולאהדורינהו עילוה בסיני. ומהדרינן איצטריך דאי לא אהדרה בסיני הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח שאף ע״פ שניתנה מתחלה לבני נח לא ניתנה אלא לדורות שישראל מתייחסים מהם עד נח ויש אומרים לפי שיש לומר ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל כותים ניטלו מהן. כדרבי יוסי בר חנינא דאמר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח כדמפרש טעמא לקמיה. ואין לנו מצוה שנאמרה קודם מתן תורה ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה דאמר בפרק גיד הנשה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אלמא קסבר מבני יעקב נאסרו, בני יעקב מקמי מתן תורה בני נח מיקרו, ורבנן פליגי עליה ואמרי בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו כלומר משה כתבו לאחר מת״ת במקום המאורע על שם סופו להודיע מאי זה טעם נאסר שאלו נכתב עם המצות שנכתבו לאחר מת״ת היה צריך לשנות את המעשה ההוא פעם שנית כדי להודיע טעמו של דבר והכי קאמר קרא ע״כ לא יאכלו עתה בני ישראל את גיד הנשה ולר׳ יהודה איצטריך לאשמועינן דלבני ישראנ נאמרה ולא לשאר בני נח. וכי תימא מאי איריא משום דלא נשנית בסיני תיפוק לי דבני ישראל כתיב ותו טעמא דלא נשנית בסיני הא אלו נשנית בסיני הוה אמינא לזה ולזה נאמרה הא מעיקרא כי כתיבא בישראל כתיבא דהא מילה דנאמרה לב״נ ונשנית בסיני וקי״ל דלישראל נאמרה ולא לב״נ וקא מסקינן טעמא לקמן משום דמעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר לה רחמנא הכא נמי אי נמי נשנית בסיני היכי הוה ס״ד למימר דלזה ולזה נאמרה הא מעיקרא כי קא מזהר רחמנא לבני ישראל קא מזהר ותו הא דמקשי׳ לקמן אדרבה מדלא נשנית בסיני לב״נ נאמרה ולא לישראל היכי מצינן למימר הכי הא בני ישראל כתיב. לא תיקשי לך האי דקאמרינן דמצוה שנאמרה לב״נ ולא נשנית בסיני לבני ישראל נאמרה ולא לב״נ ותני עלה אין לנו אלא גיד הנשה לאו למימר דאם נשנית בסיני הוה אמינא לזה ולזה נאמרה אלא הא קמ״ל דמצוה שנאמרה לב״נ ולא נשנית בסיני אפי׳ לא נאמרה מתחלה בפי׳ לישראל הדין נותן שלישראל נאמרה ולא לב״נ והדר קאמר ואין לנו מצוה שנאמר לב״נ ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה ואליבא דר׳ יהודה ואע״פ דלגיד הנשה גופיה לא איצטריך דהא ב״י כתיב נפקא מינה לאשמועינן טעמא דהנך מצות שנאמרו לב״נ ונשנו בסיני אמאי נשנו ומדאשמועינן דמצוה שנאמרה לב״נ ולא נשנית בסיני הדין נותן שלא נאמרה אלא לישראל ילפי׳ טעמא להנך דלהכי איצטריך למהדר ולמתנינהו דאי לאו הכי הוה אמינא לישראל נאמרו ולא לב״נ איכא לפרושי נמי דאלו נאמרה קאמר אלו נאמרה לב״נ ולא נשנית בסיני הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לב״נ ובדלא כתיב בה ישראל קאי והדר קאמר ואין לנו מצוה שנאמרה לבני נת ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה כו׳. ואיבעי תימא איצטריך לפריה ורביה דנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לשום אזהרה אלא לדבר שבמנין והאי דקאמר אין לנו אלא גיד הנשה מצוה שלא נשנית כלל הוא דנקט כדמפרש בגמרא דלקמן והאי פירוש מסתבר טפי. והא דאקשינן לקמן אדרבא מדלא נשנית בסיני לב״נ נאמרה ולא לישראל לאו אגיד הנשה קא מקשי אלא אכללא דקאמר לב״נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב״ן קא מקשי דמשמע ליה דאפי׳ לא נאמר בה ישראל כיון שלא נשנית בסיני הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לב״נ ועלה קא מקשי אדרבא כו׳ כדבעינן למימר קמן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר מר [החכם]: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסינילזה ולזה נאמרה. ומקשים: אדרבה (להיפך), מכיון שנשנית בסיני — ראיה היא שלישראל נאמרה ולא לבני נח, שאם מצוה זו גם לבני נח היא, לשם מה לחזור עליה בסיני?!
§ The Master said in a baraita: Any mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated for this group and for that group. The Gemara raises an objection: On the contrary, from the fact that it was repeated at Sinai, clearly it can be derived that it was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah, as if it pertains to the descendants of Noah as well, why repeat it at Sinai? Aren’t the Jewish people are also descendants of Noah?
ר׳ חננאלרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מִדְּאִיתְּנַי עֲבוֹדָה זָרָה1 בְּסִינַי וְאַשְׁכְּחַן דַּעֲנַשׁ גּוֹיִם2 עִילָּוַוהּ ש״משְׁמַע מִינַּהּ לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה.:

The Gemara answers: From the fact that the prohibition of idol worship was repeated at Sinai, and we find that God punished gentiles for it, conclude from it that any mitzva that was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, and not only for the Jewish people.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואשכחן דאיענוש עובד כוכבים עלייהו – שבע אומות כדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: דבר זה נלמד מדאיתני מה שנשנית] עבודה זרה גם בסיני, ואשכחן [ומצאנו] שענש הקדוש ברוך הוא גוים עילווה [עליה], שמע מינה [למד מכאן] שכל מצוה שנשנית — לזה ולזה נאמרה ולא לישראל בלבד.
The Gemara answers: From the fact that the prohibition of idol worship was repeated at Sinai, and we find that God punished gentiles for it, conclude from it that any mitzva that was repeated at Sinai was stated for this group and for that group, and not only for the Jewish people.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) לִבְנֵי נֹחַ וְלֹא נִשְׁנֵית בְּסִינַי לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ.: אַדְּרַבָּה מִדְּלֹא נִישְׁנֵית בְּסִינַי לִבְנֵי נֹחַ נֶאֶמְרָה וְלָא לְיִשְׂרָאֵל לֵיכָּא מִידַּעַם דִּלְיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי וּלְגוֹי1 אסור.

It is further stated in the baraita that a mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was not repeated at Sinai was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah. The Gemara raises an objection: On the contrary, from the fact that it was not repeated at Sinai, clearly it can be derived that it was stated for the descendants of Noah and not for the Jewish people. The Gemara answers: There is nothing that is permitted to a Jew and forbidden to a gentile.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ולעובד כוכבים״.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמ״הבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ו⁠[ד]⁠חינן: לא אשכחנן [מצו]⁠ה דגוים מוזהרין [עליה ולישראל ש]⁠רי.
אדרבה מדלא נישנית בסיני אימא לבני נח נאמרה – לבני יעקב בעוד שהיו בני נח נאסר להם ולא משבאו לכלל ישראל.
ליכא מידעם דלישראל שרי בדבר – שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ״מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אע״ג דפטור מ״מ לא שרי מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החי׳ פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה״ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי״ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי.
אמר מר כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה ומתמהינן אדרבא מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב״נ דאי ס״ד לב״נ [נמי] נאמרה למה לי למהדר ומתנא בה בסיני לשתוק מינה ואנא ידענא דלזה ולזה נאמרה דהא ישראל בכלל ב״נ נינהו. ומפרקינן מדאיתני ע״ג בסיני ואשכחן בה דאיענוש כותים עילוה לאחר מת״ת שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו׳ ש״מ לזה ולזה נאמרה ולא מצית למימר דכי ענשינהו משום הנך דעבוד מקמי מתן תורה ענשינהו דהא לא עניש לבנים בעון אבות אלא באוחזין מעשה אבותיהם בידיהן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה ליכא מידעם דלישראל שרי. וז״ל בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ״מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מ״מ לא שרי, מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החיה פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה״ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים, וי״ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל, ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי עכ״ל.
יש לעיין בביאור דברי התוס׳, דצ״ב במה נחלקו ב׳ הדיעות שבסוף התוס׳. ולכאורה יש לפרש דבריהם עפ״י פלוגתת התוס׳ והרמב״ן דנחלקו למה מחללין את השבת כדי להציל עובר שנמצא בסכנת נפשות, דעיין בתוס׳ (נדה דף מד: ד״ה איהו) שכתבו וז״ל וא״ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי׳ מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר״ה לקרוע האם כדמוכח בפ׳ קמא דערכין (דף ז:), וי״ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע״ג דמותר להרגוא וכו׳ עכ״ל. ומבואר דתוס׳ סברי דמחללין שבת כדי להציל את הנפש העובר, ונראה דתוס׳ ס״ל דעובר חשיב נפש, וחל בו מצות וחי בהם דפקו״נ דוחה כל מצות שבתורה, ומשו״ה מחללין שבת כדי להציל את נפש העובר. אמנם הרמב״ן (שם ד״ה והא דתנן) כתב וז״ל והא דתנן וההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דלא קרינא ביה נפש אדם, וה״נ אמרינן בסנהדרין (ע״ב:) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, אלמא מעיקרא ליכא משום הצלת נפש וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן התם בערכין (ז׳ ב׳) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי נפש, וכו׳, אבל לענין לידה דבר ברור הוא שאינו בכלל נפש אדם עד שיוולד כדאמרינן, ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה וכו׳ עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן סובר שעובר כל זמן שלא יצא ראשו לא מיקרי נפש, והא דמחללין עליו את השבת הוא רק משום שהתורה אמרה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.⁠ב ועיין ברש״י (לקמן עב: ד״ה יצא ראשו) שכתב וז״ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש עכ״ל. ובשלמא לפי דברי רש״י והרמב״ן דעובר שלא יצא ראשו לא מיקרי נפש י״ל דמשו״ה כשלא יצא ראשו הורגין את העובר להציל את נפש האם, דדוחין איסור הריגת עובר כדי להציל את נפש האם. אך צ״ע לפי התוס׳ דס״ל דעובר מיקרי נפש ומחללין שבת כדי להציל את נפש העובר, א״כ אמאי קיי״ל דכשלא יצא ראשו הורגין את העובר כדי להציל את האם, והרי קיי״ל שאין דוחין נפש מפני נפש. וצ״ל דהטעם הוא משום שהעובר חשיב רודף לגבי האם. וי״ל דב׳ התירוצים שבתוס׳ בסוגיין נחלקו בפלוגתת התוס׳ והרמב״ן הנ״ל, דלפי התירוץ הראשון עובר לא מיקרי נפש (כשיטת הרמב״ן), ומשו״ה בישראל מצילין את חיי האם והורגין את העובר לפני שיצא ראשו, דדוחין את העובר (דלא מיקרי נפש) מפני נפש האם, דיש מצוה להצילה. אולם כל זה דוקא בישראל, משא״כ עכו״ם דאסורין להרוג עוברין מגזה״כ בפנ״ע ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״ (לעיל דף נז:), ומשו״ה קיי״ל שאסורין להרוג את העובר אפילו כדי להציל את נפש האם. משא״כ התירוץ השני בתוס׳ ס״ל דעובר הוי נפש (וכשיטת התוס׳ נדה מד:) והא דהורגין עובר שלא יצא ראשו להציל את האם הוא משום דהעובר הוי רודף, וי״ל דה״ה בעכו״ם נמי שרי להרוג את העובר להציל את האם דאף בעכו״ם חל דין להרוג את הרודף (עיין ברמב״ם פ״ט מלכים ה״ד).⁠ג
והנה עיין ברמב״ם (פ״א מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה״ט) וז״ל הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ״ל. וצ״ב מהו החילוק להרמב״ם בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, דאם העובר נחשב לרודף כלפי האם מ״ש דלאחר שיצא ראשו אין הורגין אותו, והרי קיי״ל שהורגין את הרודף אחר חבירו להורגו, וא״כ אף ביצא ראשו הו״ל להרוג את העובר שהוא רודף אחר האם להורגה. ועוד צ״ב מש״כ הרמב״ם שבלא יצא ראשו ״מותר לחתוך העובר במעיה וכו׳ מפני שהוא כרודף אחריה להורגה״, דמהי כוונתו במש״כ ״כרודף״, ולמה לא כתב ״שהוא רודף אחריה להורגה״. ועוד צ״ב מהי כוונת הרמב״ם במש״כ בסוף ההלכה ״וזהו טבעו של עולם״. ועיין בכס״מ (שם) שביאר דכוונת הרמב״ם היא להא דאיתא בגמ׳ (סנה׳ עב:) ״אמר ר״ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וכו׳, איתיביה ר״ח לר״ה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה״. וי״ל דזוהי כוונת הרמב״ם ״וזה טבעו של עולם״, דמשמיא קא רדפי ליה ולא הוי רודף, ומשו״ה משיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. וצ״ע דלפי״ז צ״ע מ״ש דבלא יצא ראשו הורגין אותו משום דהוי רודף, דלכאורה אי משמיא קא רדפי ליה ולא הוי רודף א״כ אף בלא יצא ראשו לא הוי רודף.
וביאר הגר״ח זצ״ל דיש לבאר דברי הרמב״ם עפ״י דבריו (בפ״ח מהל׳ חובל ומזיק הט״ו) וז״ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ״ל. ומבואר דחלין ב׳ דיני רודף: א) דין רודף מדעת, וכגון א׳ שרודף בכוונה אחר חבירו להורגו (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ רוצח ה״ו), ב) דין רודף דמשא, שאפילו דבר שאין בו חיות ואין שום כוונה לרדוף, ואין כאן רודף העושה מעשה רדיפה אחר חבירו להורגו, מ״מ עצם הדבר שהמשא משים את אנשי הספינה בסכנת נפשות משוויה ליה למשא לרודף, וחל ביה דין רודף ממילא. ונראה דברודף דמשא חל דין לסלק את הרודף כדי להציל את הנרדף, ויסוד הדין הוא מפאת הצלת הנרדף, ואילו ברודף העושה מעשה רדיפה בפועל וכגון שרודף אחר חבירו להורגו חל חיוב מיתה אקרקפתא דגברא הרודף ואינו רק דין הצלת הנרדף. ונראה דבעובר שלא הוציא את ראשו חל דין רודף מדין משא, דכמו שבמשא המסכן את האנשים שבספינה חל דין רודף ממילא אע״פ שאינו אדם ואינו עושה מעשה רדיפה בכוונה, אמנם עצם הדבר שהמשא מסכן את חיי האנשים שבספינה משווי ליה לרודף, ה״נ העובר שלא יצא ראשו המסכן את חיי האם הוי רודף דממילא, ולכן הורגין את העובר כדי להציל את האםד.
ונראה דזהו כוונת הרמב״ם במש״כ ״מפני שהוא כרודף״ דר״ל שאינו רודף דעלמא דהוי רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה, אלא דהוי ״כרודף״ כלומר שחל עליו דין רודף ממילא כמו רודף דמשא משום שבמציאות העובר מסכן את חיי האם, וחל דין לסלק את הרודף מדין הצלת הנרדף. וי״ל דזוהי נמי כוונת הרמב״ם במש״כ ״וזה טבעו של עולם״– כלומר שאין העובר מכוון לרדוף אחר האם להרוג אותה ולא הוי רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה בכוונה, אלא דהוי רודף ממילא מדין רודף דמשא. ונראה דדין רודף דמשא חל בעובר לפני שהוציא את ראשו, ומשו״ה לפני שיצא ראשו הורגין את העובר כדי להציל את חיי האם. אבל משהוציא העובר את ראשו והוי ילוד אזי א״א להורגו מדין רודף דמשא כדי להציל את הנרדף, דאין דוחין נפש מפני נפש, אלא דבעינן שיהיה הילוד רודף מחמת שעושה מעשה רדיפה בכוונה דאזי חל עליו חיוב מיתה. ולכן פסק הרמב״ם דמשיצא ראשו ״אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם״ כלומר דמאחר דמשמיא קא רדפי ליה ואין לילוד כוונה לרדוף אחר האם לא הוי רודף המחויב מיתה מחמת מעשה רדיפה בכוונה, ולכן א״א להורגו כדי להציל את האם. ולפי״ז מבואר דבילוד ליכא דין הריגה מדין הצלת הנרדף וא״א להורגו אא״כ חל עליו חיוב מיתה מדין רודף מחמת שהוא עושה מעשה רדיפה בכוונה ולא מחמת דהוי רודף דממילא.
ונראה להביא סמוכים לכך דכתבו התוס׳ (עד: ד״ה והא אסתר פרהסיא הואי) דהיכא שזרקו א׳ על תינוק להמיתו דהנשלך לא עביד מעשה ומסתבר שאין חייב למסור את נפשו, וליכא דין יהרג וא״י ברציחה בשב ואל תעשה. אמנם נראה פשוט דאין דין שחייבין להרוג את הנזרק כדי להציל את האדם שנזרק עליו - דאין דוחין נפש מפני נפש, ואע״פ שבמציאות מי שנשלך על התינוק הוי רודף שמסכן את חיי חבירו בזה שיפול עליו ויהרגהו, מ״מ מכיון שאין הנזרק עושה מעשה רדיפה בכוונה להרוג את חבירו אלא הוא רודף את חבירו בשב ואל תעשה לא חל דין להורגו מדין הצלת הנרדף, דאין דוחין נפש מפני נפש. ורק באופן שרודף את חבירו בכוונה להורגו דאזי חל דין חיוב מיתה דרודף ומצילין את הנרדף בנפשו של הרודף. ולפי״ז מבואר דברי הרמב״ם דכשלא יצא ראשו העובר הוי רודף שלא מדעת וחל עליו דין רודף דמשא והורגין את העובר מדין הצלת הנרדף כדי להציל את חיי האם. משא״כ משנולד א״א להורגו מדין הצלת הנרדף כיון דהוי רודף שלא מדעת, והוי רודף מדין משא דרודף את האם שלא בכוונה. ודומה לרודף בשב ואל תעשה דאין הורגין אותו מדין הצלת הנרדף משום דאין דוחין נפש מפני נפש.⁠ה
והנה הראב״ד (פ״ח מהל׳ חובל ומזיק הט״ו) השיג על הרמב״ם וז״ל א״א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל וכו׳ עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר דליכא חלות דין רודף דמשא דליכא רודף שלא מדעת, ודין רודף חל דוקא באופן שהרודף עושה מעשה רדיפה בכוונה להרוג את חבירוו.
ולפי״ד הגר״ח זצ״ל יתכן לומר דב׳ התירוצים בתוס׳ נחלקו האם חל בעכו״ם דין רודף דמשא ודין הריגת העובר מדין הצלת הנרדף. דהעובר הוי רודף שלא מדעת ומחמת המציאות שמסכן את חיי האם כמו משא, או״ד דבעכו״ם רק חל דין להרוג את הרודף מדעת - שרודף את חבירו בכוונה להרוג אותו, ולא חל דין הצלת הנרדף ודין רודף דמשא.
א. כתבו האחרונים דעל כרחך טעות סופר נפל בדברי התוס׳ דליכא היתר לישראל להרוג עובר וצריך לגרוס ״פטור״ ולא ״מותר״, עיין בהגהות יעב״ץ, ובאגרות משה (חו״מ ח״ב סימן ס״ט). ואף בישראל חל איסור רציחה להרוג עובר אלא שאין חייבין מיתה על הריגת עובר.
ב. ועיין ברמב״ן בס׳ תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה) שכתב וז״ל ואף על גב דתנן (אהלות פ״ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה מ״ד א׳) גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי׳ בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות וכו׳ עכ״ל, ועיין ברא״ש פ״ח יומא סי״ג, ועיין בריטב״א נדה (מד:) ד״ה דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם, ולפי״ד הרמב״ן יוצא שאסור להפיל עובר אפילו פחות ממ׳ יום בהריון משום מצות הצלת נפשות.
ג. ועוד יתכן לבאר דב׳ התירוצים שבתוס׳ נחלקו בגדר הדין דעכו״ם חייב מיתה על הריגת עוברין מגזה״כ ״שופך דם האדם באדם דמו ישפך״, דהתירוץ הראשון בתוס׳ סובר דנתחדש דעובר חשיב נפש לגבי עכו״ם (אפילו כשלא יצא ראשו), ומשו״ה חל בעכו״ם דין שאין הורגין את העובר כדי להציל את חיי האם משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ואילו התירוץ השני סובר דנלמד מהפסוק דעכו״ם חייבין מיתה על הריגת עובר מפני שעובר עתיד להיות נפש, אבל עובר שלא יצא ראשו עדיין לא מיקרי נפש, ומשו״ה אף לעכו״ם שרי להרוג את העובר כדי להציל את חיי האם. (כך פירש הרה״ג ר׳ ירוחם גארעליק זצ״ל).
ד. ועיין באבן האזל (פ״א מהל׳ רוצח ה״ט) שהביא ביאור זה בשם מרן הגר״ח זצ״ל. ועיין בחידושי הגר״ח על הש״ס בדין עובר הרודף. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי (פ״א מהל׳ רוצח ה״ט) שביאר שם הגר״ח זצ״ל את דברי הרמב״ם הנ״ל באופן אחר.
ה. ויל״ע בדין רודף בקום ועשה בשוגג האם חל עליו חיוב מיתה להורגו או לא מכיון דאינו מזיד.
ו. ועיין באבל האזל (פ״א מהל׳ רוצח ה״ט) שהעיר דצ״ע לפי״ד הגר״ח זצ״ל מהו המקור להנך ב׳ דיני רודף דין רודף דמשא ודין רודף דאדם. וי״ל דזוהי נמי כוונת הראב״ד בהשגתו שדחה דברי הרמב״ם דהמשא שבספינה חשיב רודף. ברם יש לדייק דהראב״ד לא השיג על פסק הרמב״ם בנוגע לעובר, ומשמע דס״ל דחל דין רודף דממילא בעובר, ורק השיג על הרמב״ם בדין משא, ויתכן דס״ל דחל דין רודף רק באדם ולא על חפץ כמו משא, וההיתר לזרוק את המשא מהספינה הוא משום הצלת נפשות דעלמא ולא מדין רודף.
עוד אמר החכם בברייתא כי מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני — ראיה היא שלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומקשים: אדרבה [להיפך], מכיון שלא נישנית בסיני מסתבר כי לבני נח נאמרה ולא לישראל! ומשיבים: ליכא מידעם [אין דבר] שלישראל שרי [מותר] ולגוי אסור.
It is further stated in the baraita that a mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was not repeated at Sinai was stated for the Jewish people and not for the descendants of Noah. The Gemara raises an objection: On the contrary, from the fact that it was not repeated at Sinai, clearly it can be derived that it was stated for the descendants of Noah and not for the Jewish people. The Gemara answers: There is nothing that is permitted to a Jew and forbidden to a gentile.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמ״הבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְלָא וַהֲרֵי יְפַת תּוֹאַר הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי כִיבּוּשׁ נִינְהוּ.

The Gemara asks: And is there not? But isn’t there the permission for a Jew to take a married beautiful woman, who was taken as a prisoner of war, to be his wife? For a gentile to do so is forbidden. The Gemara answers: There, the reason gentiles are prohibited from doing so is because they are not authorized to conquer. It is not permitted for gentiles to wage wars of conquest, and the halakha of marrying a beautiful woman is stated only with regard to a war of conquest. Therefore the fact that a beautiful woman who is a prisoner of war is permitted only to a Jew and not to a gentile does not indicate that gentiles have a higher degree of sanctity.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא? והרי יפת ת⁠[ואר – דשר]⁠י לישראל למינסבה, ולגוי אסירא [משום אשת אי]⁠ש.
ודחינן: שני התם ד⁠[ל]⁠או בני כיבוש נינהו – כלומר: לא נתנה ... ... ...קא בהקנאה לכבשה.
א. חסר כאן שלוש או ארבע מילים. על אף הקרע נראה שפירש על דרך רש״י ויד רמ״ה דלאו בני כיבוש נינהו שלא ניתנה להם הארץ לכבשה, ואף שהגוי קונה את הגוי בכיבוש מלחמה לדעת ר״ח (הובאה בתוספות גיטין לח,א), הוא אסור ביפת תואר, שלא הותר לו לכבוש אשת חבירו במלחמה. ראה ספר דבר אברהם חלק א סי׳ יא אות ו.
והרי יפת תואר – שאסורה להם כדאמר לעיל (דף נז.).
לאו בני כיבוש נינהו – לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע״י כיבוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ולא והרי יפת תואר כו׳ יש לדקדק דהא יפת תואר ישראל בישראל נמי אסור כדלעיל ואי משום דשרי ישראל לנכרי ונכרי בנכרי אסור אמאי לא תקשי ליה מגזל גופיה דשרי לעיל ישראל בנכרי ונכרי בנכרי אסור [ויש לומר] דהך סוגיא למאן דאמר דגזל הנכרי אסור וצ״ע וק״ל:
תוס׳ בד״ה אף דם מן החי ולרבנן אבר מן החי וקשה דתנא דלעיל דרישא דנפקא ליה אבר מן החי מאכל תאכל כו׳ עכ״ל הרא״ם בפירוש החומש הרגיש בקושיא זו וזה לשונו ואע״פ שאבר מן החי כבר נצטוה בו אדם הראשון כנרמז מאכל תאכל הוצרך להזהיר גם בני נח דלא תימא בזמן שנאסר לו בשר נאסר לו גם אבר מן החי אבל השתא דהותר בשר הותר גם כן אבר מן החי והכי משמע נמי מההיא דסנהדרין דאמר רבי יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר וכשבאו בני נח הותר להם כו׳ יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר כו׳ עכ״ל ע״ש ואולי נעלם ממנו הסוגיא דלעיל דאי אפשר לומר כתירוצו דהא לעיל פריך לתנא דנפקא ליה אבר מן החי מאכל תאכל האי אך בשר בנפשו גו׳ למאי אתא ומשני למישרי שרצים ולדברי הרא״ם מאי פריך הא איכא נמי לאוקמא שפיר אליביה לאסור אבר מן החי לבני נח דהא דנאסר כבר לאדם מאכל תאכל לא משתמע מיניה לאסור לבני נח שהותר להם בשר ומה שהביא הרא״ם ראייה מסוגיא דלקמן דאמר רב יהודה כו׳ יכול לא יהא אבר מן החי נוהג כו׳ לאו ראייה היא כלל דרב יהודה אמר רב דלקמן סבירא ליה כתנא דבי מנשה דלא יליף כל השבע מצות מויצו ה׳ גו׳ אלא דכל חדא באנפי נפשיה נצטוה לבני נח כדאמרינן לעיל ומשום הכי קאמר שפיר רב יהודה יכול לא יהא אבר מן החי נוהג כו׳ כיון דהותר להם בשר אין חילוק בין אבר מן החי בין שאר בשר כיון דלא נאסר לאדם אבר מן החי מעולם וכן הוא בהדיא בירושלמי דלרב לא נאסר לאדם אבר מן החי כלל גם זו דעת הרמב״ם בפרק ראשון דהלכות מלכים דלא נצטוה אדם רק על שש מצות ולבני נח הוסיף אבר מן החי וכהאי גוונא כתבו התוספות לעיל לר״י דמודה דבני נח אחר המבול נצטוו על אבר מן החי אבל האי תנא קמא דרבי חנינא בן גמליאל מסתמא הוא בעצמו תנא קמא דרבי חנינא בן גמליאל דריש הסוגיא דדריש נמי אבר מן החי מויצו ה׳ גו׳ ולא מוקי האי קרא דאך בשר בנפשו גו׳ רק למשרי שרצים ולהכי קשיא להו שפיר הכא דלעיל נפקא ליה מאכל תאכל כו׳ ולהכי המתינו התוס׳ בקושייתם להקשות בדברי ר׳ חנינא בן גמליאל משום דלא נימא דהאי תנא נמי כתנא דבי מנשה סבירא ליה ותירוץ הרא״ם מצד עצמו אין לו עיקר וכי משום דהותר לנח בשר נאמר דהותר לו אבר מן החי דהא לאדם נמי הותר בשר מתה מאליה ואעפ״כ לא הותר לו אבר מן החי אפילו נפל מאליו כמ״ש התוספות לעיל והדברים ברורים הן באין גמגום ודו״ק:
ומקשים: וכי לא מצאנו כדבר הזה? והרי יפת תואר, כלומר, ההיתר לקחת שבויית מלחמה בעל כרחה, נאמרה רק לישראל, והיא אסורה לגויים משום גזל! ומשיבים: התם [שם] הטעם משום דלאו [שאינם] בני כיבוש נינהו [הם] כלומר, לא ניתנה רשות לגויים לעשות מלחמה לשם כיבוש, ודין זה ביפת תואר נאמר רק במלחמת כיבוש, ולפיכך הדבר מותר לישראל ואסור לגוי, ולא משום שישראל קדושתו פחותה מגוי.
The Gemara asks: And is there not? But isn’t there the permission for a Jew to take a married beautiful woman, who was taken as a prisoner of war, to be his wife? For a gentile to do so is forbidden. The Gemara answers: There, the reason gentiles are prohibited from doing so is because they are not authorized to conquer. It is not permitted for gentiles to wage wars of conquest, and the halakha of marrying a beautiful woman is stated only with regard to a war of conquest. Therefore the fact that a beautiful woman who is a prisoner of war is permitted only to a Jew and not to a gentile does not indicate that gentiles have a higher degree of sanctity.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וַהֲרֵי פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה הָתָם מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ.:

The Gemara asks: But isn’t stealing less than the value of one peruta prohibited to a gentile and permitted to a Jew? The Gemara answers: There it is because gentiles are not apt to grant forgiveness of debts, even of less than the value of one peruta. Therefore, for a gentile to take even such a minuscule amount is considered robbery. Jews normally forgive such small amounts.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והרי פחות משוי פרו⁠[טה – ד]⁠לישראל [שריא וגוי נהרג ע]⁠ליה.
ושנינן: מישום דגוים לא בני מחילה נינהו.
א. כן נראה להשלים. וביד רמה כתב דסוגייתינו דלא כרב פפא לעיל דסבר לפרש את הברייתא דכיוצא בו בגזילה בפחות משוה פרוטה, ועל פחות משוה פרוטה שנו בברייתא דגוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל אסורים. עוד כתב שיש לפרש ׳בישראל שרי׳ שמותר לו להחזיק את הגזילה ואינו חייב להשיבו, וכן כתב רעק״א (הובא בגליון הרמב״ם ריש הל׳ גניבה) ליישב סתירת הסוגיות. אלא שהיד רמה סיים שפשטא דשמעתא לא משמע הכי. ומה שכתב רש״י בסוגיין דהיינו טעמא דגוי חייב גם על פחות מפרוטה כיון דבני נח אכזריים הם ואין מוחלין על דבר קל, אף שגם גוי שגזל מישראל פחות מפרוטה חייב, צריך לומר כמו שכתב ביד רמ״ה דכיון לגבייהו ממונא הוי חייב בגזילה גם בפחות מפרוטה.
משום דלאו בני מחילה נינהו – שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם.
אמר מר לב״נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב״נ ומתמהינן אדרבא מדלא נשנית בסיני לב״נ נאמרה ולא לישראל דהא לזה ולזה לא מצית אמרת דא״כ מהדר הוה הדר תאני לה בסיני דומיא דע״ג ומדלא תני לה בסיני ש״מ לאחד מהן נאמרה הילכך על כרחי׳ אוקמה להנך דאיתמרא להו מעיקרא. ולאו אגיד הנשה קא מקשי אלא אכללא דקאמר קא מקשי׳. ומפרקינן ליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור שהרי רבה הכתוב בישראל מצות יתרות להוסיף להן קדושה משא״כ בכותים. ומקשינן ולא והא יפת תואר דלישראל שריא וליכא משום גזל ולכותי אסור משום גזל כדאמרינן באידך ברייתא (לעיל נ״ז.) וכן יפת תואר כותי בכותי וכותי בישראל וישראל בישראל אסור ישראל בכותי מותר ומקרא נמי שמעת לה דכיון דפשטינן דגזל איתסר לב״נ ואיתסר נמי לישראל הרי יפת תואר בכלל גזל ישראל בכותי דאפקא קרא ליפת תואר להיתר שריא כותי דלא אישתריא ליה אכתי באיסורא קיימא. ומפרקינן התם משום דלאו בני כיבוש נינהו כלומר לא ניתנה להם רשות לכבוש את הארץ כמו שניתנה להן לישראל ואשחכח דהאי דשריא לישראל ואסירא לכותי לאו משום קדושה יתירה דאיכא בכותי הוא אלא משום דלכותי הוי גזל לישראל לא הוי גזל כלל דכממונא דנפשיה:
ומקשינן תוב והרי פחות משוה פרוטה דלישראל שרי משום גזל דבר מחילה הוא ולכותי אסיר ומשמע דלא סבירא לן כדרב פפא (שם) דסבר לאוקומי כיוצא בו דגזל בפחות משוה פרוטה ותני עלה ישראל בישראל אסור. ואי בעי תימא אפי׳ תימא כרב פפא התם קא מיירי לכתחילה והכא קא מיירי בדיעבד דאי גזיל ליה פחות משוה פרוטה אי הגזלן ישראל הוא שרי ליה לאחזוקי ביה ואי כותי הוא אסיר ליה לאחזוקי ביה. מיהו פשטא דשמעתא לא משמע אלא לכתחילה. ותו דאיעבד בכותי מנ״ל דאסיר והיכן הוזהרו בני נח להשיב את הגזילה אי מאבימלך דכתיב ביה השב את אשת האיש התם לדידיה קא מזהר רחמנא לאחריני מנלן. ומפרקינן התם היינו טעמא דאיתסר להו אפי׳ פחות משוה פרוטה משום דלאו בני מחילה נינהו לפי שאסורין הן ואין מוחלין אפילו על דבר קל. ודרך העולם שכל המדקדק מדקדקים עמו ואין מוחלין לו אבל ישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר קל. ויש לפרש דכותים לאו בני מחילה נינהו אשתכח דפחות משוה פרוטה לגבייהו ממונא הוי ואסיר להו למשקליה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והרי גזל של פחות משוה פרוטה שאסור לגוי ומותר לישראל! ומשיבים: התם [שם] לא זה הטעם, אלא משום דלאו [שאינם] בני מחילה נינהו [הם], שאין שייך בהם ענין מחילה על פחות משווה פרוטה, כי בעצם אף גזל של פחות משווה פרוטה גזל הוא, אלא שישראל מוחלים לגזלן, וגוים שאינם מוחלים גם על ערך מועט כזה הריהו להם כשאר גזל.
The Gemara asks: But isn’t stealing less than the value of one peruta prohibited to a gentile and permitted to a Jew? The Gemara answers: There it is because gentiles are not apt to grant forgiveness of debts, even of less than the value of one peruta. Therefore, for a gentile to take even such a minuscule amount is considered robbery. Jews normally forgive such small amounts.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִישְׁנֵית בְּסִינַי לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה

It is stated in the baraita that any mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated both for this group and for that group.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו בברייתא ש״כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה״.
It is stated in the baraita that any mitzva that was stated with regard to the descendants of Noah and was repeated at Sinai was stated both for this group and for that group.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין נט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין נט., ר׳ חננאל סנהדרין נט. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סנהדרין נט., תוספות סנהדרין נט., רמ"ה סנהדרין נט., בית הבחירה למאירי סנהדרין נט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין נט., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין נט., גליון הש"ס לרע"א סנהדרין נט., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין נט. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין נט., אסופת מאמרים סנהדרין נט.

Sanhedrin 59a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 59a, R. Chananel Sanhedrin 59a, Rashi Sanhedrin 59a, Tosafot Sanhedrin 59a, Ramah Sanhedrin 59a, Meiri Sanhedrin 59a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 59a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 59a, Gilyon HaShas Sanhedrin 59a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 59a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 59a, Collected Articles Sanhedrin 59a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144