1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "כנעני".
(1) 
מְחַתֵּךְ בְּבָשָׂר הוּא אָמַר רַבָּה לֹא נִצְרְכָה לְהָבִיא סַכִּין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.
מְחַתֵּךְ בְּבָשָׂר הוּא אָמַר רַבָּה לֹא נִצְרְכָה לְהָבִיא סַכִּין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.It is merely cutting flesh, and there is no reason why it should be prohibited. Rabba said: No, the halakha concerning cutting open her abdomen is necessary only to teach that it is permitted to bring a knife by way of the public thoroughfare for that purpose, despite the fact that this constitutes a prohibited labor by Torah law.
1. בפרק: דפוסים: פרק .
2. היו: דפוסים: היה .
3. חזינן: כ״י נ , דפוסים : ״חזינא״.
4. לרבינו שרירא: דפוסים: לרב שרירא . חסר ב-גטו .
5. ז״ל: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
6. הכין: וכן כ״י נ . דפוסים: הכי .
7. מיד: כ״י נ : ״מידי״.
8. בהון: גטו : ״בהו״.
9. להון: גטו , כ״י נ , דפוסים: ״להו״.
10. הפותיקי: גטו : ״הפתיקי״. כ״י נ , דפוסים: אפותיקי , וכן בסמוך״.
ערך פאה
פאה – (שבת סד:) בכבול ובפאה נכרית לחצר (נזיר כח:) ת״ק סבר אפשר בפאה נכרית ורבי סבר פאה נכרית איידי דזהמא לי׳ (ערכין ז:) אמר רבא בפיאה נכרית טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו גופא הוא ומתסר והא מיבעיא בעי ליה ר׳ יוסי בר׳ חנינא (סנהדרין קיב) שיער נשים צדקניות מהו וכו׳ עד לא צריכא דתלו בסיכתא פי׳ אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימ׳ על ראשה שנראה כמו שהוא שער.
מחתך בבשר הוא, ואין מקום לאוסרו! אמר רבה: לא נצרכה הלכה זו לענין חיתוך כריסה, אלא להשמיענו שמותר להביא סכין דרך רשות הרבים לשם כך, למרות שהיא אחת המלאכות האסורות בשבת מהתורה.
It is merely cutting flesh, and there is no reason why it should be prohibited. Rabba said: No, the halakha concerning cutting open her abdomen is necessary only to teach that it is permitted to bring a knife by way of the public thoroughfare for that purpose, despite the fact that this constitutes a prohibited labor by Torah law.
הכל
(2) וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן דְּמִסְּפֵיקָא מְחַלְּלִינַן שַׁבְּתָא תְּנֵינָא אמִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם סָפֵק חַי סָפֵק מֵת סָפֵק נׇכְרִי 1 סָפֵק יִשְׂרָאֵל מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל.
The Gemara asks: And what does this teach us? Does it teach that even in a case of uncertainty we desecrate Shabbat for the chance of saving a life? But we already learned this in a mishna (Yoma 83a): With regard to one upon whom a rockslide fell, and there is uncertainty as to whether he is there under the debris or whether he is not there, and there is also uncertainty as to whether he is still alive or whether he is dead, and finally there is uncertainty as to whether the person under the debris is a gentile or a Jew, one clears the pile from atop him on Shabbat.
ושואלים: ומאי קמשמע לן, דמספיקא מחללינן שבתא [ומה הוא משמיע לנו, שמספק פיקוח נפש אנו מחללים שבת]? והרי כבר תנינא [שנינו זאת במשנה]: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם, תחת גל האבנים, ספק אינו שם, ספק הוא חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל — מפקחין עליו את הגל בשבת!
The Gemara asks: And what does this teach us? Does it teach that even in a case of uncertainty we desecrate Shabbat for the chance of saving a life? But we already learned this in a mishna (Yoma 83a): With regard to one upon whom a rockslide fell, and there is uncertainty as to whether he is there under the debris or whether he is not there, and there is also uncertainty as to whether he is still alive or whether he is dead, and finally there is uncertainty as to whether the person under the debris is a gentile or a Jew, one clears the pile from atop him on Shabbat.
הכל
(3) מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דַּהֲוָה לֵיהּ חֲזָקָה דְּחַיּוּתָא אֲבָל הָכָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חֲזָקָה דְּחַיּוּתָא מֵעִיקָּרָא אֵימָא לָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .:
The Gemara answers: It is necessary to teach that one may bring a knife in the case of a woman, lest you say that it is specifically there that one may desecrate Shabbat, as the person who was buried under the rockslide had a presumptive status of being alive and therefore he is assumed to still be alive. But here, where the child had no prior presumptive status of being alive, as he was not yet born, you might say that one may not desecrate Shabbat in order to save his life. Therefore, it is necessary for Shmuel to teach us that even here one may desecrate Shabbat for the possibility of saving the fetus’s life.
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש, מפני דהוה ליה חזקה דחיותא [שהיתה לו חזקה של חיות], ואנו מעמידים דבר על חזקתו. אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא [כאן שלא היתה לו חזקה של חיות מתחילה, שהרי טרם נולד] אימא [אמור] שלא יחללו על כך שבת, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שמחללים שבת מספק אפילו על עובר.
The Gemara answers: It is necessary to teach that one may bring a knife in the case of a woman, lest you say that it is specifically there that one may desecrate Shabbat, as the person who was buried under the rockslide had a presumptive status of being alive and therefore he is assumed to still be alive. But here, where the child had no prior presumptive status of being alive, as he was not yet born, you might say that one may not desecrate Shabbat in order to save his life. Therefore, it is necessary for Shmuel to teach us that even here one may desecrate Shabbat for the possibility of saving the fetus’s life.
הכל
(4) הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה וְכוּ׳.: וְאַמַּאי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ אָמַר רַב בְּאוֹמֶרֶת בתְּנוּ שְׂעָרִי לְבִתִּי אִילּוּ אָמְרָה תְּנוּ יָדִי לְבִתִּי מִי יָהֲבִינַן לַהּ.
§ The mishna taught: In the case of a woman who was killed through court-imposed capital punishment, one may derive benefit from her hair. The Gemara asks: But why is it permitted? After all, a corpse and its hair are items from which deriving benefit is prohibited. Rav said that this is referring to a case where she says before she dies: Give my hair to my daughter. The Gemara asks: Is the prohibition contingent on the deceased’s wishes? Were she to say: Give my hand to my daughter, would we give the hand to her?
ערך גל
גל – א(סנהדרין צד:) בענין סנחריב אם חוזר בו מוטב ואם לאו אני אעשה אותו גלילא בגויה פי׳ גלילא שיגלה בגוים. פ״א כמו כגללו לנצח יאבד (איוב כ׳:ז׳) (מגילה יא: ערכין ז:) מי סברת ג׳ גליות היו ב׳ גליות היו גלו בז׳ לכיבוש יהויקים שהיא ח׳ לנבוכדנצר גלו בי״ח לכיבוש יהויקים שהוא י״ט לנבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה שניה כבש יהויקים פי׳ נבוכדנצר מלך בשנת ד׳ ליהויקים דכתיב הדבר אשר היה אל ירמיהו ואל כל עם יהודה בשנה הד׳ ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היא השנה הראשונה לנבוכדנצר מלך בבל ותניא בסדר עולם שנה ראשונה שמלך נבוכדנצר כיבש נינוה שניה כיבש יהויקים וכתיב במלכים בימיו עלה נבוכדנצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרד בו וכתיב (בריש דניאל) בשנת שלש למלכות יהויקים מלך יהודה ויתן ה׳ בידו את יהויקים וגו׳. ותניא בסדר עולם אפשר לומר כן והלא לא מלך עד שנת ד׳ ליהויקים אלא מה ת״ל בשנת ג׳ למרדו ה׳ שנים היה יהויקים במלכו כשנכבש ושלש שעבד ושלש שמרד הנה י״א שמלך וכן כתיב (בסוף דברי הימים) בן כ׳ וחמש שנה יהויקים במלכו וי״א שנה מלך בירושלים עלה עליו נבוכדנצר מלך בבל ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה ולא הוליכו דתניא בסדר עולם מיד מת כשנאסר לקיים מה שנאמר קבורת חמור יקבר נמצא שגלו בשנת ז׳ לכיבוש יהויקים שהיא שנת ח׳ לנבוכדנצר ועוד כתיב (בסוף מלכים) ביהויכין ויקח אותו מלך בבל בשנת שמנה למלכו ויהויקים ויהויכין בשנה אחת גלו ולא היה ביניהן אלא שלש חדשים וכתיב (בסוף ירמיה) זה העם אשר הגלה נבוכדנצר בשנת שבע ותניא מה ת״ל שבע ומה ת״ל שמנה שהיא שנת שבע לכיבוש יהויקים שנת שמנה לכשמלך פי׳ גלו בי״ח גלו בי״ט וכתיב (בסוף מלכים) בחדש החמישי בז׳ לחדש היא שנת י״ט למלך נבוכדנצר וכתיב (בסוף ירמיה) בשנת י״ח לנבוכדנצר הא כיצד י״ח לכיבוש יהויקים שהיא שנת י״ט לכשמלך. תרגום ואת העם העביר אותו לערים דלא יהוון מונין לבנוי דיעקב ואמרין להון אכסנאי גלולאי. (ובריש פסוק דדברי ירמיה) בת גלי׳ בת גולים ברתהון דגלואי אברהם יצחק ויעקב. (ובילמדנו ובויקרא רבה אם הכהן המשיח פרשת והוא ישקיט ומי ירשיע) מה לך פה ומי לך פה גלוייא בר גלוייא אי זה כותל בנית כאן ואי זה עמוד העמדת כאן ואי זה מסמר קבעת כאן אמר רבי אליעזר צריך אדם שיהא לו מסמר או יתד קבוע בבית הכנסת כדי שיזכה ויקבר באותו מקום.
א. [וואנדרן הערום וועלצען.]
א שנינו במשנתנו: האשה שנהרגה נהנין בשערה. ושואלים: ואמאי [ומדוע]? והרי המת ושערו איסורי הנאה נינהו [הם]! אמר רב: מדובר באומרת לפני הריגתה ״תנו שערי לבתי״. ותמהים: וכי איסור ההנאה מגוף המת תלוי ברצונו? אילו אמרה ״תנו ידי לבתי״, מי יהבינן לה [האם היינו נותנים לה, לבתה] את היד?!
§ The mishna taught: In the case of a woman who was killed through court-imposed capital punishment, one may derive benefit from her hair. The Gemara asks: But why is it permitted? After all, a corpse and its hair are items from which deriving benefit is prohibited. Rav said that this is referring to a case where she says before she dies: Give my hair to my daughter. The Gemara asks: Is the prohibition contingent on the deceased’s wishes? Were she to say: Give my hand to my daughter, would we give the hand to her?
הכל
(5) אָמַר רַב בְּפֵאָה נׇכְרִית טַעְמָא דְּאָמְרָה תְּנוּ הָא לֹא אָמְרָה תְּנוּ גּוּפַהּ הוּא וּמִיתְּסַר.
Rather, Rav said: This is not referring to the actual hair of the deceased, but to a wig [pe’a nokhrit], which is not part of the deceased’s body. The Gemara infers from Rav’s statement that the reason it is permitted is that she said to give her wig to her daughter, thereby indicating that she did not consider it part of her body. But if she did not say to give her wig to her daughter, it is considered part of her body, and it is forbidden to derive benefit from it.
(נהנין בשערה – רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית).
פיאה – קליעה.
בפיאה נכרית – לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה [דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית] ואמרה תנו אותה לבתי וקמ״ל מתני׳ דאע״ג דקשורה לה כיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה לאיתסורי בהדיה וכנטולה מחיים דמיא.
אמר רב: אין מדובר במשנה בשיער ממש, אלא בפאה נכרית, שיער של אשה אחרת, שאינו ממש חלק מגופה. ומדייקים מדברי רב: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאמרה ״תנו לבתי״ מותר לתת אותה לבתה, מפני שגילתה דעתה שאין זה חלק מגופה, הא [אבל] לא אמרה ״תנו״ — גופה הוא ומיתסר [ונאסר].
Rather, Rav said: This is not referring to the actual hair of the deceased, but to a wig [pe’a nokhrit], which is not part of the deceased’s body. The Gemara infers from Rav’s statement that the reason it is permitted is that she said to give her wig to her daughter, thereby indicating that she did not consider it part of her body. But if she did not say to give her wig to her daughter, it is considered part of her body, and it is forbidden to derive benefit from it.
הכל
(6) וְהָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי יוֹסֵי בר׳ בְּרַבִּי חֲנִינָא דְּבָעֵי ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בר׳ בְּרַבִּי חֲנִינָא שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ.
The Gemara explains why this implication is problematic: But didn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, raise this as a dilemma? As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina raised a dilemma: With regard to the hair of righteous women in a city whose residents were incited to idolatry and, therefore, all of their property must be burned, what is the halakha? Is it considered their property and burned, or part of their body and not burned?
שיער נשים צדקניות – של עיר הנדחת דאמרי׳ התם צדיקים שבתוכה גופן פלט וממונם אבד ואמר רבא בפאה נכרית קא מיבעיא ליה אי הוי כממון ולא גופה הוא או דילמא כיון דמחבר ליה הוי כגופה. ודאי] אי מחובר לה. לא קא מיבעיא ליה דודאי כגופה ופלט כי קא מיבעיא ליה דתלי [הפאה] בסיכתא:
שער נשים צדקניות – של עיר הנדחת שלא הודחו עמה מהו ואמר רבא התם בחלק (סנהדרין קיב.) פיאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה קא מיבעיא ליה אי כגופה היא וניצול אי כממונה וקי״ל (שם) צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו׳ אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה ותיפשוט ליה מהכא דגופה הוא דטעמא דאמרה תנו כו׳.
והא מיבעיא ליה [והרי נשאלה לו] לר׳ יוסי בר׳ חנינא שאלה זו בדין עיר הנידחת (שהדיחו את יושביה לעבודה זרה), שדנים את החוטאים שבה למיתה, ושורפים את כל הרכוש שבה (גם של אלו שלא חטאו), דבעי [ששאל] ר׳ יוסי בר׳ חנינא: שער נשים צדקניות שלא חטאו מהו?
The Gemara explains why this implication is problematic: But didn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, raise this as a dilemma? As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina raised a dilemma: With regard to the hair of righteous women in a city whose residents were incited to idolatry and, therefore, all of their property must be burned, what is the halakha? Is it considered their property and burned, or part of their body and not burned?
הכל
(7) וְאָמַר רָבָא בְּפֵאָה נׇכְרִית (לָא) קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי יוֹסֵי בר׳ בְּרַבִּי חֲנִינָא דִּתְלֵי בְּסִיכְּתָא.
And Rava said: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, was not referring to actual hair, but rather he raised his dilemma with regard to a wig. This is difficult according to the opinion of Rav, as his ruling indicates that a wig should be considered part of a woman’s body unless she stipulated otherwise. The Gemara answers: When Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, raised his dilemma as to whether a wig is considered part of the body, he was referring specifically to a case where the wig was hanging on a peg. The dilemma is whether it is considered part of her clothing, which, like her body, is not burned, or whether it is considered like any other property of hers, since she was not wearing it at the time.
ואמר רבא: לא בשיער ממש, אלא בפאה נכרית קמיבעיא ליה [נשאלה לו לר׳ יוסי בר׳ חנינא]. והלא לדברי רב, כל עוד לא התנתה על כך מראש — נחשבת הפאה הנכרית לחלק מגופה! ומשיבים: כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] השאלה לר׳ יוסי בר׳ חנינא, האם הפאה נחשבת חלק מגופה — הרי זה בפאה נכרית דתלי בסיכתא [שתלויה בסיכה],
And Rava said: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, was not referring to actual hair, but rather he raised his dilemma with regard to a wig. This is difficult according to the opinion of Rav, as his ruling indicates that a wig should be considered part of a woman’s body unless she stipulated otherwise. The Gemara answers: When Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, raised his dilemma as to whether a wig is considered part of the body, he was referring specifically to a case where the wig was hanging on a peg. The dilemma is whether it is considered part of her clothing, which, like her body, is not burned, or whether it is considered like any other property of hers, since she was not wearing it at the time.
הכל
(8) הָכָא דִּמְחַבַּר בַּהּ טַעְמָא דְּאָמְרָה תְּנוּ הָא לֹא אָמְרָה תְּנוּ גּוּפַהּ הוּא וּמִיתְּסַר.:
On the other hand, here Rav is referring to a wig that is actually attached to her. In such a case, one may correctly infer that the reason that it is permitted is that the deceased said to give her wig to her daughter, thereby indicating that she did not consider it part of her body. But if she did not say to give her wig to her daughter, it is considered to be part of her body and is prohibited.
הכא דמחבר בה [כאן דיבר רב בפאה נכרית שמחוברת בה], ובמקרה זה, טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאמרה ״תנו לבתי״ — נותנים לה את הפאה, הא [אבל] לא אמרה ״תנו״ — גופה הוא ומיתסר [ואסור בהנאה].
On the other hand, here Rav is referring to a wig that is actually attached to her. In such a case, one may correctly infer that the reason that it is permitted is that the deceased said to give her wig to her daughter, thereby indicating that she did not consider it part of her body. But if she did not say to give her wig to her daughter, it is considered to be part of her body and is prohibited.
הכל
(9) קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְהָא דּוּמְיָא דִּבְהֵמָה קָתָנֵי מָה הָתָם גּוּפַיהּ אַף ה״נ הָכָא נָמֵי גּוּפַיהּ.
This claim, that the mishna is dealing with a wig rather than natural hair, is difficult for Rav Naḥman bar Yitzḥak. He explains the difficulty: The mishna teaches the issue of the prohibition of the woman’s hair as being similar to the other prohibition it mentions, that of the animal. Just as there, in the case of the animal, it is referring to deriving benefit from its body, so too here, it must be referring to benefit from her body itself, not from a wig.
על העמדת דין המשנה בפאה נכרית, ולא בשיער רגיל, קשיא ליה [קשה היה לו] לרב נחמן בר יצחק: והא דומיא דבהמה קתני [והרי בדומה לאיסור הנאה מן הבהמה התנא שונה], שהוא מעמיד אותן זו לעומת זו, ואם כן מה התם [שם, בבהמה] מדובר בהנאה מגופיה [גופו], אף הכא נמי גופיה [אף כאן, בשער האשה, גם כן מדובר בגופה ממש], ולא בפאה נכרית!
This claim, that the mishna is dealing with a wig rather than natural hair, is difficult for Rav Naḥman bar Yitzḥak. He explains the difficulty: The mishna teaches the issue of the prohibition of the woman’s hair as being similar to the other prohibition it mentions, that of the animal. Just as there, in the case of the animal, it is referring to deriving benefit from its body, so too here, it must be referring to benefit from her body itself, not from a wig.
הכל
(10) אֶלָּא א״ר אָמַר רַב נַחְמָן זוֹ מִיתָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ וְזוֹ גְּמַר דִּינָה אוֹסַרְתָּהּ.
Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The mishna is referring to natural hair, and there is a distinction between the hair of an animal and that of a woman. In the case of this woman, it is her death that causes her to be forbidden. Therefore, the hair, which does not undergo any change when she dies, remains permitted. But in the case of that animal, the verdict causes it to be forbidden, even before it is killed. It is prohibited to derive benefit from the animal as soon as the verdict is issued. Therefore, the hair that is attached to the animal is forbidden as well.
אלא אמר רב נחמן – היינו טעמא דנהנין בשערה דזו אשה מיתתה אוסרתה דאפי׳ אינה נהרגת [אלא] מתה כדרכה נאסרת בהנאה וכי קא אסרה מידי דהוי גופה ממש דמשתנה מחמת מיתה שערה אינה משתנה הילכך כי אמרה קודם מיתה תנו הוי כמופרש ממנה ונהנין:
וזו – בהמה:
גמר דינה אוסרתה – בהנאה ולא מיתתה הילכך משעה שנגמר דינה [נגמר דינה אכולה] אגופה ואשערה הילכך אין נהנין בשערה:
אלא א״ר נחמן – לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו ל״ק דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר בפסחים בפ׳ כל שעה (דף כב:) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה ומה ת״ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו׳ והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אכן מדובר במשנה בשיער ממש, ויש הבדל בין שער האשה לבין שער בהמה: זו, האשה — מיתתה אוסרתה בהנאה, ולכן השיער שלא שייכת בו מיתה — אינו נאסר בהנאה, וזו, הבהמה — גמר דינה אוסרתה בהנאה, עוד קודם שהוציאוה להורג, ולא מיתתה, ולכן גם השיער שמחובר בה נאסר.
Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The mishna is referring to natural hair, and there is a distinction between the hair of an animal and that of a woman. In the case of this woman, it is her death that causes her to be forbidden. Therefore, the hair, which does not undergo any change when she dies, remains permitted. But in the case of that animal, the verdict causes it to be forbidden, even before it is killed. It is prohibited to derive benefit from the animal as soon as the verdict is issued. Therefore, the hair that is attached to the animal is forbidden as well.
הכל
(11) תָּנֵי לֵוִי כְּוָותֵיהּ דְּרַב תָּנֵי לֵוִי כְּוָותֵיהּ דר״נ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תָּנֵי לֵוִי כְּוָותֵיהּ דְּרַב הָאִשָּׁה שֶׁיּוֹצְאָה לֵיהָרֵג וְאָמְרָה תְּנוּ שְׂעָרִי לְבִתִּי נוֹתְנִין מֵתָה אֵין נוֹתְנִין מִפְּנֵי שֶׁהַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה.
Levi teaches a baraita in accordance with the opinion of Rav, and Levi also teaches a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak. The Gemara elaborates: Levi teaches a baraita in accordance with the opinion of Rav: In the case of a woman who was being taken to be killed and who said: Give my hair to my daughter, one gives it to the daughter. If she died without instructing that it be given to her daughter, one does not give it to the daughter, because it is forbidden to derive benefit from a corpse.
תני לוי כוותיה דרב – דמוקים לה בדאמרה תנו ובפיאה נכרית.
מתה – ולא אמרה תנו אין נותנין כו׳.
1מת אסור בהנאה – דכתיב ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה במסכת ע״ז באין מעמידין (דף כט:).
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא קודם ד״ה ״בפיאה נכרית״.
ומעירים: תני [שנה] לוי ברייתא כוותיה [כשיטתו] של רב, תני [שנה] לוי ברייתא כוותיה [כשיטתו] של רב נחמן בר יצחק. ומפרטים: תני [שנה] לוי ברייתא כוותיה [כשיטתו] של רב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה: ״תנו שערי לבתי״ — נותנין, מתה ולא אמרה ״תנו שערי״ — אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה.
Levi teaches a baraita in accordance with the opinion of Rav, and Levi also teaches a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak. The Gemara elaborates: Levi teaches a baraita in accordance with the opinion of Rav: In the case of a woman who was being taken to be killed and who said: Give my hair to my daughter, one gives it to the daughter. If she died without instructing that it be given to her daughter, one does not give it to the daughter, because it is forbidden to derive benefit from a corpse.
הכל
(12) פְּשִׁיטָא אֶלָּא שֶׁנּוֹיֵי הַמֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה.
The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is the reason her hair is prohibited? The Gemara explains that this is referring not to the hair itself, but rather to a wig, and the baraita is teaching that it is forbidden to derive benefit even from the adornments of the deceased, such as a wig.
פשיטא – דמש״ה אין נותנין שהמת אסור בהנאה אלא ודאי ה״ק שנויי המת כגון פיאה נכרית אסורין בהנאה ולהכי קתני להאי מפני משום דקא בעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש קא מיירי.
ויש לתמוה: פשיטא [פשוט הדבר] שהטעם הוא משום שהמת אסור בהנאה, ולא היה צריך להיאמר! אלא צריך לומר שאין מדובר כאן בשיער ממש, אלא בפאה נכרית, ומחדשת הברייתא שגם נויי המת, כגון פאה נכרית, אסור בהנאה.
The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is the reason her hair is prohibited? The Gemara explains that this is referring not to the hair itself, but rather to a wig, and the baraita is teaching that it is forbidden to derive benefit even from the adornments of the deceased, such as a wig.
הכל
(13) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה זוֹ מִיתָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ וְזוֹ גָּמַר דִּינָה אוֹסַרְתָּהּ.:
The Gemara further explains: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak, as follows: Whereas in the case of a woman who died, one may derive benefit from her hair, with regard to an animal that was put to death, it is forbidden to derive benefit from it. And what is the difference between this case and that one? In this case it is her death that causes her to be forbidden, but in that case the verdict causes the animal to be forbidden.
תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן בר יצחק: האשה שמתה — נהנין בשערה, בהמה שנהרגה — אסורה בהנאה; ומה הפרש בין זה לזה? זו — מיתתה אוסרתה, וזו — גמר דינה אוסרתה.
The Gemara further explains: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak, as follows: Whereas in the case of a woman who died, one may derive benefit from her hair, with regard to an animal that was put to death, it is forbidden to derive benefit from it. And what is the difference between this case and that one? In this case it is her death that causes her to be forbidden, but in that case the verdict causes the animal to be forbidden.
הכל
(14)
הדרן עלך הכל מעריכין
פרק ב – אין נערכין
Chapter 2
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : אֵין גנֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע כֵּיצַד נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.
MISHNA: One cannot be charged for a valuation less than a sela, nor can one be charged more than fifty sela. How so? If one gave one sela and became wealthy, he is not required to give anything more, as he has fulfilled his obligation. If he gave less than a sela and became wealthy, he is required to give fifty sela, as he has not fulfilled his obligation.
אין בערכין פחות מסלע – אין נוטלין לעולם מן המעריכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע:
[כיצד – אמר ערכי עלי חמשים סלע ולא היתה ידו משגת אלא לסלע אחד ונתנו נפטר מן הערך אע״פ שהעשיר אינו נותן כלום. אבל אם נתן פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע]:
מתני׳ אין נערכין פחות מסלע – שאפי׳ עני הנדור בהשג יד לא יתן פחות מסלע.
ולא יותר על חמשים – דזהו גדול שבערכין הכתובין בפרשה.
נתן סלע – בן עשרים שערכו חמישים והיה עני ונתן סלע לערכו דעני נידון בהשג יד והעשיר פטור.
נותן חמשים – דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן לקמן בפ׳ השג יד (דף יז:).
א משנה אין נערכין פחות מסלע (שקל האמור בתורה), ואפילו עני שאין ידו משגת לשלם את הערך שהעריך — אינו יוצא ידי חובתו בפחות מכך, ולא יתר על חמשים סלע, שהוא הערך הגבוה ביותר, של איש מבן עשרים ועד שישים. כיצד בדיוק חל הדין שאין בערכין פחות מסלע? עני שהעריך אדם שערכו חמישים סלעים, ונתן סלע, שלא היה בידו יותר, ואחר כך העשיר — אינו נותן כלום, שכבר יצא ידי חובתו בסלע שנתן. אבל אם נתן פחות מסלע — לא יצא ידי חובת נדרו, ואם העשיר אחר כך — נותן חמשים סלע.
MISHNA: One cannot be charged for a valuation less than a sela, nor can one be charged more than fifty sela. How so? If one gave one sela and became wealthy, he is not required to give anything more, as he has fulfilled his obligation. If he gave less than a sela and became wealthy, he is required to give fifty sela, as he has not fulfilled his obligation.
הכל
(16) הָיוּ בְּיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים ר״מ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים נוֹתֵן אֶת כּוּלָּן אֵין נֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.:
If there were five sela in the possession of the destitute person, and the valuation he undertook is more than five sela, how much should he pay? Rabbi Meir says: He gives only one sela and thereby fulfills his obligation. And the Rabbis say: He gives all five. One cannot be charged for a valuation less than a sela; nor can one be charged more than fifty sela.
היו בידו חמש סלעים – וערכו היה חמשים:
ר׳ מאיר אומר אינו נותן אלא אחד – הואיל ואין ידו משגת לכל הערך:
אין נערכין פחות מסלע וכו׳ – פחות מסלע והעשיר לאו דווקא פחות מסלע אלא אפי׳ נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל.
היו בידיו של העני חמש סלעים, כמה יתן? רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחת, ויוצא ידי חובתו, וחכמים אומרים: נותן את כולן, את כל מה שבידו, ובכך יוצא ידי חובתו. אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע.
If there were five sela in the possession of the destitute person, and the valuation he undertook is more than five sela, how much should he pay? Rabbi Meir says: He gives only one sela and thereby fulfills his obligation. And the Rabbis say: He gives all five. One cannot be charged for a valuation less than a sela; nor can one be charged more than fifty sela.
הכל
(17) גמ׳ גְּמָרָא : אֵין נֶעֱרָכִין פָּחוֹת מִסֶּלַע מְנָלַן דִּכְתִיב {ויקרא כ״ז:כ״ה} וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כׇּל עֲרָכִין שֶׁאַתָּה מַעֲרִיךְ לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשֶּׁקֶל.
GEMARA: The mishna teaches: One cannot be charged for a valuation less than a sela. The Gemara asks: From where do we derive this principle? The Gemara answers: As it is written: “And all your valuations shall be according to the shekel of the Sanctuary” (Leviticus 27:25). This verse indicates that all valuations that you valuate shall not be less than a shekel, which is the equivalent of a sela. One does not fulfill his obligation by giving less than this amount.
כל ערכין שאתה מעריך – סתם לא יהו פחות משקל ואינו נפטר עד שיתן סלע שלם כדאמרינן לעיל דהא כתב שקל בערך המועט וכתיב חמשים בערך המרובה:
ב גמרא שנינו במשנה: אין נערכין פחות מסלע. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: ״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״ (ויקרא כז, כה), ולמדים מכך שכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות מכך.
GEMARA: The mishna teaches: One cannot be charged for a valuation less than a sela. The Gemara asks: From where do we derive this principle? The Gemara answers: As it is written: “And all your valuations shall be according to the shekel of the Sanctuary” (Leviticus 27:25). This verse indicates that all valuations that you valuate shall not be less than a shekel, which is the equivalent of a sela. One does not fulfill his obligation by giving less than this amount.
הכל
(18) וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים דִּכְתִיב חֲמִשִּׁים.:
The mishna further teaches: Nor can one be charged more than fifty sela. This is the highest valuation specified in the Torah, as it is written: “Then your valuation shall be for the male from twenty years old unto sixty years old, your valuation shall be fifty shekels of silver” (Leviticus 27:3).
ומה שנאמר במשנה: ולא יתר על חמשים סלעים, נלמד מהערך הגבוה שבפרשת ערכין, דכתיב [שנאמר]: ״הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף״ (שם ג).
The mishna further teaches: Nor can one be charged more than fifty sela. This is the highest valuation specified in the Torah, as it is written: “Then your valuation shall be for the male from twenty years old unto sixty years old, your valuation shall be fifty shekels of silver” (Leviticus 27:3).
הכל
(19) הָיוּ בְּיָדָיו חֲמִשָּׁה כּוּ׳.: מ״ט מַאי טַעְמָא דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר כְּתִיב חֲמִשִּׁים וּכְתִיב שֶׁקֶל אוֹ חֲמִשִּׁים אוֹ שֶׁקֶל.
§ The mishna teaches that if there were five sela in the possession of the destitute person, Rabbi Meir says: He gives only one sela and thereby fulfills his obligation, and the Rabbis say: He gives all five. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: It is written with regard to a male between the ages of twenty and sixty: “Your valuation shall be fifty shekels of silver” (Leviticus 27:3), and the verses likewise specify the valuations for other individuals. And it is also written: “Your valuations shall be according to the shekel of the Sanctuary” (Leviticus 27:25). This teaches that the valuation is either fifty shekels for one who vows to donate the valuation of a man between twenty and sixty, or one shekel, if he cannot afford to pay fifty.
ג שנינו במשנה: היו בידיו חמשה סלעים, רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא אחד, וחכמים אומרים: נותן את כולם. ומבררים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר׳ מאיר? כתיב [נאמר] מתחילה לגבי ערכו של איש מבן עשרים ועד שישים: ״והיה ערכך חמשים שקל״ (ויקרא כז, ג), וכיוצא בזה ערכם של ילדים, נשים וזקנים, כל אחד לפי ערכו, וכתיב [ונאמר] מצד אחר: ״וכל ערכך יהיה בשקל״ (שם כה), ולכן או יתן חמשים — כשידו משגת, או יתן שקל — כשאין ידו משגת.
§ The mishna teaches that if there were five sela in the possession of the destitute person, Rabbi Meir says: He gives only one sela and thereby fulfills his obligation, and the Rabbis say: He gives all five. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: It is written with regard to a male between the ages of twenty and sixty: “Your valuation shall be fifty shekels of silver” (Leviticus 27:3), and the verses likewise specify the valuations for other individuals. And it is also written: “Your valuations shall be according to the shekel of the Sanctuary” (Leviticus 27:25). This teaches that the valuation is either fifty shekels for one who vows to donate the valuation of a man between twenty and sixty, or one shekel, if he cannot afford to pay fifty.
הכל
(20) וְרַבָּנַן הַהוּא לְכׇל עֲרָכִין שֶׁאַתָּה מַעֲרִיךְ לֹא יְהוּ פְּחוּתִים מִשֶּׁקֶל הוּא דַּאֲתָא הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:ח׳} אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנּוֹדֵר וַהֲרֵי יָדוֹ מַשֶּׂגֶת.
And how do the Rabbis respond to this reasoning? According to the Rabbis, that second verse comes to teach that all valuations that you valuate shall not be less than a shekel, but in a case where the individual has more than a shekel, the verse states: “According to the means of him that vowed shall the priest value him” (Leviticus 27:8), and as he has the means to pay more than a shekel, he is required to pay the maximum that he can afford.
גמ׳ ההוא לכל ערכין שאתה מעריך הוא דאתא – שאפי׳ עני שבעניים לא יתן פחות ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה יענו על דבריו? ומשיבים: המקרא ההוא, ״וכל ערכך יהיה בשקל״, ללמד כי כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל הוא דאתא [שבא], שאין יוצאים ידי חובה בפחות מכך, אבל היכא דאית ליה [במקום שיש לו יותר משקל] — על כך הרי אמר קרא [המקרא]: ״ואם מך הוא מערכך וכו׳ על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן״ (שם ח), והרי ידו משגת יותר משקל, ולכן יתן מה שבידו.
And how do the Rabbis respond to this reasoning? According to the Rabbis, that second verse comes to teach that all valuations that you valuate shall not be less than a shekel, but in a case where the individual has more than a shekel, the verse states: “According to the means of him that vowed shall the priest value him” (Leviticus 27:8), and as he has the means to pay more than a shekel, he is required to pay the maximum that he can afford.
הכל
(21) ור״מ וְרַבִּי מֵאִיר הָהוּא יַד הַנּוֹדֵר וְלֹא יַד הַנִּידָּר הוּא דַּאֲתָא וְרַבָּנַן לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ דְּהֵיכָא דְּיָדוֹ מַשֶּׂגֶת שְׁקוֹל מִינֵּיהּ.
And how does Rabbi Meir respond to this reasoning? According to Rabbi Meir, that verse comes to teach that the charge is calculated according to the means of one who took the vow and not according to the means of the one about whom the vow was made. Consequently, if a poor man vowed to donate the valuation of a rich man, the amount to be paid is calculated according to what the poor man, not the rich man, can afford. And how do the Rabbis respond to this reasoning? They would say: Doesn’t it emerge by itself that you also learn from this verse that in a case where he has the means to pay more than a shekel, you should take from him the maximum that he can afford?
ור׳ מאיר – האי אשר תשיג יד הנודר אשר תשיג אתי למעוטי יד הנידר דעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני מה שידו משגת ולא אזלינן בתר נידר]:
ולאו ממילא [שמעת מינה כו׳] – כלומר דתרווייהו שמעת מינה [ש״מ] דיד הנודר ולא יד הנידר וש״מ מדאמר אשר תשיג דהיכא דידו משגת שקלינן מיניה כל מה שיש לו:
יד הנודר ולא יד הנידר – שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני.
לאו ממילא שמעינן מינה כו׳ – אע״ג דקרא להכי אתא ולא יד הנידר מיהו על פי אשר תשיג כתיב וממילא שמעת דהיכא דידו משגת שקול מיניה.
ההוא יד הנודר ולא יד הנידר – ואם תאמר מה לי לרבויי נידר דאיצטריך קרא למעוטי וי״ל כיון דכתיב קרא (חמשים) (ויקרא כז) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש דלא יהא ערך פחות משקל ואשכחן ערך חמשים ס״ד דהאי טעמא משום השג יד ידעינן מסברא ואזלינן בתר הנידר קמ״ל קרא דאשר תשיג יד הנודר דלא אזלינן בתר הנידר.
ושואלים: ור׳ מאיר מה הוא משיב על כך? ומשיבים: הכתוב ההוא, ללמד שהולכים אחר השג יד הנודר ולא אחר השג יד הנידר הוא דאתא [שבא], שעני שנדר את ערכו של עשיר נידון לפי השג ידו של הנודר, ואין מתחשבים בכך שהנידר הוא עשיר. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על כך? והלא בוודאי הוצרך הכתוב לכך! ומשיבים: לאו ממילא שמעת מינה [האם לא מאליו שומע אתה מכאן], דהיכא [שבמקום] שידו משגת שקול מיניה [קח ממנו לפי השג ידו]?
And how does Rabbi Meir respond to this reasoning? According to Rabbi Meir, that verse comes to teach that the charge is calculated according to the means of one who took the vow and not according to the means of the one about whom the vow was made. Consequently, if a poor man vowed to donate the valuation of a rich man, the amount to be paid is calculated according to what the poor man, not the rich man, can afford. And how do the Rabbis respond to this reasoning? They would say: Doesn’t it emerge by itself that you also learn from this verse that in a case where he has the means to pay more than a shekel, you should take from him the maximum that he can afford?
הכל
(22) א״ר אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הָיוּ בְּיָדָיו דחָמֵשׁ סְלָעִים וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְחָזַר וְאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְנָתַן אַרְבַּע לַשְּׁנִיָּה וְאֶחָד לָרִאשׁוֹנָה יָצָא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן.
§ The Gemara cites a ruling based upon the opinion of the Rabbis. Rav Adda bar Ahava says: If one had five sela in his possession and said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and he then said again: It is incumbent upon me to donate my valuation, and he gave four sela for the second vow and one sela for the first vow, he has fulfilled his obligation to pay for both of the vows. Consequently, even if he becomes wealthy, he is not required to make any further payments.
ד אמר רב אדא בר אהבה: אדם שהיו בידיו חמש סלעים בלבד, שאין די בהם לערך של איש מבוגר, ואמר ״ערכי עלי״, וחזר ואמר ״ערכי עלי״, ונמצא שהתחייב פעמיים, ונתן ארבע סלעים לתשלום הפעם השניה שנדר, ואחר כך נתן סלע אחד לשם הראשונה — יצא ידי שתיהן, כדין עני שאין ידו משגת, וגם אם העשיר לאחר מכן — אינו צריך לשלם את מלוא ערכו.
§ The Gemara cites a ruling based upon the opinion of the Rabbis. Rav Adda bar Ahava says: If one had five sela in his possession and said: It is incumbent upon me to donate my valuation, and he then said again: It is incumbent upon me to donate my valuation, and he gave four sela for the second vow and one sela for the first vow, he has fulfilled his obligation to pay for both of the vows. Consequently, even if he becomes wealthy, he is not required to make any further payments.
הכל
(23) מ״ט מַאי טַעְמָא ב״ח בַּעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה מַה שֶּׁגָּבָה גָּבָה.
What is the reason for this? There is a principle that with regard to a creditor holding a promissory note dated later than the notes of other creditors, who collected his debt before the other creditors collected theirs, whatever he has collected he has collected, and it is not expropriated from him even if the debtor does not have the means to pay back all his creditors.
בעל חוב מאוחר – ההיא ערך (ההיא ערך) אחרון היינו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. כלומר כולהי הוו משעבדי לראשונה אי לאו דקדמה שנייה ומה שקדמה וגבתה זכתה בו הך חדא דשיירה משעבדא לראשונה ובעידנא דיהב לראשונה חד יצא דתו לא אית ליה דאין ידו משגת יותר הילכך יצא ידי שתיהם:
מה שגבה גבה – והילכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב לה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהב כולהו חמש משום דבעידנא דיהב לשניה משתעבד לה לראשונה דהא אפילו מאי דיהיב לה לאו דידה הוא.
מאי טעמא [מה טעם הדבר]? למרות שנכסיו נשתעבדו תחילה לגביית הנדר הראשון, מכל מקום בעל חוב מאוחר שקדם וגבה את חובו — מה שגבה גבה, ואין מוציאים מידו, ולכן יצא ידי חובת השניה באותם ארבעה סלעים.
What is the reason for this? There is a principle that with regard to a creditor holding a promissory note dated later than the notes of other creditors, who collected his debt before the other creditors collected theirs, whatever he has collected he has collected, and it is not expropriated from him even if the debtor does not have the means to pay back all his creditors.
הכל
(24) בְּעִידָּנָא דְּיָהֵיב לַשְּׁנִיָּה מְשַׁעְבַּד לְרִאשׁוֹנָה בְּעִידָּנָא דְּיָהֵיב לָרִאשׁוֹנָה תּוּ לֵית לֵיהּ
In this case, since at the time that he gave the four sela for the second vow, his possessions were liened for the payment of his first vow, it is as though he had no possessions at all with which to pay the second vow, and he therefore fulfilled the second vow even though he paid less than the full amount of money in his possession. Then, at the time he gave one sela for payment of the first vow, he in fact had no more than one sela, as he had given the other four sela in payment of the second vow, and therefore he fulfills his obligation by paying one sela.
בעידנא דיהיב לראשון לית ליה – תימה דבעידנא דנדר לראשון היה לו ה׳ סלעים ואיך מפטר כשנתן להם אחת התנן פרק השג יד (לקמן דף יז:) היה עשיר פי׳ בשעת הנדר והעני כשבא לפרוע לכהן או עני כשנדר ולא נתן כלום והעשיר נותן ערך עשיר ואומר רבינו דהך דלקמן דוקא שהעריכו הכהן בעודו עשיר ולכך כשהעני שוב נותן ערך עשיר אבל אם נדר כשהוא עשיר ולא הוערך והעני נותן ערך עני ובשמעתין הכי הוא נתן ד׳ לשניה שהכהן העריכו תחילה על השניה וחזר והעריכו על הראשון ונתן על פיו אחד על הראשון ולכך נפטר ממנה דלא הוערך עליה בעוד שהיו בידו החמש סלעים.
ואין לומר שלא יצא ידי חובתו מפני שלא נתן את כל חמשת הסלעים שהשיגה ידו באותה שעה, שהרי בעידנא דיהיב [בזמן שנתן] לשניה היה כל כספו משעבד [משועבד] לראשונה, וכאילו לא היה בידו דבר לשלם (אף שבדיעבד יצא ידי נדרו במה שנתן), וכן יצא ידי חובת נדרו הראשון, שהרי בעידנא דיהיב [בזמן שנתן] את הסלע שנותר לו לראשונה תו לית ליה [שוב אין לו] יותר מסלע זה.
In this case, since at the time that he gave the four sela for the second vow, his possessions were liened for the payment of his first vow, it is as though he had no possessions at all with which to pay the second vow, and he therefore fulfilled the second vow even though he paid less than the full amount of money in his possession. Then, at the time he gave one sela for payment of the first vow, he in fact had no more than one sela, as he had given the other four sela in payment of the second vow, and therefore he fulfills his obligation by paying one sela.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.