×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקָעוֹת פָּטוּר בְּמִקְצָת כֵּלִים חַיָּיב.
If he admitted to part of the claim about the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim about the vessels, he is liable to take an oath.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבועות מ ע״ב} אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב ואם כמודה פטור כלומר עודנו מבקש לומר [כך וכך שעורים]⁠1 קדם הוא והודה לו בהן אם לפי תומו [עשה]⁠2 כן פטור משבועת התורה ואם כמערים חייב ואמר3 רב ענן אמר שמואל טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לכך4 יצאו כלים למה שהן.
{בבלי שבועות מ ע״ב-מא ע״א} פיס׳5 מנה לי בידך אין לך בידי פטור: אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסית מאי טעמא חזקה אין אדם תובע ממון אלא אם כן יש לו. רב חביבא מתני אסופא מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אמר רב נחמן [ומשביעין]⁠6 אותו שבועת הסית מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסופא ומאן דמתני לה אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא לא והילכתא כמאן דמתני לה
ארישא וכבר ביררנוה בתחלת בבא מציעאה7.
{בבלי שבועות מ ע״ב} והני מילי בפני עצמן אבל על ידי גילגול נשבעין דתנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן ובפני עצמן נמי לא אמרן אין8 נשבעין עליהן אלא בשבועה דאוריתא אבל בדרבנן נשבעין {בבלי כתובות פז ע״ב} דגרסינן בפרק הכותב בענין הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה סבר ראמי בר חמא [למימר]⁠9 שבועה דאוריתא כו׳10 אמר רבא11 שתי תשובות יש בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע12 דייק דלא פרע13 לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק:
1. כך וכך שעורים: גי, כ״י הספרייה הבריטית. כ״י סוטרו: ״חטים ושעורים״. דפוסים: ושעורים.
2. עשה: גי, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״עושה״.
3. ואמר: כ״י הספרייה הבריטית: ״אמר״.
4. לכך: כ״י הספרייה הבריטית: ״לפיכך״.
5. פיס׳: וכן גי, כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא. כ״י נ: ״מתני׳⁠ ⁠״. חסר בדפוסים.
6. ומשביעין: גי, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״משביעין״. (שם מאמר רב נחמן אינו המשך של המאמר הקודם שכן הופרד על ידי רווח.)
7. רי״ף בבא מציעא פרק א (דף ד ע״ב).
8. אין: וכן כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. גי, דפוסים: ״דאין״.
9. למימר: גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא.
10. כו׳: הרמז להמשך חסר בדפוסים.
11. אמר רבא: גי: ״רבא אמ׳⁠ ⁠״.
12. דפרע: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. גי״משום דפרע״. כ״י סוטרו: ״דפרק״.
13. דלא פרע: דפוסים: דמיפרע.
הודה במקצת קרקעות פטור – שאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן לקמן בפירקין (שבועות מב:) ואף הודאתן אינה מביאה לידי שבועה.
הודה במקצת כלים חייב – שבועה אף על הקרקעות ע״י גלגול דשבועה מקצת כלים.
הודה במקצת קרקע פטור – אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים.
כבר ביארנו במשנה שטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאין הודאתו ממין הטענה ואע״פ שהכל מין תבואה מ״מ לאותו המין בעצמו אנו צריכים מעתה טענו בשור והודה לו בשה פטור הא אם טענו שור ושה והודה לו באחד מהם חייב כמו שבארנו שכל שהוא תובעו שני מינין ומודה באחד מין הטענה הוא:
היתה לי עליו טענת שני מינין ר״ל כור חטים וכור שעורים וכשהתחיל הטוען לומר יש לך בידי כור חטים קפץ זה לתוך דבורו והודה בכור שעורים אם נראה לדיינין שקפיצתו של זה בהודאתו היא כדי שלא יטעננו הוא שעורים עם החטים ויצטרך להודות בשעורים ויתחייב שבועה חייב ואם אינו כמערים אלא כאדם הזריז להשיב מהר על מי שטוענו בשקר פטור והכל לפי מה שעיני הדיין רואות ומ״מ אם תבעו כור חטים ואמ׳ לו הן ואח״כ תבעו כור שעורים וכפר פטור הואיל ולא תבעו כאחת חטים ושעורים אין לטענה זו אצל זו כלום ואינה מתחברת שניה עם ראשונה וכן אם אמ׳ מאה דינרי׳ יש לך בידך וכפר הכל וחזר ואמר חמשים דינרי׳ יש לי בידך ואמ׳ לו הן אין זה חייב שבועה ששתי תביעות באחת כפר בכל ובאחת הודה בכל ויש חולקי׳ בזו השניה אלא שמודים בראשונה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המחברים אחריהם וחכמי ההר הורו על ידי מעשה שאם אמר הטוען יש בדעתי לתבעך הרבה תביעות הזהר שלא לקפוץ ולהשיב עד שאסיים את דברי וקפץ זה והודה במה שהיה בלבו של זה לטעון לא הועיל כלום:
כל שביארנו בטענת שתי כסף אינו אלא בכספים ובגדים ותבואות ומיני הסחורות אבל הכלים אפי׳ היו עשר מחטין בפרוטה וטענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב הואיל והתביעה בשנים והודה באחד ומה שאמר מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב לא להצריך כן הוא אומר אלא להודיע שכך הוא כלומר מה כסף הוא דבר חשוב כשתי מעין אף הכלים דבר חשוב הן שתורת כלים שבהן עושה אותם דבר חשוב אע״פ שאין בהן שווי זה מפני שתשמישן בגופן ויש גורסי׳ מפני זו מה כלים דבר חשוב כלומר שראויים למלאכתם אף כסף דבר חשוב והוא מעה ומה כלים שנים אף כסף שנים והוא שתי מעין ויש חולקין לומר דוקא מיהא שיהו שניהם שוים שתי פרוטות שתהא כפירתו בפרוטה ואף בתלמוד המערב נראה כן וקצת מפרשי׳ נוטים לדעת זה שהרי לא מצינו בית דין נזקקין לפחות מפרוטה אף בכלים וכן לענין קדושין ושאר הפרוטות שהוזכרו אף כלים בכלל ואינה ראיה שמ״מ לענין זה יצאו כלים מן הכלל מכח המקרא:
טענו כסף וכלי הודה בכלי וכפר בכסף צריך שתהא בכסף שכפר שתי מעין והכלי כמו שהוא הודה בכסף וכפר בכלי כל שבהודאת הכסף שוה פרוטה חייב וכן כל כיוצא בזה:
טענו שמן והודה בקנקנים פטור כגון שטענו מלא עשר כדין שמן לי בידך והוא אומר קנקניהם לך בידי טענו שמן וקנקנים כגון עשרה כדי שמן לי בידך והלה מודה בקנקנים חייב שטענת שני מינין והודאה באחד הוא וכן כל כיוצא בזה:
קצת דינין נתחדשו למפרשי׳ בענין הודאה ממין הטענה וכבר כתבנו מהם בשלישי של קמא וכן בכל הודאת מקצת נתחדשו דברים בראשון של מציעא ובבתרא פרק נוחלין וכבר ביארנו את הכל במקומו הראוי לו:
כל שהוא כלי מצד עצמו אע״פ שלא נעשה ולא נחקק בידי אדם כלי הוא ומפקיעו מצורך שווי שתי כסף לענין טענה והוא שאמרו בתלמוד המערב או כלים להביא כלי הים ופירשו בו שאינם עשויים בידי אדם ואעפ״כ הם בדין זה:
המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ולהודיע כופר בכל על איזה צד פטור והוא שאמר מנה לי בידך למחר אמ׳ לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך אמ׳ לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים ולמחר אמ׳ לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים אמר הר״ם כבר ביארנו לך כי בכל מקומות שאמ׳ פטור שהוא נשבע שבועת היסת ומבואר שזה שאומרין במשנה זו חייב ר״ל חייב לשלם ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן וצריך שיכפור בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן ואלה הדינין נוהגין כל עקר מעקרי הדינין אצלנו והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא אם התנה עמו כמו שביארנו בכאן וכן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים אא״כ התנה עמו גם כן אבל אם טען הלווה שפרעו ישבע שבועת היסת וכן הוא דין המפקיד אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמ׳ לו החזרתיו לך הוא גם כן נאמן אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר וזה שאין אנו מחייבין אותו לשלם מגו דיכיל למימר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכול לומר החזרתיו לך וידוע הוא שאם אמ׳ נאנס ישבע שבועת השומרים ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה לפי שלא יהיה מגו גורע ממנו שום חיוב לפי שהתנאי שנטעון מה לו לשקר ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד הוא כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ׳ הואיל והודאה ממין הטענה ישבע וחכ״א אין הודאה ממין הטענה אמ׳ רבן גמליאל רואה דברי אדמון טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים הודה במקצת כלים חייב במקצת קרקעות פטור שהנכסי׳ שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן פי׳ כבר ידעת כי לתך חמש עשרה סאה וכור שלשים סאה ועקרי אלה ההלכות כלם כבר ביארנום תכלית הביאור ופרשנום בפרק ראשון מקדושין ובפרק אחרון מכתובות ואמרנו לשם שלא נחזור לפרש אותן העקרים כדי שלא יארך החבור ואנו ממחין אצלם לעין אותם שם כשהם נזכרים במשנה ולשם גם כן ביארנו שאין הלכה כרבן גמליאל והלכה כאדמון:
אמר המאירי מנה לי בידך אין לך בידי ר״ל שכפר בכל פטור פי׳ אף מן השבועה מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב בשבועה שזהו מודה מקצת הגמור ובא להודיע אח״כ תנאי שלישי בדין מודה והוא שתהא הטענה באה בעסק שהיה ביניהם [ולא בעסק שהיה בינו ובין היורש והוא שאמר מנה לאבא בידך] והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא משיב אבדה וביאור דברים אלו בשאין היורש טוען בבריא אלא אמ׳ לי אבא שמנה לו בידך וכל שכן אם הודה לו מעצמו ואמ׳ מנה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשארו חמשים אבל אם טען בבריא יודע אני שמנה לאבא בידך או ביד מורישך והלה אומר לא כי אלא חמשים חייב כמו שיתבאר בגמ׳ ובכלל זה המוצא אבדה והיה הלה טוען כך וכך היה שם שלא ישבע שהרי משיב אבדה הוא כמו שיתבאר במסכת גיטין (נ״א.):
ואח״כ ביאר כופר בכל על דרך אחרת והוא שהודה בהלואה ר״ל מנה לי בידך ואמ׳ לו הן ר״ל בעדים ובאתם עדי למחר אמ׳ לו תנהו לי נתתיו לך פטור פי׳ אף מן השבועה אין לך בידי חייב שהרי אי אפשר לו לומר משטה אני בך ואין לך בידי מסתמא פירושו לא היו דברים מעולם ומ״מ אם חזר ואמר זה שאמרתי אין לך בידי רוצה הייתי לומר רשאי ומתוך כך כתבו גדולי הפוסקי׳ בתשובת שאלה שכל האומר אין לך בידי צריך לברר טענתו כלומר שישאלוהו מהו רוצה לומר בו ואם אמר לו בשעת הודאתו אל תתנהו לי אלא בעדים ואמר לו אח״כ נתתיו לך שלא בעדים חייב ר״ל בתשלומין שהרי צריך היה ליתנו בעדים והוא מודה שלא בעדים נתנו:
ואח״כ חזר בכפל ביאור התנאים שהוזכרו ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור שאינו ממין הטענה ואי אתה יכול לפרשה בשוה כמו שאמרו בגמרא ליטרא שאני שאין דרך להזכירה בשווי שיאמר שוה ליטרא:
דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד וכבר ביארנו ענינה למעלה בדינר מטבעות כלומ׳ שטענו מטבעות בשווי דינר זהב והוא הודה מטבעות בשוה דינר כסף כמו שכתבנוה למעלה:
כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור שאין הקטנית בכלל התבואה שאין תבואה אלא בחמשת המינין אבל אם אמ׳ כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית (פטור) [חייב] שהקטנית בכלל פירות הן והואיל ולא ייחד פרט אחד ממיני קטניות ושיודה בפרט אחר הרי זה ממין הטענה:
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אע״פ שהכל תבואה הואיל והוא טוען לו פרט ומודה בפרט אחר ורבן גמליאל מחייב אחר שהוא ממין תבואה ואין הלכה כדבריו:
הטוען לחברו כדי שמן והרי בכלל טענתו השמן והקנקנים והוא מודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה שהרי קנקנים נכללו בכלל השבועה ישבע שהוא סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכן הלכה כמו שביארנוה למעלה וחכ״א אין ההודאה ממין הטענה שעקר תביעתו על השמן היא באה ואמ׳ רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון ופי׳ בגמ׳ למעלה על רבן גמליאל שאינו מצריך הודאה ממין הטענה ומה שאמרו כאן שרבן גמליאל אמ׳ רואה אני דברי אדמון פירשו באחרון של כתובות כלומר לדידי אפי׳ אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב אלא לדידכו אודו לי מיהת דיש בלשון הזה לשון קנקנים ונמצא טוענו שמן וקנקנים ומודה בקנקנים והלכה כאדמון ומ״מ שמן מלא עשר כדים לי בידך והודה בכדים פטור שהרי לא טענו אלא שמן:
ואח״כ בא לבאר תנאי רביעי בהודאת מקצת והוא שתהא התביעה בממון המיטלטל אלא שזה אינו פרטי לשבועה זו שהרי בכל שבועה הוא כן אלא שביאר בה שאף אם צירף ממון המיטלטל עמה אינו כלום ומעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות וכפר במקצתן פטור אבל אם הודה במקצת הכלים וכפר במקצתם חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול הכלים שנכסים שאין להן אחריות זוקקין עמהן את שיש להן אחריות לישבע עליהן כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שאמרנו במשנה שהכופר בכל פטור אף מן השבועה דוקא בשבועת התורה אבל משביעין אותו שבועת היסת ולא סוף דבר בהודה לו בהלואה אלא שטוען שפרעו שיש שם סרך ממון אע״פ שאין מודה לו בהלואה כלל וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ שהם פוסקי׳ כאותם ששנאוה ארישא ומ״מ מקצת גאונים כתבו כמאן דמתני לה אסופא שלא לחייב שבועת היסת אלא במקום שיש סרך ממון אלא שבמקום שאין סרך ממון מחרימין חרם סתם והוא עונה אמן והדברי׳ נראין כדעת ראשון וראיה לדבר משמועת ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא האמורה בראש מציעא וכן מהרבה שמועות שבתלמוד:
הכופר במלוה ובאו עדים ולא נשבע כשר לעדות ואין זה חשוד על הממון שלא היה אלא דרך השמטה שיצא מכלל שאר בני אדם שהעיז פניו בפני בעל חובו מתוך דחקו ומצד שאין לו אבל אם כפר בפקדון אע״פ שלא נשבע פסול לעדות ויש בזו תנאי שיבאו עדים ויעידו שבאותה שעה היה בידו וכבר ביארנוה בקמא ובראשון של מציעא אע״פ שלדעתנו שבועת היסת אמורה אף במקום שאין שם סרך ממון אינה מוחלטת בכל התביעות אלא יש תביעות שאין שם שבועה כלל והוא במקום שהוא האמינו כל זמן שיאמר לא נפרעתי וכן אין משביעין אלא על טענת ודאי אבל על הספק פטור כגון שיאמר כמדומה אני שיש לי אצלך מנה או הלויתיך מנה וכמדומה אני שלא פרעתני או אבא אמ׳ לי שכך יש לו בידך או דבר זה נגנב ממנו וכמדומה אני שאתה גנבתו והוא כופר בכל פטור אף משבועת היסת וכן אם טענו טענה שאם הודה בה אין בו חיוב אע״פ שכפר אין משביעין אותו וכן אין מחרימין עליו אפי׳ חרם סתם שנזקיקהו לעמוד לשם ולענות אמן כגון אתה אמרת שתתן לי מנה לא היו דברים מעולם וכן בכל עניני קנסות וכן אם אמ׳ לו חונק הייתי בעל חובי בשוק ונכנסת ערב והנחתיו על אמונתך וכפר והרי אפי׳ הודה לא היה חייב כלום וכל כיוצא בזה וכן אם טענו ואמ׳ איני יודע אין כאן היסת על התביעה שהרי אין יכול לישבע אחר שאומר שאינו יודע ומ״מ נשבע היסת שאינו יודע וכן כתבה רב האיי בפי׳ וכן אם טען התובע מנה הלויתיך בודאי והנתבע אומר כן היה אבל איני יודע אם פרעתיך ישלם ולא ישבע התובע כלל אפי׳ היסת אבל שאר התביעות כגון טענו בבריא וכפר בכל או כופר במקצת בדרך שאין בו חיוב שבועה על השאר כגון שטוען בו הילך או שכפר במה שטענו לגמרי אלא שהודה בדברים אחרים שאינם מין הטענה או שלא היתה הכפירה שתי כסף או שאר הדברים ששבועת מודה מקצת נפקעת בהם בכלן נשבע היסת ונפטר וכן הסכימו כל הגאוני׳ שבקרקעות ועבדים ושטרות נשבע היסת אבל הקדשות כבר פירשו במציעא פרק הזהב שנשבעין בהם כשל תורה שלא יזלזלו בהקדשות:
הודה במקצת קרקעותפטור, במקצת כליםחייב.
If he admitted to part of the claim about the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim about the vessels, he is liable to take an oath.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא הָא כֵּלִים וְכֵלִים דֻּומְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת חַיָּיב.

The Gemara infers: The reason he is exempt in the first cases is that the claim was for vessels and land, as a claim with regard to land is not subject to an oath; but if the claim was for vessels of one type and vessels of another type, or for wheat and barley, similar to the case of a claim for vessels and land in that the defendant admitted to owing one type and denied owing the other type, he is liable to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הודה במקצת כלים חייב. טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה היא, הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות – כלומר משני מינין והודה באחד וכפר באחד חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום שטענו כלים וקרקעות, שקרקע לאו [אינה] בת שבועה היא, הא [אבל] אם היה טוענו כלים וכלים שני מיני מיטלטלים, כגון חיטים ושעורים, דומיא [בדומה] לכלים וקרקעות, והודה באחד מהם — חייב!
The Gemara infers: The reason he is exempt in the first cases is that the claim was for vessels and land, as a claim with regard to land is not subject to an oath; but if the claim was for vessels of one type and vessels of another type, or for wheat and barley, similar to the case of a claim for vessels and land in that the defendant admitted to owing one type and denied owing the other type, he is liable to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הוּא הַדִּין דאפי׳דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּכִי הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת.

The Gemara rejects the inference: No, it is possible that the same is true, i.e., that even if the claim was for vessels of one type and vessels of another type, and the defendant admitted to owing one type and denied owing the other type, he is exempt. And the reason that the mishna teaches specifically the case where the claim is for vessels and land is that this teaches us that in a case where the defendant admitted to a part of the claim with regard to the vessels, he is liable to take an oath concerning the land as well.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הוא הדין שאפילו כלים וכלים נמי [גם כן] פטור, והא דקתני [וזה ששנה] כלים וקרקעותקא משמע לן [משמיע לנו] דכי [שכאשר] הודה במקצת כליםחייב שבועה אף על הקרקעות.
The Gemara rejects the inference: No, it is possible that the same is true, i.e., that even if the claim was for vessels of one type and vessels of another type, and the defendant admitted to owing one type and denied owing the other type, he is exempt. And the reason that the mishna teaches specifically the case where the claim is for vessels and land is that this teaches us that in a case where the defendant admitted to a part of the claim with regard to the vessels, he is liable to take an oath concerning the land as well.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן זוֹקְקִין תְּנֵינָא זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן.

The Gemara asks: What is this teaching us? Does it teach the halakha that an admission to a part of the claim about vessels also binds the land to the oath? We learn this in a mishna in tractate Kiddushin (26a): When there is a claim against a person for movable property and land, and he is liable to take an oath concerning the movable property, the movable property binds the property that serves as a guarantee, i.e., land, so that he is forced to take an oath concerning it too.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן לה ואסיקנה לה ומאי קמ״ל זוקקין תנינא בתחילת מסכת קידושיןא, ואמרינן הכא בטוענו כלים וקרקעות עיקרו,
א. כו,א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זוקקין – הכלים זוקקין את הקרקעות לשבועה.
תנינא – במסכת קדושין נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנינא זוקקין את הנכסים – פי׳ רש״י ז״ל שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואין לשון המשנה הולם פי׳ זה מדקתני עם הנכסים שאין להם אחריות והנכון דזוקקין ב״ד קאמר וכן הוא בתוספתא.
ומקשים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] במשנה זו, את ההלכה שזוקקין? הרי כבר תנינא [שנינו במשנה] במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן!
The Gemara asks: What is this teaching us? Does it teach the halakha that an admission to a part of the claim about vessels also binds the land to the oath? We learn this in a mishna in tractate Kiddushin (26a): When there is a claim against a person for movable property and land, and he is liable to take an oath concerning the movable property, the movable property binds the property that serves as a guarantee, i.e., land, so that he is forced to take an oath concerning it too.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָא עִיקָּר הָהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ.

The Gemara answers: This mishna is the primary reference to this halakha, as it discusses the halakhot of oaths, whereas that mishna cites it incidentally, in the context of a broader survey of the difference between these two types of property.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והתם בקידושין גררא ניסבא ותנא זוקקין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הא [זו] ההלכה במשנה כאן עיקר, שהיא מדברת כולה בדין שבועות, ההיא במסכת קידושין אגב גררא נסבה [דרך גרירה לקחה], שמתוך ששנו שם שנכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות, הוסיפו בדרך אגב גם דין הזקקה לשבועה. עד כאן דנו בשיטת שמואל.
The Gemara answers: This mishna is the primary reference to this halakha, as it discusses the halakhot of oaths, whereas that mishna cites it incidentally, in the context of a broader survey of the difference between these two types of property.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ור׳וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן פָּטוּר וְהָאָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק יִישַׁר וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ אַלִּיבָּא דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

And Rabbi Ḥiyya bar Abba disagrees with Shmuel and says that Rabbi Yoḥanan says: If one claimed that another owes him both wheat and barley, and the latter admitted to owing him one of them, he is exempt from taking an oath. The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yitzḥak say to Rav Naḥman: You have spoken well in the name of Shmuel, i.e., in saying that the defendant is liable to take an oath in the aforementioned case; and so also said Rabbi Yoḥanan? If so, Rabbi Yoḥanan agrees with Shmuel, and not with Rabbi Ḥiyya bar Abba. The Gemara answers: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהןפטור. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר׳ יצחק על דברי שמואל: יישר, וכן אמר ר׳ יוחנן, הרי שדעתו של ר׳ יוחנן כשמואל! ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר זה אליבא [לפי שיטתו] של ר׳ יוחנן. ומביאים ראיות נגד דברי ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן.
And Rabbi Ḥiyya bar Abba disagrees with Shmuel and says that Rabbi Yoḥanan says: If one claimed that another owes him both wheat and barley, and the latter admitted to owing him one of them, he is exempt from taking an oath. The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yitzḥak say to Rav Naḥman: You have spoken well in the name of Shmuel, i.e., in saying that the defendant is liable to take an oath in the aforementioned case; and so also said Rabbi Yoḥanan? If so, Rabbi Yoḥanan agrees with Shmuel, and not with Rabbi Ḥiyya bar Abba. The Gemara answers: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין פָּטוּר וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב טַעְמָא דִּטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן חַיָּיב.

The Gemara suggests: Come and hear a proof against the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba from the mishna: If one claimed that another owes him wheat, and the defendant admitted to owing him barley, he is exempt; and Rabban Gamliel deems him liable to take an oath. The Gemara infers: The reason he is exempt is that he claimed that he owes him wheat and the defendant admitted to owing him barley; but if the claim was for both wheat and barley, and the defendant admitted to owing him one of them, he would be liable to take an oath.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. אפי׳ מדמי שעורין פטור, והכי איתא בב״ק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הא קמ״ל דכי הודה כו׳ שתי מחטין והודה כו׳ כצ״ל:
תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: טענו חטין והודה לו בשעוריןפטור, ורבן גמליאל מחייב. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שטענו חטין והודה לו בשעורין פטור, הא [אבל] אם היה טוענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהןחייב!
The Gemara suggests: Come and hear a proof against the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba from the mishna: If one claimed that another owes him wheat, and the defendant admitted to owing him barley, he is exempt; and Rabban Gamliel deems him liable to take an oath. The Gemara infers: The reason he is exempt is that he claimed that he owes him wheat and the defendant admitted to owing him barley; but if the claim was for both wheat and barley, and the defendant admitted to owing him one of them, he would be liable to take an oath.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ה״ההוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נָמֵי פָּטוּר וְהַאי דְּקָתָנֵי הָכִי לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

The Gemara rejects this proof: It is possible that the same is true, i.e., that even if the claim was for both wheat and barley the defendant is exempt. And the fact that the mishna teaches specifically this case, where the claim was specifically for wheat, is in order to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabban Gamliel, as he holds that even in this case one is liable to take an oath.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הוא הדין שאפילו חטין ושעורין נמי [גם כן] פטור, והאי דקתני הכי [וזה ששנה כך]להודיעך כחו של רבן גמליאל, עד כמה הוא מחייב שבועה.
The Gemara rejects this proof: It is possible that the same is true, i.e., that even if the claim was for both wheat and barley the defendant is exempt. And the fact that the mishna teaches specifically this case, where the claim was specifically for wheat, is in order to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabban Gamliel, as he holds that even in this case one is liable to take an oath.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״שתָּא שְׁמַע טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים פָּטוּר הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקַע פָּטוּר בְּמִקְצָת כֵּלִים חַיָּיב טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא הָא כֵּלִים וְכֵלִים דֻּומְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת חַיָּיב.

The Gemara suggests: Come and hear another proof from the mishna: If one claimed that another owes him vessels and land, and the defendant admitted to owing him vessels but denied the claim of land, or if he admitted to owing him land but denied the claim of vessels, he is exempt from taking an oath. If he admitted to part of the claim with regard to the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim with regard to the vessels, he is liable to take an oath. The Gemara infers: The reason he is exempt in the first cases is that the claim was for vessels and land, as a claim with regard to land is not subject to an oath; but if the claim was for vessels of one type and vessels of another type, similar to the case of a claim for vessels and land in that the defendant admitted to owing one type and denied owing the other type, he is liable to take an oath.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: טענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכליםפטור. הודה במקצת קרקעפטור, במקצת כליםחייב. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שטענו כלים וקרקעות פטור, שקרקע לאו בת שבועה היא, הא [אבל] אם טענו כלים וכלים דומיא [בדומה] לדין של כלים וקרקעות כלומר, משני מינים — חייב שבועה!
The Gemara suggests: Come and hear another proof from the mishna: If one claimed that another owes him vessels and land, and the defendant admitted to owing him vessels but denied the claim of land, or if he admitted to owing him land but denied the claim of vessels, he is exempt from taking an oath. If he admitted to part of the claim with regard to the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim with regard to the vessels, he is liable to take an oath. The Gemara infers: The reason he is exempt in the first cases is that the claim was for vessels and land, as a claim with regard to land is not subject to an oath; but if the claim was for vessels of one type and vessels of another type, similar to the case of a claim for vessels and land in that the defendant admitted to owing one type and denied owing the other type, he is liable to take an oath.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ה״ההוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר וְהָא קָמַשְׁמַע לַן דְּהוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן זוֹקְקִין תְּנֵינָא זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן הָא עִיקָּר הָהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ.

The Gemara rejects this: It is possible that the same is true, that even if the claim was for vessels of one type and vessels of another type he is exempt. And the mishna teaches specifically the case where the claim is for vessels and land because this teaches us that if the defendant admitted to a part of the claim with regard to the vessels, he is liable to take an oath concerning the land as well. The Gemara asks: What is this teaching us? Does it teach the halakha that an admission to part of the claim about vessels also binds the land to the oath? We learn this in a mishna in tractate Kiddushin (26a): The movable property binds the property that serves as a guarantee, so that he is forced to take an oath concerning it too. The Gemara answers: This mishna is the primary reference to this halakha, whereas that mishna cites it incidentally.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא עיקר – דכולה מסכת בהלכות שבועה.
וההיא – דקדושין.
אגב גררא נסבה – איידי דתנא התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בלא משיכה תני בהדייהו שאף הם זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הוא הדין שאפילו כלים וכלים נמי [גם כן] פטור, והא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו], שהודה במקצת כליםחייב אף על הקרקעות. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך? דין זוקקין? הרי כבר תנינא [שנינו] במשנה במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן! ומסבירים: הא [זו] משנתנו עיקר ההלכה היא, ההיא אגב גררא נסבה [דרך גרירה לקחה].
The Gemara rejects this: It is possible that the same is true, that even if the claim was for vessels of one type and vessels of another type he is exempt. And the mishna teaches specifically the case where the claim is for vessels and land because this teaches us that if the defendant admitted to a part of the claim with regard to the vessels, he is liable to take an oath concerning the land as well. The Gemara asks: What is this teaching us? Does it teach the halakha that an admission to part of the claim about vessels also binds the land to the oath? We learn this in a mishna in tractate Kiddushin (26a): The movable property binds the property that serves as a guarantee, so that he is forced to take an oath concerning it too. The Gemara answers: This mishna is the primary reference to this halakha, whereas that mishna cites it incidentally.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֵיתִיבֵיהּ ר׳רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לר׳לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא טְעָנוֹ שׁוֹר וְהוֹדָה לוֹ בְּשֶׂה שֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּשׁוֹר פָּטוּר טְעָנוֹ בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן חַיָּיב.

Rabbi Abba bar Memel raised an objection to the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba from a baraita: If one claimed that another owes him an ox, and the latter admitted to owing him a sheep, or conversely, if the claim was for a sheep and the defendant admitted to owing him an ox, he is exempt from taking an oath. If one claimed that another owes him an ox and a sheep, and the defendant admitted to owing him one of them, he is liable to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איתיביה ר׳ אבא בר ממל טענו שור והודה לו בשה פטור, טענו שור ושה אוחמור והודה באחד מהן חייב.
א. כבכי״מ. ולפנינו ליתא ׳וחמור׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] ר׳ אבא בר ממל לר׳ חייא בר אבא, שנינו בברייתא: טענו שור והודה לו בשה, או טענו שה והודה לו בשורפטור, טענו בשור ושה והודה לו באחד מהןחייב!
Rabbi Abba bar Memel raised an objection to the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Abba from a baraita: If one claimed that another owes him an ox, and the latter admitted to owing him a sheep, or conversely, if the claim was for a sheep and the defendant admitted to owing him an ox, he is exempt from taking an oath. If one claimed that another owes him an ox and a sheep, and the defendant admitted to owing him one of them, he is liable to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״לאֲמַר לֵיהּ הָא מַנִּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא אִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him in response: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who deems the defendant liable to take an oath even if his admission was not of the same type of item as the claim. Rabbi Abba bar Memel responded: If it is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, the defendant should be liable to take an oath even in the first clause of the baraita, where the claim is for an ox and the admission is with regard to a sheep.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחה הא רבן גמליאל היא. ואקשינן עליה אי רבן גמליאל אפי׳ טענו בשור והודה לו בשה ליחייב, אמאי תאני רישא פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת רבן גמליאל היא, שמחייב אפילו במודה שלא ממין הטענה. הקשה לו: אי [אם] שיטת רבן גמליאל היא, אפילו רישא נמי [ראשה גם כן], בכופר בשור ומודה בשה, צריך להתחייב שבועה!
Rabbi Ḥiyya bar Abba said to him in response: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who deems the defendant liable to take an oath even if his admission was not of the same type of item as the claim. Rabbi Abba bar Memel responded: If it is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, the defendant should be liable to take an oath even in the first clause of the baraita, where the claim is for an ox and the admission is with regard to a sheep.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא הָא מַנִּי אַדְמוֹן הִיא וְלָא דַּחוֹיֵי מְדַחֵינָא לָךְ אֶלָּא תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הָא מַנִּי אַדְמוֹן הִיא.

Rabbi Ḥiyya bar Abba explained: Rather, in accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Admon, who holds that the admission must be of the same type as the claim, and maintains nevertheless that in a case where one claims that another owes him jugs of oil, and the latter admits that he owes him jugs, but not the oil, the defendant is liable to take an oath (see 38b). And I am not dismissing your objection insubstantially; rather, it is a set tradition in the mouth of Rabbi Yoḥanan, who would say: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Admon.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשני הא מני אדמון היא, דתלמוד ערוך הוא בפי ר׳ יוחנן אדמון היא. אמפורשין בסוף כתובותב בהטוען חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה יישבע. יש לומר הא שינויא דר׳ חייא דאמר משמיה דר׳ יוחנן הא מני אדמון היא להעמיד דבריו הוא דאמר הכי ולא סמכינן עליה, ור׳ יצחק פליג עליה.
א. חסר כאן תחילת המשפט. וכפי שהוא לפנינו נראה שהוא כופל את דבריו בהמשך (בסוף הקטע הבא) דר׳ חייא לא אמר כן אלא להעמיד דבריו וכו׳. וככל הנראה דבריו בהמשך מקורם מבחוץ ובאו לפרש דברי רב פפא ולכן נכנסו שם אף שהם שייכים כאן.
אולם יתכן שדברי ר״ח כאן אינם מתיחסים להכרעת ההלכה בטענו חטים ושעורים אלא אם הלכה כאדמון או לא. ובגמרא כתובות קט,א אמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר׳ גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וכו׳, הכי קאמר שבעה דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו. ופירש ר״ח (הובא בתוספות שם ד״ה שני) ׳כיוצא בו׳ דינים הדומים לו. וכתב הרי״ף שהלכה כאדמון שיש בלשון הזה קנקנים, והלכה גם כיוצא בו בטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם. וכן כתב בספר העיטור בשם רב שמואל בן חפני גאון. אבל הרבה גאונים כתבו שאין הלכה כאדמון, ובהלכות גדולות הל׳ כתובות (מק״נ ח״ב עמ׳ 292) הוכיח שאין הלכה כאדמון מהא דאמר ר׳ חייא בר אבא הא מני אדמון היא ותלמוד ערוך בפי ר׳ יוחנן הא מני אדמון היא, הרי דפשיטא ליה לר׳ יוחנן שאין הלכה כאדמון, וכן כתב רב האיי במשפטי שבועות. ועל דרך זה אפשר שכוונת ר״ח לומר דלא סמכינן עלה דר׳ חייא בר אבא שאמר כן בשם ר׳ יוחנן אלא הלכה כאדמון. ומה שכתב בספר העיטור מלוה על פה (מהד׳ רמ״י עמ׳ יט,ג) שגם ר״ח דחה את דברי אדמון מהלכה על פי סוגייתינו, יתכן שמקורם בדברי ר״ח בכתובות שם וכפי שכתבו התוספות כאן ד״ה וחדא שבכתובות פסק ר״ח כר׳ חייא בר אבא (ובניגוד למה שפסק כאן כשמואל וכר׳ יצחק בשם ר׳ יוחנן). עוד אפשר דכוונת ר״ח לדחות הא דאמר ר׳ חייא בר אבא הכי דחכמים ואדמון פליגי בטענו חטים ושעורים והודה לו בשעורים, ובכתובות אמר דלא פליגי אלא אם יש בלשון הזה לשון קנקנים או לא. ועל זה כתב ר״ח דקיימא לן כסוגיא דכתובות. ומה שכתב להלן דלא סמכינן עלה וכו׳ הוא בכדי להכריע הלכה דלא כר׳ חייא בר אבא אף שאמר להדיא בשם ר׳ יוחנן דהא מני אדמון היא ואין הלכה כברייתא המחייבת, ועל זה כתב ר״ח דשינוייא היא ולא סמכינן עליה דאמר ר׳ יוחנן כוותיה.
ב. קח,ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדמון היא – דבעי הודאה ממין הטענה ומיהו היכא דטענו שנים והודה לו באחד מהם חייב והא דאדמון במתני׳ היא מיהו הכא במסכת שבועות לא מפרשין בגמרא במאי פליגי אבל בפרק בתרא דכתובות (דף קח:) מפרשינן דבהכי פליגי.
הא דאמרינן: אלא זו הא מני – אדמון היא – עיקר מימריה דאדמון במתני׳ בהאי פרקא, דתנן: הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים – אדמון אומ׳: הואיל והודה ממין הטענה – ישבע וכו׳. ואיתא נמי בכתובות בפ׳ ב׳ דייני גזירות (כתובות ק״ח:). והיינו דאמרינן הכא: אלא הא מני – אדמון היא – כלו׳: דבעי הודאה ממין הטענה, וסבר: טענו שמן וכדים והודה לו בכדים וכפר בשמן – חייב, דהודא׳ ממין הטענה היא.
לימוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא – תימה דר׳ חייא בר אבא גופיה מוקי מילתא דאדמון כוותיה בפ׳ בתרא דכתובות (כתובות קח:) דמסיק לאדמון יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי על שמן מחמת גלגול וי״ל דמשום רבנן הוא דאצטריך לאסוקי דאיירי שהודה במקצת קנקנים ואפ״ה פטרי רבנן משום דלא תקשי ליה ממילתייהו דרבנן כדקאמר מעיקרא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב אבל אדמון לעולם מחייב אפי׳ הודה בכל הקנקנים דבתרתי פליגי בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן וביש בלשון הזה לשון קנקנים ודייק לה מדלא קתני במתניתין פלוגתייהו בחטין ושעורין או בשור ושה ונקט כדי יין וכדי שמן משמע דפליגי ביש בלשון הזה לשון קנקנים ומדקאמר נמי ר״ג רואה אני את דברי אדמון ואי דוקא בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פליגי מאי רואה אני את דברי אדמון הא אפי׳ בטענו חטין והודה לו בשעורין מחייב ופליגי נמי בטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהם דאי ביש בלשון הזה לשון קנקנים דוקא פליגי הוה להו לרבנן למימר בהדיא אין בלשון הזה לשון קנקנים ואדמון מחייב במודה בכל הקנקנים מדלא נקט במתניתין והודה לו מקצת קנקנים אלא נקט בקנקנים דמשמע בכולהו ולא מוקי לה במקצת קנקנים אלא משום רבנן דלא משתמע מילתייהו דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא בכה״ג וה״ק אין ההודאה ממין הטענה דלא מיבעיא במודה בכל הקנקנים דפטרי דהא אפי׳ יש בלשון הזה לשון קנקנים נמי פטור אלא אפילו הודה במקצת קנקנים נמי פטור דאין בלשון הזה לשון קנקנים.
ולאו דחויי מדחינא לך אלא תלמוד ערוך בפיו של ר׳ יוחנן הא מני אדמון היא – איכ׳ למידקא הכא דהא אוקימנא בפרק שני דייני גזרותב אליבא דרבי חייא, הב״ע דא״ל עשרה כדי שמן יש לי אצלך, וא״ל אידך שמן לא היו דברים מעולם, קנקנים חמשה אית לך וחמשה לית לך, אדמון סבר יש בלשון זה לשון קנקנים, ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים, וכיון שכן היכי אמרינן דס״ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב. ואיכא למימר דהא דאוקימנא התם בשהודה במקצת הקנקנים לאו לאדמון קאמרי׳, דלדידיה אפילו הודה בכל הקנקנים נמי חייב, כדתניא בהך ברייתא בשמעתי׳, ודיקא ממתני׳ג דקתני אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ולא קתני (ולא) ממין הטענה א״נ אדמון אומר [מודה] ממין הטענה הוא, אלמא לאדמון טענו שני מינין והודה לו באחד מהן חייב, הואיל והודה מקצת הטענה, אלא דלדבריהם קאמר להו לרבנן, אודו לי מיהא בכופר במקצת קנקנים שהוא חייב, משום דיש בלשון זה לשון קנקנים, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים, והיינו דקתניד לרבנן אין ההודאה ממין הטענה, כלומר אין בלשון הזה לשון קנקנים, דאלמא אם יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב.
ויש מי שאומרה שזו מן הסברות המתחלפות [בתלמוד] בחלוף המסכתות, וזה עיקר, דהתם לא תניא הך ברייתא דטענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב, ומש״ה אמרינן דאדמון נמי פטר בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן, והכא משום דאצטריך להאי פירוקא דשמיעא ליה ברייתא, הדר ביה מההיא סברא.
א. וכן הקשו ותירצו כהתירוץ הראשון (בקצת שינויים) בתוס׳ ד״ה לימוד, ובתוס׳ הרא״ש עיי״ש.
ב. כתובות קח, ב.
ג. שם, ולעיל לח, ב.
ד. עיין היטב בתוס׳ שם.
ה. כן כתב רבנו במלחמות בסוף פרקין כו, א, בדפי הרי״ף, וכ״ה בחי׳ הרשב״א ובריטב״א ובחי׳ הר״ן. וכ״כ רבנו בחידושיו לכתובות שם (שנדפסו בט״ו שיטות לרשב״א).
הא דאמרי׳ תלמוד ערוך בפי ר׳ יוחנן הא מני אדמון היא. איכא דקשיא להו דהא אוקימנא בפרק דייני גזירות אליבא דר׳ חייא בר אבא דהכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי בידך ואמר ליה אידך שמן להד״מ קנקנים ה׳ אית לך וה׳ לית לך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה קנקנים דאלמא אפי׳ אדמון אית ליה אליבא דר׳ חייא בר אבא טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור וא״כ היכי מוקי לה דשור ושה כאדמון, וי״ל דזו אחת מן הסוגייאות המתחלפות בתלמוד והרבה יש כיוצא בו.
ומיהו לענין פסק הלכה קי״ל כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דהא איכא שמואל ור״נ ור׳ יצחק שהעיד כן משמי׳ דר׳ יוחנן, ור׳ חייא בר אבא שהעיד משמי׳ דר׳ יוחנן דאמר פטור הוה לי׳ חד לגבי הנך, וברייתא נמי דשור ושה כוותיה דשמואל מסייעא, ור׳ חייא בר אבא דאמר תלמוד ערוך בפי ר׳ יוחנן דאדמון היא לסיועי לדבריו קאמר ולא שמעי׳ ליה, וכן כתב ר״ח ז״ל. אלא דקשיא לי הא דאקשי׳ לעיל לשמואל ממתני׳ דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי סאד דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דאלמא דאית ליה ללישנא דגמ׳ פטור ואית לן כלישנא דגמ׳, וי״ל דלאו לישנא דגמ׳ הוא אלא מאן דהוה סעל כרב וכר׳ חייא בר אבא הוא דמקשה לה ולא שמיעא להו הא דשמואל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תלמוד ערוך הוא בפיו של ר״י הא מני אדמון הוא – פי׳ הא דקאמרי ר״ג היא לא ר״ג ממש אלא אדמון דאזיל קצת בשיטת ר״ג לחייב בטוענו חטין ושעורין והודה לו בא׳ מהם מיהת ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דאדמון דפטר ואפשר דמשום דאמרינן התם אר״ג רואה אני את דברי אדמון הוא דהוה אמר מעיקרא ר״ג היא וש״ס סבר דמשום דר״ג דטענו חטין והודה לו בשעורין קאמר ופריך ליה א״ה רישא נמי ופרקינן אלא הא מני אדמון היא וכר״ג דאמר הלכה כאדמון ולפום הא לית ליה לר״י ההוא כללא דאמר התם דכל מקום שאמר ר״ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דהיינו דאדמון רבנן היינו מה ששנינו לקמן ואיתא נמי בפ׳ ב׳ דייני גזילות הטוען כדי שמן לחבירו והודה לו בקנקנים ר״ג מחייב וחכמים פוטרין ולפום מאי דקאמר ר״ח בר אבא הכא הא מני אדמון היא ורבנן פליגי עליה משמע דס״ל דלכ״ע הטוען כדי שמן לחבירו יש בלשונו לשון קנקנים וכאלו תובעו קנקנים ושמן דהו״ל טוענו חטים ושעורים והודה לו בא׳ מהם אדמון מחייב דסבר טענו חטין ושעורין והודה לו בא׳ מהם חייב ורבנן פטרי והיינו דקם ליה ר״י כרבנן וא״כ הך סוגייא דהכא דר״ח בר אבא פליגא אסוגייא דר״ח בר אבא גופיה דהתם בפרק שני דייני גזילות דאמר דלכ״ע כל שטוענו כדים ושמן דלכ״ע חייב ובהא פליגי דרבנן סברי שאין בלשון הזה לשון קנקנים ושמן בלחוד טעין ליה והו״ל טענו חטים והודה לו שעורים שהוא פטור ואדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה״ל טענו חטי׳ ושעורים דחייב ותהיה זאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד ולענין פסק הלכתא כשמואל דמחייב דהא ר׳ יצחק אמר יישר ואסהיד משמא דר״י דאמר ישר ור״פ דהא בתרא נמי הכי אית ליה כדאיתא לקמן בסוף שמעתין ור״ח בר אבא משמא דר״י דאמר פטור יחידאה הוא וכ״ש דסוגייא דפ׳ שני דייני גזילות אזלא כר״י דהכא ואסוגייא דהתם אית לן למיסמך אי משום דהוייא בדוכתה אי משום דאזלא כר״י משמא דר׳ יוחנן.
בד״ה לימוד ערוך כו׳ כדקאמר מעיקרא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש כו׳ עכ״ל דליכא למימר דלרבנן נמי יש בלהל״ק ופטרי ליה משום דטענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין דפטור כר׳ חייא ב״א דמשמע ליה למקשה דפליגי נמי ביש בלהל״ק כמ״ש התוס׳ בסמוך מדלא נקט בפלוגתייהו בחטין ושעורין או שור ושה כו׳ וק״ל:
בא״ד ומדקאמר נמי רבן גמליאל רואה אני דברי כו׳ ואי דוקא בטענו חטין ושעורין והודה לו בא׳ כו׳ עכ״ל לכאורה נראה שזו הוכחה אחרת דבלאו הוכחה דלעיל שכתבו מדלא נקט פלוגתייהו בחטין ושעורין או בשור ושה כו׳ דמשמע דפליגי ביש בלהל״ק יש להוכיח כן מדקאמר ר״ג רואה אני כו׳ ואי דוקא בחטין ושעורין כו׳ וקשה מאי הוכחה איכא הכא דאימא דקושטא הוא דפליגי בטענו חטין והודה לו בשעורין ואהא קאמר שפיר ר״ג רואה אני דברי כו׳ וי״ל דר״ל דגם אם נאמר במאי דנקט שמן ליכא הוכחה דפליגי ביש בלהל״ק מיהת משמע דנקט כדי שמן דתבעו תרוייהו שמן וקנקנים דאל״כ לא ה״ל למינקט כה״ג אלא ה״ל למינקט שתבעו חטין והודה לו בשעורין ואהא קאמרי דאם כן מאי קאמר ר״ג רואה אני כו׳ בטענו כדי שמן דמשמע שמן וקנקנים דהא אפילו בטענו חטין לחוד והודה לו בשעורין מחייב ר״ג וק״ל:
בא״ד ואדמון מחייב במודה בכל הקנקנים מדלא נקט כו׳ עכ״ל דעד השתא ליכא הוכחה אלא דע״כ רבנן פטרי נמי בטענו חטין ושעורין והודה לו בא׳ מהן מדלא נקטי בהדיא אין בלהל״ק מיהו איכא למימר דאדמון מודה בזה דפטור ולא פליג אלא במודה מקצת קנקנים וביש בלהל״ק ואהא קאמרי ואדמון מחייב במודה בכל אקנקנים מדלא נקט כו׳ ולא מוקי לה במקצת כו׳ דלא משתמע מלתייהו דאין בלהל״ק אלא בכה״ג כו׳ דבמודה בכל הקנקנים בלאו הכי פטור לרבנן דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור לרבנן ודו״ק:
אלא, הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת אדמון היא, שהוא סבור מצד אחד שההודאה צריכה להיות ממין הטענה, ומצד אחר הוא סבור שהתובע את חבירו כדי שמן, והלה מודה לו בקנקנים — חייב שבועה. וסברתו היא שהתובע דורש גם את הקנקנים וגם את השמן, וכיון שהודה בקנקנים הריהו כמודה במקצת הטענה. והוסיף ר׳ חייא בר אבא ואמר: ולא דחויי מדחינא לך [ואין אני מדחה אותך], בלבד בתירוץ כלשהו, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר׳ יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת אדמון היא.
Rabbi Ḥiyya bar Abba explained: Rather, in accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Admon, who holds that the admission must be of the same type as the claim, and maintains nevertheless that in a case where one claims that another owes him jugs of oil, and the latter admits that he owes him jugs, but not the oil, the defendant is liable to take an oath (see 38b). And I am not dismissing your objection insubstantially; rather, it is a set tradition in the mouth of Rabbi Yoḥanan, who would say: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Admon.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל אטְעָנוֹ חִטִּין וְקָדַם וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין אִם כְּמַעֲרִים חַיָּיב אִם בְּמִתְכַּוֵּין פָּטוּר.

§ Rav Anan says that Shmuel says: If one intended to claim from another wheat and barley, and claimed that he owes him wheat, and before he finished his claim, the defendant first admitted that he owes him barley, in this case, if the defendant did so as one who employs artifice, so that he would be exempt from taking an oath concerning the wheat, he is liable to take an oath. But if he did so as one who intends to respond to the claim, without any ulterior motive, he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב ענן אמר שמואל טענו חיטין וקדם והודה לו בשעורין, אם כמערים הקדים והודה עד שלא יטעון עליו חייב, אם במתכוין פטור. פירוש כגון אשהנתבע אינו טוען שנושה בו שעוריןב.
א. צ״ל, שהתובע.
ב. רש״י פירש ׳אם במתכוון׳ להשיב על טענתו ולא כקופץ. וכתבו הראשונים שהמודה בשעורים פטור משבועה אפילו חזר ותבעו שעורים מפני שקדמה הודאה לתביעה. אבל אם הודה בשעורים כמערים חייב שבועת מודה במקצת, וטעם הדבר כיון שנזדרז הנתבע להודות בשעורים מפני שראה שהתובע מתכוון לתובעו גם שעורים, אף שלא הספיק התובע עדיין להזכירם בפה, אנו רואים כאילו כבר הזכיר התובע את השעורים יחד עם החיטים קודם הודאתו. אבל מדברי ר״ח שפירש אם כמתכוון פטור אם נתכוון להודות במה שלא טען התובע, נראה שפטר את המתכוון מפני שהוא משיב אבידה, שהיה סבור ששכח התובע מהשעורים שהוא חייב לו. ואפשר שדעת ר״ח כרב האיי גאון במשפטי שבועות (הובא בש״ך סי׳ פח ס״ק נה) שהמודה במקצת חייב שבועה גם בקדמה הודאה לתביעה, וכיון שחזר ותבעו שעורים הרי זה מודה במקצת, ולא פטרו אלא את המשיב אבידה שנתכון להודות במה שלא תבעו ולהשיב אבידתו. או אפשר בדרך אחרת ולעולם גם לדעת ר״ח אין מודה במקצת חייב אלא אם כן קדמה תביעה להודאה, אלא שלדעת ר״ח גם הודאת שעורים נחשבת להודאה חלקית על תביעת חיטים על אף שהם שני מינים, וכל שהודה הנתבע שיש ממש בדברי התובע אף אם כפר בחיובו הרי זה מודה במקצת, ולא פטרו את המודה בשעורים לנתבע בחיטים אלא מפני שהוא משיב אבידה, שלא היה לו להזכיר את השעורים ששכחם התובע, ולא הודה בהם מחמת התביעה אלא מעצמו נתכוון להודות כדי להשיבם, אבל אם הודה בשעורים מחמת התביעה והערים ונזדרז להודות קודם שיזכיר התובע את השעורים כדי שנחשוב שהוא בא להשיב את מה שלא תבעו, כבר הודה במקצת לדברי התובע וחייב שבועה.
ובבבא מציעא דף ק,ב כתב ר״ח (ראה פירוש רבנו חננאל למסכת בבא מציעא מהד׳ לב שמח). הילכתא כרב ששת בהילך. ואם כמערים לדחות השבועה מעליו חייב, כדגרסינן בפרק שבועת הדיינין אמ׳ רב ענן אמ׳ שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, אם במתכוון להודות פטור ואם כמערים חייב. הובא בשו״ע סי׳ פז סעי׳ ג.
דין זה שאם קדמה הודאה לתביעה פטור משבועה למד הרמב״ן ממה שכתב הר״י מיגש שאם תבעו חיטים והודה בהם הנתבע וחזר ותבעו גם שעורים וכפר בהם פטור משבועה מכמה טעמים. א, שהחיטים והשעורים הם ב׳ טענות באחת הודה ובשניה כפר [והוסיף הר״י מיגש שכבר נתחייב בהודאתו מיד ולכן אין קשר בין הטענות, ואפשר שבא לאפוקי ממקרה הפוך, שטענו בחטים וכפר ושוב טענו בשעורים והודה, שלא תאמר שעל ידי כפירתו נחלקה תביעתו של חיטים ושעורים, דדוקא היכא שנתחייב בהודאתו נגמרה תביעתו בכך. וראה מאירי.]. וטעם שני כתב, מפני שחיובו של המודה במקצת הוא כי אנו אומרים שהודה במקצת מפני שאינו מעיז פניו אבל כאן ליכא למימר שהודה מפני שאינו מעיז פניו. וככל הנראה פירש את דברי רבה מפני מה אמרה תורה וכו׳ כטעמא דקרא למה חייב המודה במקצת שבועה, וכיון שחזקה אין אדם מעיז פניו אנו חוששים דמה שהוא מודה בו הוא מפני שאינו מעיז פניו לכפור בו לגמרי, והודאתו על חמישים היא איפוא מקצת הודאה על כל המאה, וחמישים שהוא כופר בו אינה כפירה גמורה אלא אשתמוטי הוא דקא משתמט מלפרוע חובו, ולכן חייבתו תורה לברר את דבריו בשבועה כי היכי דלודי [ולהלן בטעמו של ר׳ אליעזר בן יעקב דבבנו אינו מעיז כתב, הלכך רמינן שבועה עליה כי היכי דלודי.]. אבל כשהודה בחיטים קודם שתבעו שעורים אי אפשר לומר שהודה בחיטים משום שאינו מעיז פניו להכחיש את תביעת השעורים, שהרי עדיין לא תבעו בהם כלל. עוד כתב הר״י מיגש שכן מדויק מלשון המשנה והגמרא שרק המודה במקצת חייב ובשעת ההודאה היא הודאה במקצת. ומכאן למד רמב״ן דאין מודה במקצת חייב רק כשקדמה תביעה להודאה.
הש״ך בסי׳ פ״ח ס״ק נ״ה כתב בשם רב האיי גאון שאין המקדים הודאה לתביעה פטור משבועה אלא אם הוא משיב אבידה, אבל הממהר להודות קודם שיתבענו כדי שלא יהיה מודה במקצת חייב שבועה. ובס״ק ל״ד שם כתב שכן דעת הרמ״א והטעם דהוה כאילו הודה אחר שתבעו (ראה גם בביאור הגר״א שם ס״ק לב). אולם בסי׳ ע״ה ס״ק ט כתב הש״ך שמדברי הרמב״ן נראה דפטור משבועה אפילו אם מיהר להודות כדי ליפטר משבועה. ולדעת הרמב״ן והר״י מיגש אם קדמה הודאה לתביעה אין הוא מודה במקצת. ולא אמרו שהמערים ומקדים להודות חייב שבועת מודה במקצת אלא היכא שכבר טענו חיטים שהודאתו בשעורים היא הודאה לתביעה, והיא ממין הטענה מפני שהנתבע כבר שמע בדעתו גם את המשך דבריו. אבל אם מיהר להודות קודם תביעה אף שעשה כן מפני שהוא יודע שברצונו לתבוע אותו אין זה מודה במקצת.
דין זה שכתב הר״י מיגש על טענו חיטים והודה לו וחזר וטענו בשעורים וכפר, הובא ברמב״ם פרק ג מהל׳ טוען הל׳ יב. ובמגיד משנה שם כתב בשם הרמ״ה שאם קדם והודה בחיטים כמערים כדי להיפטר משבועה חייב, וכתב המגיד משנה שכך נראה מדברי הרמב״ם שלא פטרו אלא אם גם התובע עשה מהחיטים והשעורים שתי תביעות (ומטעם זה כתב המאירי בשם חכמי ההר שאם אמר התובע יש לי בדעתי לתבוע הרבה תביעות הזהר שלא תקפוץ ותודה עד שאסיים דברי וקפץ והודה חייב שבועה. וכן פסק הרמ״א בסי׳ פח סעי׳ טו בשם יש אומרים).
אף שטעמיו של הר״י מיגש אינם מסכימים לחידושו של הרמ״ה בכל זאת כתב המגיד משנה שמדברי הרמב״ם נראה שסובר כמו הרמ״ה שהכל תלוי בדעת התובע אם החטים והשעורים הם תביעה אחת. ואפשר שדייק כן מלשון הרמב״ם שכתב: כור חטים יש לי בידך אמר לו הן, וכור שעורים, אמר לו אין לך בידי שעורים, הרי זה פטור, ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת כור חטים וכור שעורים יש לי בידך ויאמר לו הנטען אין לך בידי אלא כור שעורים, וכן כל כיוצא בזה. ע״כ. ויש לדייק שפתח במודה בחטים וכופר בשעורים וסיים בכופר בחטים ומודה בשעורים, וכך היה לו לומר עד שיאמר לו בבת אחת וכו׳ אין לך בידי אלא כור חטים. וככל הנראה שהרמב״ם חוזר לעיקר הדין של טענו חטים ושעורים והודה בשעורים, שאינו חייב אלא מפני שטענו חטים ושעורים בבת אחת, וכפירושו של המגיד משנה שרק אם החטים והשעורים הם טענה אחת אצל התובע חייב הנתבע כשהודה לו באחד מהם.
וטעם הדבר שאין החטים והשעורים שני מינים אלא בזמן שאחד אומר חטים חבירו אומר שעורים, אבל בטוענו חטים ושעורים יש כאן תביעה אחת של תבואה ואין בה חילוק מינים כלל (והוא הדין בטענו כסות ופירות שיש כאן תביעה אחת של מטלטלין) ומטעם זה כשהודה בשעורים הוי הודאה במקצת התביעה [כך נראה גם בדברי הרמב״ם בפרק ה הל׳ ג בטענו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים שנשבע אף על הקרקעות מפני שהם טענה אחת, ואין הטעם מפני שנשבע בגלגול שבועה, ראה להלן מילואים להערה 111.]. ובירושלמי אמר ריש לקיש דטענו חטים ושעורים והודה באחד מהן לדברי הכל חייב, ובדעת ר׳ יוחנן נחלקו אמוראים, חד אמר שגם בזה נחלקו חכמים ורבן גמליאל וחד אמר שדברי הכל פטור ואין זה מודה במקצת. וככל הנראה סובר שרק המודה בשעורים על תביעת חטים סבר רבן גמליאל שהוא מודה במקצת כי השעורים הם הודאה במקצת לתביעת חטים, אבל אם תבעו גם חטים וגם שעורים והודה בשעורים אין השעורים הודאה לחטים אלא לשעורים, אבל בחטים כפר לגמרי, וגם רבן גמליאל מודה שהוא פטור.
עוד טעם לחלוק על הרמ״ה כתב הש״ך שם בס״ק לג. שאני התם כיון דלא הודה לו מה שתבעו רק מין אחר, מה שאין כן הכא שהודה לו מה שתבעו. ע״כ. וכלומר, דכיון שהודה במה שכבר תבעו אף שהטעם שהוא ממהר להודות היא בגלל מה שיש בדעת התובע לתבעו, אין זה מודה במקצת כי הודאתו באה לחלק בין התביעות, ולומר אל תעשה מחוב זה שאני מודה בו תביעה אחת עם מה שאני כופר בו. וכיון שנתחיב מיד לשלם נגמרה תביעה זו. וכמו כן גם לטעם השני של הר״י מיגש דאינו מעיז פנים אין הוא מודה במקצת, דליכא העזת פנים רק אחר התביעה, ורק טענו חיטים וקדם והודה בשעורים, דמה שגרם לו להודות הוא מה שאינו מעיז פנים להכחיש לגמרי תביעת החיטים, והודאתו בשעורים היא איפוא הודאה לתביעה. והיא ממין הטענה, כי היא תביעה אחת עם החיטים והנתבע כבר הבין בדעתו שתביעת החיטים כוללת גם שעורים [ולסיכום מצאנו בראשונים ארבע סברות בפירוש הגמרא שאם כמערים חייב ואם כמתכוון פטור. א. דעת רב האיי גאון שהמודה במקצת חייב אפילו אם קדמה הודאה לתביעה, אלא אם כן מתכוון להודות מעצמו שהוא פטור מפני שהוא משיב אבדה. ב. דעת הרמב״ן שאין המודה במקצת חייב שבועה אלא אם קדמה תביעה להודאה, ואם הוא כמערים הרי הודאתו בשעורים היא הודאה על תביעתו מפני שכבר שמע בדעתו את השעורים שבדעת התובע לסיים דיבורו. ג. דעת הרמ״ה שכל שהתובע מתכוון לתבוע חטים ושעורים הרי הם מין אחד וחייב בהודאתו בשעורים על תביעת החטים. ד. שגם הודאת שעורים נחשבת הודאה לחטים אף שהם שני מינים, ולא הצריכה המשנה הודאה ממין הטענה אלא כדי שלא יהא משיב אבדה (ואולי זו היא כוונת ר״ח). ועל דרך זה יש לומר שכל דברי המשנה הם ענין אחד שאין מודה במקצת חייב אלא אם אינו משיב אבדה.].
ובבבא מציעא דף ק,ב כתב ר״ח הילכתא כרב ששת בהילך. ואם כמערים לדחות השבועה מעליו חייב, כדגרסינן בפרק שבועת הדיינין אמ׳ רב ענן אמ׳ שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, אם במתכוון להודות פטור ואם כמערים חייב. ע״כ. והובאו דבריו בספר העיטור הלכות מלוה על פה (מהד׳ רמ״י עמ׳ טז,ד). וכן כתב בספר התרומות שער ז ח״ב אות ו: והילך שפטרנו משבועה דוקא שלא יהא כמערים, אבל אם נראה לדיין שהוא כמערים לדחות השבועה מעליו חייב שבועת התורה, וכן פסק ר״ח ז״ל. ע״כ [הב״י והב״ח בסימן פז הבינו שדברי ספר התרומות הם המשך דברי ר״י מיגש שהובאו לפני זה ועל זה כתב בספר התרומות שגם ר״ח פסק כר״י מיגש.]. וכן פסק בשו״ע סי׳ פז סעי׳ ג. הרי שלדעת ר״ח גם באומר הילך שהוא מסלק תביעתו לגמרי על המקצת שהודה ובכל זאת אם עשה כן כמערים אנו רואים הכל כתביעה אחת והוא חייב שבועה על שהודה במקצת התביעה, וכל שכן במי שתבעו חיטים והודה וחזר ותבעו שעורים שאם עשה כן כמערים נחשוב את הכל לתביעה אחת. אלא שעדיין יש לחלק ביניהם לפי הטעם השני שכתב הר״י מיגש שאינו חייב שבועה אלא אם כן הודאתו היא משום שאינו מעיז פנים להכחיש את כל התביעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טענו חטין וקדם והודה בשעורין – מי שהיה לו לטעון על חבירו חטין ושעורין וטענו חטין ולא הספיק לטענו שעורין עד שקדם זה ואמר חטין אין לך בידי אבל שעורין יש לך בידי.
אם כמערים – אם נראה לב״ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורין ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים חייב לו שבועה אם אמר לו זה שניהם יש לי בידך.
ואם במתכוין – להשיב לו על טענתו של חטין ולא כקופץ פטור.
אמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, אם כמערים – חייב – כלומר: קודם שישלים התובע דבריו הקדים הנתבע והודה לו בשעורים קודם שיטעינו בהם התובע, כדי שלא יודה בהן לאחר התביעה ויתחייב שבועת התורה – חייב. ואם במתכוין – כלומר: לא נתכוון להערים ולהציל עצמו מן השבועה, אלא לפי תומו נתכוון להודות במה שיש לו אצלו – פטור. משום דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור, דמה שטענו – לא הודה לו, ומה שהודה לו – לא טענו:
והיכא דאמר ליה אינש לחבריה: חטים יש לי בידך, ואמר לו הנתבע: הן. ולאחר כך אמר לו: ושעורים נמי יש לי בידך, ואמר הנתבע: אין לך בידי שעורים – מסתברא לן דבכי האי גוונא לא הואי מודה במקצת טענה: חדא – דהא מילתא דתליא בסברא היא, דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחטים – נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת טענה. שהרי בשעה שהודה בה – בכל הטענה שטען עליו הודה, ולא כפר ממנה כלום, ומשעה שהודה בה – נתחייב בה. והויא לה זו׳ הטענה שטען עליו בשעורי׳ לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה, ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה במקצת.
ועוד, דהא טעמא דמודה במקצת טענה – משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא. והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע לי׳ בחטים ובשעורין ואודי ליה בחד מנייהו, דהוה ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת. אבל היכא דאודי ליה מיקמי דליתבעיה בההוא מידי דקא כפר ביה – מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא, והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי דכפר ביה.
ועוד, דכד דייקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא, דהיינו הלשון מודה במקצת הטענה הואי אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו במקצת מה שכבר טענו עליו, והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו עליו הודה. ודאמרינן נמי: טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן וכל מאן דתנינן במתני׳ – בהאי ענינא כולהו משמע, דלאו אודי הנתבע אלא לבתר דטעין ליה התובע בתרוייהו, ולבתר הכי אודי ליה איהו בחד מנייהו, דהוה ליה בעידן ההודאה מודה במקצת הטענה.
וכד מעיינת ליה להאי מילתא, משכחת לה דמילתא דתליא בסברא היא ומסייע ליה מסקנא דגמרא. הילכך מילתא דוקא היא, וליכא למיזז מינה כלל.
טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים – פי׳ ואח״כ תבעו זה השעורים דסיים דבריו, אם כמערים חייב, דהא מחמת טענ׳ דחזי לדעתיה ואמיד ליה אודי.⁠א ואם כמודה פטור, אע״פ שחזר ותבעו,⁠ב דבעינן טענ׳ קודמת ומקצת הודאה, ומכאן נלמוד דבר זה מפורשג בדברי הרב הלוי ז״ל.
א. ראה חי׳ הר״ן והריטב״א.
ב. עי׳ ר״ח.
ג. נראה שצ״ל המפורש. וראה בחי׳ הר״י מיגש שכתב: היכא דאמר ליה איניש לחבריה חטים יש לי בידך, והודה הנתבע, ואח״כ אמר לו ושעורים נמי יש לי בידך, וכפר הנתבע, מסתברא לן דלא הוי מודה במקצת, והביא שם כמה ראיות לזה, וע״ז כתב רבנו דמכאן נלמוד דבר זה, וכ״כ רבנו בתשובה, מובאת בספר התרומות שער ז ח״ב יו עיי״ש. וצ״ב לשון הר״ן על הרי״ף שכתב: וכן דקדק מכאן הרב רבי יוסף הלוי.
טענו חטין ושעורין וקדם והודה לו בשעורין אם במערים חייב. כלומר שראה בדעתו שרוצה לטעון לו אף שעורין והודה לו בשעורין כאלו הודה לו לאחר טענת שניהם ואם במתכוין פטור דאע״ג דתבעו מיד שעורין אין זה כמודה במקצת הטענה שהרי הוא לא טען לו שעורין מתחלה ואין מודה במקצת אלא במודה מקצת מן הטעון כבר קודם שהודה, וכן דייק לה מהכא הר״י הלוי ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם במערים חייב אם במתכוין פטור – פי׳ דאנן בעינן שתהא תביעה קודמת לכפירה והודאה הילכך אם במערים קדם וקפץ להודות קודם שישלים חבירו תביעתו כגון שקפץ באמצע קודם שישתוק לא אהני ליה והו״ל כאלו תביעה קודם להודאה וחייב שבועה מודה במקצת אבל אם במתכוין הודאתו לומר כדרכה ולא להערים שמניחו לדבר עד שישתוק וא״ל שעורים אני חייב לך וחזר הלה וא״ל וגם חטין אני תובעך פטור וכן הלכה.
א אמר רב ענן אמר שמואל: מי שרצה לתבוע מחבירו חיטים ושעורים, טענו חטין וקדם הנתבע והודה לו בשעורין, אם כמערים להודות לפני שימשיך התובע בתביעתו ויתבע גם את השעורים — חייב להישבע, אם במתכוין להודות רק בשעורים — פטור.
§ Rav Anan says that Shmuel says: If one intended to claim from another wheat and barley, and claimed that he owes him wheat, and before he finished his claim, the defendant first admitted that he owes him barley, in this case, if the defendant did so as one who employs artifice, so that he would be exempt from taking an oath concerning the wheat, he is liable to take an oath. But if he did so as one who intends to respond to the claim, without any ulterior motive, he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל בטְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן חַיָּיב לְפִיכָךְ יָצְאוּ כֵּלִים לְמָה שֶׁהֵן.

And Rav Anan says that Shmuel says: If one claimed that another owes him two needles, and the latter admitted to owing him one of them, he is liable to take an oath. It is for this reason that vessels were singled out in the verse, to teach that one is liable to take an oath in a case of admission to part of a claim involving vessels of any value.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד אמר טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב, לכך יצאו כלים למה שהן. אומסתברא כשמואל דהא ר׳ יצחק אמר וכן אמר ר׳ יוחנן,
א. מכאן כפי הנראה תוספת שנכנס מבחוץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפיכך יצאו כלים – ליכתב בפירוש.
למה שהן – להתחייב עליהם בכל שהן דהוה ליה למכתב (שמות כב) כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שווייהן שתי כסף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב ענן אמר שמואל: טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהןחייב; לפיכך יצאו כלים ונתפרשו בכתוב למה שהן שלא הגדירה התורה באלה כלים מדובר, ובכל כלי, אפילו זול וקטן ביותר, קיים דין מודה במקצת.
And Rav Anan says that Shmuel says: If one claimed that another owes him two needles, and the latter admitted to owing him one of them, he is liable to take an oath. It is for this reason that vessels were singled out in the verse, to teach that one is liable to take an oath in a case of admission to part of a claim involving vessels of any value.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב פָּפָּא גטְעָנוֹ כֵּלִים וּפְרוּטָה וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּפְּרוּטָה פָּטוּר הוֹדָה בַּפְּרוּטָה וְכָפַר בַּכֵּלִים חַיָּיב.

Rav Pappa says: If one claimed that another owes him vessels and also one peruta, and the latter admitted to owing him the vessels but denied the claim that he owes him the peruta, he is exempt from taking an oath. If he admitted that he owes him one peruta but denied the claim that he owes him the vessels, he is liable to take an oath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכפר בפרוטה פטור – כדמפרש ואזיל כרב דאמר כפירה שתי כסף בעינן.
כפר בכלים – ואפילו כל דהו כדאמרינן לכך יצאו כלים למה שהן ואי משום הודאה ממין הכפירה בהא סבירא ליה כשמואל דאמר טענו בחטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב.
אמר רב פפא: טענו כלים ופרוטה, הודה בכלים וכפר בפרוטה – פטור. כרב, דאמר: אינו חייב עד שיהא כפירת טענה שתי כסף, והכא לא כפר אלא בפרוטה בלבד. דאי כשמואל, כיון דטענו כלים ופרוטה, והכלים כשתי כסף דמי דהא דבר חשוב הוא – הויא ליה טענה עצמה שתי כסף, ואפילו לא כפר אלא בפרוטה – חייב, כדאמרינן לעיל.
הודה בפרוטה וכפר בכלים - חייב. כשמואל, דאמר: טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן – חייב, דהודאה ממין הטענה חשיב לה. והיינו דאמרינן: חדא כרב, וחדא כשמואל. וכיון דקא פסק רב פפא ההוא בתרא׳, שמעינן דהכי היא הלכת׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב – פי׳ ואף על פי שאין הכל שוה שתי כסף ולרב דאוקימנא הא כוותיה בעי כפירת שתי כסף הא אחשביה רחמנא לכלי במקום שתי כסף שלכך יצאו כלי׳ למה שהן כדשמואל דרב נמי מודה בהא וכדאמרנא לעיל והא נמי מוכחא הכי וכן הלכה.
מנה לי בידך וכו׳ מנה לי בידך א״ל הן – פירוש שהודה בב״ד א״צ חוץ לב״ד בפני עדים וכמוסר דבריו שאינו יכול לומר משטה הייתי בך והכי משמע בגמ׳ דהא כעדים הוה מדאמרינן והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי.
למחר א״ל תנהו לי א״ל נתתיו לך אחר ההודאה שהודיתי לך ולפיכך פטור והכי מוכח בגמרא דמדמינא לה למלוה את חבירו בעדים וא״ל פרעתיך הא אלו א״ל נתתיו לך קודם דהודיתי חייב דהו״ל סותר הודאתו שהודה בב״ד או בפני עדים ואע״ג דאית ליה מיגו דאיבעי אמר שפרעו אחרי כן אין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב״ד או בפני עדים בשום מיגו וכדמוכח נמי מסיפא דכי אמר אין לך בידי חייב ולא מהימן במיגו דנתתיו לך וזה פשוט. ומכאן לשליש שעשה הודאה על שלישותו ואח״כ סותר אותה שאינו נאמן ואע״ג דאית ליה מגו דאע״ג דשליש בעלמא מהימן בלא שום מגו התם משום דהימניה והכא לא הימניה כיון דלא האמינהו בלא הודאה ועוד דבשום מגו אין אדם נאמן לסתור הודאתו וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל אם אינו סותר הודאתו נאמן.
אמר רב פפא: טענו כלים ופרוטה, והודה בכלים וכפר בפרוטהפטור. הודה בפרוטה וכפר בכליםחייב.
Rav Pappa says: If one claimed that another owes him vessels and also one peruta, and the latter admitted to owing him the vessels but denied the claim that he owes him the peruta, he is exempt from taking an oath. If he admitted that he owes him one peruta but denied the claim that he owes him the vessels, he is liable to take an oath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) חֲדָא כְּרַב וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל חֲדָא כְּרַב דְּאָמַר כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף חֲדָא כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן חַיָּיב.:

The Gemara comments: One of these rulings is in accordance with the opinion of Rav, and the other one is in accordance with the opinion of Shmuel. The former one, that if the defendant denied owing the peruta he is exempt, is in accordance with the opinion of Rav, who says that the denial of a claim must be of least the value of two silver ma’a in order to render the defendant liable to take an oath. The latter one, that if he denied owing the vessels he is liable to take an oath, is in accordance with the opinion of Shmuel, who says that if one claimed that another owes him both wheat and barley, and the latter admitted to owing him one of them, he is liable to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורב פפא דהוא בתרא אמר חדא כרב דכפירת טענה שתי כסף, וקיימא לן (לן) כותיה דרב בהא, ואמר חדא כשמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, וקיימא לן כותיה. והא דדחי ר׳ חייא ואמר תלמוד ערוך בפי ר׳ יוחנן הא מני אדמון היא. ר׳ חייא הוא אהכי להעמיד דבריו ולא סמכינן עליה, דכל כי האי גוונא שינויא הוא ולא דחינן הלכה מפורשת בשינויאב.
א. צ״ל, דאמר.
ב. ראה יבמות צא,ב. ואשינויי ליקו וליסמוך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחדא כשמואל – וכן הלכה ואע״ג דקי״ל כרבי יוחנן לגבי שמואל חדא דלרבי יוחנן נמי חייב אליבא דחד אמורא ועוד דקי״ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כשמואל וכן פר״ח בשמעתין וכן עיקר ולא כמו שפסק ר״ח בכתובות (דף קח:) כרבי חייא בר אבא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: שתי הלכות אלה, חדא [אחת] כרב וחדא [ואחת] כשמואל. חדא [אחת], הראשונה, שאם כפר בפרוטה פטור — כרב, שאמר: כפירת טענה שתי כסף. חדא [אחת], השניה, שאם כפר בכלים חייב — כשמואל, שאמר: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהןחייב.
The Gemara comments: One of these rulings is in accordance with the opinion of Rav, and the other one is in accordance with the opinion of Shmuel. The former one, that if the defendant denied owing the peruta he is exempt, is in accordance with the opinion of Rav, who says that the denial of a claim must be of least the value of two silver ma’a in order to render the defendant liable to take an oath. The latter one, that if he denied owing the vessels he is liable to take an oath, is in accordance with the opinion of Shmuel, who says that if one claimed that another owes him both wheat and barley, and the latter admitted to owing him one of them, he is liable to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי פָּטוּר.: אָמַר רַב נַחְמָן דוּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת מַאי טַעְמָא חֲזָקָה אֵין אָדָם תּוֹבֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עָלָיו.

§ The mishna teaches that if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: Nothing of yours is in my possession, he is exempt. Rav Naḥman says: And the court administers an oath of inducement [heisset], an oath instituted by the Sages, to him. What is the reason? There is a presumption that one does not make a claim unless he has a valid case against the other party. Therefore, even though there is no admission to part of the claim, the defendant’s denial should be examined through an oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור. אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת, מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך הסת
הסתא(בבא מציעא ה.) השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן דתנן (שבועות מ:) וא״ר נחמן משביעין אותו שבועת היסת פי׳ גאון לשון כבידות שהיסת כבדות שהכבידו עליו לישבע ופי׳ עוד מה בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ואי זו שבועה דאורייתא שבועת השומרין ובעדות עד אחד ובהודאה במקצת הטענה ושבועת היסת אנו מחייבין על כל טענות ממון אף ע״פ שאין בה אחת מכל אלו כדרב נחמן והיכא דמחוייב שבועה דאורייתא נותנין ספר תורה בידו בשעה שנשבע דאמר לאנקוטי חפצא בידיה. ואמר נמי שבועת עם הארץ מעומד תלמיד חכם מיושב ואם היה חכם אינו נשבע ואינו מקבל חרם ות״ת מיושב בספר תורה תלמיד חכם לכתחילה בתפילין וכן המנהג עדיין בתלמיד חכם כשמשביעין אותו חולץ את תפיליו ואוחזן בידו תחת ספר תורה ומביאין מטה שנושאין עליה מתים ומניחין אותו באמצע ונודות נפוחים שמבקעין אותן או מתירין אותן בשעת השבועה כדי שתצא הרוח ונרות דולקין שמכבין אותן בשעת השבועה ואפר מקלה מפוזר ושקים מוטלין באמצע ועומד שליח בית דין בפני הנשבע וסודר הטענה והכפירה ואומר לנשבע אתה פלוני בן פלוני אם יש עליך כלום לפלוני זה מכל הטענה שטען עליך בשמתא דישראל ליהוי ההוא גברא בחרם בית דין העליון וחרם בית דין התחתון וכל דברים האלה ותוקעין בשופר עם האלם והוא עונה אמן ומקבל על עצמו כי על דעת בית דין נשבע ולא על דעתו ועל דברים שבלב בית דין ולא על דברים שבלבו ואע״פ שאנו אומרים לעניין שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה א״ר יהודה בשבועה האמורה בתורה ואשביעך בה׳ אלהי השמים הא אקשינן כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר עד דאידכר שם המיוחד ופרקינן אפילו תימא רבנן לאנקוטי חפצא בידים וגם מאז כן כתיב כי יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו וגו׳. ושבועת היסת כן סדורה מוציאין ספר תורה לבית דין ומניחין על גבי הכסא כמנהג או שנושאו שליח בית דין בידו וסודר את הטענות ואומר אם יש לפלוני על פלוני זה כלום מן הטענה הזאת בשמתא דישראל להוי ושאר כל האל׳ והוא אומר אמן ומקבל המושב׳ על עצמו כי שבועתו על דעת בית דין ובזו ובזו אנו מוכיחין אותו טרם ישבע כדרך ששנו חכמים אומר׳ לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא וכל דברי המשנה (המפורשים בגמרא דשבועות הדיינין) ועוד דברים אחרים מוסיפין כל אחד כפי חכמתו וכפי צורך השעה וכשם שמוכיחין את הנשבעין כך מוכיחין את המשביע שאם הוא מתאנה בטענתו כדי לפגום את בעל דינו האלם חוזרת עליו כדכתיב שבועת ה׳ תהיה בין שניהם אינה יוצ׳ מכלל שניהן על הנשבע אם הוא נשבע לשקר ועל המשביע אם הוא טוען שוא וקורין זה הפסוק הוצאתיה נאום ה׳ ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ואח״כ שואלין המשביע התשבי׳ אותו ואם אמר הין שואלין הנשבע התשב׳ כמו שאמרו חכמים אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד אמר הריני נשבע העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה כלומר אחד מהן רשע או זה טוען לשוא או זה כופר באמת. ובזמן שמשביעין את האשה מצניעין אותה לפי כבודה ואין מבזין אותה בקהל כי דבר זה לא נתן אלא לענין סוטה דתנן כל הרוצה לראות יבא ויראה דכתיב ונוסרו כל הנשים וגו׳ ואומר לכן כה אמר ה׳ אלהי׳ העלה עליהן קהל ונתון אתהן לזעוה ולבוז אבל בשבועות ממון מצניעין אותה:
א. [בעשוועהרונג. שוואר.]
היסת – לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א כו) אם ה׳ הסיתך בי: אין אדם מעיז פניו [כו׳].
ושבועה דאורייתא לא הויא אלא במודה במקצת הטענה, וחכמים הסיתוא לישבע הכופר לגמרי משום דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש [לו] עליו.
א. אולי כדפירש״י ב״מ ה ע״א: שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות. [בכת״י: ׳לישבע את הכופר׳].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במתניתין אין לך בידי חייב – פי׳ אסקה רב אשי בפ״ק דב״ב אין לך בידי דאמ׳ להד״מ ולפיכך חייב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק״ל לרבנן ז״ל למ״ל לרב אשי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דההו׳ טעמ׳ לא אמר אלא כדלקמן בפלוגתא דאביי ורבא דהוו סהדי דאוזיף ופרע דלא להנו ליה עדי פרעון כדאמר רב אבל הכא אין כאן טענת פרעון ולא עידי פרעון אלא שהוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען להד״מ ובאו עדים שלוה שהוא חייב ותירץ הרב אב ב״ד ז״ל דהא דטעין להד״מ היה חוץ לב״ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי כיון דאית להו מיגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרט ליה ואמר הא דאמרי להד״מ פרעתיו בעי למיטען אלא משום דהוה תבע לי מאי דלא הוה ליה גבי קפצתי ואמרתי להד״מ עביד איניש דלא מגלי כוליה טענתא אלא בבי דינא אבל השתא דטענת לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי א״א לסרס לשונו ולומר פרעתי בעא למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע ונכון הוא עוד י״ל דרב אשי התם לרווחא דמילתא נקט דהוא טעמא למימרא דקתני חייב חייב לעולם ואפילו יש לו עדים שלוה ופרע וכדרבא לקמן ול״ק לאביי דלקמן דאיהו מפרש מתניתין כפשט׳ חייב השת׳ דלית ליה עידי פרעון ואיכא דק״ל דמ״מ שמעינן ממתניתין שהאדם מוחזק כפרן ע״פ הודאתו ואלו בפ׳ שנים אוחזין בשמעתא דר״ח קמייתא אמרינן משום פיו ועד א׳ מה להצד השוה שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן וי״ל דאנן לא אמרינן אלא שאינו מוחזק כפרן ע״פ עצמו לב״ד בלא הכחשת עדים כגון שבתחלה טען וחזר וטען כנגד הטענה הא׳ אבל ע״פ עדי הודאה מוחזק הוא בכפרן ולכך למדין מכאן שהטוען בב״ד לא לויתי וחזר וטען פרעתי טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא הוכחש בעדים מן הא׳ דהא מפטור לפטור חוזר וטוען ומוחזק כפרן ליכא ע״פ עצמו וכן נראה דעת החסיד ז״ל בפ׳ חזקת וכן שמעתי מפי מורי הרשב״א ז״ל אבל מורי הרא״ה ז״ל היה אומר שאינו טוען וחוזר וטוען דקי״ל כרבא וכרב אשי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו״ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא׳ יש שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי על זה לפני מורי הרשב״א ז״ל עוד י״ל דאיכא בין המוכחש ע״פ עדי הודאה למוכחש בעידי הלואה דאלו מוכחש בעידי הלואה שטען שלא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וכדאמרינן בפ״ק דמציעא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא שלא אמרו הכופר במלוה בעדים כשר לעדות או לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואלו במוכחש בעידי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י״ל דאמרינן התם בשמעתא דר״ח שאין חדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי.
מנה לי בידך וא״ל הן א״ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים וכו׳ עד חייב מפני שצריך להחזיר לו בעדים ושמעי׳ ממתני׳ דכי א״ל אל תפרעני אלא בעדים תנאיה תנאה אף על פי שא״ל לאחר הלואה דהא מתני׳ לאחר שהלוהו מיירי מדקתני מנה לי בידך ומיהו אומר רבינו הרמב״ן ז״ל דמסתברא דהא מיירי בשקבל עליו הלה או ששתק דשתיקה כקבלה דמייא אבל אם אמר לו שאינו רוצה לקבל עליו הדין עמו ואין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן לאכפוריה מכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך דאדרבה אידך שמחדש עתה ואומר לו אל תפרעני אלא בעדים מתכווין לכפור בו אם יפרעהו שלא בעדים וכתב שכן נראה דעת רבינו שמואל ז״ל בבבא בתרא גבי הא דאמרינן בפ׳ חזקת הבתים הודא׳ בפני ב׳ וצ״ל כתובו שפירוש רבנו שמואל ז״ל טעם הדבר מפני שהכתיבה חוב לזה ואין חבין לאדם שלא מדעתו דאי לא כתב הודאתו הו״ל מלוה ע״פ ויכול לומר פרעתי וכי כתבינן שטרא לא מהימן לומר פרעתי ואע״ג דאי׳ לן התם טעמא אחרינא שאין כותבין משום דהשתא גבי מנכסים משועבדים מ״מ למדנו שהרב ז״ל סובר דבהודאה ע״פ יכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי ע״כ פי׳ לפי׳ שאל״כ למ״ל להאי למעבד שטרא לימא ליה בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים ומשמע דסתמא קאמר צריך לומר כתובו ולא סגי ליה כשיאמר לו כן בשעת הודאה ואין הראיה הזאת כ״כ מדברי רבינו שמואל ז״ל אלא דבלא״ה הדברים נראין כדברי רבי׳ ז״ל אבל הרא״ם ז״ל סובר שבע״כ יכול לומר שלא יפרעהו אלא בעדים שהרי עבד לוה לאיש מלוה ושאלתי למורי הרשב״א ז״ל ואמר דבמלוה נראין דברי הרא״ם ז״ל מההיא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בפקדון נראין דברי הרמב״ן ותמיה לי מילתא מטעמא דעבד לוה היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו הא ודאי אפילו בשקבל עליו תמיה מילתא במה נשתעבד לו לאחר מתן מעות אלא שבזה י״ל דבההיא הנאה דקא מרויח ליה זמניה השתא או דלא דחיק ליה גמר ומשעבד נפשיה דבהנאה אדם גומר ומשתעבד כדאמרינן גבי ערב וגבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואחריני טובא אבל לשעבדו זה בעל כרחו לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר מהיכא אתייא לן להא ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב״ן ז״ל וכן הסכים מורי הרא״ה ז״ל והרמב״ם ז״ל לא פי׳ בזה כלום.
אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת – פירוש בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה כדמתרגמינן כי יסיתך אחיך בן אמך ארי ימלכינך שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע״ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שהיו פטורין אף משבועה פירושים רבים נאמרו בלשון היסת אבל זה נרא׳ לי נכון יותר מכולם. אישתמוטי אשתמיט ואע״ג דכ״מ אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת זהו לדין תורה אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי.
גמ׳. אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת.
כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען ונטען (הל״ז) וז״ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור וכו׳ עכ״ל. ולהלן (שם הל״ח) כתב וז״ל כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע שמא יש לך שמא אין לך הרי הנתבע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר וכו׳ עכ״ל. ונשאלת השאלה, למה זקוקה שבועת היסת לטענת ודאי מהתובע, ואילו במקום שיש טענת תובע ודאית הנתבע נשבע היסת אפילו כשטוען טענת ספק. ונראה שהרמב״ם סובר שטענת ודאי מחייבת שבועת היסת, ולפיכך אם התובע טוען טענת ספק לא חל חיוב שבועת היסת על הנתבע. מאידך על הנתבע לישבע אף כשטוען ספק. ונראה מכך שאינו נשבע היסת להכחיש את התובע, שכן בטען הנתבע ספק אפילו כשישבע היסת לא הוכחשה טענת התובע. על כרחך שהנתבע נשבע היסת כדי שיהיה נאמן במה שטען, זאת אומרת שאם לא ישבע הרי הוא מדרבנן כאילו לא טען כלל שפטור וכאילו הודה לתובע. הלכך נשבע אף עבור טענת ספק שלו, וכדי שטענתו תהיה נאמנת ושתחשב טענת פטור.
ב

עיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ מלוה הל״ג - ז) וז״ל התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו ה״ז נוטל בלא שבועה אע״פ שטען שפרעו וכו׳ התנה הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר פרעתי וכו׳ טען הלוה בשטר זה ואמר פרעתי מקצתו והמלוה אמר לא פרע כלום משלם המקצת שהודה בו ונשבע שבועת היסת שהרי האמינו. ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת אינו נשבע עכ״ל.
בהאמינו הלוה את המלוה נוטל בלי שבועה. מאידך בהאמינו המלוה את הלוה עדיין חייב לישבע היסת אלא אם כן התנו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת שאז אינו נשבע כלל. ונראה לבאר את ההבדל שכשהאמינו הלוה את המלוה נוטל בלי היסת משום שאין היסת בשבועת הנוטלין חוץ ממיפך שבועה (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ טוען הל״ו). ברם עלינו להבין למה בהאמינו המלוה את הלוה והודה במקצת עדיין נשבע הלוה היסת שהרי האמינו אותו ובדין הוא שיהיה נאמן אף בלי היסת.
ויתכן ששונה שבועת היסת משבועות הדיינין כי שבועת הדיינין מחילה נאמנות בעצם דברי הנשבע. משא״כ בהיסת, שמאחר שאינה שבועת הדיינין, אינה מחילה נאמנות בעיקר דברי הנשבע, אלא שמהווה ראייה צדדית ואומדנא שמסתמא לא שקר כי יש לו חזקת כשרות ויש להניח שנשבע באמת. אמנם אין בהיסת חלות נאמנות ע״פ דין בגוף דברי השבועה עצמם שלא כחלות הנאמנות בשבועת הדיינין.
ולכן בהאמינו המלוה את הלוה נפטר משבועת הדיינין כי יש לו כבר נאמנות ממה שהאמינו אותו. מאידך בנוגע להיסת, אף שבעצם הלוה נאמן שהרי המלוה האמינו, עכ״ז החכמים הצריכו עוד בירור וראייה צדדית של שבועת היסת.
ועיין במגיד משנה (שם בהל״ו) בשם הרי״ף שפסק שנשבע הלוה שהאמינו לו שבועת היסת גם בטען פרעתי כולו ולא רק במודה שפרע מקצתו, ואע״פ שהאמינו לו נשבע היסת והביאור כנ״ל כדי שתהיה הוכחה צדדית שדבריו אמיתיים.
אמנם פשטות הרמב״ם משמעה שחולק על הרי״ף ומחייב היסת דוקא בשהאמינו ומודה במקצת ולא כשהאמינו וכופר בכל. ולפי״ז שיטת הרמב״ם אחרת מהנ״ל וסובר שיש שתי תקנות בהיסת:
א) חיוב שבועת היסת בפני עצמו; בכופר בכל.
ב) חיוב שבועת היסת במקום שבועת הדיינין; במודה במקצת.
ובכן בשהאמינו למודה במקצת נשבע היסת כי היסת חלה למלא מקום שבועת הדיינים דאורייתא שהופקעה משום שהאמינו המלוה ללוה. ואילו בכופר בכל אין דין שבוה״ד דאורייתא, ושבועת היסת חלה כחיוב לעצמו, ומה שהאמינו המלוה ללוה מועיל לפוטרו משבועת היסת, ושיטתו זקוקה לעוד ביאור, וצ״ע.
שם. גמ׳. חזקה אין אדם תובע וכו׳.
דיון הגמרא תמוה כי ל״ל לבקש נימוק לתקנת שבועת היסת; למה לא תסתפק הגמרא בפשטות ששבועת היסת נתקנה מדרבנן שכן חששו החכמים שמא גנב הנתבע.
ונראה, הואיל וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, הלכך אלמלא טענה מחייבת לא התקינו שבועת היסת. אין תקנת שבועת היסת תקנה בעלמא שחייבו רבנן לישבע בכל אופן. אלא הטענה מולידה ספק ולפיכך היא מחייבת שבועה. הגמרא, איפוא, באה לבאר למה טענת התובע מולידה ספק ומחייבת שבועה. והגמרא מסבירה שטענת התובע בכופר בכל נחשבת מדרבנן לטענה המחייבת מחמת החזקה שאין אדם תובע אלא א״כ יש לו.
ע״ז שואלת הגמרא ״אדרבא, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו״ כלומר, ובכן אין טענת התובע מולידה ספק ואינה חלות טענה כלל לחייב שבועה. וע״ז מתרצת הגמרא ״אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה״, ולפיכך חשובה התובע לטענה המחייבת. וכ״ז מתקבל שפיר אליבא דרמב״ם הנ״ל (בפ״א מהל׳ טוען ונטען הל״ז) שרק טענת ודאי מחייבת היסת, שכן היסת תלויה בטענה המחייבת.
ובתוס׳ ד״ה אדרבא וכו׳ (דף מ:) הקשו הרי כופר בכל פטור משבועה דאורייתא משום החזקה של אין אדם מעיז וכו׳ ולא אמרי׳ אישתמוטי קא משתמיט לחייבו בשבועה מדאורייתא, ומ״ש דרבנן מדאורייתא.
ונראה שהנ״מ בין דאורייתא לבין דרבנן היא שמדאורייתא קיימות שתי החזקות המכחישות זו את זו - החזקה של אין אדם תובע וכו׳ והחזקה של אין אדם מעיז וכו׳. אמנם החזקה של אין אדם מעיז וכו׳ אלימא טפי, דהיינו שהרוב של אין אדם מעיז וכו׳ הוא רוב עם מיעוט שאינו מצוי המעיזים משום דאישתמוטי קא משתמטי, ואילו הרוב של אין אדם תובע וכו׳ מהווה רוב חלש עם מיעוט המצוי. לכן מדאורייתא פטור מלישבע. אולם מדרבנן חששו למיעוט שאינו מצוי שמעיזים בפני בעלי חובם משום דאשתמוטי קא משתמטי, ורבנן איפוא החשיבו את טענת התובע לטענה המחייבת. בקיצור, טענת התובע טענה היא, אך מדאורייתא הטענה חלשה מדי ואינה מחייבת, ואילו מדרבנן טענה היא ואכן מחייבת, וכדנתבאר.⁠א
שם. גמ׳. הכופר במלוה כשר לעדות וכו׳.
ובמס׳ ב״מ (דף ה:) דנו בכופר בפקדון, וז״ל אי הכי הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא אישתמוטי קא משתמיט סבר עד דבחשנא ומשכחנא ליה. כי אמרינן הכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע, א״נ דהוה נקיט ליה בידיה עכ״ל. ועולה מהגמרא שאף כופר בפקדון כשר לעדות במקום שיש לומר אשתמוטי קא משתמיט. ומשמע נמי שאף כופר במלוה יפסל לעדות כשא״א לומר אשתמוטי קא משתמיט, וכגון שיש בכיסו אלפי אלפים כסף וחייב למלוה י׳ כסף בלבד, שאינו מסתבר שרצה להוציא את כל הכסף שיש לו באותה שעה, והו״ל גזלן ופסול לעדות. ודו״ק בדברי רש״י שם ובסוגיין כאן בשבועות.
אמנם מהרמב״ם משמע, שאינו תלוי באומדן דעת הכופר, אלא יש כאן הלכה מוחלטת. שהרי כתב בפ״ג מהל׳ גזילה (הל׳ י״ד) וז״ל הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בשעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסו עכ״ל. והלא לפי גרסתנו במס׳ ב״מ מבואר שהפקדון היה בביתו ״והוה ידע״ ובכן א״א לומר אשתמוטי קא משתמיט, ואילו הרמב״ם לא הזכיר ״שהוא ידע״ אלא כתב סתם שהפקדון היה ברשותו בשעת שכפר ונעשה עליו גזלן, וצ״ע אליביה למה לא חל דין אשתמוטי קא משתמיט כשלא ידע שהוא ברשותו.
והנה בנוגע לאיסורי גזילה ועושק קבע הרמב״ם (פ״א מהל׳ גזילה הל״ג ד׳) וז״ל אי זהו גוזל, זה הלוקח ממון אדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלין או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים וכו׳ כענין שנא׳ ויגזול את החנית מיד המצרי. אי זהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו, כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר לא תעשוק את רעך עכ״ל.
פשוטם של דברים מורה שאיסור העושק חל דוקא בהלואה או בשכירות וכשאינו משלם חוב מפני שהוא אלם וקשה. איסור גזילה, לעומתו, חל בחטיפת חפץ מרשות בעליו בדומה ל״ויגזול את החנית מיד המצרי״. לכן מסתבר שדין אשתמוטי קא משתמיט חל רק בנוגע לעושק לכבישת שכר שכיר ודמי מלוה, כי בעושק אינו משלם מה שנתחייב מחמת חוב ושעבודי ממון, וחסר בו מעשה גזילה גמור של לקיחת ממון מבית בעלים. באופן כזה בלבד חל דין אשתמוטי קא מישתמיט שכשהוא משתמט אינו נחשב לעושק. מאידך במעשה גזילת ממון מבית בעליו ליכא דין אשתמוטי קא משתמיט. ומובן מאליו שאם יפרוץ אדם לתוך בית חבירו ויגזול משום שזקוק לממון לצרכיו שלא יחול בו כלל דין אשתמוטי קא משתמיט להקל מעליו את חומרת איסור הגזילה. איסור הגזילה ואיסור העושק שני איסורים שונים הם.⁠ב
בהתאם לכך, קרוב לומר שהרמב״ם הבחין בכופר בפקדון בין אם הפקדון נמצא ברשות הכופר או לא. אם הפקדון ברשותו מהווה כפירתו מעשה גזילת ממון מבית הבעלים ונכללת בלאו של גזילה, והכופר בפקדון שברשותו קונה את הפקדון בקנין גזילה, ונחשב לגזלן ממש. לא חל איפוא פטור אשתמוטי קא משתמיט, כשם שאינו חל בכל גזילות דעלמא. אולם כשהפקדון אינו ברשותו אינו קונה אותו בקניני גזילה, והכפירה חשובה לעושק ולא לגזילה, ולפיכך חל דין אשתמוטי קא משתמיט כמו בעושק דעלמא. רק בגזילת בעין, כשחלים קניני גזילת בעין, אינו חל הפטור של אישתמוטי קא משתמיט. אמנם בעושק - שחסר קנין גזילה ומעשה גזילה גמור - חל פטור אשתמוטי קא מישתמיט.
לאור זה מוסברים דברי רש״י בריש מס׳ סנה׳ (ב א, גזילות) שכתב וז״ל כופר בפקדון שמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי, אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה עכ״ל. ר״ל שבלוה ולא שילם חסר מעשה גזילת בעין כי אינו אלא עושק של אי - פרעון השתעבדות החוב, ובהעדר קנין גזילה בבעין ליכא מעשה גזילה ולא נכנס לכלל דין גזילות בשלשה, עיי״ש.⁠ג
אמנם עלינו לחקור בדין אישתמוטי קא משתמיט שכשר לעדות. האם עקב דין דאשתמוטי קא משתמיט פקע גם עצם האיסור של עושק וכנ״ל, או״ד, למרות שחל איסור דעושק עכ״ז כשר לעדות. ובטעם הדבר יתכן שפסול עדות תלוי בחלות שם רשע דחמס, ובמקום שחל דין אישתמוטי קא משתמיט לא ניתן לכנותו בשם רשע דחמס וכשר איפוא לעדות, אך בכל זאת עבר באיסור דעושק, וצ״ע.⁠ד
א. אמנם יעויין בתוס׳ בב״מ (דף ו. בד״ה אלא הא דאמר רב נחמן) שכתב לפי תירוץ אחד שהתקינו שבועת היסת אף בכפירות בעין ואע״פ שא״א לומר דקא משתמיט. אך לפי התירוץ השני שם משמע שהתקינו היסת דוקא במקום שא״ל דקא משתמט, והביאור כדביאר מו״ר זצ״ל.
מהביאור הזה של מו״ר זצ״ל משמע ששבועת היסת נתקנה כעין שבועה דאורייתא ומהווה חיוב שבועה כמו שבוה״ד דאורייתא. ברם למעלה ביאר שהיסת אינה חלה מדין נאמנות שבועה דאורייתא אלא כבירור צדדי. ומהא שנשבעין היסת על קרקע (רמב״ם פ״ה מהל׳ טוען הל״א) משמע שאינה חיוב שבועה כעין דאורייתא אלא בירור בעלמא שאינו משקר שהרי בקרקע מסתבר שאין חלות שם שבועה כעין דאורייתא. ועיין במחלוקת הראשונים האם נשבעים היסת בטענת קטן (חו״מ סי׳ צ״ו). ויתכן שתלוי בחקירתנו. ועיין ברש״י ב״מ (דף ה׳ ד״ה היסת) שמשמע ששבועת היסת בירור בעלמא היא.
ב. עיין במגיד משנה ובלחם משנה ובסוגיות בב״מ (דף סא. ודף קיא.), ואכמ״ל.
ג. אמנם בשיעורים אחרים הבחין מו״ר זצ״ל בין הכופר בפקדון שאינו קונה קניני גזילה בכל אופן לבין השולח יד בפקדון שקונה קניני גזילה. האבני נזר (חו״מ סי׳ א׳) ואחרונים אחרים שואלים מרש״י בריש סנה׳ (ב.) שכתב שהכופר במלוה אינו בכלל דין גזילות בג׳ משום שמלוה להוצאה ניתנה ואילו בסוגייתנו בשבועות איתא שהכופר במלוה כשר לעדות משום הטעם דאשתמוטי קא מישתמיט. וי״ל דבעינן שני הטעמים, כי בלי הטעם של מלוה להוצאה ניתנה הייתי אומר שהכופר במלוה גוזל את החפצא של מעות המלוה בעין וקונה קנין גזילה, וכדמבואר בשיעורים בגזלת בעין א״א לומר אישתמוטי קא משתמיט אלא בעושק. ומאחר שמלוה להוצאה ניתנה מועיל הטעם של אשתמוטי קא משתמיט להוציא כופר במלוה מדין עושק וכשר לעדות.
עוי״ל לפי מה שנכתב הלאה בשעורים כי אשתמוטי קא משתמיט מועיל לענין הכשר עדות כי המשתמט לא נקרא רשע דחמס אך אינו מועיל לענין דין גזילות בשלשה. ורק הטעם של מלוה להוצאה ניתנה מועיל כי קובע שאין כאן גזילת בעין אלא עושק ועל זה אין דין גזילה בג׳.
ד. לכאורה ספק זה אליבא דשאר הראשונים. מאידך אליבא דהרמב״ם וכדביאר מרן הרב זצ״ל ההבדל בין עושק לבין גזילה יוצא מעצם הגדרת הלאו דעושק ובאישתמוטי קא משתמיט ליכא איסור כלל.
כתב הגהות רע״א (חו״מ רצ״ד: א׳) וז״ל נסתפקתי אם בשעת הכפירה לא היה ברשותו ובענין דלא שייך אשתמוטי דהשומר והפקדון היו באגם וכפר אם חייב באונסין, די״ל דכפירה לא עדיף מגזלן ממש בלא מעשה קנין לא קם ברשותו לחיוב אונסין רק לענין פסול צריך שיהיה בענין דל״ש אשתמוטי ומלישנא דסוגיי׳ משמע דגם לענין חיוב אונסי׳ וקיימא באגם בעי׳ בענין דלא שייך אשתמוטי. אבל הסברא צ״ע עכ״ל. ולפי ביאור מרן הרב טעם הדבר מבואר וכדנתבאר בפנים.
ב שנינו במשנה: טענו ״מנה לי בידך״, והשיב לו: ״אין לך בידי״פטור. אמר רב נחמן: אמנם פטור מדין תורה, ומכל מקום משביעין אותו את הנתבע שבועת היסת, שבועה שתיקנו חכמים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. ואף שהנתבע כופר בכל ראוי לברר הדבר בכל האפשר על ידי שבועה.
§ The mishna teaches that if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant responded: Nothing of yours is in my possession, he is exempt. Rav Naḥman says: And the court administers an oath of inducement [heisset], an oath instituted by the Sages, to him. What is the reason? There is a presumption that one does not make a claim unless he has a valid case against the other party. Therefore, even though there is no admission to part of the claim, the defendant’s denial should be examined through an oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אַדְּרַבָּה חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ סָבַר עַד דהוה לִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ.

The Gemara objects: On the contrary; there is a presumption that a person does not exhibit insolence by lying in the presence of his creditor to deny the entire debt. Therefore, the defendant’s denial of the entire claim suggests that he is telling the truth. The Gemara answers that a debtor’s categorical denial is not necessarily out of insolence; he may be temporarily avoiding paying him. He rationalizes doing so by saying to himself: I am avoiding him only until the time that I have enough money, and then I will repay him.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(19-20) אדרבה כול׳, עד הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדרבה אין אדם מעיז כו׳ – וא״ת דאמרי׳ בפירקין מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז כו׳ וי״ל אע״ג דכופר הכל נמי משתמיט מ״מ אין לו כל כך פנים לכפור הכל כמו לכפור במקצת וליכא מיגו.
אשתמוטי הוא דקמשתמיט – תימה דבפ״ק דב״מ (דף ו. ושם) דייק אלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת (דרבנן) נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אמאי לא משני דאשתמוטי קא משתמיט כדמשני אהתם דלעיל וי״ל משום דפריך בהדי הך פירכי טובא ותו הא דתני רבי חייא כו׳ דלא מצי לשנויי הכי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואם כופר הכל — מן הסתם אמת הוא אומר! ומשיבים: ניתן להבין שאף כפירה בכל אינה העזת פנים גמורה, אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה [משתמט הוא לו], סבר [סבור] הנתבע בלבו: אדחה את הפרעון עד דהוה [שיהיה] לי ופרענא ליה [ואפרע לו].
The Gemara objects: On the contrary; there is a presumption that a person does not exhibit insolence by lying in the presence of his creditor to deny the entire debt. Therefore, the defendant’s denial of the entire claim suggests that he is telling the truth. The Gemara answers that a debtor’s categorical denial is not necessarily out of insolence; he may be temporarily avoiding paying him. He rationalizes doing so by saying to himself: I am avoiding him only until the time that I have enough money, and then I will repay him.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) תִּדַּע דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא ההַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת.

Know that denial of a debt is not considered an outright lie, as Rav Idi bar Avin says that Rav Ḥisda says: One who denies a claim with regard to a loan is fit to bear witness even if his denial is proven untrue. By contrast, one who denies a claim with regard to a deposit and is proven to be lying is disqualified from bearing witness. The distinction is clearly based on the aforementioned reasoning: A debtor who denies the debt may be avoiding payment until he has enough money, whereas a bailee who denies having been given a deposit clearly intends to steal the item.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 19]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תדע – דאמרינן אשתמוטי אשתמיט.
הכופר במלוה – ובאו עדים והוא לא נשבע כשר לעדות ולא אמרן חשיד אממונא הוא אלא אשתמוטי קמשתמיט ליה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין עכשיו בידו במה לפרוע.
בפקדון פסול לעדות – ואפילו לא נשבע דמשעה דכפר איחשיד ליה אממונא ובב״מ בפ״ק (דף ה:) מוקמי׳ ליה בדאתו סהדי דההיא שעתא הוה בידיה דליכא למימר אירכס ליה ומשתמיט עד דבחיש ומשכח ליה.
בפקדון פסול לעדות – בפרק קמא דב״מ (ב״מ ה:) מוקי לה דנקיט ליה בידיה ובמלוה אפילו נקיט ליה בידיה זוזי כשר דמלוה להוצאה ניתנה והוא שמא צריך למעות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תדע דאמר רב אידי בר אבין אר״ח הכופר במלוה כשר לעדות דטעמא משום דאמרינן דלהשמטה כפר וק״ל טובא מאי תדע דהא בב״מ דהוה סברין דבכופר ככל ליכא השמטה בכל הדורות שהיו לפני רב נחמן הוו סברין להא דר״ח ומשום דס״ל דכשר לעדות שאני דלגבי שלא נפסלם לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן אבל לחייבו שבועה לא תלינן ואם כן מאי תדע דאמרינן השתא ומתוך הדוחק י״ל דלאו לראיה גמורה מייתינן לה אלא לעשות סמך לתקנה זו כשתקנו האחרונים ז״ל ולמיסמך תקנתיהו (אהדדי) [אמידי] דאורייתא ולומר שיש מקום לתלות כופר בכל להשמטה לתיקון שבועה זו דהא אשכחן ליה מדינא דכופר בכל לענין דכשר לעדו׳ ועשאוה לנו כמותה מפני תיקון העולם שלא יקפוץ אדם לכפור בכל ומעכב של חבירו אצלו שלא כדין ואולי גם כן תנעול דלת בפני לווין דלא אכשר דרי כנ״ל.
אמר ר״ח הכופר במלוה כשר והא דהכופר במלוה כשר לעדות אוקימנא אפי׳ בשכפר בדבר שהיה עמו בב״ד דאי לא אף בפקדון כשר וטעמא דמילתא משום דתלינן דלהשמטה בעלמא כפר כי הוא היה חייב במקום אחר והוא דוחק לפרוע מה שבידו עתה בב״ד אבל בפקדון שיש בידו בב״ד אין לומר כן שהרי אסור לשלוח יד בפקדון במקום אחר וכבר פירשתיה במקומה בס״ד.
רב חביבא מתני אסיפא וכו׳ – ופסק רבינו אלפסי וכל הגאונים ז״ל הלכה כלישנא קמא דאפילו באומר להד״מ משביעין אותו שבועת היסת והביאו ראיה מעובדא דפ״ק דמציעא בההוא רעיא דהוו מפקדי ליה בסהדי ההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי ואמר להד״מ ואתו סהדי דאכל תרי מנייהו ואמרי׳ דאם איתא לדר״ח קמייתא משתבע אשארא ופרכינן ונחייביה שבועה מדר״נ אלמא הלכתא כלישנא קמא אפי׳ באומר להד״מ ור״ת ז״ל כתב דכיון דתרי לישנא בגמרא [אזלינן בתר המיקל] ועובדא דההוא רעיא שאני דכיון דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וגם כל יומא מפקדי לי׳ כמאן דאיכא דרר׳ דממונ׳ דמי ואין זה נכון דסוף סוף גמ׳ אייתי התם בהדיא לישנא דגמ׳ קמא ולא פריש בה מידי והו״ל לאתויי לישנא בתרא דהכא או דלמא יהא כדררא דממונא דמי וכן דחה הראיה הזאת הרמ״ה ז״ל ועוד אומר רבינו הרמב״ן ז״ל דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ׳ ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא לא שבקינן לישנא דגמ׳ משום לישנא דיחידאה וכיוצא בזה כתב רבינו אלפאסי ז״ל בפרק ערבי פסחים לענין הבדל׳ וכן פסק כאן הרמב״ם ז״ל וכן עמא דבר ומיהו אין שבועת היסת אלא בבא בטענת ברי וכדאמרי׳ חזק׳ אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו והני טעמי לא שייכי אלא בטענת ברי אבל בטענת ספק ליכא אלא חרם סתם.
תדע, שיש סברה לומר שהכופר בהלואה אינו שקרן גמור. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה — אף שהוכח שכפר בשקר — כשר לעדות, אבל אם כפר בפקדוןפסול לעדות. וטעם הדבר כפי שאמרנו, שהכופר במלוה יתכן שאינו אלא דוחהו לפי שעה. אבל בפקדון אין מקום להשתמטות, ואם אינו מחזיר לו — משמע שרצונו לקנות ממנו.
Know that denial of a debt is not considered an outright lie, as Rav Idi bar Avin says that Rav Ḥisda says: One who denies a claim with regard to a loan is fit to bear witness even if his denial is proven untrue. By contrast, one who denies a claim with regard to a deposit and is proven to be lying is disqualified from bearing witness. The distinction is clearly based on the aforementioned reasoning: A debtor who denies the debt may be avoiding payment until he has enough money, whereas a bailee who denies having been given a deposit clearly intends to steal the item.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) רַב חֲבִיבָא מַתְנֵי אַסֵּיפָא מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ אָמַר לוֹ הֵן לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי נְתַתִּיו לָךְ פָּטוּר וְאָמַר רַב נַחְמָן ומַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת.

Rav Ḥaviva teaches Rav Naḥman’s statement as referring to the latter clause in the mishna: If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is exempt. And Rav Naḥman says: Nevertheless, the court administers an oath of inducement to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב חביבא מתני להא דרב נחמן אסיפא, מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תניהו לי, נתתיו לך פטור. אין לך בידי חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני אסיפא – להא דרב נחמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב חביבא מתני אסיפא [שונה את דברי רב נחמן על סופה] של המשנה. ששנינו, טענו: ״מנה לי בידך״, אמר לו הנתבע: ״הן״, למחר אמר לו התובע: ״תנהו לי״, וענה לו: ״נתתיו לך״ לאחר שהודיתי — פטור. ואמר רב נחמן: אף על פי כן משביעין אותו שבועת היסת.
Rav Ḥaviva teaches Rav Naḥman’s statement as referring to the latter clause in the mishna: If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give the money to me, and the defendant responded: I already gave it to you, he is exempt. And Rav Naḥman says: Nevertheless, the court administers an oath of inducement to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) מַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא

The Gemara explains the difference between the two versions of Rav Naḥman’s statement: With regard to the one who teaches it in reference to the former clause, where the defendant denied the existence of the debt, all the more so does this amora agree that an oath of inducement is administered in the case of the latter clause, where the defendant admitted to the existence of the debt, and merely claimed that he paid it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאן דמתני לה דרב נחמן ארישא כל שכן אסיפאא.
א. ובבבא מציעא ה,ב כתב ר״ח. שמע מינה דאפילו היכא דליכא דררא דממונא בינייהו [כגון] היה לך בידי ופרעתיך, מחייב רב נחמן שבועת היסת. ובתשובה לרב שרירא ורב האיי (עלי ספר ח - תורתן של גאונים כרך ה עמ׳ 303-5) דחו ראיית מר רב צדוק לפסוק כרב נחמן גם בליכא דררא דממונא, ומכל מקום כתבו שכבר נהגו העם להשביע היסת גם במקום שאין דררא דממונא. ושרבנו סעדיה גאון נהג שמשמתינן ליה בלא הזכרת שמו בפירוש ומחייבים את הנתבע לענות אמן, וכתבו שכיון שענה הנתבע אמן שבועה קרינן לה אלא שאינה בתכסיסי שבועה. ורב שרירא ורב האיי נהגו בתכסיסי השבועה לפי ענין התביעה, אבל תמיד חייבו את הנתבע לענות אמן מצד המנהג להשביע היסת גם בלי דררא, אבל מעיקר הדין ליכא שבועת היסת רק בדררא דממונא. (ר״ש אברמסון ציין לכמה תשובות של רב האיי שחייב בהם את הנתבע בשבועת היסת בגלל שהיה שם דררא דממונא, ראה הרכבי סי׳ קצו; הרכבי סי׳ לח; שערי צדק חלק ד שער ד סי׳ ל). ותוספות כאן כתבו בשם רב האיי שאין משביעין אותו אלא משמתינן ליה. אבל במשפטי שבועות חלק א שער שבועת היסת, וחלק ב שער ד. כתב רב האיי שמסוגיות התלמוד מוכח שמשביעין אותו היסת גם בלא דררא דממונא. וכן כתבו התוספות בבבא מציעא ה,א ד״ה אין בשם רב האיי. וראה עוד בהערות לפירוש רבנו חננאל למס׳ בבא מציעא שם מהד׳ לב שמח. יש לציין לספר צרור הכסף (הקצר דרך ב שער ב) שכתב, ורבינו תם ורבינו חננאל דבקמייתא שאין בו דררא דממונא אין בו שבועה כלל. ואולי צ״ל ר״ת ור״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כ״ש אסיפא – דהא אודי ליה עליו ואיכא דררא דממונא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים את הבדל השיטות: מאן דמתני ארישא [מי ששונה דברי רב נחמן על ראשה] של המשנה, שמחייב שבועה במקרה שכפר בעצם החוב, כל שכן אסיפא [על סופה], הוא מחייבו בשבועת היסת, שהרי הודה לו מתחילה שהוא חייב לו.
The Gemara explains the difference between the two versions of Rav Naḥman’s statement: With regard to the one who teaches it in reference to the former clause, where the defendant denied the existence of the debt, all the more so does this amora agree that an oath of inducement is administered in the case of the latter clause, where the defendant admitted to the existence of the debt, and merely claimed that he paid it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות מ: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות מ:, ר׳ חננאל שבועות מ: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות מ: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות מ:, רש"י שבועות מ:, ר"י מיגש שבועות מ:, ראב"ן שבועות מ: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות מ:, רמב"ן שבועות מ: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות מ: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות מ: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות מ:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות מ:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות מ:, רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות מ: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות מ:, אסופת מאמרים שבועות מ:

Shevuot 40b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 40b, R. Chananel Shevuot 40b, Rif by Bavli Shevuot 40b, Collected from HeArukh Shevuot 40b, Rashi Shevuot 40b, Ri MiGash Shevuot 40b, Raavan Shevuot 40b, Tosafot Shevuot 40b, Ramban Shevuot 40b, Rashba Shevuot 40b, Meiri Shevuot 40b, Ritva Shevuot 40b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 40b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 40b, Reshimot Shiurim Shevuot 40b, Steinsaltz Commentary Shevuot 40b, Collected Articles Shevuot 40b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144