×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מָה לְעׇרְלָה שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר תֹּאמַר בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר חָמֵץ בַּפֶּסַח יוֹכִיחַ שֶׁהָיָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.
The Gemara rejects this inference: What comparison can be made to orla, which is more stringent than meat in milk, as it never had a time when it was fit? Can you say the same with regard to meat in milk, which had a time when it was fit? Unlike orla fruits, which were prohibited from the beginning of their existence, both meat and milk were permitted on their own before they were cooked together. Therefore, the Gemara brings other proofs: Let leavened bread on Passover prove that this issue is not a factor, as it had a time when it was fit, before Passover, and yet it is prohibited to derive benefit from it.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערלה לא היתה לה שעת הכושר – שהפרי הזה חנט באיסור ונגמר באיסור תאמר בבשר בחלב שיש לו שעת הכושר קודם שניתן בחלב.
מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר – הקשה ריב״א נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כגון נטל ענף מאילן של היתר שלא נגמרו פירותיו והרכיבו או נטעו ואומר ר״י דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו וזה לא היה לו שעת הכושר והענף עצמו אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור ואם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר וכן כלאי הכרם אי לא היה עיקרו נאסר או מעביר עציץ נקוב חשוב לא היה לו שעת הכושר שהאיסור הגדל אחרי כן לא היה לו מעולם שעת הכושר.
[במאור דף ו. ד״ה נמצא. לרי״ף סי׳ תשי (דף כה.)]
כתוב שם: נמצא כתוב בהלכות הרב ז״ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא סבירא וכו׳.
אמר אברהם: בהדי תרגומא דסבי למה ליה. ורב אחא ז״ל [שאילתות פרשת וארא] תרגמה כגון שעלתה לבה טינא על אהבת אדם דאמרינן [סנהדרין דף עה.] תמות ואל תעבור. ויש דוגמת זה במסכת סנהדרין [שם]. והוא דקדק ביהרג ואל יעבור, והלא אין קושי אלא [ל]⁠דעת [יבמות דף נג:] ופירשה גם כן במי שעלה בלבו טינא שימות ולא יעבור1.
1. עיין להלן בסנהדרין פ׳ בן סורר בהשגתו על המאור דף יז: ד״ה אביי אמר, ובהשגתו על הרמב״ם הל׳ איסורי ביאה פ״א ה״ט.
מה לערלה שכן לא היתה שעת הכושר – וא״ת והא משכחת לה בשעת הכושר אילן מלא פירות שנטל יחור ונטעו עם פירותיו שנאסר. א״ל דמדינא מה שכבר נחנט קודם נטיעה מותר הוא דבתר חנטה אזלינן כדאיתא בספרי ואלו היה אפשר לעמוד על הנחנט תחלה מותר הי׳ אלא שהתערובות אוסרו. וא״ת אמאי לא עביד ק״ו משער נזיר וציפורי מצורע דהיתה להן שעת הכושר ואין בהן כרת ועדיפי מחמץ בפסח א״ל דשער נזיר שאני דלא שייך ביה אכילה והנאה דידיה כאכילה דבשר בחלב וצפורי מצורע שאני שכן הקדש. אי נמי דכיון דאינן מותרין עד שישחוט לאו שעת הכושר מקרי ובהא אתרצא נמי אמאי לא מייתי משור הנסקל דלא נעבדה בו עבירה והיתה לו שעת הכושר ואין ענוש כרת ואסור בהנאה. אלא דכיון דאינו מותר אלא בשחיטה לאו שעת הכושר. חשיב. ושעת הכושר דבשר בחלב היינו שאם שרה בשר בחלב כל היום דבר תורה שרי דדרך בשול אסרה תורה אבל כל אחד לעצמו לאו שעת הכוש׳ דבשר בחלב הוא דאין כאן בשר בחלב:
גמ׳ הואיל והיתה להן שעת הכושר. נ״ב בכאן יש להקשות אמאי לא אמר מיד כלאי הכרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו׳ ונ״ל ליישב משום שיש שני עניני כלאי כרם זרוע מעיקרו וזרוע ובא זרוע מעיקרו היה לו שעת הכושר זרוע ובא לא היה לו שעת הכושר וא״כ כשתאמר כלאי כרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו׳ איכא למיפרך מה לכלאי הכרם כגון זרוע ובא שלא היה לו שעת הכושר ועכשיו שהוא בא ליוכיח נגד חמץ שאינו עונש כרת אם תבא למיפרך מה לכלאי הכרם שלא היה לו שעת הכושר כגון זרוע ובא כו׳ אז אומר אדרבה כלאי הכרם זרוע מעיקרו יוכיח שהיה לו שעת הכושר ודו״ק ומה שהקשו התוס׳ שנילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כו׳ ולא אמרינן הא איכא אידך ערלה כו׳ היינו משום דאתי בק״ו וליכא למיפרך מידי היכא דאתי בק״ו אפילו אתא מחד ענינא ודו״ק. (עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה כלאי הכרם כו׳ ערלה תוכיח ומשני כו׳. נ״ב פי׳ משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שהן גידולי קרקע משא״כ בבשר וחלב ואע״פ שהוא פירכא כל דהו על מה הצד פרכינן אבל כל היכא דלא הדר דינא אפי׳ אתא מתלתא לא פרכינן פירכא כל דהו וק״ל:
שם בגמרא מיתיבי איסי בן יהודא וכו׳ נאמר כאן כי עם קדוש וכו׳ ע״כ. אע״ג דפשטא דקרא כי עם קדוש אתה לא קאי אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא אנבילה גופא דרישא דקרא מ״מ דכיון דהוי ג״ש מופנה הוא ולא מצינן לה לאוקמי לנבילה גופא דהא איסור אכילה דידה והיתר הנאה דידה תרווייהו כתיבא בהדיא ע״כ מוקמינן ג״ש כי עם קדוש אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא דלפ״ז נראה לי להוכיח דאיסי בן יהודה לא סבירא ליה הך ילפותא דרבי אבהו לעיל אליבא דר׳ מאיר דאיסור הנאה בלא יאכל ולא תאכל היינו מדאיצטריך קרא למישרי בנבילה דהא לפי זה שפיר מצינו למימר דלעולם לא יאכל ולא תאכלו איסור הנאה לא משמע והא דאיצטריך קרא להיתר הנאה בנבילה היינו משום דאל״כ הוי מוקמינן ג״ש דכי עם קדוש לאיסור הנאה דנבילה גופא אבשר טריפה שיצא חוץ למחיצתו כיון דלהתירא לא איצטריך ולא הוה מוקמינן ליה אבשר בחלב דבתריה דהא קי״ל בכל התורה כולה דלא אתי ג״ש ומפיק מקרא לגמרי ופשטא דקרא ודאי בנבילה איירי ומשו״ה איצטריך קרא לכתוב היתר הנאה בנבילה בפירוש וג״ש אתא ע״כ לבשר בחלב כן נראה לי ודוק היטיב ועיין בסמוך:
שם דף כ״ה ע״א בגמרא חמץ בפסח יוכיח. יש לדקדק דחמץ בפסח גופא לאיסי בן יהודא מנא ליה דאסור בהנאה דהא מנבילה לא מצי למילף כדפרישית בסמוך וממיעוטא דאותו דיליף רבי אבהו אליבא דרבי יהודה נמי לא מצי למילף דהא איכא לאוקמי מיעוטא דאותו לחולין שנשחטו בעזרה דשייך בהאי ענינא דבשר בשדה טריפה כמו שפירש רש״י לעיל בריש פירקין וליכא למימר דאיסי בן יהודה ס״ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ושרי בהנאה כמו שפירש רש״י לעיל דאם כן האיך בעי למילף הכא בשר בחלב מק״ו מערלה ומשום שנעבדה בו עבירה הא איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח וליכא למימר דחולין בעזרה דאסור בהנאה פשיטא ליה מהאי ק״ו גופא דערלה ומייתר ליה מיעוטא דאותו לחמץ בפסח ולשור הנסקל לענין מלקות בהנאה דאין מזהירין מן הדין דהא נמי ליתא דחולין שנשחטו בעזרה לא שייך למילף מערלה וכלאי הכרם לחוד דמצי למיפרך מה להנך שכן גדולי קרקע דלענין חדא ותרתי הוי פירכא גמורה כדאיתא בחולין א״כ הדרא קושיא לדוכתיה חמץ בפסח גופא מנא ליה דאסור וליכא למימר דחמץ גופא אתי בק״ו דלשון יוכיח לא משמע הכי דהא אכתי לא קם הק״ו דלענין חמץ גופא נמי שייך האי פירכא שכן לא היתה לה שעת הכושר ולפי זה ע״כ צריך לומר דאיסי בן יהודא בחמץ גופא פשיטא ליה כדחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע או מילפותא דריב״ל לעיל דיליף מאם אינו ענין אלא לפי זה קשה טובא מאי מקשה בשמעתין מהך ברייתא דאיסי אמימרא דאביי דאמר הכל מודים בכלאי הכרם דליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן ותיפוק ליה אפילו בלא מימרא דאביי נמי קשה אדאיסי בן יהודא גופא בהא דקאמר חמץ בפסח יוכיח דליפרוך מה לחמץ בפסח שכן לוקין שלא כדרך הנאתן והיינו כדפרישית לעיל דלחזקיה דיליף מלא יאכל משמע אפילו שלא כדרך הנאתן בכה״ג גופא קשה לאינך אמוראי לעיל דילפי מאא״ע התם נמי כתיב לא יאכל ולא תאכל:
מיהו יש ליישב דלעולם חמץ בפסח דלאיסי בן יהודה ממיעוטא דאותו יליף לה וחולין שנשחטו בעזרה סבירא ליה מותר בהנאה ואפ״ה לא הוי יוכיח דאיכא למיפרך מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה כדפרישית משא״כ בכל הנך דלוקין ומכ״ש לפי המסקנא דאיסי דיליף בשר בחלב מערלה וחמץ בפסח וכלאי הכרם דתו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דהא קי״ל בחדא מתרתי מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן וכ״ש בחדא מתלת כדאיתא בחולין שם כנ״ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
שם בתוספות ד״ה כלאי הכרם יוכיחו ונראה לר״י דהוי מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחוד וכו׳ עכ״ל וכ״כ ג״כ בחולין. ולע״ד נ״ל ליישב דלא מיבעיא לפירושם שם בחולין שהבאתי לעיל דהך ג״ש מטריפה היינו טריפה ממש ואפ״ה אסור בהנאה ולא אמרינן דאין ג״ש למחצה משום דאהני ג״ש לאכילה ואהני ק״ו להנאה דלפ״ז אין מקום לקושייתם דלא מצי למילף מבנין אב דכלאים לחוד דאדרבה הוה אמינא דמותר בהנאה כטריפה דאין ג״ש למחצה דלא אלים הבנין אב לסתור הך כללא דאין ג״ש למחצה כדמוכח בכמה דוכתי אלא דאפילו לפירושם לעיל בשמעתין דעיקר הג״ש הוה מבשר שיצא חוץ למחיצתו וק״ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נילף מטריפה ממש דהוה לה חולין מחולין ואפילו לפ״ז לא שייך בכה״ג למילף בבנין אב מכלאים לחוד דיותר שייך למילף בג״ש דטריפה ממש. ועוד דאי מבנין אב לחוד לא מצי למילף דאדרבה הוה לן למימר דמותר בהנאה מק״ו דנבילה שמטמא במשא ואי פרכית מה לנבילה שכן לא נעבדה בה עבירה איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיחו דלאיסי בן יהודה מותר בהנאה כדפרישית ואי פרכית מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו נבילה תוכיח וחזר הדין משו״ה איצטריך ליה לאיסי למילף לאיסורא מכל הנך מערלה וחמץ וכלאי הכרם והוה לה חדא מתרתי ותו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דמעלמא לא פרכינן כדפרישית כנ״ל נכון ודוק היטב:
מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, שהרי הערלה חמורה לפי שלא היתה לה כלל שעה שהיתה כשרה בה, שמשעה שגדל העץ עד זמן היתרו הריהו אסור — תאמר בבשר בחלב, שהיתה לו שעת הכושר! שהרי הבשר והחלב היו מותרים כל אחד בפני עצמו לפני שבישלום יחד. ולכן מביאים ראיה אחרת: חמץ בפסח יוכיח — שהיה לו שעת הכושר לפני חג הפסח, ובכל זאת אסור בהנאה.
The Gemara rejects this inference: What comparison can be made to orla, which is more stringent than meat in milk, as it never had a time when it was fit? Can you say the same with regard to meat in milk, which had a time when it was fit? Unlike orla fruits, which were prohibited from the beginning of their existence, both meat and milk were permitted on their own before they were cooked together. Therefore, the Gemara brings other proofs: Let leavened bread on Passover prove that this issue is not a factor, as it had a time when it was fit, before Passover, and yet it is prohibited to derive benefit from it.
מאמרים באתר אסיף
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מָה לְחָמֵץ בַּפֶּסַח שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת תֹּאמַר בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם יוֹכִיחוּ שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.

The Gemara rejects this: What comparison can be made to leavened bread on Passover, which is a stringent prohibition, as one who eats it is punished with karet? Can you say the same with regard to one who eats meat in milk, who is not punished with karet? The Gemara answers: Let the case of diverse kinds planted in the vineyard prove that this is not relevant, as one who violates that prohibition is not punished with karet, and yet it is prohibited to derive benefit from the resulting mixtures.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כלאי הכרם יוכיחו – ובשחיטת חולין פריך ונימא ערלה תוכיח וחזר הדין והתם מתרץ לה בכל הבשר ולקמן פריך ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר.
מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת – ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ולשור הנסקל שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה.
כלאי הכרם יוכיחו – בפ׳ כל הבשר (חולין קטו:) פריך ונימא ערלה תוכיח ומשני ונראה לר״י דהוה מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחודייהו דמה כלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסורה באכילה ובהנאה אף אני אביא בשר בחלב וכו׳ אלא ניחא ליה למילף מכל הני בק״ו דאלים טפי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלאי הכרם אע״פ שמשעת זריעה עבר ולוקה עליהם הן עצמם אינן אסורים עד שיושרשו שכל שלא הושרשו הרי הם כמונחים בכד אבל כל שזרוע ומושרש והוא בעציץ נקוב והניחו אח״כ בכרם וגדל לשם איסורו בתוספת מאתים ר״ל שכל שגדל לשם חלק אחד על מאתים שבו נאסר פחות מכן מותר שעולה הוא באחד ומאתים בכפל תרומה הוכפל איסורו על התרומה מאכילה להנאה והוכפלה העלאתו ממאה למאתים וכן בערלה ואין אומרין בזו קמא קמא בטיל כדרך שאומרין בערלה שאם נפלה לאחד ומאתים של היתר ונפל אחר כן לשם עוד שאין הראשון חוזר וניעור שבזו הרי תוספתו עומד בעצמו ואינו מתערב אלא שהיניקה מתערבת וכשלא הוסיף במאתים מיהא בטל ואע״פ שגידולי קרקע אין להם בטילא דוקא בנטיעה העומדת בעצמה אבל תוספת אינו חשוב בפני עצמו:
כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת – התם במס׳ חולין מקשה אמאי לא עביד כולו דינא מערלה דליהדר דינא:
בד״ה מה לחמץ כו׳ לא היה להם שעת הכושר לאכילה עכ״ל ר״ל דשור הנסקל ודאי היה לו שעת הכושר קודם שנגח אלא לאכילה מעולם לא היה לו שעת הכושר דקודם שנגח נמי בחיים באיסור אכילה עומד וק״ל:
ודוחים: מה לחמץ בפסח שהוא חמור — שכן האוכלו ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שהאוכלו אינו ענוש כרת! ומשיבים: כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת — ואסור בהנאה.
The Gemara rejects this: What comparison can be made to leavened bread on Passover, which is a stringent prohibition, as one who eats it is punished with karet? Can you say the same with regard to one who eats meat in milk, who is not punished with karet? The Gemara answers: Let the case of diverse kinds planted in the vineyard prove that this is not relevant, as one who violates that prohibition is not punished with karet, and yet it is prohibited to derive benefit from the resulting mixtures.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וָאֵם אִיתָא נִיפְרוֹךְ מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁכֵּן לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן.

The Gemara returns to the issue of Abaye’s statement with regard to the unique stringency of diverse kinds planted in a vineyard: And if it is so that one is flogged for deriving benefit from diverse kinds planted in a vineyard, even if one derives benefit from them in an unusual manner, we can challenge this last proof: How can one compare meat in milk to diverse kinds in a vineyard, as with regard to diverse kinds in a vineyard, one is flogged even if he derives benefit from them in an unusual manner?
ר׳ חננאלרש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה לוקה עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן ומותיב עליהן איסי בן יהודה מהא ברייתא דמייתי איסור בשר בחלב בקל וחומר מערלה ודחי׳ מה לערל׳ שכן וכו׳ חמץ בפסח יוכיח ופרכי׳ מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם איתה נפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן ופריק אביי הכי בשר בחלב נמי לוקה עליו אפילו שלא כדרך אכילתו דהא לא כתיבא ביה אכילה. (ואיסי) [ואידך] אמר לך כיון דבשר בחלב איתקש לנבלה שנאמר כי עם קדוש אתה לי״י אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו וכתי׳ ואנשי קדש תהיון לי [ובשר בשדה טרפה לא תאכלו] הנה נאמר בכאן כי עם קדוש ונאמ׳ להלן ואנשי קדש תהיון לי וכתיב בטרפה לא תאכלו הרי אכילה כתיבא ביה בשר בחלב [נמי כאלו] אכילה כתיב׳ ביה ואביי אדרבה נימא להכי לא כתיב ביה אכילה בגופו לומר שלוקה שלא כדרך הנאתו ונפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שאם שרה בשר בחלב היום כולו מותר ואינו אסור אלא בישולו ודחי׳ כלאי הכרם נמי מדלא פריך הכי שמע׳ מינה דהיתה להם שעת הכושר משעת זריעה עד שעת השרשה כי לא נאסר אלא עיקרן ומהאי [טעמא] דייק רב אדא בר אהבה ואמ׳ זאת אומר׳ כלאי הכרם עיקרן נאסרו.
איני דכלאי הכרם בהשרשה נאסרין והתניא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור כלומר אם הוסיף עציץ זה בכרם כשיעור שיש בו חלק אחד במאתים חלקים כמה שיש בו נאסר דייקי׳ מינה מדקתני הוסיף נאסר מכלל שאם לא הוסיף אפילו השריש לא נאסר ופריק רבא כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד אם היה זרוע עד שימלא כדכתי׳ המלאה לא היה זרוע אלא עכשיו נזרע בהשרשה בעת שנזרע הזרע בהשרשה נאסר שנאמר הזרע.
ואם איתא – דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין ליפרוך האי.
מה לכלאי הכרם שכן לוקים עליו שלא כדרך כו׳ – תימה לרשב״א היא גופא נילף במה מצינו מכלאי הכרם שילקו על בשר בחלב שלא כדרך הנאה ואומר ר״י דליכא למילף דאיכא למימר דשור הנסקל וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח שנעבד בו עבירה ואסור באכילה ואינו אסור אלא כדרך הנאתו דאכילה כתיב בהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן – ואע״ג דאכתי לא ילפינן אסור הנאה כלל מבשר בחלב דהשתא הוא דאתיא למילף. ה״ק תאמר בבשר בחלב דלכי תיקם לן איסור הנאה על כרחין לא לקי אלא כדרך הנאתו הלכך כיון דסוף דינא לא דמי תחלת דינא נמי לא עבדינן מינה. אלא דאכתי קשיא ואפילו תימא דילפינן מיניה היאך לוקה לא כדרך הנאה ולא שלא כדרך הנאה דהא אין מזהירים מן הדין ובשלמ׳ באכילה ג״ש הוא אלא בהנאה מנין ושמא נאמר דאין לוקין לאו דוקא אלא כלפי דאמר בכלאי הכרם לוקין אמר ה״נ אין לוקין ואין אסור קבעי למימר. ואע״ג דאין לוקין אלא כדרך הנאתן אמרו אבל איסורא מיהא איכא ה״מ דרבנן והכא אינו אסור דאורייתא קאמר (ח״י):
וכי תימא וכיון דמכלאי הכרם אתיא למילף תו ליכא למימר תאמר בבשר בחלב שאין לוקה אלא כדרך הנאתן דכולה מילתא נילף מכלאי הכרם מה להלן אפילו שלא כדרך הנאה הכא נמי הא ליתא דאי מכלאי הכרם ליכא למילף בק״ו דכלאי הכרם נעברה בהן עבירה הן דהא כתי׳ לא תזרע כרמך כלאים ובמה מצינו ליכא למילף דהתם כתי׳ קרא הכא לא כתי׳ אלא הוכחה בלבד הוא דעבדינן מינייהו לפירוכא:
בד״ה מה לכלאי הכרם כו׳ וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח כו׳ עכ״ל דחמץ בפסח יוכיח דשמעתין מצי איירי שפיר בחמץ שלא עבר עליו בבל יראה כגון שביטל אבל הכא למימר חמץ בפסח יוכיח להתירא לית לן למימרא אלא חמץ בפסח שנעבדה בו נמי עבירה וכגון שלא ביטל וק״ל:
שם בגמרא ואם איתא ניפרוך מה לכלאי הכרם וכו׳ אע״ג דאכתי הוי מצי למיפרך ערלה וחמץ יוכיחו וחזר הדין אפילו הכי פריך שפיר דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ומכ״ש דאתי שפיר טפי אי הוה אמרינן דאיסי בן יהודה ע״כ כדחזקיה סבירא ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה והיינו אפילו שלא כדרך הנאתן כדפרישית אם כן פריך הכא שפיר טובא דלפרוך מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכולן לוקין שלא כדרך הנאתן דהא בערלה וחמץ כתיב לא יאכל וכלאי הכרם כדאביי כנ״ל נכון אלא פשטא דגמרא לא משמע הכי ודו״ק:
שם פי׳ רש״י בד״ה להכי קא גמר מנבילה וכו׳ ונבילה לאו דוקא דהא מטריפה גמרינן לה וכו׳ עס״ה. ולולי שאיני כדאי היה נראה לי לפרש דנבילה היינו נבלה ממש דלכ״ע בשר בחלב איתקש לנבילה דכתיב בהאי קרא גופא ומכ״ש לאיסי בן יהודה דיליף מג״ש דכי עם קדוש אתה דפשטא דקרא איירי בנבילה גופא אלא דמייתורא דג״ש ע״כ מוקמינן לה לבשר בחלב לאיסור הנאה כדפרישית ומ״מ בשר בחלב ונבילה הוי ליה היקש גמור אלא דאפ״ה לא מצי למילף איסי בן יהודה איסור אכילה בבשר בחלב מדאיתקש לנבילה א״כ מהאי טעמא גופא היה מותר בהנאה דכתיב בהאי קרא גופא ולא הוי אלים הק״ו ליסתור ההיקש ופשטא דקרא דקאי אתרווייהו משום הכי איצטריך נמי הג״ש דקדוש קדוש למילף מטריפה שיצא חוץ למחיצתו כמו שכתבו התוס׳ ולפ״ז שפיר סבר האי דקא מותיב דמהני מיהו ההיקש דבשר בחלב ונבילה לומר לך שאין לוקין אלא כדרך הנאתן דלא תאכלו דרישא דקרא נמי קאי אתרווייהו דכתיבי בהאי קרא שאין לוקין אלא כדרך אכילתן משא״כ לענין ילפותא דטריפה לא שייך למימר הכי כנ״ל ודו״ק:
עד כאן הדיון שהיה, ולעניננו שואלים: ואם אמנם איתא [יש] לקבל את ההלכה שכלאי הכרם לוקים עליהם אף שלא כדרך הנאתם, ניפרוך [שיקשה] קושיה אחרת על ההוכחה האחרונה: מה לכלאי הכרם — שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן.
The Gemara returns to the issue of Abaye’s statement with regard to the unique stringency of diverse kinds planted in a vineyard: And if it is so that one is flogged for deriving benefit from diverse kinds planted in a vineyard, even if one derives benefit from them in an unusual manner, we can challenge this last proof: How can one compare meat in milk to diverse kinds in a vineyard, as with regard to diverse kinds in a vineyard, one is flogged even if he derives benefit from them in an unusual manner?
ר׳ חננאלרש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאַבָּיֵי תֹּאמַר בְּמַאי תֹּאמַר בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ אאַטּוּ בְּבָשָׂר בְּחָלָב אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ.

And how would Abaye respond to this question? When one draws this challenge to its logical conclusion with the phrase: Can you say, and explains in detail how the prohibition of meat in milk differs from that of diverse kinds in a vineyard, with regard to what difference would the challenge be raised? You may say that with regard to meat in milk one is flogged only for deriving benefit in the usual manner, as opposed to the halakha with regard to diverse kinds, according to which one is flogged even for deriving benefit in an unusual manner. However, is that to say that the term eating is written in the Torah with regard to meat in milk? The basis for this halakha with regard to diverse kinds in a vineyard is the lack of the term eating in the verse; however, the prohibition of meat in milk is also missing that term. Therefore, there are no grounds for this challenge: If the lack of the word eating leads to the conclusion that one is flogged even when deriving benefit in an unusual manner, logically that punishment should apply to both diverse kinds and meat in milk.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואביי – אמר לך היכי ניפרוך היכי נסיימה למילתיה דלא נילף בשר בחלב מיניה נימא תאמר בבשר בחלב כו׳ אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה התם נמי לוקין עליו אפי׳ שלא כדרך הנאתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואביי כיצד מתרץ הוא קושי זה? הוא משיב: כשאתה אומר ״תאמר״ בדבר זה, במאי [במה] תאמר כלומר, מה יכול אתה להמשיך בשאלה זו אם תאמר בבשר וחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו — אטו [וכי] בבשר בחלב לשון אכילה כתיב ביה [כתובה בו]?! והלוא לא נאמרה בו אכילה, ולכן לוקים עליו אף שלא כדרך הנאתו, ואין כאן איפוא כל מקום לסתירה.
And how would Abaye respond to this question? When one draws this challenge to its logical conclusion with the phrase: Can you say, and explains in detail how the prohibition of meat in milk differs from that of diverse kinds in a vineyard, with regard to what difference would the challenge be raised? You may say that with regard to meat in milk one is flogged only for deriving benefit in the usual manner, as opposed to the halakha with regard to diverse kinds, according to which one is flogged even for deriving benefit in an unusual manner. However, is that to say that the term eating is written in the Torah with regard to meat in milk? The basis for this halakha with regard to diverse kinds in a vineyard is the lack of the term eating in the verse; however, the prohibition of meat in milk is also missing that term. Therefore, there are no grounds for this challenge: If the lack of the word eating leads to the conclusion that one is flogged even when deriving benefit in an unusual manner, logically that punishment should apply to both diverse kinds and meat in milk.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִידַּךְ דְּקָא מוֹתֵיב לַהּ סָבַר לְהָכִי קָא גָּמַר מִנְּבֵילָה מָה נְבֵילָה דֶּרֶךְ הֲנָאָתָהּ אַף בָּשָׂר בְּחָלָב דֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ.

The Gemara asks: And the other Sage, who raised this objection, holds that for this reason Isi ben Yehuda derives this aspect of the prohibition from the case of an animal carcass. Just as with regard to an animal carcass one is flogged only when deriving benefit in the usual manner, as the verse that prohibits it uses the term eating, so too, with regard to meat in milk, one is flogged only when deriving benefit in the usual manner. Despite what is written in the Gemara, the fact that one is flogged only for deriving benefit from the animal in the usual manner is not derived from the carcass of an unslaughtered animal but from tereifa, an animal with a condition that will cause it to die within twelve months. With regard to tereifa it is written: “And you shall be holy men unto Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field [tereifa]; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30). From the fact that one may cast it to the dogs it can be derived that one may derive benefit in any manner other than the usual manner, i.e., eating.
רש״יראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנבילה – ונבילה אכילה כתיבא ביה נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה ויש מפרשים דמשום דהאי טריפה דקרא איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג:) קרי ליה נבילה דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה ואין נראה לי דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה ואי משום דלא מיטמיא הנך נמי לא מיטמאו.
ואידך – אביי אמר לך להכי לא כתיב אכילה בגופו ללמדך שלוקין כו׳ הלכך לא מצי פריך תאמר בבשר בחלב כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה נבלה דרך הנאתה – לאו דוקא דהא נבלה לא אסירא בהנאה אלא הכי קאמר מה נבלה אסורה באיסור האמו׳ בה כדרכ׳ אף בשר בחלב באיסור האמור בו בין באכילה בין בהנאה:
ושואלים: ובאמת, ואידך דקא מותיב לה [והאחר, שהוא מקשה אותה קושיה] כיצד הגיע להקשותה, הרי אין כתובה שם אכילה! ומשיבים: סבר, להכי קא גמר [לכך לצורך זה למד] מנבילה. מה נבילה לוקים עליה רק דרך הנאתה, שכן נאמרה בה לשון אכילה — אף בשר בחלב אין לוקים עליו אלא דרך הנאתו בלבד.
The Gemara asks: And the other Sage, who raised this objection, holds that for this reason Isi ben Yehuda derives this aspect of the prohibition from the case of an animal carcass. Just as with regard to an animal carcass one is flogged only when deriving benefit in the usual manner, as the verse that prohibits it uses the term eating, so too, with regard to meat in milk, one is flogged only when deriving benefit in the usual manner. Despite what is written in the Gemara, the fact that one is flogged only for deriving benefit from the animal in the usual manner is not derived from the carcass of an unslaughtered animal but from tereifa, an animal with a condition that will cause it to die within twelve months. With regard to tereifa it is written: “And you shall be holy men unto Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field [tereifa]; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30). From the fact that one may cast it to the dogs it can be derived that one may derive benefit in any manner other than the usual manner, i.e., eating.
רש״יראב״ד כתוב שםמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאַבָּיֵי לְהָכִי לֹא כָּתַב אֲכִילָה בְּגוּפוֹ לוֹמַר שֶׁלּוֹקִין עָלָיו אפי׳אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ.

And Abaye holds that for this reason it did not write the term eating in the verse itself with regard to the prohibition of meat in milk: In order to say that one is flogged even when deriving benefit in an unusual manner.
ראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואביי סבור: כי להכי שם כך] לא כתב אכילה בגופו של איסור בשר בחלב לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו.
And Abaye holds that for this reason it did not write the term eating in the verse itself with regard to the prohibition of meat in milk: In order to say that one is flogged even when deriving benefit in an unusual manner.
ראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְלִיפְרוֹךְ מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר א״ראָמַר רַבִּי אַדָּא בַּר אַהֲבָה זֹאת אוֹמֶרֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עִיקָּרָן נֶאֱסָרִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר קוֹדֶם הַשְׁרָשָׁה.

The Gemara continues. Let Isi ben Yehuda challenge: What comparison can be made to diverse kinds in a vineyard, as the forbidden produce had no time that it was fit because the prohibition came into effect as soon as the produce began to grow? Rabbi Adda bar Ahava said: Apparently, since this question was not asked, that is to say that with regard to diverse kinds in a vineyard, their roots are forbidden as well, including the seeds and saplings from which the mature plants grow. Therefore, no challenge can be raised, since they had a time when they were fit, before taking root.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר – וקא סלקא דעתך שאין נאסרין אלא גידוליהן ולכן לא היתה להן שעת הכושר.
זאת אומרת – מדלא פריך הכי שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה י״מ דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת וכך שמעתי אבל א״א להעמידה דמיבעי לן לפרושי הכי מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו ולא משנזרעו וכמה גמגומים יש בה חדא דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד וכן כלאים כ״ז שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף אין לא הוסיף לא מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין עיקר לא ולשון עיקרן משמע כדפרישית דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר זאת אומרת כלאי הכרם בהשרשה נאסרו.
עיקרן נאסרין – אומר ר״י שגם הגבעולים והקש שגדל ממנו נאסר כדאמרינן לקמן (דף כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ וקשה לר״י דבפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ. ושם) גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו׳ מפרש רב יהודה אפי׳ לא אכל אלא חבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה וכלאים ושביעית הוי חזקה פי׳ אע״פ שבכל אלו אין יכול לאכול רק העצים שהפירות אסורין אלמא עצי כלאים שרו ואומר ר״ת דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים אבל אותן שגדילין אחרי כן אסורין מאחר שהוסיף מאתים.
הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם השרשה – והא דאמרינן בפ״ק דמנחות (דף ו. ושם) גבי טריפה דכלאים לא היה להם שעת הכושר התם קאי על משקה ישראל ומשקה לא היה לו לעולם שעת הכושר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אדא בר אהבה כלאי כרם עיקרן נאסר. מתיב רב שמעיה בר זעירא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים [אסור], הוסיף אין לא הוסיף לא. אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד, זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא.
זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר – פירוש: דהוה ס״ד שלא אסר הבורא אלא הגידולין שיגדלו בכלאי הכרם אבל העיקרין שהיו מותרין קודם זריעה לעולם אינן נאסרין אך אם יתוסף האיסור בהם באחד ומאתים כדין כל תערובת כלאי הכרם שמתערבין בדבר המותר ואוסרין אותן והשתא אמר שגם העיקרין שהיו מותרין נאסרין בהשרשה בלי שום גידולי איסור שיתוספו בהם.
והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה – וא״ת והא אמרינן בפ״ק דמנחות דטריפה לימסר לגבוה ליכא למילף מכלאי הכרם דמה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר. א״ל דהתם איירי בענבים של נסכים שהגרעון לא היתה להן שעת הכושר:
בד״ה הואיל והיתה כו׳. נ״ב לשון תוס׳ בפרק כל הבשר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה הקשה רבי משה כהן דבפרק קמא דמנחות אמר אי ממשקה ישראל ה״א היכא דלא היתה להן שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והכא משמע דהיה להן שעת הכושר וי״ל דהתם איירי ביין שעושין ממנו נסכים למזבח דבעי שיהא ממשקה ישראל ואותו לא היה לו שעת הכושר דמה שגידל אחר זריעת הכלאים. הוא אוסר ואותו לא היה לו שעת הכושר ומה שגידל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובת שנתערב עם מה שגידל אח״כ והגרעינין שנזרע הוא דהיתה לו שעת הכושר ודו״ק:
גמ׳ זאת אומרת כלאי כרם כו׳ הואיל והיתה להן שעת הכושר כו׳ כתב מהרש״ל מכאן יש להקשות אמאי לא אמר מיד כלאי כרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו׳ ונ״ל ליישב כו׳ עכ״ל והאריך ע״ש ולפום חורפיה לא עיין שם בסוגיא דפרק כל הבשר דמוכח שם בהדיא דחדא מתרתי אפילו אי לא הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו דמה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע אבל השתא דחדא מתלתא הוא כיון דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו וכ״כ התוס׳ שם בהדיא דבחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו אפילו לא הדר דינא דהכי משמע התם מתוך הסוגיא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה עיקרן נאסרין כו׳ דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים כו׳ עכ״ל והשתא בכלאים אין חילוק בין פרי לעצים דבהוסיף מאתים תרוייהו אסירי ובלא הוסיף תרוייהו שרי ובערלה ושביעית ודאי דמייתי שפיר ראיה דחבילי זמורות הוה חזקה דעצים וזמורות לגמרי שרי ופירות אסורין ובכלאים נמי כתבו התוס׳ שם ובפ׳ חזקת הבתים דאורחא דמילתא דפרי הוסיף ר׳ ולא העצים והזמורות וק״ל:
ברש״י זאת אומרת. משום דאכתי לאו בשר בחלב. עי׳ מנחות קא:
ושואלים: וליפרוך [ושיקשה שם]: מה לכלאי הכרם — שכן לא היתה לו שעת הכושר, שהרי משעה שהחלו הכלאים לצמוח בכרם נאסרו! אמר ר׳ אדא בר אהבה: זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין כלומר, לא רק החלק שגדל כתוצאה מזריעת הכלאים, אלא גם הגרעין והשתיל עצמו שממנו צמח, הואיל והיתה להן לגרעין שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) קודם השרשה, ונמצא שגם בכלאי הכרם יש שעת הכושר.
The Gemara continues. Let Isi ben Yehuda challenge: What comparison can be made to diverse kinds in a vineyard, as the forbidden produce had no time that it was fit because the prohibition came into effect as soon as the produce began to grow? Rabbi Adda bar Ahava said: Apparently, since this question was not asked, that is to say that with regard to diverse kinds in a vineyard, their roots are forbidden as well, including the seeds and saplings from which the mature plants grow. Therefore, no challenge can be raised, since they had a time when they were fit, before taking root.
רש״יתוספותראב״ד כתוב שםההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מֵתִיב רַב שְׁמַעְיָה הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם אִם הוֹסִיף מָאתַיִם אָסוּר הוֹסִיף אִין לֹא הוֹסִיף לָא.

Rav Shemaya raised an objection based on what was taught in a mishna: With regard to one who transfers a perforated pot with seeds in it into a vineyard, if the size of the seeds growing in the pot increases by one two-hundredth of their previous size, such that the permitted portion is not two hundred times the forbidden, newly grown portion, then the mixture is prohibited due to the prohibition against planting diverse kinds in a vineyard. The forbidden portion is nullified only if it comprises less than one two-hundredth of the mixture. The Gemara reads precisely: If it increases, yes, it is prohibited; if it does not increase, no, it is not prohibited. Apparently, only additional growth is prohibited, and not the seeds themselves.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך עציץ
עציץא(פסחים כה.) מתיב רב שמעיה בר זירא מהא דתנן (כלאים פרק ז) המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור (כתובות לט.) אונס שותה בעציצו פיר׳ גסטרא בל׳ ישמעאל נקרא אציץ וכבר פי׳ בערך גסטר (א״ב תרגום בפסוק ותלבש אסתר מלכות הוה מקלקלא בריע עציצא).
א. [מילטער.]
המעביר עציץ נקוב בכרם – וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היו בו קצ״ט שיעורים כתוספת זו ועכשיו יש בו מאתים אסורין לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר לבד האיסור לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה וכלאים שכפל את אסוריו שאסורין בהנאה כפל את עלייתן ודוקא נקט נקוב דיונק מקרקע דרך אויר.
לא הוסיף לא – אלמא אין הזריעה נאסרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] על כך רב שמעיה ממה ששנינו במשנה: המעביר עציץ נקוב שזרעים בתוכו בכרם, אם הוסיף העציץ במשך הזמן מאתים כלומר, אחד ממאתים על גידולו הקודם ואין בחלק המותר כדי מאתים על חלק האיסור, שחלק זה שוב אינו בטל בכמות ההיתר שיש בכל הצמח — אסור משום כלאים. ונדייק: הוסיף — אין [כן, נאסר], לא הוסיף — לא! משמע שבכלאי הכרם אין עיקרם נאסר אלא בתוספת הגדילה בלבד!
Rav Shemaya raised an objection based on what was taught in a mishna: With regard to one who transfers a perforated pot with seeds in it into a vineyard, if the size of the seeds growing in the pot increases by one two-hundredth of their previous size, such that the permitted portion is not two hundred times the forbidden, newly grown portion, then the mixture is prohibited due to the prohibition against planting diverse kinds in a vineyard. The forbidden portion is nullified only if it comprises less than one two-hundredth of the mixture. The Gemara reads precisely: If it increases, yes, it is prohibited; if it does not increase, no, it is not prohibited. Apparently, only additional growth is prohibited, and not the seeds themselves.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רָבָא תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי כְּתִיב {דברים כ״ב:ט׳} הַזָּרַע וּכְתִיב הַמְּלֵאָה הָא כֵּיצַד בזָרוּעַ מֵעִיקָּרוֹ בְּהַשְׁרָשָׁה גזָרוּעַ וּבָא הוֹסִיף אִין לֹא הוֹסִיף לָא.

Rava said: Two verses are written about this halakha, i.e., two separate terms in one verse indicate two separate prohibitions. The verse states: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed; lest the fullness of the seed which you have sown be forfeited together with the increase of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). It is written: “The seed,” indicating that it is prohibited once it is planted and takes root, and it is written: “The fullness,” indicating that it is prohibited only if it has grown. How can these two terms be reconciled? If it were planted initially in the vineyard, it becomes prohibited immediately upon taking root. If it were planted elsewhere and brought into the vineyard later, such as in a perforated pot, then the following distinction applies: If its size increases in the vineyard, yes, it is prohibited; if its size does not increase, no, it is not prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא1 אמר אסורה איפשר וקא מיכוון2 לא איפשר וקא מיכוון כולי עלמא לא פליגי דאסיר לא איפשר
ולא קא מיכוון כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאיפשר ולא קא מיכוון איכא דאמרי איפשר ולא קא מיכוון הינו פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון לר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור והילכתא כרבא:
1. ורבא: דפוסים: רבא.
2. מיכוון: וכן כ״י אוקספורד. כ״י גינצבורג, דפוסים: ״מיכוין״ וכן בסמוך.
מליאה – גידולין.
הזרע – הראשון.
זרוע מעיקרו – בכרם בהשרשה כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת מיהו קודם השרשה כמאן דמנחא בכדא דמי.
זרוע ובא – קודם לכן הוסיף אין לא הוסיף לא דכתיב מלאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד יודע תוספת זה שאם תאמר על ידי מדידה קשה הדבר למדוד ועוד שאין אדם מעמידו לשם אלא א״כ דעתו לפרוק עול מצוה מעליו עד שיתן לב בכך שאלו היה לבו נוקפו אף הוא היה מוזהר בכך ועוד שאף הוא גדל מלמטה במקום שאין העין שולטת בו וכן שהוא גדל ג״כ בעובי שמדידה אין העין שולטת בו ומתוך כך פירשו בתלמוד המערב בידיעת דבר זה עוקר אחד ומניח אחד כל מה שזה פוחת זה מוסיף כלומר עוקר אגודה של ירק בשיעור אותה שבעציץ או אותה שבעציץ ושוקלן בשעת עקירה ומניחם להתיבש כשיעור מה שעמד העציץ נקוב לשם ואם פיחתו ממשקל שבשעת עקירה ליטרא ידע שבשיעור זמן זה הוסיף במשקל ליטרא גם כן וכל שהוא במאתים ליטראות קדש ויתר מכאן לא קדש וגדולי המחברים כתבו שמניחם להתיבש מכל וכל ואם יבשו מכל וכל עד שלא נשאר בו שום לחות למאה שעות הרי יש שם מאתים חצאי שעות ובשיעור זה היה גידולם ואם עמד שם חצי שעה הרי הוסיף במאתים וקדש ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גדולי המפרשים:
זרוע מעיקרא בהשרשה – פי׳ אם זרעו ממש בכרם בהשרשה ואם יש בכל העיקרים אחד ממאתים וכל שכן במאה הכל נאסר כל מה שבכרם אבל אם ההיתר מוסיף על האיסור באחד ומאתים הכל מותר אבל אם היה זה האוסר זרוע ובא כגון הא דעציץ נקוב אין העיקר שנתגדל במקום היתר אוסר אלא התוספת שמוסיף שם בכרם דתוספת זה בזרוע ובא בגידול כולו בזרוע מעיקרא זה הכלל אינו נאסר אלא מה שמתגדל בכרם לאחר היותו כלאי׳ רק הזרע בזרוע מעיקרא ואם התוספת הזה במאתים אסור באחד ומאתים הכל מותר (ח״י). והא דמשמע הכא דעצי כלאי הכרם אסורין דהכא אמרינן דעיקרן נאסר וכן לקמן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו׳ ואלו בפרק האשה שנפלו לה נכסים אמרינן עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה לאו למימרא שיהא מותר בעצים אלא דאפילו אכילה באיסור חשיבא אכילה בכלאי הכרם כיון דאי בעי אידך מצי למעקרינהו ולמזרע של היתר וכן פי׳ רבינו האי גאון ז״ל וכדכתי׳ בפרק חזקת בס״ד:
בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה דוקא בשאמר לו הבא עלין של ע״ז אבל אם אמר לו עלין של אילן פלוני ולא מצא אלא של ע״ז והביא מותר והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע״ז כגון שאמר לו הבא מעלין של ע״ז אבל אם אמר לו הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע״ז. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין מעשה בבן דמא בן אחותו של ר׳ ישמעאל שהשיכו נחש ובקש להתרפאות ע״י יעקב בן איש כפר סכניא ולא הניחו ר׳ ישמעאל התם נמי הא גרסינן בירושלמי מעשה בבן דמא שהכישו נחש ובא יעקב איש סכניא לרפאותו משמו של אותו האיש וכו׳ ובהא איתרצה נמי ההיא אידך דבפרק אין מעמידין ר׳ אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקיה דהא לא אסר ר׳ ישמעאל אלא משום ע״ז ואע״ג דבעצי אשרה אין כאן ע״ז עצמה אפי״ה אסור משום דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דע״ז וכל אבזרייהו קאמר רחמנא כדאשכחן נמי גבי גלוי עריות מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא אפילו בלאו דלא תקרבו אמרו יהרג ואל יעבור:
אפי׳ הוא נוטל את נפשך – וכי תימא מנ״ל דבע״ז היא א״ל הפך קבלת מלכות שמים דלעיל מיניה אי נמי כיון דכתיב וחי וכתיב לא תחללו שדי׳ לא תחללו אחמור שבהן שהן שלש אלה. ה״ג וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורשה ונערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה וכו׳. וה״פ וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה והא אינן דומין כלל ואין ענינן אחד ואעפ״י שבא ללמד איזה ענין אין זו מדה בתורה שיביא ענין אצל ענין שלא לצורך עצמו אלא ללמד לאחר כל שיש לאותו ענין מקום קבוע לעצמו ואם רוצח למד מנערה יכתוב הדין ההוא בפי׳ בפרשת הרוצחין ואם נערה למדה מרוצח יכתוב ג״כ הדין בפי׳ ומה ענין הדמיון ולא פירש. אלא על כרחינו אחד מהם בא ללמד על חבירו וכיון שכתבן שניהן נמצא על כרחין אף למד ולכך מדמין לפי שזה למד מזה וזה מזה ועשה משתי פרשיות אחת כדרך התורה שסומכת ענין לענין לצורך עצמו וכן הוא בכאן (ח״י):
אמר רבא: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בדין כלאי הכרם, ושני מיני איסורים הם ״לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם״ (דברים כב, ט), אם כן כתיב [כתוב] שם ״הזרע״ וכתיב [וכתוב] ״המלאה״ (הגידולים), הא כיצד? שהיה זרוע מעיקרו בכרם — נאסר מיד בהשרשה. ואילו צמח שהיה זרוע ובא קודם לכן, ורק מכניסים אותו לכרם (בעציץ נקוב וכדומה), אם הוסיף וגדל בכרם — אין [כן] נאסר, לא הוסיף — לא.
Rava said: Two verses are written about this halakha, i.e., two separate terms in one verse indicate two separate prohibitions. The verse states: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed; lest the fullness of the seed which you have sown be forfeited together with the increase of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). It is written: “The seed,” indicating that it is prohibited once it is planted and takes root, and it is written: “The fullness,” indicating that it is prohibited only if it has grown. How can these two terms be reconciled? If it were planted initially in the vineyard, it becomes prohibited immediately upon taking root. If it were planted elsewhere and brought into the vineyard later, such as in a perforated pot, then the following distinction applies: If its size increases in the vineyard, yes, it is prohibited; if its size does not increase, no, it is not prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״ראָמַר רַבִּי יַעֲקֹב א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה הֵיכִי דָמֵי אִי נֵימָא דְּאִיכָּא סַכָּנָה אֲפִילּוּ עֲצֵי אֲשֵׁירָה נָמֵי וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה אֲפִילּוּ כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה נָמֵי לָא.

The Gemara discusses another matter pertaining to deriving benefit. Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said with regard to objects from which it is prohibited to derive benefit: One may heal oneself with any substance except for wood of a tree designated for idolatry [asheira]. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say it is a case in which there is danger to a person’s life, then it is permitted to use even the wood of an asheira. And if it is a situation where there is no danger, then all the prohibited substances in the Torah also may not be used, as one may not derive benefit from them.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי פסחים כה ע״א-ע״ב1} גרסינן בפסחים בפרק כל שעה אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה היכי דאמי אי דאיכא סכנה אפילו בעצי אשרה [נמי]⁠2 ואי דליכא [סכנה]⁠3 אפילו בכל איסורין שבתורה נמי לא לעולם דאיכא סכנה ואפילו הכי בעצי אשרה לא דתניא ר׳ אליעזר אומר אם נאמר {דברים ו:ה} בכל נפשך למה [נאמר בכל מאדך] כו׳4. כי אתא ראבין אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה הא דאמרן. גילוי עריות ושפיכות דמים דתניא רבי אומר {דברים כב:כו} כי כאשר יקום איש על רעהו וג׳5 וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורסה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש נערה מאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור [אף נערה מאורשה יהרג ואל יעבור]⁠6 ורוצח גופיה מנא לן סברא הוא כי ההוא דאתא לקמיה דראבא אמר ליה [אמר לי] מארי דוראי7 זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אמר ליה ליקטלך ולא תקטליה8 מאי חזית די-דמא דידך סומק טפי9 דילמא דמא דחברך סומק טפי10. מר בר רב אשי אשכחיה לראבינא דקא שאיף לה לברתיה גרקי11 דערלה אמר ליה אימור דאמור12 רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי13 אמור אמר ליה האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא.
1. וברי״ף פסחים פרק ב (דף ה ע״ב-ו ע״א).
2. נמי: כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, דפוס קושטא, כפי שחסר בה״ג.
3. סכנה: כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים.
4. למה נאמר בכל מאדך וכו׳: כ״י גינצבורג, דפוסים. כ״י סוטרו עד: ״למה כו׳⁠ ⁠⁠״. כ״י אוקספורד עד: ״נפשך וכול׳⁠ ⁠⁠״.
5. וג׳: כ״י גינצבורג, דפוסים ממשיכים: ״ורצחו נפש וגו׳⁠ ⁠⁠״. דפוס קושטא ממשיך: ורצחו נפש.
6. אף...יעבור: כ״י גינצבורג, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
7. אמר לי מארי דוראי: כ״י גינצבורג, דפוס קושטא, וכן ברי״ף פסחים שם. כ״י סוטרו: מרי דוראי. דפוסים: אמר ליה מרי דוראי אמר לי.
8. ליקטלך ולא תקטליה: חסר בכ״י גינצבורג, דפוס קושטא. דפוסים: ליקטלך ולא תקטול.
9. טפי: כ״י גינצבורג, דפוסים, כבה״ג. חסר בכ״י סוטרו, דפוס קושטא. ראה גם נוסחאות במקביל ברי״ף פסחים שם.
10. וגילוי עריות ושפיכות דמים עבודה זרה...טפי: כ״י אוקספורד רק: ״כול׳⁠ ⁠⁠״.
11. גרקי: וכן כ״י אוקספורד, כבערוך. כ״י גינצבורג, דפוסים: ״בגוהרקי״. דפוס קושטא: גהרקי.
12. דאמור: וכן כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, וברי״ף פסחים שם. דפוסים: דאמרי.
13. מי: דפוס קושטא: מאי. כ״י אוקספורד לפני הגהה: ״לא״.
בכל מתרפאין – אפילו באיסורי הנאה.
חוץ מעצי אשירה – נראה לר״י דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה כגון על ידי שדים או שום דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע״ז וגבי בן דמא בע״ז פרק שני (דף כז: ושם) שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר׳ ישמעאל משום דאפיקורסות משכא ומפרש בירושלמי בפ׳ שמנה שרצים שהיה רוצה ללחוש לו בשם זר אבל ע״י תחבושת שרי כדאמרי׳ התם (עבודה זרה כח.) דר׳ אבהו רמא ליה יעקב אפיקורסא סמא אשקיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה שאמרנו שאין מתרפאין בשל עבודה זרה אף במקום סכנה לא סוף דבר כגון עבודה זרה כגון לחישה בשם אדם או בשם מלאך או בשם כוכב או בשם כומרי עבודה זרה ושאר דרכים שבעבודת האלילים אלא איסור זה בעבודה זרה ובכל אבהא ואבזרהא והילכך אין מתרפאין בעצי אשרה אף בסתם וכן הדין בגילוי עריות שלא סוף דבר בערוה ממש אלא אף בחלקים ממנה ואשרה מיהא י״מ דוקא בשאומר לו הבא לי מאשרה פלונית אבל אמר לו סם זה סתם ולא מצאו ממנו אלא בבית עבודה זרה מותר ויש חולקין מכח תלמוד המערב שבשני של עבודה זרה וכבר כתבנוה שם וכן כל מה שצריך לבאר בשמועה זו דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכן בשאר מצות על איזה צד יהרג ואל יעבור ועל איזה צד יעבור ואל יהרג ודין אם בצנעה אם בפרהסיא ואם בשעת השמד ואם שלא בשעת השמד ודין דחיית נפש מפני נפש על איזה מותר ועל איזה אסור ועבירה שניתן להצילו בנפשו ושלא ניתן להצילו בנפשו כבר ביארנו הכל בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:
אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה – אוקי ליה בגמ׳ בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע״ז וזהו מדמה התוס׳ למה שאמרו בפ׳ אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר׳ ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר׳ ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע״ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע״י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע״ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס׳ והרא״ה ז״ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי׳ שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע״ז. וכתב הרי״ט ז״ל ובודאי לדידי׳ בשיטת התוס׳ והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז״ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע״כ לרי״ט ז״ל. והרשב״א ז״ל כתב במסכת ע״ז בפ׳ אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע״ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אף על פי שמביאין לו מע״ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו׳ עכ״ל ז״ל. וכן כתב הרא״ש ז״ל בשיטת התוס׳.
כי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים – כתב הרי״ט בשם רבו הרא״ה ז״ל שאמר בשם רבו ז״ל דמילתא פסיקת׳ קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי׳ לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית׳ במסכת קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע״ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י״ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג״ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי׳ כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי׳ דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז״ל ונר׳ שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו.
יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו – פי׳ כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ״מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג״כ אפי׳ שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג׳ עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב׳ שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א״נ שעת השמד דאפי׳ בצינעא ואפי׳ אערקת׳ דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי׳ מישראל. ונרא׳ דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי״ט ז״ל. וכתב עוד בשם הרא״ה ז״ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי׳ כגון ישראל שבא על א׳ מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג״כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג״ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי׳ בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג״ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי״ט ז״ל העלה עיקר כסברא הראשונה.
בד״ה חוץ מעצי כו׳ שאין יכול להרפא משאר עצים אלא בזה כו׳ עכ״ל ר״ל דאי יכול להרפא גם משאר עצים היה שרי דלא אתי למטעי דומיא דתחבושת דשרי ועי׳ בר״ן וק״ל:
א ועוד בעניני איסורי הנאה. אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן: בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעצי אשירה (עצים המשמשים לעבודה זרה). ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי נימא דאיכא [אם תאמר שיש] סכנה נפשות בדבר — אפילו עצי אשירה נמי [גם כן] מותר להתרפא בהם! ואי [ואם] במקום דליכא [שאין] בו סכנהאפילו כל איסורין שבתורה נמי [גם כן] לא יהנה מהאיסור?!
The Gemara discusses another matter pertaining to deriving benefit. Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said with regard to objects from which it is prohibited to derive benefit: One may heal oneself with any substance except for wood of a tree designated for idolatry [asheira]. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say it is a case in which there is danger to a person’s life, then it is permitted to use even the wood of an asheira. And if it is a situation where there is no danger, then all the prohibited substances in the Torah also may not be used, as one may not derive benefit from them.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לְעוֹלָם דְּאִיכָּא סַכָּנָה ואפי׳וַאֲפִילּוּ הָכִי עֲצֵי אֲשֵׁירָה לָא דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם נֶאֱמַר {דברים ו׳:ה׳} בְּכׇל נַפְשְׁךָ לָמָּה נֶאֱמַר בְּכׇל מְאוֹדֶךָ וְאִם נֶאֱמַר בְּכׇל מְאוֹדֶךָ לָמָּה נֶאֱמַר בְּכׇל נַפְשְׁךָ.

The Gemara answers: Actually, it is referring to a case where there is danger, and even so, one my not derive benefit from the wood of an asheira. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul,” why is it stated: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי פסחים כה ע״א-ע״ב1} אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה דתניא ר׳ אליעזר2
1. מובא גם ברי״ף עבודה זרה פרק ב (דף ט ע״א).
2. ר׳ אליעזר: דפוס קושטא: רבי אלעזר.
למה נאמר בכל מאודך – יאמר החביב משניהן ודיו ומפרש לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהן לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך והמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך וכו׳. נראה דלמאי דס״ד שאין שום אדם שממון חביב עליו מגופו אפ״ה הוצרך להאריך בכל זה משום דהשתא לא פסיקא ליה פשטא דקרא דבכל נפשך דאיירי אפילו נוטל את נפשך דהא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואשכחן לרבי ישמעאל בפ׳ אין מעמידין דף כ״ז דלא שאני ליה בין עכו״ם לשאר עבירות ואכולהו כתיב וחי בהם וע״ש בתוס׳ אלא דר׳ אליעזר הכא הוא דפליג אדרבי ישמעאל וקי״ל כוותיה ואיהו דדריש ליה מהאי קרא וקשיא ליה ממ״נ אם נאמר דבכל נפשך היינו אפילו נוטל את נפשך אם כן למה נאמר בכל מאודך ולמאי דס״ד שאין לך שום אדם שממון חביב עליו יותר מגופו כדכתיב כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ומש״ה מסיק ואם נאמר בכל מאודך דמשמע מזה דלא דרשינן אפילו נוטל את נפשך משום דכתיב וחי בהם כרבי ישמעאל אם כן למה נאמר בכל נפשך ואיתורא דבכל קשיא ליה דלא לכתוב אלא בנפשך ובכל מאודך וע״ז מסיק שפיר דלעולם קרא דבכל נפשך ע״כ אתי לרבי אבהו דאפילו נוטל את נפשך ושאני ליה בין עכו״ם לשאר עבירות ודלא כר״י אלא דאפילו הכי איצטריך למיכתב נמי ובכל מאדך משום דיש לך מיהא שום אדם בעולם שממון חביב עליו מגופו ודיברה התורה גם כן נגד המיעוט כן נראה לי נכון ודו״ק:
ברש״י ד״ה הואיל. ובתוספו׳ שם ד״ה פיגול:
ומשיבים: לעולם מדובר כאן דאיכא [שיש] סכנת נפשות, ואפילו הכי [כך] עצי אשירה לא יהנה מהם. דתניא הרי שנינו בברייתא], ר׳ אליעזר אומר: אם נאמר ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״ (דברים ו, ה), למה נאמר ״בכל מאדך״. ואם נאמר ״בכל מאדך״, למה נאמר ״בכל נפשך״? שיש כאן לכאורה כפל לשון או יתור.
The Gemara answers: Actually, it is referring to a case where there is danger, and even so, one my not derive benefit from the wood of an asheira. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul,” why is it stated: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא לוֹמַר לָךְ אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר בְּכׇל נַפְשְׁךָ וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר בְּכׇל מְאוֹדֶךָ.

Rather, it is to tell you that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase: “With all your might,” to mean: With all your possessions. Apparently, there are circumstances in which a person must be prepared to die rather than be healed with a prohibited substance.
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אומר אם נאמר {דברים ו:ה} בכל נפשך למה נאמר {דברים ו:ה} בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך לומר לך אם יש לך1 אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך2. כי אתא ראבין אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין3 חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה הא דאמרן גלוי עריות ושפיכות דמים4 מאי היא דתניא5 ר׳ אומר {דברים כב:כו} כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה6 וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורסה7 אלא [הרי8] זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורסה9 מה נערה מאורסה10 ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש11 נערה מאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבר אף נערה מאורסה12 יהרג ואל יעבר13 ורוצח גופיה מנא לן סברא הוא
כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמ׳ ליה אמר לי מארי דוראי זיל קטליה לפלוניא ואי לא14 קטילנא לך אמר ליה ליקטלך ולא תיקטליה15 [מאי]⁠16 חזית דדמא דידך17 סומק טפי18 דילמא דמא דחברך19 סומק טפי: מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שאיף לה20 לברתיה גורקי21 דעורלה22 אמר ליה אימור23 דאמור24 רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה25 [מי אמור26 אמר ליה27 האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה28] דמיא29 ואיכא דאמרי הכי אמר30 ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא:⁠31
1. לך: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה.
2. שממונו...מאדך, שגופו...נפשך: גג, גד, גטו, גיח: ״שגופו... נפשך, שממונו...מאדך״. ראה נוסחאות במקבילים שברי״ף עבודה זרה פרק ב (ט עמ׳ א); יומא (ד עמ׳ א).
3. מתרפאין: גד גיח: ״מתרפאין במקום הסכנה״, וכן בר׳ יונתן.
4. ושפיכות דמים: חסר ב-גד, גיח.
5. דתניא: גטו: ״תניא״.
6. כי כאשר...הדבר הזה: גג עד: ״נפש וכו׳⁠ ⁠⁠״. גטו, כ״י קרפנטרץ, דפוסים עד: ״נפש״.
7. מאורסה: גי, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״המאורסה״.
8. הרי: חסר רק בכ״י א.
9. מקיש רוצח לנערה מאורסה: כ״י קרפנטרץ: ״מקיש נערה המאורשה לרוצח ומקיש רוצח לנערה המאורשה״.
10. מאורסה, מאורסה: כ״י נ: ״המאורסה, המאורסה״. כ״י קרפנטרץ: ״המאורשה, המאורשה״.
11. רוצח... ומקיש: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר גם ב-גג, גד, גי, גיח גכה, כפי שחסר גם ברי״ף עבודה זרה שם.
12. מאורסה, מאורסה: כ״י נ: ״המאורסה, המאורסה״. כ״י קרפנטרץ: ״המאורשה, המאורשה״.
13. יהרג ואל יעבר: כך בכל כה״י ובמקביל ברי״ף ע״ז שם. דפוסים: תהרג ואל תעבור. ראה תוס׳ פסחים פב ע״א ד״ה מה.
14. ואי לא: כ״י א משובש: ״ואלא״.
15. ליקטלך ולא תיקטליה: גד, גיח, כ״י נ. דפוסים: לקטלך ולא תקטליניה. וכן במקביל ברי״ף יומא (ד ע״א). חסר ב-גג, גי, כ״י א, כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא. ראה גם נוסחאות במקביל ברי״ף ע״ז שם.
16. מאי: רק כ״י א: ״מי״.
17. דדמא דידך: כ״י קרפנטרץ: ״דדמך״. כ״י א לפני הגהה: ״דדמא דההוא גברא״. ראה גם נוסחאות במקביל ברי״ף ע״ז שם.
18. טפי: גג אחרי הגהה, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, כבה״ג. חסר ב-גד גי גיח גכה.
19. דחברך: וכן ב-גי. גד, גיח: ״ההוא חברך״. גג, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״דההוא גברא״, וכן בכ״י א לפני הגהה, אלא שמקומו שם לעיל, במקום ״דידך״. דפוסים: דהאיך.
20. שאיף לה: גג, גי, כ״י קרפנטרץ: ״שייף ליה״. גיח: ״שייף לה״. כ״י נ רק: ״שאיף״.
21. גורקי: גד, גיח גכה: ״גרקי״, וכן ב-גג, גי לפני הגהה, כבערוך. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״בגוהרקי״, וכן גי אחרי הגהה. גג אחרי הגהה: ״בגרקי״. ראה גם נוסחאות במקביל ברי״ף ע״ז שם. בגליון כ״י א נוסף תרגום המילה באותיות ערביות.
22. דעורלה: גד, גיח: ״ערלה״.
23. אימור: כ״י קרפנטרץ: ״אימר״.
24. דאמור: חסר ב-גד.
25. בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה: גג: ״היכא דאיכא סכנה היכא דליכא סכנה״.
26. מי אמור: גד (קרוע, אך ככל הנראה גרס): ״מאי״.
27. ליה: חסר ב-גטו.
28. מי...הסכנה: חסר רק בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
29. כשעת הסכנה דמיא: גג: ״סכנתא היא״.
30. אמר: גד, גטו, גיח: ״קאמ׳⁠ ⁠⁠״. דפוסים: קאמר.
31. בכ״י קרפנטרץ, דפוסים נוסף כאן מאמר מהגמרא לעיל כד ע״ב: אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמ׳ דלא כתיבה בהו אכילהדפוסים חסר ״מאי טעמ׳⁠ ⁠⁠״). איננו בקטע המקביל ברי״ף עבודה זרה פרק ב גם בדפוסים. ברא״ש כאן הזכיר איסור כלאים אפילו שלא כדרך הנאתן, אך לא הביא מימרה זו. ראה רמב״ם משנ״ת הל׳ יסודי התורה (ה:ח).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו — לכך נאמר ״בכל נפשך״, שצריך למסור את נפשו. ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו — לכך נאמר ״בכל מאדך״, שמתפרש: בכל ממונך. ומכל מקום, למדנו שלעניינים מסויימים חייב אדם למסור נפשו ולא יתרפא מאיסור.
Rather, it is to tell you that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase: “With all your might,” to mean: With all your possessions. Apparently, there are circumstances in which a person must be prepared to die rather than be healed with a prohibited substance.
רי״ףראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דבַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מע״זמֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת

When Ravin came from the Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One may heal oneself with any substance from which one may not derive benefit, except for idolatry or forbidden sexual relations
עין משפט נר מצוהראב״ד כתוב שםרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע״א וג״ע וש״ד. ולא מבעיא מפלח ע״א וגלוי ערוה ומשפך דמים דאסור. אלא ליהנות מינייהו בכולם בעולם אפי׳ להתרפאות אסור. דא״ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ה״ד אי דאיכא סכנה אפי׳ עצי אשרה. אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא. לעולם דאיכא סכנה ואפ״ה עצי אשרה לא. והא עצי אשרה אי אכיל מינייהו אי שאיף בהו לא פלח ע״א. אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר. ואפ״ה אסור. וכן בג״ע וכן בש״ד דא״ר יהודה אמר רב (סנהדרין ע״ה א׳) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר כו׳.
אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ול״ש באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל. ולא מבעיא היכא דאתי ארמי ובעי לעבורי לישראל אמצות. אלא אפי׳ להנאתו של מעביר אסור. דהא עצים להתרפאות מהן ליכא דבעי לעבורי מילתא. וחולה להנאת עצמו ורפואתו קעביד. ואפ״ה אסור. וכן המעלה לבו טינ׳ הנא׳ עצמו ופקו״נ הוא ואפ״ה אסור. ואמרינן קדושין (ד״מ ע״א) רב כהנא תבעתיה ההוא מטרוניתא סלק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא. ור׳ צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא. וכולהו סכיני נפשייהו ומייתו נפשייהו לקטלא. ואס״ד להנאת עצמו של ארמי מותר היכי מסכני נפשייהו. וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת. מדת חסידות היא לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים. כדאמרין הזריז ה״ז משובח והנשאל מגונ׳ והשואל ש״ד וכ״ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו. אלא ש״מ שלשה עבירות חמורות הללו לעולם אסור ואפילו להנאה.
ואשכחן נמי במרדכי דסכין נפשי׳ וכל ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה והתם להנא׳ עצמו ולכבודו הוא. כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן. וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן.
ואי קשיא לך והא אסתר ג״ע הוה. והתם מסקינן עלה להנאת עצמן מותר. לא קשיא דארמי הבא על בת ישראל בזנות גזרת ב״ד של שם בלחוד הוא. וליכא קרא לאיסורא. וולדה נמי כשר כדאיתא בדוכת׳ והתם דרך זנות הוה שהרי מקבץ הכל ומחליף ובועל.
וא״ת שהיה דרך חיתון לאסתר מדכתיב וישם כתר מלכות בראשה. חתון באונס ליכא. ועוד חתנות דארמי נמי כשאר עבירות הוא. ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל. אי נמי ישראל הבא על ארמית דחייבי מיתות הוא. דהא קנאים פוגעים בו. ומחייבי כריתות נמי חשיב. דאדכריה רב לגמרי׳ יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה. אבל חתנות דארמי בבת ישראל כשאר עבירות מלא תתחתן בם. והכי נמי מפורש בגמרא בפרק בן סורר (דע״ג) דחייבי לאוין לא אתו מנערה המאורסה אלא חייבי מיתות וחייבי כריתות,
ואי קשיא לך והא אמרינן גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו התם נמי לאו ע״א ואבק ע״א הוא. אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכי בכל המצות. אבל לאוין דע״א כלן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בג״ע.
וזו היא ששנויה בסיפרא שבת הותרה מכלל׳ נערה המאורסה לא הותר׳ מכלל׳. ופרישו עלה בירוש׳ זאת לזומרת שאין מתרפאין מג״ע. שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכותה נערה המאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפאות. ומדקתני לא הותרה מכללא אף להנאת עצמן במשמע וליכא למינדא מינה:
כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר׳ יוחנן: — בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות
When Ravin came from the Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One may heal oneself with any substance from which one may not derive benefit, except for idolatry or forbidden sexual relations
עין משפט נר מצוהראב״ד כתוב שםרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים כה., ר׳ חננאל פסחים כה., רי"ף פסחים כה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים כה., רש"י פסחים כה. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., תוספות פסחים כה., ראב"ד כתוב שם פסחים כה. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים כה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים כה., רמב"ן פסחים כה., בית הבחירה למאירי פסחים כה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים כה., מהר"ם חלאווה פסחים כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כה., מהרש"א חידושי הלכות פסחים כה., פני יהושע פסחים כה., גליון הש"ס לרע"א פסחים כה., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כה., אסופת מאמרים פסחים כה.

Pesachim 25a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 25a, R. Chananel Pesachim 25a, Rif by Bavli Pesachim 25a, Collected from HeArukh Pesachim 25a, Rashi Pesachim 25a, Tosafot Pesachim 25a, Raavad Katuv Sham Pesachim 25a, HaHashlamah Pesachim 25a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 25a, Ramban Pesachim 25a, Meiri Pesachim 25a, Ritva Pesachim 25a, R. Moshe Chalava Pesachim 25a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 25a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 25a, Penei Yehoshua Pesachim 25a, Gilyon HaShas Pesachim 25a, Steinsaltz Commentary Pesachim 25a, Collected Articles Pesachim 25a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144