×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן אֲבָל מִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.
The Gemara comments: The Rabbis disagree only with regard to misuse of consecrated property that applies by rabbinic law, as it was the Sages who prohibited the use of blood; however, everyone agrees that by Torah law one does not misuse consecrated property by benefiting from these remainders of blood. Clearly, the Temple treasurers would not have sold it to gardeners ab initio had the Torah prohibited the use of this blood (Tosafot).
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והוא יסוד מערבי של מזבח החיצון וסתום הוא דם העולה ושאר הזבחים שעל מזבח החיצון שנאמר בהם ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח סתם ולפי׳ א״ר ישמעאל זה מפורש וזה סתום ילמד סתום מן המפורש ורשבי״א כוליה מזבח בצפון קאי שנמצא יסוד דרומי הוא המכוון כנגד פתח אהל מועד כי כל המזבח בצפון וכשיוצא מפתח אהל מועד כנגדו דרום המזבח אינו מגיע למערבו אלא אם כן הופך פניו לצדדין מזרח ההיכל לימינו ומערב המזבח לשמאלו. דבי ר׳ ישמעאל הם חכמים הרבה ורשב״י איש אחד ומשכוה גברי לגברא ושני הכל כר׳ ישמעאל זה וזה יסוד מערבי אלו ואלו מתערבין באמה כלומר כל הדמים מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננים לזבל הנהנה מהן בלא פדיון מועלין בהן. חייבין קרבן מעילה.
תנו רבנן מועלין בדמים דברי ר׳ מאיר ור׳ שמעון וחכמים אומרים אין מועלין וסבר ר׳ מאיר מעילה זו מדרבנן אבל מדאורייתא דברי הכל אין בדם קדשים מעילה שנאמר כי נפש כל בשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר עולא פשיט ליה מדכתיב קרא לכם שלכם יהא.
אלא מדרבנן – מאן דאמר מועלין מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא.
עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין – דאי מדאורייתא לא יצאו מידי מעילה היאך נמכרין לגננין לזבל.
עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא כו׳. מכאן משמע דלא גרס׳ במעילה פרק ולד חטאת (דף יא.) מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין דאמר קרא כו׳ דמשמע הא מאן דאמר מועלין לית ליה דרשא דהנך קראי ומדאורייתא מיהא מועלין והכא משמע דלכ״ע ליכא מעילה אלא מדרבנן אלא גרס התם מאי טעמא דאמר קרא כו׳ ואכולי עלמא קאי דלית להו מעילה אלא מדרבנן ועוד דר״ש דקאמר הכא מועלין קאמר התם דבתחילתו אין מועלין יצא לנחל כו׳ אלמא ר״ש לית ליה מעילה עד לבסוף שתיקנו בו מעילה דמדרבנן היא. מ״ר:
עד כאן לא פליגי כו׳. וא״ת כי פריך בריש מעילה [ומי איכא מעילה] מדרבנן ומשני אין דאמר עולא א״ר יוחנן קדשים שמתו כו׳ ומאי קושיא והא אמרינן הכא דבדם ליכא מעילה אלא מדרבנן י״ל דקאי אקדשי קדשים ששחטן בדרום דכמאן דחנקניהו דמי ולהכי פריך ומי איכא מעילה מדרבנן כיון דכמאן דחנקינהו דמי ולהכי מייתי ליה ראיה מקדשים שמתו דהוי דומה לדומה אבל פשיטא שיש הרבה מעילות שהן דרבנן כגון ההיא דדם וההיא דמייתי בסמוך התם הנהנה מן החטאת כשהיא מתה כיון שנהנה מעל דההיא על כרחיה דרבנן כיון דחטאות המתות אין בהן מעילה וא״ת אמאי פריך בפרק בתרא דתמורה (דף לב:) גבי המקדיש עולה לבדק הבית ומי איכא מעילה מדרבנן ומאי קושיא והא הכא חזינן דאיכא בדם וי״ל דהכי פריך אמאי תיקנו מעילה כיון דבעולה איכא כבר מעילה מדאורייתא ובדילי אינשי מיניה והר״י תירץ דבדם דשמעתין ליכא מעילה כלל מדרבנן אלא לפי שב״ד מקדשין אותו קדושת דמים ומעילה דקאמר מדרבנן היינו מדאורייתא על ידי תקנת רבנן שמקדישין אותו בית דין ולהכי לא מייתי במעילה בתמורה ואין נראה לרבי כי למה יקדשום והלא בלא הקדש [הן] יכולין לתקן בו מעילה כמו שתיקנו באפר הפרה בפ׳ התכלת (מנחות נא:) וכמו חטאת שמתה דאמרינן כיון שנהנה מעל ועוד אי מעילה לא תוכל להיות בדם אלא ע״י הקדש א״כ מאי האי דפריך במעילה פ׳ ולד חטאת (מעילה יב.) על ההיא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה דפריך והרי דם דמעיקרא לית ביה ולבסוף אית ביה מעילה דתנן בתחילה אין מועלין יצא כו׳ ומאי קושיא הלא אין מועלין בדם אא״כ קדשוהו וקדשים שמתו לא שייך ביה האי טעמא ע״כ נראה כדפרישית מ״ר:
עד כאן לא פליגי אלא בדרבנן אבל בדאוריתא אין מועלין בהן – עיין מה שכתבתי בזה על המורה במעילה בפ׳ ולד חטאת.
תרומת הדשן שעל מזבח החיצון מועלין בין קודם תרומת הדשן ר״ל מלא מחתה שחותה ממנה בכל יום וצוברה על הרצפה בין לאחר תרומת הדשן וטעון גניזה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלמא שאסור בהנאה:
עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין בהם – פרש״י ז״ל עד כאן לא פליגי אלא מדרבנן דמאן דאמר מועלין בדמים מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא. ע״כ. ונראה מדבריו ז״ל שאין תוספת חומש בכל מעילה דרבנן וכן עיקר ואיכא למידק דהכא ובכמה דוכתי אשכחן מעילה דרבנן. ואילו בריש מעילה (דף ב׳) פרכי׳ בהדיא גבי הא דאמרי׳ קדשי קדשים ששחטן בדרום שיש בהם מעילה מדרבנן. ומי איכא מעילה מדרבנן. ומשנינן אין דאמר עולא אמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה. וכן במסכת תמו׳ בפ״ב (דף ל״ב) גבי המקדיש עולה לבדק הבית ומי איכא מעילה מדרבנן. ומשני ראוי למעול בה שתי מעילות קאמר תירצו בתוספות דודאי פשיטא ליה לתלמודא שיש הרבה מעילות מדרבנן והתם במעילה הכי פרכי׳ מי איכא מעילה מדרבנן בכי הא דהוי להו קדשים שמתו דהא אמרינן התם דקדשים ששחטן בדרום כמאן דחנקינהו דמי ולהכי משנינן דאין ה״נ דאפילו בכי הא איתא מעילה בדרבנן כדאמ׳ עולא אמר רבי יוחנן וכו׳ והא דמייתינן התם הנהנה מן החטאת כשהיא מתה מעל מעל מדרבנן קאמר דהא חטאות המתות אין בהן מעילה דאורייתא וההיא דפרק בתרא דתמורה אתמהי׳ עלה משום דאית בה מעילה מדאורייתא ולהכי פרכי׳ היכי תקינו רבנן בה מעילה כיון דהא אית בה מעילה מדאוריות׳ מדין עולה שהיתה כבר. ופרקינן דאין הכי נמי וראוי לשתי מעילות קאמר אחת משום עולה ואחת משום בדק הבית מדרבנן.
עד כאן לא פליגי [נחלקו] חכמים אלה אלא במעילה שהיא מדרבנן [מדברי סופרים] שגזרו חכמים מעילה בדמים, אבל מדאורייתא [מן התורה] לדעת הכל אין מועלין בהן, שאם מדין תורה יש בהם מעילה בודאי לא היו נמכרין לגננים לכתחילה (תוספות).
The Gemara comments: The Rabbis disagree only with regard to misuse of consecrated property that applies by rabbinic law, as it was the Sages who prohibited the use of blood; however, everyone agrees that by Torah law one does not misuse consecrated property by benefiting from these remainders of blood. Clearly, the Temple treasurers would not have sold it to gardeners ab initio had the Torah prohibited the use of this blood (Tosafot).
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר עוּלָּא אָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:י״א} לָכֶם שֶׁלָּכֶם יְהֵא דְּבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּנָא {ויקרא י״ז:י״א} לְכַפֵּר לְכַפָּרָה נְתַתִּיו וְלֹא לִמְעִילָה.

The Gemara asks: From where are these matters, that there is no misuse for blood, derived? Ulla said that the verse states: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours. It is not the property of the Temple; rather, it belongs to all of the Jewish people. The school of Rabbi Shimon likewise taught that the phrase “to make atonement” teaches that God says: I gave it for atonement and not for the prohibition against misuse of consecrated objects.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנא הני מילי – דאין מעילה בדמים.
לכם – ואני נתתיו לכם (ויקרא יז).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שאין מעילה בדם? אמר עולא: אמר קרא [הכתוב]: ״כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם״ (ויקרא יז, יא), ״לכם״ משמע: שלכם יהא, שאין הוא קנין ההקדש, אלא של כל ישראל הוא. דבי [בבית מדרשו] של ר׳ שמעון תנא [שנו] בדומה לזה: מה שנאמר: ״לכפר״ — הרי זה בא ללמד כי לכפרה נתתיו, ולא למעילה.
The Gemara asks: From where are these matters, that there is no misuse for blood, derived? Ulla said that the verse states: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours. It is not the property of the Temple; rather, it belongs to all of the Jewish people. The school of Rabbi Shimon likewise taught that the phrase “to make atonement” teaches that God says: I gave it for atonement and not for the prohibition against misuse of consecrated objects.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר א״קאָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:י״א} הוּא לִפְנֵי כַפָּרָה כִּלְאַחַר כַּפָּרָה מָה לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף לִפְנֵי כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה.

And Rabbi Yoḥanan said that this halakha is derived from a different phrase. The verse states: “For it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11), which indicates that it retains the same status before atonement as after atonement: Just as after atonement it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated objects, as the mitzva has been performed, so too, before atonement it is not subject to misuse of consecrated objects. As the Gemara states below, there is a general principle that once the mitzva involving a certain object has been performed, the object is no longer subject to misuse of consecrated objects.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודבי ר׳ ישמעאל פשיט ליה מלכפר לכפרה נתתיו לכם ולא למעילה ור׳ יוחנן פשיט ליה מן הוא כלומר הוא בהווייתו לעולם מה לאחר כפרה אין בו מעילה שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אף לפני כפרה כן. ואקשינן עליה והרי תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן כו׳ ונעשית מצותה ומועלין בה ושנינן שני תרומת הדשן משום דהויא היא ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד.
הוא – כי הדם הוא בנפש יכפר (שם) הוא כהוייתו לפני כפרה כלאחר כפרה לאחר כפרה אין בו מעילה דכיון דנעשית מצותו תו לא קרינן ביה קדשי ה׳.
הוא לפני כפרה כלאחר כפרה – הקשה רבינו תם דבמסכת מעילה פרק ולד חטאת (מעילה יב:) אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו וליכא למימר דההיא מעילה מדרבנן דהתנן בפרק ולד חטאת (שם יא.) דם מתחילה אין מועלים בו יצא לנחל קדרון מועלין בו ומעילה דיוצא לנחל קדרון הויא דרבנן מכלל דמעיקרא אפילו מדרבנן ליכא מעילה ותירץ דהא דאמרינן הכא לפני כפרה כלאחר כפרה היינו לאחר שחיטה דשייכא ביה כפרה אבל מחיים לא והא דפריך בריש מסכת מעילה (דף ב:) ומי איכא מעילה דרבנן ומשני אין כדעולא דאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה הוה מצי לאיתויי מדם לאחר שיצא לנחל קדרון דמועלין בו מדרבנן אלא משום דקדשי קדשים ששחטן בדרום קאמר התם כמאן דחנקינהו דמי ופריך מי איכא מעילה דרבנן בדבר דלא היו צריכין לגזור דבלאו הכי בדילי מינייהו ומייתי מקדשים שמתו דדמו להדדי והא דפריך בשילהי תמורה (דף לב:) גבי מקדיש עולה לבדק הבית מועלין בה שתי מעילות ומוקי לה מדרבנן ומי איכא מעילה דרבנן ה״פ כיון דאיכא מעילה בלאו הכי מדאורייתא משום עולה ובלאו הכי בדילי מיניה אמאי תקינו רבנן מעילה אחריתי ומשני ראוי למעול בו שתי מעילות דתיקון רבנן מעילה אעור משום דליכא מעילה מדאורייתא אלא בבשר ורבינו חיים זצ״ל פירש דיצא לנחל קדרון מועלין בו מדאורייתא לפי שבית דין מקדישין אותו וקשה אם כן במעילה פרק ולד חטאת (מעילה יב.) דקאמר ומי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה ופריך ולא והרי דם דמעיקרא לית ביה מעילה וכו׳ ומאי פריך לימא שאני התם לפי שבית דין מקדישין אותו ועוד דמה תיקן בזה אכתי אשכחן מעילה מדרבנן בפרק התכלת (מנחות דף נב.) דקאמר מעיקרא תקינו מעילה גבי אפר פרה והתם ליכא למימר תקינו ביה מעילה מחמת שהיו מקדישין אותו דאם כן הוי הקדש גמור ואיך היו מזין ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה הוא לפני כפרה כו׳ דיצא לנחל קדרון מועלין בו מדאורייתא לפי שב״ד כו׳ עכ״ל וצ״ל בשמעתין דקאמר לכ״ע מדאורייתא אין מועלין בו היינו מדין מעילת קרבן אבל אחר שב״ד הקדישו אותו קתני בפרק ולד חטאת דמועלין בו ביצא לנחל קדרון אפילו מדאורייתא ודו״ק:
ור׳ יוחנן אמר: שלמדים דבר זה מהדגשה אחרת בכתוב: אמר קרא [הכתוב]: ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (ויקרא יז, יא), ״הוא״ משמעו בהוייתו יהא, שדינו אחד תמיד, שלפני כפרה דינו כלאחר כפרה; מה לאחר כפרה לדעת הכל אין בו עוד מעילה שהרי נעשתה כבר מצותו — אף לפני כפרה אין בו מעילה.
And Rabbi Yoḥanan said that this halakha is derived from a different phrase. The verse states: “For it is the blood that makes atonement by reason of the life” (Leviticus 17:11), which indicates that it retains the same status before atonement as after atonement: Just as after atonement it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated objects, as the mitzva has been performed, so too, before atonement it is not subject to misuse of consecrated objects. As the Gemara states below, there is a general principle that once the mitzva involving a certain object has been performed, the object is no longer subject to misuse of consecrated objects.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאֵימָא לְאַחַר כַּפָּרָה כְּלִפְנֵי כַפָּרָה מָה לִפְנֵי כַפָּרָה יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה אַף לְאַחַר כַּפָּרָה יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ וְלָא וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן

The Gemara asks: But if the status of blood before atonement is compared to its status after atonement, one can say the opposite: Just as before atonement it is subject to misuse of consecrated objects, so too, after atonement it is subject to misuse of consecrated objects. The Gemara rejects this contention: This cannot be the case, as there is a general principle: There is nothing whose mitzva has been performed that is still subject to misuse of consecrated property. The Gemara asks: And is there no such case? But there is the instance of the removal of the ashes of offerings burned on the altar. These ashes require burial, and yet any benefit derived from them is misuse of consecrated property, despite the fact that their mitzva has already been performed.
רש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והרי תרומת הדשן – דכתיב בו (שם ו) ושמו אצל המזבח דטעון גניזה אלמא אסור בהנאה וכיון דבהנאה אסור משום קדושתו מעילה נמי אית ביה.
אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו – וא״ת אדרבה נימא איפכא לאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו וכי תימא האיכא קדשים קלים דלית בהו מעילה אלא באימורין לאחר זריקת דמים התם משום דלאו קדשי ה׳ נינהו וי״ל איכא עגלה ערופה דקודם מצותה מותרת אבל מדשן אין להביא ראיה דקודם תרומת הדשן אין מועלין בו דאדרבה במעילה פ״ב (דף ט.) משמע הנהנה מאפר תפוח קודם תרומת הדשן לכולי עלמא מועלין בו.
והרי תרומת הדשן – הקשה ר״י דהכא משמע דתרומת הדשן מועלין בו לאחר שנעשית מצותו ובפרק ולד חטאת במעילה (מעילה יא:) תנן דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין וקאמרינן בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח וכו׳ והשתא קשה דמשמע דמזבח החיצון נמי לא נהנין ולא מועלין ומפרש ר״י משום דקתני דישון מזבח הפנימי והמנורה לא מועלין משמע דווקא בתר דישון לפי שהדישון מוציאו מידי מעילה לפי שנעשית מצותו אלמא מצוה לדשנן ואהא קאמר בשלמא מזבח החיצון מצוה לדשנו דכתיב ושמו אצל המזבח ואדרבה אפילו מעילה אית ביה מדכתיב ושמו ודרשינן בסוף תמורה (דף לד.) ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר אבל מזבח הפנימי מנלן שמצוה לדשנו וריצב״א מפרש דלאו אדיוקא קאי אלא אלא נהנין ולא מועלין מדאורייתא קאי דליכא למימר לא נהנין מדרבנן כמו לא נהנין שבהש״ס דבירושלמי דיומא פרק שני מוכח דלא נהנין מדאורייתא דגרסינן התם מניין לדישון מזבח הפנימי דכתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן שאינו צריך אם לקבוע לה מקום פירוש למוראה ונוצה כבר כתוב אצל המזבח ואם ללמדך שתהא במזרחו של כבש כתיב קדמה ואף הוא דרש אצל אצל פירוש ואם ללמד שתהא תרומת הדשן במזרחו של כבש מדכתיב אל מקום הדשן ונימא הרי זה בא ללמד ונמצא למד דהא לא איצטריך דתיפוק לן מגזירה שוה נאמר כאן אצל המזבח ונאמר בתרומת הדשן אצל המזבח מה כאן במזרחו אף להלן אם כן אל מקום הדשן למה לי ש״מ למזבח הפנימי שהוא אסור (לו) בהנאה אל מקום טהור שיהא מקומו טהור ואיכא דמפיק ליה בקל וחומר ומה מזבח החיצון אסור בהנאה מזבח הפנימי לא כל שכן אלמא דאסור בהנאה מדאורייתא במזבח החיצון והשתא הכי פירושו בשלמא מזבח החיצון אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב ושמו אלא מזבח הפנימ׳ מנלן שיהא אסור בהנאה לאחר שנידשן ואפילו קודם דישון מנלן שיהא אסור דאפילו גופיה לא ידעינן שיהא מצוה לדשנו ואם כן משנעשה אפר נימא דנעשית מצותו ויהא מותר בהנאה ומשני דמדשן נפקא וא״ת מאי קא פשיט ליה מדשן אכתי תיבעי לך מנלן דאסור בהנאה וי״ל דגמרא דידן לא חשש אלא להביא פסוק שצריך דישון ומסברא ידע דכל הדשנים שוין ליאסר בהנאה או מקל וחומר כדאיתא בירושלמי או משום דעיקר פשטיה דקרא בדשן מזבח החיצון אלא דמחמת ייתור לא צריך למיכתביה ומוקמינן ליה בפנימי ומנורה וחשיב ליה כמין היקש דאיתקוש כולהו לחיצון ואם תאמר אם כן לימא הכא משום דהוה ליה מזבח החיצון ופנימי ומנורה שלשה כתובין הבאין כאחד י״ל דאין כאן פסוק מיותר דהא איצטריך למצות דשן להניח אצל המזבח ועוד נראה דאחר שלמדנו מצות דישון פנימי ומנורה להניח אצל המזבח חשיב כל הדשנים כמו דבר אחד דאל״כ היכי נפיק בירושלמי מק״ו הא שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ואל תתמה על מה שפי׳ דתרומת הדשן לית בה מעילה אלא איסור הנאה אע״ג דהכא קאמר מועלין כו׳ הא קאמר נמי עגלה ערופה מועלין בה ובההיא לית בה מעילה אלא איסור הנאה קאמר וכה״ג איכא נמי במעילה פ׳ ולד חטאת (מעילה יב:) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין וקאמר בגמ׳ דגמר אמו אמו מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המוקדשין מועלין בו ובכור הוא קדשים קלים ולית ביה מעילה וחלב המוקדשין נמי לית ביה מעילה כדתנן התם דלאו קדשי ה׳ מיקרי אלא מועלין דקאמר לאו דוקא אלא איסור הנאה וא״ת כיון דפרישית דיש בו איסור הנאה מדאורייתא היכי קתני בפרק ולד חטאת (מעילם דף יא:) המקדיש דישון בתחלה מועלין בו והיכי חייל עליה הקדש כיון דאיסור הנאה מדאורייתא י״ל דלאו בדישון מזבח איירי מדקאמר בתחלה משמע דאיירי בדבר שלא הוקדש מעולם אלא במקדיש דשן כירתו וכן פרש״י ואיצטריך לאשמועינן דקדושה אף על גב דאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית כדקתני התם בסיפא כל הראוי למזבח כו׳ אי נמי אפילו את״ל דלאו בדשן כירה איירי דאם כן לא הוה ליה למימר דישון סתמא איכא למימר דאיירי בדשן מזבח לאחר שהוציאוהו חוץ לשלש מחנות ואשמעינן דלא הוי כשאר דשן ליאסר לעולם ולמאי דפרישית דליכא מעילה בתרומת הדשן ניחא הא דתנן במעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ומקשים ליחשב נמי תרומת הדשן דיש בו מועל אחר מועל ומתרץ ר״י דהוי בכלל בהמה דמאפר קדשים הוא בא ומיהו גם לפי׳ ריצב״א צ״ל תירוץ ר״י דנהי דבתרומת הדשן ליכא מעילה מ״מ ליחשב אפר תפוח דלכולי עלמא אמר בפ״ב דמעילה (שם דף ט.) דמועלין בו קודם תרומת הדשן וא״ת מאי שנא דדישון מזבח הפנימי אפילו קודם דישון לית ביה מעילה כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כו.) דקטרת לאחר שתעלה תימרותו אין בו משום מעילה ודשן מזבח החיצון מועלין בו לכולי עלמא קודם דישון וי״ל דבדשן מזבח החיצון מועלין בו כיון שמחוסר עבודה שצריכה בגדי כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו׳ אבל דישון מזבח הפנימי אע״פ שמחוסר דישון אין זה חסרון עבודה דלא אשכחן שיהא צריך בגדי כהונה ואע״פ שהשוינו כל הדשנים היינו לאחר שהניחם אצל המזבח דאז נעשית מצות כולן דאפילו בתרומת הדשן אין בה עוד שום עבודה ואפילו הכי אסורה בהנאה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלא דמעילה לית בה דלאו קדשי ה׳ קרינן ביה כיון דלא מיחסר ביה תו שום עבודה וה״ה בדישון מזבח הפנימי דאסור בהנאה מק״ו כדפרישית אבל לענין שיהא צריך בגדי כהונה אין לעשות ק״ו כיון דלא אשכחן בו שום עבודה אחר שנעשה דשן רק מצות דישון כדאשכחן בחיצון דצריך הרמה והשתא נמי ניחא הא דאמר בשילהי מסכת תמורה (דף לד.) עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה ואמאי והא לא נעשית מצותה דאכתי מחוסר השלכה אצל המזבח ולמאי דפרישית ניחא דכיון דהשלכה לא אשכחן דבעי בגדי כהונה כנעשית מצותו חשבינן ליה ור״י תירץ דשאני התם שעבודת הדם מתירות אותם. כ״ז דקדק ריצב״א.
אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. וליכא למימר אדרבה אין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו דהא איכא טובא כגון עגלה ערופה שאינה אסורה עד שתרד לנחל איתן אבל שלמים ליכא למימר דהיינו טעמא דלא איקרו1 קדשים. מ״ר. וא״ת מנא לך הא דאין מועלין דאדרבה לעולם אימא לך שמועלין כיון דליכא קראי וכ״ת משום דאיכא שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין אדרבה כיון דליכא מיעוטא אימא לך שלעולם ימעלו בהן וכ״ת דאיכא תרי מיעוטי הערופה ושמו הא תינח למ״ד דהוו שני כתובין ומלמדין אלא למ״ד דהוו שני כתובים ואין מלמדין אין אנו צריכין להני מיעוטי ואומר רבי דנפקא ליה מחטאות המתות דדרשי׳ בת״כ שאין מועלין בהם שאינן למצוה ה״נ דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו. מ״ר:
והרי תרומת הדשן כו׳. אומר רבי דתנן פרק ולד חטאת (דף יא:) דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ואמרינן בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אלא מזבח הפנימי מנא לן כו׳ ומשמע לכאורה דה״פ בשלמא מזבח החיצון [דאין] מועלין כו׳ אלא מזבח הפנימי [מנ״ל כו׳ משמע דאין מועלין בתרומת הדשן ונראה לר״י דה״פ דישון מזבח הפנימי] לא נהנין מן התורה ולא מועלין [והשתא ה״ק בשלמא מזבח החיצון אסור בהנאה מדאורייתא דכתיב ושמו אלא מזבח הפנימי מנ״ל שאסור בהנאה מן התורה ומשני דמדשן נפקא וא״ל א״כ לימא הכא דה״ל מזבח החיצון ופנימי ומנורה ג׳ כתובים הבאים כאחד די״ל דאחר שלמדנו דישון מזבח הפנימי ומנורה כו׳ חשיבי כולהו כדבר אחד ומועלין דקאמר הכא בתרומת הדשן לאו דוקא אלא איסור הנאה קאמר] ואע״ג דליכא מעילה איסורא איכא דבעגלה ערופה ליכא נמי אלא איסורא בעלמא ואומר רבי כי נראה דה״פ דבדישון מזבח הפנימי והמנורה יש בהם מעילה קודם דישון ולאחר דישון שהניחם במקומם אין בהם מעילה כלל מן התורה ודייק בגמרא בשלמא מזבח החיצון יש בו מעילה קודם דישון וגם לאחר תרומת הדשן אסור בהנאה כו׳ אלא דישון מזבח הפנימי והמנורה שמועלין בהן קודם דישון אף לאחר שנעשו אפר מנא לן ומשני התם וא״ת מ״ש דמועלין בדישון מזבח הפנימי והמנורה אף אחר שנעשו אפר קודם דישון ואלו גבי קטורת אמרינן בפרק כל שעה (דף כו.) דמשתעלה תימרתו אין מועלין בו וי״ל שבריח אין בו מעילה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שא״א שלא יהנו ממנו בחפינה ובפיטום ובהולכה ובהקטרה ורבנן הוא דגזרו ביה אבל אחר שנעשית מצותו לא גזרו ביה מידי אי נמי ריח אין בו ממש כמו קול ומראה אבל דישון מזבח הפנימי והמנורה יש בו ממש כי אין נראה לומר שיהא בריח יותר ממש מקול ומראה לפי שנכנס בגוף ולפי טעם זה המריח הדם של הקדש לא מעל אבל ללשון ראשון מעל דלא שייך ביה טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולהאי טעמא מועלין בדישון מזבח הפנימי והמנורה כמו בשל חיצון ותדע שכן הוא שמועלין בהן דהא אפילו במזבח החיצון פלוגתא דאמוראי היא בפרק חטאת העוף (דף ט.) במעילה דאיכא למ״ד עד הוצאת הדשן ואיכא למאן דאמר עד תרומת הדשן אבל קודם תרומת הדשן לכ״ע מועלין וא״כ בדישון מזבח הפנימי והמנורה למה לא ימעלו כמו כן באפר קודם שהוא מדשן (של קטורת) מ״ר2:
1. צ״ל קדשי ה׳.
2. עי׳ בתוס׳ חולין קי״ז א וזבחים מ״ז א ומעילה י״א ב ובתוס׳ דסוגיין ויתבארו דברי הת״י. ובסוף צ״ל כמו כן באפר כיון שהוא מדשן. ועיין ש״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו – הקשו בתוספות מהיכא אתא לן הא דאי משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין או משום דכתיב ושמו הערופה לא משמע לפום סוגיין דמהתם תיתי לן. דהא הדר פרכי׳ והרי תרומת הדשן וכו׳. ואמרינן טעמא דשני כתובין הבאין כאחד. וטעמא דתרי מיעוטי כתיבי. ור״י ז״ל פי׳ דנפקא לן מחטאות המתות דדרשינן בת״כ שאין מועלין בהן כיון שאין ראויין למצו׳ והכי נמי כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו. ורש״י ז״ל פי׳ דטעמא משום דבמעילה כתיב מקדשי ה׳ וכיון שכבר נעשי׳ מצותו לא קרי׳ ביה מקדשי השם ונכון היא. עוד הקשו בתוספות מאי האי דמשני אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וכו׳. אדרבה אימא לאידך גיסא אין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו. ואנו אומרים דלפני כפרה אין מועלין בו וכל היכא (איכא) דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן ותירצו דהא איכא שלמים שלא נעשית מצותן ואינן בני מעילה כדאיתא במעילה. ובפ״ב דראש השנה ובכמה דוכתי ואי נמי עגלה ערופה שאינה אסורה עד שתרד לנחל איתן או עד שתערף למ״ד עריפתה אוסרתה.
והרי תרומת הדשן – פרש״י ז״ל שנעשית מצותו ומועלין בו.
בד״ה אין לך דבר כו׳ כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו כו׳ משום דלאו קדשי ה׳ נינהו וי״ל כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה והרי תרומה כו׳ אדיוקא קאי אלא נהנין ולא כו׳ לאחר שנדשן ואפילו קודם דישון כו׳ שיהא מצוה לדשנו וא״כ כו׳ בדשון מזבח החיצון אלא דמחמת ייתור כו׳ כצ״ל:
בא״ד דתרומת הדשן לית בה מעילה אלא איסור הנאה אע״ג דהכא קאמר מועלין כו׳ עכ״ל ולפי זה צ״ל דשמעתין לענין דם נמי לאו מעילה ממש קאמר אלא איסור הנאה דהא אדם מייתי הא דתרומת הדשן וא״כ לא קשה מידי מהא דקשה להו לעיל ממאי דמייתי בריש מעילה מדעולא דאמר קדשים שמתו כו׳ ולא מייתי ממתני׳ דדם משום דלא מיירי כלל לענין מעילה אלא לענין איסור הנאה והתם בריש מעילה בדין מעילה ממש קאיירי ודו״ק:
ושואלים: אם יש להשוות, אם כן אולי על בסיס השוואה זו של לפני כפרה לזו שלאחר ואימא [ואמור כך]: כי לאחר כפרה יהיה דינו כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה — אף לאחר כפרה יש בו מעילה! ודוחים: דבר זה אינו מתקבל על הדעת, כי כלל בידינו: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו לאחר גמר עשיית המצוה. ושואלים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי תרומת הדשן שהיא אפר הקרבנות שנשרפו כבר על המזבח, וטעונה גניזה ואסורה בהנאה והנהנה ממנה — מעל וחייב!
The Gemara asks: But if the status of blood before atonement is compared to its status after atonement, one can say the opposite: Just as before atonement it is subject to misuse of consecrated objects, so too, after atonement it is subject to misuse of consecrated objects. The Gemara rejects this contention: This cannot be the case, as there is a general principle: There is nothing whose mitzva has been performed that is still subject to misuse of consecrated property. The Gemara asks: And is there no such case? But there is the instance of the removal of the ashes of offerings burned on the altar. These ashes require burial, and yet any benefit derived from them is misuse of consecrated property, despite the fact that their mitzva has already been performed.
רש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא נט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל יומא נט:, רש"י יומא נט:, תוספות יומא נט:, תוספות ישנים יומא נט:, תוספות רי"ד יומא נט:, בית הבחירה למאירי יומא נט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא נט:, מהרש"א חידושי הלכות יומא נט:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא נט:

Yoma 59b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Yoma 59b, Rashi Yoma 59b, Tosafot Yoma 59b, Tosefot Yeshanim Yoma 59b, Tosefot Rid Yoma 59b, Meiri Yoma 59b, Ritva Yoma 59b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 59b, Steinsaltz Commentary Yoma 59b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144