×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת לְיָמִים אֶלָּא יֵשׁ לָהּ וֶסֶת לְיָמִים וְלִקְפִיצוֹת כֵּיוָן דִּבְמַעֲשֶׂה תַּלְיָא מִילְּתָא אֵימָא לָא קְפִיץ וְלָא חֲזַאי אֲבָל יֵשׁ לָהּ וֶסֶת לְיָמִים אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ.
The Sages taught this halakha, that a woman has a presumptive status of purity to her husband, only in a case where she does not have a menstrual cycle of days alone, but has a menstrual cycle that is determined both by fixed days and by physical actions she might perform, such as jumps. The reason is that since the matter is also dependent on a particular action, one can say that she did not jump and therefore she did not see blood, and consequently she is presumed to be pure. But with regard to a woman who has a menstrual cycle of days alone, and the projected day of her period arrived, it is prohibited for her to engage in intercourse with her husband.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[אבל יש לה ווסת לימים אסורה לשמש], אקסבר וסת⁠[ות דאור]⁠יתא. ורבה בר בר חנה אמ׳, אפילו יש לה ווסת לימים בלא קפיצותב מותרת, אלמא קסבר ווסתות דרבנן. אמרו משום ר׳ יוחנן, אשה שיש לה ו⁠[ס]⁠ת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, גו⁠[לא א]⁠מ׳ ר׳ יוחנן אלא כגון האי דספק ראתה ספק ל⁠[א ר]⁠אתה, ואי ראתה אימור טבלה, [אל]⁠א כגון יולדת [וכיו]⁠צא בה דגזיזהד למיטבל, דודאי היתה ט⁠[מא]⁠ה, אין בעלה מחשב ימי לידתה ובא עליה, דדילמ׳ לא טבלא, ואין ספק טבלה מוציא מידי טמאה ודאי.
א. כתי״ב מס׳ 1. ‎(t-s ar 18(1).28)‎.
ב. כן הוא לפנינו בגמרא: אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות. אבל הראשונים גרסו, אלא יש לה וסת לקפיצות. וגם על גרסה זו כתב הרשב״א שר״ח פירשה ביש לה וסת לימים וקפיצות. זה לשונו לעיל דף יא, א: דהתם נמי (ריש כל היד) ביש לה וסת לימים וקפיצות קאמר, וכן פר״ח ז״ל שם במקומה. ע״כ. וכדעת הראב״ד שאין אשה קובעת וסת לקפיצות בלא ימים.
ג. בקובץ ראשונים להלכות נדה ומקואות (ירושלים תשל״ג - הובא בקובץ שיטות קמאי) נדפס מתשובות בעלי התוספות סי׳ קכג (מכתב היד של ספר תשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת סי׳ שה) שהביא דברי ר״ח, זה לשונו: וכן כתב בפר״ח, לא א״ר יוחנן אלא כגון האי, דספק ראתה, ואי ראתה אימור טבלה, אבל יולדת וכיוצא בה, דבזיזא למיטבל, דודאי טמאה, אין בעלה מחשב ימי לידתה ובא עליה. ע״כ. ומפרש שם את דברי ר״ח על פי הירושלמי כאן, דכל שודאי נטמאת או ילדה בטל חזקתה (ואין ספק מוציא מידי ודאי), ואף שאסור לאשה לשהות בטומאתה, לא הוי כודאי טבלה, כיון דבזיזא למיטבל. אבל תוס׳ ד״ה אפילו פירשו בשם ר״ח ור״ת שרב שמואל בר ייבא שאל לר׳ אבא, אפילו הולידה ומפחדת לטבול היא בחזקת טהרה, והשיב לו, שבודאי ראתה לא אמר ר׳ יוחנן, ואפילו אינה מפחדת לטבול אינה בחזקת טהרה.
ד. ראה תוספות שם. ובערוך ערך גז: דגזיזא למיטבל, ס״א דכזיזא והוא העיקר ופיר׳ בערך כז.
לא שנו – הא דתנן בחזקת טהרה דמשמע אפילו הגיע עת וסתה.
אלא באין לה וסת לימים – לחודייהו בלא קפיצה אלא לקפיצה ולימים.
ורבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת קסבר וסתות דרבנן. יש מי שפירש דאפילו בא בעת וסתה ממש ואי קשיא לך והא תנן (נדה סד.) היתה למודה להיות רואה ט״ו יום ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין, ואמרינן לקמן (נדה סג:) והזהרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אמר ר׳ יאשיה הזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן, ואמרי נמי לקמן (נדה טז.) דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן לא בדקה ולא ראתה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור, ויש מתרצים דהתם בשוהא עמה בעיר אבל הבא מן הדרך הקלו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו, אבל מכל מקום בעונה סמוך לוסת תקשי לך עדיין דהא אפילו בודקת ומצאה טהור אסורה כל עונת הוסת. ושמא אף בזו הקלו בבא מן הדרך כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ואפילו בעונה הסמוכה לוסת. ולהאי פירושא לא קי״ל כרבה בר בר חנה ואע״ג דוסתות דרבנן משום דפליג אדר׳ יוחנן רביה דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה, הא תוך זמן שלא תוכל לספור ולטבול אסורה. וכן כתב הראב״ד ז״ל דהא דרבה בר בר חנה פליגא אדר׳ יוחנן רביה וקי״ל כר׳ יוחנן. אבל בתוס׳ פירשו דרבה בר בר חנה נמי כר׳ יוחנן ס״ל ואף הוא לאחר כדי שתוכל לספור ולטבול קאמר ולאפוקי מדרב הונא דאמר דכטמאה ודאית חשבינן לה דלעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני ולא מהניא בה אפילו תביעה. ולפי שיטה זו כל אשה שיש לה וסת קבוע בעלה מחשב ובא עליה דוסתות דרבנן ולעולם אינו חושש לעונה למי שיש לה וסת שאין אורח בא קודם זמנו ואם אין לה וסת קבוע חושש לימי עונה ומחשב נמי ימי עונה ובא עליה הא בא מן הדרך לאחר עונה וקודם שתוכל לספור ולטבול אסורה.
לא שנו שכל אשה בחזקת טהורה לבעלה אלא בזו שאין לה וסת לימים בלבד, אלא יש לה וסת גם לימים קבועים וגם לקפיצות (פעולות גופניות שעושה, כקפיצה). כיון שגם במעשה מסויים תליא מילתא [תלוי הדבר] אם תראה — אימא [אמור, יש מקום לומר] שלא קפיץ [לא קפצה], ולכך גם לא חזאי [ראתה]. ומשום כך הריהי בחזקת טהורה לבעלה. אבל באשה שיש לה וסת לימים בלבד, והגיע יום וסתה — אסורה לשמש.
The Sages taught this halakha, that a woman has a presumptive status of purity to her husband, only in a case where she does not have a menstrual cycle of days alone, but has a menstrual cycle that is determined both by fixed days and by physical actions she might perform, such as jumps. The reason is that since the matter is also dependent on a particular action, one can say that she did not jump and therefore she did not see blood, and consequently she is presumed to be pure. But with regard to a woman who has a menstrual cycle of days alone, and the projected day of her period arrived, it is prohibited for her to engage in intercourse with her husband.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) קָסָבַר וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא.

The Gemara explains that Rav Huna maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law. Since she has an uncertain status of impurity by Torah law when the projected day of her period arrives, it is permitted for her to engage in intercourse with her husband only after an examination.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וטעמו, שכן קסבר [סבור הוא רב הונא] כי דין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ומעתה, כשהגיע יום וסתה הריהי בחזקת טמאה מספק מדין תורה, ולכך אינה מותרת לבעלה בלא בירור הבעל אם בדקה עצמה.
The Gemara explains that Rav Huna maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by Torah law. Since she has an uncertain status of impurity by Torah law when the projected day of her period arrives, it is permitted for her to engage in intercourse with her husband only after an examination.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר אֲפִילּוּ יֵשׁ לָהּ וֶסֶת לְיָמִים מוּתֶּרֶת קָסָבַר וְסָתוֹת דְּרַבָּנַן.

Rabba bar bar Ḥana says: Even if she has a menstrual cycle of days alone, she is permitted to her husband. Rabba bar bar Ḥana maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law. Consequently, she is not considered to have experienced bleeding, though by rabbinic law she should have examined herself to ascertain if she was pure.
רשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמעינן מהא דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום עונתה דאפילו בבא מן הדרך אנו חוששים לה כריש לקיש ולא אשכחן מאן דפליג עליה. ומפרשים ראיתי משמו של רש״י ז״ל דהא דרב הונא קאי אדר״ל ולומר דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה אפילו במי שיש לה וסת קאי ולומר דאילו לא ראתה בשעת וסתה חוששת היא לעונה ונמצא שהוא חושש לוסת ולעונה שלאחר וסתה והוא שלא ראתה בשעת וסתה ומשכחת לה במי שוסתה מובלע בתוך זמן עונה הא במרוחק מזמן עונה אין מקום לחששא זו, ומכל מקום ברואה בשעת וסתה, בין בוסת מרוחק בין בוסת קרוב אינו חושש לעונה כלל כיון דקביע לה זמן. ולהאי פירושא נמי אף מי שיש לה וסת ולא ראתה בשעת וסתה, בעלה מוזהר עליה לפרוש ממנה ביום העונה, וזו חומרא גדולה.
ואילו רבה בר בר חנה אמר כי אפילו אשה שיש לה וסת לימים בלבד מותרת לבעלה בלא שאלה. שכן קסבר [סבור הוא, רבה בר בר חנה] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו בדיקה ביום הוסת, ועדיין היא בחזקת טהורה לבעלה ביום זה, ומותרת אף בלא ששאלה.
Rabba bar bar Ḥana says: Even if she has a menstrual cycle of days alone, she is permitted to her husband. Rabba bar bar Ḥana maintains that the concern for impurity of women at the projected time of their periods applies by rabbinic law. Consequently, she is not considered to have experienced bleeding, though by rabbinic law she should have examined herself to ascertain if she was pure.
רשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן באִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת בַּעְלָהּ מְחַשֵּׁב יְמֵי וִסְתָּהּ וּבָא עָלֶיהָ.

Rav Shmuel says in the name of Rabbi Yoḥanan: With regard to a woman who has a fixed menstrual cycle, and her husband was away for seven days after the expected onset of her period, at which point he returned home, her husband calculates the days of her cycle; and if in the elapsed time it was possible for her to immerse and purify herself, he can presume that she did so, and he may engage in intercourse with her even without asking her whether she is pure.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מחשב ימי וסתה – אם שהה בדרך שבעה ימים אחר וסתה דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר אפילו הגיע וסתה אמרינן טבלה ואין צריך לשואלה.
הא דאמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואקשינן כלפי לייא, ואמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה, קשיא לי, אמאי מפכי לה למימריה דרב הונא לגמרי, הא לא הוה לן למימר אלא הכי, אלא אי איתמר הכי איתמר לא שאנו אלא שיש לה וסת, אבל אין לה וסת אסורה לשמש דהא לא הוה קשיא לן בגוה אלא דאיפכא מסתברא, ומאי דהוה קשיא לן הוה לן לתרוצי. וי״ל משום דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן קתני, דמשמע בין יש לה וסת בין אין לה וסת. והא דאמרינן איפכא מסתברא, לאו למימרא דדינא הכי, אלא הכי קאמר לרב הונא דמפליג בינייהו, אי איכא לאפלוגי איפכא מסתברא, אלא ודאי זו וזו מותרות, אלא אי איתמר הכי איתמר וזו ראיה גדולה, שאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל, שלא כדברי הרמב״ם ז״ל שכתב כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן, ואע״ג דאקשינן לעיל (נדה יא:) מהא מתניתין לשמואל, דאמר גבי מתניתין גבי בשעה בשעה שהיא עוברת לשמש את הבית. לא שאנו אלא לטהרות אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה, ואקשינן מקמ״ל מתניתין הוא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אין לה וסת בעיא בדיקה, לאו למימרא דמתניתין דהכא דוקא בשיש לה וסת, אלא לדתירוצה תרוצה דלשמואל ולמשכח לה צריכותא הוא דקאמרינן כלומר שאילולי הא דשמואל היה אפשר לבעל הדין לחלוק דבשיש לה וסת היא, אבל קושטא דמתניתין ודאי אפילו בשאין לה וסת קא מיירי.
בעלה מחשב ימי וסתה – מכאן דקדקו בירוש׳ שאסור לאשה לשהות ימי וסתה ואין ספק מוציא מידי ודאי פי׳ ואפילו הוא ספק קרוב לודאי להתירא והיינו דאתא לאשמועינן ובהא הוא דאתי תלמודא למירמי דאלו בספק שקול פשיטא שאינו מוציא מידי ודאי וכן פר״י ז״ל ושאר כל השמועה פירשתי יפה בפר״ק דפסחים בס״ד.
א ועוד בענין זה, אמר רב שמואל משמיה [בשמו] של ר׳ יוחנן: אשה שיש לה וסת, ובעלה שהה בדרך שבעה ימים לאחר יום וסתה, ושב לביתו — בעלה מחשב ימי וסתה, וכיון שיש מקום לומר שטבלה ונטהרה מטומאתה, ובא עליה אף שלא שאל אם נטהרה.
Rav Shmuel says in the name of Rabbi Yoḥanan: With regard to a woman who has a fixed menstrual cycle, and her husband was away for seven days after the expected onset of her period, at which point he returned home, her husband calculates the days of her cycle; and if in the elapsed time it was possible for her to immerse and purify herself, he can presume that she did so, and he may engage in intercourse with her even without asking her whether she is pure.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יֵיבָא לְרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ יַלְדָּה דִּבְזִיזָא לְמִטְבַּל.

Rav Shmuel bar Yeiva said to Rabbi Abba: Did Rabbi Yoḥanan state this ruling even with regard to a young girl, who is embarrassed to go and immerse herself, in which case one can claim that if her husband was away she would not have gone to the ritual bath?
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גז
גזא(נדה טו:) מי אמר רבי יוחנן אפילו ביולדת דגזיזא למטבל. ס״א דכזיזא והוא העיקר ופי׳ בערך כף:
ערך אב
אבב(שבת נז.) ולא בטטפת פי׳ רב יוסף טטפת חומרתא דקטיפתא יש מי שאומר כי הוא ממיני מרגליות שתולות הנשים בצואריהן משום עין רעה ונדחו דבריו ואיתוקמ׳ מאי טטפת אבזייני כלומר אב שיש בו מינין הרבה כי מינין תרגומו זני כדכתיב וכל זני זמרא פירושו מיני זמר והיא נקראת טטפת מפני שנתנה למעלה מן המצח במקום הטטפת כדתניא יוצאה אשה בסבכה המוזהב׳ ובטטפת ובסרבוטין ואוקמה רבי אבהו טטפת המקפת מאזן לאזן סרבוטין המגיעין לה עד לחזה ויש מפרשין חומרתא דקטיפתא קשר שתולה בצוארה לקטף את העין שלא תשלוט בה וכיון דמשום הצלה היא תיהוי כקמיע מומח׳ ותשתרי. (א״ב: פי׳ קשר של מיני שרף חלבנה וחלתית ויוצאות בו כדי שלא תכפינה מחולאי הרחם כמו שיוצאות מי שריחן רע בחומרתא דפילון ועיין ערך אפזייני) אבזייני שניתן על המצח באותן הקבועין היא יוצאה משום דלא שלפא ומחויא אבל בשאינן תפורין אינה יוצאה הואיל ונאין הן דלמא שלפא ומחויא. האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר ובביאה (כתובות מו:) פי׳ אע״פ שמקדש אותה השטר ובביאה לא יתן אביה אותה לו עד שיקח ממנו הכסף ולמדנו שהן לאביה מדכתיב והיתה אבוהון דכולהו דם (שבת כב) פירוש כל המצות מדם לומדות שלא יהי בזויות. אב הטומאה מד״ס ספקו טמא (בפ״ד דטהרות קו) אב הטומאה דרבנן הוא דתניא בספרא בני ישראל מטמאין בזיבה ואין הגוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם (נדה טו) מעת לעת דרבנן וכתמי׳ מדרבנן ודם תבוסה מדרבנן ואותן (משנה כלים טו) כולהו אבות הטומאה דאורייתא ומפר׳ טומאתן (מקוואות קלד) פי׳ אבות הטומאה עיקר הטומאות כגון שנא׳ אבי כל תופש כנור וסדר טהרות היה לו לקרותו סדר טמאות או דין הטמאות אלא כינה סדר טהרות. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (ירושלמי) מנין לאבות מלאכות מן התורה כנגד מ׳ חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה ר׳ יוסי בר בון בשם רב שמואל ב״ר נחמני אמר כנגד מ׳ חסר אחת עבודה ומלאכה שכתוב במשכן ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר זה הדבר אין כתוב כאן אלא אלה הדברים דבר דברי דברים מכאן לאבות ותולדות רב חנינא דציפורי בשם ר׳ אבהו אמר אלה א׳ חד ל׳ תלתין ה׳ חמשה דבא חד דברים תרי מכאן לארבעים אבות מלאכות חסר אחת שכתוב בתורה רבנן דקיסרי אמרי מן אתרם לא חסר׳ כלום א׳ אחד ל׳ תלתין ח׳ שמונה היינו ל״ש ארי לא מתמנעין רבנן דרשי בין ה׳ לח׳ ושם מפורש באותה ההלכה אב הטומאה לטמא הכל וכו׳:
ערך בזז
בזזג(פסחים עב:) יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה (ובפ״ב דיבמות כו.) לא מבעיא אביו דבזיז בניה מיניה אבל בנו דלא בזיז אביו מיניה. (נדה טו) פרק כל היד ילדה דבזיזא למטבל פי׳ ענין בושה:
ערך סנדל
סנדל(בבא מציעא סז) כיסא בתר שינצי (יבמות קב) וסנדלא בתר שינצי (נדה טו). ויש להן שנצים (שבת נב.) וכיון דאיכא שנצים מפיק ליה עד פומיה פי׳ כיס של שנצות הכיס אינו קשור אלא יש לו שנצים מלמעלה ומלמטה ומכניסין באותו שנץ חוט של משיחה ויש שמכניסין רצועות וכשנותנין בו מעות שונצהו וא״צ לקושרו אלא מותחו לאותו החוט והוא מתקש׳ מאליו מתפתח מאליו ופעמים יש לכים ד׳ בתים וכולן נפתחין ונסגרין יחד וכן פי׳ הגאון (שבת צב.). והא איכא שנצי דאינון לולאו׳ דאגידי עד שוליו בהדי הדדי והיכי אמרת אי אפקיה דרך פיו הכי נמי דמחייב דאי בעי שקיל ואיסור גניבה קודם איסור שבת לא מצי למשדיה לרישיה אלא מכלפי שוליו דאלמא צריך להוציאו כולו ודחינן בדליכא שנצים אי נמי איתליה ומכרכי על פומיה ולא עקירא כלפי שוליו (א״ב פי׳ בליו״ר חריץ שבין הקמטים כמו בסנדלים ישנים ובכיס לסתום פיו):
א. [שעהמען.]
ב. [פאטר, הויפט.]
ג. [שאמהאפט.]
דבזיזא – בושה היא לטבול עד שיפייסנה.
אפילו ילדה דבזיזא למיטבל – פ״ה אפי׳ נערה שבושה לטבול ומשני ודאי ראתה מי א״ר יוחנן הך נמי כיון שלא ראתה בודאי שרי רבי יוחנן ואינו מיושב ור״ח מפרש וכן ר״ת אפי׳ ילדה דבזיזא למיטבל פי׳ שהולידה ומפחדת לטבול תוך ל׳ כדאמר בפ׳ מפנין (שבת דף קכט.) דבת רב חסדא טבלה תוך שלשים ללידה וחלתה ואמטיה רבא לערסא ואיתסיאת והשתא אתי שפיר דא״ל ודאי ראתה מי א״ר יוחנן א״כ יולדת אפילו לא היתה דואגת לטבול לא יתיר רבי יוחנן דספק טבילה אינו מוציאה מידי ודאי ראתה ובזיז לשון פחד כההיא דפ״ב דיבמות (דף כו.) לא מיבעיא אביו דבזיז בריה מיניה מיהו בפ׳ אלו דברים (פסחים דף עב:) משמע שהוא לשון בושת גבי יבמתו בזיזה מיניה ובפ׳ ב״ש (יבמות דף קיב.) מבזז בזיז מיניה מיהו גם יש לפרש לשון פחד ובערוך פי׳ לשון בושת.
מי אמר ר׳ יוחנן אפילו ביולדת דבזיזה למיטבל אי נמי אטו ראתה ודאי מי אמר ר׳ יוחנן – פירוש: אמר ר׳ יוחנן אפילו ילדה שהיא בושה לטבול מאיליה בלא תביעת בעלה מפני שילדה ועכשיו היא רוצה להתחיל ולטבול לבעלה ואמר ליה אטו אילו היניחה בעלה טמאה דודאי ראת מי אמר ר׳ יוחנן דמחשב ימי וסתה ובא עליה דאמרינן בודאי טבלה לא אמר ר׳ יוחנן אלא שהניחה טהורה דספק ראתה ספק לא ראתה ואם תימצי לומר ראתה אימור טבלה אבל היכא דודאי ראת מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והיכא דילדה נמי בודאי שהיא טמאה ולא אמר ר׳ יוחנן בהניחה ודאי טמאה.
הא דאמר רבי אושעיא וכו׳ – במסכת ע״אא שמעתיה ושם פירשתי.
א. ע״ז מא, ב (הוצאה שלנו עמוד קמז⁠־ז).
א״ר יוחנן אפי׳ ילדה דבזיזא למטבל. פרש״י אשה בחורה שבושה לטבול. וקשה מאי קאמר אטו ודאי ראתה מי קאמר ר׳ יוחנן וכי אשה בחורה ודאי ראתה. לכן נראה לפרש אפי׳ ילדה כלומר אם ילדה אשתו ולד ושהתה כדי טבילה שיראה לטבול כדאמרינן בסוף מפנין גבי ברתיה דרב חסדא דאמטיוה לערסא בתריה דרבא. ומי׳ גם לרש״י ניחא דה״פ אטו ודאי ראתה אפי׳ בזקינה מי א״ר יוחנן וכיון דרבי יוחנן לאאיירי אלא בספק ראתה משום דהוי ספקספיקא בילדה נמי הויספק ספיקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. דבר פשוט הוא שאין לו לספק להוציא מידי ודאי אלא הכא מיירי בספק הרגיל וקרוב לודאי וכן ההיא דפ״ק דפסחים ובע״ז פ׳ כל הצלמים. והאיספק וודאי דהכא לא שייך לההוא דפ״ק דחולין דעור ספק פגים ועצם ודאי פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי ומייתי עלה ההיא דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דהתם אין ספק כל כך רגיל כי הנך דהכא הלכך לאמייתי הנך דהכא התם והך דטבל ועלה לא שייך הכא דהתם לחומרא הספק מוציא מידי ודאי:
תוספות בד״ה אפילו ילדה כו׳ רבא לערסא כו׳. נ״ב פירוש בשימוש:
ובבירורה של הלכה זו, אמר ליה [לו] רב שמואל בר ייבא לר׳ אבא בשאלה: האם אמר ר׳ יוחנן את ההלכה הזו אפילו במי שהיא ילדה (קטנה) דבזיזא למטבל [שבושה לטבול], ומעתה יש לומר שכיון שבעלה לא היה בעיר, לא טבלה?
Rav Shmuel bar Yeiva said to Rabbi Abba: Did Rabbi Yoḥanan state this ruling even with regard to a young girl, who is embarrassed to go and immerse herself, in which case one can claim that if her husband was away she would not have gone to the ritual bath?
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר לֵיהּ אַטּוּ וַדַּאי רָאֲתָה מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן סָפֵק רָאֲתָה סָפֵק לֹא רָאֲתָה וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר רָאֲתָה אֵימָא טָבְלָה.

Rabbi Abba said to Rav Shmuel bar Yeiva: Is that to say that Rabbi Yoḥanan applied this halakha to all cases? Did Rabbi Yoḥanan say that a woman who definitely saw blood is also permitted to her husband? You can say that Rabbi Yoḥanan said his ruling with regard to a case where it is uncertain whether the woman saw blood and it is uncertain whether she did not see blood, and therefore her husband may engage in intercourse with her, as one can reason as follows: If you say that she saw blood, one can still say that perhaps she immersed.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודאי ראתה מי א״ר יוחנן – שלא יהא צריך לשואלה ואפילו היא זקנה.
אימר טבלה – וכיון דטעמא דר׳ יוחנן משום ספיקא הוא לא שנא ילדה לא שנא זקנה.
כל דבר שאיסורו ודאי ותיקונו הבא להתירו ספק אע״פ שספיקו הבא להתירו מצוי אינו מוציא מידי ודאי איסור א״כ מה שאמרו חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים ואע״ג דאיסור טבל שבהם ודאי ועשורו ספק בזו משום חזקת חבר הוא שעושהו כודאי והוא שאמרו חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו והוא הדין שאינו משהא או שמא אף הוא ספק וספק שמא לאו טבל וכגון שהכניסה במוץ שלה ר״ל שלא נמרחה בחוץ ואע״פ שאכילת קבע מ״מ נאסרה ולא הותרה בו אלא אכילת עראי או אכילת בהמה שקרויה עראי ההיא מדרבנן הוא וכן מה שאמרו בשפחה של אנס אחד שהטילה נפל לבור ובא כהן ונתאהל עליו להציץ בו אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדליס מצויים שם אף זו הואיל וחולדה וברדליס שם ודאי גררום או שמא ספק וספק הוא שלא אמרו הטילה נפל אלא כמין נפל ובא לחקור אם רוח הפילה אם נפל הפילה ואם הפילה נפל אם זכר אם נקבה ומעתה אין צריך לומר במקום שהספק אינו מצוי שאינו מוציא מידי ודאי כגון פירות עם הארץ שאין עשורן מצוי וכל כיוצא בהן וכבר ביארנו שתי שמועות אלו במסכת עבודה זרה:
רש״י בד״ה הוי ספק להיתר הס״ד:
בד״ה אב״א ספק כו׳ עיילה הס״ד:
אמר ליה [לו] ר׳ אבא לרב שמואל בר ייבא בתשובה: אטו [וכי] גם בזו שודאי ראתה מי [האם] אמר ר׳ יוחנן שהיא מותרת?! אימר [אמור] שלא אמר ר׳ יוחנן להתיר אלא את האשה שספק ראתה ספק לא ראתה, ובאשה שכזו אומרים אנו שאף אם תמצא (תרצה) לומר שראתהאימא [אמור] שטבלה אחר כך.
Rabbi Abba said to Rav Shmuel bar Yeiva: Is that to say that Rabbi Yoḥanan applied this halakha to all cases? Did Rabbi Yoḥanan say that a woman who definitely saw blood is also permitted to her husband? You can say that Rabbi Yoḥanan said his ruling with regard to a case where it is uncertain whether the woman saw blood and it is uncertain whether she did not see blood, and therefore her husband may engage in intercourse with her, as one can reason as follows: If you say that she saw blood, one can still say that perhaps she immersed.
רש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲבָל וַדַּאי רָאֲתָה מִי יֵימַר דְּטָבְלָה הָוֵה לֵיהּ סָפֵק וּוַדַּאי וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

But if she definitely saw blood, it is not permitted for the husband to engage in intercourse with her. The reason is: Who is to say that she immersed? It is a conflict between an uncertainty as to whether or not she immersed, and a certainty that she saw blood, and there is a principle that an uncertainty does not override a certainty. In the case of a young girl, since it is uncertain whether she saw blood, and it is uncertain whether she immersed, she is permitted to her husband.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשינן, ואין ספק מוציא מ⁠[ידי] ודאי, והתניא, חבר שמת והניח מגור⁠[ה] מלאה פירות כול׳, כדכ׳א נהרסו ממגורות. ופ⁠[רק]⁠ינן, התם ודאי וו⁠[ד]⁠אי הוא, חזקה הוא על חבר שאין דב⁠[ר] ש⁠[א]⁠ינו מתוקן מצויב [ת]⁠חת ידו. איבע׳ אימ׳, ספק וספק הוא, דדי⁠[למא] ע⁠[ב]⁠ד כר׳ הושעיה, דאמ׳ מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא [ב]⁠המתו או⁠[כלת ופ]⁠טורה מן המעשר.
א. יואל א, יז.
ב. ובפירוש ר״ח פסחים ט,א (כתי״ו) כתב: שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו (ובכתי״מ: שאין דבר יוצא מתחת ידו שאינו מתוקן), ירושלמי ובלבד שמת ביישוב הדעת. ובעבודה זרה דף מא,ב כתב ר״ח: ובכמה מקומות פירשנו זה הענין, וגם בפסחים. וראה תוספות ב״מ יא, א ד״ה עישור.
הוי ספק – להיתר.
ודאי – לאיסור.
ואין ספק מוציא – את הדבר מידי ודאי שלו.
אבל באשה שודאי ראתהמי יימר [יאמר] שר׳ יוחנן מתירה בלא בירור שהניח שטבלה? הוה ליה [הרי הוא] מצב של ספק (אם טבלה) וודאי (שראתה), וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי. ומעתה, אף בעניינה של ילדה, הרי זה ספק ראתה וספק שמא טבלה, ולכך אף היא מותרת לבעלה.
But if she definitely saw blood, it is not permitted for the husband to engage in intercourse with her. The reason is: Who is to say that she immersed? It is a conflict between an uncertainty as to whether or not she immersed, and a certainty that she saw blood, and there is a principle that an uncertainty does not override a certainty. In the case of a young girl, since it is uncertain whether she saw blood, and it is uncertain whether she immersed, she is permitted to her husband.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלָא וְהָתַנְיָא גחָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵאָה פֵּירוֹת אֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין וְהָא הָכָא וַדַּאי טֶבֶל סָפֵק מְעוּשָּׂר סָפֵק אֵינוֹ מְעוּשָּׂר וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

The Gemara raises a difficulty with this principle: And does an uncertainty not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: In the case of a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, it has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., properly tithed. This is due to the presumption that the ḥaver tithed the produce himself or instructed others to do so. The Gemara infers: And here, the produce was definitely untithed at the outset, and there is uncertainty whether the ḥaver tithed it, and there is uncertainty whether he did not tithe it. And despite this conflict, the uncertainty whether it was tithed comes and overrides the certainty that it was untithed produce.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא הכא דודאי טבל – דהא חזינן שנגמרה מלאכתן וממורחין הן.
חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו׳ – בפ״ק דחולין (דף י.) גבי שחט ונמצא סכין פגומה קאמר נמי אין ספק מוציא מידי ודאי ולא מייתי מהך דחבר ושפחה משום דהכא הוי ספק טוב ורגיל ואפי׳ לקולא מוציא מידי ודאי וה״נ לא שייך לאתויי ההיא דהתם דטבל ועלה דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דהתם היינו משום דהוי לחומרא.
והתניא חבר שמת. למאי דלא ידע טעמא דחזקת חבר. נראה דנקט חבר משום דהוי ספק הרגיל דדרך חבר שמת או שהלך למדינת הים להודיע לבני בית ואם הניחדבר שאינו מתוקן א״נ ס״ד דוקא חבר משום דאפי׳ הן בני יומן:
שתהא בהמתו אוכלת דאי לאו הכי לא הוה מצי למיכל דאסור להאכילה טבל כדאמרי׳ בפרק במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא ופרש״י וכ״ש בטהור וטעמא כדדריש התם מה תרומה טהורה אין לך בה פי׳ אכילתה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה אין לך בה דהיינו הסקה אלא משעת הרמה והדר ילפי׳ טהורה מטמאה דאין לך בה הדלקה אלא משעת הרמה ואילך וה״ה אכילת בהמה דכל הנאה של כילוי אסור:
ותוהים: והאם לא כך הוא, שספק מעין זה הריהו מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיה חבר (שמוחזק כמקפיד על הפרשת תרומותיו ומעשרותיו) שמת, והניח אחריו ליורשיו מגורה (ממגורה, מחסן) מלאה פירות, אפילו הפירות הללו הן בני יומן (שהובאו למגורה באותו יום שנפטר בו החבר) — הרי הן בחזקת מתוקנין (מעושרים כדינם, ומותרים באכילה), שמן הסתם עישר אותם החבר. ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, בפירות המגורה] מדובר בפירות שהיו ודאי טבל בשעה שהובאו אל המגורה, ואילו עתה הם בגדר ספק מעושר ספק אינו מעושר, ובכל זאת, קאתי [בא] הספק ומוציא מידי ודאי!
The Gemara raises a difficulty with this principle: And does an uncertainty not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: In the case of a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, it has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., properly tithed. This is due to the presumption that the ḥaver tithed the produce himself or instructed others to do so. The Gemara infers: And here, the produce was definitely untithed at the outset, and there is uncertainty whether the ḥaver tithed it, and there is uncertainty whether he did not tithe it. And despite this conflict, the uncertainty whether it was tithed comes and overrides the certainty that it was untithed produce.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא כִּדְרַב חֲנִינָא חוֹזָאָה דְּאָמַר רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה דחֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן.

The Gemara rejects this claim: There, the conflict that leads to the question with regard to the produce’s status is between certainty and certainty, as the ḥaver certainly tithed the produce. This presumption is in accordance with the statement of Rav Ḥanina Ḥoza’a; as Rav Ḥanina Ḥoza’a said: There is a presumption with regard to a ḥaver that he does not release an item from his possession that is not ritually prepared.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: התם [שם, בפירות המגורה] אין זה מקרה של ודאי (טבל) וספק (מעושר), אלא ודאי וודאי הואכדברי רב חנינא חוזאה, שכן אמר רב חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (לענין תרומות ומעשרות), ולכך ודאי הפריש תרומות ומעשרות.
The Gemara rejects this claim: There, the conflict that leads to the question with regard to the produce’s status is between certainty and certainty, as the ḥaver certainly tithed the produce. This presumption is in accordance with the statement of Rav Ḥanina Ḥoza’a; as Rav Ḥanina Ḥoza’a said: There is a presumption with regard to a ḥaver that he does not release an item from his possession that is not ritually prepared.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִיבָּעֵית אֵימָא סָפֵק וְסָפֵק הוּא וְכִדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא דא״רדְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא המַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.

And if you wish, say instead that in that case the conflict is between uncertainty and uncertainty, as it is possible that there was never an obligation to tithe this produce, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya. As Rabbi Oshaya said: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and bring it into his courtyard in its chaff, so that his animal may eat from it, and this grain is exempt from tithe. Although the obligation to tithe produce applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that was brought into one’s home before being fully processed. Consequently, the case involving produce is a conflict between two uncertain factors, as it is uncertain whether or not the owner was obligated to tithe the produce in the first place, and even if he was required to do so, it is uncertain whether or not he tithed it.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעית אימא ספק וספק הוא – דכי היכי דמספקא לן אי מעשרי אי לא ה״נ מספקא לן דלמא לא טביל ולא איחייב במעשר דאימא כרבי אושעיא עיילה ומכניסה במוץ שלה דאין טבל מתחייב במעשר אלא בראיית פני הבית כשרואה את הפתח וכיון דבשעת ראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתו למעשר תו לא מיחייבא אע״פ שהוא דשה וממרחה לאחר שהכניסה מידי דהוה אמכניס פירות דרך גגו וקרפיפו לבית אפילו היא ממורחת דקיימא לן דפטורה מן המעשר הואיל ולא ראתה את הפתח.
כדי שתהא בהמתו אוכלת – אפי׳ לאחר מירוח. ולהכי נקט בהמתו דאילו אמאכל אדם לא מצי למימר הכי דאי נמי לא מחייב מדאורייתא רבנן גזור על אכילת קבע אפי׳ בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל מאכל בהמה קבע שלה עראי חשיב לה דתנן במסכת פאה (פ״א מ״ו) מאכיל לבהמה לעופות ולחיות עד שימרח הילכך כל כמה דלא חל עליה שם טבל דאורייתא מאכיל לבהמתו. והכא כיון דאיכא למימר דעביד להו כרבי אושעיא מותרין לאדם דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר.
בהמתו אוכלת – דוקא בהמתו כדפ״ה דכל מה שהיא אוכלת מיקרי עראי אבל אדם אסור מדרבנן לאכול אכילת קבע וכן משמע בתוספתא ומייתי לה בפ״ק דביצה (דף יג.) הכניס לבית שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור וכן משמע נמי מדנקט בהמתו והא דפריך במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סז.) אמאי דקאמר מירוח העובד כוכבים אינו פוטר משום בעלי כיסים פירוש עשירים שמוכרין תבואתן לעובדי כוכבים קודם מירוח וחוזרין וקונין אחר מירוח אפשר דעבד כר׳ אושעיא פירוש שיוכל להערים ולפטור שיכניס התבואה במוץ שלה ומה הועילו חכמים בתקנתם משמע דלגמרי פטור ה״פ עביד ליה כרבי אושעיא ובמידי דמאכל בהמה מה הועילו חכמים בתקנתם מיהו אי מירוח העובד כוכבים אינו פוטר רק עראי כמו שהיה קודם מירוח אתי שפיר אך צ״ע בשילהי פ״ק דבכורות (דף יא:) והשתא קשה כיון דהוי ודאי טבל לענין אכילת קבע אפילו הכניסה במוץ כדפרישית היכי אתי ספק ומוציא מידי ודאי דחשבינן להו בחזקת מתוקנים וליכא למימר דספק מוציא מידי ודאי דרבנן דהא בפרק קמא דפסחים (פסחים ט.) פריך מיניה אהא דקאמר התם כל מקום שחולדה וברדלס מצויין שם אין צריך בדיקה הא ודאי חמץ צריך בדיקה דספק אכל אין מוציא מידי ודאי ופריך מהך דחבר ומשני ספק וספק הוא כדרבי אושעיא והשתא מ״מ חזינא הכא דמוציא מידי ודאי דרבנן ובדיקת חמץ נמי הוי דרבנן דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואומר ר״י דמתניתי׳ דהתם איירי שלא בטלו דהוי ודאי דאורייתא ועוד אומר ר״י דהא דקאמר הכא דהוו בחזקת מתוקנים היינו בהנך דלא חזו אלא לבהמה:[וע״ע תוס׳ פסחים לד. ד״ה מחמין לו]:
כדי שתהא בהמתו אוכלת – משמע דבטבל שראה פני הבית אפילו בהמתו נמי לא אכלה ותימה לר״י מ״ש משאר הנאות דשרו דלא מצינו טבל שיהיה אסור בהנאה וי״ל דדרשינן בבמה מדליקין (שבת דף כו.) גבי אין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה מה טהורה אין לך בה פי׳ אכילתה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה כן דהיינו הדלקה והדר גמר טהורה מטמאה דמיתסרה בהדלקה קודם הרמה וה״ה למאכיל לבהמתו וכל שאר הנאה של כילוי ומהכא נמי שמעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה.
ופטורה מן המעשר. ופרש״י ואכתי תיקשי לך דספק מוציא מידי ודאי דאפי׳ עבד כרבי אושעיא לענין אכילה דידיה ודאי טבל הוי [ותירץ] דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר והכא ניחא אבל בסוף פ״ק דפסחים לא מצי לשנויי הכי דמייתי לה על בדיקת חמץ גבי הא דתנן אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית ודייק טעמא דלא חזינן הא חזינן דשקל חוששין כו׳ ואין ספק מוציא מידי וודאי ובדיקת חמץ מדרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא״כ צריכין לתירוצא קמא דחזקת חבר. ופי׳ רבי׳ אפרים דבהמתו לאו דוקא דאפי׳ הוא עצמו שרי לאכול ממנו קבע אע״ג דקודם ראיית פני הבית אסור לאכול אכילת קבע מדרבנן. שאני התם דמצי אתי לידי חיוב דאורייתא כשיראה פני הבית אבל כשמרחו בבית דתו לא אתי לידי חיוב דאורייתא אפי׳ אכילת קבע שריא. והאי דנקט בהמתו משום דכל זמן שהיא במוץ [אינה] מוכנת אלא לבהמה ולא לאדם א״נ משום שתולה ההערמה בשביל בהמתו ומייתי ראיה מההיא דמנחות פרק ר׳ ישמעאל גלגול העובד כוכבים פוטר מירוח דעובד כוכבים אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופריך גלגול נמי ומשני אפשר דאפיה לה פחות מה׳ רבעים מירוח נמי אפשר דעביד ליה כר׳ אושעיא ואי לבהמתו דוקא קאמר ר׳ אושעיא מאי פריך ניחא ליה טפי למיעבד ע״י עובד כוכבים כדי לפטרה לגמרי. וקשה לפי׳ דבפ״ק דיו״ט תניא הכניס שבלים לעשות עיסה אוכל מהן עראי ופטור וסתמא הכניס לבית קאמר ובתוספתא קתני בהדיא המכניס שבלים לבית והכניס שבלים היינו במוץ וקתני אוכל עראי דוקא וע״ק לפי׳ למ״ד בהשוכר את הפועלים דחטין ושעורין דבני גורן נינהו בגורן תלינהו רחמנא ואם עשאן גורן בשדה נתחייבו במעשר אפילו בלא ראיית פני הבית א״כ ה״נ אם עשאן גורן בבית אחר שהכניסן במוץ מיחייבי דלא גרע עשאן גורן בבית מעשאן גורן בשדה. וא״כ אכתי יכולין לבא לידי חיוב ואמאי שרו באכילת קבע [ולכן] נ״ל דאכילת קבע אסירא וההיא דפ׳ ר׳ ישמעאל ע״כ ה״פ תרומה נמיבמידי דמאכל בהמהאפשר דעביד כרבי אושעיא ואמאי אין מירוח עובד כוכבים פוטר. א״נ אפי׳ אי אמרינן מירוח העובד כוכבים פוטר אינופוטר אלא מאכילת בהמתו אבל אכילת עצמו לא. והשתא פריך שפיר אמאי אינו פוטר להתירו מאכילת עראי אפשר דעביד לה כר׳ אושעיא. אע״ג דגלגול העובד כוכבים פוטר לגמרי ומותר אפילו אכילת קבע היינו טעמא שאנו עושין אחר גלגול כמו קודם גלגול אבל קודם מירוח היה אסור באכילת קבע וההיא דפסחים אע״ג דבדיקת חמץ מדרבנן חמור בחמץ כדבדאורייתא א״נ מיירי כשלא בטלו הלכך הוי ודאי דאורייתא:
בד״ה בהמתו כו׳ כרבי אושעיא ובמידי דמאכל בהמה כו׳. נ״ב פירוש ותירוץ זה דחוק הוא קצת דדלמא לא תקט בעבור עראי ובהמה מיהו כו׳ כלומר אם אפשר לנו שנאמר חילוק זה יהיה מיושב בלי גמגום וק״ל:
בד״ה כדי שתהא בהמתו כו׳ בהדלקה קודם הרמה כו׳. נ״ב פי׳ אע״פ שאינה עומדת אלא לאכילה הוא הדין שאר הנאת כילוי וק״ל:
בד״ה מסיק בסמ״ך גרסינן שהיה מוסק זתים. נ״ב לאפוקי מפי׳ הערוך שפי׳ מציק והוא אנס:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: מקרה זה ספק וספק הוא, שאף פירות המגורה מעיקרם הריהם ספק טבל. וכשיטת ר׳ אושעיא היא. שכן אמר ר׳ אושעיא: מערים אדם על תבואתו שלא לחייבה בתרומות ומעשרות, ומכניסה למגורה בעוד התבואה במוץ שלה (שלא הושלמה בדישה ובמירוח ערימת התבואה), כדי שתהא בהמתו אוכלת מתבואה זו, ופטורה מן המעשר. שכל עוד לא נגמרה מלאכת התבואה, לא נתחייבה בתרומות ומעשרות, והיא מותרת למאכל בהמה בלי עישור. ויתכן איפוא שמתחילה לא חל חיוב תרומה על התבואה, וכיון שהוא ספק — בא ספק ומוציא מידי ספק.
And if you wish, say instead that in that case the conflict is between uncertainty and uncertainty, as it is possible that there was never an obligation to tithe this produce, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya. As Rabbi Oshaya said: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and bring it into his courtyard in its chaff, so that his animal may eat from it, and this grain is exempt from tithe. Although the obligation to tithe produce applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that was brought into one’s home before being fully processed. Consequently, the case involving produce is a conflict between two uncertain factors, as it is uncertain whether or not the owner was obligated to tithe the produce in the first place, and even if he was required to do so, it is uncertain whether or not he tithed it.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאַכַּתִּי אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי וְהָתַנְיָא מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל מַסִּיק אֶחָד בְּרִימּוֹן שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר וּבָא כֹּהֵן וְהֵצִיץ בּוֹ לֵידַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה.

The Gemara challenges: And still, is it correct that an uncertainty does not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving the maidservant of a certain olive gatherer [massik] in the city of Rimon, who cast a non-viable newborn into a pit, and a priest came and looked into the pit to ascertain whether the baby was male or whether it was female, as the length of time of a woman’s ritual impurity after childbirth, even if she gave birth to a non-viable newborn, depends on whether the child was male or female (see Leviticus, chapter 12).
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואכתי אין ספק מוציא מידי ודאי, והתניא, אמ׳ [ר]׳ יהודהא מעשה בשפחתו של מציקב אחד ברימון שהיטילה נפל לבור כול׳,
א. כבכה״י. ובדפוסים חסר אמר ר׳ יהודה.
ב. כבכה״י של הגמרא. ולפנינו, מסיק. ראה תוס׳ ד״ה מסיק.
אם זכר הוא כו׳ – כהן חכם היה ומורה הוראות ומתכוין להורות לה ימי טומאה וטהרה. אי נמי שגורה אצלו בבית ונוגעת בתרומתו ורוצה להזהר ממנה כל ימי טומאתה. וי״א לידע אימתי יהא זמן הבאת קרבנה אם יארע במשמרתו אם לאו. ולא סבירא לי דבשביל תור עולה אחת לכולה משמרה לא עייל האי כהן נפשיה להכי ועוד שהרי היא יכולה לאחר קרבנה כל זמן שתרצה וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם הוא כלום הוא בא להאהיל ולעבור על לאו דטומאת מת אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה להציץ ולראות.
בשפחתו של מסיק – משמע דשפחה מטמאה בלידה וכן מוכח בפ׳ רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) דקאמר לקח שפחה ונתעברה אצלו זהו יליד בית שנימול לשמונה והתם קאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה ובת״כ תניא נמי בהדיא אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה בין משוחררת ובין שאינה משוחררת מנין ת״ל אשה ונראה דהא דיליף לאינה משוחררת מאשה אסמכתא בעלמא הוא ואגב אחריני נקט לה דבפ״ק דכריתות (דף ז:) משמע מג״ש דלה לה אתיא ובפ׳ הערל (יבמות דף עד:) לא יליף מאשה אלא גיורת ומשוחררת ושאינה משוחררת אינו מזכיר שם.
ובא כהן והציץ – אומר ר״ת דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר דשל גבירתה היה וכהן זה קרוב היה לא היה לו לטמאות דאמר בת״כ דאין כהנים מטמאין לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו ועוד דכאן לא היה לצורך המת.
מסיק – בסמ״ך גרס שהיה מוסק זיתים.
מעשה בשפחה של מסיק כו׳ משמע הכא דשפחה טמאה לידה דלא מיסתבר לומר שהולד היה של הגברת דאם כן למה הוזכרה השפחה. וקשה מהא דאמרינן ביבמות פרק הערל דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנות ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת״ל אשה. משמע דוקא משוחררת דומיא דגיורת ועוד דפריך בנות מיכל תרומה נינהו ואינה משוחררת בת מיכל תרומה אם היא שפחת כהן. וי״ל דע״כ שפחה טמאה לידה כדמשמע בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה דקאמר התם לקח שפחה ונתעברה אצלו זהו יליד בית שנימול לח׳ ולעיל מיניה קאמר אמר רבא אמר רב אשי כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח׳ ובפ״ק דכריתות תנן וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל. ובת״כ אמרינן בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנות ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת והאי דקאמר ביבמות משוחררת לאו למעוטי אינה משוחררת אלא קיצר הברייתא לפי שלאהוצרך אלא למשוחררת דפריך גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו:
ובא כהן והציץ. שוטה היה דאפי׳ אי הוה טמא מוזהר אפי׳ בו ביום שנטמא מידי דהוה אנזיר פ״ג מינין ואפי׳ אם היה קרובו חדא דשלא לצורך המת ועוד דבעי׳ בני קיימא דומיא דאביו ואמו:
בד״ה אם זכר כו׳ אשה להציץ ולראות הס״ד:
בפרש״י בד״ה אם זכר כו׳ וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם כו׳ אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה כו׳ עכ״ל נראה מדבריו לקיים פירושו שפירש שגרה אצלו בבית כו׳ ואפשר להתקיים פירוש זה דכיון דלא ידע כהן עם הארץ זה מלהזהר לעבור על לאו דטומאת מת לא ידע גם כן להזהר ממנה כל ימי טומאתה אבל אשת חבר שיגרתו מטעם זה שהיתה השפחה שגורה בביתה ורצתה להזהר ממנה ימי טומאתה ואשת חבר זאת אילו ידעה שעם הארץ או הקטן כהן הוא ודאי גם כן שלא היתה שגרתו אלא דאפשר שלא ידעה שהוא כהן וק״ל:
ושואלים עוד: ואכתי ועדיין] כך הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה בשפחתו של מסיק אחד במקום הנקרא רימון, שהטילה נפל (ולד מת) לבור. ובא כהן והציץ בו בבור, שרצה לידע אם נפל זה זכר אם נקבה הוא, שכן יש הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה לענין דיני טומאה וטהרה של היולדת. אלא שיש חשש שמא היה הנפל בבור, ואולי נטמא הכהן בטומאת מת מפני שהאהיל עליו.
The Gemara challenges: And still, is it correct that an uncertainty does not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: There was an incident involving the maidservant of a certain olive gatherer [massik] in the city of Rimon, who cast a non-viable newborn into a pit, and a priest came and looked into the pit to ascertain whether the baby was male or whether it was female, as the length of time of a woman’s ritual impurity after childbirth, even if she gave birth to a non-viable newborn, depends on whether the child was male or female (see Leviticus, chapter 12).
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִהֲרוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִים שָׁם.

And the incident came before the Sages to rule whether or not the priest contracted ritual impurity while standing over the corpse, and they deemed him ritually pure. The basis for this ruling was: Due to the fact that martens and hyenas are common there, it is likely that the body was dragged away before the priest arrived at the pit.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וטהרוהו – מאהל המת.
בא מעשה זה לפני חכמים, וטהרוהו. והטעם שטיהרוהו: מפני שחולדה וברדלס מצויים שם, ובודאי אכלוהו או גררוהו משם.
And the incident came before the Sages to rule whether or not the priest contracted ritual impurity while standing over the corpse, and they deemed him ritually pure. The basis for this ruling was: Due to the fact that martens and hyenas are common there, it is likely that the body was dragged away before the priest arrived at the pit.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְהָא הָכָא דְּוַדַּאי הֵטִילָה נֵפֶל סָפֵק גְּרָרוּהוּ סָפֵק לֹא גְּרָרוּהוּ וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

The Gemara explains the challenge from this baraita: And here, where it is certain that the maidservant cast the non-viable newborn into the pit, and it is uncertain whether an animal dragged it away and it is uncertain whether no animal dragged it away, the Sages nevertheless ruled that an uncertainty comes and overrides a certainty.
תוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ספק גררוהו ההיא שעתא כו׳ – וא״ת והאי בור היכא קאי אי ברה״ר אפילו בספקא אחת טהור אי ברה״י מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתניא דברה״י כל ספקות שאתה יכול להרבות טמא וי״ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ותדע דאפילו מידי ודאי בעי למימר שמוציא זה הספק ואומר ר״י דצריך לומר דרגלי הכהן היו ברה״ר דאי רגליו היו ברה״י ניחוש דלמא גררוהו כנגד רגליו וטומאה בוקעת ועולה דע״כ ליכא בחוריהן פותח טפח דכי איכא מאי מועלת גרירה והא בפותח טפח מביא הטומאה ועוד י״ל דרגלי הכהן ברשות היחיד וגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל.
והא הכא דודאי נפל ספק גררוהו. תימה האי בור היכידמי אי רה״ר הוא מאי פריך [הא שפיר] טהרוהו דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ואי רשות היחיד הוא מאי קאמר שהטילה כמין נפל הא אפי׳ ספק ספיקא נמי טמא דתנן במס׳ טהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא. וי״ל דשאני הכא דגרירת חולדה וברדלס ספק הרגיל הוא הלכך מטהרינן בספק ספיקא. ואכתי קשה אי ברה״י אפי׳ ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחתיו וטומאה בוקעת ועולה ואין לומר דסתם חור שלהם פותח טפח דא״כ מביא טומאה לבור ולא אהני מה שגררוהו. ואין לומר דסתם חור שלהם הוא רחב מבפנים אבל פתחו לבור אינו רחב טפח דאכתי טומאה בוקעת ועולה. כדתנן בפ׳ אהלות בית שהוא קמור תחת הבור. יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. י״ל דהבור רה״י וסביב הבור רה״ר:
תוס׳ בד״ה ספק גררוהו כו׳ אי ברה״ר אפילו בספיקא אחת טהור כו׳ עכ״ל ודאי בהך ספיקא דגררוהו לחוד מי יימר לן דטהור ברה״ר כיון דודאי הפילה ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא למאי דמשני אימא כמין נפל תקשי להו שפיר דבספיקא דאם נפל הוא אם לאו לחוד טהור ברה״ר:
ומעתה יש לברר: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה של נפל] ודאי הטילה נפל, ומצד אחר הרי זה ספק שמא גררוהו חיות, ספק שמא לא גררוהו, וקאתי [ובא] הספק ומוציא מידי ודאי!
The Gemara explains the challenge from this baraita: And here, where it is certain that the maidservant cast the non-viable newborn into the pit, and it is uncertain whether an animal dragged it away and it is uncertain whether no animal dragged it away, the Sages nevertheless ruled that an uncertainty comes and overrides a certainty.
תוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לָא תֵּימָא הֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר ואֶלָּא אֵימָא

The Gemara rejects this challenge: Do not say in the baraita that the woman certainly cast a non-viable newborn into a pit; rather, say
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] בדברי הברייתא שאותה שפחה ״הטילה נפל ודאי לבור״, אלא אימא [אמור]
The Gemara rejects this challenge: Do not say in the baraita that the woman certainly cast a non-viable newborn into a pit; rather, say
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה טו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה טו: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה טו: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה טו:, רש"י נדה טו:, תוספות נדה טו:, תוספות רי"ד נדה טו:, רמב"ן נדה טו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה טו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה טו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה טו:, ריטב"א נדה טו:, מהרש"ל חכמת שלמה נדה טו:, מהרש"א חידושי הלכות נדה טו:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה טו:

Niddah 15b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 15b, R. Chananel Niddah 15b, Collected from HeArukh Niddah 15b, Rashi Niddah 15b, Tosafot Niddah 15b, Tosefot Rid Niddah 15b, Ramban Niddah 15b, Rashba Niddah 15b, Meiri Niddah 15b, Tosefot Rosh Niddah 15b, Ritva Niddah 15b, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 15b, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 15b, Steinsaltz Commentary Niddah 15b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144