(1) 
אוּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵיחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים.
אוּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵיחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים.And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it.
אבל השותפין שנדרו אין מעמידין ריחיים ותנור בחצר. דאע״ג דלענין דריסת הרגל שהוא עראי אמרינן יש ברירה ולשלו נכנס, לענין קביעותא דהעמדת ריחיים לא אמרינן ברירה.
ושניהן אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולהעמיד שם תרנגולין – דבכל הכי יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמר בפרק חזקת הבתים (ב״ב נז:) הלכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהני ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי״מ דכשהעמיד ריחים באים רוב עם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולין דמתפשטין בכל החצר.
ושניהן אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים – פירוש: דוקא דריסת הרגל שהיא עראי שרי ר׳ אליעזר אבל אלה שהן תשמישין קבועין לא שרי דכולי האי לא סמכינן אברירה.
ושניהם אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר – משום דשותפין בכי האי גוונא יכולין לעכב זה על זה, כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נ״ז:) גבי אלו דברים שיש להם חזקה, אמר רבי יוחנן בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה. וכיון שהן יכולין לעכב אף על פי שאין שותפין מקפידין זה על זה בהעמדה כדאיתא התם, מכל מקום כל שאינן מקפידין ויתור בדבר שיכול לעכב אפילו על שותפו הוא, או אפילו בחצר שאין בה דין חלוקה, לאו כל כך לייחד לו מקום לתשמישיה ולמעט על חבריה, וכיון שכן ויתור אסור כי האי גונא, אפילו למאן דאית לה ברירה.
אסורים להעמיד תנור ורחים כו׳. דבכל הני יכולין שותפין לעכב זה על זה כדאיתא בפרק חזקת הבתים הלכך לא דמי להלוך ולא שייך להתירו מטעם ברירה כיון דיכול לעכב עליו ואינו מעכב:
ושניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר – פי׳ אע״ג דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי כדאיתא בפרק חזקת הבתים (דף נז:) מ״מ כיון שיכול הוא לעכב חבירו שלא להעמיד בחצר דגים אלו כשזה עושה כן אינו מדין זכותו אלא כשעושה ברשות חברו ונמצא נהנה ממנו. ומש״ה מודה ראב״י דהא.
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ואין חבירו מודר הנאה הימנו לא יכנס לחצר – פי׳ המודר ואתאן לת״ק דאילו לראב״י מדין זכותו משתמש ומותר והיינו דקתני סיפא ראב״י אומר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס והא מרישא שמעינן לה אלא משום סיפא נקט לה דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו. פי׳ וקאי לרבנן אדריסת הרגל וקאי לר״א אהעמדת ריחים ותנור דכיון דהאי נאסר חזי דחבריה משתמש והוא לא משחמש חיישינן דלמא אתי הוא לאשתמושי באיסורא ולהכי כייפינן ליה לזבוני חולקיה כדי שלא יבוא לידי תקלה ובלבד בחצר שאין בו דין חלוקה דבחצר שיש בה דין חלוקה חולקין ותו ליכא תקלה. ודוקא במילתא דשותפתא חיישינן שמא יבא לידי תקלה דלמא אגב דמשתמש בה חבריה משתמש בה איהו באיסורא אבל במידי דלנפשיה לגמרי כגון דאסר חצרו עליה לא כייפינן ליה לזבוני מהאי חששא אלא מימר אמרינן דשפיר מזדהר באיסוריה ככולהו שאר דעלמא והא דכייפינן ליה הכא למכור חלקו לחברו או לאחד מן השוק כשאין חברו רוצה בו ה״מ היכא דלא בעי למיעבד גוד או איגוד אבל אי בעי למימר לחבריה גוד או איגוד פשיטא דדינא עמיה כדמעיקרא דמשום נדריה לא אפסיד זכותיה בהא.
ושניהם אסורין להעמיד רחים ותנור ולגדל תרנגלים – דאע״ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים (נ״ז:) דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי, מ״מ אי קפדי יכולין לעכב זה את זה, ואע״פ שדרכן לותר, ויתור אסור במודר הנאה1.
1. תוס׳ ס״ל דויתור מותר במודר הנאה, ופי׳ באופן אחר.
ושניהם אסורין לאו דוקא דאסורין הוה ליה למיתני דפשיטא דשניהם רוצה לומר. הרא״ם ז״ל.
מלהעמיד רחים שהצריכים לתנור ולרחים באים שם ונותנים לו שכר ופעמים באים הרבה וממלאים חלקו וחלק חברו ונמצא נהנה מחלק חברו הילכך אין להתירו מטעם ברירה. ומלגדל תרנגולים שמתפשטים בכל מקום בחצר אנה ואנה ואין להתר מטעם ברירה שהרי אינו ראוי ליחלק כדרך שהולכין התרנגולים. שטה.
וזה לשון הרא״ם ז״ל: להעמיד רחים ותנור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דפעמים דבני אדם הבאים שם לטחון ולאפות ממלאין יותר מחלקו ואפילו מעמיד חברו כמוהו אסור מטעם שפי׳. ומלגדל תרנגולין שם שמתפשטין בחצר אנה ואנה ובדרך הילוכן אי אפשר לחלוק. ולא נהירא דאם כן גם הוא לרבי אליעזר לא ילך אנה ואנה מטעם זה. ויש מפרשים מטעם שהתרנגולין הולכין בכל מקום (הם) גם בתוך ביתו ואוכלין פירות ביתו וגם לפעמים מצויין פירות חבירו בחצר. והכי מוכיח בתוספתא דקאמר כשם שאסור לגדל בחצר תרנגולין כך אסור לגדל בהמה דקה אלא טעמא משום דאינו יכול לשמרן שלא ילכו אחר מזונותיהן אפילו בבית חבירו. הרא״ם ז״ל.
ומכל מקום, לדעת כולם, שניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור בחצר המשותפת ולגדל בה תרנגולים.
And all agree that they are both prohibited from setting up a mill or an oven in the jointly owned courtyard, or to raise chickens in it.
הכל
(2) הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר ביָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress.
If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress.
הכי גרסינן: היה אחד מהם מודר הנאה על חבירו כופין את הנודר – שהדיר את חבירו למכור את חלקו אתאן לרבנן דאמרי אסורים ליכנס לחצר.
וכן אם האחד נדר הנאה מחבירו, נכנס לחצר דתוך שלו הוא נכנס.
והיכא דאחד נודר כופין אותו למכור את חלקו.
וכשם שמותרין ליכנס לחצר דהלכה כר׳ אליעזר בן יעקב, כך מותרין בדברים של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים, דכל חד בדידיה קא מתהני.
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו – משום דבעי למתני כופין כו׳ דלא שייך למתני בשניהם מודרין וכופין הנודר למכור חלקו דחיישינן פן יעבור אבל רישא דשניהם מודרין אין כופין משום דמנכר אבל הכא דאין אסור אלא האחד והשני מותר דחיישינן שמא יכנס המודר כשיראה חבירו נכנס ולכך כופין למודר ותנא שמא יכנס קתני לה ולרבי אליעזר כיון דשניהם מותרין למה כופין.
היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו׳ – פרישנא בגמרא שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו, ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו, כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו, שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו. ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא, דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה, אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין, שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכולי עלמא היא, מדתני לה בתר פלוגתייהו, וטעמא שאף רבי אליעזר בן יעקב חושש, בשאין אסור אלא האחד מהם, שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, והכי נמי משמע בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א׳] דאף רבי אליעזר בן יעקב היא.
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. משום דבעי למתני כופין נקטיה דכופין את הנודר למכור חלקו לחבירו דחיישינן כיון שרואה את חבירו נכנס גם הוא ישכח נדרו ויכנס אבל ברישא ששניהם אסורים לא חיישינן שמא יכנסו:
היה אחד מודר הנאה מחברו וכו׳ – הך בבא לא איצטריכא לא לרבנן ולא לר׳ אליעזר בן יעקב, דבין למר בין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם, אלא משום סופא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור את חלקו, דדוקא1 כשנדר אחד מהם משום דכיון דאיהו אסור וחברו מותר חיישינן שמא יתקנא בחברו וישתמש בה אף הוא, ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור, אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן, דכל חד וחד מזדהר באיסוריה, וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין.
ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב נמי דשרי ליכנס לחצר כופין אותו למכור, דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה חברו מעמיד רחים ותנור והוא אינו רשאי, יתקנא בו ויבא לעשות כן.
וכי תימא בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחברו מותר ואין בידו למחות, אבל לרבי אליעזר בן יעקב מאי איכפת ליה בדריסת הרגל, איהו נמי שרי, ואי מקנא בחבריה בהעמדת ריחים ליעכב עליה, דהא כי האי גונא שותפין יכולין לעכב.
איכא למימר דכיון דשותפין כי האי גונא לא קפדי זילא ביה מלתא לעכובי, דהא הך סופא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא, וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר, למה יעכב חבירו מדבר שאין השותפים מקפידין בו, הילכך לעכובי כסיפא ליה מלתא, ומתוך שחברו מעמיד רחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני.
1. ״דדוקא״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י ״דוקא״.
היה אחד מהם מודר וכו׳. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא כששניהם מודרים דיש להחמיר בעברה שניהם אסורין אלא אפילו בחד נמי אסור. ויש מפרשים דמשום סיפא נקטה דכופין הנודר למכור חלקו אם רצה חבירו לקנות והאסור ראוי לכפות יותר מפני שיש לו ליזהר שלא יבא לידי הנאה שפעמים יהיה שוגג. ובגמרא מוקי לה בחצר שאין בה דין חלוקה. אמנם בשניהם אסורין לעיל לא שייך טעם זה ולכן אין כופין דהי מיניהו נכוף ומכל מקום צריך הוא למכור בפחות כדאמרינן לעיל בפרק אין בין. הרא״ם ז״ל.
וכופין את הנודר שימכור את חלקו. רבנן קתני לה דאמרי אסור ליכנס הילכך כופין אותו למכור את חלקו כדי שלא יבא לידי מכשול. או יתכן לומר דאפילו רבי אליעזר מודה בהא גזירה שמא יכנס לתוך ארבע אמות של פתח חבירו ולא יתן את דעתו מאחר שהוא מותר לילך בחצר אליבא דרבי אליעזר. הרי״ץ ז״ל.
ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר דאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי איפשר לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא אם כן הא דשרי ר׳ אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חבירך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו וכו׳. ככתוב בהר״ן ז״ל.
היה רק אחד מהם מודר הנאה מחבירו — לא יכנס לחצר, שהרי החצר היא גם של חבירו. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך. ומכל מקום כופין את הנודר למכור את חלקו, כדי שלא יביא את חבירו לידי איסור.
If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He can say to the partner: I am entering into my own portion and I am not entering into your portion. And the court forces the one who took such a vow to sell his portion so that he does not cause the other to transgress.
הכל
(3) הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מוּדָּר בְּאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר גיָכוֹל לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירְךָ אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ.
If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you.
If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you.
היה אחד מן השוק – הך בבא לר״א איצטריך [דהוה אמינא] דלא קא שרי ר״א אלא כשהחצר שלו דקמפסיד בדבר אבל אחד מן השוק לא שרינן ולא סמכינן אברירה כיון שאינו מפסיד כלום קמ״ל.
היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו׳ – והאי בבא לאשמועינן כחו של רבי אליעזר בן יעקב איצטריך, דאפילו לאיניש דעלמא נמי שרי ליה, משום דאמר ליה לתוך של חברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה (ב״ק נא:) דבאין ברירה וביש ברירה פליגי, כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי אפשר לחלוק, הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה, כדי שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל, כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא, אם כן הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו, משום טעמא דבשל חברך אני נכנס, מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני, בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו, לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו, אבל ליכנס לו אותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור, דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם.
כבר ביארנו במשנה שלענין האיסור אין חלוק בין שהודר האחד מצד חבירו בין שנדר הוא עצמו ואסר הנאת חבירו על עצמו ואם כן אף ברישא דמתניתין בשנאסרו שניהם זה על זה לא סוף דבר כשנדרו מעצמם שנתרצו שניהם והסכימו בכך אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו שניהם אנוסים הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו זה את זה אלא אף בנדרו הדין בהם להתיר במה שהתרנו ואין חלוק ביניהם אלא בשהאחד אסור והאחד מותר ולענין כפיית המכר ומתוך שיש חולקים בקצת דברים אלו אני צריך להעירך מעט בביאור סוגיא זו וכן שיצא לנו ממנו דין אחר לענין פסק אם כופין את המדיר למכור חלקו אם לאו:
והוא שאמרו אבעיא להו בנדרו הוא דפליגי רבנן וכדקאמר במתניתין שנדרו הנאה וכו׳ אבל בהדירו מודו ליה ואע״ג דאין ברירה מכל מקום הואיל ואנוס הוא מקילין בו או דילמא אף בהדירו פליגי שמאחר שמכל מקום אין ברירה אף במקום אונס מעמידין אותו על הדין תא שמע היה אחד מהם מודר וכו׳ ופליגי רבנן ופירש תני נדור כלומר שנדר מעצמו אבל במודר לא פליגי והכי נמי מסתברא דתני עלה כופין את הנדור וכו׳ ומודר ודאי לא כייפינן ליה ושמא תאמר ולתני מודר כדאיתא וכופין את הנודר דקאמר אמדיר קא מהדר שנכופהו למכור חלקו למודר כדי להתירו בשלו יראה שפשוט הוא להם שאין כופין למכור את שלו לחברו מחמת שהוא אוסרו עליו אבל זה שנדר לעצמו כופין מחמת השש פשיעתו אחר שהוא בעצמו גרם איסורו וזהו ששנה הלשון ואמר הנודר או הנדור שאין ענינו נופל אלא בנאסר ולא במדיר כלל:
ונמצא לדעת זה שאין כופין את המדיר לעולם למכור חלקו ומכל מקום בתלמוד המערב פרשוה כן ולכוף את המדיר והוא שאמרו כופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל הנאתך עלי לא בדא אלא שנראה שהוא כנגד תלמוד שלנו שפירשו בהדיא כופין את הנדור וכו׳ כלומר ולא המדיר ומכל מקום אם היה המדיר נדרן ורגיל להדיר הנאתו על אחרים כופין אותו והוא שאמרו בתלמוד המערב תני ר׳ חייא אם היה נדרן כופין אותו למכור ויראה משם שמשנדר שתי פעמים נקרא נדרן והוא שאמרו שם אמר ליה אתית קדמאה ועבדת לי הכן תנינא ועבדת לי הכן מכאן ואילך או שרי נדרך אי זבין חלקך ואלמא אף לתלמוד המערב בראשונה מיהא אין כופין את המדיר אבל כופין את הנדור אף בפעם ראשונה:
ולפי דרכך אתה למד שכל שהדין נותן לכופו למכור אם רצה להתיר נדרו על ידי חכם או על ידי שלשה הדיוטות אין כופין אותו למכור ולקצת חכמים ראיתי שפקפקו בה מצד שהאחר יכול לומר אין אדם דר עם נחש בכפיפה ושמא היום או מחר יאסרהו עלי בחצי הלילה בזמן הקור והשלג ולא יראה כן ואף זה שהן חוששין בו סכנה היא ואין מטריחין אותו עד שיוכל לצאת בלא סכנה:
ונמצא למסקנא זו שאף חכמים לא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו מודו ויש מקילין מכאן שאף לר׳ אליעזר בן יעקב כל שהדירו מותר בכל תשמיש ואף במה שהיה ביד האחד קודם הנדר למחות על חבירו וכן יש מפריזין על מדותיהן לומר שבהדירו אף כשיש בו דין חלוקה מותרין ומכל מקום עיקר הדברים שאף בהדירו פליגי ומה שהיו מחזרים לתרצה תני נדור לא סמכינן אשנויא לדחות ממנה לשון פשוט שבמשנה ולא תפש לשון נדור אלא לענין כפיית המכר אבל לענין האיסור נדור ומודר חד דינא אית לה והראיה שכל שאתה אומר שבהדירו מודו אתה צריך לומר שאף לדעתם יש ברירה ומן הדין אף בנדרו כן אלא שקונסין אותן מצד שנדרו וגרמו איסור לעצמם שאם סוברים אין ברירה מפני מה הם מודים בהדירו ואע״פ שפירשנו לדבריהם בהדירו מודו שאע״פ שאין ברירה במקום אונס הקילו לביאור הסוגיא אנו צריכים לפרש כן אבל לענין פסק דברים דחוקים הם להקל במה שאין בו ברירה מצד האונס ועוד שהרי שנינו הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדבר המשותף להם מצד העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת אלמא אף בהדירו פליגי ואף כשתמצא לומר שבהדירו מודו מכל מקום אין לנו לומר אלא שבהדירו מודים חכמים בה לר׳ אליעזר לא שיהא ר׳ אליעזר מיקל בהדירו יותר מבנדרו אלא אף בהדירו דוקא בשאין בו דין חלוקה ולענין דריסת הרגל ושאר הדברים שאין בהן ויתור וזהו עיקר הדברים ואל תחוש לזולתו ולענין כפייה על המכר אם היה נדרן וכן לענין שכל דבר המשותף לשניהם בכלל זה אע״פ שאחרים שותפים בה כתבו בתוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך אסורים לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך אסורין לגדל בהמה דקה היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים את חלקו הנייה כופין את הרגיל למכור חלקו ולמדת שבשאינו רגיל לא וגדולי המחברים כתבו בה שכופין את המדיר ולא יראה כן:
גדולי הדור כתבו שכל ששניהם אסורים זה בזה כגון חצר שיש בה דין חלוקה אין כופין אותן למכור זה לזה ואדרבה אין רשאין לקנות זה מזה ואף לחלוק אסור שהחלוקה מקח הוא וכמו שאמרו האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן תקנה אלא בשאלה על הנדר או שימכור אחד מהם לאחר או תצא מרשותו באי זה צד שהרי אמרו לוקח בפחות ומוכר ביתר ויש כאן הנאה לאחד ויש לדון שלא נאמר כן אלא בקניית פירות במעות שזה צריך לפירות וזה צריך למעות אבל מכר זה שאינו אלא כעין חלוקה וזה נוטל את שלו וזה נוטל את שלו אפי׳ נהנה ברוחות אין זה כלום ומותרין למכור זה לזה כך נראה לי ברור אלא שמאחר שהם כתבוה לאיסור ראוי לחוש במקום שאפשר לתקנה מצד אחר:
בית הכנסת אין בה דין חלוקה וכמו שאמרו בסוגיא זו הרי בית הכנסת כמי שאין בה דין חלוקה דמי ור״ל שאע״פ שהיא רבת השיעור אין כופין זה את זה לחלוק ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה ומגדולי צרפת העדו על עצמם שקבעוה הוראה למעשה וכן הדין בקריאת ספר תורה ומשנתנו שאמרה ואסורין בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ בית הכנסת תיבה וספרים לדעת חכמים היא שנויה ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם כמו שהתבאר במגילה פרק בני העיר ומכל מקום יראה שאם יש בה מקומות ידועים כל אחד רשאי לאסור את מקומו ולא התירו אלא בדברים השוים לכלם ואע״פ שגדולי צרפת שהזכרנו כתבוה אף בשמקומותיה ידועים לא יראה כן אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה ספר תורה שם שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרה או שהוא נאסר מאליו לכל המודר ממנו אלא אם כן הוא מנהג העיר לקרותה מוקדשת בהנחתה סתם בבית הכנסת ואף בזה מקום ארון אינו מן המדה אלא שוה הוא לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וברחובותיה ובכל ענין כללי שבה וכן שנים שהיו שותפין במקום אחד בבית הכנסת אין זה אוסר חלקו על זה שהרי אינו ראוי ליחלק הא אם שניהם שותפין בשני מקומות יראה שיכולין הם לאסור זה על זה שהרי ראויין הם ליחלק אלא שאף בשותפין במקום אחד אני חוכך להחמיר מצד שנמצא בישיבתו משתמש בכלו ביחד ואין בו היתר מחמת ברירה:
וגדולי המחברים סתמו לנו את הדברים ולא עוד אלא שהם פסקו שכל שאין בה דין חלוקה אין יכולין לאסור זה על זה ועם כל זה פסקי שבית הכנסת נאסרת ויראה טעם לדבריהם מפני שאין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל אלא שמכל מקום סוגית הגמרא אינה מוכחת כן ולדבריהם מיהא תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו שיזכה לו על ידי אחר אע״פ שהוא לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שנבאר למטה וכבר הקדמנו לברר עניני משנה זו וסוגיא שלה בשלישי של בתרא אלא שלא פטרנו את העיקר מפני הטפל:
קצת מפרשים כתבו שאין הבעל יכול לאסור על חבירו נכסי אשתו שאע״פ שפירותיהן שלו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל יכול הוא לאסרם בשליחותה וכן כל אדם יכול לעשות שליח לאסור נכסיו על חבירו בשליחותו ששלוחו של אדם כמותו:
המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר המודר הנייה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפישת יד אסור ואם אין לו בהן תפישת יד מותר מבוארת לר״ם:
אמר המאירי המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר יש לו תפיסת יד אסור אין לו תפיסת יד מותר ר״ל שראובן שהדיר שמעון מנכסיו ונמצא שמעון מודר ואסור בנכסי ראובן והיו לו לראובן המדיר מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר ביד אחר והוא הדין לבית ושדה או כרם אם יש לו למדיר בהם תפיסת יד ר״ל שהשאיר לעצמו שום זכות לכל זמן השכירות באותו קרקע אסור ואם לאו מותר אע״פ שהגוף של מדיר שמאחר שלא השאיר לעצמו שום זכות לכל זמן שכירותו הרי הוא לענין זה כשל שוכר ואינו יכול לאסרה והוא הדין שאינו יכול לאסרה על השוכר וכן הלכה שהשכירות קנין הוא ולא השעבוד שהשעבוד הוא יכול לסלקו בזוזי מה שאין כן בשכירות ושאר הקנינים וכן שיכול להשאיל ולהשכיר אלא מהקדש ולדעת קצת יכול להקדיש זכותו כמו שביארנו בחמישי של כתובות וכל שכן אם הקדים לו את השכר:
ויש שואלים והלא אמרו בערכין פרק האומר משקלי המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש והקשו בה והיכי דייר בה במעילה קאי וכיון דמעל נפק איגרא לחולין ופרשוה באומר לכשיבוא שכרו יקדש ולדעת ר׳ מאיר שאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואע״פ שמשמועה זו שלא כהלכה שהרי אין מעילה בקרקעות ר״ל שאם הקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש והוא הדין לאסרה בנדר ותירצו בתוספות שזו של ערכין במקדיש בית זה בפרט וכן בכאן אם השכיר בית ואסרו בפרט נאסר אבל כשאסר הנייתו עליו דרך כלל אין דעתו על מה שהושכר ולפי דרכך למדת לשיטה זו שזו שאמרו בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד שמותר דוקא כשהיה מושכר קודם הנדר אבל אם השכירו לאחר הנדר אסור שאין השכירות דומה למכר שאמרו עליו קונם ביתי עליך ומכרו מותר שהמוכר אין לו בגוף הקרקע כלום ואין שמו עליו אבל זה הואיל וכבר חל עליו איסור בשעת הנדר כל שהשכירו אחר כך אין איסורו מסתלק על ידי השכירות שהרי עדין שמו עליו הא בשהשכירו כבר נמצא שבשעת הנדר לא חל עליו איסור אלא אם כן הדירו ממנו בפרט לדעת התוספות וכל המדיר נכסיו סתם אין דעתו על מה שהושכר כבר:
ויש מפרשים שאין הקונם חמור כהקדש שכל לגבי קונם אלמוה רבנן לשעבודיה דשוכר ואין יכול לאסור עליו הואיל והיו חולין לכל העולם וכמו שאמרו אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכן בפרק המדיר אמרו כיון דמשעבד לה היכי מצי מדר לה אבל כשמקדישו לגמרי הקדש תופש בו וכן הורו למעשה מגדולי הרבנים בצרפת לשיטתם כל שאין תפיסת יד בה למשכיר אינו יכול לאסרה אבל יכול הוא להקדישה בכלל ואם יש לו תפיסת יד יכול אף לאסרה וכן כתבו שהשוכר למשכיר מיהא אינו יכול לאסור כלל ואיני יודע אם אמרוה אף בשאין למשכיר בה תפיסת יד אם דוקא בשהשאיר בו לעצמו תפיסת יד ושמא תאמר אחר שיכול להקדישה אף בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד למה אמרו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש קדשה הואיל ועכשו בידו לפדותה והרי אף קודם פדיון יכול לקדשה אינו כן שבודאי כל שמשכנה כבר באו לידו המעות ואינו יכול להקדיש מה שכנגד חובו אבל מה שהוא יתר מכנגד חובו יכול הוא להקדישו מעכשיו וכמו שביארנו במציעא פרק נשך במרי בר רחל דמשכין ליה גוי ההוא ביתא והדר זבנא וכו׳ אבל השכירות סתמו לא נפרע בשעת הקדשו ויכול להקדיש והוא שפרשו בתלמוד המערב שאם קדם שוכר ונתן שכרו למשכיר מותר כלומר שאין ההקדש אוסר בכנגד מה שפרע:
ולענין תפיסת היד שהזכרנו שאלו בגמרא היכי דמי תפיסת יד ופרשו בה למחצה לשליש ולרביע כלומר במרחץ ובית הבד שאינו משכירם לגמרי אלא שישתדל השוכר בטרחו ועמלו והוצאותיו ויתן לו מן הבא לידו מחצה או שליש או רביע אבל בבציר מיהא ר״ל פחות מרביע לא הוי תפיסת יד ומותר ואביי אמר דאפילו בבציר מהכי אסור אלא אם כן השכירו לו במס ידוע והוא הקרוי כאן טסקא שזהו שכירות מוחלטת והלכה כאביי שכל שאינו שכירות מוחלט אפילו לא השאיר בו אלא דבר מועט תפיסת יד הוא ויש גורסין אבל בבצים מותר ומפרשין שכל שהשאיר לעצמו חלק מרובה בגוף הקרקע הוא תפיסת יד אבל אם לא השאיר לעצמו אלא מקום מועט ראוי להעמדת בצים לבד והם דפוס כלי חרס כשמתחיל היוצר לעשותם על הדרך שהתבאר במציעא פרק נשך מותר שאין זה כלום ולאביי אפילו בבצים אסור הואיל והשאיר כלום בגוף הקרקע ואין קרוי שכירות אלא במקבל בטסקא ולאיזו שטה שתרצה הלכה כאביי:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר לבית הזה שאיני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור מבוארת לר״ם:
אמר המאירי האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ר״ל שהנאת כניסתו עלי ושדך שאני לוקח ר״ל שתהא לקיחתו אסורה עלי והוא צריך לעשות קונם מן הבית לכניסה ומן השדה ללקיחה כדי שיהא הנדר חל על הבית והשדה שיש בהן ממש מת זה שהבית והשדה שלו או שמכרן לאחר מותר הלה בה שמאחר שמת או שמכרן אינם עוד ביתו ושדהו ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בגיטין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כבר ביארנוהו במקומו אבל לענין נדר מיהא כל שמכרה לאחר או שמת מותר הא אם מכר למודר עצמו אסור ולא סוף דבר בקונם שדך שאני לוקח שהרי זה עיקר הנדר על המקח אלא אף לביתך שאני נכנס שלא אסר על עצמו המקח בהדיא כל שהמדיר מוכרו לו אסור ואין אומרין כיון שלקחה זה ממנו קודם שיכנס שם לבית של עצמו הוא נכנס אלא כך הוא הענין שתאסר עליו כל כניסת אותה הבית שתבא לו מחמתו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי בככרי עליך שאם נתנו לו אסור וודאי הוא הדין למכרו לו אף בשקנאה ביתר וכן כתבוה קצת רבני ספרד שכך הוא הענין כל שיבא ככרי מידי לידך יהא אסור לך לא שנא מכר ולא שנא מתנה כך כתבוה גדולי הדור והביאו ראיה לדבריהם שאם לא כן לא היה לו לבעל המשנה לערב ביתך ושדך ביחד שהרי אלמלא שהוא כמו שכתבנו לא היה דינם שוה שהבית מותר במכרה לו והשדה לא הותר אלא במכרה לאחר תחלה אלא שבודאי דינם שוה על הדרך שכתבנו ואע״פ שיש מפקפקים בדבר כך הוא עיקר הדברים:
קונם לבית זה שאני נכנס ר״ל שלא אמר ביתך אלא בית זה או שדה זו שאני לוקח אע״פ שמת או מכר לאחר אסור שהרי מכל מקום על בית זה נדר והפך הדברים שאם אמר בית זה מותר בבית אחר שלו ואם אמר ביתך אסור בכל בית שלו אלא אם כן כונתו על אותו שהוא דר בו ובזו מיהא יש לפקפק אם מכרו ודר באחר מהו בבית זה שידור בו עכשו והוא שלו שאם אינו שלו אין אדם אוסר מה שאינו שלו אלא שהיה שלו עכשו בשעת הנדר ודר בו לאחר הנדר וראוי להחמיר בה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
היה אחד מן השוק מודר כו׳. משום רבותא דרבי אליעזר בן יעקב נקט ואף על פי שאין לו חלק בחצר מתירו ליכנס מטעם ברירה:
היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר – השותפין שבין המדיר ואיניש דעלמא.
ראב״י אומר יכול הוא שיאמר לתוך של חברך אני נכנס – נראין דברים דדוקא שנכנס שם לצרכי השותף האחר שאינו מודר הימנו וכשם שאינו יכול לאסור חצר השותפין על שותפו כך אינו רשאי לאסרו לכל מי שיצטרך שותפו להכניס שם לצרכו שעל דעת כן נשתתפו מתחלה שישתמש הוא וכל הצריכין לו בחצר וכי משתמש בו הוא ושמשיו מדין זכותו הם משתמשין אבל שלא לצורך השותף מי נתן לו רשות לזה ליכנס שם והיאך הוא יכול לומר לתוך של חברך אני נכנס הא ודאי ליכא למימר וכן דעת מקצת גדולי הדור אבל דעת מורי נר״ו שאפילו שלא לצורך השותף האחר ושלא מדעתו זה נכנס שם מדקתני לה סתמא ולא פריש ליה מידי לא במתני׳ ולא בגמ׳ וטעמא דמילתא לפי שאין אדם יכול לאסור על אחרים שאינו שלו לגמרי ויש רשות לאותן אחרים להשתמש שם בעל כרחו של מדיר כגון זה שאפשר ליכנס שם על כרחו לברך חברו וכיון דכן לא חייל עליה קונם דידיה כלל ואפילו שלא מדעתו רשאי ליכנס שם ולמעשה ראוי להחמיר.
היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה הרי זה לא יכנס לחצר – הך בבא לא תנא לה משום תנא קמא דלדידיה פשיטא, אם על חבירו יכול לעכב על אחד מן השוק צריכא למימר, אלא לאשמועינן רבותא דרבי אליעזר בן יעקב תנא לה, דאפילו על אחד מן השוק אין שותף יכול לעכב, ולפנינו (מ״ו: סוד״ה היכי דמי) תראה דעתי דאפילו לרבותא דרבנן תנא ליה.
מיהו כתב הרשב״א ז״ל דדוקא כשהוא נכנס לצורך, בין שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו, לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהם ולכל מי שצריך להם, אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור, שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם, אבל הרא״ה ז״ל כתב דבכל ענין שרי, ולא נראו לי דבריו.
היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה — לא יכנס לחצר, שהרי החצר שייכת גם לזה שהוא אסור בהנאתו. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: יכול לומר לו: לתוך חלקו של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך החלק שלך, שלא הכל שלך הוא.
If someone from the marketplace is prohibited by a vow from deriving benefit from one of the partners, he may not enter a courtyard of the partners, since it belongs partly to the one from whom he may not benefit. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He can say to him: I am entering into the portion of another resident of the courtyard and I am not entering your own portion since it does not belong entirely to you.
הכל
(4) דהַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מוּשְׂכָּרִין בָּעִיר אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד אָסוּר אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד מוּתָּר.
With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted.
With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted.
ערך תפס
תפס – א(עירובין פה:) רבי יהודה אומר אם יש תפיסה של יד בעל הבית אינו אוסר עליו פי׳ דאית ליה לבעל הבית מקצת כלי תשמיש באותן בתים דכיון דלא עקר דעתיה מנהון ההוא איניש דדר שם לא אסר מאן דאחית עירוב. (נדרים מו.) אם יש לו בהן תפוסת יד אסור (גמרא) כמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע אבל בבצים מותר פי׳ שייר לעצמו הבצים שגובין במרחץ פי׳ אחר אם שייר לעצמו מקום במרחץ כדי ליבש שם בצים של יוצר והן עיגולין קטנים של אדמה שעושין מהן כלי חרס (פסחים סה) תפיסה בעלמא פי׳ היה מתפישו ד״א כגון צרור וכיוצא בו כנגד הכוליא לעמוד על המנין (בבא בתרא קלו) האחין שקנו אתרוג מתפוסת הבית פי׳ קודם שיחלוקו האחין בנכסי האב קנו אתרוג מן הערבון של אביהן קנו מתפוסת הבית חייבין כבר פירשנו בערך קלבון (עבודה זרה מה) מפני מה האשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם פ׳ בגמ׳ כל שיש בה תפיסת ידי אדם לאיתויי מאי לאו לאיתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו (סנהדרין מה) והתניא אין נקברין עמו אמר רב פפא מאי עמו עמו בתפיסתו פי׳ בד׳ אמות דיליה כדגרסינן מת תופש ד׳ אמות דיליה (כתובות מו) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת פי׳ לא נתפשה באונס אלא ברצונה מסרה עצמה לביאה אסורה. (שבת ז) ותופשת עד עשר׳ פי׳ דעד עשר׳ הויא כרמלית אבל למעלה רשות היחיד וי״מ מקום פטור הוא (א״ב לשון פסוק אבי כל תופש).
א. [טרגרייפען.]
אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור – דעדיין הוא ברשותו ומדידיה קמיתהני כיון דגם אחר שהשכיר יש לו בה תפיסת יד אבל כשאין לו בה תפיסת יד יצאה כולה מרשותו ואין לו בה כלום ואינו יכול ליאסר. ומכאן פסק ר״ת מי שהשכיר בית ואח״כ אסרו עליו דאין באיסורו כלום ומיהו יש לי לדחות דמיירי דאדריה סתמא דאין עליו תפיסת יד ואין דעתו לאסור מה שהשכיר אבל אם אסר בהדיא מצי אסרה וכ״מ בערכין (דף כא) (כל) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעל ומעלה שכר להקדש ועל ההיא נמי קשה מההיא דפרק אף על פי (כתובות נט:) שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש דקדשה משמע דקודם שפדאה לא קדשה ויש לומר דודאי מה שהבית שוה יותר מן השכירות קדוש אבל כנגדו חולין והוי שותפים המשכיר והמקדיש לכך מעל וההיא דאע״פ ה״ק לכשאפדנה תיקדש כל השדה לגמרי אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסר לכ״ע דודאי מצי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלימי לשיעבודא דשוכר כדאמר גבי שיעבודא דבעל וההיא דאע״פ דאמר דלא קדשה עד שיפדנה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב ועוד יש לחלק דודאי הך דפרק אע״פ מיירי בב״ח כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו אבל הך דערכין מיירי בשוכר ומצי מקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב דלא תחזור לו לבסוף אם לא יפרע לו חובו לא מצי מקדיש ובירושלמי מחלק בההיא דערכין בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו דודאי כשהקדים לו שכרו אינו של משכיר כלל.
פיסקא: המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ כול׳ – פירוש: אם יש לו תפוסת יד במרחץ ובבית הבד אסור לרחוץ ולטחון שם אפילו בשכר כיון שהמרחץ ובית הבד שלו דסתם קתני אסור דמשמע בין בחנם בין בשכר דאפילו בשכר נמי הנאה היא חשובה אצל המודר כדפרישית בפירקא דלעיל אבל בבצים מותר – פירוש: כגון ששכרו כל היום בכך בצים ומפני שדרך הרוחצים היה ליתן בצים בשכרן נקט בצים וכיון שכל היום השכירו לאחר שוב לא הוי מרחץ של מדיר באותו היום שהרי הוא נסתלק ממנו אותו היום באותו השכר שקצב עמו.
אם יש לו בהם תפיסת יד. בגמ׳ מפרש כמה:
אין לו בהן תפיסת יד מותר. דברשות השוכר קיימא ואין המשכיר יכול לאסרה עליו:
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר שהכל יכולים להשתמש בהם, אם יש לו למדיר, בהן תפיסת יד, שיש לבעלים הראשונים עוד איזו זכות במקום, שלא השכיר את המקום לגמרי אלא השאיר לעצמו אלו זכויות — אסור למודר ההנאה להשתמש, אם אין לו בהן תפיסת יד — מותר.
With regard to one prohibited by a vow from deriving benefit from another and he has a bathhouse or an olive press in the city that is leased out and available for public use, if the one who took the vow has a right to profits from usage in the property, i.e., he retains some rights in the property and has not leased them out completely, it is forbidden for the one who took the vow to use it. If he has no right of usage in the property, it is permitted.
הכל
(5) ההָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ קוּנָּם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר מוּתָּר וקוּנָּם בַּיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר אָסוּר.:
With regard to one who says to another: Entering your house is konam for me, or: Purchasing your field is konam for me, then if he, i.e., the owner of the house or field, dies or sells the house to another, it is permitted for the one who took the vow to enter the house or purchase the field, as it is no longer in the possession of the prior owner. But if he said: Entering this house is konam for me, or: Purchasing this field is konam for me, then even if the owner dies or sells it to another, it is forbidden.
With regard to one who says to another: Entering your house is konam for me, or: Purchasing your field is konam for me, then if he, i.e., the owner of the house or field, dies or sells the house to another, it is permitted for the one who took the vow to enter the house or purchase the field, as it is no longer in the possession of the prior owner. But if he said: Entering this house is konam for me, or: Purchasing this field is konam for me, then even if the owner dies or sells it to another, it is forbidden.
מת או שמכרם לאחר מותר. דכיון דאמר ביתך שדך לא אסרם עליו אלא בזמן שהם שלו אבל אם אמר לבית זה או שדה זו אסרם עליו לעולם:
האומר לחבירו: ״קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח (קונה)״, אם מת או שמכרו את הבית לאחר — מותר, שהרי שוב אין זה שדהו או ביתו. אבל אם אמר ״קונם בית זה שאני נכנס״, או שאמר ״קונם שדה זו שאני לוקח״, גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור.
With regard to one who says to another: Entering your house is konam for me, or: Purchasing your field is konam for me, then if he, i.e., the owner of the house or field, dies or sells the house to another, it is permitted for the one who took the vow to enter the house or purchase the field, as it is no longer in the possession of the prior owner. But if he said: Entering this house is konam for me, or: Purchasing this field is konam for me, then even if the owner dies or sells it to another, it is forbidden.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : אִיבַּעְיָא לְהוּ בְּנָדְרוּ פְּלִיגִי הִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה מַאי מִי אָמְרִינַן בְּנָדְרוּ הוּא דִּפְלִיגִי אֲבָל בְּהִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לראב״י לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּכִי אֲנוּסִין דָּמוּ אוֹ דִילְמָא אֲפִילּוּ בְּהִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה פְּלִיגִי רַבָּנַן.
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In the mishna, the Rabbis and Rabbi Eliezer ben Ya’akov disagree with regard to the permissibility of entering a jointly owned courtyard where the partners vowed not to derive benefit from one another. However, if they instead vowed to prohibit one another from deriving benefit from them and their property, what is the halakha? Do we say that they disagree where the partners each vowed not to benefit from the other, but where they each vowed to prohibit one another from deriving benefit from them, the Rabbis concede to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as they are each considered to be forbidden due to circumstances beyond their control? Or perhaps the Rabbis disagree even in a case where each vowed to prohibit one another from deriving benefit?
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In the mishna, the Rabbis and Rabbi Eliezer ben Ya’akov disagree with regard to the permissibility of entering a jointly owned courtyard where the partners vowed not to derive benefit from one another. However, if they instead vowed to prohibit one another from deriving benefit from them and their property, what is the halakha? Do we say that they disagree where the partners each vowed not to benefit from the other, but where they each vowed to prohibit one another from deriving benefit from them, the Rabbis concede to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as they are each considered to be forbidden due to circumstances beyond their control? Or perhaps the Rabbis disagree even in a case where each vowed to prohibit one another from deriving benefit?
גמ׳ בנדרו הוא דפליגי – היכא דנדרו שניהם זה מזה דזה אמר לחבירו קונם שאני נהנה לך וזה אומר קונם שאני נהנה לך דעכשיו נדרו זה מזה ממש והתם הוא דקא אסרי רבנן ליכנס לחצר דאיהו עצמו קאסר עליה אבל הדירו זה את זה דכל אחד הדיר את חבירו ואמר קונם שאתה נהנה לי קונם נכסי עליך דתרוייהי אנוסים דכל אחד אסר ליה חבריה שלא מדעתיה התם מודו ליה רבנן לר׳ אליעזר דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.
או דילמא אפילו בהדירו [זה את זה] נמי פליגי – דלא שנא אנוסין ול״ש רוצין.
[בנדרו הוא דפליגי] – בנדר מעצמו דכל אחד ואחד אסר נפשו שאמר קונם שלא אהנה ממך הלכך יש להחמיר וקנסו רבנן אבל הדירו כל אחד חבירו ליהנות משלו מודו ליה רבנן לר׳ אליעזר דכאנוסין דמו ולא מיתסרו דאית להו ברירה [ובנדרו] קנסו אבל בהדירו לא קנסו. וצ״ע בהא דתנן האומר הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדברים של אותה העיר אלמא בהדירו נמי אסרו רבנן ונראה דכיון שאמר הרי אתה עלי חרם קנסינן ליה גם על חבירו דבכל מקום השוו חכמים מדותיהם ואסרו שניהם.
או דילמא אפילו כשהדירו חבירו קנסו רבנן – אי נמי לית להו ברירה ומיהא בפ׳ שור שנגח את הפרה (בבא קמא נא:) אמר בהדיא דרבנן לית להו ברירה וצריך למימר דלית להו הך סוגיא (אלא בת״ש היה אחד מהם מודר ופליגי).
איבעיא להו בנדרו פליגי הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לר׳ אליעזר בן יעקב דכי אנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ואתינן למיפשט מהא דקתני היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה ואמרינן הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. הוו בה רבוותא בהדין שמעתא מאי קא מיבעיא להו תפשוט מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהן אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר ואי סלקא דעתך בהדירו מודו ליה רבנן לראב״י הא אמאי תרמייה ופריקו איכא למימר כי קתני שניהן אסורין בבית הכנסת ארישא דמתניתין קאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכי קתני הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין בדבר שיש בו דין חלוקה ובכל דבר מיוחד לכל אחד ואחד ומילי מילי קתני והיינו עיקר בעיין בנדרו פליגי אבל בהדירו מאי משום דאיכא לפרושי למתני׳ להאי אנפא ולהאי אנפא והאי פירוקא לא מעלי דודאי אסיפא קתני לה ועוד דאי הוה צריך גמרא למיתי סכינא חריפא דמפסקא מתני׳ הוו מייתי לה למיפשט בעיין מינה ודחו לה בהאי שנויא דחיקא אלא הכי הוא דאיכא למימר דהם קתני ואסורין בדבר של אותה העיר אנודרין קאי אהני דקא אמרינן הרי את עלי אבל לא אנודרין ושמעינן מדמרין דהא דקתני מתני׳ וכופין את הנודר שימכור את חלקו נדור והוא נודר קתני דכיון דאסר נפשיה בדחבריה חיישינן דלמא אתי לאשתמושי בדחבריה תשמיש דאסור כגון העמדת תנור וכירים דאסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין וכ״ש מודר דמינס אניס דודאי אין כופין וירושלמי פריש איפכא דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך ואתמר כופין לא על הדא אתאמרא אלא על הדא בתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך (ואתמר כופין לא על הדא אתאמרא אלא על הדא) כופין את הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עלך אבל באומר הנייתך עלי לא כדחזינן לחד מרבוותא דסמך עליה וקא כתב בפיסקין דיליה שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור את חלקו ואנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן אלא מיהו אשכחן דתניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ובהא איכא למימר מתרצתא היא ורגיל שאני ובדאמר חצרי אבל אמר חצר זו כי מכר נמי אסור. רישא דתוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצרי כך שניהם אסורים לדור כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולים כך שניהם אסורין לגדל בהם בהמה דקה אמר רבה אמר זעירא מחלוקת כשיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה ד״ה מותר אמר ליה רב יוסף הרי בהכ״נ דכמי שאין בה כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורים בדבר של אותה העיר אלא אמר רב יוסף אמר זעירא מחלוקת שאין בה כדי חלוקה פי׳ ומאן תנא ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן אבל יש בה כדי חלוקה ד״ה אסור אמר רב הונא הלכה כראב״י וכן א״ר אלעזר הלכה כראב״י הדין הוא מסקנא דשמעתא וקי״ל כוותיה ואע״ג דאשכחן ליה לרבינא דהוא בתרא בפ׳ שור שנגח את הפרה דאוקי פלוגתא דראב״י ורבנן ביש ברירה ובאין ברירה דראב״י סבר יש ברירה והאי לדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל ורבנן סברי אין ברירה וקיימא לן בעלמא דבדאורייתא אין ברירה אפ״ה לא דחינן מסקנא דשמעתין מדלא אשכחן דפליגי עליה אמוראי במידי ולא דמיא האי ברירה לדעלמא דהכא לאו מידי דלא איתבריר האידנא ומתבריר למחר הוא דנימא איברא מילתא למפרע דכהשתא הוא אלא חצר שאין בה דין חלוקה היא וכל חד משתמש בכולה וכיון דשותפין כה״ג הוי תשמישתייהו מהשתא אמרינן כמאן דעייל לדנפשיה הוא ולא משתמש בדחבריה שאם תאסור עליו נמצא זה מוציא אותו מחצירו ואין אדם אוסר נכסי חבירו על בעליהן ובכה״ג אתמר התם בגמרא תדע דהא מיבעיא בעו לה הכא בהדירו דילמא אפילו רבנן מודו ליה לרבי אליעזר בן יעקב משום דכאנוסין דמו ולאו כל כמיניה דאסר נכסי חבירו עליו ואיצטריכינן לברור מילתא משום דאשכחן לרבינו חננאל ז״ל דפסק התם בפרק הפרה כרבנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן והכי פסקי בתראי אלא דאיכא מינייהו מאן דמזכי שטרא לבי תרי הוא דפסיק הלכה כראב״י וכמתניתין דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר וכו׳ והא גמרא קתני בהדיא בית הכנסת כחצר שאין בה כדי חלוקה דמי ולא קא מפליג בינייהו במידי הילכך לראב״י זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וכן הלכתא.
גמרא: בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן דכאונסין דמו – כלומר דלמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומן הדין אפילו בנדרו שרי, אלא דכיון דנדרו וגרמו לעצמן קנסינן להו לדעת רבנן, ולרבי אליעזר בן יעקב לעולם עומדים על דינם, ואתיא הא דלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה (ב״ק נא:), דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה, או דלמא בהדירו נמי פליגי ובברירה פליגי, כסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה.
גמ׳ בנדרו הוא דפליגי רבנן. דכיון דמדעתם נדרו הנאה זה מזה קנסו אותם ולא סמכינן אברירה אבל בהדירו דאנוסין היו סמכינן אברירה או דילמא אפי׳ בהדירו פליגי רבנן דלית להו ברירה:
גמ׳ איבעיא להו בנדרו פליגי – פי׳ כפשטה דמתני׳ ובהא הוא דשרי רבנן.
אבל הדירו זה את זה – פירוש שאסר כל אחד מהם הנאתו על חברו בע״כ מאי מי אמרינן בנדרו הוא דאסרו רבנן משום קנסא דאיהו גרם איסורא לנפשיה אבל בהדירו זה את זה מודו רבנן דמותרין ליכנס לחצר דכאנוסין דמו ולא בעו קנסא או דלמא בהדירו נמי פליגי פי׳ ודקאמרי רבנן דינא הוא ולא קנסא ואתיא למפשטה מהא דקתני סיפא היה אחד מהם מודר הנאה מחברו ופליגי רבנן פי׳ דאמרי שלא ליכנס לחצר ולישנא דמודר היינו דאדריה חבריה דהוי אניס אלמא דבמודר פליגי רבנן ופרקינן תני נדור מחבירו פי׳ דאיהו אסר נכסי חבירו עליה ומש״ה קנסו ליה רבנן ואמרינן הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין אותו למכור כדי שלא יכשל בדבר אלא אי אמרת דאדרוה אמאי כופין אותו דהא מינס אניס פי׳ שלא הביא הוא עצמו לבית הספק כדי שנקנסנו ולא מצי לתרוצי ליה דהאי כופין את הנודר היינו את המדיר שהדירו דהא ליכא למימר חדא דלישנא לא משמע הכי ותו דאיהו מאי דבעי מצי עביד מדיליה ולמיסר נכסי למאן דבעי.
כתב רבינו ז״ל הוו בה רבוותא בהאי שמעתא מאי קא מבעיא להו תפשוט להו מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר ולישנא דהריני עליך חרם היינו דאדריה חבריה דאניס מינס וקתני שהן אסורין ליכנס בדבר של אותה העיר שיש לשניהם בו זכות דהוי כחצר של שותפין ואס״ד מודו רבנן דהיכא דאדריה חבריה מותרין ליכנס לחצר האי מתני׳ דאסר מני לא ר״א ולא רבנן ותרגמא רבינו ז״ל דדלמא הא דקתני סיפא ואסורין בדבר של אותה העיר לאו אהריני עליך חרם דהוו מודרין קאי דהתם מותרין בדבר של אותה העיר אלא אאידך קאי דקתני הרי את עלי דהוו להו נודרין ולשון רבינו ז״ל ברור ואינו צריך ביאור.
עוד כתב רבינו ושמעינן מגמרא דהא דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו דהיינו נודר והוא נדור. פי׳ את האוסר שאסר נכסי חבירו עליו מדעתו ולדידיה קנסינן שמא יכשל וישתמש באיסור תשמיש דאיסור כגון העמדת תנור וריחים דאסור אפילו לר׳ אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין משום דאסר נכסיה על חבריה וכדפרישנא לעיל וכ״ש המודר דלא כייפינן ליה דהא מינס אניס דא״כ כל אדם רשאי להביא שותפו לידי כפייה שימכור לו חלקו מחצר השותפין המשותפת ביניהם כגון שידרנו מנכסיו ולאחר כן כופין אותו למכור את חלקו למדיר אבל בירושלמי פירשו איפכא דאוקימו הא דקתני וכופין את הנודר באומר הנייתי עליך פי׳ שהדיר חבירו מנכסיו ולפיכך כופין את המדיר הזה למכור חלקו למודר אבל באומר הנייתך עלי לא בדא פי׳ שאם הוא אסר נכסי חבירו עליו אין כופין לא׳ מהם למכור חלקו ואנן אגמרא דילן סמכינן מיהו היכא דרגיל מדיר בכך אשכחן בתוספתא שכופין את המדיר למכור חלקו למודר או לאחרים ודוקא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה אין כופין לעולם לא את הנודר ולא את המדיר אף על פי שהוא רגיל בכך כיון דאפשר בחלוקה.
גרסי׳ בתוספתא כשם ששניהם אסורין לדור בחצר כך שניהם אסורין לדור במבוי. פירוש במבוי המשותף בין שניהם וכשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין בחצר המשותפת כך שניהם אסורין לגדל בהמה דקה.
גמ׳ מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן לר׳ אליעזר בן יעקב דכאנוסין דמו – כלומר דילמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומדינא אפילו בנדרו שרי, אלא דרבנן סברי קנסינן להו ורבי אליעזר בן יעקב סבר לא קנסינן, אבל בהדירו דלא שיך קנסא שרי מדינא דיש ברירה, ואתא הא דלא כרבינא דאוקי פלוגתיהו בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה ואין ברירה, או דילמא בהדירו נמי פליגי רבנן, וכסבריה דרבינא התם.
א גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: במשנה שנינו כי במקרה שנדרו השותפין זה מזה פליגי [חלוקים] חכמים ור׳ אליעזר בן יעקב, ואם כן יש לשאול: אם לא נדרו הנאה זה מזה, אלא הדירו זה את זה מאי [מה] יהא הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כי דווקא בנדרו הוא דפליגי [שהם חלוקים], אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן [מודים לו חכמים] לר׳ אליעזר בן יעקב, ומדוע? — דכי [שהרי כמו] אנוסין דמו [נחשבים]. שהרי החבר הוא שאסר עליו, והוא עצמו אינו אחראי לאיסור, ולכן יכול כל אחד לומר שמחלקו שלו הוא נהנה. או דילמא [שמא] אפילו במקרה שהדירו זה את זה הנאה פליגי רבנן [חלוקים חכמים]?
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: In the mishna, the Rabbis and Rabbi Eliezer ben Ya’akov disagree with regard to the permissibility of entering a jointly owned courtyard where the partners vowed not to derive benefit from one another. However, if they instead vowed to prohibit one another from deriving benefit from them and their property, what is the halakha? Do we say that they disagree where the partners each vowed not to benefit from the other, but where they each vowed to prohibit one another from deriving benefit from them, the Rabbis concede to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as they are each considered to be forbidden due to circumstances beyond their control? Or perhaps the Rabbis disagree even in a case where each vowed to prohibit one another from deriving benefit?
הכל
(7) ת״ש תָּא שְׁמַע הָיָה אֶחָד מֵהֶן מוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וּפְלִיגִי רַבָּנַן תָּנֵי נָדוּר מֵחֲבֵירוֹ הֲנָאָה.
Come and hear a proof from the mishna: If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the shared courtyard. Here, the prohibitive vow was stated by the other party, and still the Rabbis disagree and forbid the use of the courtyard. Evidently, the dispute in the mishna applies equally to cases beyond the control of the one forbidden by the vow. The Gemara responds: Teach an emended version of the mishna: If one had vowed to prohibit himself from deriving benefit from another. According to this emended version, the mishna may be addressing only the one who brought the prohibition upon himself.
Come and hear a proof from the mishna: If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the shared courtyard. Here, the prohibitive vow was stated by the other party, and still the Rabbis disagree and forbid the use of the courtyard. Evidently, the dispute in the mishna applies equally to cases beyond the control of the one forbidden by the vow. The Gemara responds: Teach an emended version of the mishna: If one had vowed to prohibit himself from deriving benefit from another. According to this emended version, the mishna may be addressing only the one who brought the prohibition upon himself.
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור אין לו בהן תפיסת יד מותר׃
תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי – וקא סלקא דעתיה דמודר דוקא קאמר, כלומר שהדירו חברו. ואם תאמר והיכי סלקא דעתיא דמודר ממש קאמר, והא קתני סיפא כופין את הנודר, ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. ויש לומר דשמא הוה סלקא דעתיה דרישא דוקא, וסיפא למודר קרי נודר, לפי שהנדר עליו. בנמוקי מורי הרב רבינו יונה ז״ל.
ת״ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן – וסתם מודר מחברו משמע1, אלמא אפילו בהדירו פליגי.
תני נדור מחבירו – כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה, דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים.
1. בהגהות ר״ב אשכנזי (נדפסו בדק״ס השלם ח״ט) הוסיף: וסתם מחברו משמע ״שחברו הדירו״.
גמרא תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי וקא סלקא דעתין במודר דוקא קאמר כלומר שהדירו חבירו. וא״ת והיכי סלקא דעתין דמודר ממש קאמר והא קתני סיפא כופין את הנודר ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. וי״ל דשמא הוה סלקא דעתין דרישא דוקא וסיפא למודר קרי נודר לפי שהנדר עליו. בנמוקי הרב מורי רבינו יונה ז״ל.
הכי נמי מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר וכו׳. קשיא לי דילמא לעולם דאדרוה ומאי כופין את הנודר המדיר דכיון שאסר הנאתו על חבירו וחברו מעוכב על ידו מליכנס בחצרו של עצמו כופין את המדיר שימכור חלקו כדי להתיר את המודר ליכנס בו. וכן פירשוה בירושלמי דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדא איתמר אלא על הדה כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנאתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וי״ל דלא מיסתברא להו לבעל הגמרא שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו אבל במי שהוא מדיר את אחרים לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב״ם סמך על ירושלמי ופסק כן שלא כסוגיית הגמרא שלנו וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב״ד ז״ל דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. הרשב״א ז״ל.
היינו דקתני כופין שפשע ויש דין לקונסו. אמאי כופין מה חטא ובשביל שלא יעבור אין סברא לקנסו כיון שלא פשע ועוד אם כן המדיר נשכר ונמצא שכל שותף יכול חבירו לכוף למכור חלקו. הרא״ם ז״ל.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מהמשך דברי המשנה, ששנינו: היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו, ובכל זאת פליגי רבנן [חלוקים חכמים] ואוסרים אותו! ודוחים: אל תדייק כך במשמעות לשון ״מודר״ אלא תני [שנה]: נדור מחבירו הנאה, שהוא עצמו נדר, וגרם איסור לעצמו.
Come and hear a proof from the mishna: If only one of the partners was prohibited by a vow from deriving benefit from the other, he may not enter the shared courtyard. Here, the prohibitive vow was stated by the other party, and still the Rabbis disagree and forbid the use of the courtyard. Evidently, the dispute in the mishna applies equally to cases beyond the control of the one forbidden by the vow. The Gemara responds: Teach an emended version of the mishna: If one had vowed to prohibit himself from deriving benefit from another. According to this emended version, the mishna may be addressing only the one who brought the prohibition upon himself.
הכל
(8) הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּנְדַר הוּא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי כּוֹפִין אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאַדְּרֵיהּ אַמַּאי כּוֹפִין אוֹתוֹ הָא מֵינָס אֲנִיס.
So too, it is reasonable to assume that the mishna is referring to one who imposes the prohibition upon himself, as it was taught in the latter clause with regard to the same case: And the court forces the one who took such a vow to sell his portion. Granted, if you say that the mishna is speaking of a case where he himself vowed not to benefit from the other, this is consistent with that which teaches that the court forces him to sell his portion; since he created the problem, he is forced to resolve it. But if you say that it is referring to a case where the other prohibited him with a vow, why does the court force him to sell his property? He is put in a situation beyond his control. This clause offers no proof, and the Rabbis may still concede in a case where one is forbidden due to another’s vow.
So too, it is reasonable to assume that the mishna is referring to one who imposes the prohibition upon himself, as it was taught in the latter clause with regard to the same case: And the court forces the one who took such a vow to sell his portion. Granted, if you say that the mishna is speaking of a case where he himself vowed not to benefit from the other, this is consistent with that which teaches that the court forces him to sell his portion; since he created the problem, he is forced to resolve it. But if you say that it is referring to a case where the other prohibited him with a vow, why does the court force him to sell his property? He is put in a situation beyond his control. This clause offers no proof, and the Rabbis may still concede in a case where one is forbidden due to another’s vow.
ה״נ מסתברא – דבנדרו מיירי ובנדרו הוא דפליגי דקתני כופין את הנודר.
אי אמרת בשלמא דנדרו – שנדר שלא יהנה מחבירו להכי כופין דאיהו הוא דאסר אנפשיה.
אלא אי אמרת דהדירו חבירו אמאי כופין אותו – הא איהו לא פשע דמינס אניס אלא ודאי בנדרו פליגי.1
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן שני ד״ה שמופיעים במהדורתנו בתחילת דף מ״ו:
אי אמרת בשלמא בנודר היינו דקתני כופין – דפושע שאסר עצמו מחבירו ויכול לבא לידי תקלה.
אלא אי אמרת שהדירו אמאי אמר כופין – דכופין הנודר היינו המודר אמאי כופין המודר דמאי חטא.
אי אמרת בשלמא דנדר הוא הינו דכופין כול׳ – פירוש: ואין לפרש מתניתין הכי כופין את הנודר שלא ייהנה חבירו מנכסיו דהינו המדיר למכור חלקו שהוא גרם איסור על חבירו מפני שהוא אומר אני איני אסור ליכנס למה אמכור חלקי ואין כופין אלא למי שהוא אסור ליכנס כדי שלא יבוא לידי איסור ואי בדאדריה חבריה מינס אניס ואמאי כפינן ליה אלא בעל כרחיך בעל כרחך בדנדר איהו.
היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא.
האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר קונם לבית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור.
בעי אבימי קונם לבית זה שאי אתה נכנס ומת או שמכרן לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא ופשטינן דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והוא הדין בית זה ונכסים אלו והוא הדין לביתי זה ונכסי אלו אבל אמר ביתי ונכסי לכשיצא מרשותו מותר: ירושלמי. ביתך זה משם מה אתה תופסו משם ביתך או משום זה נפל ובנאו הא לית ליה נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל היורשין חייבים לבנותו בית זה ונפל אין היורשים חייבים לבנותו׃
הכי גרסינן: מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו׳ – קשיא לי דלמא לעולם דאדריה, ומאי כופין את הנודר המדיר, דכיון שאסר הנאתו על חברו, וחברו (מועכב) [מעוכב]1 על ידו מליכנס בחצר ושל עצמו, כופין את המדיר שימכור חלקו, כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א׳] דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך (ואתמר) [ואת אמר]2 כופין (לו) [לא]3 על הדא אתמר אלא על הדא, כופין את הנודר שימכור חלקו באומר הנאתי עליך, אבל באומר הנאתך עלי לא [בדא]4. ויש לומר דלא מסתברא להו לבעלי הגמרא, שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא, ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו, אבל במי שהוא מדיר את אחרים, לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא, ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב״ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ה׳] סמך על הירושלמי, ופסק כן שלא כסוגית הגמרא שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב״ד ז״ל [שם בהשגות], דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. ומיהו אם היה רגיל להדיר הנאתו על אחרים, בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו, וכדתניא בתוספתא [נדרים פרק ב׳ הלכה יא] היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, וכן היא נמי בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ב׳] שכופין אותו אם היה נדרן, ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.
אמאי כופין אותו הא מינס אניס – והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן, כלומר שהדיר את חברו שני פעמים, וכדאתמר בירושלמי [שם], אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפילו בהדירו לא איפשיטא. ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן (נדרים מז:) הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר, הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו בהדירו פליגי, ותריץ הרמב״ן נר״ו משום דאיכא למימר דלאו (אנדרים)5 קאי אלא אנודרין, אהני דקאמר הרי את עלי (והרי את עלי)6 פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר, ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר (ורחוק) [ודחוק]7 הוא קצת, דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי, ומורי הרב רבי׳ יונה ז״ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא אף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס [ואסור] תרוייהו אסורין, דאי שרי[נן]8 מודר לא ציית (המדיר) [הנודר]9, ולא פליג בהו רבנן, עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיא מן התימה, האיך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בירושלמי.
3. כן בירושלמי.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א, וכן בירושלמי.
5. בשיטה מקובצת בשם רשב״א לא מופיעה מלת ״אנדרים״.
6. בשיטה מקובצת בשם רשב״א לא מופיע ״והרי את עלי״.
7. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
8. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
9. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין. מה פשע המודר שיכפוהו למכור חלקו שאם אתה אומר כן כל אחד ידור חבירו כדי שיכפוהו למכור חלקו:
אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין – לפי שהוא גרם לעצמו, אלא אי אמרת דלא1 נדר הוא, אמאי כופין הא מינס אניס. ואם תאמר ולימא ליה לעולם בהדירו חברו עסיקינן, וכי קתני כופין את הנודר, את המדיר קאמר. יש לומר דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו, אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו של חבירו2, ואיכא למיחש שמא יכשל.
ויש לתמוה על הר״ם במז״ל שכתב (פ״ז נדרים ה״ה) דלמדיר הוא שכופין, שאע״פ שזה הוא דרך הירושלמי (סוף פ״א) אין זה דרך גמרא שלנו, וכבר השיג עליו זה הר״א ב״ד ז״ל. ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור, והכי תניא בתוספתא (פ״ב) היה אחד מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו, כופין הרגיל למכור חלקו. ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל, דאמרינן התם עבדת לך קמיתא ועברו עלך, תניינא ועברו עלך, מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך.
ולא איפשטא בעיין אי פליגי רבנן אפי׳ בהדירו. וא״ת וליפשוט ליה מדתנן לקמן (נדרים דף מ״ז:) הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר, ואי זהו דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו3 בהדירו פליגי. תירץ הרב ר׳ יונה ז״ל דהתם היינו טעמא משום דאע״ג דמודר אניס, כיון דנודר לא אניס ואסור, שניהם אסורים, דאי שרית מודר לא ציית נודר, ומשום הכי לא פליגי רבנן.
1. ״דלא״, כן הוא בדפוסים, ובכת״י: ״דלאו״.
2. ״של חבירו״, נוסף בדפוסים, ובכת״י חסר.
3. ״אפילו״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י חסר.
אמאי כופין אותו מינס אניס. והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס וכן אין כופין את חבירו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן כלומר שהדיר את חברו שני פעמים וכדאתמר בירושלמי אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור. הרשב״א ז״ל.
וכתב רבינו ז״ל הוו בה רבוותא בהדין שמעתא מאי קא מיבעיא להו תיפשוט מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר כלומר בבית הכנסת וברחבה ובמרחץ וכו׳. אף על פי שאין בהם דין חלוקה ואליבא דרבנן דאלו לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו. ואי סלקא דעתך בהדירו מודו ליה רבנן לרבי אליעזר פירוש דמותרין הן בדבר המשותף. הא אמאן תרמייא פירוש דהא אפילו רבנן מודו דכי האי גוונא מישרא שרי דהני מדירין נינהו דקאמר ליה הריני עליך חרם. ופריקו איכא למימר כי קתני שניהם אסורין בבית הכנסת ארישא דמתניתין קאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כלומר דקא אסרי אינהו מנפשייהו. וכי קתני הריני עליך ואתה עלי כלומר דקא מדיר לחבריה שניהם אסורים בדבר שיש בה דין חלוקה ובכל דבר מיוחד לכל אחד ואחד ומילי מילי קתני והיינו עיקר בעיין בנדרו פליגי אבל בהדירו מאי משום דאיכא לפרושה למתניתין להאי אנפא ולהאי אנפא כלומר דאסורין בבית הכנסת איפשר דקאי אהריני עליך חרם ושמעת מינה דאפילו בהדירו אסרי רבנן אף על גב דמינס אניס או איפשר דלא קאי אלא אריש פירקין דשותפין שנדרו הנאה זה מזה דוקא דנדרו מעצמן אבל הריני עליך חרם דהדירו חבירו ואיהו לא קא אסר מידי אנפשיה דקתני שניהם אסורין היינו דוקא בדבר שיש בו דין חלוקה. והאי פירוקא לא מעלי דודאי אסיפא קתני לה כלומר הא דקתני ואסורין בבית הכנסת אסיפא דהריני עליך חרם דסליק מינה קאי ולא ארישא דפירקין. ועוד דאי הוה צריך גמרא למיתי סכינא חריפא דמפסקא מתניתין כלומר ולמימרא דהאיך סיפא דאסורין בדברים של אותה העיר קיימא ארישא דפרקין דנדרו זה מזה הוו מייתי ליה למיפשט מיניה בעיין ודחו לה בהאי שינוייא דחיקא. אלא הכי הוא דאיכא למימר דכי קתני ואסורין בדבר של אותה העיר אנודרין קאי אהני דקאמרי הרי את עלי כלומר דקאסר איהו מנפשיה הנאת חברו לעצמו אבל לא אנידרין כלומר דהיינו הריני עליך חרם שהוא מדירו לחברו דההוא איפשר דשרי הואיל ולא נדר איהו מגופיה אלא חברו הוא שאסרו מנכסיו ושמעינן מגמרין דהא דקתני מתניתין וכופין את הנודר שימכור את חלקו נדור והוא נודר קתני כלומר שאסר הוא מעצמו נכסי חברו על עצמו דכיון דאסר נפשיה בדחבריה חיישינן דילמא אתי לאשתמושי בדחבריה תשמיש דאסור כגון העמדת תנור ורחים דאסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין פירוש משום דכל אדם עושה רצונו בשלו. וכל שכן מודר דמינס אניס דודאי אין כופין. וירושלמי פריש איפכא דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס לתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדה אתאמרא אלא על הדה בתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואתמר כופין (לא על הדה אתאמרת אלא על הדה כופין) את הנודר שימכור את חלקו באומר הנייתי עליך כלומר שהדירו הוא לחברו אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וחזינן לחד מרבוותא דסמך עליה וקא כתב בפסקין דיליה שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנדור למכור את חלקו ואנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. אלא מיהו אשכחן דתניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ובהא איכא למימר מתריצנא היא ורגיל שאני ובדאמר חצרי כלומר דמשמע בעוד שהוא שלו אבל אמר חצר זו כי מכר נמי אסור. הרנב״י ז״ל.
וכתב הרשב״א ז״ל ותירץ הרמב״ן נראה משום דאיכא למימר דלאו אנידרין קאי אלא אנודרין אהני דקאמרי הרי את עלי (והרי את עלי). פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר ולא קתני ושניהם אסורין בדבר של אותה העיר. ודחוק הוא קצת דכיון דקתני ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי. ומורי הרב רבינו יונה ז״ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור תרויהו אסורין דאי שרינן מודר לא צאית נודר ולא פלוג בהו רבנן עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיה מן התימה היאך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה ע״כ וקהו בה רבוותא ז״ל דהא רבינא פירשה בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה וכו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל. ואיפשר היה לומר דהכא נמי בדרבנן הוא דהא ויתור וויתור אינו אסור במודר הנאה אלא מדרבנן וכו׳. אבל ר״ת ז״ל תירץ וכו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל. ומכל מקום הכא ודאי משום דיש ברירה הוא וכסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה ואפילו הכי לא דחינן לה מהילכתא מדאיפסיק הכא הלכתא כוותיה בהדיא אלא דהאי ברירה לאו ברירה כברירה דעלמא דנימא השתא לא איברירה ולמחר איברירה כלומר איגלאי מילת׳ למפרע דשל זה היה. ותדע לך דהיכי אמרינן איגלאי מילתא דהאי לבדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל ומעיקרא דיליה הוא דהא שניהם אסורים להעמיד רחים ותנור ובכל דבר שהשותפין יכולין לעכב זה על זה ועוד שהרי במקום שדורך זה עכשו ידרוך חבירו לאחר שעה. אלא פירושא דהאי שמעתא הכי הוא וכמו שכתבה מורי הרב ז״ל מפי רבו הרב רבינו שלמה בר אברהם ז״ל בשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר ואפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה בה אבל בשאין בה דין חלוקה שרי דכיון דעל כרחו של חבירו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חברו את שלו. והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקר קנייה היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו כשיעור דריסתו ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה שהבור קנוי כולו למשתמש בו בשעה שמשתמש עד כאן. וכן נמי כתב הרמב״ן ז״ל בפסקי הלכות שלו. ומעתה קיימא לן נמי בההיא דבור של שני שותפין דפרק שור שנגח כרבי אליעזר בן יעקב דהא אזלו לטעמיהו דפלוגתא דהכא. ור״ח ז״ל פסק שם כרבנן ואינו מחוור בעיני. הרשב״א ז״ל.
וכן כתב הרמב״ן ז״ל וז״ל: ואצטרכינן לברורי מילתא משום דאשכחן לר״ח ז״ל דפסק התם בפרק הפרה כרבנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן והכי נמי פסקו בתראי. אלא דאיכא מיניהו מאן דמזכי שטרא לבי תרי דקא פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכמתניתין דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר וכו׳ פירוש אף על פי שאין בו דין חלוקה. והא גמרא בהדיא בית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי ולא קא מפליג ביניהו במידי. הילכך לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וכן הילכתא. עד כאן.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין, דקתני סיפא [שכן שנה בסופה] של אותה הלכה: וכופין את הנודר למכור את חלקו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר במקרה שנדר הוא עצמו הנאה מחבירו, היינו דקתני [זהו ששנינו] כופין, שכיון שהוא יצר את הבעיה, כופים אותו לפתור אותה. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר במקרה דאדריה [שחבירו הדיר אותו] הנאה, אמאי [מדוע] כופין אותו? הא מינס אניס [הרי אנוס הוא] ומדוע נכריח אותו למכור את חלקו?
So too, it is reasonable to assume that the mishna is referring to one who imposes the prohibition upon himself, as it was taught in the latter clause with regard to the same case: And the court forces the one who took such a vow to sell his portion. Granted, if you say that the mishna is speaking of a case where he himself vowed not to benefit from the other, this is consistent with that which teaches that the court forces him to sell his portion; since he created the problem, he is forced to resolve it. But if you say that it is referring to a case where the other prohibited him with a vow, why does the court force him to sell his property? He is put in a situation beyond his control. This clause offers no proof, and the Rabbis may still concede in a case where one is forbidden due to another’s vow.
הכל
(9) אָמַר רַבָּה אָמַר זְעֵירִי
Rabba said that Ze’eiri said:
Rabba said that Ze’eiri said:
אמר רבה אמר זעירא מחלוקת וכו׳ – עד אמר ליה רב יוסף והרי בית הכנסת דדבר שאין בו חלוקה ואמרינן דהוו שניהם אסורין בו אליבא דרבנן אלא אמר רב יוסף מחלוקת בחצר שאין בה דין חלוקה ובהא שרי ר׳ אליעזר בן יעקב ואסרי רבנן ומאי דתנן ואסורין בדבר של אותה העיר אתאן לרבנן אבל יש בה דין חלוקה אפילו ר׳ אליעזר מודה דאסורין ליכנס לחצר השותפין בין הם בין אחד משוק שמודר הנאה מאחד מהם וכן הלכתא.
Rabba said that Ze’eiri said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
נדרים מו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדרים מו., עין משפט נר מצוה נדרים מו. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדרים מו., מיוחס לרש"י נדרים מו., ראב"ן נדרים מו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות נדרים מו., תוספות רי"ד נדרים מו., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים מו., רשב"א נדרים מו. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים מו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים מו., ריטב"א נדרים מו., ר"ן נדרים מו. – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים מו., מהרש"א חידושי הלכות נדרים מו., פירוש הרב שטיינזלץ נדרים מו.
Nedarim 46a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nedarim 46a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 46a, Collected from HeArukh Nedarim 46a, Attributed to Rashi Nedarim 46a, Raavan Nedarim 46a, Tosafot Nedarim 46a, Tosefot Rid Nedarim 46a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 46a, Rashba Nedarim 46a, Meiri Nedarim 46a, Peirush HaRosh Nedarim 46a, Ritva Nedarim 46a, Ran Nedarim 46a, Shitah Mekubetzet Nedarim 46a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 46a, Steinsaltz Commentary Nedarim 46a