גמרא
פירוש
אוּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵיחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים.
הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר ביָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ.
הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מוּדָּר בְּאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר גיָכוֹל לוֹמַר לוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירְךָ אֲנִי נִכְנָס וְאֵינִי נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלְּךָ.
דהַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מוּשְׂכָּרִין בָּעִיר אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד אָסוּר אֵין לוֹ בָּהֶן תְּפִיסַת יָד מוּתָּר.
ההָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ קוּנָּם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס וְשָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר מוּתָּר וקוּנָּם בַּיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר אָסוּר.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ושניהם אסורין להעמיד רחים ותנור ולגדל תרנגלים – דאע״ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים (נ״ז:) דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי, מ״מ אי קפדי יכולין לעכב זה את זה, ואע״פ שדרכן לותר, ויתור אסור במודר הנאה1.
היה אחד מודר הנאה מחברו וכו׳ – הך בבא לא איצטריכא לא לרבנן ולא לר׳ אליעזר בן יעקב, דבין למר בין למר מה לי נדרו שניהם מה לי נדר אחד מהם, אלא משום סופא נקטה דקתני וכופין הנודר למכור את חלקו, דדוקא2 כשנדר אחד מהם משום דכיון דאיהו אסור וחברו מותר חיישינן שמא יתקנא בחברו וישתמש בה אף הוא, ולפיכך כדי שלא יכשל כופין אותו למכור, אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן, דכל חד וחד מזדהר באיסוריה, וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופא אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין.
ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב נמי דשרי ליכנס לחצר כופין אותו למכור, דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה חברו מעמיד רחים ותנור והוא אינו רשאי, יתקנא בו ויבא לעשות כן.
וכי תימא בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחברו מותר ואין בידו למחות, אבל לרבי אליעזר בן יעקב מאי איכפת ליה בדריסת הרגל, איהו נמי שרי, ואי מקנא בחבריה בהעמדת ריחים ליעכב עליה, דהא כי האי גונא שותפין יכולין לעכב.
איכא למימר דכיון דשותפין כי האי גונא לא קפדי זילא ביה מלתא לעכובי, דהא הך סופא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא, וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר, למה יעכב חבירו מדבר שאין השותפים מקפידין בו, הילכך לעכובי כסיפא ליה מלתא, ומתוך שחברו מעמיד רחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני. היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה הרי זה לא יכנס לחצר – הך בבא לא תנא לה משום תנא קמא דלדידיה פשיטא, אם על חבירו יכול לעכב על אחד מן השוק צריכא למימר, אלא לאשמועינן רבותא דרבי אליעזר בן יעקב תנא לה, דאפילו על אחד מן השוק אין שותף יכול לעכב, ולפנינו (מ״ו: סוד״ה היכי דמי) תראה דעתי דאפילו לרבותא דרבנן תנא ליה.
מיהו כתב הרשב״א ז״ל דדוקא כשהוא נכנס לצורך, בין שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו, לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהם ולכל מי שצריך להם, אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור, שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם, אבל הרא״ה ז״ל כתב דבכל ענין שרי, ולא נראו לי דבריו. גמ׳ מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן לר׳ אליעזר בן יעקב דכאנוסין דמו – כלומר דילמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומדינא אפילו בנדרו שרי, אלא דרבנן סברי קנסינן להו ורבי אליעזר בן יעקב סבר לא קנסינן, אבל בהדירו דלא שיך קנסא שרי מדינא דיש ברירה, ואתא הא דלא כרבינא דאוקי פלוגתיהו בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה ואין ברירה, או דילמא בהדירו נמי פליגי רבנן, וכסבריה דרבינא התם. ת״ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן – וסתם מודר מחברו משמע3, אלמא אפילו בהדירו פליגי.
תני נדור מחבירו – כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה, דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים. אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין – לפי שהוא גרם לעצמו, אלא אי אמרת דלא4 נדר הוא, אמאי כופין הא מינס אניס. ואם תאמר ולימא ליה לעולם בהדירו חברו עסיקינן, וכי קתני כופין את הנודר, את המדיר קאמר. יש לומר דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו, אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו של חבירו5, ואיכא למיחש שמא יכשל.
ויש לתמוה על הר״ם במז״ל שכתב (פ״ז נדרים ה״ה) דלמדיר הוא שכופין, שאע״פ שזה הוא דרך הירושלמי (סוף פ״א) אין זה דרך גמרא שלנו, וכבר השיג עליו זה הר״א ב״ד ז״ל. ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור, והכי תניא בתוספתא (פ״ב) היה אחד מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו, כופין הרגיל למכור חלקו. ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל, דאמרינן התם עבדת לך קמיתא ועברו עלך, תניינא ועברו עלך, מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך.
ולא איפשטא בעיין אי פליגי רבנן אפי׳ בהדירו. וא״ת וליפשוט ליה מדתנן לקמן (נדרים דף מ״ז:) הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר, ואי זהו דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו6 בהדירו פליגי. תירץ הרב ר׳ יונה ז״ל דהתם היינו טעמא משום דאע״ג דמודר אניס, כיון דנודר לא אניס ואסור, שניהם אסורים, דאי שרית מודר לא ציית נודר, ומשום הכי לא פליגי רבנן.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב נמי דשרי ליכנס לחצר כופין אותו למכור, דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה חברו מעמיד רחים ותנור והוא אינו רשאי, יתקנא בו ויבא לעשות כן.
וכי תימא בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחברו מותר ואין בידו למחות, אבל לרבי אליעזר בן יעקב מאי איכפת ליה בדריסת הרגל, איהו נמי שרי, ואי מקנא בחבריה בהעמדת ריחים ליעכב עליה, דהא כי האי גונא שותפין יכולין לעכב.
איכא למימר דכיון דשותפין כי האי גונא לא קפדי זילא ביה מלתא לעכובי, דהא הך סופא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא, וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר, למה יעכב חבירו מדבר שאין השותפים מקפידין בו, הילכך לעכובי כסיפא ליה מלתא, ומתוך שחברו מעמיד רחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני. היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה הרי זה לא יכנס לחצר – הך בבא לא תנא לה משום תנא קמא דלדידיה פשיטא, אם על חבירו יכול לעכב על אחד מן השוק צריכא למימר, אלא לאשמועינן רבותא דרבי אליעזר בן יעקב תנא לה, דאפילו על אחד מן השוק אין שותף יכול לעכב, ולפנינו (מ״ו: סוד״ה היכי דמי) תראה דעתי דאפילו לרבותא דרבנן תנא ליה.
מיהו כתב הרשב״א ז״ל דדוקא כשהוא נכנס לצורך, בין שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו, לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהם ולכל מי שצריך להם, אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור, שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם, אבל הרא״ה ז״ל כתב דבכל ענין שרי, ולא נראו לי דבריו. גמ׳ מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן לר׳ אליעזר בן יעקב דכאנוסין דמו – כלומר דילמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומדינא אפילו בנדרו שרי, אלא דרבנן סברי קנסינן להו ורבי אליעזר בן יעקב סבר לא קנסינן, אבל בהדירו דלא שיך קנסא שרי מדינא דיש ברירה, ואתא הא דלא כרבינא דאוקי פלוגתיהו בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה ואין ברירה, או דילמא בהדירו נמי פליגי רבנן, וכסבריה דרבינא התם. ת״ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן – וסתם מודר מחברו משמע3, אלמא אפילו בהדירו פליגי.
תני נדור מחבירו – כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה, דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים. אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין – לפי שהוא גרם לעצמו, אלא אי אמרת דלא4 נדר הוא, אמאי כופין הא מינס אניס. ואם תאמר ולימא ליה לעולם בהדירו חברו עסיקינן, וכי קתני כופין את הנודר, את המדיר קאמר. יש לומר דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו, אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו של חבירו5, ואיכא למיחש שמא יכשל.
ויש לתמוה על הר״ם במז״ל שכתב (פ״ז נדרים ה״ה) דלמדיר הוא שכופין, שאע״פ שזה הוא דרך הירושלמי (סוף פ״א) אין זה דרך גמרא שלנו, וכבר השיג עליו זה הר״א ב״ד ז״ל. ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור, והכי תניא בתוספתא (פ״ב) היה אחד מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו, כופין הרגיל למכור חלקו. ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל, דאמרינן התם עבדת לך קמיתא ועברו עלך, תניינא ועברו עלך, מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך.
ולא איפשטא בעיין אי פליגי רבנן אפי׳ בהדירו. וא״ת וליפשוט ליה מדתנן לקמן (נדרים דף מ״ז:) הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר, ואי זהו דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו6 בהדירו פליגי. תירץ הרב ר׳ יונה ז״ל דהתם היינו טעמא משום דאע״ג דמודר אניס, כיון דנודר לא אניס ואסור, שניהם אסורים, דאי שרית מודר לא ציית נודר, ומשום הכי לא פליגי רבנן.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
1 תוס׳ ס״ל דויתור מותר במודר הנאה, ופי׳ באופן אחר.
2 ״דדוקא״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י ״דוקא״.
3 בהגהות ר״ב אשכנזי (נדפסו בדק״ס השלם ח״ט) הוסיף: וסתם מחברו משמע ״שחברו הדירו״.
4 ״דלא״, כן הוא בדפוסים, ובכת״י: ״דלאו״.
5 ״של חבירו״, נוסף בדפוסים, ובכת״י חסר.
6 ״אפילו״, כן הוא בדפוס ונציה (והלאה), ובכת״י חסר.
הערות
Gemara
Peirush