הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יוצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות – פי׳ רש״י ז״לא דאמר בית כור פלוני דכיון דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר הואיל ולא אמר ליה לעצמך. ור׳ שמעוןב סבר לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. ומדקאמר ר׳ שמעון לעולם הוא בן חורין ולא אמר יצא לחירות, משמע דאפילו אמר לו חוץ מבית כור קרקע ולא מצר ליה מצרים דלא קני שאר נכסים דמצי מדחי ליה מכל חד וחד, ואפ״ה לדברי ר׳ שמעון יצא לחירות דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה ופלגינן דבורא, זהו תורף פי׳ רש״י ז״ל. ואיכא למידק עליה אי הכי מנלן דת״ק נמי לית ליה דפלגי׳ דבורא, הא איהו לא איירי במפלג דבורא כלל, ור״ש טעמא דנפשיה קאמרג.
ולענין הדין עצמו שהזכיר הרב ז״ל קשיא לן דאי אמר ליה חוץ מבית כור קרקע ודאי קנה נכסים דתנןד חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו אלמא קנה ואע״ג דמצי דחי ליה לכל הצדדים ומאי שנא משייר. ותו דגרסינן בפרק שני דייני גזרותה ההוא דאמר להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא, סבר ר׳ יוסף למימר היינו מתניתין וכו׳ א״ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו היא, ושמעינן מינה דקנתה אותו הדקל ונוטלתו מהן ומאביהןו ואע״ג דלא אמר לה דקל פלוני.
וראיתי לר׳ יוסף הלוי בן מיגשז ז״ל שסובר כן וכתב כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד׳ אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ד׳ אמות בפירושח, ולהכי אמרינןט אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה, דהוא מקום מסוים, ואע״ג דאמר חצי שדה אני נותן לך משמנין ביניהם ונותן לו חצי שדהו, משום דסיים לו השדה, ולא מהני ד׳ אמות בארץ ישראל סתם אלא להרשאת מלוה או פקדון, דהכי שדרו ממתיבתאי דאפילו על ד׳ אמות דארץ ישראל לא סמכינן דתקנתא היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא או מארי פקדונא אלו דברי הרב הלוי ז״ל. ואינם נכונים בזה כמו שכתבנו.
ותו קשיא הא דאמרינן בפרק המוכר את הביתכ תנו חלק לפלוני בנכסי שקנה רביע, אלא דאיכא למימר כיון דבכולהו נכסי קנה רביע בכל אחת ואחת משדותיו קנה חלקו והוה ליה כאומר חצי שדה אני מוכר לך, שתרצה הרב כרצונו. אבל זו קשה לי מן הראשונות דגרסינן בשלהי פר׳ בתרא דמנחותל א״ר הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה ואסיקנא משום דגריעא ויד בעל השטר על התחתונה, ואיתא נמי במס׳ נדריםמ, וגרסי׳ נמי התם במנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת אלמא קנה.
ורבי יצחק אלפסי ז״לנ כתב שייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי מאיס כל שהוא דליקני איהו שאר נכסים. ואיני יודע אם דבריו כדברי תלמידו וממנו קבל ואם לאו, שאפשר שרבנו הרב ז״ל מפרש לה בשאמר קרקע כל שהוא סתם, ולא פירש כמה מן הקרקע, וכל שהוא משמע מרובה ומועט, ומשמע נמי כל מה שהוא כלומר כל הנכסים, ומשום הכי לא יכול עבדא לברורי כמה שייר לנפשיה. וכן משמעות דבריו ז״ל באמת. והאי פי׳ גופיה לא מסתגי ליה בפרק מי שמתע דאמרינן התם עשו מטלטלין שיור אצל העבד כלומר בין דשייר מטלטלי כל שהוא או קרקע כל שהוא דקני מיהת חד מינייהו בלשון כל נכסי לא יצא בן חורין, ומאי שנא משייר כל הקרקע וקונה מטלטלי אי נמי משייר כל המטלטלים וקונה הקרקעות ומאי שנא ממשייר מקצת בקרקע וקונה השאר, תרוייהו חד דינא וחד טעמא נינהו. ועוד אתמר התםפ בהדיא אמר רבא א״ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו׳ עבדו דתנן וכו׳, דמשמע דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיורצ, ולא משום מברר שיעורא דכל שהוא תנן, ובההיא איכא למימר דההיא ללישנא דלא אמר כרות גיטא אתמר, דלההוא טעמא ודאי בעי כל נכסיו. ולא מחוור.
ואיכא דאמריק דטעמיה דתנא קמא משום דמעיקרא כולל כל נכסיו והעבד בכלל, ועכשיו אמר חוץ מקרקע פלוני ופגם כלל הראשון ושייר בו, הילכך הוה ליה כמי שאמר בגופו של עבד חוץ שכיון שנכנס בכלל ולא פלגינן דבורא, נעשה כל הנכלל דבר אחדר, ור״ש פליג עליה ופלגינן דבורא, וזה הפי׳ הנכון, וכך פי׳ הרב ר׳ יוסף הלוי בן מיגש בפרק מי שמתש, ובודאי שחזר בו ממה שכתב כאן לפי שאינו נכון כלל. ובתוספתא בבא בתראת תניא הכי ר׳ שמעון אומר כל נכסי וכו׳ חוץ מא׳ מריבוא שבהן לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית אע״פ שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר׳ יוסי וכו׳.
וכיון שנתבררו דינינו שכתבנו במקנה ד׳ אמות בחצרו שקנה, צריכים אנו להודיע שלא אמרו הגאונים ז״ל שהיא תקנתם אלא במי שאין לו קרקע שסומכין על ד׳ אמות של ארץ ישראל או של קבורה, שאין זה מן הדין כדמוכח בסדר נזיקין בשנים ובשלשה מקומותא. ונראה לי שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל אחד ואחד יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו, אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון הצבור יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין, למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקהב.
ואסיקנא לשמעתין דפלגינן דבוראג, ואע״ג דבפרק יש נוחליןד פליגו בה רב מרי ורב זביד, ההיא בחד גופא הוא והכא עבד ונכסים תרי גופי נינהו, ובתרי גופי פלגינן כדרבא דאמר רבא בפ״ק דסנהדריןה פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה, והכא לטעמיה אזיל, ולפום מאי דאיתמר עלה בסנהדריןו סלקא דעתא אמינא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן כלומר ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו, משמע לכאורהז דהכא נמי קרוב שבא בגט אשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים, אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואפי׳ לגבי אשה, דלא פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא לגבי עצמו ואשתוח, אבל בשאר קרובים עדות מיקריא וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא דכולהו פסולי דעדות, ולא מדמי להו בגמ׳ להנך דאמרן, ולפום הכי איכא למימר דהא מילתא לא שייכא בדהני, דהכא על פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת, וקרוב גלויי מלתא בעלמא הוא דמגלה, דהיינו חתימת ידייהו דסהדי לאפוקן מחששא בעלמא דחיישינן בה, ואיהי על פי הגט היא נשאת, ואין כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כלל, ואין מקום לחוש אלא שיהיו סבורין מתחלה שכל גט שאין עושין מעשה בכולו אין דנין במקצת שבו, ומשום הכי מדמו לה לשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין, אבל בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא שייכא כללט.
ומשום הכי לא הוה קשה עלן למאי דמשכחן ליה לרבנו הגדול ז״לי, ירושלמיכ כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים מזה רבי יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, דלא פלגינן דבורא בפסולי עדות בכי האי גוונא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא. אבל השתא אשכחית התם בגמ׳ דמערבאי בהאי פירקא הכיל כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו, מה את עבד לה גט הוא ועבדו בטל, או כמתנה הוא ועבדו קיים, יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והיו העדים פסולין לזה וכשרים לזה ר׳ אליא בשם ר׳ יוסי אתפלגון ר׳ יוחנן ור״ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, וחרנה אמר כשרים לזה ופסולין לזה, ר׳ מנא לא מפרש ר׳ אבין מפרש ר׳ יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, ריש לקיש אמר פסולין לזה וכשרין לזה, א״ר אלעזר מתניתין מסייעא לר׳ יוחנן מה השנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה וכו׳, ר׳ יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנין חד אמר יאות אמר רבי אליעזר וחד אמר לא יאות אמר ר״א, מן דמר יאות א״ר אלעזר עושה עדות אחת באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מן דמר לא א״ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדיות כשרים לזה ופסולין לזה. ועכשיו לפי זה הירושלמי כיון שעלתה שמועה זו דפלגינן דבורא, התם נמי פלגינן ונעשה כשתי כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה. ורבנו הגדול פסק בפ״ק דמכות כר׳ יוחנן וקשיא ליה הלכתא אהלכתאמ.
ואפשר דהכי קאמרי מערבאי דלר״ל דאמר התם פלגינן דבורא כל שכן הכא דפלגינן, מיהו לר׳ יוחנן אפשר דהכא פלגינן דיבורא והתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולהנ, ומשום הכי קיימא לןס כתרווייהו, א״נ מעיקרא קס״ד דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא טעמיה דר׳ יוחנן משום דלא פלגינן דבורא, והיינו דאמרי׳ לא יאות אמר רבי אלעזר, כלומר שאין טעמו של ר׳ יוחנן משום עדות שבטלה מקצת בטלה כולה דהכא כשתי עדיות היא, אלא טעמיה דר׳ יוחנן משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל מקצתו בטל כולו, וכן הדין בעבד שהביא גיטו. אבל למ״ד יאות אר״א טעמיה דר״י משום פסולי עדות הוא, דהוה ליה כעדות אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דגלי רחמנא ע״פ שנים עדים או ע״פ שלשה עדים, וקי״ל כר׳ יוחנן ואליבא דמ״ד יאות אמר ר״א, וקי״ל דפלגינן דבורא ולא קשיין אהדדיע. ועוד אני עתיד לכתוב בענין זה בפ״ק דמכותפ בענין אילעא וטוביה בס״ד.
א. ד״ה לא. ולפנינו ברש״י בלשון אחר קצת.
ב. רש״י ד״ה לעולם.
ג. וכן ברשב״א וע״ר דמנ״ל דר״א פליג בפלגינן דיבורא אפשר משום דחיישי לשייר. וסברת רש״י דכיון דעיקר הסברא לומר דשייר נמי גופיה הוא דוקא דאמרי לא פלגינן דיבורא, אבל אי ס״ל פלגי ליכא הטענה דהול״ל את לעצמך. וביתר ביאור ע״פ מה שחקר בזה בקובץ הערות סי׳ כא אות יא בכותב בשטר כל נכסי לפלוני אם היא הקנאה אחת לכל הנכסים וכל חפץ שבו הוא זוכה מפני שהוא חלק מכללות כל הנכסים או שהן קנינים חלוקים על כל חפץ מצד עצמו וזה ביאור הפלוגתא דאביי ורבא. וכאן שאין יכול לקנות כל הנכסים כגון ששייר בהן אי לא אמרי׳ פלגינן דיבורא אם לא חל הקנין על הכל אינו קונה גם השאר.
ד. ב״ב קז ב ועי׳ להלן בדברי הר״י מיגש. ועיין שו״ת הרשב״א ח״ג דאין קונה חצי השדה למ״ד אין ברירה לומר שהוברר למפרע וצ״ל דכיון דדינא דמשמנין הוי המקח בענין זה ולא שייך לברירה אלא זמן לבירור.
ה.
כתובות קט א. והוסיף רבנו להקשות ממתנה, דלא נחלק דבמכר צריך לתת לו עבור מעותיו.
ו. אי נתן מתנת ש״מ וחזר בו.
ז. עי׳ חי׳ ר״י מיגש ב״ב קמט ב ד״ה שייר. והובא בראשונים מרבנו.
ח. בכתי״ו ובנדפס: דכיון דלא סיים ליה ד׳ אמות בפי׳ לא קנה.
ט. ב״ק קד ב. ועי׳ ש״ך חו״מ קכב יג.
י. רבנו בחי׳ לב״ב מד ב בשם תקנת רבנן בתראי. עי׳ תוס׳
כתובות נד ב ד״ה אע״פ וב״ב מד ב ד״ה דלא. רמב״ם שלוחים פ״ג ה״ז, תשוה״ג אסף ח״א סי׳ נה, תשוה״ג הרכבי (עמ׳ קג). ועי׳ אוצה״ג קדושין סי׳ קמו והלאה. ועי׳ בסמוך.
כ. ב״ב סג א.
ל. קח ב.
מ. נו א. וקושיות אלו הובא ברשב״א ריטב״א מ״מ ור״ן וגם הראב״ד השיג על הרי״ף עי׳ בסמוך.
נ. ב ב בדפי הרי״ף.
ס. בנדפס חסר קטע מתיבת מאי עד כמה שייר לנפשיה. ורבנו מסתפק האם סברת הרי״ף כר״י מיגש שכל שלא סיים אין קונה לו השטר, או משום דכל שהוא שיש לו מובנים רבים א״א לברורי דלמא קאמר כ״ש ממש ולא קני כלום.
ע. ב״ב קנ א.
פ. שם קנ ב.
צ. ומשמע דאפי׳ פירש בהדיא שיורו ואין חסרון דלא בירר שיורו.
ק. הראב״ד בהשגות על הרי״ף ויד רמ״ה ב״ב שם. ועי׳ ריטב״א כאן וב״ב שם ולהלן.
ר. דכיון שכלל העבד והנכסים והוציאם בלשון אחד וכשמשייר במתנתו פגם כלל הראשון ושייר בו הו״ל כמי שאומר בגופו של עבד חוץ.
ש. בחי׳ לבבא בתרא שם, ורבנו כתב שחזר בו.
ת. פרק ט׳ ה״ד.
א. עי׳ רמב״ם שלוחים פ״ג ה״א.
ב. בר״ן הביא בקיצור את רבנו. ורבנו בב״ב מד א האריך בזה: ואני אומר ודאי על ארץ ישראל אין לסמוך ואע״פ שאמרו בספרי ואפילו בגרים מכאן שנתנה קבורה לגרים בארץ ישראל אין אדם זוכה בקבורה מחיים, אבל אין כל הדברים אמורים אלא בעיר שאין בה בית הכנסת ולא בית הקברות לכל העם אלא לכל אחד ואחד יש קבר ידוע וזה אין לו, וכן בית הכנסת שבעירו של יחיד היא, או שאין שם. אבל בני העיר שלקחו בית הכנסת בשותפות כדינם או בית הקברות או שלקחום אבותם, יכול הוא להקנות אגבן מטלטלין, ולא מתקנת הגאונים זכרונם לברכה שאמרנו אלא מדין התלמוד. הא למה זה דומה לחצר שאין בה דין חלוקה כדאיתא בנדרים וכיון שכן יכולין להקנות אגבה ולא בעינן מסוים כדכתבינן במסכת גטין.
ג. דהלכה כרבא כלפי אביי, ועי׳ רי״ף.
ד. ב״ב קלד ב.
ה. ט ב.
ו. שם י א.
ז. רבנו כתב לכאורה, משום דכ״ז רק לסברא דהשתא דרק בעבד כיון דהוא בעל דין דומה לדין בעל או אשתו דפלגינן, אבל קרוב הוי פסולו קורבה ואמרי׳ בטל כולה. אבל במסקנא מסיק רבנו דבהביא גט דסהדי אתי לאפוקי מחששא אבל מתגרשת ע״פ הגט גם בקרוב לא אמרינן בטלה כולה.
ח. רבינו אינו מפרש כרש״י שם דמשמע דאי לא פלגינן דיבורא ואדם אינו קרוב לאשתו, סד״א שיהא הבעל נאמן להמית את אשתו הואיל ונאמן על חברו להורגו. דזה תמוה כמו שתמהו הראשונים. אבל רבנו מפרש שודאי לגבי עצמו פשיטא דלא שייך עדות שיבטל כל העדות ואמרינן פלגי דיבורא לגבי חבריה. אבל לגבי אשתו סד״א דלהוי אשתו כקרוב בעלמא. ולהוי עדות שבטלה כולה, קמ״ל לגבי אשתו הוי כגופו ולא שייך עדות ואין מבטל כולו ופלגי דיבורא. וזה קרוב לשי׳ הראב״ן דבבע״ד או גופו ל״ש דהוי עדות דלהוי עדות שבטלה.
ט. דל״א עדות שבטלה הכא דמה שאין נאמן על הנכסים לאו מחמת פסול קורבא אלא הוי כאינו מקויים. אבל אם יאמר מת בעלה דל״ש סברת רבנו דגילוי מילתא בעלמא יהא שייך בהם הדין דבטלה כולה. וכ״כ ברמ״א דלא כבעל הנתיבות ועי׳ בסמוך.
י. הרי״ף [במכות ספ״א ג א בדפי הרי״ף] פסק כר׳ יוחנן בסמוך דלא פלגי׳ דיבורא, וכ״כ הרמב״ם
במכות ו ב ועוד ראשונים שם. ועי׳ רבינו בחי׳ למכות (עמ׳ מז־מט מהדורת הגר״מ הרשלר זצ״ל). ועי׳ בעל המאור שם.
כ. פירקין ה״א מכות פ״א ה״ז, ועי׳ מחנה אפרים עדות סי׳ ג׳.
ל. ירושלמי שם.
מ. תורף דברי רבנו דאף בסוגיין היה מקום לומר דיש לחלק בין פלגינן דיבורא דסוגיין משום דאינו אלא גילויא בעלמא, אבל בירושלמי משמע דדין פלגי׳ דיבורא בעבד שהביא גטו שוה לדין כל נכסיו לשני בנ״א ובו עדים קרובים, ומבואר דאין לחלק ביניהם, וקשיא על הרי״ף דבסוגיין משמע דהלכה כר׳ יוחנן דפלגינן, ובירושלמי מבואר דהלכה כר׳ יוחנן דאמרי׳ בטלה כולה, ומשמע דלא פלגינן.
נ. בנדפס חסר ומשובש ותוקן ע״פ הכת״י. ופי׳ דאף דבירוש׳ מדמו ליה היינו לרשב״ל ומכ״ש הוא קאמר דמה דעדים פסולין לזה וכשרים לזה פלגינן דיבורא ולא אמרי׳ דבטלה מקצתה בטלה כולה כ״ש בעבד שהביא גטו דאמרי׳ פלגינן דיבורא שלא נתבטל כולה. אבל לר׳ יוחנן לא הא בהא תליא והתם דנעשה כעדות אחת כאיש אחד וכלל את כולה, אבל גבי עבד עצמו קנה אע״פ שלא קנה נכסים היינו משום דלגבי נכסים לא נתקיים בחותמיו ושפיר אמרי׳ ביה פלגי׳ דיבורא.
ס. בנדפס טעה המדפיס לפתוח את הר״ת: ״ומה קשה ליה בתרוויהו״, אבל הנכון כבכ״י ״ומ״ה קיימא לן״.
ע. לתי׳ זה הביאור דרק למ״ד לא יאות אמר ר׳ אלעזר מפרשי׳ דטעמי׳ דר׳ יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה דכיון דעל שני בנ״א מעידים, אלא טעמי׳ משום דלא פלגי׳ דיבורא ולפי״ז גם בעבד לא פלגינן. אבל למ״ד יאות אר׳ אלעזר דחתם ע״י השטר הוי כאדם אחד הוי טעמי׳ דריו״ח משום בטל מקצתה. אבל בעבד שפיר קאמר דפלגי׳ דיבורא, וקמ״ל כריו״ח דבטלה מקצתה בטלה כולה וקמ״ל דפלגינן דבורא, וזו גם דעת הרמב״ם דבפי״ד מעדות ה״ז פסק כר׳ יוחנן ובפי״ב הי״ג ושם ה״ב וכן בפ״ז מעבדים ה״ב פסק כרבא דפלגי׳ דיבורא, וזה כשי׳ הרמב״ם וכישוב רבינו. ועי׳ חידושי הגר״ח חיים עדות פי״ד ה״ז.
פ.
מכות ז א ד״ה אלעא (עמ׳ נ מהדורת הגר״מ הרשלר זצ״ל) נקט כר׳ אפרים דרבא בסוגיין חולק אר׳ יוחנן בירוש׳ ואנן קיי״ל כר״ל התם דפלגי׳ דיבורא. [והכי נחית ליישב פיסקי הרי״ף]. ולהאי שיטתא איכא לספוקי אי הסברות שכתב רבנו לחלק לעיל דהכא ל״ש לבטלה מקצתה דהכא גילוי בעלמא הוא, וכן דלא תליא הא בהא, ולכאורה מה שכ׳ רבנו לעיל דלא שייכא פלגי׳ דיבורא דהכא בכלהו פסולי דעדות מוכרח גם מן הסברא דזה הוי פלגי׳ בדיבורא והא הוה פלגי׳ בנאמנות והכא אם קונה לחצאים בקיום הדבר. ועי׳ קובץ הערות יבמות סי׳ כא אות יא ויג, ולפי הירושלמי מדמה להדדי ור״ל ענין פלגי׳ שייך בכל וגם לגבי פסולי קרבות לעשותן כב׳ עדיות, היינו דוקא לשיט׳ הרי״ף דקיי״ל כר׳ יוחנן, אבל לרבנו ור׳ אפרים דקיי״ל כר״ל אינו מוכרח, ולפי״ז לא יהא מחולק בין קרוב שהביא הגט לבין קרוב שמעיד מת בעלה.