×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי יְרוּשָׁלַיִם חַיֶּיבֶת בְּמַעֲשֵׂר וּבִשְׁבִיעִית כא״יכְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָסָבַר כִּיבּוּשׁ יָחִיד שְׁמֵיהּ כִּיבּוּשׁ.
is like one who purchases a field in the outskirts [parvarei] of Jerusalem. The Gemara clarifies: The tanna who says Syria is obligated in tithe and the mitzvot of the Sabbatical Year like Eretz Yisrael holds that the conquest of an individual is called a conquest. Once Syria was conquered by King David, who is considered an individual in this regard, the sanctity of Eretz Yisrael applied to it and its residents became obligated in the mitzvot of Eretz Yisrael.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין ח ע״ב-ט ע״א} תנו רבנן עבד שהביא [גיטו]⁠1 וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה [עצמו קנה]⁠2 מידי דהוה אגט אשה דתנן {בבלי גיטין ה ע״א} האשה עצמה מביאה גיטה3 כול׳4 נכסים לא קנה דצריך לקיומיה כשאר שטרות דעלמא. איבעיא להו כל נכסי קנויין לך [מהו]⁠5 כגון שלא היה כתוב בו עצמך ונכסיי6 קנויין לך אלא כך כתוב (בו7) נכסי קנויין לך מהו אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו דלא8 פלגינן דיבורא ורבא9 אמר אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה ופלגינן דיבורא אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא כמאן כרבי שמעון דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן
חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר׳ שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן דתנא קמא סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברוריה לההוא כל שהוא דליקני איהו שאר נכסי הילכך לא קאני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה בנכסים כלום עצמו נמי לא קנה10 דלא פלגינן דיבורא ור׳ שמעון סבר אף על גב דלא יכיל לברורי לההוא מידי ולא קנה נכסים קנה עצמו ופלגינן דיבורא והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שקילס ר׳ יוסי את ר׳ שמעון דתניא כשנאמרו [דברים]⁠11 לפני ר׳ יוסי קרא עליו המקרא הזה {משלי כד:כו} שפתים ישק משיב דברים נכוחים הלכה כר׳ מאיר. אמר ליה ההיא מתניתין משום דלאו כרות גיטא [הוא]⁠12 דמתנינן לה דכיון דשייר להו13 קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבענן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא ומשום הכין לית הלכתא כר׳ שמעון דקאמר לעולם הוא בן חורין14 אבל דיבורא פלגינן דהא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים מתנת שכיב מרע היא15 ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין אלמא פלגינן דיבורא וסלקא שמעתא בהכי16 וכן הילכתא:
1. גיטו: כ״י נ. דפוסים: גטו. כ״י בהמ״ל 695: ״גט״.
2. עצמו קנה: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
3. גיטה: כ״י נ: ״את גיטה״.
4. כול׳: כ״י נ ממשיך: ״ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם״.
5. מהו: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 (מכיון שחוזר עליו בסוף הפירוש הסמוך).
6. ונכסיי: כ״י נ: ״ונכסך״.
7. בו: חסר בכ״י נ, דפוסים.
8. דלא: דפוסים: ולא.
9. ורבא: כ״י נ: ״רבא״.
10. קנה, קנה: כ״י נ: ״קנה, קני״. דפוס קושטא: קני, קני. דפוסים: קני, קנה.
11. דברים: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
12. הוא: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
13. להו: כ״י נ, דפוסים: ״ליה״.
14. בכ״י נ נוסף כאן רמז להמשך: ״וכו׳⁠ ⁠״.
15. היא: וכן גג, כ״י נ (מוסב על המתנה). דפוסים: הוא (מוסב על השכיב מרע).
16. בהכי: גג, כ״י נ, דפוסים: ״בהכין״.
כקונה בפרוארי ירושלים – לקמיה מפרש לה.
בפרוורי – בהפרכיא רוקריי״ש בלעז.
כיבוש יחיד – דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו.
כיבוש יחיד – פי׳ בקונט׳ שלא היו לשם כל ישראל ביחד כמו בכיבוש יהושע וכבשוה לצורך כולם אבל דוד לא כבש אלא לצורכו אבל בספרי מפרש טעם אחר בסוף פרשת והיה עקב דמשמע לפי שלא היתה עדיין כל א״י כבושה כדאמר התם סמוך לפלטורא שלך לא הורשת פירוש יבוסי שהיה סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה אבל אחר שכל א״י כבשוהו דריש התם מדכתיב (דברים יא) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו׳ שכל מה שהיו כובשים מחו״ל היה קדוש ואפילו יחיד.
זו שביארנו שאוירה של חוצה לארץ מטמא ושהנכנס בה בשידה תיבה ומגדל טמא שמא תאמר ואחר שהשדה סתומה תהא היא אהל מפסיק בינו ובין האויר פירשו בעירובין (ל׳:) מפני שאהל זרוק ר״ל אהל המטלטל אינו אהל ואינו חוצץ ר״ל בשעה שהוא מיטלטל ומה שמצינו בפרה בתינוקות הממלאים מים שמביאין שוורים ונותנין עליהם לוחות של עץ והלוחות חוצצות מכל מקום ארץ העמים טומאה ידועה וטומאה ידועה אין מקילין לה בכך אבל בפרה אין שם טומאה ידועה ולא הוצרכו כלל לכך אלא שמעלה עשו בפרה וקצת רבני צרפת כתבו שלא אמרו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בכלים כגון שידה תיבה ומגדל אבל בדבר שאינו כלי כגון שוורים ודלתות על גביהן דברי הכל אהל זרוק שמיה אהל וחוצצין וראיה להם במסכת אהלות פרק חמשי במשנת אדם וכלים נעשים אהלים לטומאה במה שנאמר בה נתון על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים וכו׳ ופי׳ דומיא דשוורים אלמא שהכלים אפי׳ מאבנים אין חוצצין ואבנים ובעלי חיים חוצצין ושידה זו פירושה שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה כגון שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שאילו היו מטמאין מצד עצמן אף העומדים בתוכו טמאים מצדו וכבר ביארנו במקומות הרבה שטומאת גושה הוא במגע ומשא אבל לא באהל וכן ביארנו שטומאת גושה טומאת שבעה וצריכה הזאת שלישי ושביעי וטמאת אוירה אין בה אלא טבילה והערב השמש:
כקונה בפרוארי (שכונות סמוכות אל) ירושלים. ומבארים את הדברים: חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראלקסבר [סבור] תנא זה: כי כיבוש יחיד שמיה [שמו, נחשב] כיבוש, ומאז שכבש דוד המלך את סוריה (״כיבוש יחיד״) — נתקדשה בקדושת ארץ ישראל וחייבת במצוות הארץ.
is like one who purchases a field in the outskirts [parvarei] of Jerusalem. The Gemara clarifies: The tanna who says Syria is obligated in tithe and the mitzvot of the Sabbatical Year like Eretz Yisrael holds that the conquest of an individual is called a conquest. Once Syria was conquered by King David, who is considered an individual in this regard, the sanctity of Eretz Yisrael applied to it and its residents became obligated in the mitzvot of Eretz Yisrael.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לָהּ בְּטׇהֳרָה נִכְנָס וְהָאָמְרַתְּ עֲפָרָהּ טָמֵא אבְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל.

The baraita teaches: And one who wishes to enter it and remain in a state of ritual purity may so enter. The Gemara asks: But didn’t you say that its soil is ritually impure? How then is it possible for one to enter it in a state of ritual purity? The Gemara answers: The baraita means that one enters it in a chest, a box, or a cabinet. In this case he remains pure, as he did not come into contact with the ground itself.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשידה תיבה ומגדל – ונושאים אותה באויר ומשא״כ בארץ העמים ורבי היא.
בשידה תיבה ומגדל – פירש בקונט׳ מה שאין כן בארץ העמים ורבי היא ונראה שרוצה לפרש שידה תיבה ומגדל דוקא ולהכי לא מצי לאוקומי כר׳ יוסי בר רבי יהודה דהא הוא מטהר אפי׳ בארץ העמים ובחנם פי׳ כן דהא על כרחך שידה תיבה ומגדל לאו דווקא נקט אלא משום דנקט בברייתא אלא הוא הדין אפי׳ רוכב על הסוס כיון דסבר רבי אהל זרוק לא שמיה אהל כדפירש בקונטרס וכדמוכח דמסיק דבסוריא על אוירה לא גזרו ואם כן כר׳ יוסי נמי אתיא והרוצה ליכנס לה בטהרה היינו בקרון או רוכב על הסוס מה שאין כן בארץ העמים דטמא וכן משמע הלשון קצת דקאמר ואפי׳ רבי לא קא מטמא כו׳ ומשמע כרבי יוסי אתיא בפשיטות טפי ומיהו על כרחך כר׳ יוסי נמי לא אתיא אלא מטעם דמסיק אליבא דרבי דיוקא ארץ העמים משום דגזרו על אוירה ועל גושה כו׳.
בד״ה בשידה תיבה כו׳ דהא ע״כ שידה תיבה ומגדל לאו דוקא נקט אלא משום דנקטינן בברייתא כו׳ עכ״ל ובברייתא נקט לה לרבותא דר׳ ולדיוקא לר׳ יוסי דברוכב על הסוס מודה ר״י דמטמא בארץ העמים כדאמרינן התם דר״י מטהר בשידה תיבה ומגדל דס״ל אהל זרוק שמיה אהל אך מה שכתבו בסוף דבריהם ומשמע כר״י אתיא בפשיטות טפי כו׳ אינו מובן לכאורה דאדרבה לרבי איכא לאוקמא ברייתא דלעיל דמטהר בסוריא בפשיטות טפי בין בשידה תיבה ומגדל ובין ברוכב על הסוס אבל לר״י ליכא לאוקמא אלא ברוכב על הסוס ויש ליישב דודאי לית לאוקמא ברייתא דלעיל בסתמא במלתא דלא שכיחא דהיינו בשידה תיבה ומגדל אלא ברוכב על הסוס דשכיחא והשתא לר״י דלכולי עלמא ס״ל אהל זרוק שמיה אהל ולכך מטהר בשידה ותיבה ומגדל אבל ברוכב על הסוס מודה דמטמא בארץ העמים מתוקמא הך ברייתא דסוריא בפשיטות במלתא דשכיחא ברוכב על הסוס אבל לרבי איכא למימר דס״ל אהל זרוק שמיה אהל כדבעינן למימר התם בפרק כ״ג ומשום אוירא ממש הוא דמטמא בארץ עמים ולא בסוריא אבל משום מאהיל על הגוש בסוריא נמי מטמא ולא מתוקמא הברייתא דסוריא אלא במלתא דלא שכיחא דהיינו בשידה תיבה ומגדל ודו״ק:
רש״י בד״ה בשידה תיבה ומגדל כו׳ ורבי היא ובד״ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו׳ אינו אהל בשעת טלטולו עכ״ל. ויש לדקדק הרבה על פירש״י ז״ל בזו הסוגיא דעל מ״ש ורבי היא כבר הקשו עליו בתוס׳ דבחנם פי׳ כן ומ״ש דטעמא דרבי משום דאהל זרוק לא שמיה אהל משמע מלשונו דבהכי פליגי רבי ור׳ יוסי בר״י וקשיא לי טובא דהא בנזיר דף נ״ד אבעיא בגמרא אי ארץ העמים משום גושא גזרו או משום אוירא ופשט מעיקרא מברייתא דרבי ור׳ יוסי בר״י דבהכי פליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ודחי הש״ס דכ״ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ופירש״י שם דאע״ג דלא גזרו אלא במגע הגוש אפ״ה כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל הו״ל כאילו נגע בקרקע ממש ומקשה הש״ס גם על ההיא אוקימתא ומסיק דכ״ע משום אוירא ופליגי אי גזרו בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא היא ועוד אוקימתא אחריתי דפליגי בשידה אי שייך למגזר שמא יוציא ראשו ורובו ופירש״י שם דכ״ע משום גושא ע״ש נקטינן מיהא דלהאי אוקימתא דפליגי באהל זרוק היינו א״א כ״ע משום גושא אבל אי משום אוירא תו לא צריכינן לאוקמי פלוגתייהו באהל זרוק דאע״ג דמפסיק אהל אפ״ה מטמא מאוירא כמ״ש גם התוספות כאן דאי אוירא ממש לא יוכל ליכנס בשום ענין א״כ כיון דמסקינן הכא דגזרו על גושא ואוירא תו לא שייך פלוגתא דאהל זרוק. וע״ק דבסוריא נהי דלא גזרו על אוירא אפ״ה אמאי מטהר רבי דלמאי דס״ל אהל זרוק לא שמיה אהל הדר הו״ל כמהלך על הקרקע כדאיתא שם להדיא בנזיר והמעיין שם בלשון רש״י יראה להדיא דלא נחית לפרש כפי׳ התוספות דגושא היינו מאהיל על הגוש ואוירא היינו אויר ממש אלא גושא היינו מגע הגוש ואוירא היינו אויר ממש ומפרש שם לענין מהלך בקרון או שידה ואף אם נאמר דהאי פירושא דנזיר אינו מלשון רש״י דבלא״ה מספקא לי מילתא בפי׳ כל המסכת דנזיר אם הוא מפירוש רש״י אלא דמל׳ רש״י ז״ל דבשמעתין נמי מבואר דלא שייך כלל טומאת אהל בארץ סוריא כדמוכח ממשנה דאהלות אלא או משום מגע הגוש או משום אויר ממש ובאמת שגם בזה יש להקשות במאי דפשיטא ליה הכא דלא שייך טומאת אהל כלל ושם אמרינן דמודה ר״י בקרון ומשמע ע״כ דהיינו משום טומאת אהל דאי משום אויר ממש אפילו שידה תיבה ומגדל נמי וגם על מה שפירש״י כאן דרבי סבר דאהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו וקשה דבנזיר משמע דבשעת טלטולו רבי יוסי נמי מודה בשעת הנחתו פליגי וכ״כ התוספות להדיא בעירובין פר׳ בכל מערבין ע״ש וגם על מה שפירש״י כאן כדמשמע בעירובין יש לדקדק דהמעיין שם יראה דדוקא מעיקרא דבעי למימר דר״י ורבנן במתני׳ דבכל מערבין בכהן בבה״ק פליגי בפלוגתא דרבי ורבי יוסי הוי ניחא ליה לפרש דהני תנאי כהני תנאי דאפושי פלוגתא לא מפשינן אבל למסקנא דפליגי בפלוגתא אחריתי א״כ אמאי פשיטא ליה לרש״י דפליגי באהל זרוק כיון דבנזיר דחי הש״ס האי אוקימתא. ואף דלגירסת רבינו חננאל שם לא נדחה האוקימתא מ״מ כיון דאיכא כמה אוקימתות מנ״ל לרש״י להכריע ומכ״ש לפמ״ש שאין צריך כאן בזה. והנראה לענ״ד ליישב הכל בהערה אחת דמ״ש רש״י ז״ל כאן דס״ל אהל זרוק לא שמיה אהל לאו משום דמוקי פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי בהכי אלא דעיקר כוונתו דרבי מיהו מטמא באהל זרוק בשעת טלטולו וזה ודאי מוכח בפרק בכל מערבין דאף מאן דס״ל דשמיה אהל היינו בשעת הנחתו דוקא אבל בשעת טלטולו כ״ע מודו וכמ״ש תוספות בפרק בכל מערבין וכדאיתא להדיא בנזיר בברייתא דרבי יוסי בר״י בתיבה שהיא מליאה כלים כו׳ ע״ש ומה שהכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן היינו משום דאע״ג דהתוספות ע״כ סברי דאי גזרו על אוירא ממש לעולם טמא ואין בשום ענין ליכנס שם ומוכח דאף למ״ד שמיה אהל אפ״ה טמא כמו שאבאר וכ״כ מהרש״א ז״ל מ״מ לרש״י לא נראה לפרש כן אלא דאף אי משום אוירא ממש גזרו אפ״ה לא שייך לטמא כלל בשידה שסתומה מכל צד והוא אינו רואה את האויר דהתוספות גופייהו לא פשיטא להו לפרש כן אלא דמשום דלפי שיטתם א״א לפרש בענין אחר משא״כ לפירש״י כמו שיבואר מתוך פירושינו. ולפ״ז אף למאי דמסקינן דמשום אוירא גזרו עדיין לא נתיישב טעמא דרבי דמטמא אע״כ משום דס״ל אהל זרוק לא שמיה אהל להפסיק ומש״ה מטמא ולאו משום דמאהיל על הגוש דלרש״י פשיטא ליה ממתניתין דאהלות דלא שייך טומאת אהל הכא אלא דאפ״ה טמא משום האויר גופא כיון שאין השידה חשובה להפסיק בינו ובין האויר בשעת טלטולו. ואע״ג דבנזיר אמרינן דאי אהל זרוק לא שמיה אהל אפילו למ״ד משום גושה נמי טמא דהו״ל כמהלך ע״ג קרקע אפ״ה לא תקשי הא דמטהר רבי בסוריא ע״י שידה כו׳ והיינו משום דבנזיר דוקא דבעי הש״ס למידחי דלא תפשוט כלל דגזרו משום אוירה משום הכי צ״ל דכ״ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ונדחק לומר דמ״ד אהל זרוק לא שמיה אהל טמא בכה״ג אפילו משום גושה משא״כ למאי דדחי הש״ס האי אוקימתא מדס״ל לרבי יוסי נמי דלאו שמיה אהל ואפ״ה מטהר בגושה כה״ג מוקי לה באוקימתא אחריתי. ותדע דהא מסקינן שם דלכ״ע אהל זרוק ל״ש אהל ודכ״ע משום אוירא א״כ משמע דבכה״ג אי משום גושה פשיטא דטהור ולא הו״ל כמהלך ע״ג קרקע ודו״ק ומשמע ליה לרש״י נמי דאע״ג דלא נפשט האיבעיא במקומה אפ״ה כיון דאמרי׳ הכא ובשבת פ״ק דגזרו על גושה ועל אוירא א״כ נפשטה האיבעיא דרש״י ז״ל לא נחית לפרש משום מאהיל על הגוש כנראה מלשונו וכדפרישית אלא אוירא ממש וא״כ תפשוט דמשום אוירא גזרו או לפחות פלוגתא דרבי ורבי יוסי היא ולפ״ז תו לא צרכינן למידחק דלמ״ד משום גושה ס״ל בשידה טמא למ״ד אהל זרוק ל״ש אהל דסברא דחוקה היא אלא מוקמינן טעמא דרבי משום אויר׳ וכיון דלאו שמיה אהל אין השידה מפסקת בינו ובין האויר בשעת טלטולה ומש״ה מטמא רבי אבל בסוריא כיון דלא גזרו אלא על גושה והיינו מגע הגוש מש״ה מודה רבי דטהור אפילו למאי דס״ל ל״ש אהל וכדפרישית. ועכשיו נבוא לבאר טעמא דר׳ יוסי בר״י דכיון דמסקינן בנזיר דמודה רבי יוסי באהל זרוק בשעת טלטולו דלא הוי אהל א״כ אמאי מטהר בשידה תיבה ומגדל ועוד דזימנין שהשידה פתוחה מלמעלה או מן הצד והיושב בה רואה את האויר ואפ״ה מטהר רבי יוסי בר״י אע״כ דלרבי יוסי בר״י לא גזרו כלל על אוירא וא״כ נתיישב היטב מ״ש רש״י ז״ל דהא דמטהר בברייתא דשמעתין בסוריא ע״י אויר לא מיתוקמא אלא כרבי דלרבי יוסי בר״י אפילו בשאר ארצות לא גזרו על אוירא ממש וכ״ש לענין אהל דלא גזרי בשום מקום לשיטת רש״י כמ״ש. ואל תשיבני דהא איכא עוד אוקימתא שלישית בנזיר דכ״ע גזרו על אוירא אלא דאפ״ה מטהר רבי יוסי בר״י בשידה דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ומייתי סייעתא מברייתא דמודה רבי יוסי בקרון דמטמא וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דברייתא דסוריא מצי לאוקמי אף כר׳ יוסי ולענין קרון אלא דע״כ סוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא דאל״כ אמאי מסיק אליבא דרבי דבסוריא לא גזרו כלל על אוירה ומשמע מפשטא דלישנא דאף בקרון מטהר בסוריא ומאן יימר להפליג כ״כ בסוריא משאר ארצות דילמא בקרון אף בסוריא טמא לרבי ולא קאמר דטהור בסוריא אלא בשידה תיבה כו׳ דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בסוריא ועוד קשה דאמאי מוקי כלל ברייתא דסוריא לענין שידה דלא שכיח כלל ותליא נמי בפלוגתא ואמאי לא מוקי לה כפשטא הנכנס בטהרה היינו יושב בקרון או רוכב ואתי ככ״ע אע״כ דסוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא לחלק בין שכיח או לא שכיח אלא הא דמודה רבי יוסי בקרון היינו כאוקימתא רביעית דנזיר דגזרינן שמא יוציא ראשו ורובו והו״ל כנוגע בגוש וכן פירש״י שם להדיא וכן משמע מלשון התוספות שם וע״כ דהכי הוא דאי משום אהל או משום אויר מאי איריא ראשו ורובו אע״כ דהו״ל כמגע גוש ומש״ה פירש״י שם דלההיא אוקימתא כ״ע משום גושה גזרו וא״כ לפ״ז אף בסוריא טמא בקרון משום ראשו ורובו דהו״ל כמגע גושה ולא מיתוקם ברייתא דסוריא אלא דוקא בשידה דבארץ העמים טמא לרבי משום אוירה ממש ובסוריא לא גזרו על אוירה וכמו שאפרש הטעם בסמוך כנ״ל נכון בעזה״י ליישב לשון רש״י ז״ל ודו״ק היטב:
ועל מה ששנינו בברייתא והרוצה ליכנס לה בטהרהנכנס, תוהים: והאמרת [והרי אמרת] שעפרה טמא, ואם כן, איך אפשר להיכנס אליה בטהרה? ומשיבים: הכוונה היא באפון שנכנס אליה כשהוא בתוך שידה, או תיבה, או מגדל (מיני ארונות), שכיון שאינו נוגע באדמה עצמה — הרי הוא טהור.
The baraita teaches: And one who wishes to enter it and remain in a state of ritual purity may so enter. The Gemara asks: But didn’t you say that its soil is ritually impure? How then is it possible for one to enter it in a state of ritual purity? The Gemara answers: The baraita means that one enters it in a chest, a box, or a cabinet. In this case he remains pure, as he did not come into contact with the ground itself.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דְּתַנְיָא בהַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַמִּים בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל רַבִּי מְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר ואפי׳וַאֲפִילּוּ רַבִּי לָא קָא מְטַמֵּא אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים דְּגָזְרוּ עַל גּוּשָׁהּ וְעַל אֲוִירָהּ אֲבָל סוּרְיָא עַל גּוּשָׁהּ גָּזְרוּ עַל אֲוִירָהּ לֹא גָּזְרוּ.

As it is taught in a baraita: With regard to one who enters the land of the nations, i.e., any territory outside of Eretz Yisrael, in a chest, a box, or a cabinet, Rabbi Yehuda HaNasi deems him ritually impure, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, deems him pure. And even Rabbi Yehuda HaNasi deems one who did not touch the ground itself impure only in the land of the nations, concerning which they decreed impurity upon both its clumps of soil and upon its air. However, with regard to Syria, everyone agrees that they decreed impurity upon its clumps of soil, but they did not decree impurity upon its air. Therefore, it is possible to enter Syria and remain in a state of ritual purity if one does not touch the ground itself.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי מטמא – קסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכי מפרש בערובין אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו הילכך חציצה דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים לאו חציצה היא ואשמעינן האי תנא דסוריא דלעיל דאפי׳ רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים.
דגזרו על גושה – מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרי׳ בפ׳ ב׳ דאהלות (מ״ג).
ועל אוירה – שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפי׳ לא נגע ולא הסיט את גושה אבל סוריא על גושה גזרו מגע והיסט אבל על אוירה לא גזרו והאי לא נגע ולא הסיט.
אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה – והא דמיבעי לן בנזיר בפרק כ״ג (נזיר נד:) ארץ העמים משום גושה גזרו עליה או משום אוירה גזרו הכי פירושו משום גושה משום דמאהיל על הגוש הוא ועשאוהו חכמים כמאהיל על המת ויכול להכנס שם בשידה תיבה ומגדל או דילמא על האויר עצמו ולא יוכל להכנס שם בשום ענין והכא בשמעתא על גושה היינו על מגע גושה ועל אוירה או משום מאהיל על הגוש או משום אוירה ממש.
דגזרו על גושה ועל אוירה – הקשה הרב ר׳ יעקב דאורלינ״ש דבמסכת אהלות (פ״ב משנה ג) תנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ותירץ דמיירי בעפר הבא מחוצה לארץ לארץ והמאהיל עליו דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל על הגוש ואין לשון ארץ העמים משמע כן אך יש לומר דאיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהן וטהורין אי נמי אי משום מאהיל על הגוש גזרו עליה איכא לאוקמי כר׳ שמעון דאמרקברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל ולא החמירו על ארץ העמים יותר מקברי עובדי כוכבים עצמו ועוד תירץ רבינו תם דההיא משנה קודם שגזרו על אוירה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (שבת טו:) דמעיקרא גזרו אנגיעת גושו ותו לא.
תוס׳ בד״ה אלא בארץ העמים כו׳ והכא בשמעתא על גושה כו׳. נ״ב פי׳ מה שאמרו גזרו על גושה ועל אוירה והיינו הא דפ״ק דשבת דגזרו עליה כו׳ והוא מי״ח דברים ואותה גזירה מזכיר הכא בשמעתא אבל סוגיא דהכא פשיטא דאוירה ממש קאמר שהרי קאי אמה שלא יכנס אפי׳ בשידה תיבה ומגדל לרבי ולר׳ יוסי בר׳ יהודה דוקא בשידה כו׳ והיינו לפי האמת ומסקנא דשמעתא דהתם דגזרו אפי׳ על אוירה שהרי לשם מביא אח״כ האי ברייתא דרבי ור׳ יוסי בר יהודה ומסיק דכ״ע סברי משום אוירה ודו״ק:
בד״ה דגזרו על גושה כו׳ ותימה דמיירי כו׳ דלא מטמא דמשום אויר עצמו גזרו ולא משום מאהיל וכו׳ עכ״ל ק״ק דמכל מקום תפשוט מהך מתני׳ הך אבעיא בפ׳ כ״ג דמשום מאהיל על הגוש לא גזרו אלא משום אויר עצמו ודו״ק:
גמרא אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו וצ״ע מה ראו חכמים לחלק בכך ולענ״ד דמשום דמה שגזרו טומאה על גושה דארץ העמים מפורש בתוספות דנזיר דהיינו משום מתי מבול והרוגי נ״נ אבל בארץ ישראל לא ירד המבול כדמפיק מקרא והרוגי נ״נ הוו ופנינהו משום שהיו עסוקין בטהרות וא״כ בסוריא נמי שייכא האי טומאה דודאי ירד המבול שם והרוגי נ״נ נמי לא פנינהו משא״כ בטומאת האויר דלמאי דפרישית דלאו משום אהל המת אלא אויר׳ ממש דלא שייכא כלל בטומאת מת אלא גזירה בעלמא שלא יכנסו ישראל לארץ העמים ויתערבו בעובדי גילולים וילמדו ממעשיהם וא״כ בסוריא לא שייך ה״ט כיון דס״ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש ועוד הא כותבין עליו אונו בשבת כנ״ל וק״ל:
תוספות בד״ה בשידה תיבה ומגדל וכו׳ ובחנם פירש כן דע״כ שידה כו׳ לאו דוקא אלא ה״ה אפילו רוכב כו׳. כבר הארכתי למעניתי ליישב שיטת רש״י ז״ל אמנם שיטת התוספות בזה דאיבעיא דנזיר לא איפשטא וא״כ מוכרחים לפרש דאוירא דהכא היינו טומאת אהל את״ל דעל אוירה ממש לא גזרו וכמ״ש בסמוך וזה שכתבו כאן דכרבי יוסי ב״י נמי אתיא דע״כ לא פליג ר׳ יוסי בשידה אלא משום דאהל זרוק שמיה אהל ומפסיק משא״כ ברוכב על הסוס אע״ג דהסוס ודאי מיקרי אהל להפסיק כדאיתא בסוכה פ׳ החליל ובתוספתא דנזיר אפ״ה הרוכב על הסוס א״א שלא יאהיל בבגדיו או באחד מאיבריו על הגוש ומודה ר״י דמטמא בארץ העמים אבל בסוריא טהור כה״ג דבסוריא ע״כ אף על טומאת אהל לא גזרו מדמטהר רבי בשידה בסוריא אף ע״ג דלרבי כה״ג שייך טומאת אהל דאהל זרוק לא שמי׳ אהל להפסיק אע״כ דלא גזרו על טומאת אהל בסוריא. והא דמשמע לתוספות דפליגי באהל זרוק צ״ל דגירסתם בנזיר כמו גירסת ר״ח דמזרק תיבה מליאה כלים מייתי הש״ס סייעתא לאוקימתא דפליגי באהל זרוק ע״ש ותמצא כדברי מיהו כל זה את״ל דלא גזרו על אוירה ממש וממילא דאת״ל דגזרו על אוירה ממש צ״ל דהא דמטהר רבי יוסי בשידה היינו משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו וא״כ מודה בקרון דטמא ואכתי מצי לאוקמי שפיר דבסורי׳ אפי׳ בקרון טהור לרבי יוסי. אבל אכתי קשה מנ״ל בפשיטות דבסוריא טהור בקרון דהא איכא עוד אוקימתא שם דהא דמודה ר״י בקרון היינו משום ראשו ורובו וע״כ היינו משום גושה כפירש״י שם אלא דהתוספות אפשר דלא ס״ל כפירש״י דראשו ורובו היינו משום גושה אלא משום אהל ואע״ג דבשאר טומאת אהל לא בעינן ראשו ורובו בארץ העמים הקילו דבעיא ראשו ורובו אלא דלפ״ז קשה מאי מקשה בסמוך ממתני׳ דאהלות דילמא התם איירי באהל גרידא דלא מטמא משא״כ הכא דאיירי בראשו ורובו אח״ז עיינתי בתוספות דנזיר שהרגישו בזה ע״ש ודוק:
בא״ד ומשמע כר״י אתיא בפשיטות טפי עכ״ל. לשון טפי אינו מדויק ופירשו מהרש״א ז״ל וגם דבריו אינם מובנים לכאורה והנ״ל בכוונתו דלרבי יוסי כיון דמטהר בשידה ע״כ מיהא לדידיה פשיטא דלא גזרו על אוירא ממש אלא הא דפשיטא בכולי תלמודא במסכת שבת ובשמעתין דגזרו על אוירא היינו טומאת אהל וא״כ כיון דבסוריא לא גזרו על אוירה היינו טומאת אהל ממילא דבקרון טהור לרבי יוסי ואתיא ברייתא בפשיטות דאיירי בקרון דשכיח טובא משא״כ לרבי אפשר דגזרו על אוירה ממש כדאיבעיא לן בנזיר ואם נפרש אוירה ממש א״כ טומאת אהל בכלל גושה היא וכיון דאף בסוריא גזרו מיהא על גושה ממילא דבסוריא אסור בקרון ולא מיתוקמא ברייתא דסוריא אלא בשידה דלא שכיחא זה הנענ״ד בכוונתו ודו״ק. אבל אכתי קשה לי דאליבא דר׳ יוסי נמי מצינן למימר דגזרו על אוירה ממש והא דמטהר בשידה היינו משום דלא שכיחא כדאיתא בנזיר בתירוץ השלישי בגמרא וא״כ לעולם דטומאת אהל בכלל גושה ואסור אף בסוריא כמו לרבי לכך נראה דמ״ש התוספות דכר׳ יוסי מיתוקמא טפי היינו כיון דבארץ העמים גופא לא מטמא אלא בקרון א״כ בסוריא מעלינן לה מדריגה אחת דבקרון טהור משא״כ לרבי דבארץ העמים טמא אף בשידה י״ל דבסוריא לא מעלינן אלא מדריגה א׳ דבשידה טהור אבל בקרון אפשר דטמא וא״כ לא מיתוקמי אלא בשידה דלא שכיחא משא״כ לרבי יוסי מיתוקמא טפי בקרון דשכיחא כנ״ל. ואפשר שגם מהרש״א ז״ל נתכוין לזה אלא דקיצר במובן וד״ק:
בד״ה אלא בארץ העמים כו׳ והא דבעיא בנזיר כו׳ הכי פירושו משום גושא משום דמאהיל כו׳ עכ״ל. הא דמשמע מלשונם דלא נ״מ אלא לענין שידה כו׳ ולא ניחא להו לפרש דנ״מ לענין עפר חוצה לארץ שבא לא״י היינו משום דלשון ארץ העמים דנקט בעל האיבעיא לא משמע ליה לענין עפר כמ״ש בסמוך אבל קשיא לי כיון דעיקר האיבעיא לא נ״מ אלא לענין שידה וע״ז רצה לפשוט דאתיא כתנאי בפלוגתא דרבי ור׳ יוסי א״כ מאי דחי הש״ס שם בכמה גווני סוף סוף שידה פלוגתא דר׳ ורבי יוסי היא ונפשטה האיבעיא ועוד קשה דבעל האיבעיא גופא אמאי פשיטא ליה דאי משום מאהיל טהור ע״י שידה והיינו כמ״ד אהל זרוק שמיה אהל ובתלמודא משמע דלמסקנא כ״ע ס״ל דלא שמיה אהל בשעת טלטולו ויש ליישב דודאי התוספות נקטי עיקר מילתא דאיירי התם בסוגיא לענין שידה ונ״מ למאן דאית ליה אהל זרוק שמיה אהל אבל לקושטא דמילתא נ״מ נמי לענין עפר ח״ל הבא לא״י ועוד נ״מ ברוכב על הסוס בענין שאינו מאהיל בבגדיו על הגוש כגון שיושב ע״ג דלת המונח על הבהמה כדאיתא בפרק הישן וכיון דבהמה ודאי לא מיקרי אהל זרוק דרחמנא קריא אהל כדאיתא שם א״כ אי אמרינן דמשום מאהיל גזרו כה״ג טהור ודאי ואי משום אוירה ממש טמא וא״כ א״ש דלמאי דדחי התם דר׳ ור״י פליגי באהל זרוק או במילתא דלא שכיחא כגון שידה א״כ לא נפשטא איבעיא לשאר מילי דכתיבנא כנ״ל:
דתניא כן שנינו בברייתא]: הנכנס לארץ העמים (חוצה לארץ) בשידה תיבה ומגדלרבי מטמא, ר׳ יוסי בר׳ יהודה מטהר. ואפילו רבי לא קא מטמא [אינו מטמא] את מי שאינו נוגע באדמה עצמה אלא דווקא בארץ העמים, שגזרו טומאה גם על גושה (עפרה ממש) וגם על אוירה (החלל שלה), אבל סוריא — לכל הדעות, על גושה (עפרה עצמה) גזרו טומאה, על אוירה לא גזרו, ולכן אפשר להיכנס לסוריה בטהרה אם אינו נוגע בקרקע עצמה.
As it is taught in a baraita: With regard to one who enters the land of the nations, i.e., any territory outside of Eretz Yisrael, in a chest, a box, or a cabinet, Rabbi Yehuda HaNasi deems him ritually impure, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, deems him pure. And even Rabbi Yehuda HaNasi deems one who did not touch the ground itself impure only in the land of the nations, concerning which they decreed impurity upon both its clumps of soil and upon its air. However, with regard to Syria, everyone agrees that they decreed impurity upon its clumps of soil, but they did not decree impurity upon its air. Therefore, it is possible to enter Syria and remain in a state of ritual purity if one does not touch the ground itself.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְּסוּרְיָא כְּקוֹנָהּ בְּפַרְוָארֵי ירושלי׳יְרוּשָׁלַיִם לְמַאי הִילְכְתָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

The baraita further teaches: And one who purchases a field in Syria is like one who purchases a field in the outskirts of Jerusalem. The Gemara asks: With regard to which halakha was this stated? What practical ruling is taught by this statement? Rav Sheshet says: This serves to say that one writes a bill of sale [ono] for this purchase, and one may write a bill of sale even on Shabbat.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרוורי – בפילכי רוקריי״ש בלעז.
אונו – שטר מכירה כמו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו (ב״ב דף נב.).
אפי׳ בשבת – אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת.
ת״ר הקונה שדה בסוריא כקונה בפרורי ירושלים למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו אפילו בשבת פי׳ שטר מכירה [כמו] והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו:
משום ישוב א״י פי׳ לגרש כנענים ולישב בה ישראל מותר:
עוד שנינו בברייתא: והקונה שדה בסוריאכקונה בפרוארי ירושלים. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר, מה אנו למדים מכאן הלכה למעשה? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו, על קנין זה, אונו (שטר מכירה) ואפילו בשבת.
The baraita further teaches: And one who purchases a field in Syria is like one who purchases a field in the outskirts of Jerusalem. The Gemara asks: With regard to which halakha was this stated? What practical ruling is taught by this statement? Rav Sheshet says: This serves to say that one writes a bill of sale [ono] for this purchase, and one may write a bill of sale even on Shabbat.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בְּשַׁבָּת ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְאָמַר רָבָא אוֹמֵר לְגוֹי1 וְעוֹשֶׂה גה״נהָכָא נָמֵי אוֹמֵר לְגוֹי2 וְעוֹשֶׂה ואע״גוְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי3 שְׁבוּת מִשּׁוּם יִשּׁוּב א״יאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא גְּזוּר רַבָּנַן.:

The Gemara asks: Can it enter your mind that one may write this bill of sale on Shabbat? Writing on Shabbat is a prohibited labor for which one is liable to receive court-imposed capital punishment. The Gemara explains: This is as Rava says with regard to a similar issue, that one tells a gentile that he should do it, and he does so. Here too, it is referring to a situation where one tells a gentile that he should write a bill of sale, and he does so. And even though the halakha generally is that telling a gentile to perform an action that is prohibited for a Jew on Shabbat violates a rabbinic decree, since the Sages prohibited instructing a gentile to perform prohibited labor on behalf of a Jew on Shabbat, here the Sages did not impose this decree, due to the mitzva of settling Eretz Yisrael.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדאמר רבא – במסכת שבת (דף קכט.).
משום ישוב ארץ ישראל – לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה.
אע״ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן – אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין דף סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת וע״י עובד כוכבים איירי התם כדפי׳ שם בקונט׳ וכן פי׳ ר״ח כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט.) דחיה משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת והא דאמר בסוף מפנין עד מתי פתיחת הקבר אביי (משמיה דרב יהודה) אמר שלשה ורבא משמיה דרב יהודה אמר ז׳ ואמרי לה ל׳ לא לחלל עליה שבת קאמרי ופליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו ס״ל כנהרדעי דאמרי חיה ג׳ שבעה שלשים ודוחק לומר דמעת לעת בעינן והא עובדא הוה תוך ז׳ של מעת לעת והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתיה ומוקי לה על ידי עובד כוכבים ודאי איסורא דרבנן שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין אסור ואין ללמוד מכאן היתר לומר לעובד כוכבים להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דחיא שבת התירו ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי׳ איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה״ר לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמה תוך ז׳ ואמרה צריכה אני שמחללין עליה שבת. ונראה דלא יתכן לומר דנחים ליה ע״י ישראל דע״י ישראל היה אסור להרבות בשביל קטן כדאמר בפ״ק דחולין (דף טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל ע״י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפילו ע״י עובד כוכבים אסור להרבות והא דתנן בפ״ב דביצה (דף כא:) לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א״כ ראויין לשתיה ואמרי׳ נמי בגמרא דביצה (דף יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע״פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד משום שמחת יום טוב התירו חכמים להרבות.
בשבת ס״ד אלא כדאמר רבא אומר לכנעני ועושה הכא נמי אומר לכנעני ועושה ואע״ג דאמירה לא״י שבות משום ישוב א״י לא גזור רבנן ואע״ג דחכמים העמידו דבריהם במקום עשה ה״מ שבות הנעשה ע״י ישראל כגון הזאה שבות שאינה נדחית מפני הפסח כדאמרי׳ באלו דברים בפסחים וכגון הבאת אזמל ע״י ישראל במבוי שלא ערבו אבל אמירה לא״י שבות שאין ישראל עושה שום מעשה אלא דבור בעלמא דוחי׳ שבות זה אצל מצוה כדאמרי׳ גבי מילה בהדר עם הנכרי בההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה והיה מבוי שלא נשתתפו בו והתיר רבה (שיתירו) [שיביאו] ע״י נכרי ורצה אביי להקשות לו הזאה שבות ואינה דוחה הזאה מפני הפסח אף אמירה לנכרי שבות נמי ולא תדחה מפני מילה וא״ל רב יוסף ולא שנא לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה פי׳ שבות הנעשה ע״י מעשה ישראל כגון הזאה וכיוצא בה העמידו חכמים דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי שאין שם מעשה ע״י ישראל אלא אמירה בלחוד לא העמיד דבריהם במקום מצוה (עיי׳ בע׳ יז בס׳ המכריע):
ואף על גב דאמירה לנכרי שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ודוקא משום ישוב ארץ ישראל התירו, אבל משום מצוה אחרת לא התירו שבות דעל ידי נכרי במלאכה דאורייתא, כדמוכח בעירובין (עירובין סח.) גבי ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אתו לקמיה דרבא, אמר להו נישיילוה לאימיה, אי צריכה וניחמו ליה אגב אימיה, וההיא לכאורה ביום המילה הוי ולצורך המילה ואפילו הכי לא התיר אלא אגב אימיה. ואף על גב דההיא להחם על ידי הנכרי דוקא קאמר ולא על ידי ישראל, וכן פירש שם רש״י ז״ל ור״ח ז״ל, וכדמוכח נמי בשבת (קכט א) דחיה משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע״י ארמאי, אבל אמירה לנכרי במלאכה דרבנן שרי והיינו אידך עובדא דתמן באשתפך חמימי ואמר להו רבא נייתו ליה חמימי מגו ביתאי ומוקי לה על ידי נכרי ובחצר שלא ערבו.
ומיהו בה״ג משמע התם דאפילו מלאכה דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה, שפירש שם דלימרו ליה לנכרי דליתיה מגו ביתאי דרך רשות הרבים, ולפי דבריו אידך עובדא דאמר להו רבא נישיילוה לאימיה לאו לצורך מילה קא בעי ליה אלא לצורך ינוקא ולאחר שלש שנתרפא, דאי בתוך שלשה למילה מסוכן הוא ואפילו על ידי ישראל שרי למיחם ליה. ויותר מזה כתבתי במקומה בעירובין (שם) ובשבת פרק המילה בע״ה.
ואומר ר״י ז״ל דאפילו לסברא זו דוקא לצורך מילה שרינן אמירה לנכרי, משום דהיא גופה מחללין עליה את השבת, אבל לומר לנכרי להביא ספר תורה בשבת לקרות בו אסור ואפילו בכרמלית דרבנן והכא משום ישוב ארץ ישראל דוקא לא גזרו.
עבד שהביא גטו ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן כדין האשה המביאה את גיטה שהרי גט שחרור וגט אשה שוים למוליך ומביא ואפי׳ יבא הבעל ויערער אינו נאמן הואיל ואמר בפני נכתב וכו׳ היה כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה ונכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו ואע״פ שבאשה כי האי גונא מגבין לה כתבתה אין זה אלא מפני שגוביינת הכתובה תלויה בגט בה וכדכתיב בה לכשתנשאי וכו׳ אבל בזה אין הנכסים תלויים בגט וכן אמרו בתלמוד המערב היתה מתנה כתובה בתוכו עררו בטל אצל הגט וקיים אצל מתנה וכן הדין אם לא אמר בפני נכתב אלא שמביא גיטו בידו ואומר שהרב נתנו לו נאמן ומשיאין אותו עד שיערער האדון כדין אשה שגט יוצא מתחת ידה ואומרת שהבעל נתנו לה שנאמנת ומשיאין אותה עד שיערער הבעל שאינה חשודה לקלקל על עצמה אבל נכסים לא קנה שאין יורדין לנכסי שום אדם עד שיהא התובע מקיים שטרו כמו שהתבאר במקומו ויש חולקין בזו בעבד וכן אם אמר כל נכסי קנויים לך שנמצא העבד בכלל וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות עצמו קנה הואיל ונאמן להביא שחרורו ונכסים לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו ונמצא שחולקין דבור אחד להיות נאמן בו בדבר אחד ולא בדבר אחר הא כל שנתקיים בחותמיו מיהא קנה אף הנכסים ומכל מקום כתבו חכמי הדורות דווקא באמר כל נכסי שאע״פ שהעבד בכלל הנכסים ואילו אמר לאדם אחר נכסי נתונים לך עבדיו בכלל כשנותן לעבדו מיהא אין גיטו ומתנתו בכלל עד שיאמר כל נכסי או עצמך ונכסי:
בד״ה אע״ג דאמירה כו׳ לפי זה הא דקאמר ליה נחים ליה אגב אימיה נוקמא תוך ז׳ כו׳ עכ״ל ועל ידי ישראל דבעובד כוכבים בלא אגב אימיה הוה שרי אפילו איסור דאורייתא לדברי ה״ג וק״ל:
בא״ד ונראה דלא יתכן כו׳ דעל ידי ישראל אסור היה להרבות כו׳ גזירה שמא ירבה בשבילו כו׳ עכ״ל לכאורה דלק״מ דהתם שלא לצורך מצוה דהיינו בשביל הבריא גזרינן שמא ירבה בשבילו אבל הכא לצורך מצוה דהיינו לצורך הקטן לא גזרינן (א) שמא ירבה בשבילו ואפשר שלזה כוונו בדבריהם ושמא דוקא לצורך המילה כו׳ ובזה יתיישב מהא דקשיא להו מהא דתנן בפרק ב׳ דביצה כו׳ ומכל הנהו דשרי להרבות הא דלא קשיא להו הכא מגופה דמתני׳ דחולין דאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו דלא כתבו כל זה הכא אלא לראייה לדבריהם דאיכא לפלוגי דהכא משום מצות מילה שרי להרבות דכמו כן בכל הנהו שרי להרבות משום מצוה דשמחת יו״ט ודו״ק:
בד״ה אע״ג דאמירה לעו״ג כו׳ וקודם המילה היה כו׳. פירוש דאע״ג דמילה גופא דחי׳ מ״מ כה״ג דהו״ל מכשירי מילה לא דחי דלא קי״ל כרבי אלעזר ומש״ה הוצרך לומר דניחום אגב אימיה דאע״ג שהיה לאחר ז׳ ללידתה אפ״ה שרי ע״י עובד כוכבים כדאיתא פרק מפנין משבעה עד שלשים כו׳ אבל עושין ע״י עובד כוכבים ע״ש:
בא״ד ומיהו בהלכות גדולות וכו׳ לפי״ז הא דקאמר ניחום אגב אימיה היינו תוך ז׳ כו׳ עכ״ל. פי׳ דלפ״ז איירי שלא לצורך המילה אלא דלפ״ז יש לדקדק למה כתבו דאיירי תוך ז׳ יותר הו״ל לפרש דאיירי לאחר ג׳ ימים אחר המילה דליכא סכנת התינוק כמו שכתבו תוספות פ׳ מרובה וכ״כ הרא״ש ז״ל וכן הרשב״א ז״ל בחידושיו בשמעתין. מיהו לפמ״ש מהרש״א ז״ל דמסקנת התוספות מותר להרבות בשביל קטן לצורך מילה אפילו ע״י ישראל א״כ משמע להו דההוא עובדא איירי ע״י ישראל הלכך הוצרכו לפרש שהיה תוך ז׳ דאי לאחר ג׳ ימים אחר המילה אסור להחם בשביל אמו על ידי ישראל אע״כ דתוך ז׳ היה ועל ידי ישראל ולפ״ז צריך לומר דמ״ש תוך ז׳ היינו ביום שביעי ממש לצורך המילה דמותר להרבות לצורך המילה ועיקר החימום בשביל אמו משום דעכשיו משמע להו שפיר דבעינן מעת לעת ודו״ק:
ותוהים: בשבת סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! כיצד התירו כתיבה בשבת, שהיא אב מלאכה וחייבים עליה סקילה! ומפרשים: כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין דומה: אומר לגוי ועושה, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שאומר לגוי לכתוב שטר מכירה על קניה זו ועושה. ואף על גב [ואף על פי] שבדרך כלל אמירה לגוי שבות שגזרו חכמים שלא לעשות דברים שונים משום שיש בהם פגיעה בשביתת השבת, וביניהם לומר לגוי שיעשה מלאכה אסורה בשבת עבור ישראל, והעובר על כך — עובר על דברי חכמים, מכל מקום כאן מכיון שיש בכך משום מצוות ישוב ארץ ישראללא גזור רבנן [גזרו חכמים].
The Gemara asks: Can it enter your mind that one may write this bill of sale on Shabbat? Writing on Shabbat is a prohibited labor for which one is liable to receive court-imposed capital punishment. The Gemara explains: This is as Rava says with regard to a similar issue, that one tells a gentile that he should do it, and he does so. Here too, it is referring to a situation where one tells a gentile that he should write a bill of sale, and he does so. And even though the halakha generally is that telling a gentile to perform an action that is prohibited for a Jew on Shabbat violates a rabbinic decree, since the Sages prohibited instructing a gentile to perform prohibited labor on behalf of a Jew on Shabbat, here the Sages did not impose this decree, due to the mitzva of settling Eretz Yisrael.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן דעֶבֶד שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ וְכָתוּב בּוֹ עַצְמְךָ וּנְכָסַיי קְנוּיִין לָךְ עַצְמוֹ קָנָה נְכָסִים לֹא קָנָה.:

§ The Sages taught: With regard to a slave who brought his bill of manumission to a court, and it is written in it: You and my property are transferred to you, he acquires himself via this document, and he is emancipated. However, he does not acquire the property unless the document is confirmed in court through its witnesses, like other documents.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עבד שהביא גיטו – ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני׳ (לקמן דף ט.) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא.
עצמו קנה – דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו.
נכסים לא קנה – דבעי עדים כשאר קיום שטרות.
עבד שהביא [גיטו] וכת׳ בו עצמך ונכסיי קנויין לך ואפילו כתב בו כל נכסיי ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה בקיומו מידי דהוי אגט אשה שהיא עצמה מקיימ׳ גיטה באמירתה בפני נכתב ובפני נחתם, נכסים לא קנה בקיומו אלא בקיום עידי חתימה כדין קיום שטרא דעלמא דבעינן תרי.
עבד שהביא גיטו ממדינת הים. דקיימא לן דהקלו בו חכמים שיהא נאמן הוא עצמו, [מידי דהוה אגט אשה דאקילו ביה רבנן משום עיגון], (או) [ודתנן] שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא גט, ותנן נמי האשה שהביאה גיטה צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
הילכך עצמו קנה. דנאמן הוא על (שחתמו) [שחרורו] לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין צריך עדים לקיימו.
נכסים לא קנה. דבעי עדים (ב)[כ]⁠שאר קיום שטרות.
ת״ר עבד שהביא גיטו ממדינת הים צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם כאשה המביאה גיטה. פי׳ דאמרי׳ במתני׳ א׳ גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין למוליך ולמביא וכתיב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה. פי׳ המורה דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו נכסים לא קנה דבעי עדים לקיים כשאר קיום שטרות ואינו [נ״ל] (צ״ל) דאשה המביאה [את] גיטה שהיא צ״ל בפני נחתם מוקמינן לקמן בשלהי פרקין כגון דאמר לה את תהי שליח להולכה עד דמטית לב״ד פלוני וכדי שלא תחלוק בשליחות כדאמרן לעיל הצריכוה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הביאה גיטה ואמרה כי בעלה נתנו לי לצמיתות אינה צריכה לומר כלום והיא נאמנת לומר כי בעלי נתנו לי ולא חיישינן לזיופא פי׳ שמא היא זייפתו דהכי אמרינן לקמן אשה כי מטי גיטה לידה איגרשא לה פי׳ למה היא צריכה לומר בפני נכתב ובפ״נ אלמא כל זמן שמוציאה גיטה ואומרת כי בעלי גירשני בזה אינה צריכה לומר כלום וב״ד מאמינין לה ומשיאין אותה וה״ה נמי עבד שהביא גיטו ואמר כי רבי נתנו לי ושחררני נאמן הוא ומתירים אותו בישראלית ואינו צ״ל כלום ולא חיישינן שמא הוא זייפו אלא נאמן לומר רבי נתנו לי כמו שהאשה נאמנת בגיטה אבל בנכסים אינו נאמן עד שיקיים החתימה דחיישינן לזיופא דדוקא בגט אשה הקלו חכמים ולא חשו לזיופא דידה משום עיגונה ועבד נמי איתקש לאשה אבל בנכסים חיישינן לזיופא ועד שלא קיים שטרו אינו זוכה בנכסים ואינו נאמן הוא עצמו לקיים שטרו כמו שנאמנת האשה כשמביאה גיטה דהתם משום עיגונה הימנוה רבנן לחד כבי תרי והימנוה לאשה עצמה מה שאין כן בקיום שטרות:
תנו רבנן עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה. כלומר אף על פי שלא נתקיים בחותמיו אלא שאמר הוא בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן במתניתין (גיטין ט.) שזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, אבל נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: עבד שהביא את גיטו, כלומר, את שטר שיחרורו, וכתוב בו נוסח זה: ״עצמך ונכסיי קנויין לך״, עצמו (את גופו) — קנה בשטר זה, ונשתחרר, אבל את הנכסיםלא קנה אלא אם כן יתקיים שטר זה בבית דין, כשאר שטרות על פי עדים.
§ The Sages taught: With regard to a slave who brought his bill of manumission to a court, and it is written in it: You and my property are transferred to you, he acquires himself via this document, and he is emancipated. However, he does not acquire the property unless the document is confirmed in court through its witnesses, like other documents.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִיבַּעְיָא לְהוּ כֹּל נְכָסַיי קְנוּיִין לָךְ מַהוּ אָמַר אַבָּיֵי מִתּוֹךְ שֶׁקָּנָה עַצְמוֹ קָנָה נְכָסִים.

A dilemma was raised before the Sages: If the bill of manumission stated: All of my property is transferred to you, what is the halakha? Abaye said: Since he acquired himself as a freeman, as he is included in the property mentioned in the document, he acquires the rest of the property as well.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל נכסיי מהו – מי אמרינן עצמך ונכסיי תרי דבורי נינהו אבל כל נכסיי כיון דבחד דיבורא אתו ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים כדקיימא לן לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל נכסים הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דיבורא או דלמא פלגינן.
הדר אמר אביי – פי׳ לא משום קושיא דרבא חזר בו דאביי לא חשיב ליה פירכא דסבר לא פלגינן דיבורא דאקושיא דרבא לא משני מידי אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה.
כל נכסי [קנויין לך] מהו. כלומר שלא היה כתוב בו עצמך ונכסי.
איבעיא להו כל נכסי קנויים לך מהו. פי׳ כשאמר ( ס״א כשהיה כתוב בשטר) עצמך ונכסיי הם שני דברים וכל א׳ וא׳ נידון בדינו אבל כשאמר כל נכסיי קנויין לך כלל העבד עם שאר כל הנכסים על עצמו אינו צריך לקיימו דומיא דגט אשה שקבלתו לחלוטין ועל הנכסים צריך לקיימו דומיא כשטר בעלמא ויהיה בן חורין כדאמרי׳ לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין הילכך אי מהימן אהאי מהימן נמי אהאי ולא פלגינן דבורא או דלמא פלגינן מידי דהוה אגט אשה שנאמנת להביא גיטה ולומר בפני נכתב היאך אנו דנין אותם אמר אביי מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסי׳ ולא פלגינן דבורא א״ל רבא בשלמא נכסים לא קנה מידי דהוה אקיים שטרות דעלמא אלא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא אמר רבא א׳ זה וא׳ זה עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגי׳ דבורא והילכתא כרבא:
כל נכסי נתוניםא לך מהו – פירוש אע״ג דעבדא איקרי נכסי, וכי אמר נכסי לפלוני עבדיו בכלל, אע״ג דלא אמר כל, כדמשמע בפרק מי שמתב, מיהו כשהוא נותן לעבדו אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו אלא א״כ פירש ואמר כל נכסי, והיינו דקאמרינן הכא עצמך ונכסי והכא כל נכסיג.
א. לפנינו: קנויים.
ב. ב״ב קנ א וכל שלא אמר כל נכסי אין גופו בכלל. ומכאן ברשב״א ור״ן. והביאור דאף דבכ״מ שכותב סתם נכסי הכל בכלל אפילו עבד הכא בכותב לעבדו אין דרך שיהא שחרורו ומתנתו כאחד. בנדפס הגירסא: אין במשמע שיהא גיטו ומתנתו באים כאחד. מיהו אין לפרש גיטו ומתנתו באין כאחד כפשוטו דהא כ׳ בקצוה״ח סי׳ ר שבאין כאחד שייך רק לענין גיטו.
ג. וכ״כ הרשב״א הריטב״א הר״ן וש״ר, ועיין רז״ה בספר הצבא חמדה יג תמים דעים סי׳ רכה שכתב כרבינו. וביד רמ״ה ב״ב שם פליג על רבינו, אמנם במשנה פאה פרק ג לא גרסינן ״כל״, ועיי״ש בתוס׳ רעק״א ותוס׳ חדשים, ובתוספתא פ״א הט״ז וב״ב פ״ט ה״ד לא גרסינן לה.
איבעי׳ להו כל נכסי קנויין לך מהו. הכא גרסינן כל משום דלא הקנה לו גופו בפירוש והילכך אי לא פירש כל נכסי לא הוה שמעינן ליה [דגופו] בכלל מתנה זו, אבל ברישא גרסינן עצמך ונכסי דכיון דפירש לו עצמך כל שאר נכסים בכלל נכסי הם ואף על גב דלא אמר כל וכדמשמע בבבא בתרא (בבא בתרא קמט:).
בד״ה הדר אמר כו׳ דבתרוייהו לא קנה דיד בעל השטר על התחתונה עכ״ל ומעיקרא דהוה אמר אביי דתרוייהו קנה ניחא למסקנא דכרות גיטא הוא ולא תיקשי ליה הך מתני׳ דהכותב כל נכסיו כו׳ דאפילו לר׳ מאיר דלא פלגינן דבורא היינו דתרוייהו לא קנה דהתם לא הוה כרות גיטא ודו״ק:
איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם היה כתוב בגט ״כל נכסיי קנויין לך״, מהו הדין? אמר אביי: מתוך שקנה עצמו כבן חורין, שהרי הוא בכלל הנכסים הנזכרים בשטר — קנה גם את שאר הנכסים.
A dilemma was raised before the Sages: If the bill of manumission stated: All of my property is transferred to you, what is the halakha? Abaye said: Since he acquired himself as a freeman, as he is included in the property mentioned in the document, he acquires the rest of the property as well.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא בִּשְׁלָמָא עַצְמוֹ לִיקְנֵי מִידֵּי דְּהָוֵה אַגֵּט אִשָּׁה אֶלָּא נְכָסִים לָא לִיקְנֵי מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא.

Rava said to Abaye: Granted, he should acquire himself, just as it is in the case of a bill of divorce of a woman, who is divorced when she brings the document herself. However, he should not acquire the property, just as it is in the case of the ratification of typical legal documents. If someone brings a typical document that deals with monetary matters that has not been ratified, the court will not rely on that document. So too here, as the bill of manumission, which includes a transfer of property, has not been ratified, he should not acquire the property.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מידי דהוה אגט אשה – שנאמנת להביא את גיטה ולומר בפני נכתב.
אמר ליה [לו] רבא: בשלמא [נניח] את עצמו ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] לגבי גט אשה שמתגרשת בגט שמביאה בידה, אלא את הנכסים לא ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] בקיום שטרות דעלמא [בכלל], שאם אדם מביא שטר רגיל בענייני ממונות שאין לו קיום — אין סומכים על שטר זה. ואף כאן, כיון שאין קיום על שטר השיחרור ועל הכתוב בו — לא יקנה את הנכסים!
Rava said to Abaye: Granted, he should acquire himself, just as it is in the case of a bill of divorce of a woman, who is divorced when she brings the document herself. However, he should not acquire the property, just as it is in the case of the ratification of typical legal documents. If someone brings a typical document that deals with monetary matters that has not been ratified, the court will not rely on that document. So too here, as the bill of manumission, which includes a transfer of property, has not been ratified, he should not acquire the property.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה נְכָסִים לֹא קָנָה עַצְמוֹ א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא בִּשְׁלָמָא נְכָסִים לָא לִיקְנֵי מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא אֶלָּא עַצְמוֹ לִיקְנֵי מִידֵּי דְּהָוֵה אַגֵּט אִשָּׁה.

After hearing Rava’s objection, Abaye then said the opposite: Since he did not acquire the property, he does not acquire himself either. Rava said to him: Granted, he does not acquire the property, just as it is in the case of the ratification of typical legal documents; however, he should acquire himself, just as it is in the case of a bill of divorce of a woman, who can bring her own bill of divorce and testify about it.
רי״ףר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים. דלא פלגינן דיבורא ואזלינן לחומרא, ולא קנה עצמו.
ורבא סבר דפלגי׳ דיבורא. הילכך אפי׳ כשיאמר סתם קנה עצמו (מידי דהוה אגט אשה דאקילו ביה רבנן משום עיגון).
נכסים לא קנה. וצריך לקיים חתימת העדים כדין שאר קיומין דשאר שטרות.
הדר [חזר] ואמר אביי אחרי ששמע את דברי רבא: צריכים לומר להיפך, מתוך שלא קנה נכסיםלא קנה גם את עצמו. אמר ליה [לו] רבא: בשלמא [נניח] שאת הנכסים לא ליקני [יקנה], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] בקיום שטרות דעלמא [בכלל], אלא את עצמו ליקני [שיקנה] מידי דהוה [כפי שהוא הדין] ביחס לגט אשה, שהאשה יכולה להביא את גיטה ולהעיד עליו!
After hearing Rava’s objection, Abaye then said the opposite: Since he did not acquire the property, he does not acquire himself either. Rava said to him: Granted, he does not acquire the property, just as it is in the case of the ratification of typical legal documents; however, he should acquire himself, just as it is in the case of a bill of divorce of a woman, who can bring her own bill of divorce and testify about it.
רי״ףר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אָמַר רָבָא האֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה עַצְמוֹ קָנָה נְכָסִים לֹא קָנָה א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא כְּמַאן כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר פָּלְגִינַן דִּיבּוּרָא.

Rather, Rava says: With regard to both this and that, both in the case when the bill of manumission states: You and my property, and when it says: All of my property, he acquires himself but he does not acquire the property. Rav Adda bar Mattana said to Rava: In accordance with whose opinion do you say this? In accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that we divide the statement. In other words, even if there is only one document or a single testimony, containing one general statement, it can be divided so that the court accepts it in part and rejects the rest.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחד זה ואחד זה – בין עצמך ונכסי בין כל נכסיי.
זה שביארנו בכותב כל נכסיו לעבדו שאף הוא בכלל ויצא לחירות אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ופירשוה גדולי הפוסקים כגון שאמר חוץ מבית סאה קרקע שנמצא שאינו יכול לברר הקרקע ששייר ומתוך כך לא קנה נכסים ומאחר שנכסים לא קנה אף עצמו לא קנה ולא מטעם שלא לחלוק את הדבור שהרי כתבנו פלגינן דבורא אלא מפני שאין זה כריתות הואיל והאדון שייר לעצמו זכות בתוך הגט ושלא בדרך תנאי ר״ל בעל מנת ואין צריך לומר אם אמר כל נכסי חוץ מחלק אחד שבהם שהרי איפשר שדעתו בחלק זה המשוייר על העבד עצמו ויראה לשיטה זו שכל שאמר חוץ מקרקע פלני קנה עצמו ושאר הנכסים חוץ מאותו קרקע ויש כאן מקום עיון ואף בשאמר חוץ מקרקע אחד יקנו כל שאר הנכסים חוץ מקרקע החשוב שבהם שהרי אמרו המוכר חצי שדהו לוקח נוטל כחוש וכן אמרו בסוף תלמוד מנחות (ק״ח:) בית בביתי אני מוכר לך נותן לו קטן ומתוך כך יש מפרשים שמתחלה כלל כל נכסיו והעבד בכלל וכשאמר חוץ פגם כל הנכלל ונמצא שאף העבד בכלל חוץ שמאחר שחזר ושייר בנכסים הרי הוא כמשייר בגופו של עבד שהרי הוא עשה כל הנכסים כגוף אחד ושייר בו אלא שגאוני ספרד אומרים שחצי שדה פלני סיום הוא הואיל ומסיים את השדה וכן בית בבתי אני מוכר לך הואיל ומסיים בית וכן דיקלא לברת האמור באחרון של כתבות (כתובות ק״ט:) הואיל ומסיים שם דקל וכן מה שאמר בפרק המוכר את הבית (ב״ב ס״ג.) בתנו חלק לפלני בנכסי שקנה רביע שזהו כאומר רביע בכל שדה ושדה שלו וכן תטול אשתי כאחד מן הבנים האמור בפרק יש נוחלין (ב״ב קכ״ח:) הוא כאומר חלקה הראוי לה בכל שדה ושדה לפי מנין הבנים שימצאו שם בשעת הזכייה אבל אם אמר לו קרקע מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן או חוץ מקרקע אחד אינו כלום וכן דעת גדולי המחברים ומכאן למדו גאוני ספרד שהמקנה אגב קרקע צריך לסיים את הקרקע וכמו שאמרו ברב פפא אקנינהו נהליה אגב אסיפא דביתא וקצת מקומות נוהגים כן אלא שנתפשט המנהג שבהקנאת קרקע אין חוששין לסיום ואפילו באין לו יש סומכין על ארבע אמות קרקע שבארץ ישראל או של קבורה אלא שהם דברים של תפלות ולא סמכו בהם הגאונים אלא להרשאה שלא יפסיד בעל חוב את חובו ובעל פקדון את פקדונו ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שכל שיש לציבור בית הכנסת או בית הקברות משותף יכולין להרשות עליהן מן הדין כדין חצר השותפין שאין בה דין חלוקה:
ולנדון שלפנינו מיהא יראה שאף כשאמר כל נכסי קנויים לך חוץ מקרקע פלוני לא קנה עצמו שבעוד שהיה מקשה לו והיה סבור לבא בה מטעם פלגינן דבורא היינו אומרין כן אבל משתירץ לו התם משום כרות גיטא הוא לימד שאף בחוץ מקרקע פלני מכל מקום הואיל ושייר בו לעצמו זכות בתוך הגט שלא בלשון תנאי אין זה כריתות ולא קנה עצמו ומתוך כך לא קנה אף הנכסים שכל שקנה עבד קנה רבו ואפילו הזכיר לו בשטר עצמך ונכסי הואיל ושייר לעצמו זכות בתוכו ואע״פ שיש חולקין בכל שכתוב שם עצמך גדולי הפוסקים וגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ושיור קרקע בענין זה לאו דווקא אלא אף בשייר מטלטלין כן כמו שכתבנו במקומו זו היא שטתנו לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום לענין פירוש גדולי הרבנים מפרשים שאף בקושיא היה סבור בשייר קרקע כל שהוא שלא יועיל אף כשסיימו כגון שאמר חוץ מקרקע פלוני ופירשו הטעם דמדנחת לשיורא לדידיה נמי שייר ולא כיון לשחררו אלא ליתן לו שאר הנכסים ואף לשאר הנכסים לא הועיל שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואין טעם פלגינן דבורא לדעתם בקושיא זו אלא בדברי ר׳ שמעון שאמר שלעולם הוא בן חורין עד שיאמר חוץ מאחד מריבוא הא כל שאמר חוץ מבית רובע שלא קנה נכסים אעפ״כ קנה עצמו ומכל מקום התירוץ מעיד שמדברי ר׳ מאיר היה מקשה שהרי התירוץ כדברי ר׳ מאיר הוא:
אף לענין שכתבנו דפלגינן דבורא דוקא בתרי גופי כגון זו שהזכרנו מנכסים ועבד וכן בסנהדרין בפלני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה אבל בחד גופא כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי היום שנאמן לפטרה מן החליצה הואיל ובידו לגרשה אבל אם אמר היום באחד בניסן גרשתי את אשתי אינו נאמן שמא מכוין הוא שתפטר ממה שזכתה מניסן ואילך ופרשו בבבא בתרא פרק יש נוחלין (ב״ב קל״ד:) שבזו אינו נאמן אף להבא דלא פלגינן דבורא בחד גופא וכבר הזכרנו בדינין אלו שם בפרק נחלה:
אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה, בין שכתוב בנוסח ״עצמך ונכסיי״ ובין שכתוב בנוסח ״כל נכסיי״, עצמוקנה, נכסיםלא קנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן דעת מי] אתה אומר דבר זה? כדעת ר׳ שמעון, דאמר [שאומר] פלגינן דיבורא [מחלקים אנו את הדיבור] שאף על פי שיש לפנינו שטר אחד או עדות אחת בנוסח כולל וסתמי, אין אנו רואים אותם כיחידה אחת מבחינה משפטית, אלא מחלקים — מקיימים חלק ומבטלים חלק.
Rather, Rava says: With regard to both this and that, both in the case when the bill of manumission states: You and my property, and when it says: All of my property, he acquires himself but he does not acquire the property. Rav Adda bar Mattana said to Rava: In accordance with whose opinion do you say this? In accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that we divide the statement. In other words, even if there is only one document or a single testimony, containing one general statement, it can be divided so that the court accepts it in part and rejects the rest.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דִּתְנַן והַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ יָצָא בֶּן חוֹרִין שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר

As we learned in a mishna (Pe’a 3:8): One who writes, i.e., gives via a document, all of his property to his slave, the slave has been emancipated, but if he reserved for himself even any amount of land, then he has not been emancipated, as perhaps he reserved the slave for himself as well. Rabbi Shimon says:
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכותב כל נכסיו לעבדו – כגון כל נכסיי נתונין לך.
יצא בן חורין – שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה.
שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין – קרקע לאו דוקא כדאמר בבבא בתרא בפ׳ מי שמת (דף קנ.).
לא יצא בן חורין – דבשלמא רישא דלא גלי דעתיה דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסיי.
אלא כך כתב כל נכסי קנויין לך מהו. מי אמרי׳ לא דמי לעצמך ונכסי קנויים לך (מהו מי אמרי׳ לא דמי לעצמך ונכסי קנויין לך), דהתם קני (דבודאי) [דתרי דיבורי] נינהו, הילכך אע״ג דנאמן על עצמו, אינו נאמן אשאר נכסים. אבל בכל נכסי, כיון דבחדא דיבורא הקנה לו שחרור עצמו (ומתנת) נכסים, כדקיימא לן בפרק [השולח] הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שהוכלל בכלל נכסים, (הילכת׳) [הילכך] כיון דמהימן אהאי [מהימן אהאי], דלא פלגינן דיבורא [ואזלינן] לקולא. אי נמי נימא, כיון דלא מהימן אשאר נכסים, אינו נאמן נמי על עצמו, דלא פלגינן דיבורא, ואזלינן לחומרא.
הכותב כל נכסיו לעבדו. כגון כל נכסי נתונים לך.
יצא בן חורין. שאף הוא בכל⁠[ל] נכסים, וכל שאר נכסים נמי קנה.
שייר קרקע כל שהוא [לא יצא] בן חורין. קרקע לאו דוקא, כדאמרי׳ בבבא בתרא בפר׳ מי שמת דעשו שיור מטלטלין [שיור אצל עבד].
דכיון דשייר טפח בקרקע או טלית אחד ולא סימן אותו בפירו׳.
לא יכיל עבדא לברורי [לההוא כל] שהוא דליקני איהו שאר נכסי, הילכך לא קני בנכסים ולא מידי, וכיון דלא קנה כלום בנכסים עצמו נמי לא קנה, דלא פלגי׳ דיבורא. (הכותב כל נכסיו לעבדו, כגון כל נכסי קנויים לך). ואע״פ דנחת לשיורא (ונכסים לא נתכוון לשיורא ונכסים) לא נתכוון לשיור גבי עצמו, שלא הוציא דברו לבטלה לגמרי, עד שנכיר מתוך דבריו דלשחק בו או לחנופי ליה נתכוון.
הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יוצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות – פי׳ רש״י ז״לא דאמר בית כור פלוני דכיון דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר הואיל ולא אמר ליה לעצמך. ור׳ שמעוןב סבר לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. ומדקאמר ר׳ שמעון לעולם הוא בן חורין ולא אמר יצא לחירות, משמע דאפילו אמר לו חוץ מבית כור קרקע ולא מצר ליה מצרים דלא קני שאר נכסים דמצי מדחי ליה מכל חד וחד, ואפ״ה לדברי ר׳ שמעון יצא לחירות דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה ופלגינן דבורא, זהו תורף פי׳ רש״י ז״ל. ואיכא למידק עליה אי הכי מנלן דת״ק נמי לית ליה דפלגי׳ דבורא, הא איהו לא איירי במפלג דבורא כלל, ור״ש טעמא דנפשיה קאמרג.
ולענין הדין עצמו שהזכיר הרב ז״ל קשיא לן דאי אמר ליה חוץ מבית כור קרקע ודאי קנה נכסים דתנןד חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו אלמא קנה ואע״ג דמצי דחי ליה לכל הצדדים ומאי שנא משייר. ותו דגרסינן בפרק שני דייני גזרותה ההוא דאמר להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא, סבר ר׳ יוסף למימר היינו מתניתין וכו׳ א״ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו היא, ושמעינן מינה דקנתה אותו הדקל ונוטלתו מהן ומאביהןו ואע״ג דלא אמר לה דקל פלוני.
וראיתי לר׳ יוסף הלוי בן מיגשז ז״ל שסובר כן וכתב כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד׳ אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ד׳ אמות בפירושח, ולהכי אמרינןט אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה, דהוא מקום מסוים, ואע״ג דאמר חצי שדה אני נותן לך משמנין ביניהם ונותן לו חצי שדהו, משום דסיים לו השדה, ולא מהני ד׳ אמות בארץ ישראל סתם אלא להרשאת מלוה או פקדון, דהכי שדרו ממתיבתאי דאפילו על ד׳ אמות דארץ ישראל לא סמכינן דתקנתא היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא או מארי פקדונא אלו דברי הרב הלוי ז״ל. ואינם נכונים בזה כמו שכתבנו.
ותו קשיא הא דאמרינן בפרק המוכר את הביתכ תנו חלק לפלוני בנכסי שקנה רביע, אלא דאיכא למימר כיון דבכולהו נכסי קנה רביע בכל אחת ואחת משדותיו קנה חלקו והוה ליה כאומר חצי שדה אני מוכר לך, שתרצה הרב כרצונו. אבל זו קשה לי מן הראשונות דגרסינן בשלהי פר׳ בתרא דמנחותל א״ר הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה ואסיקנא משום דגריעא ויד בעל השטר על התחתונה, ואיתא נמי במס׳ נדריםמ, וגרסי׳ נמי התם במנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת אלמא קנה.
ורבי יצחק אלפסי ז״לנ כתב שייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי מאיס כל שהוא דליקני איהו שאר נכסים. ואיני יודע אם דבריו כדברי תלמידו וממנו קבל ואם לאו, שאפשר שרבנו הרב ז״ל מפרש לה בשאמר קרקע כל שהוא סתם, ולא פירש כמה מן הקרקע, וכל שהוא משמע מרובה ומועט, ומשמע נמי כל מה שהוא כלומר כל הנכסים, ומשום הכי לא יכול עבדא לברורי כמה שייר לנפשיה. וכן משמעות דבריו ז״ל באמת. והאי פי׳ גופיה לא מסתגי ליה בפרק מי שמתע דאמרינן התם עשו מטלטלין שיור אצל העבד כלומר בין דשייר מטלטלי כל שהוא או קרקע כל שהוא דקני מיהת חד מינייהו בלשון כל נכסי לא יצא בן חורין, ומאי שנא משייר כל הקרקע וקונה מטלטלי אי נמי משייר כל המטלטלים וקונה הקרקעות ומאי שנא ממשייר מקצת בקרקע וקונה השאר, תרוייהו חד דינא וחד טעמא נינהו. ועוד אתמר התםפ בהדיא אמר רבא א״ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו׳ עבדו דתנן וכו׳, דמשמע דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיורצ, ולא משום מברר שיעורא דכל שהוא תנן, ובההיא איכא למימר דההיא ללישנא דלא אמר כרות גיטא אתמר, דלההוא טעמא ודאי בעי כל נכסיו. ולא מחוור.
ואיכא דאמריק דטעמיה דתנא קמא משום דמעיקרא כולל כל נכסיו והעבד בכלל, ועכשיו אמר חוץ מקרקע פלוני ופגם כלל הראשון ושייר בו, הילכך הוה ליה כמי שאמר בגופו של עבד חוץ שכיון שנכנס בכלל ולא פלגינן דבורא, נעשה כל הנכלל דבר אחדר, ור״ש פליג עליה ופלגינן דבורא, וזה הפי׳ הנכון, וכך פי׳ הרב ר׳ יוסף הלוי בן מיגש בפרק מי שמתש, ובודאי שחזר בו ממה שכתב כאן לפי שאינו נכון כלל. ובתוספתא בבא בתראת תניא הכי ר׳ שמעון אומר כל נכסי וכו׳ חוץ מא׳ מריבוא שבהן לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלונית אע״פ שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין וכשנאמרו דברים לפני ר׳ יוסי וכו׳.
וכיון שנתבררו דינינו שכתבנו במקנה ד׳ אמות בחצרו שקנה, צריכים אנו להודיע שלא אמרו הגאונים ז״ל שהיא תקנתם אלא במי שאין לו קרקע שסומכין על ד׳ אמות של ארץ ישראל או של קבורה, שאין זה מן הדין כדמוכח בסדר נזיקין בשנים ובשלשה מקומותא. ונראה לי שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל אחד ואחד יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו, אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון הצבור יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין, למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקהב.
ואסיקנא לשמעתין דפלגינן דבוראג, ואע״ג דבפרק יש נוחליןד פליגו בה רב מרי ורב זביד, ההיא בחד גופא הוא והכא עבד ונכסים תרי גופי נינהו, ובתרי גופי פלגינן כדרבא דאמר רבא בפ״ק דסנהדריןה פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה, והכא לטעמיה אזיל, ולפום מאי דאיתמר עלה בסנהדריןו סלקא דעתא אמינא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן כלומר ולא פלגינן דבורא אלא בעצמו, משמע לכאורהז דהכא נמי קרוב שבא בגט אשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים, אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואפי׳ לגבי אשה, דלא פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא לגבי עצמו ואשתוח, אבל בשאר קרובים עדות מיקריא וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא דכולהו פסולי דעדות, ולא מדמי להו בגמ׳ להנך דאמרן, ולפום הכי איכא למימר דהא מילתא לא שייכא בדהני, דהכא על פי הגט שהוא חתום ברחוקים היא נשאת, וקרוב גלויי מלתא בעלמא הוא דמגלה, דהיינו חתימת ידייהו דסהדי לאפוקן מחששא בעלמא דחיישינן בה, ואיהי על פי הגט היא נשאת, ואין כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כלל, ואין מקום לחוש אלא שיהיו סבורין מתחלה שכל גט שאין עושין מעשה בכולו אין דנין במקצת שבו, ומשום הכי מדמו לה לשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין, אבל בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא שייכא כללט.
ומשום הכי לא הוה קשה עלן למאי דמשכחן ליה לרבנו הגדול ז״לי, ירושלמיכ כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים מזה רבי יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, דלא פלגינן דבורא בפסולי עדות בכי האי גוונא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא. אבל השתא אשכחית התם בגמ׳ דמערבאי בהאי פירקא הכיל כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו, מה את עבד לה גט הוא ועבדו בטל, או כמתנה הוא ועבדו קיים, יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והיו העדים פסולין לזה וכשרים לזה ר׳ אליא בשם ר׳ יוסי אתפלגון ר׳ יוחנן ור״ל חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, וחרנה אמר כשרים לזה ופסולין לזה, ר׳ מנא לא מפרש ר׳ אבין מפרש ר׳ יוחנן אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, ריש לקיש אמר פסולין לזה וכשרין לזה, א״ר אלעזר מתניתין מסייעא לר׳ יוחנן מה השנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה וכו׳, ר׳ יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנין חד אמר יאות אמר רבי אליעזר וחד אמר לא יאות אמר ר״א, מן דמר יאות א״ר אלעזר עושה עדות אחת באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מן דמר לא א״ר אלעזר יאות נעשה כשתי כתי עדיות כשרים לזה ופסולין לזה. ועכשיו לפי זה הירושלמי כיון שעלתה שמועה זו דפלגינן דבורא, התם נמי פלגינן ונעשה כשתי כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה. ורבנו הגדול פסק בפ״ק דמכות כר׳ יוחנן וקשיא ליה הלכתא אהלכתאמ.
ואפשר דהכי קאמרי מערבאי דלר״ל דאמר התם פלגינן דבורא כל שכן הכא דפלגינן, מיהו לר׳ יוחנן אפשר דהכא פלגינן דיבורא והתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולהנ, ומשום הכי קיימא לןס כתרווייהו, א״נ מעיקרא קס״ד דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא טעמיה דר׳ יוחנן משום דלא פלגינן דבורא, והיינו דאמרי׳ לא יאות אמר רבי אלעזר, כלומר שאין טעמו של ר׳ יוחנן משום עדות שבטלה מקצת בטלה כולה דהכא כשתי עדיות היא, אלא טעמיה דר׳ יוחנן משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל מקצתו בטל כולו, וכן הדין בעבד שהביא גיטו. אבל למ״ד יאות אר״א טעמיה דר״י משום פסולי עדות הוא, דהוה ליה כעדות אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דגלי רחמנא ע״פ שנים עדים או ע״פ שלשה עדים, וקי״ל כר׳ יוחנן ואליבא דמ״ד יאות אמר ר״א, וקי״ל דפלגינן דבורא ולא קשיין אהדדיע. ועוד אני עתיד לכתוב בענין זה בפ״ק דמכותפ בענין אילעא וטוביה בס״ד.
א. ד״ה לא. ולפנינו ברש״י בלשון אחר קצת.
ב. רש״י ד״ה לעולם.
ג. וכן ברשב״א וע״ר דמנ״ל דר״א פליג בפלגינן דיבורא אפשר משום דחיישי לשייר. וסברת רש״י דכיון דעיקר הסברא לומר דשייר נמי גופיה הוא דוקא דאמרי לא פלגינן דיבורא, אבל אי ס״ל פלגי ליכא הטענה דהול״ל את לעצמך. וביתר ביאור ע״פ מה שחקר בזה בקובץ הערות סי׳ כא אות יא בכותב בשטר כל נכסי לפלוני אם היא הקנאה אחת לכל הנכסים וכל חפץ שבו הוא זוכה מפני שהוא חלק מכללות כל הנכסים או שהן קנינים חלוקים על כל חפץ מצד עצמו וזה ביאור הפלוגתא דאביי ורבא. וכאן שאין יכול לקנות כל הנכסים כגון ששייר בהן אי לא אמרי׳ פלגינן דיבורא אם לא חל הקנין על הכל אינו קונה גם השאר.
ד. ב״ב קז ב ועי׳ להלן בדברי הר״י מיגש. ועיין שו״ת הרשב״א ח״ג דאין קונה חצי השדה למ״ד אין ברירה לומר שהוברר למפרע וצ״ל דכיון דדינא דמשמנין הוי המקח בענין זה ולא שייך לברירה אלא זמן לבירור.
ה. כתובות קט א. והוסיף רבנו להקשות ממתנה, דלא נחלק דבמכר צריך לתת לו עבור מעותיו.
ו. אי נתן מתנת ש״מ וחזר בו.
ז. עי׳ חי׳ ר״י מיגש ב״ב קמט ב ד״ה שייר. והובא בראשונים מרבנו.
ח. בכתי״ו ובנדפס: דכיון דלא סיים ליה ד׳ אמות בפי׳ לא קנה.
ט. ב״ק קד ב. ועי׳ ש״ך חו״מ קכב יג.
י. רבנו בחי׳ לב״ב מד ב בשם תקנת רבנן בתראי. עי׳ תוס׳ כתובות נד ב ד״ה אע״פ וב״ב מד ב ד״ה דלא. רמב״ם שלוחים פ״ג ה״ז, תשוה״ג אסף ח״א סי׳ נה, תשוה״ג הרכבי (עמ׳ קג). ועי׳ אוצה״ג קדושין סי׳ קמו והלאה. ועי׳ בסמוך.
כ. ב״ב סג א.
ל. קח ב.
מ. נו א. וקושיות אלו הובא ברשב״א ריטב״א מ״מ ור״ן וגם הראב״ד השיג על הרי״ף עי׳ בסמוך.
נ. ב ב בדפי הרי״ף.
ס. בנדפס חסר קטע מתיבת מאי עד כמה שייר לנפשיה. ורבנו מסתפק האם סברת הרי״ף כר״י מיגש שכל שלא סיים אין קונה לו השטר, או משום דכל שהוא שיש לו מובנים רבים א״א לברורי דלמא קאמר כ״ש ממש ולא קני כלום.
ע. ב״ב קנ א.
פ. שם קנ ב.
צ. ומשמע דאפי׳ פירש בהדיא שיורו ואין חסרון דלא בירר שיורו.
ק. הראב״ד בהשגות על הרי״ף ויד רמ״ה ב״ב שם. ועי׳ ריטב״א כאן וב״ב שם ולהלן.
ר. דכיון שכלל העבד והנכסים והוציאם בלשון אחד וכשמשייר במתנתו פגם כלל הראשון ושייר בו הו״ל כמי שאומר בגופו של עבד חוץ.
ש. בחי׳ לבבא בתרא שם, ורבנו כתב שחזר בו.
ת. פרק ט׳ ה״ד.
א. עי׳ רמב״ם שלוחים פ״ג ה״א.
ב. בר״ן הביא בקיצור את רבנו. ורבנו בב״ב מד א האריך בזה: ואני אומר ודאי על ארץ ישראל אין לסמוך ואע״פ שאמרו בספרי ואפילו בגרים מכאן שנתנה קבורה לגרים בארץ ישראל אין אדם זוכה בקבורה מחיים, אבל אין כל הדברים אמורים אלא בעיר שאין בה בית הכנסת ולא בית הקברות לכל העם אלא לכל אחד ואחד יש קבר ידוע וזה אין לו, וכן בית הכנסת שבעירו של יחיד היא, או שאין שם. אבל בני העיר שלקחו בית הכנסת בשותפות כדינם או בית הקברות או שלקחום אבותם, יכול הוא להקנות אגבן מטלטלין, ולא מתקנת הגאונים זכרונם לברכה שאמרנו אלא מדין התלמוד. הא למה זה דומה לחצר שאין בה דין חלוקה כדאיתא בנדרים וכיון שכן יכולין להקנות אגבה ולא בעינן מסוים כדכתבינן במסכת גטין.
ג. דהלכה כרבא כלפי אביי, ועי׳ רי״ף.
ד. ב״ב קלד ב.
ה. ט ב.
ו. שם י א.
ז. רבנו כתב לכאורה, משום דכ״ז רק לסברא דהשתא דרק בעבד כיון דהוא בעל דין דומה לדין בעל או אשתו דפלגינן, אבל קרוב הוי פסולו קורבה ואמרי׳ בטל כולה. אבל במסקנא מסיק רבנו דבהביא גט דסהדי אתי לאפוקי מחששא אבל מתגרשת ע״פ הגט גם בקרוב לא אמרינן בטלה כולה.
ח. רבינו אינו מפרש כרש״י שם דמשמע דאי לא פלגינן דיבורא ואדם אינו קרוב לאשתו, סד״א שיהא הבעל נאמן להמית את אשתו הואיל ונאמן על חברו להורגו. דזה תמוה כמו שתמהו הראשונים. אבל רבנו מפרש שודאי לגבי עצמו פשיטא דלא שייך עדות שיבטל כל העדות ואמרינן פלגי דיבורא לגבי חבריה. אבל לגבי אשתו סד״א דלהוי אשתו כקרוב בעלמא. ולהוי עדות שבטלה כולה, קמ״ל לגבי אשתו הוי כגופו ולא שייך עדות ואין מבטל כולו ופלגי דיבורא. וזה קרוב לשי׳ הראב״ן דבבע״ד או גופו ל״ש דהוי עדות דלהוי עדות שבטלה.
ט. דל״א עדות שבטלה הכא דמה שאין נאמן על הנכסים לאו מחמת פסול קורבא אלא הוי כאינו מקויים. אבל אם יאמר מת בעלה דל״ש סברת רבנו דגילוי מילתא בעלמא יהא שייך בהם הדין דבטלה כולה. וכ״כ ברמ״א דלא כבעל הנתיבות ועי׳ בסמוך.
י. הרי״ף [במכות ספ״א ג א בדפי הרי״ף] פסק כר׳ יוחנן בסמוך דלא פלגי׳ דיבורא, וכ״כ הרמב״ם במכות ו ב ועוד ראשונים שם. ועי׳ רבינו בחי׳ למכות (עמ׳ מז⁠־מט מהדורת הגר״מ הרשלר זצ״ל). ועי׳ בעל המאור שם.
כ. פירקין ה״א מכות פ״א ה״ז, ועי׳ מחנה אפרים עדות סי׳ ג׳.
ל. ירושלמי שם.
מ. תורף דברי רבנו דאף בסוגיין היה מקום לומר דיש לחלק בין פלגינן דיבורא דסוגיין משום דאינו אלא גילויא בעלמא, אבל בירושלמי משמע דדין פלגי׳ דיבורא בעבד שהביא גטו שוה לדין כל נכסיו לשני בנ״א ובו עדים קרובים, ומבואר דאין לחלק ביניהם, וקשיא על הרי״ף דבסוגיין משמע דהלכה כר׳ יוחנן דפלגינן, ובירושלמי מבואר דהלכה כר׳ יוחנן דאמרי׳ בטלה כולה, ומשמע דלא פלגינן.
נ. בנדפס חסר ומשובש ותוקן ע״פ הכת״י. ופי׳ דאף דבירוש׳ מדמו ליה היינו לרשב״ל ומכ״ש הוא קאמר דמה דעדים פסולין לזה וכשרים לזה פלגינן דיבורא ולא אמרי׳ דבטלה מקצתה בטלה כולה כ״ש בעבד שהביא גטו דאמרי׳ פלגינן דיבורא שלא נתבטל כולה. אבל לר׳ יוחנן לא הא בהא תליא והתם דנעשה כעדות אחת כאיש אחד וכלל את כולה, אבל גבי עבד עצמו קנה אע״פ שלא קנה נכסים היינו משום דלגבי נכסים לא נתקיים בחותמיו ושפיר אמרי׳ ביה פלגי׳ דיבורא.
ס. בנדפס טעה המדפיס לפתוח את הר״ת: ״ומה קשה ליה בתרוויהו״, אבל הנכון כבכ״י ״ומ״ה קיימא לן״.
ע. לתי׳ זה הביאור דרק למ״ד לא יאות אמר ר׳ אלעזר מפרשי׳ דטעמי׳ דר׳ יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה דכיון דעל שני בנ״א מעידים, אלא טעמי׳ משום דלא פלגי׳ דיבורא ולפי״ז גם בעבד לא פלגינן. אבל למ״ד יאות אר׳ אלעזר דחתם ע״י השטר הוי כאדם אחד הוי טעמי׳ דריו״ח משום בטל מקצתה. אבל בעבד שפיר קאמר דפלגי׳ דיבורא, וקמ״ל כריו״ח דבטלה מקצתה בטלה כולה וקמ״ל דפלגינן דבורא, וזו גם דעת הרמב״ם דבפי״ד מעדות ה״ז פסק כר׳ יוחנן ובפי״ב הי״ג ושם ה״ב וכן בפ״ז מעבדים ה״ב פסק כרבא דפלגי׳ דיבורא, וזה כשי׳ הרמב״ם וכישוב רבינו. ועי׳ חידושי הגר״ח חיים עדות פי״ד ה״ז.
פ. מכות ז א ד״ה אלעא (עמ׳ נ מהדורת הגר״מ הרשלר זצ״ל) נקט כר׳ אפרים דרבא בסוגיין חולק אר׳ יוחנן בירוש׳ ואנן קיי״ל כר״ל התם דפלגי׳ דיבורא. [והכי נחית ליישב פיסקי הרי״ף]. ולהאי שיטתא איכא לספוקי אי הסברות שכתב רבנו לחלק לעיל דהכא ל״ש לבטלה מקצתה דהכא גילוי בעלמא הוא, וכן דלא תליא הא בהא, ולכאורה מה שכ׳ רבנו לעיל דלא שייכא פלגי׳ דיבורא דהכא בכלהו פסולי דעדות מוכרח גם מן הסברא דזה הוי פלגי׳ בדיבורא והא הוה פלגי׳ בנאמנות והכא אם קונה לחצאים בקיום הדבר. ועי׳ קובץ הערות יבמות סי׳ כא אות יא ויג, ולפי הירושלמי מדמה להדדי ור״ל ענין פלגי׳ שייך בכל וגם לגבי פסולי קרבות לעשותן כב׳ עדיות, היינו דוקא לשיט׳ הרי״ף דקיי״ל כר׳ יוחנן, אבל לרבנו ור׳ אפרים דקיי״ל כר״ל אינו מוכרח, ולפי״ז לא יהא מחולק בין קרוב שהביא הגט לבין קרוב שמעיד מת בעלה.
הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אסיקנא התם בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ.) דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין.
ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא (בבא בתרא קנ:) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו׳, ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא (פ״ט ה״ד) רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין.
אבל רש״י ז״ל פירש (כאן) טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו׳ חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד.
ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש״י ז״ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא.
ועוד דמה שכתב ז״ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור (ב״ב קז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות (כתובות קט:) ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו׳ אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט (ב״ב קעג.) גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך [ה״נ] שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי (מנחות קח:) בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש״י ז״ל ודלא כדברי הרי״ף הר״י בן מיגש שפירש ג״כ כן וכן הק׳ כאן בתוס׳.
ונראין דברי ר״י ז״ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא [הנ״ל] והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע״כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.
דתנן כן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לעבדויצא העבד ונעשה בן חורין, שהרי אף הוא בכלל הנכסים, אך אם שייר לעצמו קרקע כל שהוא, שלא נתן הכל לעבד — לא יצא גם העבד בן חורין, שאנו אומרים שכיון ששייר משהו, שמא גם את העבד עצמו שייר. ר׳ שמעון אומר:
As we learned in a mishna (Pe’a 3:8): One who writes, i.e., gives via a document, all of his property to his slave, the slave has been emancipated, but if he reserved for himself even any amount of land, then he has not been emancipated, as perhaps he reserved the slave for himself as well. Rabbi Shimon says:
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין ח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין ח:, רי"ף גיטין ח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין ח:, ראב"ן גיטין ח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין ח:, ר"י מלוניל גיטין ח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין ח:, רמב"ן גיטין ח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין ח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין ח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין ח:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין ח:, פני יהושע גיטין ח:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין ח:, אסופת מאמרים גיטין ח:

Gittin 8b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 8b, Rif by Bavli Gittin 8b, Rashi Gittin 8b, Raavan Gittin 8b, Tosafot Gittin 8b, Ri MiLunel Gittin 8b, Piskei Rid Gittin 8b, Ramban Gittin 8b, Rashba Gittin 8b, Meiri Gittin 8b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 8b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 8b, Penei Yehoshua Gittin 8b, Steinsaltz Commentary Gittin 8b, Collected Articles Gittin 8b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144