×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד וְזֶה לֹא עָסַק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה לֹא נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל.
This teaches that the Divine Presence does not rest upon less than two thousands and two ten-thousands of the Jewish people, as the terms thousands and ten-thousands are both in the plural. Consequently, if there were two thousands and two ten-thousands of the Jewish people, less one, and this man did not engage in the mitzva to be fruitful and multiply, is he not found to have caused the Divine Presence to be depart from the Jewish people?
רי״ףתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות סד ע״א-ע״ב} פיס׳ נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכול׳: תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים1 ולא ילדה אינו רשאי ליבטל
ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה ואף על גב2 שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר3 {בראשית טז:ג} מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או4 שהיו5 שניהם חבושים בבית האסורין אין עולה6 להן מן המנין. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהם מרובות אבל דורות אחרונים7 ששנותיהן ממועטות8 שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עיבורין. רבא אמר רב נחמן שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. אמר רבא ליתנהו להני9 כללי מיכדי מתניתין מאן תקון10 ר׳ והא ביומי11 ר׳ (הוא12) דאימעוט13 שני דכתיב {תהלים צ:י} ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו׳14.
1. וכול׳...שנים: חסר ב-גכג, כ״י נ, כ״י פרמה, (קיצור כפילות הלשון).
2. ואף על גב: גכג, כ״י נ, כ״י פרמה: ״ואע״פ״.
3. שנאמר: גכג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י פרמה, כ״י בהמ״ל 695.
4. היא חולה או: חסר בכ״י פרמה.
5. שהיו: וכן ב-גכג, כ״י פרמה. חסר בכ״י נ, דפוסים.
6. עולה: כ״י פרמה: ״עולים״.
7. דורות אחרונים: כ״י פרמה: ״דורות האחרונים״. גכג, כ״י נ: ״בדורות האחרונים״.
8. ממועטות: גכג, כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים: ״מועטות״.
9. להני: כ״י נ: ״להנהו״.
10. תקון: וכן כ״י פרמה. גכג, כ״י נ: ״תקין״. דפוסים: תקן.
11. ביומי: גכג, כ״י נ: ״בימי״.
12. הוא: חסר ב-גכג, כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים.
13. דאימעוט: כ״י נ: ״אימעוט״. כ״י פרמה: ״אמעיט״.
14. וגו׳: הציון המרמז להמשך קיים בדפוסים. חסר ב-גכג, כ״י בהמ״ל 695, כ״י פרמה. כ״י נ ממשיך: ״ואם בגבורות שמונים שנה״.
א) וא״ת ומאי מקשר התם לרב תחליפא ליתיב מהך ברייתא דתני נשא אשה ושהה עמה וכו׳ יוציא ויתן כתובה וכל יוציא ר״ל כופין. לכ״נ דודאי יוציא לא משמע כופין אם לא שהתלמוד מפרש בהדיא [ונראה דאין כופין] אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין. אבל הכא אינו מתנהג שלא כדין דטעמא דאמרינן יוציא היינו משום דנכריח אותו משום שאינו רשאי ליבטל מפריה ורביה וגם ניחא דהתם פליגי אי ר״ל כופין אי לאו. דודאי הכא לא ידעינן דיוציא ר״ל כופין כדפרישית ובהכי פליגי דחד אמר אין כופין ורב תחליפא אמר כופין א״נ י״ל דלכ״ע לא אמרינן יוציא כופין בשום מקום אם אינו מפרש בהדיא וגרסי׳ באיני זן ואיני מפרנס כופין וניחא הכל וכן משמע בירושלמי גבי גט המעושה תמן תנינן כו׳ עי׳ בתוס׳ מטו״ך:
כבר ביארנו במשנתנו שכל שנשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה והקשו בה למטה ודילמא איהי היא דלא זכיא כלומר ויוציאנה בלא כתובה ותירץ דאיהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא בהכי ולענין ביאור למדת שאלו היינו סוברים דאיהי מיפקדא היתה יוצאת בלא כתובה ומתוך כך הקשו בו רבים ממה שנאמר בסוף הפרק (יבמות ס״ה:) ואי לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה ופירושה דבדאית ליה בני עסקינן דאי לית ליה פשיטא היינו מתניתין אלא אפילו יש לו בנים מאשה אחרת שאין כאן כפייה מצדו אלא מצדה ובא ללמוד ממנה דאיהי מיפקדא דאי לא מיפקדא כיון דאית ליה בני אמאי כייפינן ליה אלא דמיפקדא ואפילו הכי יוציא ויתן כתובה וכל שכן היכא דלא זכו תרויהו ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים דהכא לאו למימרא דאי איהי מיפקדא לית לה כתובה אלא אלישנא בעלמא קא פריך כלומר אמאי דקאמרינן שמא לא זכה ליבנות הימנה כו׳ ולאו למימרא דאי איהי לא זכאי ומיפקדא דלא ליתיב לה כתובה ויש מתרצים דודאי לענין כתובה איתמרא וההיא דלקמן מיירי בדהוי איהו עקור דתלינן בדידיה ולא בדידה ואי מיפקדא אית לה כתובה אע״ג דאיהי היא דכפיא ליה לאפוקה הואיל ומיפקדא אבל זו שבכאן אינו עקור ואי איהי מיפקדא ובעיא לאכפוייה הוה לן למימר דלית לה כתובה:
זה שביארנו שאם נשא אשה ושהא עמה עשר שנים שיוציא ויתן כתובה רמזוה מאברהם דכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כמו שביארנו במשנה (יבמות ס״א:) ולמדו ממנה בכאן שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין ויש לך לדון ואם כן בחוצה לארץ נתבטל דין זה לגמרי והלא מצות פריה ורביה אינה מצוה התלויה בארץ יש מפרשים שבחוצה לארץ אין כופין בכך אלא שאם רצה מוציא ולעיקר הענין לא אמרו כופין בזו מן הדין אלא שהוא מצוה עליו ומודיעין אותו וכופין אותו דרך תוכחת ודרך הודעת צורך קיום מצוה אלא שרוב מפרשים פירשוה בכפיה גמורה כדאיתה בפרק המדיר (כתובות ע״ז.) ויש מפרשים שלא נאמר שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין אלא באברהם שהיה עקור ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ וכמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושי התורה שלהם אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מפני שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ומשבא לשם זכה ליבנות בהבטחת השם שאמר לו לך לך גו׳ ואעשך גו׳ שהא עשר שנים ולסוף עשר נשא את הגר הא שאר בני אדם אין בהם חלוק לענין זה בין ישיבת הארץ לחוצה לה ואף לשון הסוגיא מוכיח כן דקאמר עולה לו ר״ל לאברהם וכן שאמר לפיכך אם חלה וכו׳ כלומר כשם שמצינו באברהם שימי ישיבת חוצה לארץ אחר שלא היה ראוי שם לבנים לא עלו לו עד שבא לארץ והגיע זמן הבטחתו כך בשאר בני אדם אין ימים שאין ראויין לפקידה עולין להם וגדולי המפרשים כתבו שאף בשאר בני אדם כל שרגיל לישב בארץ והלך ועמד לו עם אשתו בחוצה לארץ וחזר לו לארץ אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו וכן היה ענין אברהם שאחר מראות בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתה בסדר עולם וכשחזר שניה לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן ומשם עד שנשא את הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל הא כל מי שכל ישיבתו בחוצה לארץ דנין אותו גם כן בעשר ויש מפרשים שאף מי שלא היה רגיל לישב בארץ כל שיצא לו מכל מקום מחוצה לארץ לדור לו בארץ אין מונין לו אלא משעה שנכנס לדור בארץ הא מכל מקום מי שכל ישיבתו בחוצה לארץ דנין אותו בעשר:
אף עשר שנים אלו אין דנין בהם אלא אם כן היו כלם ראויים לפקידה הא אם היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין אין עולין לו מן המנין ואפילו היו שניהם חבושים בבית אסורין אחד הואיל ומכל מקום אין דרך לשמש בבית האסורין וללמדנו כך נקט ליה לישנא דשניהם חבושים:
לעולם אל יתיאש אדם מן התפלה שאין הפרגוד ננעל בפניה דרך הערה אמרו ויעתר לו ה׳ למה נמשלה תפלה לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות הה״ד ויעתר לו ה׳ וכן אמרו שרה אמנו אילונית היתה שנאמר אין לה ולד אפילו בית ולד לא היה לה ואעפ״כ נשתנה הטבע וילדה לה:
מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, שהרי נאמר ״רבבות״ ומיעוט רבבות שתיים, וכן ״אלפי״ — מיעוט אלפים שנים, ואם כן, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה — לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?! שהרי, כאמור, הדבר תלוי במספר!
This teaches that the Divine Presence does not rest upon less than two thousands and two ten-thousands of the Jewish people, as the terms thousands and ten-thousands are both in the plural. Consequently, if there were two thousands and two ten-thousands of the Jewish people, less one, and this man did not engage in the mitzva to be fruitful and multiply, is he not found to have caused the Divine Presence to be depart from the Jewish people?
רי״ףתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אַבָּא חָנָן אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ג׳:ד׳} וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם הָא הָיוּ לָהֶם בָּנִים לֹא מֵתוּ אֲחֵרִים אוֹמְרִים גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית י״ז:ז׳} לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ בִּזְמַן שֶׁזַּרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ עַל מִי שׁוֹרָה עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.:

Abba Ḥanan said in the name of Rabbi Eliezer: A man who does not engage in procreation is liable to death, as it is stated with regard to the sons of Aaron: “And Nadav and Avihu died…and they had no children” (Numbers 3:4). This indicates that if they would have had children they would not have died. Others say: He causes the Divine Presence to depart from the Jewish people, as it is stated: “To be a God to you and to your seed after you” (Genesis 17:7). When your seed is after you, i.e., when you have children, the Divine Presence rests upon the Jewish people, but if your seed is not after you, upon whom can the Divine Presence rest? Upon wood and stones?
רי״ףההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דתניא שמא [לא] זכה להבנות ממנה. מקשי׳ עלה בגמ׳ ודילמא איהי היא דלא זכיא כלומר לא יתן לה כתובה ומשני איהי כיון דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשא. משמע דלר׳ יוחנן בן ברוקא דאמר מפקדה לית לה כתובה ובשלהי פירקין גרסינן עובדא הוה קמיה ר״י בכנישתא דקסרין ואמר יוציא ויתן כתובה ואי ס״ד דלא מפקדה כתובה מאי עבידתה אלמא אי מפקדה יש לה כתובה קשיא הך. י״ל ולפרש דההיא דהבעל היה עקור תליה בדידיה ולא בדידה ואי מפקדה יש לה כתובה אבל היכא דאין הבעל עקור דאיכא למיתלא בדידה ובדידיה אמרי׳ אוקי ממונא בחזקת מריה ואיהי היא דלא זכאי ואין לה כתובה אי הוה מפקדה ואי לא מפקדה לא מענשא ואית לה כתובה והראב״ד פירש בהגהת ספריו דהא דמקשינן הכא ודלמא איהי היא דלא זכאי לישנא בעלמא הוא דקשיא ליה דקתני שמא לא זכה ליבנות הימנה ולא משום כתובה אקשי ליה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבא חנן אמר משום ר׳ אליעזר: הנמנע מפריה ורביה חייב מיתה, שנאמר בבני אהרן: ״וימת נדב ואביהוא... ובנים לא היו להם״ (במדבר ג, ד), הא [הרי] אם היו להם בנים — לא מתו. אחרים אומרים: הנמנע מפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: ״להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך״ (בראשית יז, ז) בזמן ש״זרעך אחריך״ — שכינה שורה, אין ״זרעך אחריך״ — על מי שורה השכינה? וכי על העצים ועל האבנים? ואם כן גורם לסילוק שכינה באופן זה, שאין מי שתשרה שכינה עליו.
Abba Ḥanan said in the name of Rabbi Eliezer: A man who does not engage in procreation is liable to death, as it is stated with regard to the sons of Aaron: “And Nadav and Avihu died…and they had no children” (Numbers 3:4). This indicates that if they would have had children they would not have died. Others say: He causes the Divine Presence to depart from the Jewish people, as it is stated: “To be a God to you and to your seed after you” (Genesis 17:7). When your seed is after you, i.e., when you have children, the Divine Presence rests upon the Jewish people, but if your seed is not after you, upon whom can the Divine Presence rest? Upon wood and stones?
רי״ףההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: אנָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבַטֵּל בגֵּירְשָׁהּ מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא לְאַחֵר וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ י׳עֶשֶׂר שָׁנִים וְאִם הִפִּילָה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה.:

MISHNA: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he is no longer permitted to neglect the mitzva to be fruitful and multiply. Consequently, he must either divorce her and marry someone else, or take another wife while still married to her. If he divorced her she is permitted to marry another man, as it is not necessarily on her account that she and her first husband did not have children, and the second husband is permitted to stay with her for ten years. And if she had a miscarriage, he counts the ten years from the time of the miscarriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אינו רשאי לבטל – אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה.
מותרת לינשא לאחר – ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה.
ת״ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינוא רשאי ליבטל מפריה ורביה, שמא לא זכה ליבנות הימנה, ויוציא ויתן כתובה. ומדקתני אינו רשאי ולא קתני אסור ליבטל, שמעינן דאיסור ליכא אלא שחיסר מצוהב. ומיהו בי דינא מצי לעשוייה ולמיכפייה להוציא דאמר רב (כתובות עז ע״א) אין מעשין אלא לפסולות כי אמרתה קמיה דשמואלג אפילו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים כופין אותו להוציא, דלא גרע משאר מצות עשה דתניא (כתובות פו ע״א) במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל מצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשוד.
א. כגירסת הרי״ף ועוד הרבה ראשונים וכת״י של הגמ׳ [אבל לית שם ׳מפו״ר׳]. לפנינו: ולא ילדה יוציא וכו׳.
ב. צ״ב מאי אתא רבינו לאשמעינן. הא פשיטא דמי שמבטל פו״ר אינו אלא מבטל עשה. ועוד, לכאו׳ הלשון ׳אינו רשאי׳ משמעו איפכא, שהרי בכל מקום שאמרו ׳אינו רשאי׳ נתכונו לאיסור, [עי׳ ברכות יא ע״א ומו״ק ד ע״ב ושם כ ע״ב ושם כא ע״ב וכתובות נא ע״א ועוד].
ג. אמר כגון אלמנה וכו׳ ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפילו וכו׳. כצ״ל. [אמרתה – כ״ה בדק״ס].
ד. פסק רבינו כשמואל אליבא דרב תחליפא. וכ״פ הרמב״ם פט״ו מהל׳ אישות והטושו״ע סי׳ קנד ס״י. ובאביאסף המובא במרדכי ר׳ נ פסק כרב. ועיין להלן עמ׳ תקיא ד״ה ונראה לי.
מתניתין נשא אשה וישבה עמה י׳ שנים ואל ילדה אינו רשאי ליבעול. גרשה מותרת להנשא לאח רורשאי השני לשהות עמה י׳ שנים ואם הפילה מונה משעת שהפילה האיש מצווה על פו״ר אבל לא האשה ריב״ב אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלוקים ויאמר להם ואתם פו״ר. פי׳ אינו רשאי ליבטל אלא או וגרשה או ישא אחרת, מותרת לינשא לאחר פי׳ ול״א עקרה היא דשמא ראשון הוא דלא זכי לבנות ממנה.
הא דתנן ואם הפילה מונה משעה שהפילה – ה״ה למי שהיו לו בנים ומתו, שהרי לא זכה לבנות הימנה, וכן מפורש בירושלמיא, ומיהו היה לו ממנה בן אחד, אין מוציאין אותה מידו, שלא שנינו אלא לא ילדה, הא ילדה כלל לא תצא. ואף על פי שמוציאין ממנוב עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מ״מ כיון שילדה זו אינו מוציאג.
א. ה״ו בסוף הפרק, ועיין ברשב״א שהביא לשון הירושלמי. ועיין בנו״ב תנינא חאה״ע קב קג.
ב. בנדפס הוסיף כאן במרובעות: אם לא ילדה. ויותר נראה להוסיף כאן כמש״כ ברשב״א: זו שלא ילדה כלל.
ג. עיין ברשב״א שכתב גם פירוש שני דכל שלא קיים פו״ר הוי כלא ילדה ומסיק דראשון נראה עיקר, וכן בריטב״א ובנמוק״י כתבו שני הפירושים. ועיין בשו״ת הריב״ש סי׳ טו, שהביא דעה זו וכתב שזו דעת קצת מפרשים, והובאו דבריו ברמ״א אה״ע סי׳ קנד ס״י. ועי׳ שם בריב״ש שכתב, שגם לדיעה זו היינו דוקא כששהתה עשר שנים שעדיין לא הוחזקה בעקרה ואפשר שתלד לו עוד, אבל בזקינה שאין לה תקנה כופין להוציא, והובאו הדברים בב״ש שם ס״ק כד. אך מדברי רבינו לא משמע הכי, שכתב: כיון שילדה אינו מוציא, משמע בכל גווני, שו״ר שכ״כ בשו״ת מעיל צדקה הובא בפ״ת שם ס״ק כו. ועיין במאירי עמ׳ 228.
מתניתין. ואם הפילה מונה משעה שהפילה. פירשו בירושלמי (ה״ו) דהוא הדין להיו לה בנים ומתו, דגרסינן התם הוו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו. ומדקתני במתניתין ולא ילדה משמע דוקא כל שלא ילדה, הא ילדה ויש לה ולד חי ואפילו אחד אין כופין אותו להוציא, ואף על פי שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מכל מקום כיון שילדה זו אין מוציאין אותו ממנו. ואפשר דלא ילדה לו דקתני כדי שיעור פריה ורביה קאמר ארישא סמיך (יבמות סא:) דתני לא יבטל מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, עלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותו שיעור, והראשון נראה לי עיקר (עיין ישרש יעקב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינו רשאי. ליבטל, א⁠[לא] יגרשנה או ישא אחרת. וכופין אותו, כדאיתא בפרק המדיר1. לינשא לאחר. ולא אמרי׳ עקרה היא, שמא לא זכה [הראשון] להיות לו בנים ממנה. אבל בדידה לא תלינן. וטעמ׳ מפרש לקמן.
מקץ עשר שנים. בא על הגר. ללמדך. כלומ׳ הואיל ולא מנה העשר שנים עד שהיו בארץ כנען, בא ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו. ופי׳ ר״ש2 דשמא משום עון חוצה לארץ הם עקורין. ואיכא מאן דאמ׳3 דוקא למי שדר בארץ ישראל אינו עולה לו ישיבת חוצה לארץ, אבל מי שאינו דר בארץ ישראל ודאי ישיבת חוצה לארץ עולה לו. ועיקר הפירוש שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו לפי שהיה עומד בצער עד שבא לארץ ישראל, והיינו דנקט לו, כלומ׳ לאברהם דוקא, אבל לאחר שאינו עומד שם בצער לא. וכל שכן שאם הלך בסחורה, שאין אותו זמן שעומד שם עולה לו ממנין עשר. וכן כתב הר״ם בפרק ט״ו4. לפיכך. הואיל ותלינן בכל דבר המונעה מן ההריון, אפי׳ עמדו שניהם יחד אם היה להם אונס כגון שחלה האחד או שעמדו שניהם בבית האסורין.
1. כתובות עז, א.
2. ד״ה מקץ.
3. הראב״ד, הובא בספר ההשלמה ושא״ר.
4. הי״א.
מתניתין נשא ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל – פי׳ ולא ילדה לאו דוקא דה״ה אם היו לו בנים ומתו מונה משעת שמתו. ויש שפי׳ דכל שילדה לו ולד אפי׳ אחד שהוא חי אין כופין אותו לגרש דהא ולא ילדה לו קתני ואחרים פי׳ דכל שלא ילדה לו זכר ונקבה קתני וארישא קאי דאמרי׳ ועלה קתני דוקא ולא ילדה הילכך אם ילדה לו ולד אחד ושהה י׳ שנים ולא ילדה לו אינו רשאי לבטל ואם מת אותו ולד אין מונים משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת ונראין הדברים שלא אמרו אלא שלא ילדה או שהוא מפלת נפלים וכדאיתא בגמרא אבל מפני שאינה יולדת אלא או כלם זכרים או כלם נקבות אין כופין אותו לומר שמא לא זכה ליבנות הימנה מצות פריה ורביה דמאן לימא לן כי האשה אחר׳ תלד לו זכר או נקבה וזה דבר פשוט והכי רהטא כלה סוגיי׳.
אינו רשאי לבטל אלא יוציא ויתן כתובה – פי׳ נקט אינו רשאי כי אף על פי שהיא רוצה לעמוד עמה כופי׳ אותו לגרש מפני קיום מצות פריה ורביה כמו שכופי׳ על שאר מצות ואם האש׳ טוענת שלא תצא אלא שישא אשה אחרת עליה יכול הוא לומר כל כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי וכדאי׳ בפ׳ אף על פי ומיהו אם שניהם מתרצי׳ בדבר והוא נושא אש׳ אחר׳ אין ב״ד כופי׳ אותו לגרש וה״ה בעל כרחי׳ אם נשא אשה אחרת ויכולת למיקם בספוקייהו וכן כל שיש לו בנים מאשה אחרת ואפילו מפנויה כגון שקיים מצות פריה ורביה רשאי הוא לבטל דמשום דר׳ יהושע אין כופי׳ אותו לגרש את אשתו אלא רצה ישא אשה אחרת משום ולערב אל תנח ידך.
ואף על פי שהחרים רבינו גרשום בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תקן רבי׳ ז״ל וכן כתבו רבני צרפת בתשובה ותדע דתניא לקמן שאם נשאת לראשון ולשני ולא ילדה לו לג׳ לא תנשא אלא למי שיש לו בנים הא למי שיש לו בנים תנשא ותטול כתובתה דכיון שיש לו בנים אין כאן מקח טעות כלל וסתמא קתני לה ואפי׳ לר׳ יהושוע ומינה דכיון דנשאת אין כופי׳ אותו לגרש כלל ואם הפילה מונה משעת נפילה ופי׳ סתמא קתני ואפי׳ הפילה תוך מ׳ יום לעבורה דלא הוי אלא כמיא בעלמ׳.
א משנה נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל עוד מפריה ורביה, אלא יגרשנה או ישא אחרת עמה. אם גירשה — מותרת לינשא לאחר, ואין אומרים שדווקא בגללה לא היו להם ילדים. ואם אף לשני לא ילדה — רשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ואם הפילה — מונה עשר שנים משעה שהפילה.
MISHNA: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he is no longer permitted to neglect the mitzva to be fruitful and multiply. Consequently, he must either divorce her and marry someone else, or take another wife while still married to her. If he divorced her she is permitted to marry another man, as it is not necessarily on her account that she and her first husband did not have children, and the second husband is permitted to stay with her for ten years. And if she had a miscarriage, he counts the ten years from the time of the miscarriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָה שֶׁמָּא לֹא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּה.

GEMARA: The Sages taught: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he should divorce her and pay her marriage contract, because perhaps he did not merit to be built, i.e., to have children, from her. It is not certain that their failure to have children is due to her, as it is possible that they are not a suitable match for bearing children.
רי״ףתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יוציא ויתן כתובה – בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) איכא פלוגתא דאמוראי כשנשא אשה ושהה עמה עשר שנים אם כופין אותו להוציא אם לאו וקשה דלמ״ד אין כופין תקשי ליה מהכא דקתני יוציא ולשון יוציא משמע בכפיה כדמשמע התם דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עליה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ונראה דלא משמע יוציא לכפיה אלא היכא שעושה לאשה שלא כדין אבל הכא שאינו אלא משום דאינו רשאי לבטל מפריה ורביה לא משמע לשון כפיה וכל הנהו דהמדיר (כתובות עז.) דתנן בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר כיון שמתנהג עמה שלא כדין ולעיל בהחולץ (יבמות לט.) נמי אמרי׳ כשאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג עמה שלא כדין שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור ונראה דכופין אותו בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא יוסר עבד ותימה דכי פריך בהמדיר למאן דאמר כופין בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דלתניי׳ בהדי אלו שכופין אותו להוציא תקשי ליה נמי מכל הנהו דתנן בהמדיר (כתובות עז.) וההיא דנערה שנתפתתה (שם מח.) דהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וההוא דסוף פירקין (יבמות דף סה.) דאמר ר׳ אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וי״ל דלא קתני הנך דאתייה כפייה דידהו על ידי פשיעת בעל אלא הנהו דאתיין ממילא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס והא דקתני מצרף ומקמץ ובורסי אע״פ שנעשו אחר שנשאו הנהו אינן מתכוונים להקניט ולצער את האשה ומיהו קשיא דליתני באה מחמת טענה דאמר בסוף פרקין (יבמות סה:) דכופין אותו להוציא אע״פ שאין פושע דמה יכול לעשות שהוא עקור ונראה לפרש דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו בכולן אמר ר׳ מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל כו׳ והכא לא שייך למיתני בה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובן מיתרצי בההיא שנויא ובירושלמי משמע דאין כופין בהנהו דתנן בהמדיר (כתובות עז.) ור״ח הביאו בשילהי אע״פ (שם סג:) וזה לשונו בירושלמי דסוף אלמנה ניזונית תנינן גט המעושה בישראל כשר בעובדי כוכבים פסול אמר שמואל פסול ופוסל לכהונה ואמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות (אמר שמואל) והתנינן המדיר אשתו מלהנות כו׳ ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש״מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא וגר״ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין ומההוא עובדא דבי נשיאה בקיסרי דסוף פירקין (יבמות סה:) דקאמר רבי יוחנן יוציא ויתן כתובה דמשמע התם דכופין ליה אין ראיה דכופין כל היכא דקאמר יוציא דהתם לאו מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו וכל היכא דלא קאמר בהדיא כופין אין כופין שלא יהא גט מעושה בישראל שלא כדין ופסול.
יוציא ויתן כתובה – נראה דבכל הנהו דתנן (כתובות עז.) שכופין אותו להוציא שנותן כתובה אע״פ שמגרש בעל כרחו מדפריך התם דליתני בהדייהו הך דשהה י׳ שנים וקאמר הכא דאית לה כתובה ומשמע נמי התם (שם) דהוה תני בהדייהו אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אי לאו משום דאורייתא לא קתני והנהו אית להו כתובה כדאמר ביש מותרות (לקמן פה.) ובאה מחמת טענה אמרינן לקמן (שם) דיש לה כתובה אע״פ שכופין אותו לגרש ורבינו גרשום כתב בתשובה דמוכת שחין אין לה כתובה ודקדק מדקתני גבי בורסי שנשא אשה יכולה שתאמר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואם היו כופין ליתן כתובה אם כן כל שעה תערים ותנשא ותאמר כן כדי לגבות כתובה לאלתר וי״ל דשמא אותה אין לה כתובה כיון שיכולה להערים אבל אחריני יש להם כתובה ובהדיא תני בתוספתא יוציא ויתן כתובה.
ת״ר נשא ושהה עמה י״ש ולא ילדה הימנו אינו רשאי ליבטל ויוצאי ויתן כתובה פי׳ אם אין מוצא אשה אחרת שאין מתרצים לתת לו אשה עד שיגרש את זאת א״נ א״י לפרנס את שתיהן יוציא ויתן לה כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה ומפני לא הוליד ממנה בנים. ולכך אין האשה מפסדת כתובתה אע״פ שאין ראי׳ לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו״ל עולה לו מן המנין. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בב״ה אין עולם להם מן המנין, פי׳ כל השנים שהי׳ בח״ל הי׳ תולה אברהם בעון ח״ל וכיון ששהא י״ש בא״י לקח הגר. ולפיכך כל דבר המונע את ההריון אינו מן המנין:
שמא לא זכה ליבנות הימנה – פירש״י ז״לא ולפיכך יתן כתובה, ואקשינן לקמןב, ודילמא איהי היא דלא זכאי ולא תטול כתובה. ואי קשיא, והא אמרינן לקמןג, ואי ס״ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתא, אלמא אי מפקדא אית לה, ואמאי נימא לא זכתה היא ליבנות הימנוד. איכא למימר, ההיא בדאמרה מיניה ודאי שאינו יורה כחץ, או שהוא זקן שאינו ראוי לבנים, דאי מפקדא כדין תובעת, ואי לא מפקדא בנים למה לה, הויא לה מורדת. וכן נראה מדברי הראשונים ז״לה, כמו שפירש״י ז״ל. אבל איפשר הי׳ לפרש, דהאי שמא לא זכה ליבנות הימנה, איוציא קאי, כלומר לפיכך כופין אותו להוציא, שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת, ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה. והא דאקשינן ודילמא איהי היא דלא זכאי, אלישנא דברייתא בלחוד קאיו, אבל לא אעיקר דינא, דאי איהי נמי לא זכאי ליבנות הימנו, בדין הוא שיוציא ויתן כתובה, אבל משהוחזקה בתרי זימני שוב אינה ראויה לינשא ואין לה כתובה, דלא תלינן בזכות אלא במומי גופהז.
א. הבונה כנראה לרש״י לקמן ע״ב בד״ה ודילמא איהי דלא זכיא, שכתב: ולא תטול כתובה, משמע דהטעם דשמא לא זכה הוא טעם דמש״ה יתן כתובה.
ב. ע״ב.
ג. לקמן סה ב.
ד. וכה״ק תוס׳ שם ד״ה ואי ס״ד.
ה. תוס׳ שם בשם ר״י ב״ר מאיר, וכ״כ בתוס׳ חד מקמאי וברשב״א ובריטב״א ובמאירי בשם יש מתרצים.
ו. בכי״ב: קפיד.
ז. פירוש זה הובא בתוס׳ חד מקמאי בשם הראב״ד וכ״כ המאירי.
יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה. פירש רש״י זכרונו לברכה דשמא לא זכה ליבנות ממנה הוי טעמא ליתן כתובה. ולפיכך אקשינן (להלן בע״ב) ודלמא איהי היא דלא זכיא ואמאי נוטלת כתובה, ופרקינן איהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (יבמות סה:) ואי סלקא דעתך אשה לא מיפקדא כתובה מאי עבידתא דאלמא אדרבה כי מפקדא אית לה כתובה, ואמאי לימא שמא היא לא זכתה ליבנות. יש לומר דההיא בדקים לן דמיניה הוא כגון שאינו יורה כחץ, ואי נמי שהיה זקן ושאינו ראוי להוליד וכדמוכח התם דהיא רוצה להתגרש, והלכך כי מפקדא אית לה כתובה אבל אי לא מיפקדא והיא רוצה להתגרש הויא לה מורדת ולית לה כתובה (עי׳ תוס׳ להלן שם ד״ה ואי בשם בשם ריב״ם).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ת״ר נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל שמא לא זכה לבנים ממנה – פי׳ דאע״ג דלא ידעי׳ אם מחמתו הוא או מחמתה אולי הוא אינו ראוי להוליד אף על פי כן חוששין מספק׳ שמא ראוי הוא להוליד אלא שלא זכה ליבנות ממנה וכ״ש אם יש שם סימנים שהיא עקרה שתולים בה ומ״מ היא אינה מפסד׳ כתובת׳ אלא כשיש בה סימני איילונית או סימני עקרה גמורה ולא הכיר בה. ואף על פי שכבר היו לו בנים והוליד מהם ומתו ושהה עמו י׳ שנים ולא ילדה יש לה כתוב׳ שעדיין י״ל שמא לא זכה ליבנות ממנה והיא ראוי׳ לבנים היא ולהכי נקט תנא להאי לישנא. נראין הדברים שאם היה הוא טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד שאין כופין אותו לגרש או לישא אשה מפני מצות פריה ורביה דבכל המצות כאלו נאמן הוא על עצמו כיון שאין בו הוכחה שהוא עושה דרך מרד וכן שמעתי מרבינו הר״ם ז״ל.
תוס׳ בד״ה יוציא ויתן כו׳ דאין כופים בכל הנהו כו׳ אלא לפסולות והתנינן כו׳ שמענו שמוציא שמענו שכופים כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה יוציא ויתן כתובה כו׳ אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין כו׳ עכ״ל יראה לשמואל דפריך לרב עד שיכפוהו להוציא יכופוהו לזון קאמרי דמשום מזונות לחודיה אין כופין להוציא אבל רב הא סבירא ליה בהדיא לגירסת ר״ח דהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין להוציא ואפשר לומר דאיני זן ואיני מפרנס לאו הוא מזונות לחודייהו דפרנסה הוא דבר אחר בלא מזונות וק״ל:
ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא (יגרש) ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, מפני שלא ברור שהדבר תלוי בה, כי שמא אין הזיווג ביניהם יפה לפריה ורביה.
GEMARA: The Sages taught: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he should divorce her and pay her marriage contract, because perhaps he did not merit to be built, i.e., to have children, from her. It is not certain that their failure to have children is due to her, as it is possible that they are not a suitable match for bearing children.
רי״ףתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר {בראשית ט״ז:ג׳} מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין יְשִׁיבַת חו״לחוּץ לָאָרֶץ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן גלְפִיכָךְ חָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלְתָה הִיא אוֹ שְׁנֵיהֶם חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

Although there is no explicit proof for the matter that one must take another wife if he has not had children after ten years of marriage, there is an allusion to the matter, as the verse states: “And Sarai, Abram’s wife, took Hagar…after Abram had dwelled ten years in the land of Canaan, and gave her to Abram her husband to be his wife” (Genesis 16:3). Incidentally, this verse also comes to teach you that the years spent dwelling outside of Eretz Yisrael do not count as part of his tally. Consequently, if he was sick during this period or she was sick, or if one of the two of them was imprisoned in jail, it does not count as part of his tally.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מקץ עשר שנים – בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים.
לפיכך – הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו׳.
והני מילי בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ כיון דאמרי ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המניין, נראה לי דאין כופיןא. והואיל ועשר שנים בעינן בארץ ישראל צריך שיהיו ראויין לפריה ורביה, לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שניהן חבושין בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. ונראה לי דלהכי אין נזקקין בזמן הזה לעש׳[ות] אפריה ורביה, וגם הראשונים לא הזקיקו, משום דסבירא להו דלא נאמר לא יבטל אלא בארץ ישראל. ועוד תניא (ב״ב ס ע״ב) מיום שחרב בית המקדש דין הוא שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים, אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בהב.
א. והרא״ש בפירקין סי׳ יב האריך לחלוק על סברא זו. והו״ד בטור סי׳ קנד ועי״ש שהביא לרמב״ן שהדברים אמורים במי שנכנס לא״י שנותנין לו עשר שנים מביאתו אבל מי שלא נכנס לא״י יוציא אחר עשר שנים.
ב. דברי רבינו הובאו באביאסף שהובא במרדכי הנ״ל ובהגמ״י פט״ו מהל׳ אישות הג׳ ד [והסכים עמו שם באביאסף ולא עוד אלא שפסק כרב דאין כופין וכנ״ל]. ומהגמ״י בד״מ סי׳ קנד אות יג. וכתב ע״ז הב״י בתשו׳ דיני כתובות סי׳ יד וז״ל: ועוד שההתנצלו׳ ההוא נראה שאינו התנצלו׳ שהרי חכמי התלמוד היו אחר חרבן הבית וכתבו שכופין על פריה ורביה ולא חשו לההיא דדין הוא שנגזור על עצמנו. ועוד דאפי׳ מי שאמר דין הוא שנגזור וכו׳ לא אמרה לקושטא דמילתא אלא דרך התאוננות דהא מסיים בה אלא הנח להם וכו׳ וכיון שלא גזרנו על עצמנו נשאר הדין במקומו. גם באהגר״א סי׳ א ס״ג כתב ע״ז ׳אבל לדינא כל אלו טענות דחויות הן דקיי״ל כשמואל׳.
אע״פ שאין ראיה לדבר – ראיה גמורה אינה דמשם אין ללמוד שיהא זקוק לגרש אשתו אפילו אם אי אפשר בלא גירושין ואדרבה ראוי ללמוד מכאן דאפי׳ את״ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכא דשהה עמה י׳ שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין ליבנות ממנה כמו שלבסוף זכה אברהם משרה.
ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפיכך וכו׳ – יש לפרש, דלאו לדורות קאמר, אלא אברהם עקור היה, ולא זכה בחוצה לארץ לבנים, דכתיבא לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול, וכשבא לארץ מקום שהובטח להיות לו זרעב, שהה עמה עשר שנים, וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר, לפיכך היה חולהג אין עולה להם מן המנין, ואין אומרים כיון שעמדו אחר כן ביחד אילמלא זוכין ליבנות מיד נפקדין, שהרי נשתהו עשר שנים, אלא עשר שנים כולן ראויין לפקידה בעינן, אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהה עשר שנים כופין אותו להוציאד. וכן כתב רש״י ז״ל בפירוש התורהה, מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו אעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל. וכתב הרב אב ב״ד ז״לו, והאידנא עבדי מעשה אפילו בחוצה לארץ, ורבוותא פסקו דאפילו בחוצה לארץ. ומשמע דמסתברא להו, דכי אמרי׳ אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץז, דמאי דעביד בחוצה לארץ לא סליק ליה. ומשמע נמי, מדכתיבח ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן כדאמרינן בסדר עולםט, חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים, ולאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען, ומכי חזר דהוה בר שבעין וחמש עד דנסיב הגר עשר שנים הוו, כדכתיבי ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם, ומסתברא נמי דאפילו בח״ל מפקינן. זה נוסח דברי הרב ז״ל. ולא הוצרך לכל זה, אלא י״ל, שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ, אין ישיבת ח״ל עולה לו מן המנין, שמא זכות של ארץ ישראל תעמוד לו, אבל לדרים בחוצה לארץ, ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו, לעולם לא יזכו ליבנות הימנה, וכופין אותו להוציאכ.
א. בראשית יב א ב.
ב. בכ״י א: וכשבא אברהם למקום שמובטח לו להיות לו זרע.
ג. בנדפס: ונשא הגר ומה ששהה מקודם אין עולה וכו׳. ובכי״א: ונשא הגר אין עולה וכו׳, וברשב״א כמו שהוא כאן.
ד. וכ״כ פירוש זה הרשב״א והריטב״א והמאירי, וכ״כ המ״מ בהל׳ אישות פט״ו הי״א בדעת הרמב״ם. ועיין בשלטי גבורים.
ה. בראשית טז ג. ועיין שם בפירושו של רבינו מש״כ על דברי רש״י ומה שמסיק שם.
ו. נראה שאין זה הר״א אב״ד בעל האשכול אלא הראב״ד ר׳ אברהם בן דוד בעל ההשגות, שכן הוא מובא במאירי בכינוי גדולי המפרשים שהוא הראב״ד, וכ״כ בתוס׳ חד מקמאי לעיל סב א בשם הראב״ד. וברשב״א כמו שהוא כאן. ועיין ברשב״א שהביא סיוע לפירוש זה מן הירושלמי.
ז. בכ״י ב נוסף כאן: דודאי.
ח. בראשית יב ד.
ט. עי׳ בפי׳ בעלי התוס׳ עה״ת בראשית שם.
י. שם טז טז.
כ. וכ״כ הרשב״א והמאירי בשם י״מ. וכ״כ הריטב״א בשם ר״י בשם רבו וכ״כ בנמוק״י. ועיין במ״מ אישות פט״ו הי״א שכ״כ בשם י״מ. וכ״כ רבינו בפירושו על התורה בראשית טז ג.
הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. לאו למימרא שאין עושין מעשה בחוצה לארץ דאף בחוצה לארץ כיון ששהא עמה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה, ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא, אלא משום דאברהם אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ כדכתיב לך לך מארצך, וכשעלה לארץ מקום הראוי לו ליבנות אף על פי ששהה שם קצת ימים ולא ילדה לא נשא את הגר עד ששה שם עשר שנים, דאלמא ישיבתו עמה חוצה לארץ לא עלו לחשבון העשר, דכולן ראוין לפקידה בעינן. ולפיכך היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך למדינת הים (כ״ה בתוספתא פ״ח) או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולין להן דכולן ראוין לפקידה בעינן. ורש״י ז״ל כן פירש בפירושי התורה (בראשית טז, ג) מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ והראב״ד פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ דזמן ישיבתו בחו״ל אין עולה לו, והא דאברהם הכי הוה [דאחר] שנדבר עמו בארץ בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם (פ״א) וכשחזר שנית לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומאותו זמן ועד שנשא הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכדבריו נראה בירושלמי (ה״ו) דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן ויש מפרשים (רמב״ן) דמי ששהה עם אשתו בחוץ לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו ואין כופין אותו להוציא עד שישהא עמה בארץ עשר שנים דשמא זכות הארץ תעמוד להם (עיין רמב״ן עה״ת (בראשית ט״ז, ג) ויש״ש סי׳ לב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען וכו׳ – ללמדך שאין ישיבת חוצ׳ לארץ עולה לו מן המנין פי׳ לאו למימרא שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לדרים בח״ל דא״כ בטלה תורת משנה זו וכל הסוגיא דעל׳ מבני בבל והא לא אפשר דתהוי כלה שמעתא לבני א״י ועוד דמצות פריה ורביה חובת הגוף שנוהגת בכ״מ ואם עון הארץ גזרה היאך נוהגת בח״ל אלא אין הדברים האלו אלא באברהם אבינו כדפרש״י ז״ל בפי׳ החומש לפי שאבר׳ אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ שלא נא׳ ואעשך לגוי גדול אלא בארץ ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעי׳ דנשמע מינה מאי דקתני סיפ׳ שאם היה א׳ מהם חולה או חבוש בבית האסורים שלא יעל׳ לו מן המנין ועי״ל כמו שכתב ר״י ז״ל שאם עלה שום אדם מחוצה לארץ לא״י שלא יעלה לו מה שדר בחוצה לארץ כלל ואפי׳ דר כמה שנים כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה ומונה משעת כניסתו לא״י עשרה שנים כשם שמנה אברהם אבינו אחר שנכנס לארץ וכ״כ בתוספת׳ מר׳ מהר״ם.
ללמדך שאין ישיבת ח״ל עולה כו׳ עיין פרש״י ור״ל כי בח״ל לא היה ראוי לבנים אלא זכותא דא״י שא״ל הקב״ה ואעשך לגוי גדול גו׳ אהניא ליה כדאמרינן פ״ק דר״ה למ״ד דאין שינוי מקום גורם אלא זכותא דא״י גורם והוא כוונת רש״י ג״כ בחומש ע״ש וסוגיא דהכא כמ״ד פ״ק דר״ה דזכות דא״י גורם דלמ״ד דשינוי מקום גורם מאי פריך מיצחק דאימא דאברהם נשתנה עקרותו ומזלו בשינוי מקום משא״כ יצחק שלא שינה מקומו אבל למ״ד דזכותא דא״י גורם פריך שפיר דע״כ לא אהני זכותא דא״י לבטל העקרות דאל״כ יצחק נמי היה לו זכותא דא״י ועקר היה והרא״ם הבין מדברי רש״י ז״ל בחומש כי הבטחת ואעשך לגוי גדול גו׳ הוא ענין ביטול עקורתו והאריך בדבר ליישב הא דפריך א״ה אברהם נמי עקר היה כו׳ ע״ש ואין מקום לקושייתו לפי דברינו לפי הסוגיא דפ״ק דר״ה:
אף על פי שאין ראיה לדבר לענין משך זמן זה, יש זכר לדבר, שנאמר: ״ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה״ (בראשית טז, ג), שאחרי עשר שנים שלא ילדה — נשא אשה אחרת. וללמדך אגב כך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, שהרי השנים שבהן אברהם ושרה חיו יחד קודם לכן, אינן נמנות להם. לפיכך, אם חלה הוא או שחלתה היא במשך הזמן, או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים בנפרד, שאינם יכולים לקיים פריה ורביה — אין עולין לו מן המנין.
Although there is no explicit proof for the matter that one must take another wife if he has not had children after ten years of marriage, there is an allusion to the matter, as the verse states: “And Sarai, Abram’s wife, took Hagar…after Abram had dwelled ten years in the land of Canaan, and gave her to Abram her husband to be his wife” (Genesis 16:3). Incidentally, this verse also comes to teach you that the years spent dwelling outside of Eretz Yisrael do not count as part of his tally. Consequently, if he was sick during this period or she was sick, or if one of the two of them was imprisoned in jail, it does not count as part of his tally.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְלֵילַף מִיִּצְחָק דִּכְתִיב {בראשית כ״ה:כ׳} וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וְגוֹ׳ וּכְתִיב {בראשית כ״ה:כ״ו} וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם א״לאֲמַר לֵיהּ יִצְחָק עָקוּר הָיָה.

Rava said to Rav Naḥman: Let us derive from Isaac that one may wait a longer period of time, as it is written: “And Isaac was forty years old when he took Rebekah…to be his wife” (Genesis 25:20), and it is written with regard to the birth of Jacob and Esau: “And Isaac was sixty years old when she bore them” (Genesis 25:26). This indicates that one may wait twenty years. Rav Naḥman said to him: Isaac knew that he was infertile, and therefore there was no reason for him to marry another woman, as Rebekah was not the cause of their infertility.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולילף מיצחק – ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת.
עקור היה – ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה.
ולילף מיצחק – ואם תאמר יצחק נמי לא שהה יותר מי׳ לפי מה שפי׳ שלא היתה רבקה אלא בת ג׳ כשנשאה ועד שהיתה בת י״ב לא היתה ראויה להוליד ויש לומר דמדרשים חלוקין כדפרישי׳ לעיל ועוד דמוכח בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט:) שדורות הראשונים היו ראויין להוליד הרבה קודם הזמן הזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומ״ש ולילף מיצחק כו׳ כתבו התוס׳ וא״ת יצחק נמי לא שהה יותר לפי מה שפירש שלא היתה רבקה רק בת שלש כו׳ וי״ל דמדרשות חלוקות כו׳ עכ״ל ע״ש והרא״ם כתב על קושית התוס׳ דהמ״ל הכי דיצחק נמי לא שהה רק י׳ שנים אלא דעדיפא קמשני דאפי׳ היתה ראוי׳ להריון כו׳ עכ״ל ועוד כתב בפ׳ תולדות גבי ויצחק בן מ׳ שנה גו׳ שכתב רש״י עשר שנים עד שנעשית בת י״ג כו׳ וי׳ שנים צפה להמתין כמו שעשה אביו לשרה כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה ושפחה לא רצה כו׳ עכ״ל ופי׳ הרא״ם דבריו י׳ שנים צפה כו׳ כלומר וליכא למילף מיצחק לשהיית כ׳ שנים והא דשני בגמרא שאני יצחק כו׳ עדיפא קא משני כו׳ ושפחה לא רצה לישא כו׳ פי׳ וכ״ת בשלמא כו׳ עכ״ל ע״ש באורך ואין זה מחוור דאין זה דרכו של רש״י להקשות קושית התלמוד ולתרץ בע״א ויותר דחוק במקום דתלמודא עדיפא קמשני כמ״ש הרא״ם גופיה ולולי דברי התוס׳ היה נ״ל לומר דסוגיא דהכא אזלא אפי׳ לברייתא דסדר עולם ופריך שפיר ולילף מיצחק שאע״פ ששהה עשר שנים כמו אברהם ולא נשא אשה אחרת אלא שהוצרך להתפלל ומשני דעקר היה וליכא למילף מיניה והדברים ברורים לפרש״י בחומש דהא ודאי לא תקשי ליה דנילף מיצחק דהא מסקינן הכא דעקר היה ומאברהם נמי לא הוה ילפינן אי לאו מיתורא דקרא כדמסיק אלא דקשיא ליה יצחק גופיה דעקר היה כמו אברהם אפילו בלא יתורא דקרא ה״ל למילף מאברהם ואחר ששהה עשר שנים היה לו לישא אחרת ולא להתפלל נוכח אשתו ומתרץ דשפחה לא רצה כו׳ ולקושית התלמוד נמי ה״מ התלמוד לשנויי הכי דאין לנו ללמוד מיצחק משום דא״א לו לישא אחרת אלא דהאמת משני כדמסיק דאין ללמוד מיצחק ולא מאברהם משום דעקורים היו אי לאו מיתורא דקרא כדמסיק אבל יצחק דהיה ג״כ עקר כמו אביו ה״ל ללמוד ממנו אי לאו משום דשפחה לא רצה כו׳ ודו״ק:
אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולילף [ונלמד] מיצחק שיעור זמן שהוא גדול יותר, דכתיב [שנאמר]: ״ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה״ (שם כה, כ), וכתיב [ונאמר]: ״ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם״ (שם כו), משמע שיכול לשהות עשרים שנה! אמר ליה [לו]: יצחק אבינו ידע כי עקור (עקר) היה, וכיון שהדבר אינו תלוי בה לא היתה לו סיבה לשאת אשה אחרת.
Rava said to Rav Naḥman: Let us derive from Isaac that one may wait a longer period of time, as it is written: “And Isaac was forty years old when he took Rebekah…to be his wife” (Genesis 25:20), and it is written with regard to the birth of Jacob and Esau: “And Isaac was sixty years old when she bore them” (Genesis 25:26). This indicates that one may wait twenty years. Rav Naḥman said to him: Isaac knew that he was infertile, and therefore there was no reason for him to marry another woman, as Rebekah was not the cause of their infertility.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״האִי הָכִי אַבְרָהָם נָמֵי עָקוּר הָיָה הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לכדר׳לְכִדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דא״רדְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל כְּדֵי לְיַיחֵס בָּהֶן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב.

The Gemara responds: If so, Abraham also should not have married another woman, as he was also infertile. Rather, the tanna requires that verse that states when Jacob and Esau were born for that which Rabbi Ḥiyya bar Abba taught. This is because Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Why were Ishmael’s years counted in the Torah, as they do not appear to be relevant to its narrative? In order to determine through them the years of Jacob, i.e., Jacob’s age at the time that various events took place, as explained in tractate Megilla (17a). The verse concerning Jacob’s birth was not meant to allude to a halakha about remaining married before having children, but to make it possible to determine Jacob’s age by relating it to the age of Ishmael.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אברהם נמי עקור היה – כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה.
ההוא מיבעי ליה כו׳ – כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו׳ אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע״ג דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים.
לייחס בהן – לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם.
אי הכי אברהם נמי עקור היה – כדאמר לקמן אברהם ושרה טומטמים היו ואע״פ שמסתמא כבר נקרע כשנשא שרה הכא אליבא דרבי יהודה פריך דאמרינן בהערל (לקמן פא.) טומטום שנקרע אין מוליד ועוד דאפי׳ לרבנן נמי דפליגי עליה לא שכיח שיוליד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למה נמנו שנותיו של ישמעאל כו׳ יבואר פ״ק דמגילה:
ושואלים: אי הכי [אם כך], הלא אברהם נמי [גם כן] עקור היה כפי שאנחנו יודעים ממדרשים אחרים! אלא, הכתוב ההוא המתייחס לזמן שנולדו יעקב ועשו מיבעי ליה [נצרך לו] לא ללמדנו ענין הזמן שממתין אדם עד שתלד אשתו, אלא לכ מו שאמר ר׳ חייא בר אבא. שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל שאינו מענין סיפור התורה — כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב. כפי שמבואר אפשר ללמוד את מהלך חייו של יעקב מתוך המאורעות הקשורים בחיי ישמעאל, ולשם מנין השנים נחוץ גם הפסוק המספר מתי נולד יעקב. ואילו מן הכתוב באברהם למדים את הזמן של עשר שנים שממתינים בשביל ילדים.
The Gemara responds: If so, Abraham also should not have married another woman, as he was also infertile. Rather, the tanna requires that verse that states when Jacob and Esau were born for that which Rabbi Ḥiyya bar Abba taught. This is because Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Why were Ishmael’s years counted in the Torah, as they do not appear to be relevant to its narrative? In order to determine through them the years of Jacob, i.e., Jacob’s age at the time that various events took place, as explained in tractate Megilla (17a). The verse concerning Jacob’s birth was not meant to allude to a halakha about remaining married before having children, but to make it possible to determine Jacob’s age by relating it to the age of Ishmael.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַבִּי יִצְחָק יִצְחָק אָבִינוּ עָקוּר הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית כ״ה:כ״א} וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ עַל אִשְׁתּוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְנוֹכַח מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם עֲקוּרִים הָיוּ א״האִי הָכִי וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיֵּעָתֵר לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע.

Rabbi Yitzḥak said: Isaac our father was infertile, as it is stated: “And Isaac entreated the Lord concerning [lenokhaḥ] his wife because she was barren” (Genesis 25:21). It is not stated that he entreated the Lord for [al] his wife, but lenokhaḥ, which can mean opposite, against, or corresponding to; this teaches that they were both infertile. The Gemara asks: If so, why does the verse continue: “And the Lord let Himself be entreated of him”? The verse should say: And the Lord let Himself be entreated of them. The Gemara answers that their prayers were answered due to Isaac, because the prayer of a righteous individual who is the son of a righteous individual is not similar to the prayer of a righteous individual who is the son of a wicked individual, and Rebekah’s father was the wicked Laban.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויעתר להם מיבעי ליה – בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה.
לפי שאינו דומה – תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על אשתו לא נאמר אלא לנוכח כו׳ ופרש״י בחומש זה עומד בזוית זו כו׳ ע״ש ועיין על כוונת פירושו בדברי הרא״ם באורך אמנם יש לדקדק כאן לפי מאי דס״ד מעיקרא דיצחק לא היה עקר ולנוכח אשתו פי׳ על אשתו אמאי לא היתה רבקה מתפללת על עצמה ואין לומר דאה״נ שגם היא היתה מתפללת על עצמה א״כ תקשי ליה למאי דס״ד מעיקרא נמי לו להם מבעי ליה והנראה כי הוא מבואר שתפלת חבירו של אדם יותר מקובלת להיות האדם נהנה בה מבתפלת עצמו כמ״ש אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורין ומזה הטעם אמרה רחל ליעקב הבה לי בנים וכן שרה אמרה לאברהם חמסי עליך על שלא היה מתפלל עליה להיות תפלת אחר יותר מקובל מתפלת עצמה ולזה כדס״ד מעיקרא שרבקה עקרה היתה אבל יצחק לא היה עקר הוה ניחא שהוא היה מתפלל עליה מטעם שאמרנו ואמר שהוא היה מתפלל לנוכח אשתו דהיינו על אשתו ובשבילה וע״כ קאמר ויעתר לו כמו שהוא היה מתפלל עליה אבל השתא דקאמר רבי יצחק דלנוכח אשתו פירושו היינו בשוה לה כמו שהיא היתה עקרה גם הוא היה עקר ולנוכח היינו כמו בשוה לה דהיינו ששניהם היו מתפללים כפרש״י בשמעתין ולא כמו שהבין הרא״ם דלנוכח היינו לנוכח המקומי ומה שפרש״י בחומש זה עומד בזוית כו׳ לא כיון על נוכח המקומי אלא שבא לומר ששניהם היו מתפללים כדרך שמצינו במתפללים לעמוד בזויות כמ״ש ברבי עקיבא כשהיה עומד ומתפלל בזויות זה מצאוהו בזויות אחר והטעם שלא יטרידהו למתפלל דבר מהצדדים ולהכי פריך שפיר דאם שניהם היו עקורים וכ״א היה מתפלל על חבירו שכן מקובלת יותר להם מבעי ליה וק״ל:
ומ״ש אינו דומה תפלת צדיק בן וכו׳ אע״ג דבפ״ק דברכות בעי למימר דיש צדיק וטוב לו כגון צדיק בן צדיק ויש צדיק ורע לו צדיק בן רשע ואדחייא לה התם מדכתיב לא יומתו אבות גו׳ מ״מ לענין שתהא התפלה מקובלת יותר לבטל גזירת העקרות קיימא הך סברא כדאמר הכא אינו דומה כו׳ ודו״ק:
אמר ר׳ יצחק: יצחק אבינו עקור (עקר) היה, שנאמר: ״ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו״ (שם כא) — ״על אשתו״ לא נאמר, משום שלא רק היא היתה עקרה, אלא ״לנכח״ (ממול, כנגד ובמקביל) — מלמד ששניהם עקורים (עקרים) היו. ושואלים: אי הכי [אם כך] מדוע נאמר ״ויעתר לו״? ״ויעתר להם״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: ההיעתרות היתה תלויה בו, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כיצחק בן אברהם, לתפלת צדיק בן רשע כרבקה בת לבן.
Rabbi Yitzḥak said: Isaac our father was infertile, as it is stated: “And Isaac entreated the Lord concerning [lenokhaḥ] his wife because she was barren” (Genesis 25:21). It is not stated that he entreated the Lord for [al] his wife, but lenokhaḥ, which can mean opposite, against, or corresponding to; this teaches that they were both infertile. The Gemara asks: If so, why does the verse continue: “And the Lord let Himself be entreated of him”? The verse should say: And the Lord let Himself be entreated of them. The Gemara answers that their prayers were answered due to Isaac, because the prayer of a righteous individual who is the son of a righteous individual is not similar to the prayer of a righteous individual who is the son of a wicked individual, and Rebekah’s father was the wicked Laban.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק מִפְּנֵי מָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ עֲקוּרִים מפני שהקב״ה מתאוה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּעֶתֶר מָה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ הַתְּבוּאָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כָּךְ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת אָמַר רַבִּי אַמֵּי אַבְרָהָם וְשָׂרָה טוּמְטְמִין הָיוּ שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו נ״א:א׳} הַבִּיטוּ אֶל צוּר

Rabbi Yitzḥak said: For what reason were our forefathers initially infertile? Because the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous, and He therefore wanted them to pray for children. Similarly, Rabbi Yitzḥak said: Why are the prayers of the righteous compared to a pitchfork [eter], as in the verse: “And He let Himself be entreated [vaye’ater]”? This indicates that just as this pitchfork turns over produce from one place to another, so the prayer of the righteous turns over the attributes of the Holy One, Blessed be He, from the attribute of rage to the attribute of mercy. Rabbi Ami said: Abraham and Sarah were originally tumtumin, people whose sexual organs are concealed and not functional, as it is stated: “Look to the rock
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך עתר
עתרא(סוכה יד.) הואיל וראויות להפכן בעתר (בראשית רבה סד) ויעתר יצחק ריש לקיש אמר שהפך הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דהפוך אדרא (יבמות סד.) מפני מה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר לומר לך מה עתר מהפך וכו׳:
א. [שויפיל.]
עתר – פל״א בלעז.
מה עתר זה מהפך את התבואה – פ״ה עתר פילא. ולא נהירא דאמרי׳ שהמהפכת הקש מעל התבואה וא״כ הוי פורקא ורחת היינו פיל״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויעתר אר״י למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר כו׳ ונראה הדמיון כי כמו שהעתר מהפך התבואה להבדיל המדה הרעה שהוא המוץ שבה ממדה טובה שבה כך תפלתן של צדיקים מהפכת להבדיל מדת הדין ממדת הרחמים ונזכר זה גבי יצחק טפי מבשאר אבות לפי שהיתה מדתו מדת הדין כמ״ש פחד יצחק וישבע יעקב בפחד אביו גו׳ כידוע לחכמים ואע״פ כן בתפלתו הפך מדת הדין למדת הרחמים לשנות בהם טבע העקרות וכ״ה בב״ר ר״ל שהפך את הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דאפיך אדרא וק״ל:
טומטמין היו שנאמר הביטו אל צור גו׳ וכתיב הביטו אל אברהם גו׳ שהפסוק השני הוא פירושו של ראשון כפרש״י בספר ישעיה ע״ש ומסיים בהני קראי כי אחד גו׳ ר״ל דלפי תולדתו וטבעו היה לו עם אשתו להיות יחידים אבל קראתיו בשינוי שם אברהם ושרה ואברכהו לשנות מזלו וארבהו בפ״ו וק״ל:
אמר ר׳ יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים בתחילה — מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, ורצה שירבו בתפילה לפניו על בנים. ואגב אותו ענין אמר ר׳ יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר (רחת), כפי שנאמר ״ויעתר״ — ללמדנו: מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות. אמר ר׳ אמי: אברהם ושרה טומטמין היו מתחילה, שלא היו להם אפילו אברי מין ראויים, שנאמר: ״הביטו אל צור
Rabbi Yitzḥak said: For what reason were our forefathers initially infertile? Because the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous, and He therefore wanted them to pray for children. Similarly, Rabbi Yitzḥak said: Why are the prayers of the righteous compared to a pitchfork [eter], as in the verse: “And He let Himself be entreated [vaye’ater]”? This indicates that just as this pitchfork turns over produce from one place to another, so the prayer of the righteous turns over the attributes of the Holy One, Blessed be He, from the attribute of rage to the attribute of mercy. Rabbi Ami said: Abraham and Sarah were originally tumtumin, people whose sexual organs are concealed and not functional, as it is stated: “Look to the rock
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות סד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות סד., עין משפט נר מצוה יבמות סד., רי"ף יבמות סד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות סד., רש"י יבמות סד., ראב"ן יבמות סד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות סד., תוספות ישנים יבמות סד., ההשלמה יבמות סד., פסקי רי"ד יבמות סד., רמב"ן יבמות סד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות סד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות סד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות סד. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות סד., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות סד., מהרש"א חידושי הלכות יבמות סד., מהרש"א חידושי אגדות יבמות סד., פירוש הרב שטיינזלץ יבמות סד., אסופת מאמרים יבמות סד.

Yevamot 64a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 64a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 64a, Rif by Bavli Yevamot 64a, Collected from HeArukh Yevamot 64a, Rashi Yevamot 64a, Raavan Yevamot 64a, Tosafot Yevamot 64a, Tosefot Yeshanim Yevamot 64a, HaHashlamah Yevamot 64a, Piskei Rid Yevamot 64a, Ramban Yevamot 64a, Rashba Yevamot 64a, Meiri Yevamot 64a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 64a, Ritva Yevamot 64a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 64a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 64a, Maharsha Chidushei Aggadot Yevamot 64a, Steinsaltz Commentary Yevamot 64a, Collected Articles Yevamot 64a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144