שירי מחצלאות שבלו מותר לטלטלן בשבת כשם שמחצלת עצמה היתה ראויה לכסות בה עפר כך השירים ראויים לכך גם כן ולכיוצא באלו ויש שואלין בזו מה הוצרך לכעין מלאכתו ראשונה והלא דיו כשיהא ראוי לשום מלאכה כלל שהרי אין אנו צריכים לכעין מלאכתן ויש מתרצים שכל שראויים לכעין מלאכתן מותר לטלטלם כדין כלים שלמים אבל אם אין עושין כעין מלאכתם אע״פ שעושין כעין מלאכה אין ניטלין אלא לצורך אותו ענין שהם ראויים לו עכשיו ואין הדברים נראין אבל יש שמתרצים שמאחר שהמחצלת קודם שנעשה לא היו חלקיו עומדים אלא לשריפה הייתי סבור שאף כשנתפרמו יהיו חוזרות לקדמותן בא ולמד שמאחר שראויים לכעין מלאכתם דינם כדין המחצלאות עצמם ומ״מ אני אומר שלא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר שראויים הם שבריה אף לכעין מלאכתן והוא הדין אם היו ראויות לשאר דברים:

שירי פרוזמיות ר״ל טליתות ושאר בגדים אם אין בהם שלש על שלש אסור לטלטלן שהרי אין ראויים לא לעניים ולא לעשירים ולשון פרוזמיות הוא ענין טליתות וכמו שאמרו במסכת סכה רמא תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה ר״ל שתלה ציצית בטלית של אשתו ויש לתמוה אף בפחות משלש מאיזה טעם נאסרו והלא ראויות לקנוח ויראה שכל פחות מכן אדם זורקו לאשפה כמו שהתבאר בפרק שני בשמועת פתילת הבגד שאם לא תלאה במגוד ולא הניחו אחורי הדלת אסור שהן כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות פי החבית ומ״מ גדולי המפרשים פרשוה כאן דוקא בבלאות טלית של מצוה שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהם ולא להשתמש בהם תשמיש המגונה אלא שהוא זורקם ובלים מאליהם אבל שירי בגדים אחרים מותר הואיל וראויים לקנוח ולא גרעי מחרס קטנה שהתרנוה מתוך שראויה לקנח בה את הטיט ואיני רואה צרך בכך שכל שהוא פחות משלש אצבעות ארך ורחב אף לקנוח אינו ראוי:

כבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו והתנור גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין אע״פ שאי אפשר לו לאפות לחם בהיסק זה ותנור זה בימיהם היה עשוי כעין קדירות גדולות שלנו ומושיבן בארץ ומדביק טיט סביבותיו שיהא מחזיק יפה את חמו ויהא הבל שלו מתקיים ומ״מ אע״פ שאינו מחובר בארץ אפי׳ היה תלוי בצואר גמל הרי זה טמא משום תנור ואע״פ שכתוב יותץ ואין נתיצה אלא במחובר או קרוב למחובר כגון שנוגע בארץ וכל שהוא רחוק מן הארץ אינו קרוב למחובר מ״מ כפל הכתוב וטמאים יהיו לכם מ״מ מעתה תנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות ר״ל בתוכם ובאוירם ונתן אבן חוצצת בין דופן הבור לדופן התנור מכל צדדיו כדי שיהו אותם האבנים דוחקות אותו ומעמידות אותו באויר שלא יפול התנור בקרקעית הבור אע״פ שאינו ניסוק אלא מתוכו כשאר תנורים טמא ואע״פ שהוא עומד באויר ואין הלכה כר׳ יהודה שהיה אומר אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא כלומר שאם היו דפני התנור קרובים לדפני הבור עד שלא הוצרך להעמדתו באותו אויר אלא אבנים דקות ואין אויר ניכר בין דפני הבור לדפני התנור שיעכב היסק הנעשה בקרקע הבור להחם את התנור שהרי אויר שביניהם קצר ואין החום יוצא דרך שם אלא שמתפשט בתוך התנור ונמצאו דפני הבור מועילות להחזיק חום קרקע התנור ולהכניסו לתנור שנמצא ניסוק מלמעלה בהיסק שלמטה הרי זה טמא שזהו תנור שאע״פ שהוא עומד באויר מ״מ הרי הוא כאלו היה סמוך לקרקעית הבור וכן הדין אם היה התנור קצר מלמטה ורחב מלמעלה עד שאין התנור עומד באוירו ואינו נופל לתוכו או שהיה הבור רחב מלמטה וקצר מלמעלה אבל אם היה שם אויר גדול הרי אין דפני הבור מועילות לו ואין כאן היסק שאם יתלה העצים באוירו אינו מחזיק חמו מחמת אויר שבין שוליו לבור אלו הן דברי ר׳ יהודה ואין הלכה כן אלא כל שהוא ניסוק מ״מ אף לאפיית סופגנין באיזה צד טמא ואף ר׳ יהודה לא אמרה אלא בהיסק ראשון העושהו כלי אבל כל שהוסק היסק ראשון כדינו במחובר לקרקע או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי ובסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ונטמא לשם טמא מדין תנור אלא שהלכה כחכמים ואף בהיסק ראשון כן:

המשנה החמשית האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת אמר הר״ם פי׳ קירויה הוא כלי חרסי ששואבין בו מים ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לתחתית המעיין טפיח קומקום קטן והטעם שבעבורו לא התירו לשאוב בשבת כשאינו מתוקן גזירה שמא יחתוך ממנו בידו בשבת ויתקנהו לשאוב:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק החמשי והוא שאמר האבן שבקירויה פי׳ קירויה דלעת יבשה חלולה שממלאין בה מים לתוך הבור בחבל ארוך ומתוך קלותה צפה על פני המים ואינה שואבת יפה ונותנין בה אבן להכבידה ואמר שאם ממלאין הימנה ואין האבן נופלת ר״ל שתהא מהודקת יפה הרי היא כגוף הכלי וממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה שהאבן דינה כשאר אבנים ואסור לטלטל את הקירויה אגבה ואף לאחר שנפלה האבן אסור לטלטל הקירויה שהרי נעשית בסיס לאבן ואע״פ שהאבן בא בשביל הקירויה ולא הקירויה בשביל האבן אדרבה הואיל ואינה מהודקת לשם אף הוא מניחה עליה להשתמר שם שתהא מזומנת לה כל זמן שירצה לשאוב וכן הלכה:

שברי תנור ישן שכבר הוסק וחרסיו קשים הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר ובלבד שיהו עושי׳ כעין איזו מלאכה כגון לכסות פי החבית וכיוצא בה ואע״פ שאינו ראוי לכעין מלאכתו לאפות שכבר פסקנו שהלכה כר׳ מאיר ומ״מ לדעת הפוסקים כר׳ יהודה אסור ואפי׳ עושין מעשה טפקא והוא הקרוי במקום אחר בוביא ובלעז לינ״א שאין זה מעין מלאכתו שהרי תנור הסקו מבפנים ותשמישו מעומד ר״ל שהפת שבו דבוקה בדפני התנור ועומדת והבוביא הסיקה מבחוץ ואין תשמישה מעומד אלא מוטלת על הבוביא בשטח:

כסוי של תנור העשוי לינתן על פיו למעלה שלא תצא הבלה אע״פ שאין בו בית יד ליאחז בו מטלטלין אותו וכתבו גדולי המפרשים שתנור זה אינו מחובר אלא מיטלטל היה בעודו שלם ומתוך כך שבריו ניטלין וכסויו אינו צריך בית יד שלא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי אלא בכלים המחוברים לקרקע או מכל דבר שהוא תוספת או תשמיש למחובר כגון נגר הנגרר או פקק החלון וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל ומעשה שהוזכר בפרקים שעברו בשריתא דבי ר׳ פדת ואסיתא דבי מר שמואל וכל כיוצא בהן משמשי מחובר הם וגוזרין בהם משום כסויי קרקעות והדומים להם אבל כל שהוא משמש את התלוש אינו צריך לא בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתקן ושמא תאמר ואף תקון היאך הוא צריך והרי שברי עריבה דיינו שיהו ראויים לכסוי חבית ומי תקנם לכך בשבת בזו הואיל ובא מכלי גדול כבר הוכן אגב אביו ומ״מ תנור חדש אינו כלי ושבריו אסורים בטלטול ואנו מפרשים אותה אף בשחברוהו בקרקע ומפרשים ותברינהו בארעא האמור למטה בחביות הטמונות כמו שיתבאר למטה: