הא דתנן וב״ה מתירין להוציא את הקטן ואת הלולב ואת ס״ת – כ׳ ר״ח^א ז״ל נקטי׳ קטן למולו ולולב למצותו וס״ת לקרות בו, ומשמע משום הכי אמרי׳ בהו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל שלא לשם מצוה ל״א מתוך. ואין צורך לכך אלא אפי׳ גדול התירו. דהא ילתא שרי לה ר״נ למינפק באלונקיה (ביצה כ״ה:) שכל שהוא לצורך אדם ולהנאתו מותר. ובירושל׳ אמרי׳ התם בביצה^ב הא גדול אסור ר׳ שמואל בריה דר׳ יוסי בר בון אמר אפי׳ גדול מותר ולידה מילה תנינן קטן בא להודיעך כחן של ב״ש עד היכן היו מחמירין. ואמרי׳ נמי התם^ג מטלטלין האסתניסים¹. ומיהו שלא לצורך כלל כגון מי שאין דרכן בכך ואינו אסתניס² אסור אבל אין חייבין עליהם, דמ״מ כיון שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך³. והא דאמרי׳ בפ״ק דביצה^ד אלא מעתה הוציא את האבנים לב״ה ה״נ דלא מחייב, היינו אבנים לבנין שלא לצורך היום כלל, דבהא ל״א מתוך ומילקא נמי לקי בכל כה״ג. וראי׳ לדבר מהא דאמרי׳ בפסחים^ה האופה מי״ט לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה, ואפי׳ רבה לא אמר אינו לוקה אלא משום דאמרי׳ הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה אבל אי לא״ה לוקה ול״א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ובפרק במה מדליקין^ו נמי אמרי׳ אין שורפין קדשים בי״ט דלא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה די״ט, ואמאי לימא מתוך, אלא ש״מ שלא לכל דבר אמרו ב״ה מתוך אלא לדבר מצוה וצורך היום. ובפ״ק דכתובות^ז אמרי׳ מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דהיינו בעילה, אלא מעתה מותר להניח את המוגמר בי״ט מתוך וכו׳ ופריק עליך אמר קרא לכל נפש וכו׳. ומשמע מינה שאין אומרים מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש, כלומר מתוך מלאכת אכילה שהיא צורך כל נפש הותרה נמי כל מלאכת הנאה שהוא צורך כל נפש, וה״ה לכל מה שמשתמש בו אדם ביומו, דהא ס״ת לקרות בו לאו משום הנאה הוא אלא שתשמישו הרגיל ליומו מותר לו, ול״ד למילה שלא בזמנה דמצוה גרידא היא ולא מתהני בעשייתה כלל מחמת גופה, ומיהו מילה בזמנה צורך היום מיקרי.⁠^ח ומש״ה מוציאין קטן כשם שמשלחים כלי להשתמש בו בי״ט,⁠^ט וכן לולב לצאת בו, דאלת״ה הויא לה הוצאה מכשירי מצוה ומכשירי מצוה אין דוחין י״ט.⁠^י ומיהו קשיא מההיא דאמרי׳ פ״ק דביצה^כ השוחט עולת נדבה בי״ט לוקה ואמרי׳ עלה דאמר לך מני ב״ש היא דסברי ל״א מתוך שהותרה וכו׳. אלמא לב״ה אמרי׳ מתוך אע״פ שאין צורך היום. וי״ל דההוא נמי צורך היום הוא שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.⁠^ל ול״נ דהתם מתוך שהותרה לצורך גבוה בעולת ראי׳ ובשלמי חגיגה דאינון צורך⁴ היום לגבוה, הותרה נמי שלא לצורך גבוה⁵ דהינו עולת נדבה דהיא הנאה דהדיוט,⁠^מ ומיהו אפי׳ לב״ה אסור אלא שאין לוקין עליו.⁠^נ ותו ק״ל הא דאמרי׳ פ״ק דפסחים^ס גבי ביעור חמץ של שריפה וש״מ ל״א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וי״ל כל חובת היום בדבר שהוא צורך היום קצת, אלא שאינו לאכילה דומיא דאוכל נפש שהוא צורך וחובה ליום, ולא מיחייב בי״ט אלא בדבר שהוא צורך מחר כגון אופה מי״ט לחול ומילה שלא בזמנה. וק׳ מההיא^ע דתנן המבשל גיד הנשה בי״ט ואוכלו לוקה חמש ולא לקי משום מבשל בי״ט דמשום דאמרי׳ מתוך וכו׳ ואע״פ שאינו צורך היום כלל ואיסורא נמי איכא. ואיכא למימר שאני התם שראוי הוא לאכילה והרי נהנה ממנו בי״ט ואכלו, ואע״פ שהוא אסור אמרי׳ ביה מתוך,⁠^פ אבל לא בשאר דברים שאינן צריכים. נמצאת אומר כמה מחלוקות בדבר,⁠^צ הוצאה שהוא לצורך היום ולהנאת אדם כגון טלטול האסטניסים והקטנים מותר,⁠^ק אבל בכסא אסור מפני שנראה כרוצה להוליכו למקום רחוק, ואם היו רבים צריכים לו מותר.⁠^ר וכן הוצאת כלים הצריכין לו לצורך היום מותרת, והוצאת כלים שאינן צריכין לו כגון מפתח אסור, כדאמרי׳ בירושל׳^ש תני ולא את המפתח וב״ה מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא, והא רבי אבוהו הוה יתיב ומתני ומפתח הפלמטירין בידיה פלפלין הו״ל בגוויה, וזה הירושל׳ כתבו ר״ח^ת ז״ל. ואע״פ שמשלחין תפלין בי״ט^א מפני שאפשר שיהיו צריכין היום לאותו שנשתלחו לו להתלמד בהלכות עשייתן, והו״ל כס״ת וכל המשתלחין בי״ט כלים תפורין ושאינן תפורין משום דחזו לבו ביום ושמא יצטרך להם היא. והוצאת לולב וס״ת עצמו כיון שהוא מצוה וצורך היום דבעי׳ לה׳ ולכם מותרת, אבל שחיטת עולת נדבה אע״פ שהיא מצוה אסורה. ומיהו אין לוקין עליו דאמר׳ מתוך. אבל הוצא׳ אבנים לבנין לוקה, וכן אופה מי״ט לחול, אלא דקיי״ל כרבה דאמר הואיל, וכן בזורע וכיוצא בהן מוחק וכותב ומלאכות שאינן נעשות לאוכל נפש אצ״ל דלוקה עליהן. וכן בדבר שאינו נהנה בגופה של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך ל״א ביה מתוך, כדאמרי׳ במכבה את הנר מפני דבר אחר⁶ בפ״ב דביצה,⁠^ב וכן מכשירי מילה בזמנה ולולב ושופר כולן אסורין ול״א בהו מתוך. וק״ל דהא גבי שבת קרי הוצאת קטן למולו מכשירי מילה וא״כ בי״ט ליתסרו. ועוד מוליכין בהמה אצל טבח ליתסר, ואנן אפי׳ לב״ש קאמרי׳ דמותר מן התורה בפ״ק דביצה.⁠^ג ול״ק דגבי אוכל נפש הולכת הדבר הנאכל, אוכל נפש עצמו הוא דכתיב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם וכן⁷ הדבר הצריך⁸ מותר לב״ה מדין מתוך, אבל בשבת דמילה עצמה דוחה היא⁹ הוצאת קטן וכל שאפשר לעשותה מע״ש אסור. ומכאן אתה למד דל״א באוכל נפש עצמו אפשר לעשותו אסור אלא במכשירין לר״י, וה״נ מוכח במסכת מגילה.⁠^ד

הא דאמרי׳ אבל של תמרה אסור וכן אמר ר״א – אומר רבינו הגדול^א ז״ל האידנא דקיי״ל כר״ש שרי כבוד הבית דדבר שאין מתכוין הוא והו״ל כלהו מכבדות דבר שמלאכתו להיתר. שהוא סבור שעל הרבוץ והכבוד נאמר כן בפרק המצניע,⁠^ב וכ״כ ר״ח ז״ל^ג וכ״ד בעל הלכות ראשונות ז״ל.⁠^ד ונראה מדבריו של בעל הלכות ז״ל שגירסתו מוחלפת שכך כתב ר׳ אלעזר אמר אף של תמרה, סבר לה כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אלמא כי לא מכוין כניש תמרא ברככא דהוצי ע״כ. וזו הגירסא יותר מחוורת, דלמאן דגריס אימא וכן אמר ר״א, קשי׳ אמאי דחיק נפשיה לחלופא, לימא ר״א כר״ש ס״ל ומתוקם אליבא דהלכתא.⁠^ה ואי ק״ל הא דאמרי׳ ר״פ מפנין^ו אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו. וכ׳ במקצת נוסחי פי׳ ובהלכות רבינו הגדול ז״ל דילמא אתי לאשוויי גומות ומתני׳ דהתם ר״ש היא אלמא לד״ה אסור. הא בורכא, דהתם לאו במכבד עסקי׳ אלא בגומר אותו בלא כבוד, ואעפ״כ אסור משום שמא יראה שם גומות וישוה אותם לדעת, לפי שלא ראה אותם עד עכשיו ודרך מכבדי אוצר בכך, לפי שנעשה כולו גומות גומות ועשויות למלאות מפני האורחים.⁠^ז

ונשאלה שאלה לרבינו הגדול ז״ל^ח זה שאמרו בי״ט^ט אף הוא אומר ג׳ דברים להקל מכבדין בין המטות אם כבוד זה הוא שמכבדין את הבית במכבדות וחכמים אוסרין וכן הלכה, א״כ קשה מה שנפסק בהל׳ שבת בענין מכבדות של תמרה שמותר לכבד בהן דקיי״ל הלכה כר״ש ואם בי״ט אסור בשבת לא כ״ש. תשובה, זה המשנה שנאמרה בה וחכמים אוסרין איכא למימר מאן חכמים ר״י הוא כדאתמר, והשתא דס״ל כר״ש כולהו שריין, ודבר שאין מתכוין מותר אלו דברי רבינו ז״ל. וכן שיטת המשנה דסיפא^י גבי קרוד וקרצוף קתני וחכ״א אליבא דר״י דוק ותשכח. ורש״י^כ ז״ל חולק ואומר דבכל כבוד מודה ר״ש דאסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא, וקבלת הגאונים ז״ל תכריע. ועוד שהדעת נוטה כן לפי שאנו רואין שאין בכל כבוד השואת גומות ולא ברובם, והאמת יורה דרכו.

[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 7]

הא דאמרי׳ בחספא דשרי ברה״ר משום דחזי לדידי – אע״ג דליכא עליה תורת כלי, וגרע ודאי מכיסוי הכלים שיש להם נמי בית אחיזה דאסירי עד שיהא עליהן תורת כלי,⁠^א ה״ט דמילתא, משום דכיון דהוו כלים והוכנו למלאכתן עדיין הכנתן ותורתן עליהן כל זמן שראוים למלאכה, אבל אבנים וכל שלא היה כלי כגון צרורות שבחצר אסור לטלטלן שלא הוכנו מעולם.⁠^ב וקרומיות של מחצלת^ג נמי הוא הדין והוא הטעם, דכיון דמכלים אתו וחזו לתשמיש הלכך מותר לטלטלן. ומיהו אם היו קרומיות מבע״י וזרקן לאשפה אסורין, דהו״ל כצרורות שבחצר ודמי׳ לשברי חביות שזרקן לאשפה מבע״י דאסירי.