×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין אֲבָל אוֹנְנִין שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב.:
And the relatives of the executed man would not mourn him with the observance of the usual mourning rites, so that his unmourned death would atone for his transgression; but they would grieve over his passing, since grief is felt only in the heart.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סנהדרין מו ע״ב-מז ע״א1} גרסינן בפרק נגמר [הדין]⁠2 איבעיא להו הספדא3 יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבא4 הוא5 למאי נפקא מינה דאמ׳ לא6 תספדוה7 לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין מאי8 ופשטינן (הכי9) יקרא דשכבא10 הוא:
{שמחות א:ח; ב:א-ג; ב:ו; ב:ח-יא11} תנא12 באבל רבתי המחותך והמסורס והנפלים13 ובן שמונה חי ובן14 תשעה מת אין מתעסקין עמהן לכל דבר. המאבד את15 עצמו בדעת16 אין מתעסקין [עמו לכל דבר]⁠17 ואין18 קורעין ולא19 חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים מפני שהוא כבוד לחיים [וכל שהוא כבוד לחיים]⁠20 הרבין מתעסקין עמו21 ואי זה הוא המאבד את עצמו בדעת22 לא שעלה לראש הגג ונפל ומת אלא שאמר23 הריני24 עולה לגג25 וראו26 אותו שעלה לראש הגג27 ונפל ומת [זה] הוא28 בחזקת שאבד את29 עצמו בדעת30 אבל אם31 ראו אותו חנוק ותלוי32 בצוארו באילן הרוג ומושלך על גבי סייפו זה הוא בחזקת33 שאבד את עצמו שלא בדעת34 ואין35 מונעין ממנו כל דבר36. הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר אחיהן וקרוביהן באין ושואלין שלום37 הדינין ושלום העדים כלומר שאין38 בלבינו עליכם כלום39 ודין אמת דנתם ולא היו40 מתאבלין (עליהם41) אלא אוננים שאין אנינות42 אלא בלב ולא היו43 מברין עליהן שנאמר {ויקרא יט:כו} לא תאכלו על הדם44. וכל45 הפורשין מדרכי ציבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר אחיהן וקרוביהן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין46 ושותין ושמחין שאבדו שונאיו47 [של מקום]⁠48 ועליהן הכתוב אומ׳49 {תהלים קלט:כא} הלא משנאיך ייָ׳י אשנא [ובתקוממיך אתקוטט]⁠50. הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר ומאימתי מתחילין למנות להן51 [משנתיאשו]⁠52 מלשאול אבל לא מלגנוב. כיוצא בו מי שנפל לים53 מי שטבע בנהר54 מי שאכלתו חיה רעה55 אין מונעין ממנו כל דבר ומאימתי מתחילין למנות להן56 משנתיאשו מלבקש. מצאוהו איברין איברין אין מונין לו עד שימצא57 ראשו ורובו ר׳ יהודה אומר השדרה58 והגולגולת הן הן59 רובו. מי שהיה בעלה צלוב עמה60 בעיר אשתו צלובה עמו61 בעיר אביו ואמו צלובין עמו62 בעיר לא ישרה באותה63 העיר אלא אם כן היתה64 עיר גדולה כאנטוכיא ולא ישרה בצד זה אלא בצד זה [עד]⁠65 מתי אסור עד שיכלה הבשר כולו שאין הצורה ניכרת בעצמות.
{בבלי סנהדרין מו ע״ב} (ולא זו בלבד66) גמ׳ אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחיי מניין למלין את מתו שעובר [עליו]⁠67 בלא תעשה שנאמר68 {דברים כא:כג} כי קבור מה תלמוד לומר תקברנו מיכן למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה:
1. מובא גם בה״ג.
2. הדין: גיג, כ״י נ, דפוסים.
3. הספדא: כ״י נ: ״האי הספד״.
4. דשכבא: וכן כ״י פריס גיג, כבה״ג. דפוסים, כ״י נ: ״דשכבי״ (כנגד ״דחיי״).
5. הוא, הוא: חסר ב-גיג, דפוסים.
6. לא: גיג, כ״י נ: ״אל״.
7. תספדוה: גיג: ״תספדוהו״. דפוסים: תספדון.
8. מאי: חסר ב-גיג, כ״י נ.
9. הכי: חסר ב-גיג, כ״י נ, דפוסים.
10. דשכבא: ודפוסים: דשיכבי (כלעיל שם).
11. מובא גם, לפי אותה הסדר וכולל דילוגים, בהלכות גדולות. רובו בריצ״ג. בשניהם ללא ציון המקור.
12. תניא: דפוסים: ״תנא״.
13. והנפלים: כ״י נ: ״וכן נפלים״.
14. ובן: דפוסים: וכן בן.
15. את: כבדפוסים. חסר ב-גח גיג, כ״י נ. וכן בהמשך שם.
16. בדעת: וכן כ״י פריס, כלשון שבהלכות פסוקות ובה״ג. גח (כאן) גיב גיג, כ״י נ, דפוסים: ״לדעת״, כלשון שברמב״ם היל׳ אבל (א:יא).
17. עמו לכל דבר: גח גיג, כ״י נ, דפוסים, כבה״ג. חסר בכ״י א.
18. ואין: כ״י נ: ״לא״.
19. ולא: דפוסים: ואין.
20. וכל... לחיים: גח גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, כנראה ע״פ הדומות.
21. עמו: גח גיג, וכן הלכות פסוקות, ריצ״ג. כ״י נ, דפוסים: ״בו״, וכן בה״ג.
22. בדעת: וכן גח (כאן). גיג, כ״י נ, דפוסים: ״לדעת״.
23. שאמר: כון בה״ג, כנגד לשון ״שעלה״. גח, כ״י נ, דפוסים: ״אמר״. גיג: ״אומר״.
24. הריני: גח גיג: ״הרי אני״.
25. לגג: גח גיג, כ״י נ: ״לראש הגג״. ראה נוסחאות ברי״ף ברכות פרק ג (דף יד ע״ב) ובמקביל לו בהלכות תפילין (דף ט ע״ב). וכן בנוסחאות רי״ף חולין פרק ז (דף לג ע״א).
26. וראו: וכן ב-גח גיג, כ״י נ. דפוס קושטא: וראה, לרבות עד אחד.
27. לראש הגג: כ״י נ (כאן): ״לגג״. התנאי: ״וראו אותו שעלה לראש הגג״, אינו בה״ג לפנינו, אלא שם מותנה שאומר המתאבד ״שאני עולה לגג על מנת ליפול״. שני התנאים מופיעים בהלכות שמחות שלפנינו.
28. זה הוא: גח גיג, כ״י נ, כבה״ג. כ״י פריס, דפוסים: הרי זה. כ״י א רק: ״הוא״.
29. שאבד את: כ״י נ: ״מאבד״, כבה״ג (דפוס).
30. בדעת: וכן ב-גח גיג (כאן). כ״י נ, דפוסים: ״לדעת״.
31. אבל אם: כלשון עריכת ההלכות ברצף כפי שנמצא בה״ג. וכן ריצ״ג. בברייתא שלפנינו היא הלכה נפרדת.
32. ותלוי: וכן ב״ג וריצ״ג. גיג: ״או תלוי״. כ״י נ: ״תלוי״.
33. בחזקת: חסר ב-גח.
34. בדעת: דפוסים: לדעת. זה הוא בחזקת... בדעת: חסר בכ״י נ.
35. ואין: גח גיג, כ״י נ: ״אין״.
36. גיג מרמז להמשך: ״וכול׳⁠ ⁠״.
37. שלום: וכן גח. גיג, דפוסים: ״בשלום״. (בה״ג: ״את שלום״).
38. שאין: גיג: ״אין״.
39. כלום: וכן ב-גח גיג, כבה״ג (חסר בהלכות פסוקות). דפוסים: דבר.
40. היו: וכן בה״ג (דפוס). גח גיג, דפוסים: ״יהו״.
41. עליהם: חסר ב-גח גיג, דפוסים, כפי שחסר בה״ג.
42. אנינות: כל כה״י, בה״ג. דפוסים: אנינה.
43. היו: כל כה״י, בה״ג. דפוסים: יהו.
44. אין מתעסקין עמהן לכל דבר... הדם: חסר בכ״י נ, כ״י פריס.
45. וכל: גח גיג: ״כל״.
46. ואוכלין: כ״י נ, כ״י פריס: ״אוכלין״.
47. שונאיו: כ״י נ, כ״י פריס: ״שונאו״.
48. של מקום: גח גיג, כ״י נ, כ״י פריס, דפוסים, כבה״ג. כ״י א: ״של-הקב״ה״.
49. הכתוב אומ׳: כל כה״י, ובה״ג. דפוסים: אמר הכתוב.
50. הלא... ובתקוממיך אתקוטט: כ״י נ, דפוסים. גיג עד: ״אשנא״. כ״י א, גח עד: ״אשנא וג׳⁠ ⁠״.
51. להן: חסר בכ״י נ.
52. משנתיאשו: גיג, כ״י נ, דפוסים, כבה״ג וריצ״ג. כ״י א: ״משיתיאשו מהן״.
53. לים: וכן דפוסים, כבה״ג, ריצ״ג. גיג, כ״י נ: ״בים״.
54. מי שטבע בנהר: גיג: ״ומי שנטבע״. כ״י פריס: ״או שתבע בנהר״.
55. רעה: חסר בכ״י נ, כ״י פריס, כפי שחסר בה״ג ובריצ״ג. ראה נוסחאות רי״ף שבת פרק כג (דף סה ע״ב).
56. להן: וכן בה״ג. חסר ב-גיג, כ״י נ, דפוסים.
57. שימצא: כ״י נ: ״שנמצא״.
58. השדרה: גיג: ״הראש״.
59. הן הן: וכן בכ״י נ. גיג, דפוסים רק: ״הן״. כ״י פריס: ״או״.
60. עמה: חסר ב-גיג, כ״י פריס.
61. עמו: וכן דפוסים, בה״ג, ריצ״ג. חסר ב-גיג, כ״י נ.
62. עמו: חסר ב-גיג.
63. באותה: דפוסים: באותו.
64. היתה: כל כה״י, בה״ג, ריצ״ג. דפוסים: היא.
65. עד: גיג, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״ועד״.
66. ולא זו בלבד: נוסף רק בכ״י סוטרו.
67. עליו: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
68. שנאמר: וכן כ״י נ. גה, דפוסים: ״תלמוד לומר״.
ולא היו מתאבלין – עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד.
תנו רבנן אלו נאמר כו׳ הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו במיתה הראויה לו והוא תלוי כדרך שהמלכות עושה ת״ל והומת ותלית מיתה ואחר כך תלייה הא כיצד לא היו תולין אותו שחרית שכיון שיש שהות ביום להורידו פעמים שמתרשלין בו ובאים לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה שכיון שאין שהות ביום ממהרין להורידו שלא יעברו עליו בבל תלין נבלתו. ולא היו גומרים את דינו שחרית והורגין אותו מיד ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה שמא יתרשלו בו ולא יקיימו בו מצות תלייה ולא היו גומרין את דינו שחרית ומשהין אותו להרגו סמוך לשקיעת החמה שנמצאו מענין את דינו אלא משהין את דינו עד לשקיעת החמה כו׳ אחד קושר ואחד מתיר מיד שאין הדבר אלא לקיים בו מצות תלייה:
תנו רבנן עץ יכול במחובר ת״ל כי קבור מריבויא משמע ליה דאפילו העץ שנתלה עליו נמי בעי קבורה וקא דריש מי שאינו מחוסר כו׳ ור״י דאמר אין משקעין את הקורה בארץ דריש נמי הכי מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה חפירה במקום שיקוע הקורה כדי להוציאה ורבנן חפירה לאו חסרון מעשה איכא גבי קורה:...
ולא היו מתאבלין (נוהגים מנהגי אבילות) על קרוביהם שנהרגו, כדי שתהא מיתתם כפרה להם, אבל רשאים להיות אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב.
And the relatives of the executed man would not mourn him with the observance of the usual mourning rites, so that his unmourned death would atone for his transgression; but they would grieve over his passing, since grief is felt only in the heart.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנַן אִילּוּ נֶאֱמַר חֵטְא וְתָלִיתָ הָיִיתִי אוֹמֵר תּוֹלִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְמִיתִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה תַּלְמוּד לוֹמַר {דברים כ״א:כ״ב} וְהוּמָת וְתָלִיתָ מְמִיתִין אוֹתוֹ ואח״כוְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ הָא כֵּיצַד במְשַׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ וּמְמִיתִין אוֹתוֹ ואח״כוְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת תְּלִיָּיה.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: Were it stated: And if a man has committed a sin worthy of death you shall hang him on a tree, I would have said that first they hang him and only afterward they put him to death, the way the gentile government does, executing the transgressor by hanging. Therefore, the verse states: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death, and you shall hang him on a tree” (Deuteronomy 21:22), teaching that first they put him to death, and only afterward they hang him. How so? They delay the verdict until it is near to sunset, and then they conclude his judgment, and they put him to death, and immediately afterward hang him. One ties him to the hanging post, and another immediately unties him, in order to fulfill the mitzva of hanging the corpse of the executed transgressor.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: כיצד עושין? (משחין) [אמשהין] עד שקיעת החמה וגומרין דינו ומיד ממיתין אותו, ואחר [כךב] תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה.
א. על פי כת״י 1.
ב. נוסף ע״פ כת״י 1.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ משהין אותו – את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד.
אחד קושר ואחד מתיר – כלומר אין שהות בינתים.
המלך אין לו רשות להרוג אלא בסייף לא בשאר מיתות בית דין ולא במיתה אחרת וזה שאמרו כאן הייתי אומר תולין אותו ואח״כ ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה לא על מלכי ישראל הוא אומרה אלא על מלכי האומות:
אחר שביארנו במשנה בנתלין שסמוך לשקיעת החמה תולין אותן ומורידין אותן מיד אין גומרין דינם ליהרג בשחרית אלא משהין גמר דינו בכדי שאחר מיתתו יהיו תולין אותו וחמה מתקרבת לישקע ותולין אותו ומורידין אותו מיד לקיים בו מצות תלייה:
כבר ביארנו שהמלין את מתו דרך התרשלות עובר בעשה ומנין רמז למצות קבורה מן התורה שנאמר כי קבר תקברנו מעתה כל שצוה שלא יקברוהו אין שומעין לו אחר שהיא מצוה ולא עוד אלא שיש בזיון לקרובים כשנבלתו עומדת ומסרחת אפילו היתה בארון ואין שומעין ליבזות קרוביו עליו אבל ההספד כבוד המת הוא ולפיכך אם צוה שלא לספדו שומעין לו ואם לא צוה כן והיו היורשים נמנעים שלא לספדו כופין אותן ליתן שכר המקוננים והמקוננות והחלילים כפי הראוי וכפי המנהג:
רש״י בד״ה משהין אותו כו׳ שמא יתרשלו בקבורתו כו׳. נ״ב גם נראה לפרש שלא ישהה ויתלה ודו״ק:
א גמרא לצורך ביאור דין המשנה העוסקת בתלוי מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אילו נאמר בכתוב הלשון ״חטא ותלית״ הייתי אומר כי תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה שתולה אדם קודם להמתתו, תלמוד לומר: ״וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ״ (דברים כא, כב), כלומר, ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. הא [הרי] כיצד עושים? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו כדינו, ואחר כך תולין אותו. אחד קושר אותו לעץ ואחד מתיר מיד, כדי לקיים מצות תלייה.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: Were it stated: And if a man has committed a sin worthy of death you shall hang him on a tree, I would have said that first they hang him and only afterward they put him to death, the way the gentile government does, executing the transgressor by hanging. Therefore, the verse states: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death, and you shall hang him on a tree” (Deuteronomy 21:22), teaching that first they put him to death, and only afterward they hang him. How so? They delay the verdict until it is near to sunset, and then they conclude his judgment, and they put him to death, and immediately afterward hang him. One ties him to the hanging post, and another immediately unties him, in order to fulfill the mitzva of hanging the corpse of the executed transgressor.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {דברים כ״א:כ״ב} עֵץ שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {דברים כ״א:כ״ג} כִּי קָבֹר גמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר קְצִיצָה וּקְבוּרָה.

The Sages taught: From the verse: “And you shall hang him on a tree,” I would derive that the body may be hung either on a tree that has been detached from the ground or on one that is still attached to the ground. Therefore, the verse states: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him [kavor tikberennu] that day” (Deuteronomy 21:23). Based on the doubled verb, it is derived that not only must the transgressor’s body be buried, but the tree on which it is hung must also be buried. As the verse employs the same term to instruct that both must be buried, the verse teaches that the corpse must be hung on a tree that has already been detached from the ground and is lacking only burial, just as the corpse is lacking only burial. This serves to exclude hanging the corpse on a tree that is still attached to the ground and is lacking both cutting down and burial.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכשתולין אותו – אין תולין אותו אלא בעץ תלוש, שצריך לקוברו עמו בתפושתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ל [כי] קבור – מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה.
יצא זה – מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי.
עץ זה שתולין עליו צריך שיהא תלוש שאין תולין במחובר שהרי העץ נקבר בתפישתו כמו שהתבאר ונאמר עליו כי קבר וכו׳ לרבות את העץ ודרשו בו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ומ״מ משקעין היו את העץ בארץ ואע״פ שהוא צריך חפירה אין זה כלום ליקרא חסרון מעשה:
תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר ״ותלית אותו על עץ״ שומע אני בין בעץ תלוש, בין בעץ מחובר לקרקע, תלמוד לומר: ״לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא״ (דברים כא, כג), כוונתו: על עץ שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה העץ המחובר שמחוסר קציצה וקבורה.
The Sages taught: From the verse: “And you shall hang him on a tree,” I would derive that the body may be hung either on a tree that has been detached from the ground or on one that is still attached to the ground. Therefore, the verse states: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him [kavor tikberennu] that day” (Deuteronomy 21:23). Based on the doubled verb, it is derived that not only must the transgressor’s body be buried, but the tree on which it is hung must also be buried. As the verse employs the same term to instruct that both must be buried, the verse teaches that the corpse must be hung on a tree that has already been detached from the ground and is lacking only burial, just as the corpse is lacking only burial. This serves to exclude hanging the corpse on a tree that is still attached to the ground and is lacking both cutting down and burial.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבוּרָה וְרַבָּנַן תְּלִישָׁה לָאו כְּלוּם הִיא.:

Rabbi Yosei says: The tree upon which the corpse is hung is not sunk into the ground; rather, it is leaned against a wall, as the verse teaches that the tree must be lacking only burial. This serves to exclude hanging the corpse on a tree that is lacking both detachment and burial. And the Rabbis say: Detaching from the ground a tree that had already been cut down and was later sunk back into the ground is nothing, i.e., it is an insignificant act.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(ואין) [ואםא] מניחין אותו תלוי – עוברין בלאו, שנ׳: לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי, כלומר: מפני מה זה תלוי? מפני שקילל השם – פירוש: באין לחקור מה אמר בקללה – אמר כך וכך, נמצא שם שמים [במתחלל ו]⁠מתברך בכינויג.
א. על פי כת״י 1.
ב. נוסף ע״פ כת״י 1.
ג. פירש את המשנה שהמספר מעשיו של זה אף שיזהר מלהזכיר שם המפורש בכל זאת יכשל בלשונו ויזכיר קללתו של זה על הכינוי, ונמצא שם שמים מתחלל בפיהם של המספרים מעשיו. וכן הוא ב׳פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי׳ פסק תסב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יוסי אומר – אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה.
לאו כלום היא – אין כאן חסרון מעשה.
תלישה לאו כלום היא – והא דאמרי׳ בפ׳ כיסוי הדם (חולין דף פט.) דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ.
גמ׳ שמחוסר תלישה וקבורה כו׳ קבורה מן התורה מנא לכו אישתיק כו׳ קברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר דלא לישתני כו׳ האי דהואי צדיק תהוי ליה כפרה כו׳ כצ״ל:
בד״ה ר״י כו׳ שמחוסר תלישה וקבורה כצ״ל:
ר׳ יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה, שלדעתו אף אין משקעים את העץ בקרקע אלא יש רק להשעינו על הקיר. ורבנן [וחכמים] אומרים: תלישה לאו [לא] כלום היא ואינה נחשבת. וחוסר הרמז לתלישה אינו סימן שאין משקעים את העץ בקרקע.
Rabbi Yosei says: The tree upon which the corpse is hung is not sunk into the ground; rather, it is leaned against a wall, as the verse teaches that the tree must be lacking only burial. This serves to exclude hanging the corpse on a tree that is lacking both detachment and burial. And the Rabbis say: Detaching from the ground a tree that had already been cut down and was later sunk back into the ground is nothing, i.e., it is an insignificant act.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כְּלוֹמַר מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ כּוּ׳.: תַּנְיָא אוֹמֵר ר״מרַבִּי מֵאִיר מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת אֶחָד מִינּוּהוּ מֶלֶךְ וְאֶחָד יָצָא לְלִיסְטִיּוּת צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ כׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ.:

§ The mishna teaches: That is to say: Were the dead man’s corpse to remain hanging, reminding everyone of his transgression, people would ask: For what reason was this one hung? They would be answered: Because he blessed God, a euphemism for blasphemy, and the name of Heaven would be desecrated. It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: The Sages told a parable: To what is this matter comparable? It is comparable to two brothers who were twins and lived in the same city. One was appointed king, while the other went out to engage in banditry. The king commanded that his brother be punished, and they hanged his twin brother for his crimes. Anyone who saw the bandit hanging would say: The king was hanged. The king, therefore, commanded that his brother be taken down, and they took the bandit down. Similarly, people are created in God’s image, and therefore God is disgraced when a corpse is hung for a transgression that the person has committed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ מאיר: בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרתא? קליניב מראשי כול׳.
א. לא גרס במשנה ׳שכינה׳ וכבכתי״ק. וכן הוא בתשובת רש״ג ורה״ג על מסכת סנהדרין (הרכבי שסד); פירוש המשנה להרמב״ם; יד רמ״ה, ועוד.
ב. בכת״י 1: קלעיני. ובתשובת רש״ג ורה״ג שם: וששאלתם הא דאמר ר׳ מאיר בזמן שאדם מצטער מה לשון אומרת קלעיני מזרועי לא כן הוא אלא קליני מראשי קליני מזרועי וכו׳ (ופירוש ר״ח אינו כפירושם עיין שם).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשני תאומים כו׳ – אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום.
זה שבארנו שכל שהלינו לכבודו אינו עובר עליו לא סוף דבר להביא לו ארון ותכריכין אלא לכל צרכי קבורה כן או לכל דבר של כבוד כגון להביא לו מקוננות או להשמיע עליו עיירות וכל כיוצא בזה:
לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום בראותו העדר הסדור בין בני אדם בין בחייהם כגון צדיק ורע לו רשע וטוב לו בין לאחר מיתה אם יארע לפעמים שיהא הרשע נקבר בכבוד והצדיק שלא בכבוד שהכל בדין ובמשפט ואם אפני המשקל נעלמים ממנו וכבר ראית בפרק זה מה שהזכירו בשמועת בעיא מיכסא שביאורו על מוכס אחד רשע שמת ובו ביום מת חכם אחד גדול והיו כל בני העיר עוסקין במטתו של חכם ואף קרובי המוכס הוציאו מטתם שלא בכבוד וקפצו עליהם אויבים והניחו את המטות ולאחר שעה חזרו ונתחלפה להם מטה במטה עד שנקבר המוכס בכבוד גדול והחכם שלא בשום כבוד שבעולם ונצטער אחד מתלמידי החכם עד שנתעורר דמיונו ונראה לו רבו בחלום ואמר לו בא וראה שכבודי גדול בגן עדן וקלון אותו האיש מרובה במקומו אלא פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ונענשתי וזה הכין פעם אחת סעודה גדולה למי שמנהו מוכס ולא בא וחלקה לעניים ונפרע לו בכך והוא שאמרו סימן יפה למת שנפרעין ממנו אחר מיתה כגון שלא נספד או שלא נקבר או שנעשה ולא כראוי או שגררתו חיה או שהיו גשמים מזלפים על מטתו וכל כיוצא באלו שהדברים נראין שרוצין מן השמים לענשו מעט כדי שלא יהיה שכרו מקופח לעולם הבא וכל אלו דברים דתיים ראוי להתעורר בהם ולהזהר לבל יפקפק להרהר אחר מדות השם כלל ברב או במעט:
לשני אחים תאומים כו׳. ע׳ בפירש״י ובחומש בפירש״י זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו כו׳ עכ״ל מפירושו נראה דאין זה רק בישראל ולא בעובדי כוכבים ועל פי הכונה שישראל זרע יעקב הם דמות דיוקנו כדאמרינן בפ׳ ח״ה אדם הראשון הוא דיוקנו של מקום ויעקב אבינו הוא דמות דיוקנו אבל הרמב״ן כתב על דבריו שאיננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום כו׳ ולכן צוה יהושע ויורידם מעל העצים כו׳ עכ״ל והאריך ע״ש ולכאורה דכן הוא דהך דיהושע שהיו ה׳ מלכים גוים וצוה יהושע להורידם קשה לפירש״י ויש ליישב לפירש״י איכא ב׳ טעמים בלא תלין נבלתו האחד קללת אלהים תלוי והאי טעמא איכא בישראל ולא בעו״ג ועוד איכא טעמא אחרינא ולא תטמא את אדמתך וגו׳ כי המת שאינו נקבר הוא טומאת הארץ ההוא טעמא שייך נמי בעו״ג וכ״כ רד״ק בספר יהושע ע״ש:
ב שנינו במשנה: כלומר, מפני מה זה תלוימפני שבירך (קילל) את ה׳. תניא [שנויה תוספתא], אומר ר׳ מאיר: משלו משל למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים שהיו בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות (להיות שודד). צוה המלך ותלאוהו על עוונותיו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. צוה המלך והורידוהו. וכן לביאור המצוה בתורה, כיון שהאדם נברא בצלם אלוהים, בזיון הוא לה׳ כשהאדם תלוי.
§ The mishna teaches: That is to say: Were the dead man’s corpse to remain hanging, reminding everyone of his transgression, people would ask: For what reason was this one hung? They would be answered: Because he blessed God, a euphemism for blasphemy, and the name of Heaven would be desecrated. It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: The Sages told a parable: To what is this matter comparable? It is comparable to two brothers who were twins and lived in the same city. One was appointed king, while the other went out to engage in banditry. The king commanded that his brother be punished, and they hanged his twin brother for his crimes. Anyone who saw the bandit hanging would say: The king was hanged. The king, therefore, commanded that his brother be taken down, and they took the bandit down. Similarly, people are created in God’s image, and therefore God is disgraced when a corpse is hung for a transgression that the person has committed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר ר׳רַבִּי מֵאִיר כּוּ׳.: מַאי מַשְׁמַע אָמַר אַבָּיֵי כְּמַאן דְּאָמַר קַל לֵית אֲמַר לֵיהּ רָבָא א״כאִם כֵּן כָּבֵד עָלַי רֹאשִׁי כָּבֵד עָלַי זְרוֹעִי מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רָבָא כְּמַאן דְּאָמַר קִיל לִי עָלְמָא.

The mishna teaches that Rabbi Meir said that the phrase “For he that is hung is a curse [kilelat] of God” should be understood as follows: When a man suffers in the wake of his sin, the Divine Presence says: I am distressed [kallani] about My head, I am distressed about My arm. The Gemara asks: From where is this inferred? How does Rabbi Meir understand the word kilelat? Abaye says: When a man is hung after he is put to death, God is like one who said: I am not light [kal leit], meaning: My head is heavy for Me, My arm is heavy for Me. God is in distress when He has to administer punishment. Rava said to him: If so, he should have said explicitly: My head is heavy for Me, My arm is heavy for Me. Rather, Rava said: When a man is hung after he is put to death, God is like one who said: The world is light for me [kil li alma], meaning: I am light, and therefore the world is heavy for Me, and I am in distress.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פירש אבייא: קל ליית – כלומר: אין בו קלות בכאב.
ודחה רבא ואמר: מי שאין בו קלות, כובד יש בו? אי הכי, כבד עלי ראשי מיבעי ליה.
ופירש רבא: קליל לי עלמא – כלומר: הרוח תששה ונעשית קלה ומעוטה.
א. הובא ביד רמ״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קל לית – איני קל.
א״כ – דקלני דמתני׳ לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה.
קיל לי עלמא – (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו.
קלילי עלמא – יש גורסין קלי משום דאמר בסמוך קלת ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד׳ מיתות (לקמן דף סו.) גבי אלהים לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל.
תוס׳ בד״ה קלילי עלמא י״ג קלי כו׳ כצ״ל. ונ״ב התוס׳ גורס קלילי ולא קיל לי אלא עושים חד תיבה והוא קלילא שבתלמוד ועל זה כותבין התוס׳ יש גורסים קלי כלומר בחד למ״ד ודו״ק:
ג שנינו במשנה, אמר ר׳ מאיר: שכינה אומרת ״קלני מראשי קלני מזרועי״. המלה ״קלני״ לא היתה מובנת, ושאלו: מאי משמע [מה משמעות ופירוש הביטוי]? אמר אביי, כמאן דאמר דעת מי שאומר]: קל לית [אין, אין אני קל], כלומר, כבד עלי ראשי, כבדה עלי זרועי כשצריך לעשות דבר מעין זה. אמר ליה [לו] רבא: אם כן, ״כבד עלי ראשי״, ״כבד עלי זרועי״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר במפורש]! אלא אמר רבא הרי זה כמאן דאמר [כמי שאומר]: קיל לי עלמא [קל עלי העולם], שאומר בלשון נקיה ״קל אני״ במקום לומר כבד, אף שהיא אותה משמעות.
The mishna teaches that Rabbi Meir said that the phrase “For he that is hung is a curse [kilelat] of God” should be understood as follows: When a man suffers in the wake of his sin, the Divine Presence says: I am distressed [kallani] about My head, I am distressed about My arm. The Gemara asks: From where is this inferred? How does Rabbi Meir understand the word kilelat? Abaye says: When a man is hung after he is put to death, God is like one who said: I am not light [kal leit], meaning: My head is heavy for Me, My arm is heavy for Me. God is in distress when He has to administer punishment. Rava said to him: If so, he should have said explicitly: My head is heavy for Me, My arm is heavy for Me. Rather, Rava said: When a man is hung after he is put to death, God is like one who said: The world is light for me [kil li alma], meaning: I am light, and therefore the world is heavy for Me, and I am in distress.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵהּ א״כאִם כֵּן נֵימָא קְרָא מְקַלֵּל מַאי קִלְלַת וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא א״כאִם כֵּן נֵימָא קְרָא קַלַּת מַאי קִלְלַת ש״משְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.:

The Gemara asks: This word “kilelatis needed for what it itself teaches, namely that a blasphemer is hung after he has been stoned. How, then, can it be interpreted as alluding to God’s distress at the death of a transgressor? The Gemara answers: If so, the verse should have stated: One who curses [mekallel]. What is the meaning of kilelat? It serves to teach the statement taught by Rabbi Meir. The Gemara asks: If so, say perhaps that the entire verse comes for this purpose, to underscore the dignity of the transgressor, who was created in God’s image, and not to teach the halakha governing a blasphemer. The Gemara responds: If so, the verse should have stated: Lightness [kilat]. What is the meaning of kilelat? Conclude two conclusions from it: Conclude that the blasphemer is hung after he has been stoned, and conclude that God is distressed at the death of a transgressor.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: האי קללת מיבעי ליה לגופיה – ללמד כי המקלל את השם נתלה.
ודחינן: אם כן, הוה ליה למיכתב מקלל. מדשני קרא וכתב קללת – שמע מינה מקלל, וש״מ נמי רוחו של אדם נכאבת בזמן שנכאב אחד מן האיבריםא.
ואמרינן: ונימא האי קללת להכי הוא דאתא – לכדרבא, ולא שמעינן מינה דמקלל הוא.
ופרקינן: אם כן הוה למיכתב קלת, מאי קללת? ש״מ תרתי – ש״מ הא דרבא, וש״מ דמקלל הוא.
א. וכגירסתו במשנה שהמצטער הוא שאומר קלני מראשי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לגופה – לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני.
על עצם דברי ר׳ מאיר מקשים: האי [המלה הזו, ״קללת״] מיבעי ליה [נצרכה לו] לגופה לענין ההלכה שמקלל ה׳ נידון בתליה, וכיצד דורש אותה לענין זה? ומשיבים: אילו היתה לגופה בלבד, אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] ״מקלל״, מאי [מהו] הלשון ״קללת״ — בא ללמד כמדרשו של ר׳ מאיר. ושואלים: אם כן, שאין המלה מכוונת יפה לענין ההלכה, אימא כוליה להכי [אמור, שהפסוק כולו לדבר זה] הוא דאתא [שבא], לדין כבוד הנברא בצלם ולא לדין קללה כלל! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] ״קלת״, מאי [מהו] לשון ״קללת״שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לדינו וגם למדרשו.
The Gemara asks: This word “kilelatis needed for what it itself teaches, namely that a blasphemer is hung after he has been stoned. How, then, can it be interpreted as alluding to God’s distress at the death of a transgressor? The Gemara answers: If so, the verse should have stated: One who curses [mekallel]. What is the meaning of kilelat? It serves to teach the statement taught by Rabbi Meir. The Gemara asks: If so, say perhaps that the entire verse comes for this purpose, to underscore the dignity of the transgressor, who was created in God’s image, and not to teach the halakha governing a blasphemer. The Gemara responds: If so, the verse should have stated: Lightness [kilat]. What is the meaning of kilelat? Conclude two conclusions from it: Conclude that the blasphemer is hung after he has been stoned, and conclude that God is distressed at the death of a transgressor.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כּוּ׳.: א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בל״תבְּלֹא תַעֲשֶׂה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנּוּ מִכָּאן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

§ The mishna teaches that everyone, not only an executed transgressor, must be buried on the day of his death, if that is at all possible. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: From where is it derived that one who leaves his deceased relative overnight without burying him transgresses a prohibition? The verse states: “But you shall bury him [kavor tikberennu]” (Deuteronomy 21:23), doubling the verb for emphasis. From here it is derived that one who leaves his deceased relative overnight without burying him transgresses a prohibition.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא המלין את הנתלה בלבד עובר בלאו, אלא אפילו המלין מתו.
כר׳ יוחנן, דאמר: מדכתיב כי קבור. שאין ת״ל: תקברנו, ומה ת״ל תקברנו – לרבות שאר מתים. ומדסמיך לא תלין – ש״מ ללאו הוא דאתאא.
א. כן הוא בשאילתות (מירסקי) סי׳ יד: אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה שנאמר כי קבר תקברנו ביום ההוא אם כן מה תלמוד לומר תקברנו מדסמיך ליה לא תלין משמע ללא תעשה הוא דאתא, ומכאן למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה. איכא דאמרי אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי רמז לקבורה מן התורה מניין שנאמר כי קבור אם כן מה ת״ל תקברנו אלא מכאן רמז לקבורה מן התורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: ת״ל כי קבר תקברנו – מריבויא דריש כל המתים.
כל המלין את מתו עובר בלא תעשה דלא תלין נבלתו. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר.
תניא א״ר מאיר למה זה דומה כו׳ עיקר הא מילתא משום דכתיב נעשה אדם בצלמנו והיא צורת הדעת ואין הקב״ה רוצה לבזות דבר שנברא בצלמו:
ד שנינו במשנה שלא זו בלבד שהתלוי חייב קבורה בו ביום, אלא כל אדם צריך לקברו ביום מותו אם אך אפשרי הדבר. אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו (שלא קברו ביומו) שעובר עליו ב״לא תעשה״תלמוד לומר: ״כי קבור תקברנו״ (דברים כא, כג), מכאן למלין את מתו שעובר ב״לא תעשה״.
§ The mishna teaches that everyone, not only an executed transgressor, must be buried on the day of his death, if that is at all possible. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: From where is it derived that one who leaves his deceased relative overnight without burying him transgresses a prohibition? The verse states: “But you shall bury him [kavor tikberennu]” (Deuteronomy 21:23), doubling the verb for emphasis. From here it is derived that one who leaves his deceased relative overnight without burying him transgresses a prohibition.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין דת״לתַּלְמוּד לוֹמַר כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנּוּ מִכָּאן רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה.

There are those who say that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: From where in the Torah is there a hint to the mitzva of burial? The verse states: “But you shall bury him [kavor tikberennu],” doubling the verb for emphasis. From here there is a hint to the mitzva of burial in the Torah.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איכא דאמרי: א״ר יוחנן: רמז לקבורת המת מן התורה, מדכתיב: תקברנו. שאין ת״ל תקברנו אלא ללמד שחייב מן התורה לקבורת המתא.
א. בגמרא לפנינו סיום מימרת ר׳ שמעון בר יוחאי היא: מכאן רמז לקבורה מן התורה. והלחם משנה בפרק יב מהל׳ אבל כתב שללישנא בתרא אין חיוב קבורה בכל המתים מן התורה כלל, והוא רק רמז מן התורה. וכתב שם שסוגיית הגמרא להלן דאיבעיא להו אי קבורא משום בזיונא או משום כפרה היא כפי לישנא בתרא. אבל מדברי ר״ח נראה כמו שפירש ביד רמ״ה בשם יש מפרשים דגם ללישנא בתרא חיוב הקבורה הוא מן התורה, וב׳ הלשונות נחלקו אם אם צריך ריבוי מיוחד לכל המתים או ילפינן להו מתלוי. ולאיכא דאמרי מ׳קבור׳ ילפינן דליעביד ליה ארון, וכלומר יניחנו בארון שלא תלין נבלתו בגלוי, ומתקברנו ילפינן דבעינן קבורה בקרקע. וכן כתב הרמב״ן בתורת האדם (מהד׳ שעוועל עמ׳ קיז), דאין צורך רבוי מיוחד ללמד על כל המתים, אלא ילפינן להו מתלוי עצמו.
והאחרונים דנו בזה בסתירת דברי הרמב״ם שבספר המצוות עשה רלא מבואר שהלאו דלא תלין הוא רק על הנתלין והעשה של קבורה כולל כל המתים (שחייבים לקוברם ביום מיתתם). וכן כתב בפרק יב מהל׳ אבל, שהאומר אל תקבורני אין שומעין לו כי הקבורה מצוה. אבל בפרק טו מהל׳ סנהדרין כתב שמצות עשה לקבור כל הרוגי בית דין ביום ההריגה וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה, וכן כתב בפרק ד מהל׳ אבל, שכל המלין את מתו עובר בלא תעשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רמז לקבורה – שאדם חייב לקבור את מתו.
רמז לקבורה בארץ מכי קבור תקברנו שתי קברות אחד קבורת ארון ואחד קבורת ארון בארץ. ובבראשית רבה (פ׳ יט ד״ה וישמעו) אמרי׳ ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן רמז לתולדותיו שיהיו נתונים בארון של עץ.
{מלוקט מתורת האדם: אמר ר׳ יוחנן משום רשב״י רמז לקבורה מן התורה מנין, ת״ל כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מה״ת. פי׳ קבורה בקרקע קאמר, ולהאי לישנא מלין את מתו ממש דעובר בלא תעשה דגמר מתלוי גופה וריבויא דתקברנו לגניזת קרקע, והתם תנן א״ל שבור מלכא לרב חמא, קבורה מדאורייתא מנא לכו, אישתיק ולא א״ל ולא מידי, אמר רב חמא בר יעקב איתמסר עלמא בידא דטפשאי, איבעיא לי׳ למימר כי קבור, ודחינן דעביד ליה ארון, לימא ליה תקברנו, לא משמע ליה לשבור מלכא, אלמא ארון לאו קבורה הוא.
נמצינו למדין, שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברו׳ אינה קבור׳, ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, אע״פ כן יפה היה לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה, כצוואתו דרבי ואפי׳ בח״ל ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות לאחר עיכול הבשר הוה כדאמרינן בירושלמי או שהיו נוקבין ארון לארץ.}
איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון זו, שאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי: רמז למצוות קבורה מן התורה מניין?תלמוד לומר: ״כי קבור תקברנו״, מכאן רמז שיש מצות קבורה מן התורה.
There are those who say that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: From where in the Torah is there a hint to the mitzva of burial? The verse states: “But you shall bury him [kavor tikberennu],” doubling the verb for emphasis. From here there is a hint to the mitzva of burial in the Torah.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא לְרַב חָמָא קְבוּרָה מה״תמִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין אִישְׁתִּיק וְלָא א״לאֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אִימְּסַר עָלְמָא בִּידָא דְּטַפְשָׁאֵי דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר כִּי קָבוֹר.

The Gemara relates: King Shapur, the monarch of Persia, once said to Rav Ḥama: From where in the Torah is there a hint to the mitzva of burial? What proof is there that the dead must be buried and not treated in some other manner? Rav Ḥama was silent and said nothing to him, as he could not find a suitable source. Rav Aḥa bar Ya’akov said: The world has been handed over to the foolish, as Rav Ḥama should have said to King Shapur that the mitzva of burial is derived from the verse: “But you shall bury him” (Deuteronomy 21:23).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה שבור מלכא לרב חמא: מנא לכו קבורה מן התורה? שתיק ולא אמר ליה ולא מידי.
ואמרינן: הוה ליה למימר ליה: מדכתיב כי קבור תקברנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ארגז
ארגזא(סנהדרין מו:) איבעי ליה למימר כי קבור הוה אמר ליה דעבד ארגז וקבריה ביה אבל קבורה בקרקע לא חזינן ורב האי גאון היה שונה ארגז ופי׳ רב חמא סבר כי לא למצוה נאמר דבר זה שלא לעשות ההרוג ארגז עראי ולא קבעו פי׳ ארגז כמו כסוי שמכסין אותו אבל עפר אין במקרא זה:
א. [קאסטן.]
ומסופר: אמר ליה [לו] שבור מלכא [המלך], מלך פרס, לרב חמא: מצות קבורה מן התורה מניין? מה ראיה יש בה שחייבים לקבור את המת ואסור לנהוג בדרך אחרת? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], שלא מצא מקור ראוי לכך. אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי [נמסר העולם ביד הטפשים], דאיבעי ליה למימר [שהיה לו לומר] מקור לדבר מפסוק זה ״כי קבור תקברנו״ (דברים כא, כג)!
The Gemara relates: King Shapur, the monarch of Persia, once said to Rav Ḥama: From where in the Torah is there a hint to the mitzva of burial? What proof is there that the dead must be buried and not treated in some other manner? Rav Ḥama was silent and said nothing to him, as he could not find a suitable source. Rav Aḥa bar Ya’akov said: The world has been handed over to the foolish, as Rav Ḥama should have said to King Shapur that the mitzva of burial is derived from the verse: “But you shall bury him” (Deuteronomy 21:23).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דְּלֶיעֱבֵד לֵיהּ אָרוֹן תִּקְבְּרֶנּוּ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

The Gemara explains: In that case, King Shapur could have replied that the verse merely proves that a coffin should be made for the deceased so that he can be placed in it, not that the deceased should be buried in the ground, as the verse could be understood as instructing that the corpse be placed in some sort of receptacle, not in the ground. The Gemara challenges: Rav Ḥama could still have claimed that the mitzva of burial is derived from the doubled verb “you shall bury him [kavor tikberennu].” The Gemara answers: In that case, King Shapur could have replied that he does not learn anything from a doubled verb, which seems to be merely a stylistic choice and not the source of a new halakha.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן: יכיל למימר דעביד ארגזא – כלומר: תתנהו בארון. קבורה בארץ מנא להו? שאין ת״ל: תקברנו דדרשינן אנן – לא משמע ליה למלכאב.
א. לפנינו בגמרא ׳ארון׳ וראה בגליון הגמרא.
ב. וכן פירש רש״י דשבור מלכא לא משמע ליה לדרוש הלכה מריבויא דקרא. אבל בחידושי הר״ן פירש לא משמע ליה לרב חמא. וכן פירש רב האי גאון הובא בערוך ערך ארגז: ורב האי גאון היה שונה ארזג, ופי׳ רב חמא סבר כי לא למצוה נאמר דבר זה אלא לעשות על ההרוג סימן ארזג עראי ולא קבע. ופי׳ ארזג כמו ארגז כמו כסוי שמכסין אותו, אבל עפר אין במקרא זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דליעביד ליה ארון – אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו״ם למהוי דרשה מרבויא.
ומשיבים: היה שבור מלכא יכול לומר לו כי הכוונה דליעבד ליה [שיעשו לו] ארון בקרקע ולאו דווקא קבורה להניחו בו. ואומרים: עדיין יכול היה להוכיח את הדבר מכפל הלשון ״קבור תקברנו״! ומשיבים: לא משמע ליה [נשמע לו], לא מסתבר לו ללמוד ממקרא כפול שנראה הדבר רק כשגרת לשון, ולא שיש בכך ללמד דין מיוחד.
The Gemara explains: In that case, King Shapur could have replied that the verse merely proves that a coffin should be made for the deceased so that he can be placed in it, not that the deceased should be buried in the ground, as the verse could be understood as instructing that the corpse be placed in some sort of receptacle, not in the ground. The Gemara challenges: Rav Ḥama could still have claimed that the mitzva of burial is derived from the doubled verb “you shall bury him [kavor tikberennu].” The Gemara answers: In that case, King Shapur could have replied that he does not learn anything from a doubled verb, which seems to be merely a stylistic choice and not the source of a new halakha.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְנֵימָא מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי מִנְהֲגָא בְּעָלְמָא מִדְּקַבְרֵיהּ הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא.

The Gemara asks: But let Rav Ḥama say that the mitzva to bury the dead is derived from the fact that the righteous forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob, were all buried. The Gemara answers: King Shapur could have said that this was merely a custom of the time, but not a mitzva. The Gemara asks: Rav Ḥama could have derived the mitzva from the fact that the Holy One, Blessed be He, buried Moses, which proves that this is the proper way to handle the dead. The Gemara answers: King Shapur could still have said that God acted in this manner in order not to deviate from the general custom, but this does not prove that burying the dead is a mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לימא ליה: מדאיקבור אבות ורבינו משה.
ואמרינן: יכיל למימר: מנהגא בעלמא הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונימא מדאיקבור צדיקי – אברהם יצחק ויעקב. ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן.
ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה – אלמא דעתו הסכימה.
ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא.
ושואלים: ונימא מדאיקבור צדיקי [ושיאמר לו כמקור לדבר ממה שנקברו הצדיקים אברהם יצחק ויעקב]! ועונים: יכול היה לומר שהדבר מנהגא בעלמא [מנהג בלבד] שנהגו אז, אבל לא מצוה לדורות. ושואלים: ושיביא לו ראיה מדקבריה מה שקברו] הקדוש ברוך הוא למשה, ומזה ראיה שכך ראוי! ומשיבים: היה יכול לומר שעשה כן הקדוש ברוך הוא כדי שלא לישתני ממנהגא [ישתנה ממנהג כל העולם], אבל אין כל ראיה שחובה היא.
The Gemara asks: But let Rav Ḥama say that the mitzva to bury the dead is derived from the fact that the righteous forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob, were all buried. The Gemara answers: King Shapur could have said that this was merely a custom of the time, but not a mitzva. The Gemara asks: Rav Ḥama could have derived the mitzva from the fact that the Holy One, Blessed be He, buried Moses, which proves that this is the proper way to handle the dead. The Gemara answers: King Shapur could still have said that God acted in this manner in order not to deviate from the general custom, but this does not prove that burying the dead is a mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ת״שתָּא שְׁמַע {מלכים א י״ד:י״ג} וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אוֹתוֹ דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא.

The Gemara suggests: Come and hear a proof that burying the dead is a mitzva, as the prophet Ahijah the Shilonite said about Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him” (I Kings 14:13). The Gemara answers: From here, too, there is no proof, as they may have buried Abijah in order not to deviate from the general custom of the world, and not because they were required to do so.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן הא דכתיב בבנו של ירבעם: וקברו אותו כי זה לבדוא יבא לירבעם אל קבר, וכן: לא יספדו לו ולא יקברו – דרך מנהג בעולם.
כי קאמרינן צוואהב מנא לן, וקיימא לן: מצוה זו מדרבנן היאג.
א. ע״כ בכת״י 1.
ב. =מצוה.
ג. יתכן שכתב כן על פי סוגיית הגמרא דאבעיא להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה ונפקא מינה באמר לא בעינא, ועל כרחך שאין אנו מצווים מן התורה לקוברו, ראה לעיל הערה 85. ומה שכתב רש״י שאם אינו רוצה בכפרה שוב אין הקבורה מכפרת לו, היינו רק לפרש למה לא לקברו בכל זאת כדי שיתכפר. ואין כוונת רש״י לתרץ למה אין כאן מצוה, שהרי כתב רש״י דאי משום בזיונא היינו טעמא דלאו כל כמיניה משום דאיכא בזיון לקרוביו. אולם ברמב״ן שם מפורש שהוא לאו דאורייתא ובכל זאת אי משום כפרה כיון שאמר אל תקברוני אין קוברין אותו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וספדו לו – באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה למצוות הקבורה, ממה שנאמר: ״וספדו לו כל ישראל וקברו אתו״ (מלכים א׳ יד, יג)! ומשיבים: אף מכאן אין הוכחה אלא, אף שם עשו כן מאותו טעם, שלא לישתני ממנהגא [ישתנה ממנהג העולם ].
The Gemara suggests: Come and hear a proof that burying the dead is a mitzva, as the prophet Ahijah the Shilonite said about Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him” (I Kings 14:13). The Gemara answers: From here, too, there is no proof, as they may have buried Abijah in order not to deviate from the general custom of the world, and not because they were required to do so.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) {ירמיהו ט״ז:ד׳} לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדוֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ דְּלִישְׁתַּנּוֹ מִמִּנְהֲגָא.

The Gemara proposes another proof: Jeremiah pronounced a curse upon the wicked, saying: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried; but they shall be as dung upon the face of the earth” (Jeremiah 16:4), which proves that when no curse has been pronounced, the dead should be buried. The Gemara rejects this proof: From here, too, there is no proof that it is a mitzva to bury the dead, as Jeremiah cursed the wicked, saying that they would deviate from the general custom and not be buried. Due to all these difficulties, Rav Ḥama was unable to adduce incontrovertible proof that there is a mitzva to bury the dead.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא יקברו – ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש״מ קבורה משמיא אסכימו עלה.
ועוד מקשים: והרי בקללה נאמר ״לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו״ (ירמיה טז, ד), ומכאן ראיה שבדרך כלל, שלא באופן של קללה, ראוי לקבור את המת! ומשיבים: אף מכאן אין ראיה שמצוה לקבור את המת, והקללה היתה דלישתנו ממנהגא [שישתנו ממנהג העולם]. ומפני קשיים אלה לא הביא רב חמא ראיה מן המקרא למצות קבורה.
The Gemara proposes another proof: Jeremiah pronounced a curse upon the wicked, saying: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried; but they shall be as dung upon the face of the earth” (Jeremiah 16:4), which proves that when no curse has been pronounced, the dead should be buried. The Gemara rejects this proof: From here, too, there is no proof that it is a mitzva to bury the dead, as Jeremiah cursed the wicked, saying that they would deviate from the general custom and not be buried. Due to all these difficulties, Rav Ḥama was unable to adduce incontrovertible proof that there is a mitzva to bury the dead.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִיבַּעְיָא לְהוּ קְבוּרָה מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא אוֹ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא.

§ A dilemma was raised before the Sages: Is burial obligatory on account of disgrace, i.e., so that the deceased should not suffer the disgrace of being left exposed as his body begins to decompose, or is it on account of atonement, i.e., so that the deceased will achieve atonement by being returned to the ground from which he was formed?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרמ״הרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה – כלומר: חיבוט הקברא מכפר.
א. וכן פירש רש״י להלן עמוד ב צערא דקברא (וחיבוט זה הינו אחר סתימת הגולל). אבל כאן פירש רש״י בזיונו שמטמינים אותו בתחתיות ארץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום בזיונא הוא – שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע.
או – כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות.
וקבורה משום ביזיונא הוא ואם אמר לא תקברוה לאו כל כמיניה. והספידא יקרא דשכבי הוא ואי אמר לא תספידו לההוא גברא שמעינן ליה.
קבורה משום בזיונא או משום כפרה – ע״כ איכא כפרה כדאמרי׳ לקמן (דף מז:) (בפ׳ ד׳ מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי׳ אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה הי עיקר וא״ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדתניא בשמעתין (לקמן מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר וי״ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל למת אית לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד.
(15,20) מתני׳ א״ר מאיר בשעה שאדם מצטער מה לשון אומ׳ כלומר באיזה לשון קובל ויש לפרש מה לשונו אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ואיבעיא לן מאי משמע האי לישנא דקלני מראשי אמר אביי כמאן דאמר קל לית כלומר איני קל והאי קלני לאו קל אני קאמר אלא קל איני כלומר שאני כבד מראשי א״ל רבא א״כ כבד עלי מיבעי ליה אלא אמר רבא כמאן דאמר קליל לי עלמא כלומר שאני כבד ואין העולם כדאי לשאתי כדבר הקל שאינו יכול לשאת את הכבד והכי קאמר קל אני ואיני יכול לשאת את ראשי ואת זרועי שכבדו עלי [ורבינו חננאל ז״ל כתב קל לית כלומר אין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו אי הכי כבד עלי] ראשי מיבעי ליה ופריש רבא קליל לי עלמא כלומר הרוח תששה ונעשית קלה ומעוטה. ומקשי׳ האי קללה מיבעי ליה לגופיה לאשמועינן דבמקלל קא מיירי אי למאן דדריש כללי ופרטי איצטריך לפרט אי למאן דדריש ריבויי ומיעוטי איצטריך למיעוט. ויש לפרש מיבעי ליה לגופיה כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וראשון עיקר. ומפרקי׳ א״כ לימא קרא מקלל מאי קללת. ומקשינן תו ואימא כוליה לכדר״מ הוא דאתא ויהיו כל המומתין נתלין ומפרקי׳ א״כ לימא קרא קלת מאי קללת שמעת מינה תרתי:
מתני׳ ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו אינו עובר עליו דומיא דתלוי אמר רחמנא דאית ביה בזיון ובגמרא מפרש מנא לן.
(15-16) {מלוקט מתורת האדם: איבעי להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה להאי גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיני׳, ואי אמר׳ משום כפר׳ הוא, הא קאמר לא בעינא כפרה. ולא איפשטא, הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא, אפי׳ בעי יורשין נמי דלא ליקברוהו, מוציאין מהן בעל כרחן, ואפי׳ במת בעלמא דלית ליה קוברין וקאמר דלא תקברוהו אין שומעין לו, דבזיונא דכולה חיי קאמרינן, ולאו משום בני משפחה בלחוד, ועוד דפגם משפחה נמי, דהתם אמרי׳ ניחא ליה מאי דילמא לא ניחא להו לבני משפחה, ניחא להו לבני משפחה מאי, אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה והכא נמי דכוותה, הלכך קוברין אותו.
והתם תנן (מ״ז ע״א) אין קוברין אותן להרוגי בית דין בקברות אבותיהן, אלא שתי קברות מתקינין להן, אחת לנסקלין ונשרפין ואחת לנהרגין ונחנקין, ואמרינן בגמרא כל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר׳ חמא בר׳ חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהו הם קוברים איש, והנה ראו הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו, וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדאמרי׳ [מ״ק כ״ה ע״א] כי נח נפשי׳ דרב הונא ואסקוה לארץ ישראל אמרו היכי נינחיה גבי ר׳ חייא, דרב הונא רבץ תורה בישראל ור״ח ריבץ תורה, ובההוא צורבא מרבנן אמרי (שם י״ז ע״א) עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוה למערה דדייני וקבלוה דעביד כרבי אלעאי כו׳.}
ה אגב דיון זה מביאים את השאלה שאיבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: חובת הקבורה למת, האם משום בזיונא [בזיון] הוא, כלומר, שלא יתבזה המת בהיותו מוטל על הארץ, או משום כפרה הוא, שמתכפר לו כאשר חוזר לעפרו?
§ A dilemma was raised before the Sages: Is burial obligatory on account of disgrace, i.e., so that the deceased should not suffer the disgrace of being left exposed as his body begins to decompose, or is it on account of atonement, i.e., so that the deceased will achieve atonement by being returned to the ground from which he was formed?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרמ״הרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ דְּאָמַר לָא בָּעֵינָא דְּלִיקְבְּרוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא הלָא כֹּל כְּמִינֵּיהּ וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא הָא אָמַר לָא בָּעֵינָא כַּפָּרָה מַאי.

The Gemara asks: What is the practical difference that arises from knowing the reason that burial is necessary? The Gemara answers: There is a difference in a case where one said before he died: I do not want them to bury that man, i.e., myself. If you say that burial is required on account of disgrace, it is not in his power to waive his own burial, as his family shares in the disgrace. But if you say that burial is required on account of atonement, didn’t he effectively say: I do not want atonement, and with regard to himself one should be able to do as he wishes? What, then, is the halakha?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למאי נפקא מינה? כגון דפקיד לא תקברוה לההוא גברא: אי אמרת משום בזיונא הוא – לאו כל כמיניה. אלא אי אמרת משום כפרה הוא – אמר לא בעינא כפרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאו כל כמיניה – דבזיון הוא לקרוביו.
הא אמר לא בעינא כפרה – ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר.
לא תקברוהו לההוא גברא – והא דאמר בריש פ״ט דכתובות (דף פד.) דהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע״כ משום פגם משפחה שאני התם דבעי דליקברוה בחד דוכתא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

בד״ה לא תקברהו כו׳ בסוף ס״ט דכתובות כו׳ כצ״ל:
ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] למעשה, אם נדע מה הוא הטעם? ומשיבים כגון שאמר אדם לא בעינא דליקברוה לההוא גברא [אין אני רוצה שיקברו אותו איש, כלומר, אותי] אי אמרת [אם אומר אתה] כי קבורה משום בזיונא [בזיון] הואלא כל כמיניה [אין זה בכוחו למחול על הבזיון], שהרי גם בני המשפחה שותפים בדבר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהוא משום כפרה, הא [הרי] אמר לא בעינא [אין אני רוצה] כפרה, ויכול אדם לעשות בעצמו מה שירצה. אם כן מאי [מה הדין]?
The Gemara asks: What is the practical difference that arises from knowing the reason that burial is necessary? The Gemara answers: There is a difference in a case where one said before he died: I do not want them to bury that man, i.e., myself. If you say that burial is required on account of disgrace, it is not in his power to waive his own burial, as his family shares in the disgrace. But if you say that burial is required on account of atonement, didn’t he effectively say: I do not want atonement, and with regard to himself one should be able to do as he wishes? What, then, is the halakha?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ת״שתָּא שְׁמַע מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה צַדִּיקֵי לְכַפָּרָה צְרִיכִי אִין דִּכְתִיב {קהלת ז׳:כ׳} אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the fact that the righteous patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, were all buried. And if you say that burial is required on account of atonement, do the righteous need atonement? The Gemara rejects this proof: Yes, even the righteous are in need of atonement, as it is written: “For there is no righteous person on earth who does good and never sins” (Ecclesiastes 7:20), and so even the righteous need atonement for the few sins that they committed over the course of their lifetimes.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: מדאיקבור צדיקי, ואי אמרת משום כפרה – צדיקי כפרה בעו?
ודחינן: אין, דכתיב: כי אדם אין צדיק בארץ וגומ׳.
וסוגיא סלקא דמשום כפרהא.
א. אפשר שהכוונה להלן מז,ב דאיכא כפרה בצער הקבורה. והרמב״ן כתב שספק איסורא לחומרא. וביד רמה כתב דמסקנת הסוגיא היא דקבורה משום בזיוני דהא אמרינן להלן סימן טוב שלא נספד ולא נקבר, ואי קבורה משום כפרה הא חסר ליה כפרה. ואפשר שדעת ר״ח כתוספות ד״ה קבורה וכשאילתות (חיי שרה) דסימן טוב שלא נקבר היינו לפי כבודו, אבל ללא קבורה כלל זו היא מדת הרשעים שאין להם כפרה.
והנה הב״ח תמה על הא דאמרינן בגמרא על חזקיהו שגירר עצמות אביו בכדי שתהא לו כפרה שגם אם אין ההספד אלא משום יקרא דחיי מחלו העם על כבודם בשביל שתהא לו כפרה, והרי חזינן מסוגיית הגמרא להלן שאם אין ההספד משום יקרא דשכבי אינם מתכפרים בהעדרו, ומהא דסימן טוב לו שלא נספד והוי ליה כפרה בכך הוכחנו שההספד משום יקרא דשכבי. וכמו כן תמה הר״ן בהא דאמרינן דניחא להו לצדיקיא דמתיקרי בהו אינשי וכלומר דניחא להו אחר מיתה מה שהחיים מתכבדים בהם, הרי אף אם ההספד משום יקרא דחיי יש בזה ניחותא למת, ואם כן איך מוכיחה הגמרא מהא דסימן יפה למת שההספד הוא משום יקרא דשכבי, והרי אפשר שהוא משום יקרא דחיי ובכל זאת יש בהעדרו כפרה למת במה שחיסרו לו נחת זה. ויתכן שגם אם ההספד משום יקרא דחיי ואין למת ניחותא בשבחי ההספד יש לו כפרה בכך שהוא מבוזה בידי החיים ומוקיעים מעשיו בכוונה שלא ילמדו ממנו, וכמו כן מתעלה הוא בכך שעל ידו ועל ידי מעשיו נתכבדו החיים. אבל מה שזלפו גשמים וגררתו חיה, או אפילו נתרשלו בהספדו לא מתוך כוונה להוקיע מעשיו, אין לו בזה כפרה אלא רק משום שהחסירו לו השבח והכבוד שהוא מקבל על ידי ההספד, ומכך שיש לו כפרה גם בכך הוכיחה הגמרא דהספד משום יקרא דשכבי.
בדרך אחרת יש ליישב תמיהת הב״ח והוא על פי מה שכתבו תוספות בד״ה הספידא שאפילו אם הוא משום יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיונא אם אין מספידין אותו, ומבואר מדבריהם שאפילו אם אין לו תועלת בכבוד שעושים לו אחר מיתה מפריע לו הבזיון שעושים לו, ולכן יש לו כפרה בגרירת עצמותיו על מטה של חבלים. ועל כרחך דברי ר׳ נתן על מי שנתרשלו בהספדו איירי במי שלא הספידוהו מתוך רשלנות ולא מתוך כוונה לבזותו, ולכן אין בזה בזיון רק העדר כבוד. ומזה הוכיחה הגמרא דהספד משום יקרא דשכבי. והר״ן תירץ על קושייתו בשם רבנו דוד דמניעת ההספד היא רק הוכחה לכך שאין מגיע לו זכות שיתכבדו בני אדם במעשיו, אבל למת עצמו לאחר מיתתו אין שום ניחותא או צער בדברים אלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מדאיקבור צדיקי [שנקברו הצדיקים, אברהם יצחק ויעקב ], ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהטעם משום כפרה, וכי צדיקי [הצדיקים] לכפרה צריכי [הם צריכים]? ועונים: אין [כן], ודאי אף הם צריכים, דכתיב כן נאמר]: ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ), וצריכים הם כפרה על חטאים מעטים שהיו בידם.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the fact that the righteous patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, were all buried. And if you say that burial is required on account of atonement, do the righteous need atonement? The Gemara rejects this proof: Yes, even the righteous are in need of atonement, as it is written: “For there is no righteous person on earth who does good and never sins” (Ecclesiastes 7:20), and so even the righteous need atonement for the few sins that they committed over the course of their lifetimes.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ת״שתָּא שְׁמַע וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אוֹתוֹ וְאִי אָמְרַתְּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה הָנָךְ נָמֵי לִיקַּבְרוּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה הַאי דְּצַדִּיק הוּא תֶּיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה הָנָךְ לָא לֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the verse referring to Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him, for he alone of Jeroboam shall come to the grave” (I Kings 14:13). And if you say that burial is required so that the deceased should achieve atonement, these too, i.e., Jeroboam’s other sons, should also be buried so that they should achieve atonement. The Gemara rejects this argument: This son, Abijah, who was righteous, should achieve atonement through his death and burial, but these other sons, who were wicked, should not achieve atonement even in death.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שנאמר: ״וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר״ (מלכים א׳ יד, יג), ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה [אם אומר אתה שקבורה באה כדי שתהיה לו] כפרה, אם כן הנך נמי ליקברו, כי היכי דתיהוי להו [אלה גם כן, שאר בני ירבעם, ייקברו, כדי שתהא להם] כפרה! ומשיבים: האי [זה הבן] שצדיק הואתיהוי ליה [תהיה לו] כפרה, ואולם הנך [אלה] לא ליהוי להו [תהיה להם] כפרה אף במיתתם.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the verse referring to Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him, for he alone of Jeroboam shall come to the grave” (I Kings 14:13). And if you say that burial is required so that the deceased should achieve atonement, these too, i.e., Jeroboam’s other sons, should also be buried so that they should achieve atonement. The Gemara rejects this argument: This son, Abijah, who was righteous, should achieve atonement through his death and burial, but these other sons, who were wicked, should not achieve atonement even in death.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ת״שתָּא שְׁמַע לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ דְּלָא תֶּיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the curse pronounced by Jeremiah upon the wicked: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried” (Jeremiah 16:4), which indicates that it is not on account of atonement that burial is required, as were that the case the wicked are certainly in need of atonement, and therefore they should be buried. The Gemara answers: This is no proof, as Jeremiah’s intention might be that the wicked should not achieve atonement. Therefore, the question of whether burial is necessary in order to prevent disgrace or achieve atonement remains unresolved.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יקברו – ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב״ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שנאמר ״לא יספדו ולא יקברו״ (ירמיה טז, ד), משמע שאין זה משום כפרה, שהרי צריכים הם כפרה ולכך ראוי שייקברו! ומשיבים: אין זו ראיה, כי ייתכן שכוונת הקללה היא שלא תיהוי להו [תהיה להם] כפרה. ואם כן, לא נמצא פתרון לשאלה זו.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the curse pronounced by Jeremiah upon the wicked: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried” (Jeremiah 16:4), which indicates that it is not on account of atonement that burial is required, as were that the case the wicked are certainly in need of atonement, and therefore they should be buried. The Gemara answers: This is no proof, as Jeremiah’s intention might be that the wicked should not achieve atonement. Therefore, the question of whether burial is necessary in order to prevent disgrace or achieve atonement remains unresolved.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אִיבַּעְיָא לְהוּ הֶסְפֵּידָא יְקָרָא דְּחָיֵי הָוֵי אוֹ ויְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הָוֵי לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ זדְּאָמַר לָא תִּסְפְּדוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא אִי נָמֵי חלְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁין.

§ A dilemma was raised before the Sages: Is the eulogy delivered for the honor of the living relatives of the deceased, or is it delivered for the honor of the dead? The Gemara asks: What is the practical difference between the two possible reasons? The Gemara answers: There is a difference in a case where one said before he died: Do not eulogize that man, i.e., myself. If the eulogy is delivered to honor the deceased, he is able to forgo this honor, but if it is delivered to honor the living, he is not, as it is not in the power of one individual to forgo the honor of others. Alternately, the difference is with regard to whether it is possible to collect the eulogist’s fee from the heirs. If the eulogy is to honor the dead, it is possible to collect this fee from the heirs, even against their will, but if it is to honor the living, they are able to forgo this honor.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמ״הרמב״ןמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעיא להו: הספידא (דקרא) {יקרא} דחיי או יקרא דשכבי היא?
למאי נפקא מינה? דאמר: לא תספדוני, אי נמי: לאפוקי מיתמי שכר הספדנין: אם הוא יקרא דשכבי – מפקינן, ואי לא – לא.
ופשטנא: יקרא דשכבי הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״נ לאפוקי מיורשין – על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן.
הספידא יקרא דחיי – תימה הא דאמר בפ׳ הערל (יבמות דף עח.) אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי״ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי׳ הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 15]

{מלוקט מתורת האדם: איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא, או יקרא דשכבי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא, אי נמי לאפוקי מיורשין. ופשטא ת״ש ר׳ נתן אומר סימן יפה למת כשנפרעין ממנו לאחר מיתה, [מת שלא נספד ולא נקבר וכו׳] ש״מ יקרא דשכבי הוא, וכדלא עבדי לי׳ יקרא הוי ליה כפרה במילתה.
בשאלתות (פ׳ חיי), מאי לא נספד ולא נקבר, אילימא לא נספד ולא נקבר כלל ההוא ברשעים גמורים הוא שנאמר לא יספדו ולא יקברו אלא לא נספד דרך כבודו ולא נקבר בכבוד עד שיתבזה אלא הספידא יקרא דשכבי הוא ומאי חי׳ גוררתו שגוררתו חי׳ קודם קבורה ואח״כ נקבר דאדרב׳ קבורה אית בה כפרה, כדבעינן למימר קמן.
ונשאל מרבינו האי ז״ל לענין אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם וסדין פרוש עליו והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו דתניא (ב״ק י״ז ע״א) וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר׳ יהודה, א״ל ר׳ נחמי׳ והלא לאחאב מלך ישראל עשו כן, אלא מלמד שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו קיים זה מה שכתוב בתורה והאידנא דקא עבדינן הכי, אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן, איבעית אימא אנוחי מנחינן קיים לא אמרינן.
וטפי עדיף דלא למיעבד הכי, דאמרינן (מו״ק כ״ה ע״א) כי נח נפשי׳ דרב הונא, סבור רבנן לאנוחי ס״ת אערסי׳, אמר להו רב חסדא, מלתא דמחיים דילי׳ לא סברה, השתא ניקום ונעביד לי׳, וכן כי נח נפשי׳ דר׳ שמעון רבנן וזקנים נמנעו מזאת, ואם נעשה לאדם גדול וחסיד ויחיד במקומו, אל יהא ס״ת בדבר זה מוטל אלא עומד בתיבה ובדומה לה, והוכיחו מי שישנה בכך.
לגאון, והספד נוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחים את המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל וכשהן מוציאין את המטה, סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין עוד יום אחד בתוך שבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו, בחדש אדר ואלול, וליום שביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית שנים עשר חודש, משכיבים אותו ומבקרין אותו.}
הספידא יקרא דחיי כו׳. כתבו התוספות תימה הא דאמר בפ׳ הערל כו׳ ועוד דאפי׳ הוה יקרא דחיי שאני מלך וכו׳ עכ״ל וכצ״ל אהא דפרק האורג גבי יהושע שרגש עליהן הר געש להרגן על שלא נספד דאפילו הוי יקרא דחיי מלך שאני דיהושע נמי כמו מלך היה אך קשה לתירוץ זה מאי פריך מהוי אדון יספדו דכתיב גבי צדקיה שהיה מלך ולולי דבריהם נראה יקרא דחיי הוא לבני המת ולמשפחתו וניחא דיהושע ושאול ודו״ק:
בפירש״י בד״ה משהו לה לשרה עד שבא אברהם מעקידת יצחק כו׳ עכ״ל ובחומש פירש״י ויבא אברהם מב״ש עכ״ל ועיין בזה בדברי הרמב״ן ובדברי הרא״ם באורך:
גמ׳. איבעיא להו הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא.
ובמסקנת הסוגיא (מז.) איתא ״ת״ש רבי נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. מת שלא נספד ולא נקבר, או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שמע מינה יקרא דשכבי הוא, שמע מינה״. ופסק הרמב״ם (פי״ב מהל׳ אבל ה״א) וז״ל ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו עכ״ל. ולגבי קבורה איתא (מו:) ״איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה״. ויש לעיין דמ״ש לענין קבורה אמרינן דאי אמר לא לקבריה לאו כל כמיניה משום בזיונא, ואילו לגבי הספד קיי״ל דמכיון דהספד הוי יקרא דשכבי יכול לומר שאינו רוצה שיספידוהו. וי״ל דיש ב׳ דינים: א) איסור של בזיון המת, ב) קיום של כבוד המת, ואם המת אינו נקבר בקרקע אזי יש בזיון המת, ובזיון לצלם אלוקים שיש לכל אדם ואדם, ומשו״ה א״א למחול על בזיון המת ולומר אל תקברוני דהוי בזיון הבריות דעלמא וביזוי הצלם אלוקים שיש לכל אדם ואדם, ואין אדם פרטי בעלים למחול על זה. משא״כ הספד הוי קיום של כבוד הבריות בקום ועשה דהמת עצמו ואם לא יספידוהו יש רק חסרון בכבוד הבריות שלו אך ליכא בזיון לשאר בריות דעלמא, ומשו״ה יכול המת למחול על כבודו ולומר לא תספדו לההוא גברא. ועיין בגמ׳ ברכות (יט:) דכבוד הבריות דוחה ל״ת של דבריהם, ונראה דזה רק באופן שיש בזיון הבריות וכגון ההיתר לטלטל אבנים של בית הכסא בשבת כדי לקנח, או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית שלא הצריכוהו להניח טליתו ולהכנס לבית ערום (עיין ברש״י שם ד״ה כל מילי דרבנן). אמנם פשוט שאין דוחין איסור דרבנן כדי לקיים כבוד הבריות ולתת כבוד לחבירו. וכן מוכח מהא דקיי״ל שמותר לכהן לטמא למת מצוה (ברכות דף כ.) משום שאם לא יקברנו יהיה בזיון המת ובזיון הבריות, אך לא הותר לכהן לטמא עצמו בבית הקברות כדי לנחם את האבלים בשורה ואע״פ שיש בנחום אבלים קיום של כבוד הבריות. ונראה דהא דאמרינן התם ״מדלגין היינו ע״ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל״, היינו משום שאם מלך בא לעיר ואין יוצאין לקראתו יש בזה משום בזיון למלך ואינו רק חסרון של נתינת כבוד, ובאופן שיש בזיון הבריות דוחין איסור דרבנן. ומבואר דיש ב׳ דינים בכבוד הבריות: א) איסור של בזיון הבריות, ב) קיום של כבוד בקום ועשה, וי״ל דזה יסוד החילוק בין הספד לקבורה, דהספד מהוה קיום של כבוד הבריות בקום ועשה, ומשו״ה אם המת מוחל על הספדו שומעין לו, דאם לא יספידוהו יש רק חסרון של מעשה כבוד בקום ועשה, משא״כ קבורה הוא משום בזיון המת וא״א למחול על בזיון הבריות מדהוי בזיון צלם אלוקים.
והנה עיין בפתחי תשובה (יו״ד סימן שמ״ד ס״ק א׳) שכתב וז״ל עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל שכתב בשם תשובת בית יעקב סי׳ פ״ג דגדול הדור שמת וצוה שלא להספידו המיקל שלא לשמוע לחכם הלז לא הפסיד ע״ש. ועיין בשו״ת תשובה מאהבה (ח״א סי׳ קע״ד) שהאריך בזה והביא בשם רבי הגאון בעל נודע ביהודה ז״ל שאמר בעת שהספיד להגאון בעל פני יהושע אף שצוה שלא להספידו אין שומעין בזה למי שהוא רבן שכבה״ג וכו׳ עכ״ל. וצ״ע דלכאורה מבואר בסוגיין דהספד יקרא דשכבי ואם המת אמר שלא להספידו שומעין לו, ומשמע דהטעם הוא משום כבוד התורה, אך צ״ע בזה דהרי קיי״ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא״כ למה פסק הנודע ביהודה דיש להספיד את הגאון בעל פני יהושע אע״פ שצוה שלא להספידו. וי״ל דאם אין מספידין רשכבה״ג אזי יש בזיון התורה ובזיון ת״ח, ומשו״ה פסק הנודע ביהודה דאין שומעין לו, דת״ח אינו בעלים למחול על בזיון התורה, אלא רק הוי בעלים למחול על קיום של כבודו בקום ועשה.
ו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה דומה: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי [ההספד, האם כבוד החיים האבלים, הוא, או כבוד המתים הוא]? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] ממחלוקת זו? ומסבירים: כגון שאמר הנפטר לא תספדוה לההוא גברא [אל תספדו לאותו איש, כלומר, לי], אי נמי [או גם כן] לאפוקי מיורשין [להוציא את הממון מן היורשים] את שכר הספדנים. שאם כבוד המתים הוא אפשר להוציא מהם, ואם ההספד כבוד החיים הוא, יכולים הם לוותר על כבוד זה.
§ A dilemma was raised before the Sages: Is the eulogy delivered for the honor of the living relatives of the deceased, or is it delivered for the honor of the dead? The Gemara asks: What is the practical difference between the two possible reasons? The Gemara answers: There is a difference in a case where one said before he died: Do not eulogize that man, i.e., myself. If the eulogy is delivered to honor the deceased, he is able to forgo this honor, but if it is delivered to honor the living, he is not, as it is not in the power of one individual to forgo the honor of others. Alternately, the difference is with regard to whether it is possible to collect the eulogist’s fee from the heirs. If the eulogy is to honor the dead, it is possible to collect this fee from the heirs, even against their will, but if it is to honor the living, they are able to forgo this honor.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמ״הרמב״ןמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) ת״שתָּא שְׁמַע {בראשית כ״ג:ב׳} וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא מִשּׁוּם יְקָרָא דְּאַבְרָהָם מְשַׁהוּ לַהּ לְשָׂרָה שָׂרָה גּוּפַהּ נִיחָא לָהּ כִּי הֵיכִי דְּמִיַּיקַּר בַּהּ אַבְרָהָם.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the verse that states: “And Abraham came to eulogize Sarah and weep over her” (Genesis 23:2), indicating that Sarah’s funeral was delayed until Abraham returned from Beersheba to Hebron to eulogize her. And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, would they have unduly delayed burying Sarah due to Abraham’s honor? The Gemara rejects this argument: It was satisfactory to Sarah herself that her funeral was delayed so that Abraham could be honored by eulogizing her. Since Sarah herself would prefer that Abraham eulogize her, there was no disgrace in waiting for Abraham to arrive.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: ויבא אברהם לספד לשרה.
ודחינן: שרה גופה ניחא לה לאיתיקר בה אברהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משהו לה לשרה – עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם.
לא היו מתאבלין אלא אוננין בלבם ואסורין בקדשים ובמעשר שאין אנינה אלא בלב וכיון שאי אפשר שלא יהו בלבן דין הוא שיאסרו בקדשים ובמעשר דעל כרחך ליכא לאפוקינהו מכלל אנינות ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב (משלי י״א) ובאבד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אנינה שאין אנינה אלא בלב וכיון דדבר שאין נראה הוא התירו להן אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינה אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא ידוה על קרובו. ור״ש ז״ל פירש נתעכל הבשר כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן ולא היו מתאבלין עליהן כדי שיהא בזיונו כפרה עליו אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת שאין אנינות אלא בלב.
דאמר ר׳ יוחנן משום רשב״י רמז לקבורת מתים מן התורה מנין ת״ל גבי נתלה כי קבור וא״כ מאחר שנאמר כי קבור מה ת״ל תקברנו מכאן רמז לקבורת שאר מתים מן התורה וי״מ דכי קבור משמע ליה בארון ותקברנו משמע בקרקע:
אמר ליה שבור מלכא לרב חמא קבורה מדאורייתא מנא לכו אשתיק. ומקשי׳ ולימא ליה מדכתיב גבי נתלה כי קבור וילפינן מיניה ומפרקי׳ משום דהוה יכיל למידחי ליה ההוא דעביד ליה ארגז אבל קבורה בקרקע לא שמעי׳ מהכא. ומקשי׳ ולימא ליה מריבויא דתקברנו ומהדרינן ריבויא דתקברנו לא משמע ליה למלכא. ומקשינן ולימא ליה מדאיקבור צדיקי אברהם יצחק ויעקב אבות ואמהות ואי לאו דמצוה היא ל״ל ומפרקי׳ יכיל למימר ליה ההוא מנהגא בעלמא. ומקשי׳ לימא ליה מדאקבריה רחמנא למשה ועל כרחיך איכא למיגמר מיני׳ מפרקינן יכיל למדחא ההוא נמי דלא בעא לשנויא ממנהגא בעלמא:
איבעיא להו קבורה משום בזיונא דחיי הוא כדי שלא יתבזה בו או דילמא כי היכי דתהוי ליה כפרה כשמשפילין אותו תחת הארץ. למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת משום כפרה הוא האמר לא בעינן כפרה וכיון דאיהו לא ניחא ליה אנן לא מיפקדינן למעבד ליה כפרה ולא דמיא הא מילתא למלקיות ומיתות ב״ד דעבדי׳ בעל כרחיה דהתם לאו משום כפרה בלחוד הוא אלא עונש דענשיה רחמנא משום דחטא ואית דאמרי הא אמר לא בעינא כפרה ואי נמי קברי ליה לא מיכפר ולאו מילתא היא דא״כ כל הנהרגין דאמרי׳ לקמן דהויא להו כפרה אטו מי ניחא להו דלקטלינהו כי היכי דתיהוי להו כפרה הא בעל כרחייהו קא עבדי ואפי׳ הכי הויא להו כפרה בהריגתן. ואתינן למפשטה מהאי דכתיב וספדו לו כו׳ כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר ואי אמרת משום כפרה הוא הנך נמי דהוו רשעים ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה ודחינן האי דצדיק חייס רחמנא עליה למעבד ליה מידי דתהוי ליה כפרה הנך דהוו רשעים לא תהוי להו כפרה:
איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדו׳ לההוא גברא אי אמרת יקרא דחיי הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת יקרא דשכבי הוא הא אמר לא בעינא יקרא. אי נמי לאפוקי מיורשים מממונא דידהו שכרא דספדני אי אמרת יקרא דחיי הוא אע״ג דלא שבק אבוהון ממונא מפקינן מינייהו אלא אי אמרת יקרא דשכבא הוא [לא מפקי׳ מינייהו ואית דמפרשי אי אמרת יקרא דשכבא הוא] מפקינן מינייהו בעל כרחייהו מממונא דשכבא אלא אי אמרת יקרא דחיי הוא הא קאמרי לא בעינן יקרא ולא מפקינן מינייהו מאי:
תא שמע ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה מדכתיב ויבא משמע דההיא שעתא לא הוה התם ואשהו לה עד דאתא ואי אמרת כו׳. ואסיקנא הספידא יקרא דשכבא הוא. ושמעינן מינה דקבורה משום בזיונא דמיתנא הוא מדקתני לא נקבר דכיון דמיבזי הויא ליה כפרה דאי אמרת קבורה משום כפרה היא דתהוי ליה כפרה בקבורה היכי קתני סימן יפה למת שלא יקבר כלום סימן יפה הוא דלא הויא ליה כפרה. וההיא דמשמע לעיל דמאן דסבירא ליה דמשום בזיונא הוא כי אמר לא תקברוה לא צייתינן ליה משום בזיונא דחיי לעולם משום בזיונא דמיתנא הוא וכל מילתא דאית בה בזיון למת כ״ש דאית בה בזיונא לחיי דחזו ליה וגמרא שבקא להא דרבי נתן לסוף הני תרי בעיי כי היכי דליפשיטנהו לתרווייהו מיניה:
בא״ד מדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא כו׳. דאם לא היו משהין את שרה עד שבא אברהם אלא שבא מיד אחר מיתתה לא הוה ליה להזכיר כלל שבא אברהם ממקום אחר ועוד דלא הוה ליה למיכתב ויבא אברהם לספוד גו׳ דמשמע דביאתו היה ע״ד זה אלא דה״ל למכתב שבכה וספד אברהם על שרה וגו׳ אלא שהוצרך ביאתו להזכיר שהיו משהין אותה עד ביאתו כדי להספידה ואין לומר שהיו משהין את ביאתו משום דלא היה לה מקום לקוברה כמשמעות הכתובים שהוצרך אברהם להשתדל מקום קבר דא״כ לא ה״ל להזכיר ביאת אברהם גבי הספד ובכיה אלא גבי קבורה הל״ל ויבא אברהם לקבור את שרה ודו״ק:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מכמה מקראות, נאמר ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״ (בראשית כג, ב) שנראה שהמתינו עד שבא מבאר שבע לחברון, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי ההספד משום יקרא דחיי הוא [כבוד החיים], וכי משום יקרא [כבוד] אברהם משהו לה [ישהו אותה] את שרה ולא יקברוה בשעתה? ומשיבים: שרה גופה ניחא [עצמה נוח] לה בכך כי היכי דמייקר [כדי שייתכבד] בה אברהם, כלומר, יתכן וההספד הוא משום כבוד החיים, אך במקרה זה יש גם כיבוד לשרה, ולפיכך לא התבזתה שרה בציפייתה להספד אברהם, ולא נפתרה איפוא הבעיה.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the verse that states: “And Abraham came to eulogize Sarah and weep over her” (Genesis 23:2), indicating that Sarah’s funeral was delayed until Abraham returned from Beersheba to Hebron to eulogize her. And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, would they have unduly delayed burying Sarah due to Abraham’s honor? The Gemara rejects this argument: It was satisfactory to Sarah herself that her funeral was delayed so that Abraham could be honored by eulogizing her. Since Sarah herself would prefer that Abraham eulogize her, there was no disgrace in waiting for Abraham to arrive.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) ת״שתָּא שְׁמַע וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אוֹתוֹ וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא הָנָךְ בְּנֵי יְקָרָא נִינְהוּ נִיחָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בְּהוּ אִינָשֵׁי.

The Gemara suggests: Come and hear a different resolution of this dilemma from the verse referring to Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him” (I Kings 14:13). And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, are these people, Jeroboam’s surviving family, worthy of this honor? The Gemara answers: It is satisfactory to the righteous when other people are honored through them. Since that is their wish, they are eulogized even if their wicked relatives are honored as a result.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנך בני יקרא נינהו – בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שנאמר: ״וספדו לו כל ישראל וקברו אתו״ (מלכים א׳ יד, יג), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משום יקרא דחיי [כבוד החיים] הוא, וכי הנך [אלה], בני משפחת ירבעם, בני יקרא נינהו [כבוד, ראויים לכבוד הם]? ומשיבים: ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי [נוח להם לצדיקים שמתכבדים בהם בני אדם], ומפני שזה רצונם, מספידים אותם, אך ההספד הוא לכבוד הנותרים.
The Gemara suggests: Come and hear a different resolution of this dilemma from the verse referring to Abijah, son of Jeroboam: “And all Israel shall eulogize him and bury him” (I Kings 14:13). And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, are these people, Jeroboam’s surviving family, worthy of this honor? The Gemara answers: It is satisfactory to the righteous when other people are honored through them. Since that is their wish, they are eulogized even if their wicked relatives are honored as a result.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) ת״שתָּא שְׁמַע לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לָא נִיחָא לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בַּרְשִׁיעִיָּיא.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the curse pronounced by Jeremiah upon the wicked: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried” (Jeremiah 16:4). If you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, why should the wicked not be eulogized, as perhaps they are survived by righteous people who are worthy of this honor? The Gemara answers: It is not satisfactory to the righteous when they are honored through the wicked, and therefore they prefer that a eulogy not be delivered for their wicked relatives.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: לא יספדו ולא יקברו כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא יקברו – ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שנאמר: ״לא יספדו ולא יקברו״ (ירמיה טז, ד), ואם ההספד הוא משום כבוד החיים, אם כן מדוע לא יספדו, והלא בנותרים יש צדיקים הראויים לכבוד זה! ומשיבים: לא ניחא לצדיקיא [נוח לצדיקים] דמייקרי ברשיעייא הם מתכבדים על ידי הרשעים] ומוותרים הם על הכבוד שחולקים להם על ידי הספד קרוביהם הרשעים.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the curse pronounced by Jeremiah upon the wicked: “They shall not be eulogized, nor shall they be buried” (Jeremiah 16:4). If you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living, why should the wicked not be eulogized, as perhaps they are survived by righteous people who are worthy of this honor? The Gemara answers: It is not satisfactory to the righteous when they are honored through the wicked, and therefore they prefer that a eulogy not be delivered for their wicked relatives.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) תָּא שְׁמַע {ירמיהו ל״ד:ה׳} בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחָיֵי הוּא מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ הָכִי קָאָמַר לֵיהּ לִיַּיקְּרוּ בָּיךְ יִשְׂרָאֵל כִּי הֵיכִי דְּמִתְיַיקְּרִי בַּאֲבָהָתָךְ

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this dilemma from what Jeremiah said to Zedekiah: “You shall die in peace; and with the burnings of your fathers, the former kings that were before you, so shall they make a burning for you; and they will eulogize you, saying: Ah, master” (Jeremiah 34:5). And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living relatives of the deceased, what difference does it make to him if he is eulogized? The Gemara answers: It is possible that a eulogy is to honor the living, and this is what Jeremiah is saying to Zedekiah: Enjoy the thought that Israel shall be honored through you at your funeral just as they were honored through your ancestors at their funerals.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוי אדון יספדו לך – לצדקיהו נאמר.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שנאמר: ״בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך״ (ירמיה לד, ה), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משום יקרא דחיי [כבוד החיים, הנשארים] הוא מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא לו מזה] אם יספדו לו? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], לייקרו ביך [יתכבדו בך] ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך [כפי שהתכבדו באבותיך], כלומר, ותדע עד כמה מכבדים הם אותך אף כעת.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this dilemma from what Jeremiah said to Zedekiah: “You shall die in peace; and with the burnings of your fathers, the former kings that were before you, so shall they make a burning for you; and they will eulogize you, saying: Ah, master” (Jeremiah 34:5). And if you say that a eulogy is delivered due to the honor of the living relatives of the deceased, what difference does it make to him if he is eulogized? The Gemara answers: It is possible that a eulogy is to honor the living, and this is what Jeremiah is saying to Zedekiah: Enjoy the thought that Israel shall be honored through you at your funeral just as they were honored through your ancestors at their funerals.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין מו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין מו:, ר׳ חננאל סנהדרין מו: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין מו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין מו:, רש"י סנהדרין מו:, ראב"ן סנהדרין מו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין מו:, רמ"ה סנהדרין מו:, רמב"ן סנהדרין מו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב יעקב הלוי ליפשיץ. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי סנהדרין מו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין מו:, מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין מו:, רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין מו: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין מו:, אסופת מאמרים סנהדרין מו:

Sanhedrin 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 46b, R. Chananel Sanhedrin 46b, Rif by Bavli Sanhedrin 46b, Collected from HeArukh Sanhedrin 46b, Rashi Sanhedrin 46b, Raavan Sanhedrin 46b, Tosafot Sanhedrin 46b, Ramah Sanhedrin 46b, Ramban Sanhedrin 46b, Meiri Sanhedrin 46b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 46b, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 46b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 46b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 46b, Collected Articles Sanhedrin 46b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144