×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 דְּדָמֵי לֵיהּ בְּכֹל מִילֵּי.
Now that the generalization and the detail are distant from each other, i.e., they are written in different verses, the verses serve to include one who was found guilty of idol worship, as he is similar to the blasphemer in all matters. He too is subject to be hung after he is executed.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
וכיון דמרחקי הפרט מן הכלל – אהני לרבוי עובד ע״ז כי נתלה, דדמי ליה למקלל בכל דבר: ששניהן כופרין הן בעיקר ושניהן בסקילה.
{משנה סנהדרין ו:ה, בבלי סנהדרין מו ע״ב1} מתניתין2 בפרק נגמר הדין ולא זו בלבד אמרו3 אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה4 הלינו5 לכבודו להביא לו6 ארון ותכריכין אינו עובר עליו7. אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי מנין למלין את מתו שעובר8 [בלא תעשה]⁠9 תל׳ לומ׳ {דברים כא:כג} כי קבור תקברנו10 מה תל׳ לומ׳ תקברנו מיכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה11.
{בבלי סנהדרין מו ע״א} (נגמר הדין כול׳12) תניא אמר ר׳ אליעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא13 מפני שראוי לכך אלא [מפני]⁠14 שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך:
{משנה סנהדרין ו:ה-ו} [מתני׳]15 ולא זו בלבד אמרו16 אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה אלא אם כן הלינו לכבודו כדי להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו17 (ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין:
נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן והקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים ובשלום העדים כלומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב.)
1. מובא גם ברי״ף סנהדרין פרק ו (דף יד ע״ב). וכן הוזכר גם בהיל׳ אבל לריצ״ג.
2. מתניתין: וכן גב, כ״י נ, ובתורת האדם. כ״י פריס, גיג, דפוסים: ״גרסינן״.
3. אמרו: כ״י פריס, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, גב גיג.
4. בלא תעשה: כ״י א לפני הגהה, כ״י נ: ״בעשה״.
5. הלינו: כ״י נ: ״ואם לנו״.
6. לו: חסר בכ״י נ.
7. עליו: חסר בכ״י נ. גב מוסיף רמז להמשך המשנה שם: ״כול׳⁠ ⁠״.
8. שעובר: גיג, כ״י נ: ״שעובר עליו״.
9. בלא תעשה: גב גיג, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״בעשה״.
10. תקברנו: גיג, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א, גב. וכן בר״ח סנהדרין שם, לומד דוקא מכפל הלשון: מדכתיב כי קבור שאין ת״ל תקברנו ומה ת״ל תקברנו לרבות שאר מתים.
11. תל׳ לומ׳ כי קבור... תעשה: חסר בכ״י נ, כנראה מחמת הדומות. כ״י א לפני הגהה גם כאן: ״בעשה״. ברמב״ם רשם קבור תקברנו מצות עשה (רל״א), לא תלין נבלתו לא תעשה (ס״ו).
12. נגמר הדין כול׳: נוסף רק בכ״י סוטרו.
13. לא: כ״י נ: ״ולא״.
14. מפני: גה, גז, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, כ״י נ.
15. מתני׳: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. הציון חסר בכ״י סוטרו.
16. אמרו: וכן כ״י סוטרו, כ״י נ. חסר ב-גה, דפוסים.
17. עד כאן העתקת המשנה ב-גה, כ״י נ, וכן בדפוסים, ובהם יש כאן רמז להמשך: וכו׳. המשך המשנה עד סוף הפרק בכ״י סוטרו.
אהני לרבויי עכו״ם – הך הרחקה שהרחיקם זה מזה למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט אהני לרבויי עכו״ם הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי שכופר בעיקר כמותו.
השתא דמרחקי מהדדי – והא דאמרי׳ מנחות (נה:) כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט לאו דאין דנין כלל אלא דנין בכלל ופרט ואהני לרבויי מידי כי הכא דאהני לרבויי עכו״ם.
פיסקא האיש תולין אותו כו׳ מאי טעמא דרבנן אמר קרא כי יהיה באיש ותלית איש ולא אשה ור״א איש איצטריך למיעוט אחר מיעוט לרבות בן סורר ומורה לתלייה דכתיב איש ולא בן חטא משפט מות מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה שלא על שום חטאו נהרג אלא על שם סופו כדתנן בפרק בן סורר ומורה וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגידה תורה סוף של בן סורר ומורה שסופו לגמור נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות כו׳ הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דהא למיעוטא לא צריך דנפקא לי ממיעוטא קמא אם אינו ענין למיעוט תנהו ענין לרבות. ואיכא לפרושי דהיינו טעמא דאמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דכיון דמיעוטא בתרא לא איצטריך למיעוטא דנפקא לי ממיעוטא קמא איכא למימר דלגלויי עליה דמיעוטא קמא הוא דאתא לאשמועינן דכי היכי דמיעוטא בתרא לא אתא למיעוטא מיעוטא קמא נמי לא אתא למיעוטא אלא דוגמא בעלמא נקט ומאחר דטרח קרא ואשמועי׳ דלאו למעוטי ההוא מדעם קאתי ממילא שמעי׳ דדעתיה לרבויי. ויש לפרש אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כלומר שהמיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון ונמצא מרבה בעיקר והכי נמי איכא לפרושי גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כי הני תרי טעמי דכתבי׳ וטעמי מעליי אינון:
גמ׳ בפיסקא האיש תולה צ״ל האיש נתלה כו׳:
השתא דמרחקי מהדדי [עכשיו שהם מרוחקים זה מזה], אהני לרבויי [הועיל הדבר כדי לרבות] בעבודה זרה דדמי ליה [שדומה לו, למקלל] בכל מילי [הדברים],
Now that the generalization and the detail are distant from each other, i.e., they are written in different verses, the verses serve to include one who was found guilty of idol worship, as he is similar to the blasphemer in all matters. He too is subject to be hung after he is executed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ור׳וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי וְהוּמָת וְתָלִיתָ רִבּוּי כִּי קִלְלַת מִיעוּט אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי לָא הֲווֹ מְרַבִּינַן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה1 דְּדָמֵי לֵהּ בְּכֹל מִילֵּי הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי שְׁאָר הַנִּסְקָלִין.:

And Rabbi Eliezer, by contrast, interprets the verses based on the principle of amplifications and restrictions. The phrase “And he is put to death, and you shall hang him” is an amplification. The phrase “For he that is hung is a curse of God” is a restriction. Were the amplification and the restriction right next to each other, we would apply the principle of amplifications and restrictions and include only one who is guilty of idol worship, as he is similar to the blasphemer in all ways. Now that they are distant from each other, the verses serve to include all those who are liable to be stoned to death. All of their corpses are hung after they are put to death.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבי׳⁠ ⁠״.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ אליעזר היה דורש התורה ריבויי ומיעוטי: והומת ותלית – ריבה כל מומת לתלייה, כי קללת אלהים תלוי – מיעט כל מומת מלהיתלות אלא המקלל בלבד. ואי הוה ריבוי בהדי מיעוט בקרוב, הוו מימעטי כל מומתין מתלייה זולתי עובד ע״ז דדמי ליה בכל מילי. השתא דמרחקי, אהני ריחוקיהו לרבויי שאר הנסקלין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי קללת – מיעט את הרבוי ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה והדומה לו וכי דרשינן הכי היכא דמיקרבן להדדי אבל היכא דרחקן זה מזה אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין אלא מידי דלא דמי ליה במידי כגון שאר מיתות ב״ד אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת דבסקילה כמותן לא תמעט מיניה ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל דמאן דדריש ליה בכללי ופרטי אינו מרבה אלא כעין הפרט ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד משום טעמא דפרישית לעיל הוא דפרט לשון פירוש הלכך כלל ופרט וכלל אי אתה דן להביא ע״י הכלל האחרון אלא כעין הפרט שאילמלא לא בא כלל האחרון הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי׳ הדומה לו לא תלמוד ממנו אלא סתם ואח״כ פירש ובא ללמדך שאין בסתם אלא הפירוש הלכך כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך המיעוט אינו פירושו של סתם אלא מיעט ריבויא שלא יהא הכל במשמע ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה הלכך כי חזר וריבה ריבה הכל ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט.
ר׳ אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי [דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], ״והומת ותלית״רבוי הוא, ״כי קללת״מיעוט. אי הוו מקרבי להדדי [אם היו קרובים זה לזה] לא הוו מרבינן [היינו מרבים] על ידי כך אלא עבודה זרה דדמי [שדומה] לה, לקללה בכל מילי [הדברים], השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי [עכשיו שרחוקות זו מזו הועיל הריבוי לרבות] שאר הנסקלין.
And Rabbi Eliezer, by contrast, interprets the verses based on the principle of amplifications and restrictions. The phrase “And he is put to death, and you shall hang him” is an amplification. The phrase “For he that is hung is a curse of God” is a restriction. Were the amplification and the restriction right next to each other, we would apply the principle of amplifications and restrictions and include only one who is guilty of idol worship, as he is similar to the blasphemer in all ways. Now that they are distant from each other, the verses serve to include all those who are liable to be stoned to death. All of their corpses are hung after they are put to death.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָאִישׁ תּוֹלִין וְכוּ׳.: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן אָמַר קְרָא {דברים כ״א:כ״ב} וְתָלִיתָ אוֹתוֹ אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ ור׳וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ.

§ The mishna teaches that according to the opinion of Rabbi Eliezer, the corpse of a man is hung facing the people while the corpse of a woman is hung facing the tree, whereas the Rabbis say that the corpse of a woman is not hung at all. The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of the Rabbis? The Gemara answers: As the verse states: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death, and you shall hang him on a tree” (Deuteronomy 21:22), which teaches that you shall hang him on a tree after his death, but you shall not hang her on a tree after her death. And Rabbi Eliezer would respond that that the inference to be drawn from this verse is that after his death they hang him by himself, without his clothing.
רי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבי אליעזר – אמר לך האי אותו דתלייה נמי אותו בלא כסותו אשמעינן ולא למעוטי אשה.
אותו בלא כסותו – ואף על גב דמשעת סקילה היה ערום ס״ד שילבישוהו בשעת תלייה.
פיסקא ואין דנין שנים ביום אחד אמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה אחת אפי׳ בשתי עבירות דנין. ואקשי׳ עליה והא מעשה דשמעון בן שטח מיתה אחת הואי דלא שנא אוב ולא שנא ידעוני ול״ש שאר מכשפין כולהו בסקילה וקאמרי ליה אין דנין. אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא מיתה אחת כעין שתי מיתות והיכי דמי כגון שתי עבירות במיתה אחת [ומעשה דשמעון בן שטח לאו עבירה אחת] הואי דהא איכא אוב וידעוני שחלקן הכתוב לשתי עבירות והיינו דמייתו ליה ראיה מינה דאע״ג דבעלמא כי האי גוונא אין דנין איהו איצטריך למידן מפני השעה שהיתה צריכה לכך:
מתיב רב אדא בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפי׳ נואף ונואפת והא נואף ונואפת מיתה אחת ועבירה אחת נינהו וקתני אין דנין תרגמה רב חסדא בבת כהן ובועלה שהיא לעולם בשריפה ובועלה ככל הבא על אשת איש ארוסה בסקילה נשואה בחנק דכתיב היא מחללת באש תשרף האשה היא בשריפה ולא בועלה היא ולא זוממיה או בבת כהן וזוממי זוממיה מזימי עדיה שהוזמו שהיא והן נהרגין היא בשריפה והן במיתת הבועל והיכי דמי כגון שבאו עדים שזינתה ונתחייבה שריפה ובאו עדים והזמום ונמצאת היא פטורה והן במיתת הבועל דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין (צ׳.) באו עדים אחרים והזימו את המזימין ונמצאו עדים הראשונים שהעידו שזינתה עידי אמת והשניים עידי שקר היא בשריפה והעדים השניים במיתה שהיתה ראויה לראשונים דהיינו מיתת הבועל כמו שפירשנו ועדים הראשונים אע״פ שנמצאו עידי אמת קרי זוממיה הואיל ובאו מתחלה לכלל הזמה והעדים שבאו להזימם והוזמו קרי זוממי זוממיה:
שם ור״א אותו כו׳. נ״ב ס״א אלא מעתה גבי סקילה נמי אותו ולא אותה אלא מאי אית לך למימר כו׳:
א שנינו במשנה שאת האיש תולין באופן אחד ואת האשה בדרך אחרת, כדברי ר׳ אליעזר, וחכמים אומרים שאין תולים אשה כלל. ושואלים מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? ומשיבים, שכן אמר קרא [הכתוב]: ״וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ״ (דברים כא, כב), להדגיש: אותו, את האיש, תולים, ולא אותה. ור׳ אליעזר אומר: כך יש לדייק אותו תולין בעצמו בלא כסותו, ולא אותה ללא כסותה.
§ The mishna teaches that according to the opinion of Rabbi Eliezer, the corpse of a man is hung facing the people while the corpse of a woman is hung facing the tree, whereas the Rabbis say that the corpse of a woman is not hung at all. The Gemara asks: What is the reasoning behind the opinion of the Rabbis? The Gemara answers: As the verse states: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death, and you shall hang him on a tree” (Deuteronomy 21:22), which teaches that you shall hang him on a tree after his death, but you shall not hang her on a tree after her death. And Rabbi Eliezer would respond that that the inference to be drawn from this verse is that after his death they hang him by himself, without his clothing.
רי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן אִין הָכִי נָמֵי אֶלָּא אָמַר קְרָא {דברים כ״א:כ״ב} וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה.

The Gemara asks: And from where do the Rabbis derive that the corpse of the executed man is hung without his clothing? The Gemara answers: Yes, it is indeed so that they agree that the word “him” teaches that the corpse is hung without clothing. But the source of their ruling is the verse that states: “And if a man has committed a sin,” which indicates that a man is hung after he is put to death, but a woman is not hung after she is put to death.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האיש נתלה ולא האשה נתלית – שנ׳: כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה עונים הם לטענה זו? ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], אלא מקור דרשתם הוא ממה שאמר קרא [הכתוב]: ״וכי יהיה באיש חטא״ (דברים כא, כב)איש ולא אשה.
The Gemara asks: And from where do the Rabbis derive that the corpse of the executed man is hung without his clothing? The Gemara answers: Yes, it is indeed so that they agree that the word “him” teaches that the corpse is hung without clothing. But the source of their ruling is the verse that states: “And if a man has committed a sin,” which indicates that a man is hung after he is put to death, but a woman is not hung after she is put to death.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ור׳וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאי וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָהוּא לְמַעוֹטֵי בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וְהָתַנְיָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִסְקָל וְנִתְלֶה דִּבְרֵי ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבּוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מַאי טַעְמָא.

The Gemara asks: And as for Rabbi Eliezer, what does he learn from this clause of the verse: “And if a man has committed a sin”? Reish Lakish says: That clause of the verse serves to exclude a stubborn and rebellious son, who, according to the opinion of Rabbi Eliezer, is not hung after he is executed, because he is not a man. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught explicitly in a baraita: A stubborn and rebellious son is first stoned and afterward his corpse is hung; this is the statement of Rabbi Eliezer? Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak says: That part of the verse comes to include a stubborn and rebellious son, that his corpse is also hung. What is the reason for this?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ אליעזר דריש הכי: כי יהיה באיש חטא – איש ולא בן, למעוטי בן סורר ומורה. חטא – מי שעל חטאו נהרג, למעוטי בן סורר ומורה שעל סופו נהרג, כמפורש בעניין בן סורר ומורה. הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות, ומרבה בן סורר ומורה להיתלות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למעוטי בן סורר ומורה – דאע״ג דבסקילה אתא קרא למעוטי דכתיב איש ובן סורר ומורה לא הוי איש דאם היה ראוי להוליד לא היה נידון דכתיב (דברים כא) בן.
מאי טעמא – כלומר היכי משמע מיניה ריבויא.
ושואלים: ור׳ אליעזר האי [זה הכתוב] ״וכי יהיה באיש״ מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? אמר ריש לקיש: הכתוב ההוא בא למעוטי [למעט] בן סורר ומורה, שלדעת ר׳ אליעזר אינו נתלה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: בן סורר ומורה נסקל ונתלה, אלו דברי ר׳ אליעזר. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לרבות בן סורר ומורה שאף הוא נתלה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]
The Gemara asks: And as for Rabbi Eliezer, what does he learn from this clause of the verse: “And if a man has committed a sin”? Reish Lakish says: That clause of the verse serves to exclude a stubborn and rebellious son, who, according to the opinion of Rabbi Eliezer, is not hung after he is executed, because he is not a man. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught explicitly in a baraita: A stubborn and rebellious son is first stoned and afterward his corpse is hung; this is the statement of Rabbi Eliezer? Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak says: That part of the verse comes to include a stubborn and rebellious son, that his corpse is also hung. What is the reason for this?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דְּאָמַר קְרָא וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא אִישׁ וְלֹא בֵּן חֵטְא מִי שֶׁעַל חֶטְאוֹ נֶהֱרָג יָצָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁעַל שׁוּם סוֹפוֹ נֶהֱרָג הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.:

The Gemara explains: As the verse states: “And if a man has committed a sin,” indicating that only the corpse of a man is hung, but not that of a child, thereby excluding a stubborn and rebellious son. And the word “sin” indicates that only the corpse of one who is put to death on account of a sin is hung, to the exclusion of a stubborn and rebellious son, who is executed not because of a sin that he has already committed but on account of what he is likely to do in the future. This is an example of a restrictive expression following a restrictive expression, as both expressions indicate that a stubborn and rebellious son is not hung after he is put to death. And there is a hermeneutical principle that a restrictive expression following a restrictive expression serves only to amplify the halakha and include additional cases. In this case, it serves to teach that the corpse of a stubborn and rebellious son is hung after he is put to death.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בן סורר ומורה – לא חטא כדתנן בפ׳ בן סורר ומורה (לקמן דף עב.) וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו׳.
ואין מיעוט אחר מיעוט כו׳ – כלומר מדה היא בתורה.
שאמר קרא [הכתוב] בענין חובת התלייה: ״וכי יהיה באיש חטא״, ומשמע באיש דווקא ולא בן — למעט מכאן בן סורר ומורה, ועוד נאמר בו ״חטא״ לומר: מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום (דברים כא, כב) סופו נהרג, שהרי אינו נענש משום חטאים שעשה, שהרי אין בהם בעצמם כדי לחייב מיתה. ואם כן הוי [הריהו] מיעוט אחר מיעוט שממעט הכתוב פעמיים אותו דין, וכלל הוא: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועל כן מרבים אנו גם בן סורר ומורה לתליה.
The Gemara explains: As the verse states: “And if a man has committed a sin,” indicating that only the corpse of a man is hung, but not that of a child, thereby excluding a stubborn and rebellious son. And the word “sin” indicates that only the corpse of one who is put to death on account of a sin is hung, to the exclusion of a stubborn and rebellious son, who is executed not because of a sin that he has already committed but on account of what he is likely to do in the future. This is an example of a restrictive expression following a restrictive expression, as both expressions indicate that a stubborn and rebellious son is not hung after he is put to death. And there is a hermeneutical principle that a restrictive expression following a restrictive expression serves only to amplify the halakha and include additional cases. In this case, it serves to teach that the corpse of a stubborn and rebellious son is hung after he is put to death.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תָּלָה נָשִׁים כּוּ׳.: אָמַר רַב חִסְדָּא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת אֲבָל בְּמִיתָה אַחַת דָּנִין וְהָא מַעֲשֶׂה דְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דְּמִיתָה אַחַת הֲוַאי וְקָא אָמְרוּ לֵיהּ דְּאֵין דָּנִין.

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer said to the Rabbis: Did Shimon ben Shataḥ not hang in Ashkelon women who were found guilty of witchcraft? And the Rabbis replied that no proof can be brought from there since he hanged eighty women on a single day, which clearly indicates that this was an extraordinary measure and therefore cannot serve as a precedent for normative halakha. Rav Ḥisda says: They taught that one court may not judge two capital cases on one day only when the two cases involve two different modes of execution, but when they involve only one mode of execution, the court may in fact judge them on the same day. The Gemara raises a difficulty: But the incident relating to Shimon ben Shataḥ involved only one mode of execution, as all the women were accused of witchcraft, and yet the Rabbis said to him that the court may not judge them on one day.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אליעזר: מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. אמרו לו: משם ראיה? והלא אין דנין שנים ביום אחד, והוא דן שמונים ביום אחד.
אמר רב חסדא: לא שנו שאין דנין שנים ביום אחד אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות, והוא כגון זכור ונערה מאורסה שהן שתי עבירות. ואע״פ ששניהן במיתה אחת בסקילה, כיון ששתי עבירות הן – אין דנין אותן. אבל במיתה אחת ועבירה אחת, כגון עשרה באו על עשרה זכרים – דנין אותן כולן ביום אחדא.
א. וכן פירש רש״י. ובאור שמח הוכיח כן מהא דאמרינן לעיל לה,א. בבעל פעור דכולם במיתה אחת דנין שנים ביום אחד. אבל המאירי כתב בשם יש מפרשים דעבירה אחת היינו דוקא נואף ונואפת, וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתה אחת דנין – דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא.
כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט כמו שיתבאר במקומו וריבה ומיעט וריבה אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשין אותה בלשון זה ר״ל כלל ופרט וכלל ויש דורשין בלשון ריבה ומיעט וריבה וברוב מקומות הוא נדרש בלשון כלל ופרט לענין פסק אלא שבקצת מקומות הלכה לדרוש בריבה ומיעט ומה הפרש בין זה לזה תדע שכלל ופרט שאין אחריו כלל אין בכלל אלא מה שבפרט שהפרט בא לפרש הכלל על איזה דבר הוא נאמר ואילו אתה דורשו בריבה ומיעט ושאין אחריו רבוי אין אומרין שאין ברבוי אלא מה שנזכר במיעוט שהמיעוט אינו פירוש הרבוי לגמרי עד שיהא שוללו מכל דבר אחר אלא שהוא ממעטו ואנו אומרים שהוא ממעטו מן הדברים שאין להם דמיון עם הפרט ונשארים הדברים שיש להם דמיון עם הפרט נכללים עם הרבוי וכשבא הכלל האחרון אם אתה דורשו בלשון כלל ופרט וכלל מאחר שהפרט היה שולל את הכלל הראשון מכל דבר אחר דיו לכלל אחרון שיחזיר לכללו הדברים הדומין לפרט והוא כעין הפרט וכשאתה דורשו בלשון ריבה ומיעט הא למדת שאין רבוי האחרון צריך להחזיר לכלל כל הדברים שיש להם דמיון עם הפרט אלא שנאמר שלא בא המיעוט לחנם אלא שממעטין מכחו דבר אחר שיהא דמיונו רחוק מן הפרט או המיעוט ריחוק גדול על דרך מה שתראה במרצע ולקחת כלל מרצע פרט באזנו חזר וכלל לדעת זה מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת ואם אתה דורשו בריבה ומיעט בא הרבוי האחרון לרבות כל דבר אף של עץ ואין ממעטין מכח המיעוט אלא על ידי סם וכן כל כיוצא בזה בכל מקום ובכלל מדה זו שכל שיש שם כלל ופרט או רבוי ומיעוט והם מרוחקים זה מזה הריחוק מונע שלילתו ונעשה על ידי ריחוקו כאלו היה שם כלל אחרון או רבוי אחרון:
ב עוד שנינו במשנה שאמר להן ר׳ אליעזר לחכמים: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. ואמרו חכמים שמשם אין להוכיח, שהרי תלה שמונים ביום אחד, ומכאן שהיתה זו הוראת שעה וממנה אין ללמוד איפוא לעיקר הדין. אמר רב חסדא: לא שנו שאין דנים שנים ביום אחד אלא בשתי מיתות שונות, אבל במיתה אחתדנין. ומקשים: והא [והרי] מעשה זה של שמעון בן שטח שמיתה אחת הואי [היתה] וקא אמרו ליה [ואמרו לו] חכמים שאין דנין!
§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer said to the Rabbis: Did Shimon ben Shataḥ not hang in Ashkelon women who were found guilty of witchcraft? And the Rabbis replied that no proof can be brought from there since he hanged eighty women on a single day, which clearly indicates that this was an extraordinary measure and therefore cannot serve as a precedent for normative halakha. Rav Ḥisda says: They taught that one court may not judge two capital cases on one day only when the two cases involve two different modes of execution, but when they involve only one mode of execution, the court may in fact judge them on the same day. The Gemara raises a difficulty: But the incident relating to Shimon ben Shataḥ involved only one mode of execution, as all the women were accused of witchcraft, and yet the Rabbis said to him that the court may not judge them on one day.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמִיתָה אַחַת כְּעֵין שְׁתֵּי מִיתוֹת וְהֵיכִי דָּמֵי כְּגוֹן שְׁתֵּי עֲבֵירוֹת אאֲבָל בְּמִיתָה אַחַת וַעֲבֵירָה אַחַת דָּנִין.

Rather, if a ruling was stated citing Rav Ḥisda, this is what was stated: They taught that one court may not judge two capital cases on one day only when the two cases involving one mode of execution are similar to two cases involving two different modes of execution. And what are the circumstances of such a situation? For example, when there are two different transgressions that are punishable by the same mode of execution, the court may not judge two such cases in one day. But where there is only one mode of execution and only one transgression, the court may in fact judge two cases on one day.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתה אחת כעין שתי מיתות – כגון שתי עבירות שאין דומות והן מיתה אחת כגון שבת וע״ז וכ״ש שתי מיתות ממש.
אבל מיתה אחת ועבירה אחת – כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה דנין ושמונים נשים לאו עבירה אחת היו דאיכא באוב ואיכא בידעוני והכתוב חלקן בשתים ושמעון בן שטח לצורך שעה עשה.
שתי עבירות – ומעשה דשמעון בן שטח יש בעלת אוב וידעוני ויש חובר חבר ושאר מכשפות.
אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר בשם רב חסדא, כך נאמר]: לא שנו אלא במיתה אחת שהיא כעין שתי מיתות, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק]כגון שדן במיתה אחת על שתי עבירות שונות שיש להן אותו עונש, אבל במיתה אחת ועבירה אחתדנין.
Rather, if a ruling was stated citing Rav Ḥisda, this is what was stated: They taught that one court may not judge two capital cases on one day only when the two cases involving one mode of execution are similar to two cases involving two different modes of execution. And what are the circumstances of such a situation? For example, when there are two different transgressions that are punishable by the same mode of execution, the court may not judge two such cases in one day. But where there is only one mode of execution and only one transgression, the court may in fact judge two cases on one day.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד וַאֲפִילּוּ בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת תַּרְגְּמָא רַב חִסְדָּא בבְּבַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.

Rav Adda bar Ahava raises an objection from a baraita that states: The same court may not judge two people charged with capital transgressions on one day, not even an adulterer and an adulteress. This indicates that a court may not judge two cases on one day even if the two cases involve only one mode of execution and the same transgression. Rav Ḥisda interpreted the baraita as referring to a case of adultery involving the daughter of a priest and the man with whom she engaged in intercourse, as the daughter of a priest is liable to receive death by burning, while the man is liable to receive death by stoning if the woman was betrothed to another man, or strangulation if she was married to another man.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותיב עליה רב אדא בר אהבה: אין דנין ביום אחד אפילו נואף ונואפת.
ופריק רב חסדא: בבת כהן אשת ישראלא ובועלה – שהיא בשריפה, ובועלה בחנק. או בת כהן וזוממי זוממיה – פירוש: כגון שהעידו שזינתה ונתחייבה שריפה. בבאו עדים והזימום – נהרגין הזוממין והיא ניצולת. באו אחרים והעידו המזימין, ונמצאו הראשונים שהעידו כי זינתה עדי אמת, גונתחייבה היא והמזימין לראשונים מיתה – היא בשריפה והן בחנקד.
א. תרומות פרק ז משנה ב׳ בת כהן שנשאת לישראל וכו׳ ומיתתה בשריפה, וכלומר אפילו נשאת לישראל וכדאמרינן להלן נא,א.
ב. מכאן גם בקיצור ר״ח הועתק בנספח 3.
ג. מכאן בכת״י 1 קטע ה דף 2.
ד. בחידושי הר״ן כתב דבת כהן עם זוממי זוממיה הוא ב׳ מיתות וב׳ עבירות כי מיתת העדים היא משום עדות שקר. ובמאירי פירש שהבועל עם העדים הוי ב׳ עבירות ומיתה אחת, והוא הדין בת ישראל עם זוממי זוממיה. וצ״ע למה אמרו בגמרא בת כהן, והרי מכאן הוכיחו התוספות במכות ב,א דמיתת זוממי בת כהן בחנק אפילו לא זממו להרוג את הבועל, דאילו מיתתם בסקילה היו הורגין אותה ואת זוממיה אפילו ביום אחד, ולא אמרינן דהוי ב׳ עבירות, וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואפי׳ נואף ונואפת – דמיתה ועבירה אחת.
תרגמא רב חסדא – להא דרב אדא.
בבת כהן – ארוסה או נשואה.
ובועלה – דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה.
תניא אר״א בן יעקב שמעתי שב״ד מכין ועונשין עונש מיתה שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה ולבדות מלבם דין חדש אלא לעשות סייג לתורה כדמפרש ואזיל מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים ולפי שהיתה שעת השמד הוצרכו לעשות סייג ולגדור גדר כדי שלא יהו פרוצין בעבירה וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו נראה כלל לפיכך לא כתבנוהו:
הא למדת שמדה זו של כלל ופרט כוללת מדות רבות אע״פ שלא הוזכרו כאן כלם מהם א׳ כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ב׳ כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט ג׳ ריבה ומיעט שלא נתמעט אלא מה שאינו כעין הפרט ד׳ ריבה ומיעט וריבה שנתרבה הכל מלבד דבר אחד הרחוק ממנו בדמיון ה׳ כלל ופרט או רבוי ומיעוט המרוחקים זה מזה שדינו בכלל ופרט וכלל או ריבוי ומיעוט וריבוי ובלבד כששניהם נאמרים על ענין אחד אע״פ שהם פרשיות חלוקות כמו שהתבאר בראשון של פסחים וכל אלו נתפרשו כאן אלא שבמדה זו כתבו גדולי הרבנים בראשון של שבועות שאינה שוה למדת כעין הפרט שמדת כעין הפרט מרבה דברים בכלל אחרון שאינן כתובין בפרט וזו באה לגלות הפרט ולא להוסיף עליו ונדרשת במדת דבר שהיה בכלל ויצא ללמד שהוא יוצא ללמד על הכלל כלו ו׳ פרט וכלל שנעשה כלל מוסף על הפרט ונתרבה הכל ומפורש בקמא פרק מרובה ז׳ פרט וכלל ופרט שאתה דן כעין הפרט ומפורש בנזיר פרק שלשה מינין ח׳ שני כללות הסמוכים זה לזה ופרט אחריהם שנטיל פרט ביניהם לדרשו בכלל ופרט וכלל ולא בריבוי ומיעוט ומפורש גם כן בפרק מרובה ט׳ כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שאין דנין אותם בכלל ופרט כגון קדש לי כל בכור כלל והייתי אומר אף נקבה תלמוד לומר הזכר זהו כלל הצריך לפרט ואלו נאמר הזכר הייתי אומר אף בשהיתה נקבה לפניו תלמוד לומר פטר כל רחם זהו פרט הצריך לכלל ומפורשין בתורת כהנים וכן בארנו כלל הצריך לפרט בפרק כסוי הדם י׳ כלל ופרט וכלל אחרון שאין כלל אחרון דומה לראשון והוא מחלוקת יחיד ורבים שלדעת יחיד נידון בכלל ופרט וכלל ורבים חולקים ויש פוסקין בה כיחיד ומקומה בקמא פרק מרובה י״א כלל בעשה ופרט בלא תעשה דנין אותו בכלל ופרט לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט כגון והיתה תל עולם לא תבנה עוד והיתה תל עולם יורה אפילו לגנות ופרדסים לא ולא תבנה עוד שכל שאינו לבנין מותר ומפורש במסכתא זו פרק אחרון ובענין שביעית כללים בעשה ופרטים בלא תעשה שנת שבתון יהיה לארץ כלל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור וענבי נזיריך לא תבצור פרט שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל ואין מרבין בו כעין הפרט אלא כל שאר מלאכות אינן בשביעית אלא איסור חכמים כמו שבארנו בראשון של מועד קטן ובנזיר פרט בלא תעשה וכלל בעשה תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע ושנו בספרי אין לי אלא תער תלש ספסף וספר מנין שהוא סופג את הארבעים תלמוד לומר גדל פרע דברי ר׳ יאשיה כלומר שהוא דורשו במדת כלל ופרט ונעשה כלל מוסף על הפרט ור׳ יונתן אומר בתער הכתוב מדבר כלומר שאינו דורשו במדת כלל ופרט ואין חיוב אלא במה שבפרט וממה שכתבנו בענין זה בכאן אתה לומד בה לשאר מקומות:
מדה זו של כלל ופרט וכלל נחלקו בה בקצת מקומות אם כללא בתרא דוקא או כללא קמא דוקא והענין הוא שאתה רואה שכל שאתה מניח כלל אחד מהם המדה משתנית למדה אחרת שאם תניח את הראשון הרי המדה חוזרת למדת פרט וכלל שנעשה הכלל מוסף על הפרט לרבות את הכל ואם תניח את האחרון הרי המדה חוזרת למדת כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וכשנטיל בה את שניהם כל שאתה אומר מ״מ שהכלל אחרון דוקא אתה רוצה לומר שמדה זו מתנהגת יותר כמדת פרט וכלל ולרבות יותר משאינה מתנהגת על תורת מדת כלל ופרט ולמעט אע״פ שהכלל הראשון מרבה וכשאתה אומר כללא קמא דוקא אתה מנהיגה יותר על מדת כלל ופרט ולמעט יותר משאתה מנהיגה על מדת פרט וכלל לרבות אע״פ שאף הכלל האחרון מרבה ונמצא שכל שאתה אומר בתרא דוקא אתה מוסיף ברבויה יותר משתאמר קמא דוקא והמשל בזה בענין מעשר בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל וכו׳ מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע ר״ל ניזון מן הארץ אף כל וכו׳ ואמרו שם לדעת אחרים מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ ר״ל נברא מן הארץ אף כל וכו׳ ולדעת ראשון אין אנו ממעטין אלא דגים אבל עופות הרי הם פרי מפרי וניזונים מן הארץ ולדעת שניה אנו ממעטין עופות שמ״מ מן הרקק נבראו ולא מן הארץ ואמרו שם האי דמרבי עופות קסבר כללא בתרא דוקא ולרבות כל הדברים אלא דאתי כללא קמא להחזירה מעט למדת כלל ופרט ולמעט כל שאינו דומה משני צדדין ר״ל שאינו אלא פרי מפרי לבד או ניזון מן הקרקע לבד ונמצא שנתרבה כל שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע והרי עופות בכללם ולדעת שניה כללא קמא דוקא ונתמעטו כל הדברים מכח מדת כלל ופרט ואהני כללא בתרא להחזיר לה את הרבוי במה שדומה לה משלשה צדדין ר״ל שיהא פרי מפרי וגדולי קרקע יולד וולדות הארץ והרי אין עופות בכלל וכן בכל המקומות כל שאתה אומר כללא בתרא דוקא אתה מרבה יותר לכעין הפרט ולענין זה מיהא הלכה כללא בתרא דוקא אלא שבכלל המדה שניהם דוקא להביא הענין רבוי לכל הדברים שכעין הפרט:
זה שבארנו במשנה שאין דנין שנים ביום אחד דוקא בשתי מיתות אפילו בעבירה אחת או בשתי עבירות אף במיתה אחת כגון שבת וע״ז שהיא מיתה אחת בשתי עבירות או כגון בועל אשת איש בת כהן שהיא עבירה אחת ושתי מיתות שהוא בחנק והיא בשריפה או בת כהן וזוממי זוממיה ר״ל מזימי המזימים את העדות הראשונה שהיו המזימים סבורין להרוג עדים ראשונים בחנק כמיתת הבועל ונמצאו הם והיא ובועלה נהרגים היא בשריפה ובועלה והמזימים הראשונים בחנק אם היא נשואה ועל זה נאמר שאין דנין שנים ואפילו אלו עם הבועל ששניהם במיתה אחת שהרי מ״מ כשתי עבירות היא זה משום עדות וזה משום זנות אבל מיתה אחת ועבירה אחת כגון שניהם בחלול שבת דנין ושמא תאמר והלא שמעון בן שטח כלן במיתה אחת ועבירה אחת היתה שהרי כלן משום כשפים היו אינו כן שהכשפים אינן עבירה אחת אלא יש בהן משום אוב ויש בהן משום ידעוני וכן כמה מינים ולזו הוצרך להוראת שעה וי״מ מיתה אחת בגוף עבירה אחת כגון נואף ונואפת זה עם זה וכגון שני עדים שהוזמו בעדות אחת והדברים נראין כדעת ראשון:
כי שכתבנו בהנהגת דיני נפשות אין המלכות בדין זה אלא רשאי המלך להרוג בדינין שלו כל שהוא ממרה את פיו לאיזה דבר או מורד בו בשום צד ולהרבה סיבות על הדרך שיתבאר למטה ואף הבית דין רשאין להרוג ולהלקות ולנגוש ולחבוש כפי ראות עיניהם שאין הכוונה לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה לפי הדור ולפי השעה מעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו ולא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאינה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. וכן כל כיוצא בזה:
שם בבועלה או בבת כהן כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה תרגמה רב חסדא להא דרב אחא כצ״ל והס״ד:
בד״ה בבת כהן ארוסה או נשואה הס״ד. ונ״ב פי׳ לר״ש דסבר שריפה חמורה אבל לרבנן דסקילה חמורה ארוסה בת כהן נמי בסקילה ובועלה וזוממיה נמי דומין לה בסקילה ואינם מחולקים ממנה אלא בנשואה ותימה שפירש אליבא דר״ש דלא כהלכתא א״ל ט״ס הוא נ״ל:
בד״ה ובועלה כו׳ אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל הבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק כו׳ ולא זוממיה כצ״ל והס״ד ואחר כך מ״ה או בבת כהן וזוממיה כו׳ והד״א:
מתיב [מקשה] רב אדא בר אהבה ממה ששנינו: אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת, משמע שאף את הנידונים על עבירה אחת אין דנים יחד! תרגמא [הסביר אותה] רב חסדא לשיטתו, שמדובר כאן בבת כהן שזנתה ובועלה, שכיון שבת כהן דינה בשריפה, והבועל אותה דינו בסקילה או בחנק,
Rav Adda bar Ahava raises an objection from a baraita that states: The same court may not judge two people charged with capital transgressions on one day, not even an adulterer and an adulteress. This indicates that a court may not judge two cases on one day even if the two cases involve only one mode of execution and the same transgression. Rav Ḥisda interpreted the baraita as referring to a case of adultery involving the daughter of a priest and the man with whom she engaged in intercourse, as the daughter of a priest is liable to receive death by burning, while the man is liable to receive death by stoning if the woman was betrothed to another man, or strangulation if she was married to another man.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אוֹ בְּבַת כֹּהֵן וְזוֹמְמֵי זוֹמְמֶיהָ.

Or, the baraita is referring to a case of adultery involving the daughter of a priest and those who rendered as conspiring witnesses the witnesses who rendered as conspiring witnesses the witnesses who testified about her.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או בבת כהן וזוממי זוממיה – שהיא והן נהרגין ולא במיתה אחת דהיא בשריפה והן במיתת הבועל כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה דכתיב (דברים יט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאמר באלו הן הנחנקין (לקמן דף צ.) ובאו שנים אחרים והזימו המזימים נמצאת היא חייבת שריפה ע״פ הראשונים והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבן בה והיינו מיתת הבועל.
גמ׳ או בבת כהן וזוממי זוממיה. עיין מכות דף ב ע״א תוס׳ ד״ה זוממי:
או בבת כהן וזוממי זוממיה, שהעידו עדים שזנתה וחייבוה איפוא שריפה ואת בועלה חנק, ולאחר מכן באו אחרים והזימום, וממילא נתחייבו הראשונים חנק כאשר זממו לעשות לאיש (ולא לאשה, שגזירת הכתוב היא ״כאשר זמם לעשות לאחיו״ — ולא לאחותו). ושוב באו עדים אחרים והזימו את המזימים ובכך החזירו למעשה את הדין שנגזר עליה בתחילה על פי עדות הראשונים, ונידונת בשריפה, ודין הזוממים הראשונים בחנק כפי שרצו לחייב את הראשונים.
Or, the baraita is referring to a case of adultery involving the daughter of a priest and those who rendered as conspiring witnesses the witnesses who rendered as conspiring witnesses the witnesses who testified about her.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תַּנְיָא ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר גשָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָיג לַתּוֹרָה.

It is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: I heard that the court may administer lashes and capital punishment, even when not required by Torah law. And they may not administer these punishments with the intention of violating the statement of the Torah, i.e., to disregard the punishment stated in the Torah and administer another punishment; rather, they may administer these punishments to erect a fence around the Torah, so that people will fear sinning.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא: א״ר אליעזר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג לתורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמעתי – מרבותי.
שב״ד – מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה.
ולא – שיתכוונו לעבור על ד״ת לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב אלא מפני צורך השעה.
לעשות סייג – גדר.
מתני׳ כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ והעץ יונח ממנה מוטה סמוך לראשה כגון זה: ״ך״ כדי שיעמוד הקשר בראש בעץ היוצא ומקיפין ידיו זו על גבי זו כלומר קושרין ידיו זו על גבי זו כדי שיעשו כמין הקף כיצד מניחין כף האחת על גב השנית וקושרין אותן וקושרין ראש החבל בעץ היוצא מן הקורה ונמצא נתלה מידיו. אחד קושר מצד זה ואחד מתיר מצד זה מיד כלומר ואין מתירו הקושר כדי שלא יהא שהות בין קשירה להתרה ויבואו בו לידי פשיעה ויעברו עליו בלאו אי נמי שלא יהא הקושר עסוק בקשירה וישכח מצות התרה אלא אחד עוסק בקשירה ואחד עוסק בהתרה ר׳ יוסי אומר לא היו משקעין את הקורה בארץ אלא מטה על הכותל ותולה כדרך שהטבחים עושים ואם לן עובר בלא תעשה:
גמ׳. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
עיין ברמב״ם (פכ״ד מהל׳ סנה׳ ה״ד) וז״ל יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות, מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה עכ״ל. יש לעיין האם דין זה שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג לתורה הוא דין בב״ד הגדול דוקא (וכ״כ בנימוקי יוסף דף טז. בדפי הרי״ף ד״ה בזמן שיש כהן) או״ד דיש כח זה לחכמי הדור שבכל דור ודור, ומלשון הרמב״ם אין הכרע, (ועיין בטור חו״מ סימן ב׳, ובב״י ד״ה אף על פי שאין דנין בחוצה לארץ דיני נפשות וכו׳, ובב״ח שם ד״ה וכתב רב אלפס, ובשו״ע חו״מ סימן ב׳ סעיף א׳ במחבר וברמ״א ובנו״כ).⁠א
א. ועיין בספר המפתח על הרמב״ם (פכ״ד מהל׳ סנה׳ ה״ד) דפוס פרנקל.
תניא [שנוייה ברייתא], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כלומר, על עבירות ובעונשים שאינם כתובים בתורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא ניתנה להם רשות כדי לעשות סייג לתורה.
It is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: I heard that the court may administer lashes and capital punishment, even when not required by Torah law. And they may not administer these punishments with the intention of violating the statement of the Torah, i.e., to disregard the punishment stated in the Torah and administer another punishment; rather, they may administer these punishments to erect a fence around the Torah, so that people will fear sinning.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהֵטִיחַ אֶת אִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.:

And an incident occurred involving one who rode a horse on Shabbat during the days of the Greeks, and they brought him to court and stoned him, not because he deserved that punishment, as riding a horse on Shabbat is forbidden only by rabbinic decree, but because the hour required it, as people had become lax in their observance of Shabbat and therefore it became necessary to impose the severe punishment for a relatively minor offense. Another incident occurred involving a man who engaged in intercourse with his wife in public under a fig tree, and they brought him to court and flogged him, not because that punishment was fitting for him, as such conduct is not forbidden by the Torah, but because the hour required it. People had become remiss in matters of modesty; therefore, stringent measures had to be taken to rectify the situation.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת וסקלוהו בית דין. לא מפני שראוי לסוקלוא, אלא לעשות סייג, שהשעה היתה צריכה לכך.
[בשוב, אחד הטיח את אשתו תחת תאנה והלקוהו בית דין. לא שראוי לכך, אלא מפני שהשעה היתה צריכה לכך.
גירושלמי] (ה״ז): ותקח את הבגדד ותטהו לה אל הצור – מלמד שהיתה מצדקת הדין ואומרת: הצור תמים פעלו.
אמרו בשם ר׳ אושעיא: גדול קידוש השם מחילול השם, בחילול השם כתיב ה: והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים, וכתיב: מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים וגו׳, ושהוא מתחילת קציר שעורים. מלמד שהיו תלויין מי״ו בניסן עד זמן הרביעה בי״ז במרחשון, והיו עוברין ושבים אומרים: מפני מה תלויין כל כך? והיו אומרים להן: מפני שפשטו ידיהן בגרים. והלא דברים קל וחומר: ומה הללו שאינן גירי צדק כך – גירי אמת על אחת כמה וכמה. הרבה גרים נתגיירו באותו הזמן. ובקידוש השם כתיב לא תלין נבלתו.
(ה״ט) תני: המעביר ארון ממקום למקום – אין בו משום ליקוט עצמות. איזהו ליקוט עצמות? המלקט עצם עצם – משיתאכל הבשר.
תני: ליקוט עצמות – אין אומרין עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבילים ולא תנחומי אבלים. אילו הן ברכת אבילין – שאומרים זבכוסות, תנחומי אבילים – הן שאומרים בשורה.
אבל אומרים עליהןח דברים. מהו דברים? רבנן דקיסרי אמרי: קילוסין.
א. בכת״י 1: שראוי לכך.
ב. על פי כת״י 1.
ג. מיקום ירושלמי זה הוא על המשנה הבאה על איסור הלנת המת.
ד. כן הוא גם בירושלמי. ובקרא, את ׳השק׳.
ה. כגירסת ר״ח כן הוא בירושלמי כת״י ליידן. ובדפוסים הפכו הגירסא, בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו, ובקידוש השם כתיב ויהיו תלויים עד ניתך מים עליהם וכו׳. ולגירסא שבדפוסים פירש בקרבן העדה, גדולה וחשובה היא מצוות קידוש השם שניתן לעשותה אפילו במקום שיש בה חילול השם בכך שהוא מלין את המת. וגירסת הכת״י ור״ח צריכה ביאור.
ו. כן הוא גם בכת״י 1 וט״ס הוא וצ״ל: מלמד שהיו תלויין מי״ו בניסן שהוא מתחילת קציר שעורים. המילים ׳שהוא מתחילת קציר שעורים׳ הם פירוש על דברי הירושלמי ׳מלמד שהיו תלויין מי״ו בניסן׳.
ז. בכת״י 1 בטעות, בכסות. הגירסא שבירושלמי לפנינו היא ׳שאומרים בבית הכנסת׳ וכן גרס בפירוש ר״ח מועד קטן (הובא להלן), וכך הובאה בראשונים כאן. ועל פי גירסתינו בירושלמי כתב רמב״ן בתורת האדם (שעוועל עמ׳ קנג) וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כך, וכו׳, משם לרחובה של עיר ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה ברוך אתה ה׳ מנחם אבלים, וכו׳, ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב והולכין ממקום ההספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבהכנ״ס כמו שמוזכר למעלה בירושלמי. ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל וזהו שאמרו כוס של בית האבל. וכוונת רמב״ן למה שכתב למעלה מזה (עמ׳ קנ): ויש אומרים שברכת רחבה טעונה כוס דאמרינן בפרק אין בין המודר אמר ר׳ ירמיה א״ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מה היא כוס של שלום כוס של בית האבל וכו׳. ואמר רב פלטוי וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים אנו אין מנהגינו בישיבה כל עיקר וכו׳ מיהו אין צריכה עשרה, שלא מצינו עשרה אלא בברכת רחבה בלבד, סובר הגאון הזה שאין ברכה זו של כוס ברכת רחבה לפי שראה זו בברכת האבל וכו׳. ולגירסת ר״ח בירושלמי ברכת אבלים היינו ברכת רחבה, ומכאן שברכת רחבה טעונה כוס. וזה לשון ר״ח מועד קטן ח,א תני ליקו⁠[ט] עצמות אין אומרין עליהן קינים ונהי, ואין אומ׳ עליהן ברכת אבילין ולא תנחומי אבילים. ואילו הן ברכת אבילים, שאומ׳ בבית הכנסת. תנחומי אבילים, שאומרין בשורה. תני אבל אומרין עליהן דברים. רבנן דקיסרי אמרי (רבנן) {דברי} קילוסין.
ח. בכת״י 1: עליהן דברי קילוסין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טח
טחאולא נתן תפלה לאלהים תרגום ולא סדר מילי מטחא. (תענית כה.) לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי. (סנהדרין מו.) שוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה. (בבא בתרא קלד) דטיח עלי בן עוזיאל. (פי״ז באהלות) היה חורש הטיח בסלע או בגדר או שניער את המחרישה עד שם הוא עושה בית הפרס (א״ב ענין הדרה והדפה וכן בלשון ישמעאל):
א. [שליידערן, שפיריצין.]
לא שראוי לכך – דשבות בעלמא הוא מדרבנן.
אלא שהשעה צריכה לכך – מפני שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם.
הטיח – בא עליה.
תחת התאנה – מקום גלוי.
ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, שהרי הרוכב על סוס אינו עובר אלא משום שבות, אלא שהשעה צריכה לכך שהיו מזלזלים בשבת והרגוהו כדי לגדור את העם מלחלל שבת. שוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) את אשתו תחת התאנה (בחוץ, ולא בביתו) והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, שאין הדבר אסור מן התורה, אלא שהשעה צריכה לכך, שהיו ישראל מזלזלים אז בגדרי צניעות.
And an incident occurred involving one who rode a horse on Shabbat during the days of the Greeks, and they brought him to court and stoned him, not because he deserved that punishment, as riding a horse on Shabbat is forbidden only by rabbinic decree, but because the hour required it, as people had become lax in their observance of Shabbat and therefore it became necessary to impose the severe punishment for a relatively minor offense. Another incident occurred involving a man who engaged in intercourse with his wife in public under a fig tree, and they brought him to court and flogged him, not because that punishment was fitting for him, as such conduct is not forbidden by the Torah, but because the hour required it. People had become remiss in matters of modesty; therefore, stringent measures had to be taken to rectify the situation.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מתני׳מַתְנִיתִין: דכֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּב זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַקּוֹרָה מוּטָּה עַל הַכּוֹתֶל וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין.

MISHNA: How do they hang the corpse of one who was put to death by stoning? They sink a post into the earth with a piece of wood jutting out, forming a T-shaped structure. And the court appointee then places the dead man’s two hands one upon the other, ties them, and hangs him by his hands. Rabbi Yosei says: The post is not sunk into the ground; rather, it leans against a wall, and he hangs the corpse on it the way that butchers do with meat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיצד תולין אותו? משקעין את הקורה כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ משקעין – נועצין.
והעץ יוצא – ממנה כמין יתד הוא ענף יוצא מן הקורה סמוך לראשה.
ומקיף – סומך לו זו אצל זו כמו (חולין דף ז.) שלא מן המוקף סמוך וכמו מקפת וקורא לה שם (טבול יום פ״ד מ״ב) לשון קירוב.
ותולה אותו – בידו.
מוטה על הכותל – לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד סמוך על הכותל.
ג משנה כיצד תולין אותו לאחר שנסקל? — משקעין את הקורה מקצתה בארץ, והעץ יוצא מעט מן הקורה, ומקיף (מצרף) את שתי ידיו של הנהרג זו על גב זו ותולה אותו, ר׳ יוסי אומר: הקורה מוטה באלכסון על הכותל, ותולה אותו עליה כדרך שהטבחין עושין בבשר.
MISHNA: How do they hang the corpse of one who was put to death by stoning? They sink a post into the earth with a piece of wood jutting out, forming a T-shaped structure. And the court appointee then places the dead man’s two hands one upon the other, ties them, and hangs him by his hands. Rabbi Yosei says: The post is not sunk into the ground; rather, it leans against a wall, and he hangs the corpse on it the way that butchers do with meat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד הוְאִם לָן עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״א:כ״ג} לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנּוּ כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ׳ כְּלוֹמַר מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

The dead man hangs there for only a very short time, and then they immediately untie him. And if he was left hanging overnight, a prohibition is transgressed, as it is stated: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him that day, for he that is hung is a curse of God” (Deuteronomy 21:23). That is to say: Were the corpse left hanging on the tree overnight, people would ask: For what reason was this one hung after he was put to death? They would be answered: Because he blessed God, a euphemism for blasphemy. And therefore the name of Heaven would be desecrated were the dead man’s corpse to remain hanging, reminding everybody of his transgression.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם שמים מתחלל – שמזכירין שזה בירכו.
כי קללת אלהים תלוי וגו׳ כלומר מפני שבירך השם ונמצא ש״ש כו׳. האי טעמא לא שייך אלא בברכת ה׳ וכן בעבודת כוכבים והיינו כמ״ד דאינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודת כוכבים ולמ״ד דכל הנסקלים נתלין איכא לפרושי קללת אלהים תלוי כר״מ דלקמן משלו משל לב׳ אחים כו׳ וק״ל:
משנה. ואם לן עובר עליו בלא תעשה שנא׳ לא תלין נבלתו על עץ.
עיין בגמ׳ (מו:) ״אמר ר״י משום רשב״י רמז לקבורה מן התורה מניין ת״ל כי קבר תקברנו״, ומבואר דיש לאו להלין את המת ומ״ע לקבור את המת. ועיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ סנהדרין ה״ז) וז״ל כיצד מצות הנתלין אחר שסוקלין אותן משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד, ואם לן עוברין עליו בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ עכ״ל. ובה״ח כתב וז״ל ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא, ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו עכ״ל. ומשמע דהלאו דבל תלין חל בכל המתים ואילו העשה דקבר תקברנו ביום ההוא אינו אלא בהרוגי ב״ד דיש מצות עשה לקוברם ביום ההריגה. ועיין במנ״ח (מצוה תקל״ח אות א׳) שכתב כן בשם הרדב״ז (שו״ת הרדב״ז ח״א סימן שי״א) דהמצות עשה אינו אלא בהרוגי ב״ד שמצוה לקוברם לפני השקיעה, משא״כ בשאר מתים יש רק לאו דלא תלין שאינו עובר אלא אם כן הלינו את המת עד לאחר עמוד השחר. אמנם עיין ברמב״ם בספה״מ (מ״ע רל״א) שכתב וז״ל היא שצונו לקבור הרוגי בית דין ביום שייהרגו והוא אמרו יתעלה (שם) כי קבור תקברנו ביום ההוא. ולשון ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה. והוא הדין בשאר המתים. כלומר שייקבר כל מת מישראל ביום מותו עכ״ל. ומבואר דאף בשאר מתים יש מ״ע לקוברם ביום מותם.
ומתירין אותו מיד, כלומר, התליה היא רק לרגע אחד. ואם לן בתלייתו — עובר עליו ב״לא תעשה״, שנאמר: ״לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי״ (דברים כא, כג), וכך מבארים: כלומר, מפני מה זה תלוימפני שבירך (קלל) את השם, ונמצא שם שמים מתחלל אם נשאר אותו אדם תלוי, והכל מזכירים שאדם זה קילל את השם.
The dead man hangs there for only a very short time, and then they immediately untie him. And if he was left hanging overnight, a prohibition is transgressed, as it is stated: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him that day, for he that is hung is a curse of God” (Deuteronomy 21:23). That is to say: Were the corpse left hanging on the tree overnight, people would ask: For what reason was this one hung after he was put to death? They would be answered: Because he blessed God, a euphemism for blasphemy. And therefore the name of Heaven would be desecrated were the dead man’s corpse to remain hanging, reminding everybody of his transgression.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַבִּי מֵאִיר בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפָּךְ קַל וְחוֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים.

Rabbi Meir said: The phrase “for he that is hung is a curse [kilelat] of God” should be understood as follows: When a man suffers in the wake of his sin, what expression does the Divine Presence use? I am distressed [kallani] about My head, I am distressed about My arm, meaning, I, too, suffer when the wicked are punished. From here it is derived: If God suffers such distress over the blood of the wicked that is spilled, even though they justly deserved their punishment, it can be inferred a fortiori that He suffers distress over the blood of the righteous.
קישוריםרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאדם מצטער – שפורענות באה עליו בעונו.
מה לשון אומרת – באיזה לשון היא קובלת ומתנודדת עליו.
קלני מראשי – כמו שהאדם שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי והיינו קללת קל לית אני איני קל.
קלני מזרועי כו׳. ע׳ פירש״י ובפרק אין דורשין הוסיף לפרש כבד אני מזרועי שיצרתי זה שמת בעונו עכ״ל וק״ק לפ״ז מאי קאמר ק״ו על דמן של צדיקים שהרי זה אינו מת בעונו ועיין פי׳ הרמב״ם בפי׳ המשנה בזה ועיין גם בערוך בערך קל בזה ולפי מה שנסמכו דברי ר״מ הכא נראה דאיירי נמי בהאי קרא דקללת אלהים תלוי בשעה שאדם מצטער אף לאחר מיתתו במאי דקיימי׳ באם היו מלינין אותו על העץ כמ״ש אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל גם השכינה מצטערת ואומרת קלני כו׳ כדמפרש קלילא לי עלמא ומראשי ומזרועי דקאמר ע״ש כשאדם מצטער מניח זרועו על ראשו והם ב׳ מקומות של הנחת תפילין והיינו קללת אלהים תלוי ודו״ק:
אמר ר׳ מאיר: ״כי קללת אלהים תלוי״ יש לפרשו: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת?קלני (מצטער אני) על ראשי, קלני על זרועי. ומכאן נלמד: אם כן (כך) המקום (הקדוש ברוך הוא) מצטער על דמן של רשעים שנשפך אף שבחטאם נשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים.
Rabbi Meir said: The phrase “for he that is hung is a curse [kilelat] of God” should be understood as follows: When a man suffers in the wake of his sin, what expression does the Divine Presence use? I am distressed [kallani] about My head, I am distressed about My arm, meaning, I, too, suffer when the wicked are punished. From here it is derived: If God suffers such distress over the blood of the wicked that is spilled, even though they justly deserved their punishment, it can be inferred a fortiori that He suffers distress over the blood of the righteous.
קישוריםרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא וכָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה הלינהו לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

And the Sages said not only this, that an executed transgressor must be buried on the same day that he is killed, but they said that anyone who leaves his deceased relative overnight with-out burying him transgresses a prohibition. But if he left the deceased overnight for the sake of the deceased’s honor, e.g., to bring a coffin or shrouds for his burial, he does not transgress the prohibition against leaving him unburied overnight.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא זו בלבד – בלא תעשה אלא כל מתים הלנתן בלא תעשה הוא כדיליף בברייתא מריבויא דתקברנו.
ולא זו בלבד אמרו שצריך לקברו בו ביום אלא כל המלין את מתו ולא קברו ביומו עובר ב״לא תעשה״ זה. אבל אם הלינהו לכבודו של המת, או להביא לו ארון ותכריכיםאינו עובר עליו בלאו של ״לא תלין״.
And the Sages said not only this, that an executed transgressor must be buried on the same day that he is killed, but they said that anyone who leaves his deceased relative overnight with-out burying him transgresses a prohibition. But if he left the deceased overnight for the sake of the deceased’s honor, e.g., to bring a coffin or shrouds for his burial, he does not transgress the prohibition against leaving him unburied overnight.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) זוְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו אֶלָּא שְׁתֵּי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתוּקָּנִין לְבֵית דִּין אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחְנָקִין וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן חוְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּינִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם

After the executed transgressor is taken down he is buried, and they would not bury him in his ancestral burial plot. Rather, two graveyards were established for the burial of those executed by the court: One for those who were killed by decapitation or strangled, and one for those who were stoned or burned. Once the flesh of the deceased had decomposed, they would gather his bones and bury them in their proper place in his ancestral burial plot. And soon after the execution, the relatives of the executed transgressor would come and inquire about the welfare of the judges and about the welfare of the witnesses, as if to say: We hold no grudges against you, as you judged a true judgment.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו – לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק כך מפרש לה בגמ׳.
שתי קברות – בגמ׳ מפרש טעמא דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה.
נתעכל הבשר – כבר נתכפר במיתתו ובזיונו מלקטין את העצמות וקוברין בקברות אבותיו.
ד אחר שהורד מעץ התלייה מביאים אותו לקבורה. ולא היו קוברין אותו את הנידון למוות בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנים לקבורת הרוגי בית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין. לאחר שנתעכל (נרקב) הבשר של מת זה היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, בתוך קברי המשפחה. ולאחר המיתה הקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר, כאילו באים הם לומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם.
After the executed transgressor is taken down he is buried, and they would not bury him in his ancestral burial plot. Rather, two graveyards were established for the burial of those executed by the court: One for those who were killed by decapitation or strangled, and one for those who were stoned or burned. Once the flesh of the deceased had decomposed, they would gather his bones and bury them in their proper place in his ancestral burial plot. And soon after the execution, the relatives of the executed transgressor would come and inquire about the welfare of the judges and about the welfare of the witnesses, as if to say: We hold no grudges against you, as you judged a true judgment.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין מו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין מו., עין משפט נר מצוה סנהדרין מו., ר׳ חננאל סנהדרין מו. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין מו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין מו., רש"י סנהדרין מו., תוספות סנהדרין מו., רמ"ה סנהדרין מו., בית הבחירה למאירי סנהדרין מו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין מו., מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין מו., גליון הש"ס לרע"א סנהדרין מו., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין מו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין מו., אסופת מאמרים סנהדרין מו.

Sanhedrin 46a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 46a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 46a, R. Chananel Sanhedrin 46a, Rif by Bavli Sanhedrin 46a, Collected from HeArukh Sanhedrin 46a, Rashi Sanhedrin 46a, Tosafot Sanhedrin 46a, Ramah Sanhedrin 46a, Meiri Sanhedrin 46a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 46a, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 46a, Gilyon HaShas Sanhedrin 46a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 46a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 46a, Collected Articles Sanhedrin 46a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144