×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ת״שתָּא שְׁמַע {תהלים ט״ו:ד׳} נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁגֵּירַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים וְאִי מִשּׁוּם יְקָרָא דְחַיֵּי הוּא מ״טמַאי טַעְמָא.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from what was taught with regard to the verse: “In his eyes a vile person is despised, but he honors them that fear the Lord” (Psalms 15:4). This is referring to Hezekiah, king of Judea, who dragged the bones of his father, Ahaz, on a bier made of ropes, and he did not bury Ahaz in a manner befitting a king in order to disgrace him for his sinful conduct. And if the eulogy and other funeral rites are meant to honor the living, what is the reason that he acted this way, in a manner that brought disgrace upon himself and all of the Jewish people?
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ת״ש: נבזה בעיניו נמאס – זה חזקיה מלך יהודה שגירר עצמות אביו במיטה של חבלים. ואי אמרת יוקרא דחיי הוא – אמאי עבד הכי?
{בבלי סנהדרין מז ע״א} ולא היו1 קוברין אותו בקברות אבותיהן: וכל כך למה לפי שאין
קוברין רשע אצל צדיק שנאמר {מלכים ב יג:כא} ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וגו׳ ויחי ויקם על רגליו2 על רגליו עמד ולביתו3 לא הלך4:
1. היו: וכן גה, גז, כ״י נ, דפוס קושטא. דפוסים: היה.
2. ב-גה משלים, ע״פ הגמ׳ כאן: ״ומשיב ואימא לאוקיומי (מלכים ב׳ ב:ט) ויהי נא [פי שנים בר]⁠וחך אלי אמ׳ ליה אי [היי]⁠נו דתניא״.
3. ולביתו: וכן גז כ״י נ. דפוסים: ואל ביתו.
4. גה ממשיך, ע״פ הגמ׳ כאן: ״אלא ויהי נא פי שנים ברוחך אלי היכי משכחת לה שרפא צ⁠[רעת נ]⁠עמן ששקולה כמת שנ׳ [אל] נא תהי כמת״.
ערך קל
קלאלא יקל אדם את ראשו (ברכות נד.) פי׳ נטיית גרון כלומר לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה אלא בכפיפת קומה ובהרכנת ראש (נדרים יח) שלא ינהגו קלות ראש (בפרק עקביא) הוי קל לראש (בריש דמאי) הקלין שבדמאי פי׳ שהקלו חכמים על פירות הללו הזכירים במשנה זו שהלוקח אותם מעם הארץ א״צ לעשר (מעילה יא.) הדם קל בתחילתו וחמור בסופו בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו (ברכות כד) זה קל וחומר שאין עליו תשובה (חגיגה טו) בענין אחר (סנהדרין מז) אר״מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (גמ׳) מאי משמע אביי כמ״ד קל לית כלומר שאין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו כבד עלי ראשי מבעי ליה אלא רבא כמ״ד קליל לי עלמא ופי׳ תששה הרוח ונעשית מעוטה כלומר רוחו של אדם נכאב בזמן שנכאב אחד מן האברים (חולין צח: ערכין כג) ת״ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא שאפילו מרגלית בקלים אין לך אלא מקומה ושעתה הכי כתב בתורת כהנים פי׳ אם הקדיש אדם מרגלית ורוצה לפדותה בזה המקום ונמכרת בזול ובמקום אחר נמכרת ביותר אין משלחין אותה לשם אלא מוכרין אותה בשוה במקומה בזול וכן אם ממתינין אותה מתייקרת אין ממתינין אותה אלא מוכרין אותה בשוויה כשעתה בזול. פ״א ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים פי׳ אם העריך עצמו והוא אדם קל וערי ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהה עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד ת״ל ביום ההוא:
א. [לייכט. לייכטזינניג, גרינג.]
נבזה בעיניו נמאס – בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב וגו׳ וקחשיב נמי הא.
על מטה של חבלים – דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש ה׳ ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ״ט עביד הכי למה ביזה את החיים.
רש״י בד״ה על מטה כו׳ מעשה עמך נבזה כו׳ הכל דבור אחד:
נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה כו׳ מפורש בחדושינו (סוף פרק כ׳ דמכות וע״ש):
רש״י ד״ה על מטה וכו׳ וביזהו לעין כל. עי׳ תשובת מהר״י לבית לוי כלל ה׳ סימן מ״ט:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו על הנאמר ״נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד״ (תהלים טו, ד), זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ולא קברו בכבוד מלכים, כדי לבזותו על חטאיו. ואי [ואם] משום יקרא דחיי [כבוד החיים] הוא, מאי טעמא [מה טעם] עשה כך?
The Gemara suggests: Come and hear a proof from what was taught with regard to the verse: “In his eyes a vile person is despised, but he honors them that fear the Lord” (Psalms 15:4). This is referring to Hezekiah, king of Judea, who dragged the bones of his father, Ahaz, on a bier made of ropes, and he did not bury Ahaz in a manner befitting a king in order to disgrace him for his sinful conduct. And if the eulogy and other funeral rites are meant to honor the living, what is the reason that he acted this way, in a manner that brought disgrace upon himself and all of the Jewish people?
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה לַאֲבוּהּ וּמִשּׁוּם כַּפָּרָה דַּאֲבוּהּ מְשַׁהוּ לֵיהּ לִיקָרָא דְיִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל גּוּפַיְיהוּ נִיחָא לְהוּ דמיחלי יְקָרַיְיהוּ לְגַבֵּיהּ.

The Gemara answers: Hezekiah did this so that his father would achieve atonement for his sins through his disgrace. The Gemara asks: Can it be that for his father’s atonement they would defer the honor of all of Israel, who would have been honored by a proper eulogy for their late king? The Gemara answers: It was satisfactory to the people of Israel themselves to forgo their honor for him in order that their former king achieve atonement for his sins.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן: כי היכי דתיהוי כפרה לאבוה.
ת״ש: בשלום תמות כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: עשה זאת כי היכי דתיהוי ליה [כדי שתהיה לו] כפרה לאבוה [לאביו] בבזיונו. ושואלים: וכי משום כפרה דאבוה [של אביו] משהו ליה ליקרא [משהים ודוחים את כבוד] ישראל כולם, שמתכבדים על ידי ההספד למלך שמת? ומשיבים: ישראל גופייהו [עצמם] ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה [נוח להם שהם מוחלים על כבודם לגביו] כדי שיתכפרו חטאיו.
The Gemara answers: Hezekiah did this so that his father would achieve atonement for his sins through his disgrace. The Gemara asks: Can it be that for his father’s atonement they would defer the honor of all of Israel, who would have been honored by a proper eulogy for their late king? The Gemara answers: It was satisfactory to the people of Israel themselves to forgo their honor for him in order that their former king achieve atonement for his sins.
ר׳ חננאלרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״שתָּא שְׁמַע אָמַר לָהֶן אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת וְאִי אָמְרַתְּ יְקָרָא דְחַיֵּי מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ קָסָבַר לִיתְיַיקְּרוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל טְפֵי.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Before he died, Rabbi Yehuda HaNasi said to his disciples: Do not eulogize me in the small towns that you pass as you take my body out for burial, but eulogize me only in the larger cities. And if you say that a eulogy is delivered in honor of the living, what difference does it make to him if he is eulogized also in the smaller towns? The Gemara answers: He thought that the people of Israel would be more greatly honored through him if they gathered together for the eulogies in the larger cities.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: אמר להם רבי: אל תספדוני בעיירות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל תספדוני בעיירות – רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קג.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר, אמר להן רבי לתלמידיו לפני מותו: אל תספדוני בעיירות קטנות כשמוליכים את ארונו לקבורה, אלא בערים הגדולות בלבד, ואי אמרת [ואם אומר אתה] שההספד הוא משום יקרא דחיי [כבוד החיים], מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה]? ומשיבים: קסבר [סבור היה] כי ליתייקרו ביה [יתכבדו בו] בית ישראל טפי [יותר] על ידי שיתקבצו יחד למקום אחד.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Before he died, Rabbi Yehuda HaNasi said to his disciples: Do not eulogize me in the small towns that you pass as you take my body out for burial, but eulogize me only in the larger cities. And if you say that a eulogy is delivered in honor of the living, what difference does it make to him if he is eulogized also in the smaller towns? The Gemara answers: He thought that the people of Israel would be more greatly honored through him if they gathered together for the eulogies in the larger cities.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ת״שתָּא שְׁמַע (א)הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מַאי לָאו לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת לֹא לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַי.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one left his deceased relative unburied overnight for the sake of his honor, e.g., in order to bring him a coffin or shrouds, he does not transgress the prohibition of “his body shall not remain all night.” What, is it not referring to the honor of the deceased? The Gemara answers: No, it is referring to the honor of the living relatives of the deceased.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות לשמע עליו עיירות – אינו עובר עליו, שכל מה שעושה – לכבודו של מת הוא עושה כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו לכבודו של מת – אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אם הלינו למתו לכבודו ולא קברו בו ביום, או כדי להביא לו ארון ותכריכיןאינו עובר עליו משום ״לא תלין״. מאי לאו [האם לא] הכוונה לכבודו של מת! ודוחים: לא, הכוונה לכבודו של חי, של האבל.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one left his deceased relative unburied overnight for the sake of his honor, e.g., in order to bring him a coffin or shrouds, he does not transgress the prohibition of “his body shall not remain all night.” What, is it not referring to the honor of the deceased? The Gemara answers: No, it is referring to the honor of the living relatives of the deceased.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל חַי מֵבִית לֵיהּ לְמֵת אִין כִּי אָמַר רַחֲמָנָא {דברים כ״א:כ״ג} לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ דּוּמְיָא דְּתָלוּי דְּאִית בֵּיהּ בִּזָּיוֹן אֲבָל הָכָא כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ בִּזָּיוֹן לָא.

The Gemara asks: But can it be that due to the honor of the living, they allow the deceased to remain unburied overnight? The Gemara answers: Yes, as when the Merciful One states: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him that day” (Deuteronomy 21:23), it teaches that the prohibition applies only to cases similar to that of a person whose body is hung after his death, who suffers degradation when his corpse is left hanging overnight. But here, since the deceased does not suffer degradation when the funeral is delayed, as the delay is in order that the burial will be performed with greater dignity, there is no violation of the prohibition, and he may be left unburied overnight.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבית ליה למת – תרגומו של מלין.
כי אמר רחמנא לא תלין – ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה.
ושואלים: ומשום כבודו של חי מבית ליה [מלין אותו] למת?! ומשיבים: אין [כן], שכן כי אמר רחמנא [כאשר אמרה התורה] ״לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו״ (דברים כא, כג) הרי זה דומיא [בדומה] לתלוי דאית ביה [שיש בו, בתלייתו] משום בזיון, אבל הכא [כאן] כיון דלית ביה [שאין בו] בזיוןלא, ורשאי יהיה להלינו.
The Gemara asks: But can it be that due to the honor of the living, they allow the deceased to remain unburied overnight? The Gemara answers: Yes, as when the Merciful One states: “His body shall not remain all night upon the tree, but you shall bury him that day” (Deuteronomy 21:23), it teaches that the prohibition applies only to cases similar to that of a person whose body is hung after his death, who suffers degradation when his corpse is left hanging overnight. But here, since the deceased does not suffer degradation when the funeral is delayed, as the delay is in order that the burial will be performed with greater dignity, there is no violation of the prohibition, and he may be left unburied overnight.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״שתָּא שְׁמַע הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְשַׁמֵּעַ עָלָיו עֲיָירוֹת לְהָבִיא לוֹ מְקוֹנְנוֹת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו שֶׁכׇּל הָעוֹשֶׂה אֵינוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת ה״קהָכִי קָאָמַר כׇּל הָעוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל חַי אֵין בּוֹ בִּזָּיוֹן לַמֵּת.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: If one left his deceased relative unburied overnight for the sake of his honor, for example, in order to assemble the people from the neighboring towns for the funeral, or to bring him professional lamenters, or to bring him a coffin or shrouds, he does not transgress the prohibition of “his body shall not remain all night,” as anyone who acts in such a manner does so only for the sake of honoring the dead. This indicates that the eulogy and other funeral rites are performed to honor the deceased. The Gemara rejects this argument: This is what the baraita is saying: Anyone who acts in such a manner for the sake of honoring the living does not transgress the prohibition, as there is no degradation of the dead.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשמע – כמו (שמואל א טו) וישמע שאול לשון אסיפה להספידו.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: הלינו את המת לכבודו, או לשמע (לאסוף) עליו עיירות, או כדי להביא לו מקוננות, או כדי להביא לו ארון ותכריכיןאינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת. הרי מפורש שכל זה לכבוד המת! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה הכוונה]: כל העושה לכבודו של חי אין בו משום בזיון למת.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: If one left his deceased relative unburied overnight for the sake of his honor, for example, in order to assemble the people from the neighboring towns for the funeral, or to bring him professional lamenters, or to bring him a coffin or shrouds, he does not transgress the prohibition of “his body shall not remain all night,” as anyone who acts in such a manner does so only for the sake of honoring the dead. This indicates that the eulogy and other funeral rites are performed to honor the deceased. The Gemara rejects this argument: This is what the baraita is saying: Anyone who acts in such a manner for the sake of honoring the living does not transgress the prohibition, as there is no degradation of the dead.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר סִימָן יָפֶה לַמֵּת שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַחַר מִיתָה מֵת שֶׁלֹּא נִסְפַּד וְלֹא נִקְבַּר אוֹ שֶׁחַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל מִטָּתוֹ זֶהוּ סִימָן יָפֶה לַמֵּת ש״משְׁמַע מִינַּהּ יְקָרָא דְשָׁכְבֵי הוּא שְׁמַע מִינַּהּ.:

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Natan says: It is a good sign for the deceased when he is punished after his death and does not receive an honorable burial or eulogy, as his lack of honor brings him atonement for his sins. For example, if the deceased was not eulogized, or if he was not buried, or if a wild animal dragged his corpse, or if rain fell on his bier, this is a good sign for the deceased. Learn from the baraita that a eulogy is delivered for the honor of the dead, so that when he is deprived of this honor, he achieves atonement for his sins. The Gemara affirms: Learn from the baraita that this is so.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש: ר׳ נתן אומר: סימן יפה למת – שנפרעין ממנו. כיצד? לא נספד ולא נקבר, או חיה גוררתו, או גשמים זולפים על מיטתו – זהו סימן יפה למת שנפרעין ממנו אחר מיטתואש״מ יקרא דשכבא הוא ש״מ.
א. אצ״ל, אחר מיתתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן יפה למת – כשנפרעין ממנו בעוה״ז לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך.
ש״מ יקרא דשכבי הוא – דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו שר׳ נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, שאין קבורתו והספדו בכבוד, שעל ידי כך מתכפרים עוונותיו, ומת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין (יורדים) על מטתו זהו סימן יפה למת. שמע מינה [למד מכאן] כי ההספד משום יקרא דשכבי [כבוד המתים] הוא, ומשום שנפגע כבודו — מתכפרים עוונותיו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Natan says: It is a good sign for the deceased when he is punished after his death and does not receive an honorable burial or eulogy, as his lack of honor brings him atonement for his sins. For example, if the deceased was not eulogized, or if he was not buried, or if a wild animal dragged his corpse, or if rain fell on his bier, this is a good sign for the deceased. Learn from the baraita that a eulogy is delivered for the honor of the dead, so that when he is deprived of this honor, he achieves atonement for his sins. The Gemara affirms: Learn from the baraita that this is so.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לֹא הָיוּ קוֹבְרִין כּוּ׳.: וְכׇל כָּךְ לָמָּה אלְפִי שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק דְּאָמַר ר׳רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִנַּיִן שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר {מלכים ב י״ג:כ״א} וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו.

§ The mishna teaches that they would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot, but rather in one of two special graveyards set aside for those executed by the court. The Gemara explains: And why is all this necessary? It is necessary because a wicked man is not buried next to a righteous man. As Rav Aḥa bar Ḥanina says: From where is it derived that a wicked man is not buried next to a righteous man? As it is stated: “And it came to pass, as they were burying a man, that behold, they spied a raiding party; and they cast the man into the tomb of Elisha; and as the man came there, he touched the bones of Elisha, and he revived and stood up on his feet” (II Kings 13:21). The man, who was not righteous, was miraculously resurrected so that he would not remain buried alongside Elisha.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא היו קוברין אותו בקבורת אבותיו כול׳ – לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.
ומנא לן? שנ׳: ויהי הם קוברין איש והנה ראו את הגדוד וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויחי ויקם על רגליו – אותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחייהו.
פיסקא ולא היו קוברין אותן בקבורת אבותיהן כו׳ שמעתא דר׳ חמא בר׳ חנינא פשוטה היא:
ממה שכתבנו במשנה שלא היו קוברים אותם בקבורות אבותיהם אתה למד שאין קוברין רשע אצל צדיק ורמז לדבר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו ודרשו בו על רגליו עמד לביתו לא הלך וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל שהרי קברות היו מתוקנין לנסקלין ונשרפין ולנחנקים ונהרגים:
ויקם על רגליו. פירש״י אותו הנקבר נביא שקר היה כו׳ ולמאי דמסיק על רגליו עמד ולא הלך לביתו היינו שקברוהו אחר כך בניו אצל קבר עדו הנביא כמפורש בקרא מיהו גם אם ראה זה במדרש שזהו הנביא שקר שהשיב את עדו הנביא הוא תמוה דכיון דהיה רשע ולא הוכשר אצל המקום לקברו אצל אלישע הצדיק איך הוכשר אצל המקום לקברו אצל עדו הנביא אמת וצדיק כמ״ש וקברתם אותי בקבר אשר איש אלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו עצמותי וכן עשו לו כמ״ש גבי מעשה דיאשיהו וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון ויש ליישב דלא קאמר אלא אצל עצמותיו הניחו עצמותי דהיינו אחר שנתעכל הבשר דאז נתכפר הרשע כדתנן במתני׳ נתעכל הבשר מלקטין עצמותיו וקוברין אותן במקומן וכדמפרש בגמרא לקמן אבל לגבי אלישע נקבר ההוא נביא שקר מיד אחר מותו:
א שנינו במשנה שלא היו קוברין את הרוגי בית דין בקברי משפחתם אלא בתי קברות מיוחדים היו. ומבארים: וכל כך למהלפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שאמר ר׳ אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיקשנאמר: ״ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו״ (מלכים ב׳ יג, כא), שנעשה לו נס זה כדי שלא יהא אותו איש, שלא היה צדיק, קבור ליד אלישע.
§ The mishna teaches that they would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot, but rather in one of two special graveyards set aside for those executed by the court. The Gemara explains: And why is all this necessary? It is necessary because a wicked man is not buried next to a righteous man. As Rav Aḥa bar Ḥanina says: From where is it derived that a wicked man is not buried next to a righteous man? As it is stated: “And it came to pass, as they were burying a man, that behold, they spied a raiding party; and they cast the man into the tomb of Elisha; and as the man came there, he touched the bones of Elisha, and he revived and stood up on his feet” (II Kings 13:21). The man, who was not righteous, was miraculously resurrected so that he would not remain buried alongside Elisha.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא וְדִילְמָא לאיקיומא {מלכים ב ב׳:ט׳} וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי אֲמַר לֵיהּ אִי הָכִי הַיְינוּ דְּתַנְיָא עַל רַגְלָיו עָמַד וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ.

Rav Pappa said to Rav Aḥa bar Ḥanina: What proof is there from here? Perhaps the man was resurrected in order to fulfill Elisha’s request of Elijah: “I pray you, let a double portion of your spirit be upon me” (II Kings 2:9), as now Elisha resurrected two people, the son of the Shunammite woman and this man, as opposed to Elijah, who had resurrected only one person? Rav Aḥa bar Ḥanina said to Rav Pappa: If so, there is a difficulty, as is this a reasonable explanation in light of what is taught in a baraita: The words “and stood up on his feet” indicate that he arose, but he did not go to his home. The man did not in fact live again but for a moment, indicating that he was resurrected not in order to fulfill Elisha’s request for a double portion of Elijah’s spirit, but in order to prevent the disgrace of having a wicked man buried next to Elisha.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן: ודילמא לא החיה הקב״ה אותו האיש המת שנגע בעצמות אלישע אלא כדי לאיקייומי ביה ברכת אליהו: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.
אם כן היינו דתניא: על רגליו עמד ולביתו לא הלך, אלא ש״מ: שלא יהא קבור רשע אצל צדיק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נא פי שנים – אליהו החיה את המת והיה לו לאלישע להחיות שני מתים והוא לא החיה אלא בנה של שונמית.
לא הלך – ואי משום ברכתא דאליהו הוא היכי מקויימת בהכי.
מי שאכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאתו ונשתמד לאחר הפרשתו וחזר בו הרי זה חוזר ומקריבו ואינו צריך להפריש קרבן אחר שאין בעלי חיים נדחין וכל שכן בנשתטה בנתים וחזר ונשתפה וכן הדין בעולות ושאר קרבנות וכבר ביארנוה במסכת הוריות (י״א.):
ויהי נא פי שנים ברוחך וכו׳. ומתקיים ביה ברכתא דאליהו שהלך לביתו והוליד בן כדאיתא במדרש והביאו הרד״ק שלום בן תקות שהלך לביתו והוליד את חנמאל ע״ש:
אמר ליה [לו] רב פפא: מה הראיה מכאן, ודילמא לאיקיומא [ושמא קם לתחיה כדי לקיים] מה שנאמר באלישע ״ויהי נא פי שנים ברוחך אלי״ (מלכים ב׳ ב, ט), וכדי שיחייה אלישע שני מתים (בן השונמית וזה), בעוד שאליהו החייה רק אחד? אמר ליה [לו]: אי הכי, היינו דתניא [אם כך, זהו מה ששנינו בברייתא]: על רגליועמד, ואולם לביתו לא הלך, הרי שלא היה נס זה של תחיית המתים בשל גדולת אלישע, אלא כדי למנוע ממנו בזיון.
Rav Pappa said to Rav Aḥa bar Ḥanina: What proof is there from here? Perhaps the man was resurrected in order to fulfill Elisha’s request of Elijah: “I pray you, let a double portion of your spirit be upon me” (II Kings 2:9), as now Elisha resurrected two people, the son of the Shunammite woman and this man, as opposed to Elijah, who had resurrected only one person? Rav Aḥa bar Ḥanina said to Rav Pappa: If so, there is a difficulty, as is this a reasonable explanation in light of what is taught in a baraita: The words “and stood up on his feet” indicate that he arose, but he did not go to his home. The man did not in fact live again but for a moment, indicating that he was resurrected not in order to fulfill Elisha’s request for a double portion of Elijah’s spirit, but in order to prevent the disgrace of having a wicked man buried next to Elisha.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּאַחֲיֵיא א״לאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת דִּכְתִיב {במדבר י״ב:י״ב} אַל נָא תְהִי כַּמֵּת.

The Gemara asks: But if so, with regard to the verse: “I pray you, let a double portion of your spirit be upon me,” where do you find that Elisha resurrected a second person? Rabbi Yoḥanan said to him: That request was fulfilled when he cured Naaman’s leprosy (see II Kings, chapter 5), an affliction that is considered to be equivalent to death, as it is written with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not be as one dead” (Numbers 12:12).
ר׳ חננאלרי״ףרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל אלישע החיה בן השונמית, וריפא צרעת נעמן ששקולה כמת, שהצרוע חשוב כמת, כדכתיב: אל נא תהי כמת. וגםא, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל.
א. כלומר וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(10,16) אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה הקרבן משהמיר כדתניא מעם הארץ פרט למומר כדאיתא בהכל שוחטין ובפ״ק דהוריות אף משחזר בו ידחה וימות וכן האוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה משנשתטה דלרצונו כתיב אף משנשתפה ידחה. וצריכא דאי אשמועינן המיר משום דאיהו דחה נפשיה אבל נשתטה דממילא מידחי אימא כישן דמי שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור דלרצונו כתיב ואפ״ה כי מיתער מיהת לא מידחי ואי אשמועינן נשתטה דאידחי ליה לגמרי שהרי אין בידו לחזור אבל המיר דיש בידו לחזור אימא לא דחוי לגמרי צריכא. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא גבי עיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו בשלמא חטאות ימותו דהויין להו חטאת שמתו בעליה אלא נדרים ונדבות ליסקו לגבוה ולא מצית למימר משום דהוו להו רשעים דהא כיון דאיקטול הויא להו כפרה אלא משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו. ודחי ודילמא משום דהוה ליה זבח רשעים דאע״ג דאיקטול כיון דמתוך רשען מתו לא הויא להו כפרה. ואי קשיא לך מתני׳ דקתני שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא וכי תימא התם כיון דהתודה לאו מת מתוך רשעו הוא והכא בעיר הנדחת ליכא ודוי דהא כולהו כחדא מתקטלי בסייף ולא משהו להו כי היכי דלא ליערקו מינייהו והא בהדיא קתני שכן דרך כל המומתין להיות מתודין דאי מההיא מתני׳ הוה אמינא הני מילי לעה״ב לכשיחיו מתים ואלו אביי כי קאמר כל זמן שהוא מת קאמר. דתאני רב שמעיה לאביו ולאמו יכול פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא להם ת״ל לנפש לא יטמא בעמיו בעושה מעשה עמיו כי אם לאביו ולאמו אלמא כי שרא ליה רחמנא לאיטמויי לאביו ולאמו בעושה מעשה עמיו ואי אמרת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה הני כיון דמיתו להו הויא להו כפרה ואמאי לא מיטמא להו. אמר ליה רבא לאביי מאי קא מדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכאורחיה קא מיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קא מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב נתנו כו׳ חסידך חסידים דמעיקרא עבדיך הנך דמיחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך אלמא נהרג מתוך רשעו הויא ליה כפרה. ודחי ליה אביי ומאי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין כו׳ תדע דהרוגי ב״ד לא הויא להו כפרה במיתה דתנן לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן ואי ס״ד כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברינהו בקברי אבהתייהו. ומפרקי׳ מיתה וקבורה בעינן כי היכי דלחזו צערא דקברא פורתא ואע״ג דהא ברירנא לעיל דקבורה משום בזיונא הוא מ״מ לא סגיא דלא הויא ליה כפרה בצערא דקברא ולעולם אימא לך הרוגי ב״ד הויא להו כפרה במיתתן וכי קתני קדשי מזבח ימותו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו הוא:
ושואלים: אלא ״ויהי נא פי שנים״, היכי משכחת לה דאחייא [איך מוצא אתה אותה אם כן שהחייה] שני מתים? אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה, כלומר, הלוקה בה חשוב כמת, כפי שנאמר בענין צרעת מרים ״אל נא תהי כמת״ (במדבר יב, יב).
The Gemara asks: But if so, with regard to the verse: “I pray you, let a double portion of your spirit be upon me,” where do you find that Elisha resurrected a second person? Rabbi Yoḥanan said to him: That request was fulfilled when he cured Naaman’s leprosy (see II Kings, chapter 5), an affliction that is considered to be equivalent to death, as it is written with regard to Miriam’s leprosy: “Let her not be as one dead” (Numbers 12:12).
ר׳ חננאלרי״ףרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּכְשֵׁם שֶׁאֵין קוֹבְרִין רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק בכָּךְ אֵין קוֹבְרִין רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל וְלִיתְקוֹן אַרְבַּע קְבָרוֹת שְׁנֵי קְבָרוֹת גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ.

The mishna teaches that two graveyards were established for the burial of those executed by the court, one for those who were killed by decapitation or strangulation, and one for those who were stoned or burned. The Gemara explains: Just as a wicked man is not buried next to a righteous man, so too an extremely wicked man, i.e., one who committed a grave offense is not buried next to a less wicked man, i.e., one who committed a less severe offense. The Gemara challenges: If so, let them establish four different graveyards, one for each of the different modes of judicial execution. The Gemara answers. It is learned as a tradition that there are two graveyards for those executed by the court, and no more.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכשם שאין קוברים כו׳ – לפרושי טעמא דמתני׳ מהדר דלפיכך נתקנו שתי קברות שאין קוברין נסקלין ונשרפין שהן רשעים חמורים אצל נהרגין ונחנקין שהן רשעים קלים.
וליתקין ארבע – דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם.
גמרא גמירי לה – הלכה למשה מסיני.
שנינו: כשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע שעשה פשע חמור אצל רשע שעשה פשע קל, ולכן מתקנים קברות נפרדים לנסקלים ולנהרגים. ושואלים: וליתקון [ושיתקינו] ארבע קברות כנגד ארבע הדרגות במיתות בית דין! ומשיבים: שני קברות גמרא גמירי לה [במסורת למודים היו אותה] שיש שנים, ולא יותר.
The mishna teaches that two graveyards were established for the burial of those executed by the court, one for those who were killed by decapitation or strangulation, and one for those who were stoned or burned. The Gemara explains: Just as a wicked man is not buried next to a righteous man, so too an extremely wicked man, i.e., one who committed a grave offense is not buried next to a less wicked man, i.e., one who committed a less severe offense. The Gemara challenges: If so, let them establish four different graveyards, one for each of the different modes of judicial execution. The Gemara answers. It is learned as a tradition that there are two graveyards for those executed by the court, and no more.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר עוּלָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גאָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְהִשְׁתַּמֵּד1 וְחָזַר בּוֹ הוֹאִיל וְנִדְחָה יִדָּחֶה.

§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and he then became an apostate and subsequently retracted his apostasy, despite his retraction, since the offering was rejected from being sacrificed while he was an apostate, it shall remain rejected.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״והמיר דתו״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הואיל ונדחה – הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים כדתניא מע״ה פרט למומר בשחיטת חולין בפ״ק (דף ה:) שוטה נמי לאו בר כפרה היא דיקריב אותו לרצונו כתיב (ויקרא א).
אכל חלב והפריש קרבן – כה״ג נראה ונדחה הוא והוי מצי לאשמעינן רבותא טפי דאפי׳ המיר דת והפריש קרבן דהוי דחוי ואע״ג דדחוי מעיקרא הוי דחוי כדשמעי׳ ליה לר׳ יוחנן בפ״ק דקידושין (דף ז. ושם) גבי בהמה של שני שותפין ורבותא הוא טפי מדחוי מעיקרא כדמוכח בפ׳ לולב הגזול (סוכה דף לג. ושם) דאפי׳ מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דחוי והא דנקט הכא כה״ג אורחא דמילתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד גבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשחטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש.
גמ׳. אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה ידחה.
ופרש״י (בד״ה הואיל ונדחה) וז״ל הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים, כדתניא מעם הארץ פרט למומר, בשחיטת חולין (דף ה:) וכו׳ עכ״ל. ועיין בסוגיא בחולין (דף ה:) וז״ל מעם הארץ פרט למומר, ר״ש בן יוסי אומר משום ר״ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו חדא בחטאת, וחדא בעולה. וצריכי דאי אשמעינן חטאת, משום דלכפרה הוא, אבל עולה דדורון הוא אימא לקבל מיניה, ואי אשמעינן עולה, משום דלאו חיובא הוא, אבל חטאת דחיובא הוא אימא לקבל מיניה, צריכא עכ״ל. והנה נחלקו ת״ק ור״ש מהו המקור שאין מקריבין קרבן של מומר, דלת״ק ילפינן מקרא מעם הארץ פרט למומר, ולר׳ שמעון מקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואינו שב מידיעתו (מומר) אינו מביא קרבן על שגגתו. ובגמ׳ איתא דנפ״מ בינייהו במומר לאכול חלב שהביא קרבן על הדם, ופרש״י (בד״ה והביא קרבן על הדם) וז״ל ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת״ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר״ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה עכ״ל. ונראה דלת״ק מומר לדבר א׳ מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן חטאת, ולכן אף אם שגג באכילת דם אינו מביא חטאת על הדם מכיון דחל בו שם מומר, והגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן חטאת. ואילו לר״ש אין הגברא דמומר מופקע מחטאת אלא דחסר בשגגה שלו משום שאינו שב מידיעתו, ומשו״ה מומר לחלב אינו מביא חטאת על החלב דחסר בשגגתו מכיון דאינו שב מידיעתו, אבל מביא קרבן על הדם דלגבי דם הוי שב מידיעתו ושפיר הוי שוגג על הדם.
והנה עיין בתוס׳ (שם ד״ה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו) וז״ל תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא, ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח״כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו עכ״ל. ונראה לבאר דברי התוס׳ שתירצו דבעינן דרשה למעט אינו שב מידיעתו כגון שהיה מזיד בשעת מעשה העבירה ואח״כ עשה תשובה, דהו״א שמביא קרבן משום דזבח רשעים תועבה הוא דין בהקרבה – כלומר שאין מקריבין קרבן של רשע, אמנם אם עשה תשובה לפני ההקרבה הו״א שמקריבין את קרבנו מכיון דתו לא הוי זבח רשעים, ואע״פ שבשעת מעשה העבירה לא היה שב מידיעתו, וקמ״ל הדרשה דשב מידיעתו שאין מקריבין קרבן על מעשה עבירה שנעשתה במזיד, דחטאת באה על השגגה ואי לא היה שב מידיעתו בשעת מעשה העבירה יש חסרון בשגגה המחייב קרבן חטאת. ויש לעיין למה הקשו התוס׳ את קושייתם רק לר״ש דדריש מקרא דבעינן שב מידיעתו, דלכאורה הו״ל להקשות נמי לת״ק דדריש מעם הארץ פרט למומר למה לי קרא תיפוק ליה דאין מקריבין קרבן של מומר משום דכתיב זבח רשעים תועבה. ולכאורה אין לתרץ כמו שתירצו התוס׳ דשב מידיעתו הוי דין בחלות שם שגגה ובמעשה העבירה המחייב חטאת, ואילו מעם הארץ פרט למומר הוא דין בגברא שאין מביאין קרבן של מומר, וצ״ע א״כ למה לי קרא דמעם הארץ פרט למומר תיפוק ליה משום דזבח רשעים תועבה. וי״ל דדין זבח רשעים תועבה אינו דין שהגברא מופקע מהבאת קרבן, אלא חל דין שאין הבאת הקרבן עולה בשבילו ואינו מתכפר בהבאת הקרבן, דכפרה תלויה בתשובה, ואם הוי רשע ולא עשה תשובה אין הקרבן מכפר בשבילו, אך אין הגברא מופקע מהבאת קרבן. משא״כ דין מעם הארץ פרט למומר בא ללמד שהגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן. ונפ״מ אם בשעת מעשה העבירה היה מומר, דלת״ק הדרשה דמעם הארץ מפקיעו מחיוב קרבן, ואילו דין זבח רשעים תועבה תלוי באם הוי מומר בשעת ההקרבה, ואי היה מומר בשעת מעשה העבירה ואח״כ עשה תשובה ליכא חסרון דזבח רשעים תועבה, אך הריהו מופקע מקרבן מגזה״כ דמעם הארץ פרט למומר.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מעה״ק ה״ד) וז״ל ישראל שהוא מומר לע״ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוי אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנא׳ אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ שגגות ה״ז) וז״ל כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות שהמומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, והמומר לעבירה משאר עבירות אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא. כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה, אפילו היה מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו והביא קרבן אין מקבלין ממנו, שמשאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי זה מומר. היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם מקבלין ממנו כמו שביארנו עכ״ל. ולפום ריהטא נראה דהרמב״ם פסק כר״ש דמומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם, אך צ״ע דהרמב״ם אינו מזכיר את טעמו דר״ש דצריך שיהיה שב מידיעתו להתחייב בחטאת, אלא פסק בסתם שמומר לאותו דבר אינו מביא חטאת על אותו דבר אבל על חטא אחר מביא חטאת, ובפ״ג מהל׳ מעה״ק (ה״ד) הביא את הדרשה דמכם להוציא את המומר ולא הזכיר טעמו דר״ש.
ונראה דהרמב״ם מחלק בין קרבן עולה לחטאת, דבעולה ס״ל דרק אם הוא מומר לכהת״כ וכגון מומר לחלל שבת או עובד ע״ז הוי מומר ואין מקבלין ממנו קרבן כלל, משא״כ בחטאת אף אי הוי מומר לעבירה אחת אזי אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. ונראה דהרמב״ם מפרש דר״ש נמי מודה לת״ק דמומר אינו מביא קרבן חטאת משום דיסוד החיוב של קרבן חטאת הוי מעשה עבירה בשגגה דכתיב ״נפש אחת מעם הארץ כי תעשה בשגגה״, ואי הוי מומר פקע מיניה חלות שם שגגה. והמחלוקת בין ר״ש לת״ק הוא בשיעור המומרות שמפקיע חלות שם שגגה לענין חטאת, דת״ק סובר שאם עבר על עבירה אחת במזיד אזי חל בגברא חלות שם מומר והרי הוא מופקע לגמרי מהבאת קרבן חטאת, דחיוב קרבן חטאת תלוי במעשה עבירה בשגגה, ות״ק סובר דמאחר דחל בגברא שם מומר משום שעושה עבירה מסוימת במזיד אזי פקע מיניה שם שגגה בכהת״כ, ולא חשיב מעשה העבירה כעבירה בשגגה כי דין מומר שבו מפקיע שם שגגה, ולכן אליבא דת״ק מומר לדבר אחד אינו מביא חטאת אפילו על עבירה אחרת. משא״כ ר״ש סובר דחיוב חטאת תלוי בכל עבירה ועבירה אי הוי שב מידיעתו על אותה עבירה או לא, ולכן אף אם הוא מומר לחלב לא חשיב מומר לדם, ושפיר נחשבת אכילת דם לעבירה בשגגה המחייבת קרבן חטאת. אולם חיוב קרבן עולה אינו תלוי בעבירה בשגגה אלא יסוד הדין הוא דהגברא דמומר אינו בר הבאת קרבן, והרמב״ם סובר דרק אם חל בגברא חלות שם מומר דכהת״כ אזי הוי מומר שמופקע מהבאת קרבן, דבמומר לכהת״כ חל חלות שם מומר בגברא, וכדמצינו דין מומר בהל׳ שחיטה. ולכאורה נפ״מ בשבועת הפקדון ובשפחה חרופה דמביאין חטאת על מזיד כשוגג ואין החטאת תלויה בשגגה, דאזי י״ל שדין החטאת שוה לעולה ורק מומר לכהת״כ כמחלל שבת בפרהסיא מופקע מחטאת דשפחה חרופה ומחטאת דשבועת הפקדון. ונראה דלהרמב״ם ישנן ב׳ דינים: א) דין הפקעה בגברא - דמומר אינו בר הבאת קרבן, ודין זה חל דוקא במומר לכהת״כ כמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע״ז דחל חלות שם מומר בגברא וכדמצינו בדין מומר בהל׳ שחיטה, ב) יש דין מסוים בקרבן חטאת שמומר לאותה עבירה אינו מביא חטאת על אותה עבירה, דמכיון דהוי מומר לאותה עבירה חל הפקעה בחלות שם שגגה, דלא חשיב עבירת מומר לעבירה בשגגה.
ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ שגגות ה״ח) וז״ל מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נעשה מומר וחזר בתשובה או נשתטה וחזר ונשתפה אע״פ שנדחה הקרבן בינתים הרי זה חוזר ונראה שאין בעלי חיים נדחין וכו׳ עכ״ל. ומבואר מהרמב״ם דאם עבר עבירה בשוגג ואח״כ נעשה מומר אין מביאין את קרבנו עד שיחזור בתשובה, והנה יל״ע דאם כוונתו שאח״כ נעשה מומר היינו שנעשה מומר לכהת״כ אזי ניחא שאין מבאין את קרבנו אם לא עשה תשובה משום דמומר לכהת״כ מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן וכדפסק הרמב״ם לגבי קרבן עולה (וכדנתבאר לעיל). אולם אי מיירי שנעשה אח״כ מומר לאותה עבירה (ולמשל כגון שאכל חלב בשוגג ואח״כ נעשה מומר לאכילת חלב) לכאורה צ״ע אמאי אין מבאין את החטאת עד שיעשה תשובה, והרי יסוד הדין במומר לאותה עבירה הוא דחל הפקעה בחלות שם שגגה של מעשה העבירה, ואילו כאן כשנעשתה העבירה היה שוגג ורק אח״כ נעשה מומר לאותה עבירה, והרי הקרבן הופרש על מעשה עבירה בשגגה, ולמה אי אפשר להקריבו אא״כ חזר ועשה תשובה. ולכאורה מוכח דמיירי שאח״כ נעשה מומר לכהת״כ דחל חלות שם מומר בגברא שאינו בר הבאת קרבן, ומשו״ה כל זמן שלא עשה תשובה אין מקריבין את חטאתו.
ב אמר עולא אמר ר׳ יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה והפריש קרבן ולפני הקרבתו השתמד (המיר דת) ואחר זמן חזר בו מהמרת הדת — הואיל ונדחה מהקרבן בזמן המרת הדת, לפי שאין המשומדים רשאים להביא קרבנות — ידחה קרבן זה ואינו ראוי לעולם.
§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and he then became an apostate and subsequently retracted his apostasy, despite his retraction, since the offering was rejected from being sacrificed while he was an apostate, it shall remain rejected.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִיתְּמַר נָמֵי א״ראָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר ר׳רַבִּי אֲבָהוּ א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דאָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה הוֹאִיל וְנִדְחָה יִדָּחֶה.

It was also stated that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and he then became insane, and later he regained his sanity, the animal that he had dedicated as a sin-offering may not be sacrificed. Since the offering was rejected from being sacrificed while he was insane, it shall remain rejected.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר נמי [נאמר גם כן] בדומה לזה, שאמר ר׳ ירמיה אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה והפריש קרבן, ונשתטה והשוטה אינו מביא קרבן ואין קרבנו ראוי, וחזר לאחר מכן ונשתפה (חזר לשפיות דעת) — הואיל ונדחה הקרבן בזמן שטותו — ידחה.
It was also stated that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one unwittingly ate forbidden fat and separated an offering for this sin, and he then became insane, and later he regained his sanity, the animal that he had dedicated as a sin-offering may not be sacrificed. Since the offering was rejected from being sacrificed while he was insane, it shall remain rejected.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא מִשּׁוּם דְּאִיהוּ דְּחָה נַפְשֵׁיהּ בְּיָדַיִם אֲבָל הַאי דְּמִמֵּילָא קָא דָחֵי אֵימָא כְּיָשֵׁן דָּמֵי.

The Gemara explains: And it was necessary for Rabbi Yoḥanan to teach us this halakha in both cases. As, had he taught us only the first halakha, with regard to the apostate, I would say that only in that case is the animal rejected forever, because the owner actively rejected himself when he became an apostate. But in this case of insanity, where the owner was rejected automatically, not of his own choice, I would say that he is considered as one who is asleep, so that as soon as he regains his sanity, his offering is once again fit.
רי״ףרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כישן דמי – ככל אדם הישנים בלילה ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו.
אימא כישן דמי – לאו לגמרי כישן דישן חזי אפי׳ בשעה שהוא ישן כדתנן בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה אלא כלומר כישן דמי דאפי׳ דלא הוי חזי אין ראוי להיות דחוי משום דממילא מיתער והא נמי ממילא מישתפי.
גמ׳. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא משום דאיהו דחה נפשיה בידים. אבל האי, דממילא קא דחי אימא כישן דמי.
ונראה לבאר דהוה אמינא דשוטה אינו מופקע מקרבן כמו מומר אלא שאי אפשר לעשות מעשה הקרבה לשוטה משום דבעינן הקרבה לדעתו ורצונו, אולם הו״א דשוטה כישן דמי ולא הוי נדחה. וקמ״ל דיש הפקעה בגברא דשוטה שאינו בר הבאת קרבן, וכשנעשה שוטה נפסל הקרבן והואיל ונדחה נדחה.
ומעירים: וצריכא [ונצרכו להיאמר שני הדברים] שאמר ר׳ יוחנן למרות הדמיון ביניהם. דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק הלכה ראשונה] במשומד בלבד, היינו אומרים: שכן הדין משום דאיהו [שהוא] דחה נפשיה [עצמו] בידים על ידי השמד. אבל האי [זה] השוטה שממילא קא דחי [הוא נדחה] ולא מרצונו, אימא [אמור] שכישן דמי [הוא נחשב], והישן אינו נדחה.
The Gemara explains: And it was necessary for Rabbi Yoḥanan to teach us this halakha in both cases. As, had he taught us only the first halakha, with regard to the apostate, I would say that only in that case is the animal rejected forever, because the owner actively rejected himself when he became an apostate. But in this case of insanity, where the owner was rejected automatically, not of his own choice, I would say that he is considered as one who is asleep, so that as soon as he regains his sanity, his offering is once again fit.
רי״ףרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא מִשּׁוּם דְּאֵין בְּיָדוֹ לַחְזוֹר אֲבָל הָתָם דִּבְיָדוֹ לַחְזוֹר אֵימָא לָא צְרִיכָא.

And had he taught us the halakha only in this second case of insanity, I would say that only in that case is the animal rejected forever, because it was not in the owner’s power to regain his sanity, as one who is insane cannot cure himself. But there, with regard to an apostate, who has the power to retract his apostasy, I would say that his animal is not permanently rejected. It was therefore necessary to teach us the halakha in both cases.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל התם – דיש בידו לחזור.
אימא לא – הוי דיחוי.
בד״ה אבל התם דיש בידו לחזור הס״ד:
ולהיפך: אי אשמעינן הכא [אם היה משמיע לנו כאן] בנשתטה בלבד, היינו אומרים שנדחה משום שאין בידו לחזור, שהרי אין ביד השוטה להחליט להתרפא, אבל התם במשומד שבידו לחזוראימא [אמור] שלא ייחשב כדחוי, על כן צריכא [נצרכו] להיאמר שני הדברים.
And had he taught us the halakha only in this second case of insanity, I would say that only in that case is the animal rejected forever, because it was not in the owner’s power to regain his sanity, as one who is insane cannot cure himself. But there, with regard to an apostate, who has the power to retract his apostasy, I would say that his animal is not permanently rejected. It was therefore necessary to teach us the halakha in both cases.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב יוֹסֵף אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא ההָיוּ בָּהּ קֳדָשִׁים קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ וְהָוֵינַן בַּהּ אַמַּאי יָמוּתוּ כֵּיוָן דְּאִיקְּטוּל הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה וְלִיסְּקוּ לְגָבוֹהַּ לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן הוֹאִיל וְנִדְחוּ יִדָּחוּ.

Rav Yosef said: We, too, learn a similar halakha in a baraita: If consecrated items were found in an idolatrous city, they are not destroyed together with the rest of the property of the city. Animals that had been consecrated to be offered on the altar must be left to die, and property that had been consecrated for Temple maintenance may be redeemed and is then desacralized. And we discussed it: Why must the animals that had been consecrated for the altar be left to die? Once the idolaters are killed, they achieve atonement, and therefore it should be possible to sacrifice their offerings to the Most High. Is it not the case that the animals must be left to die because we say: Since they were rejected when their owners engaged in idol worship, they remain rejected even after their owners achieve atonement for their sins with their death?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היו בה קדשים – בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו.
קדשי בדק הבית יפדו – כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו ומדקתני ימותו ש״מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא דמומר לע״ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרי׳ בהכל שוחטין (חולין דף ה:).
דהואיל ונדחו ידחו – דאי משום זבח רשעים הא כיון דאיקטול אית להו כפרה.
ואמאי כיון דמיקטיל הוה להו כפרה – והא דתנן בחלק (לקמן דף קיא:) אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה״ב הני מילי דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק.
הואיל ונדחו ידחו – רב יוסף ס״ל כרבי יוחנן דמפרש טעמא בחלק (לקמן דף קיב:) משום דזבח רשעים תועבה דאי כר״ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ע״כ אין תלוי משום דחויא אלא משום ממונם אבד דהני ממון בעלים הן וקצת תימה גבי המיר דתו או נשתטה לא יועיל בהם רעייה כמו בעיר הנדחת וידחו אפי׳ דמים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

בד״ה היו בה כו׳ תועבה ואם קדשי כו׳ הכל דבור אחד:
גמ׳. היו בה קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו.
ופרש״י (בד״ה היו בה קדשים, וד״ה קדשי בדק הבית) וז״ל בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים, ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו. קדשי בדק הבית יפדו כשאר בדק הבית, והפודה אותם יאכלם, שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו, ומדקתני ימותו שמע מינה משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא, דמומר לעבודה זרה לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין ה, ב) עכ״ל. והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ עכו״ם הי״ג) וז״ל ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים. והשיג עליו הראב״ד וז״ל א״א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ״ל. ומבואר דנחלקו הרמב״ם והראב״ד בקדשי בדק הבית שבעיר הנדחת דלרמב״ם יפדו ואח״כ שורפין אותן, ואילו הראב״ד סובר דלא חל עלייהו איסור עה״נ כלל דשלל שמים הן ויפדו ואח״כ יאכלו (וכש״כ רש״י בסוגיין), וצ״ע בשיטת הרמב״ם. ותירץ הכס״מ (שם) וז״ל וי״ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואח״כ שורפין אלא אקדשי בדק הבית עכ״ל. ומשמע מדברי הכס״מ דלא חל על קדשי בה״ב חלות איסור עיר הנדחת דאריא דהקדש רביע עלייהו, ולאחר שנפדו ופקע מהן דין הקדש אזי חל עלייהו איסור עיר הנדחת וחייבין בשריפה. אמנם קודם פדיון ליכא עלייהו איסור הנאה דעיר הנדחת, דלא חל איסור עיר הנדחת בקדשי שמים. ויש להעיר דלפ״ד הכס״מ צ״ע למה כתב הרמב״ם שצריך לפדותן ואח״כ שורפין אותן, והרי לפני פדיון לא חל עלייהו איסור עה״נ ודין שריפה כלל, וא״כ אמאי צריכין לפדותן בכדי שיחול עלייהו איסור עיר הנדחת וחיוב שריפה. וביאר הגר״מ זצ״ל דשיטת הרמב״ם היא דאף לפני פדיון חל על קדשי בדק הבית איסור עיר הנדחת, אלא דלא שייך לקיים בהן דין שריפה קודם פדיון, דהגזה״כ ד״שללה ולא שלל שמים״ ממעט קדשי בדק הבית מקיום מצות שריפה שאין שורפין אלא ״שללה״ ולא ״שלל שמים״. אולם לענין חלות דין עיר הנדחת אף בקדשי שמים חל חלות שם ודין עיר הנדחת משעת גמר דין, ומשו״ה פסק הרמב״ם שצריך לפדותן ואח״כ שורפין אותן מאחר דחל עלייהו חלות דין עיר הנדחת ודין שריפה משעת גמר דין.⁠א
ועיין ברש״י ד״ה היו בה קדשים וז״ל בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים, ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו עכ״ל. ומבואר דלרש״י קדשי מזבח ימותו משום שא״א להקריבם דזבח רשעים תועבה. אמנם נראה דלפי״ד הגר״מ זצ״ל בשיטת הרמב״ם הטעם דקדשי מזבח ימותו הוא משום דחל עלייהו איסור עיר הנדחת ודין איבוד משעת גמר דין, דאף בקדשים חל איסור ודין עיר הנדחת אלא שא״א לקיים בם מצות שריפה, דכתיב ״ואת כל שללה תקבוץ ושרפת״ דקיום שריפה אינו אלא ב״שללה״ ולא ב״שלל שמים״. משא״כ רש״י ס״ל כשיטת הראב״ד דהגזה״כ דשללה ולא שלל שמים מפקיע חלות שם ואיסור עיר הנדחת משלל שמים, וא״כ צ״ע למה א״א להקריב קדשי מזבח של אנשי עיר הנדחת, ועל כרחך הטעם הוא משום דזבח רשעים תועבה.
והנה יש להעיר למה צריך מיעוט מיוחד למעט קדשי בדק הבית מדין עיר הנדחת, דתיפוק ליה דלא שנא מפקדון של איש מעיר אחרת שנמצא ברשותו של א׳ מאנשי עיר הנדחת דבודאי אין טעון שריפה דלא הוי ממון אנשי עיר הנדחת, וה״נ נימא דקדשי בדק הבית דהוי ממון הקדש אינו אסור באיסור עיר הנדחת. וי״ל דדוקא ממון בעלים של איש אחר שאינו מעיר הנדחת אלא מעיר אחרת הריהו מופקע מאיסור עיר הנדחת, משא״כ קדשי בדק הבית דהוי ממון הקדש וקנינו, סד״א דחלות שם בעלים דרשות גבוה אינו מפקיע איסור עיר הנדחת, ולכן צריך מיעוט למעט קדשי בדק הבית מדין עיה״נ.
ויש להביא ראייה לדברי הגר״מ זצ״ל דהגזה״כ דשללה ולא שלל שמים אינה ממעטת קדשי בדק הבית מחלות איסור עיר הנדחת, אלא דממעט שלל שמים מקיום דין שריפה, דעיין בגמ׳ לקמן (דף קיג.) דשיטת ר״א היא עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת דכתיב ״ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל״ והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב ״לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״. ועיין ברש״י לקמן (דף קיג. ד״ה דכתיב) וז״ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וגו׳ וסמיך ליה לא תעשון כן לה׳ אלהיכם, ובמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשריפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ״ל. ונראה לבאר דאין הפטור מחמת הלאו ד״לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״ גרידא, דא״כ נימא דעדל״ת וידחה מצות שריפת שלל עיר הנדחת את האיסור דלא תעשון כן לה׳ אלוקיכם, אלא נראה דמזוזה הוי בכלל ״שלל שמים״, ד״שלל שמים״ כולל ב׳ ענינים - ממון הקדש – וכגון קדשי בדק הבית, ו״שלל שמים״ כולל נמי חפצי קדושה שנתקדשו בשם ה׳ כסת״ם. ונראה דהאיסור ד״לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״ הוי גילוי דמזוזה היא בכלל ״שלל שמים״. ולר״א עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת מאחר דא״א לקיים מצות שריפה בשלל שמים, דהגזה״כ ד״שללה״ ולא ״שלל שמים״ ממעט שלל שמים מקיום דין שריפה (וכדביאר הגר״מ זצ״ל בשיטת הרמב״ם), ואין העיר נעשית עיר הנדחת אליבא דר״א אא״כ יכול לשרוף את כל שללה, ואם יש בה אפילו מזוזה אחת דאינו יכול לקיים בה מצות שריפה פקע מהעיר דין עיר הנדחת.⁠ב
אמנם יש לעיין מ״ש מזוזה אליבא דר״א שמצילה את כל העיר ואילו בהמת קדשי בדק הבית אינה מצלת את כל העיר. ולפי״ד הגר״מ זצ״ל י״ל דבאמת חלות שם שלל שמים אינו מפקיע חלות איסור עיר הנדחת מלחול, ומעיקר הדין חל חלות דין עיר הנדחת בין על המזוזה שבעיר ועל בהמת קדשי בה״ב, אלא דאי אפשר לקיים בהו דין שריפה, דנתמעטו מקיום דין שריפה מגזה״כ דשללה ולא שלל שמים. אמנם בקדשי בדק הבית שפיר יכול לקיים דין שריפה ע״י שיפדה אותן ואח״כ ישרפו, משא״כ במזוזה דא״א לשורפה לעולם דכתיב לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם, וע״כ ר״א סובר שאם יש בה מזוזה היא מצילה את כל העיר.
גמ׳. והוינן בה כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה.
יש לעיין דקיי״ל דכל המומתין מתודין (מג:) ולכאורה אף אנשי עיר הנדחת בכלל זה, וא״כ לכאורה מיירי שעשו תשובה לפני שהומתו, וקיי״ל דתשובה מכפרת, וא״כ מדוע מקשה הגמ׳ דכיון דאיקטול הוי להו כפרה במיתה ואמאי קיי״ל דקדשי מזבח ימותו דליקרבו מכיון שנתכפרו במיתה, דתיפוק״ל דנתכפרו מחמת שעשו תשובה לפני שהומתו. ונראה דמבואר מכאן דיש ב׳ דינים בחלות שם רשע שבגברא: א) חל חלות שם רשע מחמת מעשה העבירה, ב) חל חלות שם רשע מחמת עצם גמר הדין בב״ד. ונראה דחלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין לא פקע עד שיתקיים גמר הדין ויענש, משא״כ חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע״י תשובה. ויש להביא ראייה לכך דעיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ עדות ה״ד) וז״ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו עכ״ל, וכתב הכסף משנה שם ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו, וכן היא גירסת סמ״ג, ומ״מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו, ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו. ובפרק שני מהל׳ טוען ונטען (ה״י) כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה, וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות עכ״ל. ומבואר מדברי הכס״מ דהנפסל לעדות מחמת שנתחייב מלקות אינו חוזר לכשרותו עד שילקה ויעשה תשובה, ותשובה לחוד לא סגי להפקיע מיניה שם רשע ולהכשירו לעדות. וחזינן דחלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין לא פקע עד שיתקיים הדין ויענש בב״ד, וי״ל דמשו״ה דקדקו בגמ׳ להקשות ״כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה״, דע״י מיתת ב״ד פקע מעלייהו חלות שם רשע, ותו לא הוי זבח רשעים תועבה.
א. ועיין בחידושי הגר״מ הלוי (פ״ד מהל׳ עכו״ם הי״ג) שהאריך לבאר יסוד זה. ועיי״ש דביאר הגר״מ זצ״ל דמהא דס״ל להרמב״ם דפודין קדשי בה״ב שבעיר הנדחת ואח״כ שורפין אותן מוכח דחל חלות דין אסה״נ דעיה״נ על קדשי בדק הבית דעיר הנדחת וחייבים לפדותם כדי לקיים בהו מצות שריפה. ולכאורה מוכח מזה דשייך לפדות הקדש שאסור בהנאה ואינו שוה ממון כלל, דדין פרוטה בפדיון הקדש הוא דין בכסף הפודה ולא בהקדש הנפדה, דאפשר לפדות הקדש שאינו שו״פ שאסור בהנאה על פרוטה. ועוד יש להוכיח מהא דפסק הרמב״ם דתרומה ביד כהן בעיה״נ ירקבו דנתפס באיסור הנאה אלא דא״א לקיים בה מצות שריפה, דתרומה הוי בכלל שלל שמים שאינה נתפסת במצות שריפה ואע״פ שנאסרה בהנאה מדין נכסי עיה״נ. וה״ה בקדשי בה״ב שנאסרו באיסור הנאה דעיה״נ אלא שא״א לקיים בהם מצות שריפה, ומשו״ה חייבים לפדותם ואח״כ לשורפם.
ב. ועיין בחידושי הגרע״א זצ״ל (סנה׳ דף קיג.) ובערוך לנר שם ד״ה ר״א אומר.
אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין זה, ששנינו: אם היו בה בעיר הנדחת קדשים, אם היו אלה קדשי מזבחימותו, אם קדשי בדק הביתיפדו, והוינן [ועסקנו, ושאלנו] בה בשאלה זו: אמאי [מדוע] ימותו אותם הקדשים? כיון דאיקטול [שמתו] רשעים בצער — הויא להו [יש להם] כפרה במותם, וליסקו [ויעלו] הקרבנות לגבוה ונוכל מעתה להקריבם! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים]: הואיל ונדחוידחו, שבאותה שעה שהיו עובדים עבודה זרה נדחו קרבנותיהם ושוב אינם חוזרים להיות ראויים.
Rav Yosef said: We, too, learn a similar halakha in a baraita: If consecrated items were found in an idolatrous city, they are not destroyed together with the rest of the property of the city. Animals that had been consecrated to be offered on the altar must be left to die, and property that had been consecrated for Temple maintenance may be redeemed and is then desacralized. And we discussed it: Why must the animals that had been consecrated for the altar be left to die? Once the idolaters are killed, they achieve atonement, and therefore it should be possible to sacrifice their offerings to the Most High. Is it not the case that the animals must be left to die because we say: Since they were rejected when their owners engaged in idol worship, they remain rejected even after their owners achieve atonement for their sins with their death?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי סָבְרַתְּ מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ לָא הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה דְּתָנֵי רַב שְׁמַעְיָה ויָכוֹל אֲפִילּוּ פֵּירְשׁוּ אֲבוֹתָיו מִדַּרְכֵי צִיבּוּר יִטַּמֵּא ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בְּעַמָּיו בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמָּיו.

Abaye said to Rav Yosef: Do you maintain that one who dies in his state of wickedness without repenting achieves atonement? This is not the case, as one who dies in his state of wickedness without repenting does not achieve atonement, as Rav Shemaya taught in a baraita: The verse states with regard to the priests: “There shall none be defiled for the dead among his people, but for his kin that is near to him, for his mother, and for his father” (Leviticus 21:1–2). One might have thought that even if his father had become an apostate and separated himself from the ways of the community, his son the priest shall become ritually impure in order to bury him. Therefore, the verse states: “Among his people,” which teaches that a priest may become ritually impure only for one who performs the actions of his people, that is, one who conducts himself as a Jew. This indicates that one who dies in his wickedness without repenting does not achieve atonement.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסוגיא דשמעתא: מת מתוך רשעו – מיתתו לא הויא לו כפרה.
א. מכאן עד סוף הקטע מובא בר״י אלמדרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכול פירשו – אביו ואמו של כהן.
מדרכי צבור – כגון מומר.
יטמא – להם במותם ת״ל (ויקרא כא) לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו׳ בעושה מעשה עמיו יטמא לו ואם לאו אל יטמא אפי׳ לשארו אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו.
עיר הנדחת שהיו בתוכה קדשים אין שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים וכיצד עושים קדשי מזבח ימותו ולא סוף דבר חטאת שאף כל שאר חטאות שמתו בעליה למיתה אזלא אלא אף שלמים ועולות זבח רשעים הוא ואין להקריבו קדשי בדק הבית יפדו ואח״כ ישרפו:
כל הרוגי בית דין שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בתשובה במיתתן אין מיתתן מכפרת וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות אבל התשובה אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש מכפרת ונותנת לו מדור לפי כבודו כמו שבארנו בחבור התשובה:
הפורשים מדרכי צבור ר״ל שפירקו מעליהן עול מצות וכן המינין והמשומדין והאפיקורסים והמסורות אין מתאבלים עליהם כלל וכן הכהן אינו מיטמא עליהם שנאמר בעמיו בעושה מעשה עמיו:
בד״ה יכול פירשו אביו ואמו של כהן הס״ד:
בד״ה יטמא כו׳ וגו׳ בעושה מעשה עמיו כו׳ כצ״ל והד״א:
אמר ליה [לו] אביי: מי סברת [האם סבור אתה] שמי שמת מתוך רשעו הויא ליה [יש לו] כפרה? הדין אינו כן, אלא מי שמת מתוך רשעו לא הויא ליה [אין לו] כפרה, דתני כן שנה] רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור והשתמדו, יטמא להם הבן הכהן, וכפי שנאמר: ״לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו׳⁠ ⁠״ (ויקרא כא, א–ב)תלמוד לומר: ״בעמיו״, וכוונתו — בעושה מעשה עמיו, כשנוהג כישראל, הרי שאף לאחר שמת אביו הרשע עדיין נחשב הוא רשע!
Abaye said to Rav Yosef: Do you maintain that one who dies in his state of wickedness without repenting achieves atonement? This is not the case, as one who dies in his state of wickedness without repenting does not achieve atonement, as Rav Shemaya taught in a baraita: The verse states with regard to the priests: “There shall none be defiled for the dead among his people, but for his kin that is near to him, for his mother, and for his father” (Leviticus 21:1–2). One might have thought that even if his father had become an apostate and separated himself from the ways of the community, his son the priest shall become ritually impure in order to bury him. Therefore, the verse states: “Among his people,” which teaches that a priest may become ritually impure only for one who performs the actions of his people, that is, one who conducts himself as a Jew. This indicates that one who dies in his wickedness without repenting does not achieve atonement.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא מִי קָא מְדַמֵּית נֶהֱרָג מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ לְמֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ מֵת מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ כֵּיוָן דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָמָיֵית לָא הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה נֶהֱרָג מִתּוֹךְ רִשְׁעוֹ כֵּיוָן דְּלָאו כִּי אוֹרְחֵיהּ מָיֵית הָוְיָא לֵיהּ כַּפָּרָה.

Rava said to Abaye: Are you comparing one who was killed in his state of wickedness to one who died in his state of wickedness? An unrepentant sinner who died in his state of wickedness does not achieve atonement, since he died a natural death and there was nothing to bring about his atonement. But a transgressor who was killed in his state of wickedness achieves atonement, even without repentance, since he did not die a natural death, but rather he was executed.
רי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונהרג מתוך רשעו על ידי מלכות או על ידי שמד כפרה אית ליה, דכתיב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך, חסידיך, חסידיך ממש, עבדיך, עבדיך דאיחייבו דינא מעיקרא וכיון דאיקטל קרי להו עבדיך.
אמר ליה [לו] רבא: מי קא מדמית [האם אתה יכול להשוות] מי שנהרג מתוך רשעו למי שמת מתוך רשעו?! מי שמת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית [שכדרכו הוא מת]לא הויא ליה [אין לו] כפרה, שלא היה מעשה שיגרום לו להתכפר. ואולם מי שנהרג מתוך רשעו, כיון דלאו כי אורחיה מיית [שלא כדרכו מת]הויא ליה [יש לו] כפרה.
Rava said to Abaye: Are you comparing one who was killed in his state of wickedness to one who died in his state of wickedness? An unrepentant sinner who died in his state of wickedness does not achieve atonement, since he died a natural death and there was nothing to bring about his atonement. But a transgressor who was killed in his state of wickedness achieves atonement, even without repentance, since he did not die a natural death, but rather he was executed.
רי״ףראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) תִּדַּע דִּכְתִיב {תהלים ע״ט:א׳} מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ [וְגוֹ׳] נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ מַאי עֲבָדֶיךָ וּמַאי חֲסִידֶיךָ לָאו חֲסִידֶיךָ חֲסִידֶיךָ מַמָּשׁ עֲבָדֶיךָ הָנָךְ דִּמְחַיְּיבִי דִּינָא דְּמֵעִיקָּרָא וְכֵיוָן דְּאִיקְּטוּל קָרֵי לְהוּ עֲבָדֶיךָ.

Know that this is so, as it is written: “A song to Asaf. O God, nations are come into Your inheritance; they have defiled your Holy Temple; they have laid Jerusalem in heaps. The dead bodies of Your servants they have given to be food to the birds of the sky, the flesh of Your pious ones to the beasts of the earth” (Psalms 79:1–2). What is the meaning of “Your servants” and what is the meaning of “Your pious ones”? Is it not so that the term “Your pious ones” is referring to literally, Your pious ones, those who had always feared God; whereas “Your servants” is referring to those who had initially been liable to receive punishment for their sins, but once they were killed, they are called “Your servants”? This indicates that a transgressor who was executed achieves atonement even without repentance.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חסידיך ממש ועבדיך הנך דחייבי דינא דמעיקרא כו׳. ולכך שינה לומר גבי עבדיך מאכל לעוף השמים דאע״פ שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו כדאמרינן פרק אלו נערות ויש מהן דחייבין דין סקילה ואמרי׳ דכל הנסקלין נתלין והיינו מאכל לעוף שמים לא לחיתו ארץ וק״ל:
תדע שכן הוא, דכתיב כן נאמר]: ״מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ״ (תהלים עט, א–ב), וצריך להבין מאי [מה משמעות] המלה ״עבדיך״ ומאי [ומה משמעות] המלה ״חסידיך״? לאו [האם לא] תפרש כך: ״חסידיך״ הם חסידיך ממש, שהם יראי ה׳ תמיד, ו״עבדיך״ הם הנך [אלה] דמחייבי דינא דמעיקרא [שהיו חייבים בדין מתחילה] משום חטאותיהם, וכיון דאיקטול [שנהרגו]קרי להו [הריהו קורא להם] ״עבדיך״, משמע שמתוך שנהרגו נתכפרו להם עוונותיהם.
Know that this is so, as it is written: “A song to Asaf. O God, nations are come into Your inheritance; they have defiled your Holy Temple; they have laid Jerusalem in heaps. The dead bodies of Your servants they have given to be food to the birds of the sky, the flesh of Your pious ones to the beasts of the earth” (Psalms 79:1–2). What is the meaning of “Your servants” and what is the meaning of “Your pious ones”? Is it not so that the term “Your pious ones” is referring to literally, Your pious ones, those who had always feared God; whereas “Your servants” is referring to those who had initially been liable to receive punishment for their sins, but once they were killed, they are called “Your servants”? This indicates that a transgressor who was executed achieves atonement even without repentance.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי קָא מְדַמֵּית

Abaye said to Rava: Are you comparing
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי ודחה את דבריו: מי קא מדמית [האם אתה יכול להשוות]
Abaye said to Rava: Are you comparing
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין מז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין מז., ר׳ חננאל סנהדרין מז. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין מז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין מז., רש"י סנהדרין מז., ראב"ן סנהדרין מז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין מז., רמ"ה סנהדרין מז., בית הבחירה למאירי סנהדרין מז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין מז., מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין מז., גליון הש"ס לרע"א סנהדרין מז., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין מז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין מז., אסופת מאמרים סנהדרין מז.

Sanhedrin 47a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 47a, R. Chananel Sanhedrin 47a, Rif by Bavli Sanhedrin 47a, Collected from HeArukh Sanhedrin 47a, Rashi Sanhedrin 47a, Raavan Sanhedrin 47a, Tosafot Sanhedrin 47a, Ramah Sanhedrin 47a, Meiri Sanhedrin 47a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 47a, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 47a, Gilyon HaShas Sanhedrin 47a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 47a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 47a, Collected Articles Sanhedrin 47a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144