גמ׳. אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה ידחה.
ופרש״י (בד״ה הואיל ונדחה) וז״ל הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים, כדתניא מעם הארץ פרט למומר, בשחיטת חולין
(דף ה:) וכו׳ עכ״ל. ועיין בסוגיא בחולין
(דף ה:) וז״ל מעם הארץ פרט למומר, ר״ש בן יוסי אומר משום ר״ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו חדא בחטאת, וחדא בעולה. וצריכי דאי אשמעינן חטאת, משום דלכפרה הוא, אבל עולה דדורון הוא אימא לקבל מיניה, ואי אשמעינן עולה, משום דלאו חיובא הוא, אבל חטאת דחיובא הוא אימא לקבל מיניה, צריכא עכ״ל. והנה נחלקו ת״ק ור״ש מהו המקור שאין מקריבין קרבן של מומר, דלת״ק ילפינן מקרא מעם הארץ פרט למומר, ולר׳ שמעון מקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואינו שב מידיעתו (מומר) אינו מביא קרבן על שגגתו. ובגמ׳ איתא דנפ״מ בינייהו במומר לאכול חלב שהביא קרבן על הדם, ופרש״י (בד״ה והביא קרבן על הדם) וז״ל ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת״ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר״ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה עכ״ל. ונראה דלת״ק מומר לדבר א׳ מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן חטאת, ולכן אף אם שגג באכילת דם אינו מביא חטאת על הדם מכיון דחל בו שם מומר, והגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן חטאת. ואילו לר״ש אין הגברא דמומר מופקע מחטאת אלא דחסר בשגגה שלו משום שאינו שב מידיעתו, ומשו״ה מומר לחלב אינו מביא חטאת על החלב דחסר בשגגתו מכיון דאינו שב מידיעתו, אבל מביא קרבן על הדם דלגבי דם הוי שב מידיעתו ושפיר הוי שוגג על הדם.
והנה עיין בתוס׳ (שם ד״ה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו) וז״ל תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא, ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח״כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו עכ״ל. ונראה לבאר דברי התוס׳ שתירצו דבעינן דרשה למעט אינו שב מידיעתו כגון שהיה מזיד בשעת מעשה העבירה ואח״כ עשה תשובה, דהו״א שמביא קרבן משום דזבח רשעים תועבה הוא דין בהקרבה – כלומר שאין מקריבין קרבן של רשע, אמנם אם עשה תשובה לפני ההקרבה הו״א שמקריבין את קרבנו מכיון דתו לא הוי זבח רשעים, ואע״פ שבשעת מעשה העבירה לא היה שב מידיעתו, וקמ״ל הדרשה דשב מידיעתו שאין מקריבין קרבן על מעשה עבירה שנעשתה במזיד, דחטאת באה על השגגה ואי לא היה שב מידיעתו בשעת מעשה העבירה יש חסרון בשגגה המחייב קרבן חטאת. ויש לעיין למה הקשו התוס׳ את קושייתם רק לר״ש דדריש מקרא דבעינן שב מידיעתו, דלכאורה הו״ל להקשות נמי לת״ק דדריש מעם הארץ פרט למומר למה לי קרא תיפוק ליה דאין מקריבין קרבן של מומר משום דכתיב זבח רשעים תועבה. ולכאורה אין לתרץ כמו שתירצו התוס׳ דשב מידיעתו הוי דין בחלות שם שגגה ובמעשה העבירה המחייב חטאת, ואילו מעם הארץ פרט למומר הוא דין בגברא שאין מביאין קרבן של מומר, וצ״ע א״כ למה לי קרא דמעם הארץ פרט למומר תיפוק ליה משום דזבח רשעים תועבה. וי״ל דדין זבח רשעים תועבה אינו דין שהגברא מופקע מהבאת קרבן, אלא חל דין שאין הבאת הקרבן עולה בשבילו ואינו מתכפר בהבאת הקרבן, דכפרה תלויה בתשובה, ואם הוי רשע ולא עשה תשובה אין הקרבן מכפר בשבילו, אך אין הגברא מופקע מהבאת קרבן. משא״כ דין מעם הארץ פרט למומר בא ללמד שהגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן. ונפ״מ אם בשעת מעשה העבירה היה מומר, דלת״ק הדרשה דמעם הארץ מפקיעו מחיוב קרבן, ואילו דין זבח רשעים תועבה תלוי באם הוי מומר בשעת ההקרבה, ואי היה מומר בשעת מעשה העבירה ואח״כ עשה תשובה ליכא חסרון דזבח רשעים תועבה, אך הריהו מופקע מקרבן מגזה״כ דמעם הארץ פרט למומר.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מעה״ק ה״ד) וז״ל ישראל שהוא מומר לע״ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוי אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנא׳ אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ שגגות ה״ז) וז״ל כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות שהמומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, והמומר לעבירה משאר עבירות אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא. כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה, אפילו היה מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו והביא קרבן אין מקבלין ממנו, שמשאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי זה מומר. היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם מקבלין ממנו כמו שביארנו עכ״ל. ולפום ריהטא נראה דהרמב״ם פסק כר״ש דמומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם, אך צ״ע דהרמב״ם אינו מזכיר את טעמו דר״ש דצריך שיהיה שב מידיעתו להתחייב בחטאת, אלא פסק בסתם שמומר לאותו דבר אינו מביא חטאת על אותו דבר אבל על חטא אחר מביא חטאת, ובפ״ג מהל׳ מעה״ק (ה״ד) הביא את הדרשה דמכם להוציא את המומר ולא הזכיר טעמו דר״ש.
ונראה דהרמב״ם מחלק בין קרבן עולה לחטאת, דבעולה ס״ל דרק אם הוא מומר לכהת״כ וכגון מומר לחלל שבת או עובד ע״ז הוי מומר ואין מקבלין ממנו קרבן כלל, משא״כ בחטאת אף אי הוי מומר לעבירה אחת אזי אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. ונראה דהרמב״ם מפרש דר״ש נמי מודה לת״ק דמומר אינו מביא קרבן חטאת משום דיסוד החיוב של קרבן חטאת הוי מעשה עבירה בשגגה דכתיב ״נפש אחת מעם הארץ כי תעשה בשגגה״, ואי הוי מומר פקע מיניה חלות שם שגגה. והמחלוקת בין ר״ש לת״ק הוא בשיעור המומרות שמפקיע חלות שם שגגה לענין חטאת, דת״ק סובר שאם עבר על עבירה אחת במזיד אזי חל בגברא חלות שם מומר והרי הוא מופקע לגמרי מהבאת קרבן חטאת, דחיוב קרבן חטאת תלוי במעשה עבירה בשגגה, ות״ק סובר דמאחר דחל בגברא שם מומר משום שעושה עבירה מסוימת במזיד אזי פקע מיניה שם שגגה בכהת״כ, ולא חשיב מעשה העבירה כעבירה בשגגה כי דין מומר שבו מפקיע שם שגגה, ולכן אליבא דת״ק מומר לדבר אחד אינו מביא חטאת אפילו על עבירה אחרת. משא״כ ר״ש סובר דחיוב חטאת תלוי בכל עבירה ועבירה אי הוי שב מידיעתו על אותה עבירה או לא, ולכן אף אם הוא מומר לחלב לא חשיב מומר לדם, ושפיר נחשבת אכילת דם לעבירה בשגגה המחייבת קרבן חטאת. אולם חיוב קרבן עולה אינו תלוי בעבירה בשגגה אלא יסוד הדין הוא דהגברא דמומר אינו בר הבאת קרבן, והרמב״ם סובר דרק אם חל בגברא חלות שם מומר דכהת״כ אזי הוי מומר שמופקע מהבאת קרבן, דבמומר לכהת״כ חל חלות שם מומר בגברא, וכדמצינו דין מומר בהל׳ שחיטה. ולכאורה נפ״מ בשבועת הפקדון ובשפחה חרופה דמביאין חטאת על מזיד כשוגג ואין החטאת תלויה בשגגה, דאזי י״ל שדין החטאת שוה לעולה ורק מומר לכהת״כ כמחלל שבת בפרהסיא מופקע מחטאת דשפחה חרופה ומחטאת דשבועת הפקדון. ונראה דלהרמב״ם ישנן ב׳ דינים: א) דין הפקעה בגברא - דמומר אינו בר הבאת קרבן, ודין זה חל דוקא במומר לכהת״כ כמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע״ז דחל חלות שם מומר בגברא וכדמצינו בדין מומר בהל׳ שחיטה, ב) יש דין מסוים בקרבן חטאת שמומר לאותה עבירה אינו מביא חטאת על אותה עבירה, דמכיון דהוי מומר לאותה עבירה חל הפקעה בחלות שם שגגה, דלא חשיב עבירת מומר לעבירה בשגגה.
ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ שגגות ה״ח) וז״ל מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נעשה מומר וחזר בתשובה או נשתטה וחזר ונשתפה אע״פ שנדחה הקרבן בינתים הרי זה חוזר ונראה שאין בעלי חיים נדחין וכו׳ עכ״ל. ומבואר מהרמב״ם דאם עבר עבירה בשוגג ואח״כ נעשה מומר אין מביאין את קרבנו עד שיחזור בתשובה, והנה יל״ע דאם כוונתו שאח״כ נעשה מומר היינו שנעשה מומר לכהת״כ אזי ניחא שאין מבאין את קרבנו אם לא עשה תשובה משום דמומר לכהת״כ מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן וכדפסק הרמב״ם לגבי קרבן עולה (וכדנתבאר לעיל). אולם אי מיירי שנעשה אח״כ מומר לאותה עבירה (ולמשל כגון שאכל חלב בשוגג ואח״כ נעשה מומר לאכילת חלב) לכאורה צ״ע אמאי אין מבאין את החטאת עד שיעשה תשובה, והרי יסוד הדין במומר לאותה עבירה הוא דחל הפקעה בחלות שם שגגה של מעשה העבירה, ואילו כאן כשנעשתה העבירה היה שוגג ורק אח״כ נעשה מומר לאותה עבירה, והרי הקרבן הופרש על מעשה עבירה בשגגה, ולמה אי אפשר להקריבו אא״כ חזר ועשה תשובה. ולכאורה מוכח דמיירי שאח״כ נעשה מומר לכהת״כ דחל חלות שם מומר בגברא שאינו בר הבאת קרבן, ומשו״ה כל זמן שלא עשה תשובה אין מקריבין את חטאתו.