×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אַקְרוּב עוֹמֶר וַהֲדַר אַכוּל,
they sacrificed the omer and only afterward did they eat.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כלומ׳ היום מלאו שנותיו שמת בשב⁠[עה באדר]......... ....... [הקב״ה יושב וממלא שנותיהם] של צדיקים דכת׳ את מספר [ימיך] אמלא. תניא [ר״ש בן יוחי אומר שלש מצות נצטוו] ישראל בכניסתן לארץ [כדי] להורישו והן הנוהגות [בין בחוצה לארץ בין] בארץ [וכן הדי]⁠ן נותן שינהגו, ומה חדש שאין איסורו איסור עולם [אלא עד] שיקרב העומר בלבד, ואפילו מקודם לכן בעת שאסור באכילה מותר [בהנאה], ויש התר [לאיסורו] כי הוא עצמו החדש האסור לאכלו קודם העומר מותר לאכלו אחר העומר, כלאים שאיסורו איסור עולם שאין כלאים מותרין לעולם, והן איסורי הנאה שנ׳ {דברים כב, ט} פן תקדש ודרשינן {לקמן נו, ב} פן תוקד באש, ואין התר לאיסורן של כלאים לעולם לא לזרעים ולא לכרם ואף על פי שתלש הזרעים. והוא הדין לערלה בשנים, שאסור בהנאה, ואין התר לאיסורן פיר׳ לאותו הפרי שטענו האילן בשני ערלה אין לו התר, אבל האילן עצמו שהיה פריו ערל אחר שלש שנים מותר הוא האילן ופריוא.
א. וכן העתיק הערוך ערך חדש הב׳ כל לשון רבינו מ״ומה חדש״ עד כאן כדלפנינו [בשינוים קלים בלבד], בלא הזכרת שמו. אך יעוין ברש״י בד״ה והוא הדין דפירש דערלה בשתים היינו איסור הנאה ואין היתר בתוך ימי איסורו, אבל לעולם אין איסורו איסור עולם דלאחר שלש מותר, ועיין בתוס׳ בשם ר״ת שהקשה ע״ז דהרי בערלה אין לפרי היתר לעולם, [וברמב״ן הוסיף: דהעץ לעולם מותר אפילו בתוך ימי איסורו דכתיב את פריו]. ועיין ברמב״ן שכתב דאי״ז קושיא, ומ״מ כתב שפירוש רבינו הוא הנכון. וע״ע בתוס׳ בשם ר״ת שפירשו דמיירי בערלה בשנה רביעית ואיסורה איסור עולם, אלא דיש היתר לאיסורה ע״י פדיה. ועיין בתוס׳ וברמב״ן שהביאו עוד כמה פירושים בזה.
אקרוב עומר והדר אכול – בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל״ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני.
בד״ה אקרוב כו׳ ומקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה כו׳ עכ״ל לפר״י דלעיל ניחא דמדקאמר ויאכלו מעבור הארץ משמע מעיקרא לא אכול מעבור הארץ כלל בין מישן שלא היה להן ובין מחדש שהיה להן משום איסור חדש ואם כן פריך למה לא אכלו מצה מחדש כו׳ אבל לפי׳ ר״ת שהיה להן ישן וממנו אכלו מצה בט״ו לא מקשה כלום כיון דאפשר לקיים שניהם לא תדחה עשה דמצה את הל״ת דחדש ואין לפרש נמי לעיל הא דפריך ממחרת הפסח אכול מעיקרא וכו׳ דהכי קאמר ממחרת הפסח היינו ט״ו אכול משום עשה דמצה דדחי לא תעשה דחדש אבל מעיקרא בי״ד לא אכול משום איסור חדש וכדפריך בירושלמי דאם כן מאי קאמר תלמודא אלמא אקרוב והדר אכול וכו׳ ודו״ק:
תוספות בד״ה דאקרוב עומר שלמי) כו׳. בירושלמי מקשה כו׳ דין עשה דקודם הדיבור דוחה ל״ת דאחר הדיבור כו׳. האי לישנא ליתא בירושלמי אלא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא א״כ שכתובה בצידה ע״ש אלא דהר״ש בפירוש המשניות במסכת חלה מפרש לה הכי דהאי כתובה בצידה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא עשה דלאחר הדיבור ה״ל כאילו כתובה בצידה ולאפוקי עשה דקודם הדיבור אתא ע״ש. ולענ״ד הטעם מבואר דכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ולא תעשה נאמרו בסיני א״כ כל היכא דכתיב העשה סתם משמע דאפילו במקום דאיכא לא תעשה אפ״ה יקיים העשה דעשה דוחה ל״ת אם לא היכא דגלי קרא משא״כ הכא בעשה דבערב תאכלו מצות שנאמר במצרים דאכתי לא הוי נהוג איסור חדש כלל לא שייך לומר דכיון דסתם משמע אפילו מן החדש דהא אכתי לא נהוג הוצרך קרא למעוטי כן נ״ל. ולפ״ז נתיישב לי מה שמקשין העולם על דברי התוספות כאן דבפ״ק דיבמות דף ה׳ ע״ב מקשה הש״ס להיפך דלא מצינן למילף דעשה דוחה ל״ת מפסח ומילה ותמיד שדוחין שבת דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור א״כ משמע דעשה דלפני הדיבור חמיר טפי לדחות ל״ת וכן הקשה מהר״י מטראני ז״ל בחידושיו. אמנם כן לענ״ד לא קשה מידי דבפסח ומילה ותמיד נהי דאית בהו עשה דלפני הדיבור אפ״ה אית בהו נמי עשה בהדיא אף לאחר הדיבור דה״ל כאילו כתובין בצידה לענין דדחי שבת אף שכבר נצטוו על מצות שבת ואפ״ה לא מצינן למילף בעלמא דמה להנך דנהוג נמי אף קודם הדיבור והויא פירכא גמורה משא״כ הכא לענין עשה דבערב תאכלו מצות לא אשכחן לה אלא קודם הדיבור דאף על גב דבפרשת בהעלותך כתיב בפסח מדבר על מצות ומרורים יאכלוהו נ״ל דהאי לאו לשון עשה דמצה הוא אלא עשה דפסח שני שיאכלו מצה עמה וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל להדיא דאין מעכבין הפסח אלא למצוה בעלמא דאכילת פסח לאכול מצה עמו ובפרש״י בחומש מפרש להדיא שלא בא אלא לאסור אכילת חמץ עם הפסח בפסח שני. ועוד דמהאי קרא לא שמעי׳ שאכילת מצה היא דוקא מחמשת המינין וסד״א דבאכילת מן נמי מקיים מצות מצה עם הפסח אי לאו דאיכא קרא אחרינ׳ בפרשת בא דאכילת מצה אינו אלא מחמשת המינין שבאין לידי חימוץ וא״כ הדר ה״ל עשה דלפני הדיבור כיון שלא נשנה לאחר הדיבור ולא הוי דומיא דעשה דפסח ותמיד ומילה דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחי שבת היינו מהנן קראי דכתיבי עשה לאחר הדיבור ודוק ותשכח וא״כ שפיר קאמר בירושלמי דעשה דמצה לא דחי ל״ת דחדש כיון דאכתי לא הוי נהוג במצרים ועוד דאף בפסח מדבר נמי אכתי לא הוי נהוג איסור חדש אלא שאין צורך לכך דבלא״ה נ״ל פשוט ומוכרח דעשה דמצה לא דמי כלל לעשה דפסח ומילה ותמיד דעיקר עשה דידהו דדחי שבת נאמר לאחר הדיבור כן נ״ל נכון וברור בעזה״י ודוק היטב:
גמ׳ ר״א ב״ר שמעון אומר. פליג על אבוהי וכן שבת מד ע״א:
אקרוב עומר והדר אכול [הקריבו עומר ורק אחר כך אכלו].
they sacrificed the omer and only afterward did they eat.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֵלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר לְאַחַר יְרוּשָׁה וִישִׁיבָה, נֵיכוּל לְאַלְתָּר! לָא הֲווֹ צְרִיכִי,

But according to the one who says that the term dwelling indicates that the prohibition of the new crop applies only after inheritance and settlement of Eretz Yisrael, let the Jews eat the produce of the land immediately. The Gemara answers: They did not need to eat the new produce, as they still had manna. Although they did not eat the new crop of Eretz Yisrael, the reason was not that it was prohibited.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא הוו צריכי – שנסתפקו מן המן שבכליהם.
אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] שממה שנאמר ״מושב״ אנו למדים שרק לאחר ירושה וישיבה חל איסור החדש, אם כן ניכול לאלתר [שיאכלו מתבואת הארץ מיד]! ומשיבים: לא הוו צריכי [היו צריכים] לכך, שעדיין היה להם מן, ולכן לא אכלו מתבואת הארץ, ולא מחמת האיסור,
But according to the one who says that the term dwelling indicates that the prohibition of the new crop applies only after inheritance and settlement of Eretz Yisrael, let the Jews eat the produce of the land immediately. The Gemara answers: They did not need to eat the new produce, as they still had manna. Although they did not eat the new crop of Eretz Yisrael, the reason was not that it was prohibited.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דִּכְתִיב: {שמות ט״ז:ל״ה} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בּוֹאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. אֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״, וא״אוְאֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת״. הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה וּפָסַק מָן מִלֵּירֵד, וְהָיוּ מִסְתַּפְּקִין מִמָּן שֶׁבִּכְלֵיהֶם עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסַן.

This is as it is written: “And the children of Israel ate the manna forty years until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the borders of the land of Canaan” (Exodus 16:35). The Gemara analyzes this verse: One cannot say they ate “until they came to a settled land,” i.e., that they were still eating the manna when they entered Eretz Yisrael, as it is already stated: “To the borders of the land of Canaan,” which indicates that they stopped eating manna before entering Eretz Yisrael, on the plains of Moab. And one cannot say that they ate manna only until they reached “to the borders of the land of Canaan,” as it is already stated: “Until they came to a settled land.” How can these clauses be reconciled? Moses died on the seventh of Adar and the manna ceased falling, and they ate the manna that was left in their vessels until the sixteenth of Nisan, even after they entered Eretz Yisrael.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל ארץ נושבת – מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה.
קצה ארץ כנען – בערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען.
ובני ישראל אכלו את המן מ׳ שנה אי אפשר כו׳ – וא״ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה.
עד בואם אל ארץ נושבת – פי׳ בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג וי״מ איפכא דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען.
בד״ה ובני ישראל וכו׳ אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא וכו׳ וישבות המן ממחרת וכו׳ עכ״ל הא דפסק המן מלירד בז׳ באדר לא מפיק מהתם אלא דר״ל כולה מלתא דלא הוו צריכי וכו׳ וק״ל:
בד״ה ובני ישראל וא״ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא כו׳ עד סוף הדיבור. ולענ״ד יש לתמוה טובא על דבריהם למה הוצרכו לידחק בכך דלכאורה אדרבא מהאי קרא דכתיב בהדיא מקשה הש״ס שפיר טפי דכיון דכתיב בהדיא וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת הארץ א״כ מיותר לגמרי האי קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכבר כתבתי דבין לפירוש ר״ת ובין לפי׳ ר״י עיקר קושיי׳ המקשה הוי מייתורא דקראי ולפ״ז צריך לומר דהא דמשני הש״ס לא הוי צריכי היינו דייתורא דקרא להכי איצטריך ולאשמעינן חידוש טובא שהמן היה חביב כ״כ על ישראל שכל זמן שהיה אפשר להם באכילת המן לא רצו לאכול מתבואת והארץ כמו שכתבו התוס׳ בפ״ק דר״ה דף י״ב בשם המדרש ע״ש והך מילתא ודאי לא ידעי מפשטא דקרא דוישבות המן וגומר דלכאורה משמע דאירידת המן קאי אבל מייתורא דקרא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול שפיר שמעינן להא מילתא דמעיקרא לא רצו לאכול כיון שהיה להם מן והיה חביב עליהם ביותר והיינו דמייתי נמי מקרא דובני ישראל דאף על גב שפסק המן מלירד בז׳ באדר שבאו לקצה הארץ אפ״ה נעשה להם נס שאכלו מהמן שבכליהם עד בואם לארץ נושבת בט״ו בניסן או איפכא ליש מפרשים ובודאי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא כיון שכבר היה להם תבואה אלא ודאי דהנס נעשה להם גם כן לפי שהיה המן חביב עליהם יותר כן נ״ל נכון וברור בעזה״י:
דכתיב [שנאמר] ״ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען״ (שמות טז, לה). ומבררים את פירוש הפסוק: אי אפשר לומר שאכלו את המן דווקא ״עד באם אל ארץ נושבת״, כלומר, שכשנכנסו לארץ ישראל עדיין אכלו מן, שהרי כבר נאמר ״אל קצה ארץ כנען״, שמשמעו לפני שנכנסו לארץ ישראל, בעת שהיו עדיין בערבות מואב. ואי אפשר לומר שאכלו רק עד בואם ״אל קצה ארץ כנען״שהרי כבר נאמר ״עד באם אל ארץ נושבת״. הא כיצד יש להבין את הסתירה בפסוק? — אלא בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד בהיותם בעבר הירדן, והיו מסתפקין (משתמשים) ממן שנשאר בכליהם עד ששה עשר בניסן ואף לאחר שנכנסו לארץ.
This is as it is written: “And the children of Israel ate the manna forty years until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the borders of the land of Canaan” (Exodus 16:35). The Gemara analyzes this verse: One cannot say they ate “until they came to a settled land,” i.e., that they were still eating the manna when they entered Eretz Yisrael, as it is already stated: “To the borders of the land of Canaan,” which indicates that they stopped eating manna before entering Eretz Yisrael, on the plains of Moab. And one cannot say that they ate manna only until they reached “to the borders of the land of Canaan,” as it is already stated: “Until they came to a settled land.” How can these clauses be reconciled? Moses died on the seventh of Adar and the manna ceased falling, and they ate the manna that was left in their vessels until the sixteenth of Nisan, even after they entered Eretz Yisrael.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תַּנְיָא אִידַּךְ: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה אָכְלוּ, וַהֲלֹא אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָכְלוּ! אֵלָּא לוֹמַר לָךְ, עוּגוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, טָעֲמוּ בָהֶם טַעַם מָן.

It is taught in another baraita with regard to the verse: “And the children of Israel ate the manna forty years” (Exodus 16:35). But did they really eat it for forty years? But didn’t they eat it for forty years less thirty days? The manna began to fall on the sixteenth of Iyyar in the first year in the wilderness, and they stopped eating it on the sixteenth of Nisan in the fortieth year. Rather, this verse comes to tell you that they tasted the taste of manna in the unleavened cakes that they took out from Egypt on the fifteenth of Nisan in their first year, and this sustained them until the manna fell.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חסר שלשים – שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו׳ וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד.
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין: על מה שנאמר ״ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה״ יש להקשות: וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, שהרי בשישה עשר באייר לשנתם הראשונה במדבר, החל המן לרדת ובשישה עשר בניסן לשנת הארבעים פסקו מלאכול אותו! אלא לומר לך: עוגות מצות שהוציאו ממצרים בחמישה עשר בניסן בשנתם הראשונה וניזונו מהם עד שירד המן, טעמו בהם טעם מן.
It is taught in another baraita with regard to the verse: “And the children of Israel ate the manna forty years” (Exodus 16:35). But did they really eat it for forty years? But didn’t they eat it for forty years less thirty days? The manna began to fall on the sixteenth of Iyyar in the first year in the wilderness, and they stopped eating it on the sixteenth of Nisan in the fortieth year. Rather, this verse comes to tell you that they tasted the taste of manna in the unleavened cakes that they took out from Egypt on the fifteenth of Nisan in their first year, and this sustained them until the manna fell.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תַּנְיָא אִידַּךְ: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד. מִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת? שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל״ד:ה׳} ״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳⁠ ⁠״, וּכְתִיב: {דברים ל״ד:ח׳} וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּכְתִיב: {יהושע א׳:א׳} וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳, וּכְתִיב: {יהושע א׳:ב׳} מֹשֶׁה עַבְדִי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבוֹר,

It is taught in another baraita: Moses died on the seventh of Adar, and he was likewise born on the seventh of Adar. From where is it derived that Moses died on the seventh of Adar? As it is stated: “So Moses, the servant of the Lord, died there” (Deuteronomy 34:5), and it is written: “And the children of Israel wept for Moses in the plains of Moab thirty days” (Deuteronomy 34:8). And it is written: “Now it came to pass after the death of Moses, the servant of the Lord” (Joshua 1:1), and it is written: “Moses, My servant, is dead; now arise, cross this Jordan” (Joshua 1:2).
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך משה
משהא(קידושין לח.) תנו רבנן בז׳ באדר מת משה וכו׳:
א. [נאמע.]
ויבכו בני ישראל – שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג׳ ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון.
תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מתשנאמר: ״וימת שם משה עבד ה׳⁠ ⁠״ (דברים לד, ה), וכתיב [ונאמר]: ״ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום״ (שם ח), וכתיב [ונאמר]: ״ויהי אחרי מות משה עבד ה׳⁠ ⁠״ (יהושע א, א), וכתיב [ונאמר]: ״משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן״ (שם ב),
It is taught in another baraita: Moses died on the seventh of Adar, and he was likewise born on the seventh of Adar. From where is it derived that Moses died on the seventh of Adar? As it is stated: “So Moses, the servant of the Lord, died there” (Deuteronomy 34:5), and it is written: “And the children of Israel wept for Moses in the plains of Moab thirty days” (Deuteronomy 34:8). And it is written: “Now it came to pass after the death of Moses, the servant of the Lord” (Joshua 1:1), and it is written: “Moses, My servant, is dead; now arise, cross this Jordan” (Joshua 1:2).
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּכְתִיב: {יהושע א׳:י״א} עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וּכְתִיב: {יהושע ד׳:י״ט} וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. צֵא מֵהֶן שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה.

The baraita continues: And it is written: “Pass through the midst of the camp and command the people, saying: Prepare your victuals, for within three days you are to cross the Jordan” (Joshua 1:11). And it is written: “And the people came up out of the Jordan on the tenth day of the first month” (Joshua 4:19). Subtract retroactively from that date, the tenth of Nisan, the last thirty-three days, i.e., the thirty days of mourning for Moses and the three days of preparation before crossing the Jordan, and you learn from here that Moses died on the seventh of Adar.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צא שלשים ושלשה למפרע – והן עשרה דניסן ועשרים וג׳ דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו׳ ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ״ט שאדר חסר הוא.
צא מהן ל״ג למפרע – פי׳ בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג׳ ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל משה בז׳ בניסן ולמחרת ביום ח׳ דיבר הקב״ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר עמו שאין השכינה שורה מתוך עצבות והיינו דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר״י מקרא אחרינא דכתיב ביהושע ויהי מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה׳ בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים היינו יום עשירי וקאמר להו למחר אלמא בי״א עברו וקרא קאמר בעשור לחדש וי״מ שהקב״ה דיבר עם יהושע ביום ל׳ דאבל משה שהוא ז׳ בניסן ואע״ג דאין שכינה שורה מתוך עצבות מ״מ מקצת היום ככולו וקאמר להו בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן לבד מאותו יום שעומד בו ויהושע אמר להם מקצה ג׳ ימים עם אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו ל״ב כי מחר יעשה ה׳ נפלאות דהיינו ל״ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב״ה חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראשית מ) דהתם הוי בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו׳ לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל״א לאבל משה דהיינו ח׳ ניסן ואמר לו הקב״ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום ג׳ וזהו ביום ל״ב בסופו סמוך לתחלת יום ל״ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ומשני שש לנמכר ושבע לנרצע פי׳ שאם פגע בו יובל שנת ז׳ לרציעתו או למכירתו תשלחהו אלמא אע״ג שהיובל משמט מתחלתו קורא מקץ שבע שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג׳ מקצה שלשת ימים.
תוס׳ בד״ה צא מהן כו׳ ופריך בערכין מאי קאמר שבע כו׳. נ״ב כך לשון הגמרא מקץ ז׳ שנים תשלחו והכתיב ועבדך שש שנים אמר רב נחמן בר יצחק ו׳ לנמכר ושבע לנרצע וז״ל רש״י והכתיב בצדקיה מקן שבע שנים משמע לאחר שבע שנים שאף שנה שביעית עובד והדר כתיב ועבדך שש שנים שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וא״כ משמע להדיא דמקן שבע שנים היינו בסוף שבע ולא כמו שפי׳ התוס׳ וצריך אני לפרש מתחילה דעת רש״י דאיך מפרש דיוצא בסוף שבע ויובל של השמינית מוציאו משמע אבל אם בא היובל בתוך ז׳ לרציעתו אינו יוצא והלא פרש״י להדיא בפי׳ חומש דיובל מוציא בין סמוך בין מופלג וכדאיתא בפ״ק דמכילתין אלא ר״ל דקרא קמ״ל דאינו יוצא אחר רציעתו בשש שנים כמו שיצא קודם דלא תימא מאחר שיצא מתחלה כ״ש שיצא בסוף שש והיובל מוציאו אפי׳ קודם שש קמ״ל דעובד יותר משש כלומר אפי׳ שבע שנים עובד היכא שבא היובל בשנת ח׳ וה״ה יותר והנה התוס׳ ס״ל דוחק דקרא קמ״ל דעוד שנה עובד יותר כלומר דאינו יוצא בשש א״כ בחד יומא יותר משש סגי ולאשמועינן דאינו יוצא בשש וה״ה יותר לכך פירשו הכי שש לנמכר ושבע לנרצע כלומר במכירה יצא בשש כדכתיב קרא שש שנים יעבוד ולא יותר אבל הכא אינו תלוי בעבודת שש שנים אלא כלומר לפעמים תלוי בשנה השביעית שאם יש בו יובל יצא והיינו מקן מתחילת שבע ודו״ק (עי׳ במהרש״א):
בד״ה צא מהן וכו׳ ומשני שש לנמכר וז׳ לנרצע פירוש שאם פגע בו יובל שנת ז׳ וכו׳ עכ״ל כפי פרש״י שם דאיירי שפגע יובל בח׳ לא מוכח מידי דהשתא מקץ ז׳ שנים בסופו הוא אלא דלא ניחא להו לתוס׳ לפרש כן דאם כן אמאי נקט קרא טפי שפגע בח׳ משאר כל שנות היובל כמ״ש גם מהרש״ל וע״כ פירשו דאיירי קרא שפוגע יובל בז׳ לרציעתו דהשתא ניחא דנקט בכה״ג נרצע דומיא דנמכר דאינו עובד רק שש ובשביעית יצא ומיהו לא בעי תלמודא לשנויי מקץ שבע שנים בכה״ג לנמכר גופיה שיוצא מקץ שבע דהיינו בתחילת שבע דהרי נמכר כבר נאמר בההוא קרא גופיה ועבדך שש שנים דהיינו שיוצא בתחילת ז׳ ולהכי מוקי לה בנרצע דפעמים שיוצא גם הוא בשש לרציעתו דהיינו בתחילת שבע ומיהו מה שכתבו התוס׳ בדבריהם או למכירתו לא ידעתי להולמו דבלא פגע בו יובל נמי הוא יוצא בו׳ למכירתו דכתיב בשביעית יצא לחפשי ועוד מי הכריחם לכך לומר או למכירתו דהא לא מוקי ליה תלמודא אלא ושבע לנרצע והיינו כמ״ש לעיל משום דיוצא בשש למכירה דהיינו תחילת ז׳ כבר אמור בההוא קרא גופיה ויש ליישב דאו למכירתו לא קאי אפגע בו יובל דקאמרי אלא פירושו דקרא מקץ ז׳ שנים וגו׳ דהיינו אם פגע יובל בז׳ לרציעתו אז ועבדך שש שנים דהיינו למכירתו ושלחתו וגו׳ ודו״ק:
וכתיב [ונאמר]: ״עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן״ (שם יא) וכתיב [ונאמר]: ״והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון״ (שם ד, יט), אם כן צא (הוצא) מהן, מהימים הללו עד עשור לחודש הראשון, שהוא עשרה בניסן, שלשים ושלשה ימים למפרע (אחורנית) שהם: שלושים יום של אבל משה, ושלושת ימי ההכנה לפני חציית הירדן, הא [הרי] למדת מכאן שבשבעה באדר מת משה.
The baraita continues: And it is written: “Pass through the midst of the camp and command the people, saying: Prepare your victuals, for within three days you are to cross the Jordan” (Joshua 1:11). And it is written: “And the people came up out of the Jordan on the tenth day of the first month” (Joshua 4:19). Subtract retroactively from that date, the tenth of Nisan, the last thirty-three days, i.e., the thirty days of mourning for Moses and the three days of preparation before crossing the Jordan, and you learn from here that Moses died on the seventh of Adar.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמִנַּיִן שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה? שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ל״א:ב׳} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבֹא, שֶׁאֵין ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, הַיּוֹם מַה ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר הַיּוֹם? מְלַמֵּד שהקב״השֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות כ״ג:כ״ו} אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.

The baraita continues: And from where is it derived that Moses was born on the seventh of Adar? It is as it is stated: “And he said to them, I am one hundred and twenty years old today; I can no more go out and come in” (Deuteronomy 31:2). As there is no need for the verse to state “today,” since Moses could have said simply: I am one hundred and twenty years old. What is the meaning when the verse states “today”? One can learn from it that Moses was born on that date, i.e., he was exactly one hundred and twenty years old. This teaches that the Holy One, Blessed be He, sits and completes the years of the righteous from day to day and from month to month, as it is stated: “The number of your days I will fulfill” (Exodus 23:26).
ר׳ חננאלמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומחודש כו׳ ר״ל מיום ליום בימי חודש כמו במשה בז׳ בחודש נולד ובז׳ בחודש מת אבל אין לפרש מיום ליום בימי השבוע דא״כ תקשי לך דוד שמת בשבת כדאמרינן פ׳ ב״מ וודאי דגם בשבת נולד ולמה שאל שם הודיעני ה׳ קצי באיזה יום בשבוע שימות והודיעו לו בשבת ואפשר דדוד לא היה מחזיק עצמו לצדיק. ואת מספר ימיך וגו׳ ר״ל לפי דרכינו אמלא הימים במותו בימי אותו חודש שנולד בו ונראה הא דלא כתיב מספר שנותיך אמלא משום כיון דמיום ליום הוא הרי באותו יום מתחיל שנה אחרת כדמיון במשה שנולד בז׳ באדר כלו לו ק״ך שנה בו׳ אדר דבז׳ באדר מתחיל שנת קכ״א אבל אמר דהשנים מלאים מיום ליום באותו חודש וקרא דאת מספר ימיך אמלא רמז גם לזה דאמלא בלא אלף הראשונה שהיא לשימוש מספרו ע״א כי שנות האדם ע׳ שנה וע״א הם שנותיו של אדם במילואם שמת ביום שנולד שמתחיל בו ביום שנת ע״א דיום אחד בשנה חשוב שנה ודו״ק:
ומנין שבשבעה באדר נולד משהשנאמר: ״ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא״ (דברים לא, ב), שאין תלמוד לומר ״היום״ ודי היה לומר ״בן מאה ועשרים שנה אנוכי״, ומה בכל זאת תלמוד לומר ״היום״ — הרי זה בא לדייק: היום בדיוק. מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: ״את מספר ימיך אמלא״ (שמות כג, כו).
The baraita continues: And from where is it derived that Moses was born on the seventh of Adar? It is as it is stated: “And he said to them, I am one hundred and twenty years old today; I can no more go out and come in” (Deuteronomy 31:2). As there is no need for the verse to state “today,” since Moses could have said simply: I am one hundred and twenty years old. What is the meaning when the verse states “today”? One can learn from it that Moses was born on that date, i.e., he was exactly one hundred and twenty years old. This teaches that the Holy One, Blessed be He, sits and completes the years of the righteous from day to day and from month to month, as it is stated: “The number of your days I will fulfill” (Exodus 23:26).
ר׳ חננאלמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תַּנְיָא: ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְנוֹהֲגוֹת בֵּין בָּאָרֶץ, בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Jewish people were commanded to perform three mitzvot immediately upon entering Eretz Yisrael: The new crop, diverse kinds, and orla, and these apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלש מצות – חדש וערלה וכלאים.
בכניסתן לארץ – שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו.
תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח״ל וה״ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם – פירש״י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי׳ ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה״ה לערלה בב׳ שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה״ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו.
והקשה עליו ר״ת ז״ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי׳ ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז״ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים.
ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אף על פי שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אף על פי שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים.
אבל אין – פירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור.
רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן.
גמרא תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ג׳ מצות כו׳ כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה כו׳. משמע להדיא דאיירי בכלאי הכרם דוקא כפירש״י דכלאי זרעים והרכבת האילן מותרין בהנאה ואפילו באכילה כדאיתא להדיא במשנה דמסכת כלאים ואף ע״ג דלקמן משמע דהרכבת האילן פשיטא דאסור אף בח״ל היינו מהקישא דבהמתן אבל כלאי הכרם דלא אתיין מהן הקישא כדאיתא לקמן מש״ה הוצרך רשב״י למילף בק״ו אלא דאכתי יש לדקדק כיון דסוף סוף ע״כ לא דריש ר׳ שמעון הך דרשא דלקמן דמסקינן שדך למעוטי זרעים דח״ל והיינו כלאי הכרם לפרש״י ותוספות דלקמן א״כ אמאי הוצרך רשב״י למילף כלאי הכרם מערלה בק״ו ואמאי לא יליף לה בפשיטות מק״ו דהרכבת האילן דמותר אף באכילה ואפ״ה אסור בח״ל כ״ש לכלאי הכרם ואפשר דס״ל לרשב״י דהרכבת האילן אסור לבני נח וא״כ איכא למיפרך מה להרכבת האילן שאיסורן נוהג בבני נח דבכה״ג מסיק הש״ס בכמה דוכתי דשייך הך פירכא מש״ה איצטריך למילף בק״ו מערלה כן נ״ל ולקמן גבי ואלא הכתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ אבאר יותר ע״ש:
א תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יוחי אומר: שלש מצות (חדש, כלאיים וערלה) נצטוו ישראל מיד בכניסתן לארץ, והן נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ.
It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Jewish people were commanded to perform three mitzvot immediately upon entering Eretz Yisrael: The new crop, diverse kinds, and orla, and these apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהוּא הַדִּין שֶׁיִּנְהֲגוּ: וּמַה חָדָשׁ, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה, וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ, נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ, בֵּין בח״לבְּחוּצָה לָאָרֶץ,

And it is logical, i.e., one can derive through an a fortiori argument that each of these mitzvot should apply everywhere. If the prohibition of the new crop, whose prohibition is not a permanent prohibition, as it does not apply to grain that grows after the omer has been sacrificed on the sixteenth of Nisan, and whose prohibition is not a prohibition against deriving benefit, since usages other than eating are permitted, and there is dissolution for its prohibition, i.e., grain that grew before the sixteenth of Nisan becomes permitted after the omer offering has been brought, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, the same halakha should certainly apply to diverse kinds.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוא הדין שינהגו – החדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מק״ו.
שאין איסורו איסור עולם – אלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם.
ואין איסורו איסור הנאה – דתנן (מנחות דף עא.) קוצר לשחת ומאכיל לבהמה.
ויש היתר לאיסורו – וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב.
שאין איסורו איסור עולם – פי׳ בקונטרס אלא כל ט״ז בלבד ויש היתר לאיסורו שביום ט״ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר׳ יהודה דאמר במנחות בפרק ר׳ ישמעאל (מנחות סח.) דכל ט״ז אסור כי ליכא עומר ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר.
כל מצוה כו׳ ויש היתר לאיסור – שמה שקצר קודם העומר והיה אסור העומר מתירו. אבל הכלאים ופירות של ערלה שגדלו תוך ג׳ שנים אין להם היתר לעולם.
מה חדש שאין איסורו איסור עולם – פרש״י ז״ל אלא עד ששה עשר ויש היתר לאיסורו ביום ששה עשר עצמו לאחר הקרבת העומר, אבל ערלה אין איסורה איסור עולם דלאחר שלש מותרת, אבל אין היתר לאיסורו בתוך ימי איסורו. ויש מי שהקשוא הרי איסורו איסור עולם שהפירות שחנטו בתוך ג׳ לעולם הם אסורים מה שאין כן בחדש, והעץ לא נאסר אפילו בתוך ימי ערלה דכתיבב את פריו, ואין זו קושיא. אבל ר״ח ז״ל מפרש אין איסורו איסור עולם היינו דחדש מותר לאחר זמן, ויש היתר לאיסורו שאפילו אותו חדש שנקצר קודם העומר ונאסר יש לוג היתר לאחר זמן, ובערלה אין איסורו איסור עולם שאין דין ערלה נוהג באילן הזה לאחר זמן, אבל אין היתר לאותו פרי שנאסר לעולם וזהו נכוןד. ור״ת ז״ל פירש דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה ברביעית דקודם פדייה אסור לאחר פדיה מותר. ואחרים פירשו יש היתר לאיסורו שמותר לאסרוה כלומר שהאדם זורע קודם לעומר תבואתו אעפ״י שנאסרת בחדש, וכן הערלה מותר לנטוע אילן שהוא נעשה ערלה, מה שאין כן בכלאים שזריעתה אסורה דכתיבו לא תזרע כלאים. וזה פירוש נאה אלא שמצאו בספריז יש היתר לאחר איסורן:
א. בכת״י מנטואה: ויש שהשיבו. ובכת״י לונדון: ויש מי שהשיבו.
ב. ויקרא יט, כג.
ג. נוסף ע״פ כת״י.
ד. משמע מדבריו שעל פירוש ר״ח לא קשה קושית התוס׳ שהרי פירות ערלה אסורים לעולם והעץ לא נאסר אפילו בתוך שני ערלה. אך הריטב״א הביא פירוש רש״י והר״ח ואחר כך הביא שהקשה עליו ר״ת שמשמע שגם על פירוש ר״ח קשה.
ה. נוסף ע״פ כת״י.
ו. ויקרא יט, יט.
ז. במדבר פיסקא כד.
כבר ביארנו במקומו שזמן איסור חדש בזמן שבית המקדש קיים עד שקרב העומר בששה עשר בניסן ומשחרב בית המקדש האיר פני מזרח של יום ששה עשר מתיר אלא שרבן יוחנן בן זכאי תקן לאסרו כל יום הנף כמו שביארנו במקומו מכל מקום כל זמן שעכבו או נתרשלו בזמן המקדש ולא קירבו עומר אין חדש נאסר מששה עשר ואילך מתוך כך פירשו גדולי הדורות בסוגיא זו מה שאמרו בחדש שאין איסור איסור עולם שלאחר ששה עשר מותר אף כשלא הקריבו עומר ומה שאמרו בו ויש היתר לאיסורו פירושו בתוך יום האיסור ר״ל יום ששה עשר שהרי מקצתו אסור ומקצתו מותר וזהו לאחר הקרבת העומר אבל כלאים איסורן איסור עולם שאם זרע חטה ושעורה וחרצן אסורין לעולם הם והפירות הצומחים מהם ואיסורן איסור הנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש ר״ל שלא יסיק בו תנור וכירים ואין היתר לאיסורו בתוך ימי האיסור דהיינו לעולם וזו לא הוצרכה שמאחר שאיסורו איסור הנאה ושאין לה היתר בתוך ימי האיסור ר״ל כל שלש אבל אין איסורה לעולם ר״ל לאחר שלש וקשה לפירוש זה שהרי הפירות של ערלה מכל מקום אין להם היתר ומתוך כך יש מפרשים בחדש יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שבשעת זריעתו לא עשה איסור ובכלאים אין היתר לאיסורו שהרי בעבירה זרע ושתים של ערלה הם איסור עולם ואיסור הנאה ויש מפרשין בחדש אין איסורו איסור עולם שלא נצטוו בני נח עליו אבל כלאים יש בהם שאיסורן אף לבני נח והוא הרכבת אילן ושתים של ערלה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה אבל אינה איסור עולם שלא נאסרה לבני נח ויש מפרשים עוד בדרכים אחרים אלא שאין לנו בהם דין ודברים לענין פסק:
בד״ה שאין איסורו כו׳ ויש היתר לאיסורו שביום ט״ז כו׳ ולפי זה אתיא כר״י כו׳ עכ״ל קצת קשה דאיכא לפרושי בהיפך למ״ד האיר המזרח מתיר כי ליכא עומר והיינו תוך ימי איסורו שאיסורו הוא עד שעומר קרב ביום ט״ז ויש ליישב ודו״ק:
והוא הדין, כלומר, יש סברה של קל וחומר בכל אחת מהן שינהגו כן; ומה חדש שאין איסורו איסור עולם, שהרי הוא פג לאחר הקרבת העומר בשישה עשר בניסן ואין איסורו איסור הנאה, שהרי החדש אסור רק באכילה עד הקרבת העומר, ויש היתר לאיסורו, שאחרי הקרבת העומר, החדש שהיה אסור נעשה מותר, ובכל זאת הוא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ
And it is logical, i.e., one can derive through an a fortiori argument that each of these mitzvot should apply everywhere. If the prohibition of the new crop, whose prohibition is not a permanent prohibition, as it does not apply to grain that grows after the omer has been sacrificed on the sixteenth of Nisan, and whose prohibition is not a prohibition against deriving benefit, since usages other than eating are permitted, and there is dissolution for its prohibition, i.e., grain that grew before the sixteenth of Nisan becomes permitted after the omer offering has been brought, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, the same halakha should certainly apply to diverse kinds.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) כִּלְאַיִם, שֶׁאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִיסּוּרַן אִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרָן, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּנְהֲגוּ בֵּין בָּאָרֶץ, בֵּין בח״לבְּחוּצָה לָאָרֶץ! וְהוּא הַדִּין לְעָרְלָה בִּשְׁתַּיִם.

Rabbi Shimon ben Yoḥai elaborates: With regard to diverse kinds, whose prohibition is a permanent prohibition, as it never expires, and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, since one may not benefit in any manner from diverse kinds of the vine, and there is no dissolution for its prohibition, is it not logical that it should apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael? And the same is true of orla with regard to two of those points. Orla is not a permanent prohibition, as it applies only for the first three years that a tree produces fruit, but one may not derive benefit from it, and produce from the first three years never becomes permitted.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלאים שאיסורן איסור עולם – זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם.
ואסורין בהנאה – דכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש.
והוא הדין לערלה בשתים – אף הערלה באה בק״ו זה בשני הוכחות אע״פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו.
והוא הדין לערלה בשתים – פי׳ בקונטרס אע״ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר״ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי׳ ר״ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון אבל בשתים ר״ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר״ר י״ט פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם וכלאים אסור לגדלם ולזורעם והקשה לו רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה״ר משה מפונטייז״א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי ב״ד דפרי ערלה אסורין עד ט״ו בשבט ואם חיסרו ב״ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י״ז בניסן ואם חסרו ב״ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב״ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר״י דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג׳ שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ולפי זה אתי אפילו למ״ד האיר המזרח מתיר.
והוא הדין לערלה בשתים – ואם תאמר טבל ותרומה ומעשר נילף מק״ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי״ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי׳ שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע״ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ״מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י״ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע״י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע״י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע״י אדם דהיינו החרישה והזריעה.
בד״ה וה״ה לערלה כו׳ ואם חיסרו ב״ד חודש כסליו הרי כו׳ עכ״ל ולא בעי למימר חדש טבת דסמוך לשבט דדרכו להיות חסר אבל כסליו היה ראוי להיות מלא כפי סדר החדשים אחד מלא ואחד חסר אבל לפי זה לא הל״ל אדר הסמוך לניסן חסר כיון שדרכו להיות חסר אבל הל״ל שחסרו בית דין שבט ויש ליישב ודו״ק:
בא״ד ולפי׳ זה אתי אפילו למ״ד האיר המזרח מתיר עכ״ל לאו דוקא לפי׳ זה דה״ה לאינך פירושים דלעיל וק״ל:
בד״ה וה״ה ערלה כו׳ ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה עכ״ל ר״ל בעוד שאינו מתקן הטבל הוה איסור עולם ואין היתר לאיסורו ובעודו תרומה היינו בעוד שלא שאל עליה שאפשר שלא יהיה תרומה על ידי שאלה כמ״ש בתירוץ אלא דלא אסקי אדעתייהו למיעבד פירכא בכך וק״ל:
תוספות בד״ה וה״ה ערלה בשתים וא״ת טבל ותרומה ומעשר נילף מק״ו כו׳ עד סוף הדיבור. ואף על גב דלפי מה שפירש״י לקמן סוף פירקין דתרומה אינו נוהג אף בא״י אלא לאחר ירושה וישיבה ילפינן לה מדכתיב תבואת זרעך אפילו הכי לא שייך למעט ח״ל מהאי מיעוטא דנהי דלענין כלאים ממעטינן לקמן משדך למעוטי ח״ל וכן לענין ביכורים ממעטינן בפ׳ הספינה שדך למעוטי ח״ל אפ״ה בקל יש לחלק בין מיעוטא דשדך ובין מיעוטא דתבואת זרעך. אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דתרומה אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה היינו משום דתרומה איתקש לביכורים א״כ אין מקום לקושיית התוס׳ כאן וכ״ש דהכא אליבא דרבי שמעון קיימינן דדריש להדיא בפרק הערל דף ע׳ דתרומה איתקש לביכורים ע״ש:
רש״י ד״ה ואסורין בהנאה וכו׳ לשון הקדש. אין זה המסקנא לקמן נו ע״ב וצ״ע:
כלאים שאיסורן איסור עולם, שאין זמן בו פג האיסור, ואיסורן איסור הנאה, שכלאי הכרם אסורים בהנאה, ואין אופן של היתר לאיסורןאינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוצה לארץ? והוא הדין לערלה בשתים, כלומר, אף על פי שאין איסורה איסור עולם (שהרי איסורה הוא לשלוש שנים בלבד), מכל מקום הרי היא איסור הנאה, ואין היתר לאיסורה, שפירות ערלה עצמן אינם מותרים לעולם.
Rabbi Shimon ben Yoḥai elaborates: With regard to diverse kinds, whose prohibition is a permanent prohibition, as it never expires, and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, since one may not benefit in any manner from diverse kinds of the vine, and there is no dissolution for its prohibition, is it not logical that it should apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael? And the same is true of orla with regard to two of those points. Orla is not a permanent prohibition, as it applies only for the first three years that a tree produces fruit, but one may not derive benefit from it, and produce from the first three years never becomes permitted.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says:
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי אלעזר בר״ש – פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בח״ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן.
ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר:
Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says:
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין לח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל קידושין לח. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), הערוך על סדר הש"ס קידושין לח., רש"י קידושין לח., תוספות קידושין לח., תוספות רי"ד קידושין לח., רמב"ן קידושין לח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי קידושין לח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א קידושין לח., מהרש"ל חכמת שלמה קידושין לח., מהרש"א חידושי הלכות קידושין לח., מהרש"א חידושי אגדות קידושין לח., פני יהושע קידושין לח., גליון הש"ס לרע"א קידושין לח., פירוש הרב שטיינזלץ קידושין לח., אסופת מאמרים קידושין לח.

Kiddushin 38a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Kiddushin 38a, Collected from HeArukh Kiddushin 38a, Rashi Kiddushin 38a, Tosafot Kiddushin 38a, Tosefot Rid Kiddushin 38a, Ramban Kiddushin 38a, Meiri Kiddushin 38a, Ritva Kiddushin 38a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 38a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 38a, Maharsha Chidushei Aggadot Kiddushin 38a, Penei Yehoshua Kiddushin 38a, Gilyon HaShas Kiddushin 38a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 38a, Collected Articles Kiddushin 38a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144