בגמרא אמר רב שימי בר אשי אף אנן נמי תנינא טבל ועלה כו׳ בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה ה״נ מעלה. כבר כתבתי שאין הנדון דומה לראיה כלל דהא הכא לאו בקדושת הפה איירי אלא באכילת קדשים דקדושת הגוף נינהו. ועוד דמאי לשון מעלה שייך כאן כיון דמדאורייתא היא וכמ״ש רש״י להדיא בד״ה תנינא ועוד דלשון רש״י עצמו סותר דברי עצמו תכ״ד דמעיקרא כתב דעבוד רבנן מעלה ומסיים מדאורייתא ונלע״ד ליישב עפמ״ש לעיל דעיקר מילתא דמספקא ליה לאביי מעיקרא היינו משום דלא משמע ליה שתועיל השקה לחצאין דלא אשכחן דכוותיה בדאורייתא ומשו״ה הוי משמע ליה טפי דכיון דמעלה כי האי חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו בקדושת הגוף דוקא וע״ז מייתי רבי שימי ב״א שפיר ראיה דמעלה כי האי לאו חידוש הוא דודאי אשכחן דכוותיה בדאורייתא דטבילה מהני לחצאין והיינו מדתנן טבל ועלה כו׳ בתרומה אין בקדשים לא והיינו במחוסר כיפורים אע״ג דמכיון שטבל ועלה והעריב שמשו קרייה רחמנא טהור וכדאשכחן נמי דטבול יום קרייה רחמנא טהור אפילו לענין הזאה ואפ״ה כטמא שויה רחמנא לענין אכילת קדשים דלא מהני ליה מה שטבל ועלה אלא צריך טבילה אחרת כדתנן בפרק חומר בקודש דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש ובמעלות דרבנן קחשיב לה התם אם כן לפי זה יפה כתב רש״י דעבדו רבנן מעלה לשויה כטמא אפילו במאי דקרי׳ רחמנא טהור והיינו מה״ט גופא כיון דחוינן דמדאוריי׳ מהני טבילה לחצאין למעשר ולא לתרומה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דמשו״ה תקנו דמחוסר כיפורים צריך טבילה אחרת א״כ לפ״ז ממילא דלית לן לפלוגי בין קדושת הגוף לקדושת פה דאידי ואידי קדשים מיקרי כנ״ל ומכ״ש דא״ש בהא דמייתי רב אשי אף אנן נמי תנינא מוהבשר לרבות עצים ולבונה דקדושת דמים נינהו ולאו בני קבולי טומאה כלל נינהו מדאורייתא ואפ״ה עבדו מעלה משום חיבת הקודש אם כן ה״ה לנסכים אע״ג דקדושת פה נינהו מהני להו חיבת הקודש כנ״ל נכון בעזה״י בישוב הסוגיא ודו״ק:

במשנה אלו דברים שאדם יוצא בהן י״ח בפסח בחטין ובשעורין כו׳ ובגמ׳ תנא כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ופרש״י דלענין תרומה איירי והתוספות כתבו דלענין חלה איירי ולקושטא דמילתא אפשר דדא ודא אחת היא. מיהו לע״ד נראה דהא דמייתי הש״ס הך ברייתא הכא בשמעתין ובתר הכי מקשה הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי ולא מקשה הכי אפשטא דמתניתין אם כן משמע דהך ברייתא אפשטא דמתניתין לענין מצה נמי קאי דאי לאו דהני מיני חטין ושעורין נינהו נראה דלא היה יוצאין בהן י״ח בפסח דהא במצה לחם עוני כתיב ובקרא לא אשכחן דאיקרי לחם אלא חטין ושעורין בלבד מקרא דארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה לחם וכה״ג אשכחן במנחות דמיקרי לחם משא״כ כוסמין ושיבולת שועל ושיפון לא אשכחן דמיקרי לחם ואי משום היקישא דבסמוך דמצה היינו היכא שבא לידי חימוץ מ״מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דאתרתי קפיד קרא שיהא נקרא לחם שיוכל לבא לידי חימוץ ומשו״ה מייתי הך ברייתא דלקושטא דמילתא הנך מיני חטין ושעורין נינהו ויוכל ג״כ לבא לידי חימוץ וא״כ הוי בכלל לחם דהא לקושטא דמילתא הכי הוא דמברכין עליהן המוציא וברכת בורא מיני מזונות כדאיתא בפ׳ כיצד מברכין והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין אלא דהתם יליף להנך ג׳ מינים מריבוי׳ דעריסותיכם דכתיב בחלה לחד תנא ולאידך תנא מהיקישא דבסמוך א״כ למאי דמייתי הכא הך ברייתא דהני מיני חטין ושעורין נינהו אהך ריבויא דעריסותיכם נמי סמיך דלא בעינן חטין ושעורין ממש אלא אפילו מיני חטין ושעורין ואהא מקשה שפיר הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי דדלמא הנך נמי מריבויא דעריסותיכם מרבינן דאפשר דהנך נמי מין דגן נינהו כדאשכחן לרבי יוחנן בן נורי וכדאיתא נמי בפרק כיצד מברכין ואהא משני שפיר דממעטינן להו מהיקישא דבכה״ג מסיק נמי בירושלמי דפליגי ריב״נ ורבנן אי באין לידי חימוץ כנ״ל נכון וע׳ בתוספת דמנחות דף ע׳ ודו״ק:

בגמרא דתניא רבי יוחנן ב״נ אוסר באורז ודוחן כו׳ איבעיא להו שקרוב להחמיץ כו׳ ת״ש דתניא ריב״נ אומר אורז מין דגן הוא כו׳. ולכאורה יש לתמוה כיון דמעיקרא מהך ברייתא קמייתא לא משמע מידי דחייבין על חימוצו כרת דלשון אוסר גרידא לכתחילה משמע וקתני נמי שקרוב להחמיץ משמע דחמץ גמור לא הוי וכ״ש דלא שמעינן מינה דיוצא י״ח בפסח דאפשר דריב״נ נמי מודה דלא מיקרי לחם ולא מהני בהו היקישא כדפרישית וא״כ טפי הו״ל לאתויי מאידך ברייתא דכולהו בהדיא קתני להו התם. והנראה בזה דאפ״ה ניחא ליה לאתויי נמי הך ברייתא קמייתא דשמעינן מינה דאורז ודוחן כהדדי נינהו לריב״נ תרווייהו מין דגן נינהו ולרבנן תרווייהו לאו מין דגן נינהו וכבר אפשר דדוחן דמי טפי למיני דגן כדאשכחן בקרא ביחזקאל סי׳ ד׳ דכיילי רחמנא פת חיטין ושעורין ודוחן וכוסמין בחד קרא וק״ל:

שם אמר רב׳ בב״ח אמר ר״ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצו כרת. ופירש״י דאיירי שלא נתן בו מים משמע מפירושו דפשיטא ליה לרש״י דהיכא שנתן בו מים אפילו עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליה כרת ונראה שיצא לו כן מההיא סוגיא דמנחות דף נ״ז שהביאו התוס׳ בסמוך דר״ל גופיה קאמר התם דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ היינו משום דמגבלה במים וכשרה ומשמע ליה לרש״י דלפ״ז ע״כ מי פירות ומים הוי חמץ גמור דאי ס״ד דחמץ נוקשה הוא לא אשכחן דמיקרי חמץ לענין כל המנחות דדוקא לענין חמץ בפסח משמע לקמן בפרק אלו עוברין דמרבינן ליה מקרא וכמו שאבאר שם משא״כ לענין מנחות לא אשכחן דמרבי ליה קרא ואע״ג דהתוס׳ בפרק אלו עוברין כתבו בשם ר״י דהתם לענין מנחות נמי איכא שום קרא אפ״ה אפשר דלרש״י לא משמע ליה וכמו שאבאר שם כך היה נ״ל לכאורה אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה חדא דאדרבה משמע דכיון דר״ל אליבא דמ״ד דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ איירי התם אם כן ממילא מהאי קרא גופא שמעינן לה דשייך חמץ נוקשה במנחות אע״ג דליכא אלא לאו גרידא וכדמשמע נמי מסוגיא דמנחות דף נ״ג ובפ״ק דחולין דף כ״ג לענין שיאור דנוקשה הוא דמקשה הש״ס בפשיטות מדלקי עליה חמץ הוא משמע דאע״ג דליכא כרת אפ״ה הוי חמץ לענין מנחות וכמ״ש התוס׳ לקמן בפ׳ אלו עוברין. ועוד דאי ס״ד דרש״י משמע ליה דר״ל דוקא לענין מי פירות גרידא בלא מים איירי א״כ מעיקרא מאי קס״ד דר״פ ור״ה ברי׳ דר״י לפרש טעמיה דר״ל מהיקישא אטו מי לא הוי ידעי הנך אמוראי בתראי דמי פירות גרידא לא הוי חמץ גמור לענין כרת הא לקמן בפירקין מסיק רבא בפשיטות דמי פירות אין מחמיצין ומותר אף לכתחילה ואינהו תלמידי דרבא הוי ובהאי סוגיא דמנחות גופא דמקשה הש״ס בפשיטות מנחת נסכים מי פירות הוי ואין מחמיצין משמע מיהא דבמי פירות בלא מים מילתא דפשיטא היא דלא הוי חמץ גמור. ועוד דהא ודאי למאי דס״ד בשמעתין מעיקרא דטעמא דר״ל משום היקישא הוא ודאי משמע דאפילו עם מים קאמר ר״ל דאין חייבין כרת כיון דבכה״ג אינן יוצאין י״ח מצה דהוי מצה עשירה כדמשמע לקמן בפירקין גבי חלת תודה ורקיקי נזיר דאי לאו דשמנן מועט מצה עשירה הוי קרינן בהו אע״ג דמים עיקר ואם כן מסתמא מסקנא דטעמא דר״ל דמי פירות אין מחמיצין בכה״ג גופא איירי אפילו עם מים. לכך נראה דרש״י נמי לא בא לומר אלא דאפילו בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא דהכי משמע ליה לישנא דר״ל דסתמא קאמר עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אלמא דאפילו בלא מים איירי. ואף דלפ״ז נמי קשה הא דרבא לקמן בפירקין אלא דיש ליישב כמו שאבאר במקומו ובסמוך בל׳ התוס׳ ועדיין צ״ע ובקונט׳ אחרון אבאר יותר דנ״מ טובא לדינא ודו״ק:

שם איתיביה ר״ה בריה דר״י לר״פ המחהו וגמעו כו׳ והא הכא כו׳. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא הא בפרק העור והרוטב דף ק״כ מסיק הש״ס להדיא דהא דבהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת היינו משום דכתיב והנפש לרבות השותה וכיון דשתיה קרי לה אם כן מילתא דפשיטא היא דמה״ט אין יוצא י״ח בפסח דהא אכילה כתיב בה ושתיה כה״ג לאו בכלל אכילה כמ״ש התוספות שם בחולין להדיא. ועוד דהא במצה לחם בעינן ובכה״ג ודאי לאו לחם מיקרי שאין בו תואר לחם וכ״ש דדרך שתייה הוא. והנלע״ד בזה דהתם בסוגיא דחולין דלענין משקין היוצאין אי הוי כמותן איירי שפיר אמר הש״ס דהנפש לרבות השותה דאע״ג דבכל איסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן אפ״ה חמץ שאני דכתיב והנפש לרבות השותה מדאשכחן נמי בנבילה ושרצים דמשקין היוצאין מהן כמותן משא״כ הכא דבעי ר״פ למימר דחמץ איתקש למצה לגמרי ומאי דליתא בהאי ליתא בהאי אם כן מקשה ליה ר״ה שפיר מהמחהו וגמעו דלא אתי ריבוי׳ דהנפש ומפיק לה מהאי הקישא והאי ריבויא דהנפש הוי לן לאוקמי לדרשא אחריתי דהא בלא״ה משמע בפרק העור והרוטב דרבי אליעזר דפליג אדר׳ יהושע וסבר דבכל דוכתא משקין היוצא מהן כמותן אף לענין תרומה וערלה א״כ ע״כ האי נפש דחמץ מפיק ליה לדרשא אחריתי. ועוד י״ל דהכי פריך דכי היכי דבהמחהו וגמעו כיון דמסברא יש לחלק בין חמץ למצה לא שייך ביה האי היקישא א״כ לענין מי פירות נמי סברא גדולה יש לחלק דבמצה לחם עוני בעינן ובחמץ לא שייך הך מילתא כלל כנ״ל ודו״ק: