(1) 
אֶלָּא מַעֲלָה הָכָא נָמֵי מַעֲלָה.
אֶלָּא מַעֲלָה הָכָא נָמֵי מַעֲלָה.Rather, this is merely a higher standard, as by Torah law the water may be drawn with one vessel and sanctified in another vessel. The Sages added that this water must be sanctified in the same vessel in which it was drawn from the spring, and they found support for their opinion in the Torah. Here too, the Sages established a higher standard for a consecrated object that became ritually impure, as they decreed that it cannot be ritually purified through insertion in the ground.
1. ואילו: גיח , דפוסים: ״אלו״, כברמב״ם פיהמ״ש.
2. ידי חובתו: חסר רק בכ״י א .
3. יוצאין בדמאי: גיח : ״יוצאין ובדמאי״ (כהמשך רצוף לרישא). ברמב״ם פיהמ״ש חסרה התיבה ״יוצאין״, ובדפוסים היא שייכת לסעיף הבא: ויוצאין בדמאי .
4. ובמעשר, ובמעשר: גא , גיד : ״ומעשר, ובמעשר״. גכד : ״ומעשר, ומעשר״.
5. והקדש: דפוסים: ובהקדש .
6. ולא...תרומתו: גיח , גכד , כ״י נ , דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א .
7. חלות: גכד : ״וחלות״.
8. שעשאן: גכד , כ״י נ , דפוסים: ״עשאן״, כברמב״ם פיהמ״ש.
9. יוצא: כ״י נ : ״יוצאין״.
10. ידי חובתו: חסר ב-גיח , גכד , כ״י נ , דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש.
11. ולא במעשר...בהן: חסר בכ״י קרפנטרץ . גא , גיד , גכז : ״וכול׳ ״. (כנראה הושמטו ההלכות שאינן נוהגות בכל זמן, אפילו במשנה!).
12. שועל: חסר בכ״י קרפנטרץ .
13. שובלי תעלא: גכז : ״שבלי תעלא״. כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״שבלי תעלי״. גא , גיד , גכג : ״שיבלי תעלי״, גכד : ״שיבלי דתעלי״. גיח : ״שבולי דתעלי״. דפוס קושטא : שיבלא תעלי . בדפוסים : שיבולי תעלא .
14. ושיפון...דסרא: וכן בדפוסים (אלא ששם מקומו אחרי שיבולת שועל ולפני חזרתו עם הפירוש: שיבולת שועל שיבולי תעלא . ונראה שנוסף מהגליון או מהגמרא). חסר ב-גא , גיד , גיח , גכד , גכז , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוס קושטא .
אלא מעלה – בעלמא הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא.
הכא נמי מעלה – בעלמא הוא דאין זריעה לתרומה ואסורין מלאכול.
אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו וכו׳ ירושלמי שמואל בר נחמן שמע לה מן הדין קרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו החטים שורה אלו שבול׳ שועל למה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעור׳ זה שעור נסמן זה שיפון. כוסמת זה כוסמין. גבולתו עד כאן גבולתו של לחם מצה ולמדין מן הקבלה אמר ר׳ סימון מן מה דכתיב ויסורו למשפט אלקיו יורינו כמו שהוא דבר תורה:
אלא יש לומר כי זו היא רק מעלה, שמן התורה מותר שיהיו המים שאובים בכלי אחד ויכולים להינתן לקידושם בכלי אחר, והוסיפו חכמים הידור ומעלה בהם שבאותו כלי שנשאבים בו מן המעין בו יהיו מתקדשים, ואף מצאו רמז וסמך לדבריהם בפסוק שבתורה. הכא נמי [כאן גם כן] מעלה עשו חכמים שדבר מוקדש שנטמא לא תהא לו טהרה אף בזריעה.
Rather, this is merely a higher standard, as by Torah law the water may be drawn with one vessel and sanctified in another vessel. The Sages added that this water must be sanctified in the same vessel in which it was drawn from the spring, and they found support for their opinion in the Torah. Here too, the Sages established a higher standard for a consecrated object that became ritually impure, as they decreed that it cannot be ritually purified through insertion in the ground.
הכל
(2) אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא טָבַל וְעָלָה אאוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר ב הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה בִּתְרוּמָה אִין בְּקָדָשִׁים לָא אַמַּאי טָהוֹר הוּא אֶלָּא מַעֲלָה ה״נ הָכִי נָמֵי מַעֲלָה.
Rav Shimi bar Ashi said: We, too, learned a similar statement in a baraita: When the period of ritual impurity of a zav or leper has been completed, and he immersed during the day and emerged, he may eat tithes immediately. Once the sun set for him, he may eat teruma. Rav Shimi bar Ashi infers from this statement: With regard to teruma, yes, he may eat it; however, with regard to consecrated food, no, he may not. Given that conclusion, Rav Shimi bar Ashi asks: Why is there a difference between teruma and consecrated foods? After all, he is ritually pure. Rather, the Sages established a higher standard for consecrated food, and permitted one to eat them only after sacrificing the requisite purification offering. Here too, the Sages established a higher standard for the ritual purity of consecrated liquids.
תנינא – דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפילו מדאורייתא.
בקדשים לא – אם טומאה דבת כפרה היא כגון זב וזבה ויולדת.
כבר התבאר בכמה מקומות על טמא שטבל שאוכל מיד במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה ולמחר כשיביא כפרתו ויטבול פעם אחרת אוכל בקדשים:
בגמרא אמר רב שימי בר אשי אף אנן נמי תנינא טבל ועלה כו׳ בתרומה אין בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה ה״נ מעלה. כבר כתבתי שאין הנדון דומה לראיה כלל דהא הכא לאו בקדושת הפה איירי אלא באכילת קדשים דקדושת הגוף נינהו. ועוד דמאי לשון מעלה שייך כאן כיון דמדאורייתא היא וכמ״ש רש״י להדיא בד״ה תנינא ועוד דלשון רש״י עצמו סותר דברי עצמו תכ״ד דמעיקרא כתב דעבוד רבנן מעלה ומסיים מדאורייתא ונלע״ד ליישב עפמ״ש לעיל דעיקר מילתא דמספקא ליה לאביי מעיקרא היינו משום דלא משמע ליה שתועיל השקה לחצאין דלא אשכחן דכוותיה בדאורייתא ומשו״ה הוי משמע ליה טפי דכיון דמעלה כי האי חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו בקדושת הגוף דוקא וע״ז מייתי רבי שימי ב״א שפיר ראיה דמעלה כי האי לאו חידוש הוא דודאי אשכחן דכוותיה בדאורייתא דטבילה מהני לחצאין והיינו מדתנן טבל ועלה כו׳ בתרומה אין בקדשים לא והיינו במחוסר כיפורים אע״ג דמכיון שטבל ועלה והעריב שמשו קרייה רחמנא טהור וכדאשכחן נמי דטבול יום קרייה רחמנא טהור אפילו לענין הזאה ואפ״ה כטמא שויה רחמנא לענין אכילת קדשים דלא מהני ליה מה שטבל ועלה אלא צריך טבילה אחרת כדתנן בפרק חומר בקודש דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש ובמעלות דרבנן קחשיב לה התם אם כן לפי זה יפה כתב רש״י דעבדו רבנן מעלה לשויה כטמא אפילו במאי דקרי׳ רחמנא טהור והיינו מה״ט גופא כיון דחוינן דמדאוריי׳ מהני טבילה לחצאין למעשר ולא לתרומה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דמשו״ה תקנו דמחוסר כיפורים צריך טבילה אחרת א״כ לפ״ז ממילא דלית לן לפלוגי בין קדושת הגוף לקדושת פה דאידי ואידי קדשים מיקרי כנ״ל ומכ״ש דא״ש בהא דמייתי רב אשי אף אנן נמי תנינא מוהבשר לרבות עצים ולבונה דקדושת דמים נינהו ולאו בני קבולי טומאה כלל נינהו מדאורייתא ואפ״ה עבדו מעלה משום חיבת הקודש אם כן ה״ה לנסכים אע״ג דקדושת פה נינהו מהני להו חיבת הקודש כנ״ל נכון בעזה״י בישוב הסוגיא ודו״ק:
אמר רב שימי בר אשי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זו: זב או מצורע שנטהר, טבל ביום ועלה — מיד אוכל במעשר. העריב שמשו ובא הלילה — אוכל בתרומה. ונדייק: בתרומה — אין [כן] אוכל, אבל בקדשים — לא. אמאי [מדוע] הלוא טהור הוא, ומדוע לא יאכל? אלא, מעלה עשו חכמים בקדשים שלא יאכלם עד לאחר הבאת קרבן טהרה. הכא נמי [כאן גם כן] עשו מעלה.
Rav Shimi bar Ashi said: We, too, learned a similar statement in a baraita: When the period of ritual impurity of a zav or leper has been completed, and he immersed during the day and emerged, he may eat tithes immediately. Once the sun set for him, he may eat teruma. Rav Shimi bar Ashi infers from this statement: With regard to teruma, yes, he may eat it; however, with regard to consecrated food, no, he may not. Given that conclusion, Rav Shimi bar Ashi asks: Why is there a difference between teruma and consecrated foods? After all, he is ritually pure. Rather, the Sages established a higher standard for consecrated food, and permitted one to eat them only after sacrificing the requisite purification offering. Here too, the Sages established a higher standard for the ritual purity of consecrated liquids.
הכל
(3) אָמַר רַב אָשֵׁי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא {ויקרא ז׳:י״ט} וְהַבָּשָׂר גלְרַבּוֹת אֶת הָעֵצִים וּלְבוֹנָה עֵצִים וּלְבוֹנָה בְּנֵי אִיטַּמּוֹיֵי נִינְהוּ אֶלָּא מַעֲלָה הָכָא נָמֵי מַעֲלָה.:
Rav Ashi said: We, too, learned another case where the Sages established a higher standard. The verse says: “And the flesh that touches any ritually impure thing shall not be eaten; it shall be burnt with fire. And as for the flesh, anyone who is ritually pure may eat from it” (Leviticus 7:19). And the flesh comes to include the wood in the Temple and the frankincense. The Gemara asks: Do wood and frankincense have the capacity to become ritually impure, given that they are neither food nor drink? Rather, the Sages established a higher standard for these objects due to their sanctity; here too, the Sages established a higher standard for the ritual purity of consecrated liquids.
אמר רבא אף אנן נמי תנינא דבקדושת כלי עבדו בהן מעלה דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא (עיקרן) [דעקורין] מן המעין הן ותלושי׳ נינהו והדר קרי להו מים חיים אל כלי אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה עשו בהן דאף על גב דהן בכלי והן בתוך המעין (נקראים) [ונקראים] חיים וכי האי גונא בחולין (דלא) [לא] מטמאי׳ דכתיב (ויקרא י״א:ל״ו) אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור והכא במי חטאת כיון שהן בכלי מיטמאין ואין חבורן במעין מטהרן הנה מעלה.
רב שימי אמר מהא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אמאי בעי הערב שמש והא טהור הוא אלא מעלה. רב אשי אמר מהא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני קבולי טומאה נינהו אלא מעלה עשו הכא נמי מעלה עשו.
והבשר – כל טהור יאכל וגו׳ וי״ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קודש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר.
איטמויי נינהו – בתמיה הא לאו אוכל נינהו.
עצים ולבונה שאינן אוכלין הרי הן מיטמאין לענין הקרבנות כאוכלין ונפסלו בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותם:
אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] שעשו חכמים מעלה, ששנינו: נאמר ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר״ (ויקרא ז, יט), ״והבשר״ — לרבות את העצים של המקדש ולבונה של הקטורת שהם מקבלים טומאה. ויש לשאול: עצים ולבונה בני איטמויי נינהו [קבלת טומאה הם]?! הלוא אין טומאה חלה אלא על מאכלים ומשקאות! אלא מעלה עשו חכמים מפני הקדושה שבהם, הכא נמי [כאן גם כן] בטהרת משקים עשו חכמים מעלה בקדשים.
Rav Ashi said: We, too, learned another case where the Sages established a higher standard. The verse says: “And the flesh that touches any ritually impure thing shall not be eaten; it shall be burnt with fire. And as for the flesh, anyone who is ritually pure may eat from it” (Leviticus 7:19). And the flesh comes to include the wood in the Temple and the frankincense. The Gemara asks: Do wood and frankincense have the capacity to become ritually impure, given that they are neither food nor drink? Rather, the Sages established a higher standard for these objects due to their sanctity; here too, the Sages established a higher standard for the ritual purity of consecrated liquids.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : דאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח בְּחִטִּים בִּשְׂעוֹרִים בְּכוּסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה.
MISHNA: These are the types of grain with which a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover: With wheat, with barley, with spelt [kusmin], with rye [shifon], and with oats [shibbolet shu’al]. And one fulfills his obligation by eating not only matza made from properly tithed grains, but even with matza made from doubtfully tithed produce, and matza made with first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe and consecrated food that were redeemed. And priests may eat matza prepared from ḥalla, the portion of dough that is given to priests, or with teruma, as priests are permitted to eat these portions.
מתני׳ אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים כו׳ הני אין אבל אורז ודוחן אם יעשה מהן מצה אינו יוצא בהן ידי מצה מדאוריי׳ מנא לן ופשטינן [ליה] מהאי קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וגו׳ דברים שיתכן לבוא לידי חימוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלם מצה אבל אלו שאין באים לידי חימוץ לעולם אלא לידי סרחון גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה. ואוקימנא למתני׳ דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר כי האורז קרוב להחמיץ. פשטנא שמחמיץ הוא כלומר במהרה מדקתני וחייבין על חימוצו כרת.
קרמית עשב כדאמרינן קורמי דאגמא.
ערך שבל
שבל – א(בריש כלאים) השעורים ושבולת שועל (פסחים לה.) בכוסמין ובשבולת שועל פי׳ סי״קאלא וי״א ווי״נא העשויה כזנב שועל.
א. [האבער.]
מתני׳ אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו – משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות.
שיפון – שיגל״א.
שיבולת שועל – אביינ״א שיבולת שלה עשוי כזנב שועל.
יוצאין בדמאי – תבואה הנלקחת מעם הארץ והיא נקראת דמאי ספק עישרה ספק לא עישרה וחייבו חכמים להפריש מעשרותיה מספק ואם אכל מצה ממנה ולא הפריש מעשר ממנה יצא.
ובמעשר ראשון – של לויים.
שנטלה תרומתו – תרומת מעשר לכהן ומכאן ואילך המעשר מותר לזרים.
והכהנים בחלה ובתרומה – אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר.
המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן ולמכור בשוק יוצא בהן אמר הר״ם אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דבר השם ית׳ בערב תאכלו מצות ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אם כן כל הזרעים שעיסתן מתחמצת אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה ואלו החמשת מינין בלבד הם באים לידי חמוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין ואינה מתחמצת ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו בברכות ובפרק י״ח משבת תתבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ותרומה שמא יאמר אדם מצה לכל אדם בעינן ר״ל שתהיה ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבם עם הקרבן שהוא חייב בו כמו שנצטוה אעפ״י שהיא מצה גמורה לפי שאמר ית׳ ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:
אמר המאירי אלו דברים שאדם יוצא חובתו בפסח באכילת מצה שהיא חובה מיהא עליו בלילה הראשון אע״פ שבשאר הימים אין שם חובת מצה אלא שיזהר מחמץ וכמו שדרשו שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות מלמד ששביעי רשות ר״ל שאם רצה שלא לאכול מצה רשאי ובלבד שלא יאכל חמץ וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כל רשות יכול אף לילה הראשון כן ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ירצה לבאר תחלה במשנה זו שאין שם מצה חל אלא על מין שעיסתו באה לידי חימוץ ונזהרין בה שלא להחמיץ ואופין אותה מצה והזכיר שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין שהם חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ״א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי״ל אבל ארז ודחן ופולין ועדשים ושאר מיני קטניות אין עיסתם באה לידי חמוץ אפי׳ ישהא אותם כמה עד שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתם נפסלת ומתוך כך אין שם מצה חל על עיסתם ובתלמוד המערב שבמס׳ חלה פרשוה מן המקרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם:
והזכיר אח״כ שכל שבמינין אלו יוצא בהם ידי מצה ואף במקום שיש קצת עבירה באכילתם הואיל ואין שם איסור גמור והוא שאמר יוצאין בדמאי והיא תבואה של עמי הארץ שאע״פ שקצתם חשודים על המעשרות חוץ מן התרומה גדולה עד שהלוקח מהם צריך לעשר מספק והרי זה לא הפריש ונמצא אוכל בעבירה מ״מ במקום הדחק סומכין על הכלל שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם ואע״פ שמ״מ מדרבנן אסור כבר הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם שאף הם רובם עניים הם וכמו שאמרו מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ומגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:
ובמעשר ראשון הניתן ללוים שנטלה תרומתו ר״ל תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ופירשוה בגמ׳ אף במקום שיש שם קצת עבירה כגון שהקדימו לוי לישראל בשיבלין ר״ל קודם שנעשה דגן שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה ולא הפריש תרומה גדולה והפריש למעשר ראשון חמשה עמרים לחמשים והיה זה מתחבולת הלוי מצד שמן התורה תרומה קודמת ליתן לכהן אחת מחמשים ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי והערים הלוי וקדמו שלא יחסר הכהן את מעשרו מחלק תרומתו והרי נמצא שנטל חמשה עמרים ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה אלא שמ״מ פטור הוא ממנה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וזהו מאחר שלא נמרח בשעה שעשרו הישראל שלא חלה עליו עדיין חובת תרומה אבל אם הקדימו בכרי אינו יוצא שטבל גמור הוא:
ובמעשר שני והקדש שנפדו ואכלן חוץ לירושלם הואיל ומ״מ נפדו ונתחללה קדושתם ופרשוה בגמ׳ אף בקצת עבירה כגון שלא הוסיף חומש והדבר ידוע שאין חומש מעכב והכהנים בחלה ובתרומה כלומר אע״פ שאינה מצה הראויה לכל אדם הא ישראל אינו יוצא בה הואיל ואסורה היא לו דכתיב לא תאכל עליו חמץ מה שעיקר איסורו משום חמץ יצא זה שקדמו איסור אחר:
מתני׳ אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – פי׳ מחובת מצה שהאדם חייב לאכול כזית מצה בלילי הפסח. כוסמין פרש״י שהוא אשפלטא והוא דומה לחיטין אלא שאין לו סדק כמו לחיטין. שבולת שועל אבינא כן כתב הרי״ט ז״ל.
במשנה אלו דברים שאדם יוצא בהן י״ח בפסח בחטין ובשעורין כו׳ ובגמ׳ תנא כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ופרש״י דלענין תרומה איירי והתוספות כתבו דלענין חלה איירי ולקושטא דמילתא אפשר דדא ודא אחת היא. מיהו לע״ד נראה דהא דמייתי הש״ס הך ברייתא הכא בשמעתין ובתר הכי מקשה הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי ולא מקשה הכי אפשטא דמתניתין אם כן משמע דהך ברייתא אפשטא דמתניתין לענין מצה נמי קאי דאי לאו דהני מיני חטין ושעורין נינהו נראה דלא היה יוצאין בהן י״ח בפסח דהא במצה לחם עוני כתיב ובקרא לא אשכחן דאיקרי לחם אלא חטין ושעורין בלבד מקרא דארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה לחם וכה״ג אשכחן במנחות דמיקרי לחם משא״כ כוסמין ושיבולת שועל ושיפון לא אשכחן דמיקרי לחם ואי משום היקישא דבסמוך דמצה היינו היכא שבא לידי חימוץ מ״מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו דאתרתי קפיד קרא שיהא נקרא לחם שיוכל לבא לידי חימוץ ומשו״ה מייתי הך ברייתא דלקושטא דמילתא הנך מיני חטין ושעורין נינהו ויוכל ג״כ לבא לידי חימוץ וא״כ הוי בכלל לחם דהא לקושטא דמילתא הכי הוא דמברכין עליהן המוציא וברכת בורא מיני מזונות כדאיתא בפ׳ כיצד מברכין והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין אלא דהתם יליף להנך ג׳ מינים מריבוי׳ דעריסותיכם דכתיב בחלה לחד תנא ולאידך תנא מהיקישא דבסמוך א״כ למאי דמייתי הכא הך ברייתא דהני מיני חטין ושעורין נינהו אהך ריבויא דעריסותיכם נמי סמיך דלא בעינן חטין ושעורין ממש אלא אפילו מיני חטין ושעורין ואהא מקשה שפיר הני אין אורז ודוחן לא מנהני מילי דדלמא הנך נמי מריבויא דעריסותיכם מרבינן דאפשר דהנך נמי מין דגן נינהו כדאשכחן לרבי יוחנן בן נורי וכדאיתא נמי בפרק כיצד מברכין ואהא משני שפיר דממעטינן להו מהיקישא דבכה״ג מסיק נמי בירושלמי דפליגי ריב״נ ורבנן אי באין לידי חימוץ כנ״ל נכון וע׳ בתוספת דמנחות דף ע׳ ודו״ק:
א משנה אלו דברים ממיני התבואה שאדם יוצא בהן ידי חובתו בליל ראשון של פסח אם עשה מהם מצה: בחטים, ובשעורים, בכוסמין ובשיפון, ובשיבולת שועל. ויוצאין חובת מצה לא רק באכילת חולין המתוקנים כראוי להם, אלא גם בדמאי (תבואה שלא ברור אם הופרש ממנה מעשר) ובמעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו הראויה להנתן לכהן, ובמעשר שני או הקדש שנפדו. והכהנים יכולים לעשות מצה בחלה (חלק העיסה הניתן לכהנים) ולצאת בה ידי חובה או בתרומה שהרי להם היא מותרת באכילה.
MISHNA: These are the types of grain with which a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover: With wheat, with barley, with spelt [kusmin], with rye [shifon], and with oats [shibbolet shu’al]. And one fulfills his obligation by eating not only matza made from properly tithed grains, but even with matza made from doubtfully tithed produce, and matza made with first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe and consecrated food that were redeemed. And priests may eat matza prepared from ḥalla, the portion of dough that is given to priests, or with teruma, as priests are permitted to eat these portions.
הכל
(5) אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ חַלּוֹת הַתּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ אֵין יוֹצֵא בָּהֶן עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק יוֹצְאִין בָּהֶן.:
However, one may not fulfill one’s obligation to eat matza made with untithed produce, nor with matza made from the first tithe from which its teruma was not separated, nor with matza made either from the second tithe, nor from consecrated grain that was not redeemed. With regard to one who prepared loaves of matza that are brought with a thanks-offering, or to the wafers brought by a nazirite, the Sages drew the following distinction: If he prepared them for himself, then he does not fulfill his obligation to eat matza with them. However, if he prepared them to sell them in the market to those who require these loaves or wafers, one fulfills the obligation to eat matza with them.
ולא במעשר שני – חוץ לירושלים.
עשאן לעצמו – לחם תודה ונזיר.
אין יוצא בהן – ואפילו לא שחט הזבח עליהן ולא קרא שם עליהן אלא שעשאן לדעת כן וטעמא מפרש בגמ׳.
למכור בשוק – לצורכי לחמי תודה ונזירות יוצא בהן אם לא מכר להן וטעמא מפרש בגמרא.
וכן אין חייב משום חמץ אלא בשל חמשת המינין, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, את שבא לידי חימוץ יוצא בו משום מצה, ושאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון, והכי קאמר רחמנא, כל הבא לידי חימוץ לא תאכל חמץ אלא מצה.
אבל לא בטבל שהרי הוא איסור גמור אף לכהן ופירשוה בגמ׳ אף בטבל של איסורי סופרים כגון שצמח מעציץ שאינו נקוב וגדולי המפרשים הוסיפו בה שהיה טבול לחלה אף בזמן הזה כגון שלא נשאר לו מאותו פת להפריש ממנו אחר שאכל ממנו מצתו וי״א כן אף בשלש בפחות מכשיעור ואין נראה כן שמאחר שלא נתחייבה כלל אין בה דין טבל וטבל זה פירשוהו בגמ׳ כל שלא נתקן מכל וכל כגון שנטלה תרומה הימנו ולא ניטל עדיין מעשר שני או מעשר עני ולענין מה שפירשוהו בטבל של סופרים יש שואלין בה והלא מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין יוצא בו ואע״פ שיש שם איסור שהרי בתלמוד המערב אמרו בסדר זרעים מנין למעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שהוא אסור שנאמר והרמותם ממנו וגו׳ ושאל שם מהו לוקין עליו ופשטו בה שלא ללקות עליו כלומר שאיסורו מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וא״כ היאך יוצאין בו ונראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו ואין סומכין עליו ולי נראה שאינו איסור קבוע מצד עצמו אלא מחמת גזל מועט של כהן:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשוה בגמ׳ אפי׳ ניטלה אלא שניטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי ונאסר מצד אותו חלק קטן של תרומה גדולה הנשאר בו:
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופי׳ בגמ׳ אף בנפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון מעשר שני שחללו על גב אסימון ר״ל כסף שאין בו צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש בו צורה ובהקדש כגון שחללו על גבי קרקע וכתי׳ ונתן הכסף וקם לו ושמא תאמר למה שאנו מפרשים אסימון כסף שאין בו צורה והרי בפרק הזהב (נ״ד.) אמרו מאי אסימון פולסא ואמרו בפרק במה אשה (שבת ס״ה.) בענין יוצאין בסלע שעל הצינית אי משום צורתא ליעביד פולסא כלומר אם מפני הצורה שהוא צריך לה לאותה מכה ליעביד פולסא אלמא שהפולסא יש בה צורה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שם ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה אלא שעיקר הדברים באסימון ופולסא שהן מטבעות ישנות שיש בהן צורה אלא שאינן יוצאות כל כך מצד שכבר עבר מלכותם של בעלי אותו מטבע ואין שוים כלום מצד הצורה אלא כשיעור הכסף שבו ולענין מעשר צריך מטבע היוצא בחריפות והוא הנקרא בסתם כסף שיש בו צורה:
חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם מפני שלמצה המשתמרת לשם מצה אנו צריכים ולא לשם קרבן ופיסולן אפי׳ אם לא נשחט עליהם הזבח עדיין ויש שבאו עליה בגמרא מצד אחר והוא מצה הנאכלת לשבעה בעינן וזו אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולדעת זה דוקא בשנשחט עליהם הזבח ומ״מ טעם שהזכרנו הלכה וכדעת רבה ואף בשלא נשחט עליהם הזבח כן ומשום שאין נאכלות באנינות ליכא שהרי אין דין אנינות מפקיעם מידי עוני כמו שביארנו וכן לא באו בה מטעם שאינה ראויה בכל מושבות שהרי היה שם זמן לדעת חכמים שהיו נאכלות בכל מושבות והוא בשעת היתר הבמות שלדעת חכמים היו מקריבים שם כל קרבנות אף אותם שאין קבוע להם זמן ודלא כר׳ שמעון שאמר שלא היו מקריבים שם אלא פסחים ודומיהן בחובות שקבוע להם זמן ומאחר שהיו מקריבים שם לדעת חכמים כל הזבחים אף הם היו נאכלים בכל מושבות שהרי אמרו על אותו זמן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל ומתוך כך באו עליה מטעם שאינה משתמרת לשם מצה שהוא טעם מספיק לכל מקום ולכל זמן אבל אם עשאם למכור בשוק לצרכי תודה או נזירות יצא שאף הוא משמרם מתחלה על דעת מצה שמא לא יזדמנו צריכי תודה או נזירות ונותן לב עליהם למצה או לעצמו או לצריכים לה:
וענין חלות תודה הוא שכל מי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והוא הנקרא שלמי תודה היה מביא ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותם שלשים של מצה היו שלשה מינים עשרה בכל אחד ר״ל עשר חלות ועשרה רבוכין ועשרה רקיקין ומביא חצי לוג שמן ונותן חציו שהוא רביעית לוג לעשר חלות ולעשר רבוכין וחציו האחר שהוא רביעית גם כן לעשר רקיקין ולא הוצרך להזכיר כאן שלא יצא ברקיקין שהרי מצה עשירה היא אבל חלות שאין רביעית שמן הנכנס בעשר חלות ועשר רבוכין מוציאם מידי עניים שמא הייתי סבור להתיר אלמלא טעם שהזכרנו ואף הנזיר היה מביא חלות ורקיקין ולא חשש להזכיר אלא הרקיקין מפני שהזכיר חלות בתודה וכן לא חשש להזכיר הרבוכין בתודה כדי לקצר בלשונו ולמדה באחת והוא הדין בחברותיה:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
לענין שלשה דברים אנו צריכים לידע בחמשת המינים אם הם קרויים מין אחד או כל אחד מהם מין חלוק בפני עצמו או שמא קצתם מין אחד וקצתם מין אחר אחת לענין אם הם כלאים זה עם זה בזריעתם השנית לענין אם תורמין ומעשרין מזה על זה אם לאו השלישית לענין איזה מהם מצטרף עם חברו לשיעור חיוב חלה שמין בשאינו מינו אינו מצטרף לכך וכבר התבאר במסכת תרומות שכל שהן כלאים זה עם זה אין תורמין מן האחד על חברו אפי׳ מן היפה על הרעה שהכלל הידוע אין תורמין ממין על שאינו מינו ואחר שכן שני אלו ר״ל להיות כלאים בזריעתם ולענין שלא לתרום מזה על זה שניהם בדין אחד את שנקרא מין במינו אצל זה כך הוא אצל זה ושנקרא שאינו מינו אצל זה כך הוא אצל זה אבל לענין צירופן לשיעור חלה אינו תלוי בחלוק המינים אלא לפי דמיון עיסותיהם זו לזו כמו שיראה לך מתלמוד המערב שבמסכת חלה שאמרו שם כוסמין וחטין שני מינין ועל ידי שהוא מתדמה את אמר מצטרף ר״ל לשיעור חלה:
ואחר שכן מה שפירשו גדולי הרבנים כאן כוסמין מין חטין לתרום מזה על זה במחילה מהם אינו כן שהרי כלאים הם זה בזה דתנן בריש כלאים החטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה ופירשו בה בתלמוד המערב זוזי זוזי קתני כלומר שעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה הא עם האחרים כלאים הם וכן הכוסמין והשיפון הילכך אין ספק שהחטים וכוסמין אין תורמין מזה על זה ואף בתלמוד המערב שנויה כן בהדיא כמו שכתבנו בפירוש וכן י״מ אותה לענין יציאת ידי חובת מצה שאם לש חצי זית כוסמין וחצי זית חטים מצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה ודבר למד מענינו ואף זו אינה שאף בכל חמשת המינין כן ואף בנגעו זה בזה לבד שהרי במנחות פרק ר׳ ישמעאל (מנחות ע׳:) אמרו שהקמח והחטים והבצק מחמשת המינין מצטרפין לחייב בעליה בחמץ וא״כ ודאי אף לענין מצה מצטרפין לצאת ידי חובה ואף שם בסוף פרק ואלו מנחות (ע״ה:) אמרו לקט מכלן כזית ואכלן בחמץ ענוש כרת ובמצה יוצא ידי חובתו ופירושה על חמשת המינין שאם על חמש מנחות כמו שפירשו רבים חמץ מאי בעי גבייהו והרי כל המנחות באות מצה ואם על עשר שבתודה הבאים חמץ הרי לחמי תודה אינם בכלל פתיתה ועוד היאך יוצא בהם ידי מצה והרי מצה המשתמרת לשם מצה בעינן ולא לשם קרבן אלא בחמשת המינין נאמרה ומעתה עיקר הפירוש כוסמין מין חטים להצטרף עמהם לשיעור חלה מדמיון עיסותיהם והוא שאמרו באחרון של חלה מין במינו חייב כלומר מצטרף מין בשאינו מינו פטור כלומר אינו מצטרף ואיזהו מין במינו החטים אין מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים שאר המינים מצטרפים זה עם זה ועל זו אמרו כוסמין מין חטים כלומר להצטרף עמו להשלים שיעור חלה וא״ת והרי הכוסמין אף הם מין שעורים הם לדבר זה וכמו שאמרו השעורים מצטרפים עם כלם חוץ מן החטים י״מ בה חוץ מן החטים ומינו ר״ל כוסמין ואין הכוסמין מצטרפין עם השעורים אלא עם החטים ואע״פ שהכוסמין מצטרפין עם שבולת שועל ושיפון וכמו שאמרו שאר מינין מצטרפין זה עם זה אינו עסוק עכשיו אלא באותם שמצטרפים עם החטים ועם השעורים שהם רוב העיסות וזהו שאמרו כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים כלומר שמצטרפין עמו:
אבל אין יוצאים לא במצה של טבל (שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) ולא במעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו לכהנים, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ועוד אמרו: חלות מצות הנספחות לקרבן התודה וכן רקיקי נזיר שהן מצות שעושים עבור הנזיר, אם עשאן לעצמו כדי להביאן עם קרבנו — אין יוצאין בהן ידי חובת מצה, אפילו עשאן ממש לצורך זה. עשאן למכור בשוק שיקנו ממנו הצריכים לקרבן זה חלות ורקיקי מצות — יוצאין בהן אף חובת מצה בפסח.
However, one may not fulfill one’s obligation to eat matza made with untithed produce, nor with matza made from the first tithe from which its teruma was not separated, nor with matza made either from the second tithe, nor from consecrated grain that was not redeemed. With regard to one who prepared loaves of matza that are brought with a thanks-offering, or to the wafers brought by a nazirite, the Sages drew the following distinction: If he prepared them for himself, then he does not fulfill his obligation to eat matza with them. However, if he prepared them to sell them in the market to those who require these loaves or wafers, one fulfills the obligation to eat matza with them.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא כּוּסְּמִין מִין חִיטִּין שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִין שְׂעוֹרִין כּוּסְּמִין גּוּלְבָּא שִׁיפוֹן דִּישְׁרָא שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל שֻׁבְילֵי תַעֲלָא ההָנֵי אִין אוֹרֶז וְדוֹחַן לָא.
GEMARA: The Gemara identifies the species mentioned in the mishna. One of the Sages taught in the Tosefta: Spelt is a type of wheat, while oats [shibbolet shu’al] and rye [shifon] are a type of barley. The Gemara translates the lesser-known species into the vernacular Aramaic: Spelt is called gulba; rye is dishra; and oats are shevilei ta’ala. The Gemara infers: These species, yes, they may be used for matza; however, rice [orez] and millet [doḥan], no, they may not be used.
גמ׳ מין חיטין – לענין תרומה דאין תורמין ממין על שאינו מינו ותורמין חיטין על כוסמין.
דישרא – שיגל״א.
גולבי – איספילט״א בלעז.
שבילי תעלא – אביינ״א תעלא תרגום של שועל.
כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין – רש״י פירש לענין דאין תורמין ממין על שאין מינו ור״י אומר דבמנחות בפרק ר׳ ישמעאל (מנחות ע.) מוכח בהדיא דברייתא לענין חלה מיתני׳ יש מקשין דתנן במסכת חלה (משנה חלה ד׳:ב׳) החיטה אינה מצטרפת עם הכל חוץ מן הכוסמין והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין אלמא כוסמין בהדי שעורין שפיר דמי ואומר ר״י דכוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין וכל שכן מין שעורין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ולא מין חטין והא דתניא התם בריש המסכת חמשה דברים חייבין בחלה החיטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אומר ר״י דמשני בירושלמי כאן בנשוך וכאן בבלול פי׳ בנשוך שכל אחת ואחת נעשה עיסה בפני עצמה ואחר כן נשכו ונתחברו יחד התם ודאי אין מצטרפין כולם אלא כמו שמפורשין בבלול שכל הקמחים נילושים יחד ועשו מהן עיסה בההיא כולם מצטרפים דחשבינן כולם כאחד.
ומ״מ אחרוני הרבנים מפרשים כוסמין מין חטים אף מין חטים כלומר והוא הדין אף לשעורים אלא שלא הוצרך ללמדה אלא על החטים שאין מצטרפין עם השאר ומ״מ יש מקום עיון שהרי אמרו שם ר״ל במסכת חלה חמשת המינין חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אלמא אף חטים ושעורים מצטרפים אלא שכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב ותירצו בה כאן בנשוך כאן בבלול ר״ל שאם עירב קמח של שעורים בשל חטים ועשה עיסה אחת מצטרפין וכן בכל המינין אבל בנשוך שעשה עיסה מכל אחד ואחד בפני עצמו והגיעם זה בזה אין החטים מצטרפין אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטים ומ״מ שתי נשים שנחלקו בעיסתן ונגעו זו בשל זו אפי׳ ממין אחד אין מצטרפין:
ושמא תאמר אם בבלול אף באורז ודוחן שאין בהם חיוב חלה נאמר כן כמו שאמרו העושה עיסה מן הדגן ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה יש מפרשים שזו אינה אלא בשיש שם שיעור חיוב חלה מן הדגן וכן היא שנויה בתלמוד המערב לדעת רשב״ג כמו שביארנו בשלישי של חלה וכל שהוא כן אע״פ שרובה מן האורז הואיל ויש טעם דגן חייב שהטעם אין לו ביטול וכן מה שאמרו הנוטל שאור מעיסה של דגן ונתנו לתוך עיסה של אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף זו פירושה בשיש בשאור של דגן שיעור חיוב חלה ואף באלו לענין מצה מיהא פסולים אע״פ שיש בה טעם דגן הואיל ורובה מן האורז שלא אמרוה אלא לחיוב חלה ולהחמיר אבל לא להקל להיות יוצא בהם ידי מצה וכן הוא דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שהעידו עליהם מוותיקי תלמידיהם אלא שלגדולי המחברים ראיתיה בהפך ר״ל אף בשאין שם כשיעור מן הדגן וכן אתה צריך לפרשה במקומה כמו שביארנוה בשלישי של חלה וא״כ חזרה קושייתנו למקומה אלא שמ״מ נראה לי בה שחיובה דוקא מדברי סופרים ומצד הטעם אבל צירוף של אלו שהוזכרו מן התורה ולפי מה שכתבנו בענין הצירוף קשה לפרש מה שאמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נ׳:) בני מחוזא נהוג דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו לקמי׳ דרב אשי אמר להו ליכלו זר באפייהו דלאו לחם הוא והקשה והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ותירץ דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והיאך נחוש בכך והלא אף בחמשת המינין עצמם אין מפרישין בכולם מזה על זה שהרי כל שהם כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה כמו שכתבנו והיאך יטעו במה שאינו מין תבואה כלל ומ״מ אפשר לפרש שחמשת המינים הכל יודעים את שהם ממין אחד ואת שהם מינים חלוקים אבל אורז שמא יבאו לטעות שהוא מין חטים מפני שהוא דומה לו בקצת דברים וכל שכן כשהוא בקליפתו:
מאחר שביארנו על אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מותר לאכול מהם תבשיל לכתחלה בפסח ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי שהיה אומר על האורז שהוא מין דגן אלא אינו מין דגן כלל וכן הקרמית והוא מין ממיני הקטניות אינו דגן ואינו חייב בחלה מ״מ באורז מיהא צריך לנקותו יפה יפה מצד שיש בהם גרעינים שלא הוסרה קליפתם וכשמתבשלים עם הקליפה נראית אותה גרעינה כגרעין של חטה ומביא עצמו לידי ספק או להיות לבו נוקפו בכך:
שיפוי – פרש״י שהוא הנקרא שג״ל ויש שקורין אתו סינטי״ן ויש שהיו מפרשין אותו שהוא פריצ״ו. וכתב הרי״ט ז״ל בשם רבו הרא״ה ז״ל שקבל מגדולים וחכמים כי הפריצ״ו מין דוחן ואינו מחמיץ ונקיטינן לחומרא שאין יוצאין בו וגם שיש בו משום חמץ. ע״כ דברי הרי״ט ז״ל.
גרסינן בירושלמי מצה שרובה דגן יוצאין בה וכתב הרי״ט ז״ל והני מילי נמי איתא בכתובות שאם עשה עיסה מן החיטין ומן האורז ורובה מן החיטין ויש בה טעם דגן יוצאין בה.
גמרא תנא כוסמין מין חטין וכו׳ – כתב הרי״ט ז״ל בשם רבו הרא״ה ז״ל דלענין מצה או חמץ כל מיני דגן מצטרפין לכזית בין בבילול בין בנישוך. פי׳ בבילול שעשה עיסה מה׳ המינין ופי׳ נשוך שעשה ככרות מכל מין לעצמו אלא שהכל (נ״ל דצ״ל שהסל, המעתיק) מצרפן שנושכות זו בזו.
הני אין אורז ודוחן לא וכו׳ עד יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ – יש פי׳ דה״ק שאינם באין לידי חימוץ גמור להתחייב עליה כרת אלא לידי נוקשה ואיכא עלייהו איסור דרבנן מחמץ אבל מצינו מנהג פשוט בכל ספרד שאוכלין בפסח אורז מבושל וסומכין בזה על דברי הגאונים שאמרו שאין מחמיצין כלל וכדאמרינן שאין באין אלא לידי סירחון ולא קאמר שהן נוקשה. וכן משמע מהא דגרסינן בנוסחא דוקני מתני׳ דלא כר׳ יוחנן וכו׳ עד ר׳ יוחנן אוסר באורז וכו׳ ומדקאמרינן ר׳ יוחנן אוסר ש״מ דמתני׳ שרי לגמרי וכן הלכה ומ״מ צריך להזהר מאד שהרי נמצא עם האורז ממין הכוסמין תמיד ואם נשאר שם אפי׳ גרגר אחת נמצא שנאסר הכל בבשולו במה שהוא ולכן צריך לבדוק אותו פעם אחר פעם בעיון גדול דהא לאו איחזוקי איסורא הוא כיון דמלתא דשכיחא טובא והרבה מן החסידים נמנעו מלאכול מהם בפסח מבושלים מפני ערבובים שעושה עמהם, גם זה להרי״ט ז״ל.
קרמית – היא אותה שקורין ניאוליה כן פי׳ המפרשי׳. וכתב הרי״ט דאף בזו אין הלכה כר״י בן נורי דקאמר מין דגן הוי.
דרדקי היינו טעמא דריש לקיש דהוי ליה מי פירות ומי פירות אין מחמיצין – יש שפי׳ אין מחמיצין חמץ גמור אבל נוקשה הוי וזה דעת רש״י כמו שכתב על ההיא דאין לשין את העיסה דלקמן. ובתוס׳ הקשו על פירש״י. וכתבו בשם רת״ם ז״ל דהא דאמרינן דמי פירות אין מחמיצין היינו בלא תערובת מים דאין מחמיצין כלל אבל ע״י תערובת מים מחמיצין נוקשה והיינו ברייתא דלקמן ודעת הרמב״ן ז״ל דע״י מים חמץ גמור הוי ובלא מים אין מחמיצין כלל שכך כחן של פירות. וכתב הרי״ט ז״ל דהני מי פירות דאמרינן לאו דווקא דהא אמרינן לקמן דחלבא חשיב מי פירות ואע״ג דהוי של בעלי חיים וכתב בשם רבו הרא״ה ז״ל שכל המשקים בכלל מי פירות להקל ולהחמיר חוץ מן המים ותולדות המים והם אותן ששנינו תולדות המים היוצאין מן העין ומן החוטם ומן האוזן ומן הפה ומי רגלים ואלו כולן מחמיצין בין משל אדם בין משל בעלי חיים: ואותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ושמא אין לו ביטול ואפי׳ קודם זמנו כיון שעושה גרירא ואוסר במשהו בפסח: ולענין מי בצים י״א שדינו כדין מי פירות שאינן מחמיצין והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ״ק דסנהדרין דאין מכשירין. וכתב הרי״ט ז״ל דאין הדבר שוה ודחה הראיה וכתב דיש למחות בדבר וכן צריך למחות בודאי וכתב עוד שלא לתת בפת מים של בצים שהרי מעכבין באפיית מקומן והפת מתחמץ ויין מזוג בשיעור מזיגה חוששין לו שיהא מחמיץ מפני מים המזוגין שבו ולפי׳ שיטה זו שכתבתי הודה ז״ל והיה הוא עושה מעשה לאכול בערב הפסח לאחר ד׳ שעות פת שנילש בשמן ודבש לבדו לפי שאין מחמיצין כלל ומצה ראויה לצאת בה נמי לא הוה לפי שאינה באה לידי חימוץ ואין בה משום אוכל מצה בערב פסח. כל זה להרי״ט ז״ל: והרא״ש ז״ל כתב ז״ל ורש״י נסתפק במי בצים אי חשובי כמי פירות או לא לפי שאנו רואין שהעיסה נעשית מהן יותר עבה מן המים. ורת״ם היה נוהג בהן היתר וכן כתב בספר מצות הקצר בשם רת״ם ז״ל שהי׳ נוהג היתר והיה אוכל בערב פסח מצה שנילושה במי בצים.
תנא כוסמין מין חטים – פירש״י ז״ל לענין הפרשת תרומה כלומר דאלו לענין חמץ מאי נפקא לן מינה אפי׳ יהא נמי מין שעורים בכל חמשת המינין יוצא מיהו לאו בתרומה היא דהא אמרי׳ במסכת חולין דאין תורמין מתאנות לבנות על השחורות. ואם כן כל שכן כוסמין על חטין. ועוד דתנן במסכת תרומות כל שהוא כלאים זה בזה אין תורמין ומעשרין מזה על זה. ותנן במסכת כלאים החטים והזונין אינן כלאים זה בזה השעורין ושבולת שועל ושיפון והכוסמין והפול אינן כלאי׳ זה בזה. משמע דכוסמין עם חטין מיהא הוי כלאים וכיון שכן אין תורמין מזה על זה. אלא הכא לענין חלה מיתניא. תדע לך דהתם במסכת מנחות קתני החטין והשעורין מצטרפין זה עם זה וחייבים בחלה ומייתי עלה בגמרא תנא כוסמין מן חטים, וא״ת א״כ קרא משמע דכוסמין דוקא מין חטין הן ולא מין שעורין ואלו התם במסכת חלה תנן השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין. א״ל דאין ה״נ והכי קתני כוסמין אף מין חטין לאפוקי הני אחריני דדוקא מין שעורין ולא מין חטין ואכתי קשיא דהכא אמרינן דוקא כוסמין וחטין אבל שאר מינין עם חטין לא. והתם במסכת חלה תנן החטין והשעורין ושבולת שועל ושיפון והכוסמין מצטרפין זה עם זה וכן ההיא דמסכת מנחות. ובירושלמי מקשה ומתרץ לה לא קשיא כאן בנשוך כאן בבלול. פי׳ בנשוך שהככרות נושכות זו את זו אין מצטרפין אבל בבלול שעשה העיסה אחת מצטרפין זה עם זה וכי תימא אי בבלול מאי איריא הני מינין אפילו מיני פטור נמי דהא תנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה הא לא קשיא דהתם טעמא מיהא בעי משא״כ באלו המינין דמצטרפין בכל שהו:
הני אין אורז ודוחן לא – פירש״י ז״ל אורז מיל ודוחן פניץ וחכמי הצרפתים אמרו מדלא ממעט אלא הני שבאין לידי סרחון. ש״מ דשאר מינין אסורין וכלל נתנו לדבריהם כל שנתפח בבשולו אסור לבשלו בפסח דקצת חמץ יש בו ולפיכך אסרו תבשיל האורז ותבשיל הזרעוני׳ והא ליתא דאורז היינו ארוז שאנו קורין כן תדע דאמרי׳ במסכת ראש השנה מי שנלקט ביד יצא אורז שאינו נלקט ביד אלא פרכין פרכין וכן הוא לקיטת האורז שהיום קוצרין שבולת אחת ולמחר אחרת. ואפילו לדבריהם נמי הני תרי מיני לרבותא נקטינהו דאפי׳ הני דקרובין למין דגן אינן באין לידי חימוץ כל שכן שאר מינין. הלכך כל שאר מינין מותרים:
ב גמרא תחילה מבררים את שמות הצמחים שהוזכרו במשנה. תנא [שנינו בתוספתא]: כוסמין — מין חיטין הם, שבולת שועל ושיפון — מין שעורין הם. וביאור המילים שלא היו ידועות: כוסמין הם הקרויים בארמית גולבא, שיפון קרוי דישרא, שיבולת שועל היא הנקראת שבילי תעלא. מן המשנה אפשר לדייק: הני [אלה] המינים — אין [כן], אבל אורז ודוחן — לא.
GEMARA: The Gemara identifies the species mentioned in the mishna. One of the Sages taught in the Tosefta: Spelt is a type of wheat, while oats [shibbolet shu’al] and rye [shifon] are a type of barley. The Gemara translates the lesser-known species into the vernacular Aramaic: Spelt is called gulba; rye is dishra; and oats are shevilei ta’ala. The Gemara infers: These species, yes, they may be used for matza; however, rice [orez] and millet [doḥan], no, they may not be used.
הכל
(7) מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכֵן תָּנָא דְּבֵי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר קְרָא {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן.
The Gemara asks: From where are these matters, that matza cannot be prepared from rice or millet, derived? Rabbi Shimon ben Lakish said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, and likewise a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught that the verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). This verse indicates that only with substances which will come to a state of leavening, a person fulfills his obligation to eat matza with them, provided he prevents them from becoming leavened. This excludes these foods, i.e., rice, millet, and similar grains, which, even if flour is prepared from them and water is added to their flour, do not come to a state of leavening but to a state of decay [siraḥon].
אורז ודוחן לא מנא הני מילי אמר [ר׳ שמעון בן] לקיש1 וכן תאנא דבי ר׳ ישמעאל וכן תאנא2 דבי3 ר׳ אליעזר בן יעקב אמר4 קרא5 {דברים טז:ג} לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני6 דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה7 יצאו אילו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון8:
1. ר׳ שמעון בן לקיש: רק כ״י א : ״ריש לקיש״. גכז : ״ר׳ שמעון בן יעקב״.
2. וכן תאנא: גא : ״ותנא״.
3. דבי: חסר ב-גכז .
4. אמר: דפוסים: דאמר .
5. אמר קרא: וכן ב-גכד , גכז . נראה חסר גם ב-גכג .
6. לא תאכל...לחם עֹני: גא , גכד , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים עד: ״מצות״.
7. בהן ידי חובתו במצה: כ״י קרפנטרץ : ״חובתו בפסח״. גא : ״בהן חובתו במצה״. גיח , כ״י נ : ״בהן ידי חובתו בפסח במצה״.
8. לידי סירחון: כ״י א לפני הגהה: ״ליד סכנה״.
9. ר׳ שמעון בן: כ״י קרפנטרץ : ״ריש״.
10. שנילושה: רק כ״י א : ״שנולשה״.
11. חמוצה: גיח , גכז , גסו , דפוסים : ״חימוצה״. דפוס קושטא : חימוצו .
12. טעמיה: וכן ב-גכג , גכז . גיח , דפוסים: ״טעמא״.
13. דריש לקיש: חסר ב-גיח לפני הגהה. גיח בהגהה, גכז , גסו , דפוסים: ״דר׳ שמעון בן לקיש״.
14. משום דהוו: גסו : ״משום דהוי״. גיח : ״דהוה״. דפוסים: דהוי .
יצאו אילו שאין באין לידי חמץ אלא לידי סרחון – ירושלמי בדקו ולא מצאו הבא לידי חמץ אלא מחמשת המינין בלבד אבל שאר המינין אינן באין לידי חמץ אלא לידי סרחון.
ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שאין לעשות מצה מאורז ודוחן? אמר ר׳ שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, וכן תנא [שנה] דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ אליעזר בן יעקב: אמר קרא [הכתוב] ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני״ (דברים טז, ג), וכך דורשים את הכתוב: דברים הבאים לידי חימוץ — אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה אם שמרם מלהיות חמץ, יצאו אלו אורז ודוחן וכיוצא בהם שגם אם עשו מהם קמח ונתנו בהן מים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון ואינם תופחים ומחמיצים כחמץ דגן.
The Gemara asks: From where are these matters, that matza cannot be prepared from rice or millet, derived? Rabbi Shimon ben Lakish said, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, and likewise a Sage of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught that the verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:3). This verse indicates that only with substances which will come to a state of leavening, a person fulfills his obligation to eat matza with them, provided he prevents them from becoming leavened. This excludes these foods, i.e., rice, millet, and similar grains, which, even if flour is prepared from them and water is added to their flour, do not come to a state of leavening but to a state of decay [siraḥon].
הכל
(8) מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דְּאָמַר אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹסֵר בְּאוֹרֶז וְדוֹחַן מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ.
The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Rice is a full-fledged type of grain, and one is liable to receive karet for eating it in its leavened state, like other types of grain. As it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibits eating cooked rice and millet on Passover, due to the fact that they are close to being leavened.
אורז ודוחן – אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין.
אוסר באורז ודוחן – לאכול הימנו תבשיל בפסח יש מפרשים למנחות משום דכל המנחות באות מצה ושיבוש הוא דאין מנחה באה אלא חטים דכתיב (שמות כט) סולת חטים תעשה אותם חוץ ממנחת העומר שאינה באה אלא שעורין [וכן] מנחת סוטה ופשיטא דדוחן לא ומאן פליג עליה דרבי יוחנן בהא ומי מתיר.
בגמרא דתניא רבי יוחנן ב״נ אוסר באורז ודוחן כו׳ איבעיא להו שקרוב להחמיץ כו׳ ת״ש דתניא ריב״נ אומר אורז מין דגן הוא כו׳. ולכאורה יש לתמוה כיון דמעיקרא מהך ברייתא קמייתא לא משמע מידי דחייבין על חימוצו כרת דלשון אוסר גרידא לכתחילה משמע וקתני נמי שקרוב להחמיץ משמע דחמץ גמור לא הוי וכ״ש דלא שמעינן מינה דיוצא י״ח בפסח דאפשר דריב״נ נמי מודה דלא מיקרי לחם ולא מהני בהו היקישא כדפרישית וא״כ טפי הו״ל לאתויי מאידך ברייתא דכולהו בהדיא קתני להו התם. והנראה בזה דאפ״ה ניחא ליה לאתויי נמי הך ברייתא קמייתא דשמעינן מינה דאורז ודוחן כהדדי נינהו לריב״נ תרווייהו מין דגן נינהו ולרבנן תרווייהו לאו מין דגן נינהו וכבר אפשר דדוחן דמי טפי למיני דגן כדאשכחן בקרא ביחזקאל סי׳ ד׳ דכיילי רחמנא פת חיטין ושעורין ודוחן וכוסמין בחד קרא וק״ל:
ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר׳ יוחנן בן נורי שאמר: אורז מין דגן הוא לכל דבר, וחייבין על חימוצו כרת שהוא כשאר מיני דגן שהחמיצו. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יוחנן בן נורי אוסר לאכול אורז ודוחן אם בישלם בפסח מפני שקרוב להחמיץ.
The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Rice is a full-fledged type of grain, and one is liable to receive karet for eating it in its leavened state, like other types of grain. As it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri prohibits eating cooked rice and millet on Passover, due to the fact that they are close to being leavened.
הכל
(9) אִיבַּעְיָא לְהוּ שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ דְּקָדֵים וּמַחְמִיץ אוֹ דִילְמָא קָרוֹב לְהַחְמִיץ הָוֵי חָמֵץ גָּמוּר לָא הָוֵי.
A dilemma was raised before the scholars who were studying this issue. What is the meaning of the expression: That it is close to becoming leavened? Does this mean that it will be leavened even quicker than wheat or barley? Or does it perhaps mean that it is only close to being leavened, i.e., it resembles leavened bread, but it is not full-fledged leavened bread. In other words, perhaps Rabbi Yoḥanan ben Nuri maintains that these grains cannot in fact become full-fledged leavened bread, and one is not punished with karet for eating them on Passover. However, he rules that one should nevertheless avoid eating them, due to their similarity to leavened bread.
שקרוב לחימוץ – אלמא בא לידי חימוץ ולדידיה יוצאין בו משום מצה.
חמץ גמור לא הוי – ונפקא מינה דאין ענוש כרת ואם אכלו בשוגג אין מביא קרבן.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה משמעות הביטוי ״שקרוב להחמיץ״? האם הכוונה דקדים [שהוא מקדים] ומחמיץ וממהר לכך אף יותר מחיטה ושעורה, או דילמא [שמא] משמעו: ״קרוב להחמיץ״ — הוי [נהיה], אולם חמץ גמור — לא הוי [נהיה] כלומר אף הוא מסכים שאינו מחמיץ כשאר דגנים ואין חייבים כרת על חימוצו ואין לעשות ממנו מצה לכתחילה.
A dilemma was raised before the scholars who were studying this issue. What is the meaning of the expression: That it is close to becoming leavened? Does this mean that it will be leavened even quicker than wheat or barley? Or does it perhaps mean that it is only close to being leavened, i.e., it resembles leavened bread, but it is not full-fledged leavened bread. In other words, perhaps Rabbi Yoḥanan ben Nuri maintains that these grains cannot in fact become full-fledged leavened bread, and one is not punished with karet for eating them on Passover. However, he rules that one should nevertheless avoid eating them, due to their similarity to leavened bread.
הכל
(10) תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
The Gemara responds: Come and hear a resolution to this question, as it was taught in a baraita that Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Rice is a full-fledged type of grain. Therefore, one is liable to receive karet for eating it in its leavened state, and a person can fulfill his obligation to eat matza with it on Passover. This baraita clearly indicates that, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, rice becomes leavened like other grains, and the expression: It is close to becoming leavened, means that it becomes leavened quicker than other grains.
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], אמר ר׳ יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ומכאן ברור שלדעתו אורז מחמיץ לגמרי כמו שאר תבואות. ו״קרוב להחמיץ״ שבדבריו משמעו, שהוא ממהר להחמיץ.
The Gemara responds: Come and hear a resolution to this question, as it was taught in a baraita that Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Rice is a full-fledged type of grain. Therefore, one is liable to receive karet for eating it in its leavened state, and a person can fulfill his obligation to eat matza with it on Passover. This baraita clearly indicates that, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, rice becomes leavened like other grains, and the expression: It is close to becoming leavened, means that it becomes leavened quicker than other grains.
הכל
(11) וְכֵן הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר קַרְמִית חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה מַאי קַרְמִית אָמַר אַבָּיֵי שֵׁיצְנִיתָא מַאי שֵׁיצְנִיתָא אָמַר רַב פָּפָּא שֵׁיצְנִיתָא דְּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי כַּלָּנְיָתָא.
And so too, Rabbi Yoḥanan ben Nuri would say: One who has prepared bread from keramit, a type of wild wheat, is obligated to separate ḥalla, just as he must separate ḥalla from dough prepared of other types of grain. The Gemara asks: What is keramit? Abaye said: It is a plant called shitzanita. Since this name was not widely known either, the Gemara asks: What is shitzanita? Rav Pappa said: This is the wild grain that is found between papyrus reeds.
ערך קרם
קרם – א(עירובין כב.) מי שלימו להו קרמי דאגמא (פסחים לה.) רבי יוחנן אמר קרמית חייבת בחלה פירוש עשב כדאמרינן קרמי דאגמא (א״ב מין עשב אשר מזרעה עושים פת עיין שיצניתא).
ערך שצנית
שצנית – ב(פסחים לה.) צניתא דמשתכחא ביני כולנייתא פי׳ שיצניתא מין סירק״ו כולניותא פאפאבי״ר עשב הוא והוא עגול וכרוך ובתוכו זרע פ״א שיצניתא חטה דקה כולניית מוקלי (א״ב פי׳ בל״י ורומי זונין).
א. [ארט שילף.]
ב. [שווינדעל האבער.]
קרמית – מפרש לקמיה.
חייבת בחלה – דמין דגן הוי ואע״ג דחלת לחם כתיב בה וגמר לחם לחם מלחם עוני במנחות בפרק ר׳ ישמעאל (דף ע:) אורז נמי לחם הוא.
שיצניתא – קצח שקורין נייל״א בלעז עגול הוא כעין דוחן ושחור לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל״א ונמצאת בשיפון.
כלניתא – מק׳ בלעז.
וכן היה ר׳ יוחנן בן נורי אומר: קרמית שאף היא מין ממיני דגני הבר חייבת בחלה כשם שיש להפריש חלה לכהן מעיסות של שאר מיני דגן. ושאלו: מאי [מהי] קרמית זו? אמר אביי: היא הצמח הקרוי שיצניתא, אף שם זה לא היה ידוע לכל, ושאלו מאי [מהי] שיצניתא זו? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא [השיצנית הנמצאת בין הכלניות].
And so too, Rabbi Yoḥanan ben Nuri would say: One who has prepared bread from keramit, a type of wild wheat, is obligated to separate ḥalla, just as he must separate ḥalla from dough prepared of other types of grain. The Gemara asks: What is keramit? Abaye said: It is a plant called shitzanita. Since this name was not widely known either, the Gemara asks: What is shitzanita? Rav Pappa said: This is the wild grain that is found between papyrus reeds.
הכל
(12) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ ועִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת יָתֵיב רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ קַמֵּיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין וְיָתֵיב רַב אִידִי בַּר אָבִין וְקָא מְנַמְנֵם א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ.
Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: With regard to dough that was kneaded with wine, oil, or honey, one is not liable to receive karet for eating it in its leavened state, since these liquids will not cause the dough to be leavened. Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, were sitting before Rav Idi bar Avin, and Rav Idi bar Avin was sitting and dozing as his students conversed. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: What is the reason of Reish Lakish, who maintains that one is not liable to receive karet for this type of leavening?
אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת קס״ד משום דהוה מצה עשירה ואותבי׳ עליה המחהו פי׳ המחהו לככר במשקה וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דכיון שפתתו כמין שתיתא יצא מתורת לחם והא הכא הפת המחוי אין יוצא בה ידי חובתו בפסח וחייבין על חימוצו כרת ושני׳ לא תימא משום דהויא מצה עשירה אלא משום דנילושה במי פירות ומי פירות אין מחמיצין.
עיסה שנילושה ביין או בשמן ודבש ושאר מי פירות אין חייבין על חמוצה כרת ולא שתאמר הטעם משום שכל שאינו יוצא בה ידי חובת מצה אין חייב על חמוצה כרת וזו אינו יוצא בה ידי חובת מצה שהרי עשירה היא ולחם עוני כתי׳ עד שתאמר מתוך כך אין חייבין בה כרת אף במקום שבאו לידי חמוץ כגון שהיו שם מים אינו כן שהרי חמץ שהמחהו וגמעו חייב כרת שהגמיעה כאכילה הוא לענין זה ואלו לחם שהמחהו וגמעו אינו יוצא ידי חובת מצה הואיל ולאו דרך אכילה אכלה אלא טעם הדבר מפני שאינה באה לידי חימוץ כלל שמי פירות אין מחמיצין והילכך דוקא נאמרה שלא על ידי מים ואף בזו גדולי הרבנים מפרשים שאע״פ שאין חייבין על חמוצה כרת נוקשה מיהא הוי ויש בה איסור תורה לדעתם והלשון מוכיח כן שלא הפקיעה אלא מחיוב כרת וכן הדברים מסתייעין ממה שאמרו במסכת מנחות פרק כל המנחות (נ״ד.) שאמרו על אותם הצריכות להיות חמץ אין מחמיצין בתפוחים משום ר׳ חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתניא תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה ר״ל למנחות הבאות מצה נימא ר׳ חנינא היא ולא רבנן אפי׳ תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה בעלמא מיהא הוי וודאי שלא על ידי מים היא שאלו על ידי מים הרי כל מי פירות על ידי מים ממהרים הם להחמיץ ומפליגים בחימוץ ולא היה אומר עליהם נוקשה מיהא הוי אלא שלא על ידי מים ואומר עליה שהוא נוקשה:
ולדעת זה הקשו רבים ממה שאמרו למטה (פסחים מ׳.) אמר אביי לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהא ובלעה אידך ואתי לידי חמוץ ורבא אמר מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אלמא אף לכתחילה הוא מתיר ואם נוקשה הוא האיך יתיר כן לכתחלה ולדעתי אינה קושיא שלדעת אביי שמי פירות מחמיצין נמצאת חמימות החריכה ממהרת בחימוץ ומתחמצת בשיעור החריכה ולדעת רבא אין מחמיצין לעולם ולפיכך אין באין אף לידי נוקשה בשיעור חריכה ויש מתרצים בה לשיטה זו שמאחר שאינה באה על ידי לישה אינו בא אף לידי נוקשה וכן מקשים עליהם ממה שאמרו ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא כלומר שבמשחא ומלחא מותר לכתחלה ואף זו נראה לי לתרצה שמאחר שכל שמתבשל בשמן ממהר בבישולו בשולו קודם לשיעור ביאתו לידי נוקשה ומשנתבשל אין שם חשש כלל ואף הם חוזרים ומקשים ממשנת אלו עוברין בפסח וכו׳ שפירשו בתלמוד המערב וכולהו על ידי מיא הא שלא על ידי מים אין עוברין ואף זו לדעתי אינה קושיא שעיקר דבר זה נאמר שם מפני שכר המדי וחומץ האדומי ומפני שהיו משליכים בהם שעורים שאותם שנכנס בהם חמץ מעט איסורם בעצמם ואין צריכין לעירוב מים אבל אלו ששעורים הוא שנכנסו שם אם אין שם מים הרי מי פירות אין מחמיצים ואף שעורים ממש במי פירות אין באין לידי נוקשה אבל כל שעל ידי עיסה אף הוא בא לידי נוקשה וכן אפשר לומר שמ״מ נוקשה בתערובת הוא ונוקשה בתערובת אינו כלום הא בעיניה מיהא אסור:
אלא שרוב מפרשים דוחים את דבריהם לומר שכל שבמי פירות אין מחמיצין כלל אפי׳ לנוקשה ומותר לכתחילה ולא סוף דבר שאין חייבים על חמוצם אלא שאף לכתחילה מותר לעשות כן ולשהותם כמה שירצו וא״ת היאך נדחה זו של מנחות בלא ראיה תדע שהם מפרשים אותה על ידי מים וכן נראה לי עיקר שאין הדבר מצוי ללוש במי תפוח וכן נראה שלא אמרו לשין במי תפוח אלא מחמיצין בתפוח ודרך חימוץ כך הוא שנותנין הקמח תחלה ואח״כ המים ואח״כ ממחין השאור או מרסקין התפוח בתוך המים ולשין וכן שהביאו עליה זו שבתפוח שריסקו בתוך העיסה כלומר דהויא לה עיסה בשעת נתינת התפוח או כעין עיסה שכל שהמים מעורבים עם הקמח כעין עיסה הוא ואף הראשונה בדרך זה הא כל שאין שם מים מותר אף לכתחלה ותו לא מידי:
אמר ריש לקיש עיסה שנלושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת – פירש״י ז״ל כרת הוא דליכא הא חמץ נוקשה מיהא הוי ואסור דמי פירות אין מחמיצין חמוץ גמור אלא נוקשה מדלא קאמר מותר ויש מביאין ראיה לדבריו מדאמרי׳ במסכת מנחות פרק כל המנחות באות מצה תנו רבנן אין מחמיצין בתפוחים משום ר׳ חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה אסורה. פי׳ תפוח של תרומה לתוך עיסה של חולין לימא ר׳ חנינא בן גמליאל היא ולא רבנן אפילו תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי חמץ נוקשה מיהא הוי אלמא לכ״ע חמץ נוקשה הוי. מיהו לא קשיא עלה הא דאמר ר׳ יהושע בן לוי לושו לי בחלבא או בדובשא דהתם בהא פליגי ת״ק סבר כיון דאית ביה מיא וממהר להחמיץ אסור ללוש וישרוף מיד ור׳ יהושע אית ליה דאפשר בשמירה ואמר לושו לי בשמירת חימוץ. אלא דהא קשיא עליה דאמרי׳ לקמן ותיקא והיינו משחא ומלחא והוא דרך בשול וכמו שפירש הרב אלפסי ז״ל שקורין אלעצידה וכן למיחרך תרתי שיבולי בהדי הדדי שרי ואע״ג דנפקי מיא מהאי ואזלי האי ובלעא משום דמי פירות אין מחמיצין דאלמא כלל אין מחמיצין וכן דעת ר״ת ושאר המפרשים האחרונים אלא שהראב״ד ז״ל כלשון ראשון. וההיא דמסכת מנחות לא קשיא דהתם ע״י מים היא שכבר היא עיסה וכיון שיש בה מים כל שלא משמרה ודאי מחמצת. ואי קשיא לך א״כ היכי קרי ליה חמץ נוקשה דהא לקמן בפרק אלו עוברין חשיב כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי חמץ דגן גמור ע״י תערובו׳ והיכי דמי אי בלא מים מי פירות אין מחמיצין כלל ואי ע״י מים חמץ נוקשה הוא דהוי ולא חמץ גמור התם שאני דקודם שיתנו השעורין לתוכן שורין אותם במים ומחמיצים קודם עירוב וכמו שפירש״י ז״ל והכי איתא בירושלמי התם וכולהו ע״י מיא. והא דאמר ר״ל אין חייבין על חימוצה כרת דמשמע לכאורה כרת הוא דליכ׳ הא איסורא דחמץ נוקשה איכא אפשר דע״י מים הוא.
שם אמר רב׳ בב״ח אמר ר״ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצו כרת. ופירש״י דאיירי שלא נתן בו מים משמע מפירושו דפשיטא ליה לרש״י דהיכא שנתן בו מים אפילו עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליה כרת ונראה שיצא לו כן מההיא סוגיא דמנחות דף נ״ז שהביאו התוס׳ בסמוך דר״ל גופיה קאמר התם דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ היינו משום דמגבלה במים וכשרה ומשמע ליה לרש״י דלפ״ז ע״כ מי פירות ומים הוי חמץ גמור דאי ס״ד דחמץ נוקשה הוא לא אשכחן דמיקרי חמץ לענין כל המנחות דדוקא לענין חמץ בפסח משמע לקמן בפרק אלו עוברין דמרבינן ליה מקרא וכמו שאבאר שם משא״כ לענין מנחות לא אשכחן דמרבי ליה קרא ואע״ג דהתוס׳ בפרק אלו עוברין כתבו בשם ר״י דהתם לענין מנחות נמי איכא שום קרא אפ״ה אפשר דלרש״י לא משמע ליה וכמו שאבאר שם כך היה נ״ל לכאורה אלא דעדיין לא נתיישב דעתי בזה חדא דאדרבה משמע דכיון דר״ל אליבא דמ״ד דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ איירי התם אם כן ממילא מהאי קרא גופא שמעינן לה דשייך חמץ נוקשה במנחות אע״ג דליכא אלא לאו גרידא וכדמשמע נמי מסוגיא דמנחות דף נ״ג ובפ״ק דחולין דף כ״ג לענין שיאור דנוקשה הוא דמקשה הש״ס בפשיטות מדלקי עליה חמץ הוא משמע דאע״ג דליכא כרת אפ״ה הוי חמץ לענין מנחות וכמ״ש התוס׳ לקמן בפ׳ אלו עוברין. ועוד דאי ס״ד דרש״י משמע ליה דר״ל דוקא לענין מי פירות גרידא בלא מים איירי א״כ מעיקרא מאי קס״ד דר״פ ור״ה ברי׳ דר״י לפרש טעמיה דר״ל מהיקישא אטו מי לא הוי ידעי הנך אמוראי בתראי דמי פירות גרידא לא הוי חמץ גמור לענין כרת הא לקמן בפירקין מסיק רבא בפשיטות דמי פירות אין מחמיצין ומותר אף לכתחילה ואינהו תלמידי דרבא הוי ובהאי סוגיא דמנחות גופא דמקשה הש״ס בפשיטות מנחת נסכים מי פירות הוי ואין מחמיצין משמע מיהא דבמי פירות בלא מים מילתא דפשיטא היא דלא הוי חמץ גמור. ועוד דהא ודאי למאי דס״ד בשמעתין מעיקרא דטעמא דר״ל משום היקישא הוא ודאי משמע דאפילו עם מים קאמר ר״ל דאין חייבין כרת כיון דבכה״ג אינן יוצאין י״ח מצה דהוי מצה עשירה כדמשמע לקמן בפירקין גבי חלת תודה ורקיקי נזיר דאי לאו דשמנן מועט מצה עשירה הוי קרינן בהו אע״ג דמים עיקר ואם כן מסתמא מסקנא דטעמא דר״ל דמי פירות אין מחמיצין בכה״ג גופא איירי אפילו עם מים. לכך נראה דרש״י נמי לא בא לומר אלא דאפילו בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא דהכי משמע ליה לישנא דר״ל דסתמא קאמר עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אלמא דאפילו בלא מים איירי. ואף דלפ״ז נמי קשה הא דרבא לקמן בפירקין אלא דיש ליישב כמו שאבאר במקומו ובסמוך בל׳ התוס׳ ועדיין צ״ע ובקונט׳ אחרון אבאר יותר דנ״מ טובא לדינא ודו״ק:
ג אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש — אין חייבין על חימוצה כרת, שמשקה שאינו מים אינו גורם לבצק להיות חמץ. יתיב [ישב] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע קמיה [לפני] רב אידי בר אבין ויתיב [וישב] רב אידי בר אבין וקא [והיה] מנמנם, ובינתיים שוחחו התלמידים ביניהם. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: מאי טעמא [מה טעמו] של ריש לקיש שאין חייבים על חימוצה כרת?
Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: With regard to dough that was kneaded with wine, oil, or honey, one is not liable to receive karet for eating it in its leavened state, since these liquids will not cause the dough to be leavened. Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, were sitting before Rav Idi bar Avin, and Rav Idi bar Avin was sitting and dozing as his students conversed. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: What is the reason of Reish Lakish, who maintains that one is not liable to receive karet for this type of leavening?
הכל
(13) א״ל אֲמַר לֵיהּ דְּאָמַר קְרָא לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ [וְגוֹ׳] דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה חַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת וְהָא הוֹאִיל וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ זדְּהָוְיָא לַיהּ מַצָּה עֲשִׁירָה אֵין חַיָּיבִין עַל חִימּוּצָהּ כָּרֵת.
Rav Pappa said to him: The verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza” (Deuteronomy 16:3). In light of the juxtaposition of leavened bread and matza, Reish Lakish compares these two types of bread: With regard to those substances through which a person fulfills his obligation to eat matza, one is liable to receive karet for eating them in their leavened state. And with regard to this dough, which was kneaded with wine, oil, or honey, since a person does not fulfill his obligation to eat matza with it, as it is called rich, i.e., enhanced, matza, one is not liable to receive karet for eating it in its leavened state on Passover. Matza is called the bread of affliction, or the poor man’s bread, a description that does not apply to dough prepared with wine, oil, or honey.
גמרא לא תאכל עליו חמץ וגו׳ דברים הבאים לידי חימוץ אדם כו׳ מהיקשא קא יליף ולעיל דקאמרי׳ לר׳ יהודה אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה״ה דהמ״ל דאתא להך דרשה דהכא מיהו ק״ק דקאמר התם לר״ש דלקובעו חובה נפקא ליה מקרא אחרינא מ״מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשה דהכא וק״ל:
אמר ליה [לו]: שאמר קרא [המקרא]: ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״, והוא למד מהשוואה ומסמיכות זו של חמץ ומצות באופן זה: דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה הם אלה שחייבין על חימוצו כרת, והא [וזו] הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו במצה, דהויא ליה [שהרי היא] ״מצה עשירה״. שהרי התורה קראה למצות ״לחם עוני״ ועיסה שנילושה ביין שמן ודבש אינה בגדר לחם עוני, ואין יוצאים בה חובת מצה — על כן גם אין חייבין על חימוצה כרת.
Rav Pappa said to him: The verse states: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza” (Deuteronomy 16:3). In light of the juxtaposition of leavened bread and matza, Reish Lakish compares these two types of bread: With regard to those substances through which a person fulfills his obligation to eat matza, one is liable to receive karet for eating them in their leavened state. And with regard to this dough, which was kneaded with wine, oil, or honey, since a person does not fulfill his obligation to eat matza with it, as it is called rich, i.e., enhanced, matza, one is not liable to receive karet for eating it in its leavened state on Passover. Matza is called the bread of affliction, or the poor man’s bread, a description that does not apply to dough prepared with wine, oil, or honey.
הכל
(14) אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא הִמְחָהוּ וּגְמָעוֹ אִם חָמֵץ הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת וְאִם מַצָּה הוּא אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח וְהָא הָכָא דְּאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection to Rav Pappa: We learned with regard to one who took a baked item, dissolved it in water, and swallowed this mixture on Passover: If the baked item is leavened bread, he is punished with karet; and if it is matza, a person does not fulfill his obligation to eat matza on Passover with this food. The reason one does not fulfill the obligation to eat matza is because swallowing in this manner is not considered an act of eating. But here this is a case where a person does not fulfill his obligation to eat matza with this dissolved food, and nevertheless he is liable to receive karet for eating it in its leavened state. This ruling conflicts with Rav Pappa’s general principle.
המחהו וגמעו – אשום לחם דמין דגן קאי ואשמעינן דגמיעה כאכילה לחייבו.
המחה – דישטנפרי״ר בלעז שהמחהו במים.
אין אדם יוצא בה ידי חובתו – דלאו דרך אכילה קאכיל ליה.
שם והא הכא דאין אדם יוצא י״ח במצה וחייבין על חימוצו כו׳ ויש לדקדק דתיקשי ליה הכי ממתני׳ דקתני אבל לא בטבל ולא במעשר כו׳ והא הכא דאין יוצא י״ח מצה וחייבין על חימוצו כרת וי״ל דלר״ש קושטא הוא דאין חייבין על חימוצו כרת דאין איסור חל על איסור כדלקמן ודו״ק:
שם איתיביה ר״ה בריה דר״י לר״פ המחהו וגמעו כו׳ והא הכא כו׳. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא הא בפרק העור והרוטב דף ק״כ מסיק הש״ס להדיא דהא דבהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת היינו משום דכתיב והנפש לרבות השותה וכיון דשתיה קרי לה אם כן מילתא דפשיטא היא דמה״ט אין יוצא י״ח בפסח דהא אכילה כתיב בה ושתיה כה״ג לאו בכלל אכילה כמ״ש התוספות שם בחולין להדיא. ועוד דהא במצה לחם בעינן ובכה״ג ודאי לאו לחם מיקרי שאין בו תואר לחם וכ״ש דדרך שתייה הוא. והנלע״ד בזה דהתם בסוגיא דחולין דלענין משקין היוצאין אי הוי כמותן איירי שפיר אמר הש״ס דהנפש לרבות השותה דאע״ג דבכל איסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן אפ״ה חמץ שאני דכתיב והנפש לרבות השותה מדאשכחן נמי בנבילה ושרצים דמשקין היוצאין מהן כמותן משא״כ הכא דבעי ר״פ למימר דחמץ איתקש למצה לגמרי ומאי דליתא בהאי ליתא בהאי אם כן מקשה ליה ר״ה שפיר מהמחהו וגמעו דלא אתי ריבוי׳ דהנפש ומפיק לה מהאי הקישא והאי ריבויא דהנפש הוי לן לאוקמי לדרשא אחריתי דהא בלא״ה משמע בפרק העור והרוטב דרבי אליעזר דפליג אדר׳ יהושע וסבר דבכל דוכתא משקין היוצא מהן כמותן אף לענין תרומה וערלה א״כ ע״כ האי נפש דחמץ מפיק ליה לדרשא אחריתי. ועוד י״ל דהכי פריך דכי היכי דבהמחהו וגמעו כיון דמסברא יש לחלק בין חמץ למצה לא שייך ביה האי היקישא א״כ לענין מי פירות נמי סברא גדולה יש לחלק דבמצה לחם עוני בעינן ובחמץ לא שייך הך מילתא כלל כנ״ל ודו״ק:
איתיביה [הקשה לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא על שיטה זו; שנינו שאם לקח אדם דבר מאפה והמחהו (המיס אותו במים) וגמעו בפסח, אם חמץ הוא — ענוש כרת, ואם מצה הוא — אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח שאין בגמיעה זו משום גדר אכילה ואינה נחשבת כאכילת מצה. ואם כן, והא הכא [והרי כאן] במקרה זה, שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה זו שנמחתה, ובכל זאת חייבין על חימוצו כרת? ואם כן הכלל שקבע רב פפא איננו נכון!
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection to Rav Pappa: We learned with regard to one who took a baked item, dissolved it in water, and swallowed this mixture on Passover: If the baked item is leavened bread, he is punished with karet; and if it is matza, a person does not fulfill his obligation to eat matza on Passover with this food. The reason one does not fulfill the obligation to eat matza is because swallowing in this manner is not considered an act of eating. But here this is a case where a person does not fulfill his obligation to eat matza with this dissolved food, and nevertheless he is liable to receive karet for eating it in its leavened state. This ruling conflicts with Rav Pappa’s general principle.
הכל
(15) אִיתְּעַר בְּהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר לְהוּ דַּרְדְּקֵי הַיְינוּ טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מֵי פֵירוֹת
At this point Rav Idi bar Avin woke up, due to their discussion, and said to them: Children, this is the reasoning of Reish Lakish: One is not liable to receive karet for eating dough kneaded with oil or honey, because oil and honey are considered fruit juices,
בינתיים איתער בהו [התעורר] רב אידי בר אבין למשמע דבריהם, אמר להו [להם]: דרדקי [ילדים, תינוקות] היינו טעמא [זהו טעמו] של ריש לקיש משום דהוו להו [שיש להם] שמן ודבש הריהם מי פירות בלבד,
At this point Rav Idi bar Avin woke up, due to their discussion, and said to them: Children, this is the reasoning of Reish Lakish: One is not liable to receive karet for eating dough kneaded with oil or honey, because oil and honey are considered fruit juices,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.