בתוספות בד״ה ומינה מה תרומה בכזית כו׳ דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אכילה וזה דלא כשיטת רש״י שכתב להדיא דבהנאת קודש נמי קאמר רבי דחייב מיתה והיינו מה״ט גופא דדון מינה ואוקי באתרא דהנאה דמעילה הוי כמו אכילה דתרומה דגזרת הכתוב הוא ואפ״ה מקשה שפיר מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית דבדרך ממ״נ אי דון מינה ומינה א״כ מעילה נמי בכזית ובאכילה דוקא ואי משום דאוקי באתרא מגזירת הכתוב א״כ אין זה מטעם חומרא דמעילה מתרומה אלא משום דבפחות מכזית נמי נהנה ומשו״ה חייבו רחמנא והא דלא מפרש באמת בהא דקאמר לא אם אמרת בשאר מצות היינו משום דמעילה חמורה וחייב אפילו אהנאה דזו אינו פירכא דבשאר מצות נמי אשכחן דחייב כרת אהנאה גרידא בהנך כריתות דלאו בני אכילה נינהו כדאמרינן המתעסק בעריות חייב שכן נהנה וכן בסך בשמן המשחה והרבה כיוצא בהן כנ״ל נכון לפי שיטת רש״י ומ״ש התוס׳ עוד בדיבור הסמוך בד״ה אף מעילה בכזית תימא לר״י עיין בס׳ מג״ש למ״ז ז״ל שכתב גם כן ליישב לפי שיטת רש״י בשמעתין:

בגמרא מר בריה דרבינא אמר ה״ק כו׳ שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור. ולכאורה יש לתמוה דאכתי התינח בשבת דגזירת הכתוב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ״מ אכתי איכא למילף מעילה בק״ו משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן להדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ונראה ליישב דהתם טעמו בצידו שכן נהנה שטועם טעם איסור ממש בחלבים ועריות משא״כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה חולין גרידא שאין בהם אלא שינוי השם לבד. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בפרק כלל גדול דף ע״ג ע״ב ושם הארכתי בענין המתעסק ומשם יש לעמוד גם כן עמ״ש התוספות כאן בסמוך בד״ה נתכוין לחתוך ע״ש. מיהו ר״נ ב״י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה״ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה משום הכי מוקי לה בכה״ג שלא נתכוין להנות ותליא בפלוגתא דאביי ורבא בפרק כלל גדול ע״ש ודו״ק:

בפירש״י בד״ה בכביצה נמי כו׳ אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן כו׳ והכי תניא בת״כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהו כו׳ ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה עכ״ל. ולכאורה נראה דללשון שני משמע דרש״י סבירא ליה דהא דאמרינן דמקבל בכל שהו אסמכתא בעלמא הוא כמ״ש התוס׳ בשמעתין ובכמה דוכתי ובפרק מרובה האריכו יותר וכתבו גם כן שרש״י חזר בו. אמנם לע״ד נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהך מילתא נ״ל דתליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ר״ע וחביריו דכיון דהאי דרשא מכל האוכל אשר יאכל דדרשינן מיניה דהיינו אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ודאי לכ״ע דרשא גמורה הוא מדאורייתא כדמייתי הש״ס בכמה דוכתי אלא דבהא מספקא להו לרש״י והתוספת אי הוי דרשא גמורה נמי לענין קבלת טומאת עצמן והאי ריבויא דכל אסמכתא בעלמא הוא או דוקא לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מרבינן לה מריבויא דכל. אם כן לפ״ז נראה ברור דלמאי דקי״ל בפשיטות בכולה תלמודא דאין שני עושה שלישי בחולין ודלא כר״ע דדריש יטמא יטמא וא״כ ע״כ דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא פשטא דקרא בטומאת עצמן איירי דהא האי אוכל דקרא היינו שני שנטמא ע״י אויר כלי חרס שהוא ראשון ע״י שרץ שהוא אב הטומאה כדאיתא לעיל בפ״ק בשיטת ר״ח סגה״כ ולפי זה הא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא תו לא מצינן למימר דהא דילפינן מינה דבעי כביצה היינו שאין מטמא אחרים פחות מכביצה דהא אפילו בכביצה נמי אין מטמא אחרים דאין שני עושה שלישי אע״כ דלענין טומאת עצמן איירי קרא דבעי כביצה והא דדרשינן בת״כ בריבויא דכל דטומאת עצמן בכל שהן אי מוקמינן לה כרבנן ע״כ אסמכתא בעלמא ואף אם נאמר דדרשא גמורה היא שפיר איכא לאוקמי כר״ע דדריש יטמא יטמא ושני עושה שלישי בחולין דהא בלא״ה אמרינן בריש מגילה דסתם סיפרי (שהיא ברייתא דתורת כהנים) ר״י היא ואליבא דר״ע. ומכ״ש דלמאן דסבירא ליה לעיל בפ״ק דף ט״ו דאין טומאה למשקין כל עיקר א״כ בלא״ה אי אפשר למשכח בהאי אוכל דקרא שיטמא אחרים מדאורייתא דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ובכלי כ״ש דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ותו לא משכחת שלישי אלא ע״י עצים ולבונה שהיא גם כן מחלוקת בין רש״י ותוספות אי דאורייתא אי דרבנן וכדמשמע לקמן בסוף הסוגיא דעצים ולבונה מעלה בעלמא נינהו. ובזה נתיישבו כל הסוגיות שהביאו התוספות דלא סתרן אהדדי ואין צורך לומר גם כן דרש״י חזר בו דבכל מקום מפרש לפי ענינו וכאן אין להאריך ודעתי לבאר אי״ה בל׳ התוספות בפרק מרובה אם יגזור ה׳ עלי בחיים: