(1) 
הֵזִיד בִּמְעִילָה בְּמִיתָה רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא הֵזִיד בִּמְעִילָה רַבִּי אוֹמֵר בְּמִיתָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אבָּאַזְהָרָה.
הֵזִיד בִּמְעִילָה בְּמִיתָה רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא הֵזִיד בִּמְעִילָה רַבִּי אוֹמֵר בְּמִיתָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אבָּאַזְהָרָה.that one who intentionally misuses consecrated items is liable to receive death at the hand of Heaven? It is Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita: With regard to one who intentionally misuses consecrated items, Rabbi Yehuda HaNasi says that he is liable to receive death at the hand of Heaven. The Rabbis say: he violates a warning, a standard prohibition, and is flogged.
הזיד – בהנאת קדש ששגגתה מעילה.
ר׳ אומר במיתה – כדמפרש גמר חטא חטא הנאת קדש מאכילת תרומה כתיב הכא וחטאה בשגגה וכתיב בתרומה לא ישאו עליו חטא ומתו בו וגו׳ (ויקרא כב).
וחכ״א באזהרה – רבנן נמי אית להו גזירה שוה דרבי דהא עיקר מילתא דמעילה בהא גזירה שוה גמרי בפרק חמישי דמעילה (דף יח:) בברייתא גבי פגם ונהנה ובדבר שפגם נהנה ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו כל הני מתרומה גמרי בה ואזהרה נמי מתרומה גמרי מה אכילת תרומה הזהיר דכתיב לא יאכל קודש אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר ומיהו מיתה לא גמרינן מינה כדמפרשי רבנן טעמייהו בסנהדרין דמיעט רחמנא בתרומה ומתו בו והאי בו מיעוטא בו ולא במעילה וכן עיקר.
שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור כבר כתבתיה במסכת שבת ובמסכת סנהדרין בס״ד דאחמיץ במחובר פי׳ במחובר שירדו עליהם גשמים עד שנתבקעו והחמיצו בפסח דאי קודם הפסח כבר היתה לה שעת הכושר:
תוס׳ בד״ה ומינה כו׳ וי״ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף עכ״ל והך מתני׳ דקתני בה צירף את המעילה כו׳ אתיא כרבנן דלא ילפי מתרומה גם לענין מיתה מיהו ק״ק דתקשי להו אהך סתמא דמתני׳ כדקשיא להו בסמוך דרבנן ל״פ ארבי אלא לענין מיתה מדכתיב בו אבל לכל שאר מילי יליף להו מתרומה ונילף נמי שלא יצטרף ויש ליישב דלרבנן איכא למימר דיתורא דקרא תמעול מעל כדאמרי׳ התם לענין צירוף מפקא ליה מהך ג״ש אבל לר׳ כיון דיתורא דבו לא מפקא ליה מג״ש לענין מיתה ה״נ יתורא דתמעול מעל לא מפקא ליה מג״ש לענין צירוף ואיכא לאוקמא תמעול מעל לדרשה אחריתא כדאמרי׳ התם ודו״ק:
איתא בפסחים ל״ג,א – ל״ג,ב שהגם שבמפריש תרומה והחמיצה, י״ל דחלה הפרשתו, אך אם הפריש חמץ תרומה, דברי הכל אינה קדושה, כלומר אף לשיטת רבי יוסי הגלילי שס״ל דחמץ מותר בהנאה אף תוך הפסח (עי׳ פסחים כ״ח,ב). ובהמשך הדברים מביאה הגמ׳ הסבר לדבר בשם רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא ראשית (דברים י״ח, ד׳) – ששיריה ניכרין לישראל, יצתה זו שאין שיריה ניכרין. ופירש״י ד״ה דאמר קרא ראשית: ״משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרים, שתהא היא מתירתן לישראל, ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שיריים, כי הוו מעיקרא טבל הוו שרו בהנאה ואסורין באכילה, השתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ, ולענין מאי הוו שיריים״?!
ובתוס׳ שם ד״ה אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים: ״ואם תאמר והא שיריה ניכרים, דמעיקרא הוה אסירא בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכיוצא בו, מידי דהוה אטבל טמא דאין מדליקין בו, ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו. וי״ל דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומותי – בשתי תרומות הכתוב מדבר, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה וכו׳, אבל בטבל של חמץ מדליקין, דלא איירי אלא בשתי תרומות״.
ובביאור הדרשה שהביאו התוס׳ על הפסוק ״את משמרת תרומותי״, איתא בשבת כ״ו,א: תנו רבנן אין מדליקין בטבל טמא בחול, ואין צריך לומר בשבת, וכו׳. מאי טעמא? אמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי (במדבר י״ח, ח׳) – בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך (רש״י ד״ה מה תרומה טהורה: ״שהיא לאכילה, אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, ומקמי הכי אסירא, שהרי טבל במיתה לאוכלה, אף תרומה טמאה, אעפ״י שאין אתה אוכלה אלא מסיקה, אסור להסיקו בטבלו״).
ובתוס׳ שם ד״ה אין מדליקין בטבל טמא: ״פירש בקונטרס וכל שכן בטבל טהור, ואין נראה, דלא הוי כל שכן, דמהיכא תיתי, אלא הוא הדין בטבל טהור, דיליפינן טבל טהור מטבל טמא, מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך, אף טבל טהור כן, אבל הנאה שאינה של כילוי שרי, דלא מצינו בשום מקום שיהא טבל אסור בהנאה, ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה (יבמות ס״ו,ב), דהנאה של כילוי אסורה לזרים, אבל שאר הנאות שרי, דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין כ״ו,ב) דמערבין לישראל בתרומה״.
ואיתא בפסחים ט׳,א דאמר ר׳ אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.
וכתבו תוס׳ בד״ה כדי שתהא בהמה אוכלת: ״משמע דבטבל שראה פני הבית אפילו בהמה נמי לא אכלה. ותימה לר״י מאי שנא משאר הנאה דשרי, דלא מצינו טבל שהוא אסור בהנאה. ויש לומר דדרשינן בבמה מדליקין (שבת כ״ו,א) גבי אין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה כן, והיינו הדלקה, והדר גמר טהורה מטמאה, מה טמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה כן, וכן להאכיל לבהמה וכל הנאה של כילוי, וכו׳ ״.
ואיתא עוד בתוספות יבמות ס״ו,ב ד״ה לא יאכילנה כרשיני תרומה: והא דתנן (עירובין כ״ו,ב) מערבין לישראל בתרומה, דשרי בהנאה, אומר רבנו תם דהיינו דווקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי, כגון להאכיל לבהמתו אסור, וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו, כדתנן במסכת תרומות (פי״א משנה י׳) מדליקין בשמן של תרומה שנטמאה במבואות האפלות ועל גבי החולים ברשות כהן, פי׳ כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה, דנר לאחד נר למאה, אבל לא ברשות ישראל, וכו׳, וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר״י משום דדרשינן בפ׳ במה מדליקין (שבת כ״ו,א) גבי אין מדליקין בטבל טמא, את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, וכו׳. וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי, הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה, דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל.
איתא בפסחים ל״ג,ב דאם הפריש חמץ תרומה דברי הכל אין תרומתו תרומה, משום דאין שיריה ניכרין לישראל, דמעיקרא טבל הוו ושרו בהנאה ואסורין באכילה, והשתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ. ובתוס׳ שם ד״ה אמר קרא, הקשו דהא שיריה ניכרים, דמעיקרא אסירא בהנאה של כילוי, מידי דהוה אטבל טמא דאין מדליקין בו, ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו. ותירצו דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומותי – בשתי תרומות הכתוב מדבר, אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות.
והמהרש״א כתב דדברי התוס׳ תמוהין, דבלאו איסור חמץ נמי, בכל טבל בין טמאה בין טהורה אין מדליקין, דהנאה של כילוי אסורה בכל טבל, כמ״ש התוס׳ בדף ט׳,א דהדר גמר טהורה מטמאה, מה טמאה מיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה, וכן בכל הנאה של כילוי. וכן הקשה המשנה למלך הל׳ תרומות פ״ב הי״ד.
וכתבתי דלפי״ד הדבר פשוט, שהאיסור הוא רק בהנאה של כילוי (עי׳ תוס׳ יבמות ס״ו,ב ד״ה לא יאכילנה, ומנחות ס״ז,ב ד״ה כדי שתהא בהמתו, ועי׳ ר״ש תרומות פי״א משנה ט), אבל הנאה שאינה של כילוי מותרת, דאטו תרומה וטבל איסור הנאה הם? ומהשתא, טבל של חמץ שיש עליו מצוה של שריפת חמץ, הוי הכילוי לצורך מצות שריפה, וממילא מותר לישראל ליהנות.
והראו לי שבספר אור חדש לפסחים ל״ג,ב כתב לתרץ קושית המהרש״א. והוא כתב מסברא דנפשיה, ודבריו שונים ממה שאמרתי אני הצעיר. האור חדש רצה לחדש שהתורה אסרה רק אם בא ליהנות לכתחילה הנאה של כילוי, אבל הכא הוא שורף לא לשם הנאה אלא הוא מחוייב לשרוף משום ביעור חמץ, ובהדי דקא שריף מותר להנות.
ותרוצי אני בנוי על היסוד של הסברא, שאין זה כלל הנאה של כילוי, שהכילוי בא מצד שריפה, והוא נעשה לשם מצוה, וא״כ מה שנהנה, הוא הנאה גרידא ואינה כילוי. והוא כעין מה שאמרה הגמ׳ בכריתות ז׳,א: כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו (רש״י: ״ופי׳ כהן שסך את עצמו שמן, יכול בן בתו ישראל לבוא להתעגל בו, ואפילו גדול ושף עצמו באבי אמו ואינו חושש, אלמא כיון דבטלה בהתירא – בטלה, וכו׳, ובן בתו ישראל דנקט משום דרגיל אצלו והוא הדין לאחריני״). ובמנחת חינוך סי׳ רפ״ב פירש דבן בתו ישראל מותר משום שהשמן כבר נכלה ע״י הכהן, וכן הכא הטבל כבר נכלה ע״י ביעור חמץ, וזה שנהנה אינו מכלה כללב. במילים אחרות, לא הכילוי הוא האיסור, אלא ההנאה של הכילוי, שהוא מין אכילה, כמו שכתב הר״ש בפירוש, תרומות פי״א משנה ט׳. וכל שהכילוי מותר – כמו כהן שסך בשמן של תרומה, שהכילוי נעשה ע״י הכהן – או יש בו צורך מצוה, שוב לא הוי אלא הנאה גרידא, והנאה גרידא בלא כילוי מותרת. ודבר זה ברור. וכמו״כ בתרומה טמאה, מותר להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים אפילו שלא ברשות כהן (פי״א דתרומות משנה י׳, עפ״י הבנת הירושלמי סוף תרומות, ושלא כתוספות פסחים ל״ד,א ד״ה מחמין ותוס׳ יבמות ס״ו,ב ד״ה לא יאכילנה), וכמו״כ להשתמש לנר חנוכה (ירושלמי שם), וכן פסק הרמב״ם פי״א מהל׳ תרומות הי״ח, ובמשנה למלך הנ״ל התקשה בזה, ורצה להוכיח מכאן דאיסור הנאה של כילוי הוא מדבריהם, ולצורכי רבים ובמקום מצוה לא גזור. ולפי הנ״ל מיושב בפשיטות, שתרומה טמאה מצותה בשריפה וא״כ הכילוי הוא לשם מצוה ואין זו הנאה של כילויג.
ומודה אני שהלשון בתוספות: ״דלא איירי אלא בשתי תרומות״ אינו הולם פירוש זהד.
ומפני דוחק הלשון בתוספות אני חוזר מפירושי בכוונת התוספות, וסובר אני שהתוספות בתירוצם סוברים שטבל טהור מותר בהנאה של כילוי, וחולקים על התוספות בפסחים ט׳,א ד״ה כדי, ובשבת כ״ו,א ד״ה איןה, שכתבו, דכי היכא דילפינן טמאה מטהורה הדר ילפינן טהורה מטמאה, אלא סוברים דטמאה שפיר ילפינן מטהורה, דכמו דטהורה שהנאתה היא אכילתה אינה מותר אלא אחר הרמתה, כמו״כ בטמאה, שאין בה אכילה אלא דבר הדומה לאכילה, והיינו הנאה שיש בה כילוי, אין לה היתר אלא אחר הרמה. ומכאן, שטבל טמא אסור בהנאה של כילוי (דבשאר הנאות – מותרות), אבל טבל טהור שיש לו הנאה של אכילה, אין לנו לימוד לאסור הנאה של כילוי.
ובאמת כמה ראשונים סוברים כן, שטבל טהור מותר בהנאה של כילוי, עי׳ רשב״א לשבת כ״ו,א שכתב וז״ל: ״דכיון דשייכא בה אכילה ממש אין אסור בה אלא אכילה ממש״. וכן מביאים התוספות במנחות ס״ז ד״ה כדי בתרא, בשם רש״י, שטבל טהור מותר בהדלקה (ולא כרש״י בשבת כ״ו,א). וההיקש הוא רק על טבל טמא, דמקשינן טמאה לטהורה, אבל לא מקשינן טבל טהור לטבל טמא.
אלא שצריך ליישב סברת התוספות בקושייתם. שהרי קשה לומר שבקושייתם סברו שטבל טהור אסור בהנאה של כילוי, כדברי התוספות בפסחים ט׳,א ובתירוצם חזרו מזה. ולפי״ד יש לומר שבקושייתם סברו שטבל של חמץ שאין לו הנאה אחרת אלא הנאה של שריפה, דומה בזה לטבל טמא דאסור בהנאה של כילוי קודם הרמה, שהרי יסוד הדרשה בשבת כ״ו,א הוא כמו שפירשו התוספות דבתרי תרומות הכתוב מדבר: טהורה וטמאה, וכשם שבתרומה טהורה שעיקר הנאתה קודם הרמה, היינו אכילה, אינה מותר אלא אחר הרמה, כמו״כ טמאה שאין לה הנאה אחרת אלא הדלקה, וזו הנאה של כילוי הדומה לאכילה, ג״כ אינה מותרת אלא אחר הרמה, כמש״כ הר״ש תרומות פי״א משנה ט׳.
ומבחינה זו גם תרומת חמץ דומה לתרומה טמאה, שגם בה אין היתר אכילה ממש אלא הנאה לר׳ יוסי הגלילי, וא״כ גם בתרומת חמץ יש ללמוד מן ההיקש שטבל חמץ אסור בהנאה של כילוי. כך סברו התוס׳ בקושייתם. וזוהי משמעות לשונם שם, שכתבו דתרומת חמץ ״אסירא בהנאה של כילוי ... מידי דהוה אטבל טמא״. כלומר, שתרומת חמץ דומה לטבל טמא.
ובתירוצם העלו שאין הדבר כן, ״דדוקא בטבל טמא אין מדליקין ... אבל בטבל של חמץ מדליקין״, משום שרק בשתי תרומות הכתוב מדבר ולא בתרומת חמץ. שהכתוב משמרת תרומותי, דמיני׳ יליף, לא איירי אלא משתי תרומות, טהורה וטמאה, אבל לא מתרומת חמץ, ולכן אין להכניס בהיקש זה תרומת חמץ שיהא טבל חמץ אסור בהנאה של כילוי.
אח״כ ראיתי שהדברים מפורשים בתוספות הרשב״א. ואעתיק דברי תוס׳ הרשב״א לפסחים ל״ג,ב: ״דלא מצינו שדיבר הכתוב רק בשתי תרומות, אבל בתרומה אסורה כמו בשל חמץ לא איירי״. מלשונו זה יוצא, שבקושיה חשבו שתרומה אסורה כמו חמץ נכללת בהיקש של תרומותי לאסור את הטבל בהנאה של כילוי, ודו״ק.
ואל יתמה על מה שכתבתי שהתוספות בדף ל״ג,ב חולקים על התוספות בדף ט׳,א שידוע שהתוס׳ על הש״ס אינם ממחבר אחד (עי׳ שם הגדולים לחיד״א, מערכת ספרים, ערך תוספות אות כ׳. וכן כתב הים של שלמה, בהקדמה לחולין ולבבא קמא, שאין להקשות מתוס׳ אחד על תוס׳ שני).
עכשיו ראיתי שגם בשאגת אריה החדשות, סי׳ י״ב, הבין את התוס׳ כמו שכתבתיו. עיי״ש שהקשה, שלפי התוס׳ דטבל טהור מותר בהנאה של כילוי, א״כ אמאי אומרת הברייתא (ראה פסחים ל״ב,א ושם ל״ג,א): במה דברים אמורים במפריש תרומה ואח״כ החמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה, והרי משכחת בהחמיצה ואח״כ הפריש, כגון שהטבל היה טמא. שהרי לפי התוס׳ שטבל חמץ מותר בהנאה של כילוי, משכחת גם בהחמיצה ואח״כ הפריש, שהטבל היה טמא, ושיריה ניכרים, שבתחילה תהיה אסורה הנאה של כילוי, ועכשיו לאחר הרמה מותרת.
והנה לבד המחלוקת בין הראשונים אי טבל טהור מותר בהנאה של כילוי, יש מחלוקת אם האיסור של הנאת כילוי הוא מדאורייתא או מדרבנן. עי׳ בפירוש הר״ש למס׳ תרומות פי״א משנה ט׳, שנחלקו בזה רבינו תם והר״ש, לרבינו תם הוא מדאורייתא (עי׳ יבמות ס״ו,ב תוד״ה לא יאכילנה) ולהר״ש הוא מדרבנן, והדרשות הן אסמכתא בעלמא.
ועי׳ במשנה למלך הנ״ל, הל׳ תרומות פ״ב הי״ד, שמביא מחלוקת רבינו תם והר״ש, ומביא ראיה נוספת שאיסור הנאה של כילוי הוא מדרבנן, כמובא לעיל, מהא שמי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן של שריפה בחנוכה, וכן פסק הרמב״ם בהל׳ תרומות פי״א הי״ח: ״וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים שלא ברשות כהן. ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן״, ואי נימא שהאיסור הוא מדאורייתא, אמאי התירו בחנוכה ובצרכי רבים? ומוכרחים לומר שהאיסור הוא מדרבנן ובמקום מצוה או בצרכי רבים לא גזרו, כמו שכתב הר״ש הנ״לז.
אולם לפי מה שכתבתי למעלה, שבמקום שהכילוי הוא בשביל הכהן מותר גם לישראל, כמש״כ במנחת חינוך סי׳ רפ״ב לענין כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו מתעגל – יש לומר ששמן שריפה שמצותה בשריפה, וא״כ הכילוי הוא בשביל מצות שריפה, שפיר מותר להדליק בחנוכה וכן בצרכי ציבורח.
ועצם סברת המנחת חינוך דהא דבן בתו מתעגל בשמן שסך את עצמו הכהן הוא משום שהכילוי כבר נעשה ע״י הכהן – אינה מובנת לי, דמה בכך שהכהן סך על עצמו תחילה, והרי סוף סוף נשאר שמן על גופו של הכהן, ובן בתו הישראל שמתעגל בו עושה הנאה של כילויט?
ועצם סברת המנחת חינוך הוא נגד הראשונים. דהנה הר״ש בפי״א דתרומות משנה ט׳, מביא ראי׳ נגד סברת רבנו תם שסובר דהנאה של כילוי הוא מדאורייתא, מהא דאמר בירושלמי סוף תרומות: בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת, טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת. אלמא דהנאה של כילוי אינה מדאורייתא. ולפי סברת המנחת חינוך אין זו ראי׳, דבכאן הכילוי אינו מצד הישראלית אלא מצד מצות שריפהי, שלדעת התוס׳ בשבת כ״ה,א ד״ה כך, מצות שריפת תרומה טמאה היא מדאורייתא, דילפינן קודש קודש, עיי״ש.
ובע״כ שהר״ש לא סבירא ליה הך סברא של המנחת חינוך, אלא ס״ל שאף שיש מצות שריפה בתרומה טמאה, מ״מ הי׳ לנו לאסור שריפה כדי להנות משריפה זו, אי לאו דגלי קרא: ״נתתי לך״ (במדבר י״ח, ח׳) – שלך תהא להסיקה תחת תבשילך (שבת כ״ה,א). וסברא זו מוכרחת מהגמ׳ שם, שלפי סברת המנחת חינוך הנ״ל קשה, למה לך קרא להתיר הנאת היסק תחת תבשילך, והרי הנאה בלא כילוי מותרת, והכילוי בא מחמת מצות שריפה, וא״כ בלאו הקרא מותר להנות בשעת שריפה?כ ובע״כ כנ״ל.
ואולי יש לומר שהר״ש סובר כרש״י שמצות שריפה אינה אלא מדרבנן (עיי״ש בתוס׳ הנ״ל). אבל מ״מ קשה שסוף סוף מחוייב הוא לשרוף, והכילוי בא מצד חובת מצוה דרבנןל. וצ״ע.
וכן יש להוכיח דרבנו תם לא סבירא ליה הך סברא של המנחת חינוך, דהנה רבנו תם מוכיח דהנאה של כילוי אסור מדאורייתא (עי׳ יבמות ס״ו,ב תוספות ד״ה לא יאכילנה) מהא דתנן בפי״א דתרומות משנה י׳ שאסור להדליק שמן שריפה בבתי כנסיות ובתי מדרשות ובמבואות האפלים שלא ברשות כהן ״פירוש כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה, אבל לא ברשות ישראל״. ואי האיסור איננו אלא מדרבנן צריך להיות מותר משום מצוה (ועי׳ בר״ש פי״א דתרומות שמביאו).
ולסברת המנחת חינוך, דהיכא שהכילוי נעשה ע״י אחר מותר לישראל ליהנות, א״כ קשה כנ״ל, דהא מתניתין בפי״א דתרומות מיירי בשמן שריפה, והכילוי בא מחמת מצוה שריפה, ויהא מותר לישראל ליהנותמ. וע״כ כמש״כ שאין מצות שריפה מפקיעה את האיסור לישראל להדליק כדי ליהנות.
ומה שכתב המנחת חינוך דהיכא דבלאו הישראלי הי׳ כלה לא מקרי הנאת כילוי, ומביא ראי׳ מהא דכהן שהדליק נר ויצא, מותר לישראל ליהנות מאורו כיון דהוא אינו מכלה אותו (רמב״ם, פי״א הל׳ תרומות, הי״ז), וק״ו מאשה הטובלת פתילה בשמן של שריפה, ואף שאפשר שהכהן הי׳ מכבה אותו, ומ״מ מותר, עיי״ש – אינו מובן, דהתם אין הישראל עושה שום כילוי אלא נהנה מאורו, וכן הישראלית שמדליקה את נרה בשמן שריפה אינה עושה שום מעשה של כילוי, והנאה גרידא מותרתנ, משא״כ בבן בתו ישראל שמתעגל בשמן של כהן, הוא עושה הנאה של כילוי.
ובעצם לא ידעתי למה הוזקק בעל מנחת חינוך לכך, שהרי בכריתות ז׳,א אומרת הגמ׳ שמשום הכי מותר להתעגל, משום שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב, ט׳), כיון דחלליה, הא איתחיל (רש״י ד״ה כהן שסך: ״... כיון דבטלה בהיתירא, בטלה״). ואמנם קשה גם על רבנו תם שהביא ראי׳ דסיכה היא מדרבנן מדמותר לבן בתו של הכהן להתעגל בו (תוס׳ יומא ע״ז,א ד״ה דתנן, וכן מנחות ס״ט,א ד״ה דבלע. ועי׳ יומא פ״א,א תוס׳ ישנים ד״ה זר), והרי ילפינן שם מקרא?
ונראה שרבנו תם סובר שזה הוא רק לענין סיכה שהיא מדרבנן, שאסור רק משום חילול התרומה, וכיון דחללי׳ איתחילס, אבל אי נימא שסיכה אסורה מדאורייתא משום שסיכה היא כשתי׳ ממש, אין להתיר לישראל לאכול תרומה משום שכבר אכל ממנו הכהן. ודו״ק.
א. *) חידושים אלו לקוחים הם מתוך ג׳ תשובות בשו״ת ״שרידי אש״, בחלק א׳ סי׳ ס״א, ובחלק ב׳ סי׳ פ״ו וסי׳ פ״ז (ירושלים תשס״ו), שנכתבו למהר״ז רוזנגרטן מציריך ולמהר״ר משה פוקס מגינף (וכאן הושמטו הדברים האישיים), וכן זכיתי גם אני לשוחח עם הגריי״ו על סוגיא זו.
ב. ובמנחת חינוך סי׳ רפ״ב פירש דבן בתו ישראל מותר משום שהשמן כבר נכלה ע״י הכהן, וכן הכא הטבל כבר נכלה ע״י ביעור חמץ, וזה שנהנה אינו מכלה כלל. הגריי״ו רק מדמה מילתא למילתא, כי בשמן, השמן כבר נכלה, או עומד להיות נכלה, במציאות. וע״כ ההנאה של בן בתו המתעגל לא נחשבת להנאת כילוי. כאן, המצוה של ביעור היא הנותנת למעשה הכילוי מעמד הלכתי כאילו כבר נכלה, כי הכילוי לא בא לצורך ההנאה אלא לצורך המצוה.
ג. ולפי הנ״ל מיושב בפשיטות, שתרומה טמאה מצותה בשריפה וא״כ הכילוי הוא לשם מצוה ואין זו הנאה של כילוי. והנה, אם עפ״י הגריי״ו, כיון דמחוייב הוא לשרוף תרומה טמאה, אין זה מוגדר כהנאה של כילוי, כיצד ניתן ללמוד ממנה איסור הנאה של כילוי לפני ההפרשה, כלומר בטבל טמא? וצ״ל, שזה שאינו נחשב הנאה של כילוי, הוא רק הגדרה הלכתית, אך במציאות יש כאן הנאה של כילוי, והנאה זאת מותרת רק לכהן (ועי׳ להלן דלכהן יש לו ״דיני ממונות״ בהנאה זו), וא״כ אותה מציאות של הנאה של כילוי נאסרת לפני ההפרשה.
ד. ומודה אני שהלשון בתוספות: ״דלא איירי אלא בשתי תרומות״ אינו הולם פירוש זה. לפירוש זה צ״ל ״דלא איירי אלא בשתי תרומות״, פירושו דבשתי התרומות, הטהורה והטמאה, אינו מחוייב לכלות ולשרוף לפני ההפרשה, אך בטבל של חמץ, שמחוייב לשרוף מצד החמץ, אין כאן הנאה של כילוי. ולפירוש זה צ״ל ג״כ דמה שכתבו התוס׳ בקושייתם ״מידי דהוה אטבל טמא״ – הוא מפני שמקור הדרשה לאסור הנאה של כילוי הוא בטבל טמא, ורק אח״כ גמר טהורה מטמאה.
ה. וסובר אני שהתוספות בתירוצם סוברים שטבל טהור מותר בהנאה של כילוי, וחולקים על התוספות בפסחים ט׳,א ד״ה כדי, ובשבת כ״ו,א ד״ה אין. ולפי״ז צ״ל שמה שאמרו בפסחים ט׳,א ״מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר״, הוא רק כדי שלא יעבור על דבריהם (ועי׳ רדב״ז הל׳ מעשר פ״ג הלכה כ׳). ואפשר שגם מדרבנן רק אסור – באכילת בהמה, שהיא כעין אכילת אדם, אך לא בהדלקה ובדומה לה. ועי׳ ג״כ חולין ז׳,א בענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר, ואכמ״ל.
ועי׳ ג״כ בחזון איש הל׳ דמאי סי׳ ד׳ ס״ק ג׳ שנדחק ליישב את קושיית המהרש״א והמשנה למלך, ועכ״פ הבין שדין טבל חמץ שונה הוא מטבל סתם.
ועי׳ ג״כ בחזון איש הל׳ דמאי סי׳ ד׳ ס״ק ג׳ שנדחק ליישב את קושיית המהרש״א והמשנה למלך, ועכ״פ הבין שדין טבל חמץ שונה הוא מטבל סתם.
ו. עכשיו ראיתי שגם בשאגת אריה החדשות, סי׳ י״ב, הבין את התוס׳ כמו שכתבתי. וגם באור חדש, שהביאו הגריי״ו, כתב וז״ל: ״... מה שסיימו התוס׳ דלא איירי אלא בשתי תרומות משמע דרצונם דרק התרומות ילפינן מהדדי ולא טבל טהור מטבל טמא, דלא מיירי משני טבלים. וזהו נגד דבריהם שבמס׳ שבת ודלעיל דף ט׳ ״.
ז. ומוכרחים לומר שהאיסור הוא מדרבנן ובמקום מצוה או בצרכי רבים לא גזרו, כמו שכתב הר״ש הנ״ל. ואי נימא דהוא דאורייתא, אז הדרשה ״משמרת תרומותי״ מלמדת אותי ב׳ דברים: א. שלפני ההרמה אסור בהנאה של כילוי. ב. שלאחר ההרמה מותר, אך היתר זה הוא רק לכהן, ככתוב ״ואני הנה נתתי לכם את משמרת תרומותי״ (במדבר י״ח, ח׳) – כשם שתרומה טהורה מותרת לאכילה רק לכהן, כן תרומה טמאה מותרת בהנאה של כילוי – שהיא כעין אכילה – רק לכהן (ועי׳ בר״ש ובמשנה למלך שהביאם הגריי״ו). ומכאן איפוא, הוכיח במשנה למלך (וכן הוא בר״ש) שכל האיסור בהנאה של כילוי הוא רק דרבנן.
והנה תוס׳ פסחים ל״ד,א ד״ה מחמין לו, סבירא להו דהוא דאורייתא, והם הבינו שהפיסקה ״ברשות כהן״ הכתובה בתרומות פי״א משנה י׳: ״מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולים ברשות כהן״ – קאי לא רק על החולים (כדאיתא בירושלמי סוף תרומות, והיא היא הבנת הרמב״ם – עי׳ כסף משנה הל׳ תרומות פי״א הי״ח), אלא על הכל, כלומר שגם לצורך רבים, כמו בבתי כנסיות, מותר רק לצורך כהן, ומש״כ ״ברשות כהן״, ״פירוש אם יש שם כהן, דנר לאחד נר למאה״ (לשון התוספות). ויפה העיר ר׳ צבי לוי נ״י, דבניגוד לאכילה שרק איש אחד יכול ליהנות ממנה, הרי הנאה של כילוי כדוגמת הדלקה, יפה היא לכמה אנשים יחדיו, וע״כ מלכתחילה התורה רק דרשה שהכהן ישתתף בה, וזהו הנא׳ בתוס׳ ״דנר לאחד נר למאה״, והאחרים הם כאילו נספחים לכהן. אך ודאי שאין הכהן מוסמך לתת רשות לאחרים ליהנות, אם הוא עצמו לא נהנה, דאין זה בידו להתיר איסורים.
ומכאן הקושי על הרמב״ם, שהתיר לצורך רבים או לצורך מצוה אף ללא רשות הכהן. וא״א לומר דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו, דאין כאן רק שאלה ממונית, אלא גם שאלה של איסורים, ובע״כ דס״ל להרמב״ם דכל האיסור הוא רק מדרבנן – כך יש לפרש דרכו של המשנה למלך.
והנה תוס׳ פסחים ל״ד,א ד״ה מחמין לו, סבירא להו דהוא דאורייתא, והם הבינו שהפיסקה ״ברשות כהן״ הכתובה בתרומות פי״א משנה י׳: ״מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולים ברשות כהן״ – קאי לא רק על החולים (כדאיתא בירושלמי סוף תרומות, והיא היא הבנת הרמב״ם – עי׳ כסף משנה הל׳ תרומות פי״א הי״ח), אלא על הכל, כלומר שגם לצורך רבים, כמו בבתי כנסיות, מותר רק לצורך כהן, ומש״כ ״ברשות כהן״, ״פירוש אם יש שם כהן, דנר לאחד נר למאה״ (לשון התוספות). ויפה העיר ר׳ צבי לוי נ״י, דבניגוד לאכילה שרק איש אחד יכול ליהנות ממנה, הרי הנאה של כילוי כדוגמת הדלקה, יפה היא לכמה אנשים יחדיו, וע״כ מלכתחילה התורה רק דרשה שהכהן ישתתף בה, וזהו הנא׳ בתוס׳ ״דנר לאחד נר למאה״, והאחרים הם כאילו נספחים לכהן. אך ודאי שאין הכהן מוסמך לתת רשות לאחרים ליהנות, אם הוא עצמו לא נהנה, דאין זה בידו להתיר איסורים.
ומכאן הקושי על הרמב״ם, שהתיר לצורך רבים או לצורך מצוה אף ללא רשות הכהן. וא״א לומר דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו, דאין כאן רק שאלה ממונית, אלא גם שאלה של איסורים, ובע״כ דס״ל להרמב״ם דכל האיסור הוא רק מדרבנן – כך יש לפרש דרכו של המשנה למלך.
ח. יש לומר ששמן שריפה שמצותה בשריפה, וא״כ הכילוי הוא בשביל מצות שריפה, שפיר מותר להדליק בחנוכה וכן בצרכי ציבור. ואמנם רק לצורך מצוה או לצרכי ציבור מותר גם ללא רשות הכהן, וללא השתתפותו. כי גם אם זה לא מוגדר כהנאה של כילוי, עדיין ממונו הוא, וע״כ רק מכוח הסברא דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו יש להתיר לזרים.
ט. והרי סוף סוף נשאר שמן על גופו של הכהן, ובן בתו הישראל שמתעגל בו עושה הנאה של כילוי? והנה, הלשון במנחת חינוך הוא ״דבלאו הכי היה מתכלה״ (והביאו הגריי״ו להלן). ובהעמקת דבריו העירו לי, דכיון דהכהן עצמו כבר סך באותו שמן, אז ההנאה של הישראלי לא גורעת מההנאה של הכהן, והרי זה דומה ל״נר לאחד נר למאה״.
י. ולפי סברת המנחת חינוך אין זו ראי׳, דבכאן הכילוי אינו מצד הישראלית אלא מצד מצות שריפה. הגריי״ו, לאורך כל הדרך כאן, משיג על המנחת חינוך, ונראה שיש כאן הפלגה לשונית, וזוהי בעצם השגה על סברא דיליה, דהמנחת חינוך לא דיבר כלל על מצות שריפה שמפקיעה את גדר הנאת כילוי, והגריי״ו הוא שדימה מילתא למילתא, כפי שכבר הערנו לעיל, דכשם שבדבר העומד להתכלות אין זה נחשב להנאת כילוי, כך הוא בדבר שמחוייב מצד המצוה לשורפו. וכשיש מצוה לשורפו, יש צד יותר קל ויש צד יותר חמור, כי מחד גיסא ההלכה, כביכול, מכלה את השמן לגמרי, והרי הוא כאילו אינו, אך מאידך גיסא במציאות השמן הוא קיים, משא״כ בכהן שסך את עצמו בשמן, שבמציאות הוא כבר כלה או עומד להיות נכלה.
כ. שלפי סברת המנחת חינוך הנ״ל קשה, למה לך קרא להתיר הנאת היסק תחת תבשילך, והרי הנאה בלא כילוי מותרת, והכילוי בא מחמת מצות שריפה, וא״כ בלאו הקרא מותר להנות בשעת שריפה? וביישוב סברת הגריי״ו (שכאמור הוא כתבה בשם המנחת חינוך), נראה, עפ״י מה שכבר הובהר לעיל, דהקרא עדיין מלמד אותי שני דברים: א. הנאה זו, שאמנם מבחינה הלכתית, לא מוגדרת כהנאת כילוי, מותרת היא רק לכהן. וההפרשה של טבל טמא פעלה את פעולתה שעכשיו זה ממון כהן, ורק לצורך רבים או לצורך מצוה מותר גם לישראל להשתמש, מכוח הכלל דניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו. ב. גם אם עפ״י ההלכה אין זה מוגדר כהנאת כילוי, כיון שבמציאות הוא מכלה, ניתן ללמוד מכאן דטרם ההפרשה הנאה זו אסורה היא, וזהו עיקר הלימוד הנלמד מ״משמרת תרומותי״.
ל. אבל מ״מ קשה שסוף סוף מחוייב הוא לשרוף, והכילוי בא מצד חובת מצוה דרבנן. וראה מה שכתב הגריי״ו על ״השפעת״ דין דרבנן על הדאורייתא, בחידושי בעל ״שרידי אש״ על הש״ס, חלק ב׳, סימן ו׳: העושה סוכתו ע״ג בהמה – אי מה שאינו ראוי מדרבנן חשיב אינו ראוי גם מדאורייתא.
מ. ולסברת המנחת חינוך, דהיכא שהכילוי נעשה ע״י אחר מותר לישראל ליהנות, א״כ קשה כנ״ל, דהא מתניתין בפי״א דתרומות מיירי בשמן שריפה, והכילוי בא מחמת מצוה שריפה, ויהא מותר לישראל ליהנות. כלומר, דלכל היותר יצטרכו את ההסכמה של הכהן מצד דיני ממונות, וע״כ מועיל ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממונו, אך למה בעינן שהכהן יהיה שותף בהדלקה (לפי הבנת רבנו תם ד״ברשות כהן״ קאי על כל המקרים שבמשנה). ובע״כ שרבנו תם סובר שמלבד הממונות יש גם איסורים.
נ. דהתם אין הישראל עושה שום כילוי אלא נהנה מאורו, וכן הישראלית שמדליקה את נרה בשמן שריפה אינה עושה שום מעשה של כילוי, והנאה גרידא מותרת. הקושיא מישראלית שמדליקה את נרה בשמן שריפה תיסוב גם על הר״ש שהביאו הגריי״ו לעיל, שהוכיח מכאן דהנאה של כילוי אינה מדאורייתא. אלא שצריך להבין את קושיית הגריי״ו, דסוף סוף הישראלית מכלה את השמן ע״י ההדלקה, שהשמן מתבער על ידה. וצ״ל דהגם שטבלה את פתילתה בשמן, כיון דאינו אלא שמן מועט, הגריי״ו מחשיב זאת כמי שהדליק מנר לנר, דאין כאן אלא כעין הכחשה (עי׳ שבת כ״ב,א ורש״י ד״ה אכחושי. וראה ג״כ מדרש רבה, במדבר פרשה כ״א על הפסוק – במדבר כ״ז, י״ח – ״וסמכת את ידך עליו״: כמדליק מנר לנר).
והנה ההדלקה בשמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא הותרה אלא מטעם נר לאחד נר למאה (לשיטת רבנו תם שהובאה לעיל), ולמה לא הותרה מהטעם הפשוט שאין הישראל עושה שום כילוי? והתשובה פשוטה, דשם עיקר ההדלקה היא בשביל הישראלים, וזהו גופא הנאת כילוי, וע״כ רק כשיש שם כהן, אנו מחשיבים את האחרים כאילו הם נספחים לכהן, כמבואר לעיל.
והנה ההדלקה בשמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא הותרה אלא מטעם נר לאחד נר למאה (לשיטת רבנו תם שהובאה לעיל), ולמה לא הותרה מהטעם הפשוט שאין הישראל עושה שום כילוי? והתשובה פשוטה, דשם עיקר ההדלקה היא בשביל הישראלים, וזהו גופא הנאת כילוי, וע״כ רק כשיש שם כהן, אנו מחשיבים את האחרים כאילו הם נספחים לכהן, כמבואר לעיל.
ס. ונראה שרבנו תם סובר שזה הוא רק לענין סיכה שהיא מדרבנן, שאסור רק משום חילול התרומה, וכיון דחללי׳ איתחיל. הגריי״ו מחדש דהגם דסיכה היא דרבנן, עדיין יש כאן חילול התרומה, וזה דאורייתא, וע״ז מהני ״כיון דחללי׳ איתחיל״. ועי׳ ג״כ מה שכתב הגריי״ו בענין חילול התרומה בחידושי בעל ״שרידי אש״ על הש״ס, ח״א, סוף סי׳ י״ד.
הזיד במעילה במיתה — שיטת רבי היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הזיד במעילה, רבי אומר: דינו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, שעובר על מצוות לא תעשה בלבד שדינו כרגיל במלקות.
that one who intentionally misuses consecrated items is liable to receive death at the hand of Heaven? It is Rabbi Yehuda HaNasi. As it was taught in a baraita: With regard to one who intentionally misuses consecrated items, Rabbi Yehuda HaNasi says that he is liable to receive death at the hand of Heaven. The Rabbis say: he violates a warning, a standard prohibition, and is flogged.
הכל
(2) מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ גָּמַר חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה מָה תְּרוּמָה בְּמִיתָה אַף מְעִילָה בְּמִיתָה.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? From where does he derive his opinion? Rabbi Abbahu said: He derives it by means of a verbal analogy between the word sin stated with regard to misuse of consecrated items and the word sin stated with regard to teruma. With regard to misuse of consecrated items, the verse states: “If any one commits a trespass, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15); with regard to teruma, the verse states: “Lest they bear sin for it, and die due to it, if they profane it” (Leviticus 22:9). Rabbi Yehuda HaNasi makes the following comparison: Just as eating teruma is punishable by the death penalty, so too, misusing consecrated items is punishable by the death penalty.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? From where does he derive his opinion? Rabbi Abbahu said: He derives it by means of a verbal analogy between the word sin stated with regard to misuse of consecrated items and the word sin stated with regard to teruma. With regard to misuse of consecrated items, the verse states: “If any one commits a trespass, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15); with regard to teruma, the verse states: “Lest they bear sin for it, and die due to it, if they profane it” (Leviticus 22:9). Rabbi Yehuda HaNasi makes the following comparison: Just as eating teruma is punishable by the death penalty, so too, misusing consecrated items is punishable by the death penalty.
ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי, מהיכן למד דבר זה שאינו מפורש בכתוב? אמר ר׳ אבהו: גמר [למד] בגזירה שוה ״חטא״ ״חטא״ מתרומה, שנאמר ״חטא״ במעילה ״נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ ״ (ויקרא ה, טו), ונאמר ״חטא״ בתרומה ״ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב, ט), ולמד: מה תרומה עונשה במיתה — אף מעילה עונשה במיתה.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? From where does he derive his opinion? Rabbi Abbahu said: He derives it by means of a verbal analogy between the word sin stated with regard to misuse of consecrated items and the word sin stated with regard to teruma. With regard to misuse of consecrated items, the verse states: “If any one commits a trespass, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15); with regard to teruma, the verse states: “Lest they bear sin for it, and die due to it, if they profane it” (Leviticus 22:9). Rabbi Yehuda HaNasi makes the following comparison: Just as eating teruma is punishable by the death penalty, so too, misusing consecrated items is punishable by the death penalty.
הכל
(3) וּמִינַּהּ מָה תְּרוּמָה בִּכְזַיִת אַף מְעִילָה בִּכְזַיִת.
From this verbal analogy, the comparison between teruma and misuse of consecrated property can be extended to other issues as well: Just as one is punished only for eating at least an olive-bulk of teruma, so too, one is punished for misusing consecrated items only if there is at least an olive-bulk of consecrated items. This indicates that the baraita cannot be explained in accordance with the opinion of Abba Shaul, who requires that the item be worth at least a peruta.
From this verbal analogy, the comparison between teruma and misuse of consecrated property can be extended to other issues as well: Just as one is punished only for eating at least an olive-bulk of teruma, so too, one is punished for misusing consecrated items only if there is at least an olive-bulk of consecrated items. This indicates that the baraita cannot be explained in accordance with the opinion of Abba Shaul, who requires that the item be worth at least a peruta.
ומינה – היינו נרגא כלומר וכיון דמיתה מהכא נפקא לן על כרחיך הכי תילף ומינה מה תרומה מיתה הכתובה בה אאכילה כתובה דהוא כזית אף מעילה אין מיתה עד דאיכא כזית וליכא למימר דתנא הכי תאמר במעילה שחייב בה מיתה בפחות מכזית.
ומינה מה תרומה בכזית – אע״ג דבסוף כל התדיר (זבחים צא:) ובפרק בתרא דמנחות (מנחות קז.) איכא למ״ד דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרה הכא אין לומר אוקי באתרה מה מעילה דממון שוה פרוטה אף מעילה דאכילה כן דהא אכילה דהקדש מאכילה דתרומה יליף והיאך יהיה בו מיתה אם לא כשיעור אכילת תרומה דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אאכילה אפילו לרבי דומיא דתרומה ואם תאמר אמאי אין מפרש לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס תאמר במעילה דאפי׳ בעינן כזית הא תנן בפרק הנהנה (מעילה יח:) צירף את המעילה אפי׳ לזמן מרובה וי״ל דאיכא נמי למיפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף.
אף מעילה בכזית – תימה לר״י דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא סבירא ליה דמעילה בכזית כמו תרומה וכולהו אית להו גזירה שוה דפרק הנהנה (מעילה יח:) יליף מעילה מתרומה למילי טובא ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה משום דכתיב בו ולא במעילה ואם כן מ״ט דרבנן דלעיל דאמרי לא אמר שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית.
בד״ה אף מעילה בכזית תימה לר״י דהכא משמע דמאן דיליף חטא כו׳ וכולהו כו׳ עכ״ל דליכא למימר דרבנן דרבי ס״ל נמי אוקי באתרא ולהכי כיון דליכא מיתה גם באכילה אוקי אאתרא אשוה פרוטה כשאר נהנה די״ל דע״כ רבנן לית להו אוקי אאתרא דא״כ אמאי צריכי למעוטא דבו דאע״ג דלכל שאר מילי יליף בג״ש מ״מ לענין מיתה נימא נמי אוקי אאתרא כשאר נהנה מיהו ק״ק לר׳ אמאי יליף כלל ג״ש לענין מיתה נימא אוקי אאתרא כשאר נהנה ויש ליישב דאיכא שום יתורא לר׳ לענין מיתה דלא נימא אוקי אאתרא ודוחק ודו״ק:
בתוספות בד״ה ומינה מה תרומה בכזית כו׳ דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אכילה וזה דלא כשיטת רש״י שכתב להדיא דבהנאת קודש נמי קאמר רבי דחייב מיתה והיינו מה״ט גופא דדון מינה ואוקי באתרא דהנאה דמעילה הוי כמו אכילה דתרומה דגזרת הכתוב הוא ואפ״ה מקשה שפיר מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית דבדרך ממ״נ אי דון מינה ומינה א״כ מעילה נמי בכזית ובאכילה דוקא ואי משום דאוקי באתרא מגזירת הכתוב א״כ אין זה מטעם חומרא דמעילה מתרומה אלא משום דבפחות מכזית נמי נהנה ומשו״ה חייבו רחמנא והא דלא מפרש באמת בהא דקאמר לא אם אמרת בשאר מצות היינו משום דמעילה חמורה וחייב אפילו אהנאה דזו אינו פירכא דבשאר מצות נמי אשכחן דחייב כרת אהנאה גרידא בהנך כריתות דלאו בני אכילה נינהו כדאמרינן המתעסק בעריות חייב שכן נהנה וכן בסך בשמן המשחה והרבה כיוצא בהן כנ״ל נכון לפי שיטת רש״י ומ״ש התוס׳ עוד בדיבור הסמוך בד״ה אף מעילה בכזית תימא לר״י עיין בס׳ מג״ש למ״ז ז״ל שכתב גם כן ליישב לפי שיטת רש״י בשמעתין:
ומינה [ומתוך] גזירה שוה זו עצמה נלמד שיש להשוות את הדברים בשלימות: מה תרומה אין נענש עליה אלא בכזית אף מעילה אין נענש עליה אלא בכזית, ואם כן, אי אפשר לפרש את הברייתא לפי שיטת אבא שאול!
From this verbal analogy, the comparison between teruma and misuse of consecrated property can be extended to other issues as well: Just as one is punished only for eating at least an olive-bulk of teruma, so too, one is punished for misusing consecrated items only if there is at least an olive-bulk of consecrated items. This indicates that the baraita cannot be explained in accordance with the opinion of Abba Shaul, who requires that the item be worth at least a peruta.
הכל
(4) וּמַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא מִמַּאי דְּרַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ דִּילְמָא כְּאַבָּא שָׁאוּל סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר יֵשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה אע״ג אַף עַל גַּב דְּלֵית בַּהּ כְּזַיִת.
Rav Pappa strongly objects to Rav Sheshet and Rabba’s rejection of the explanation of the baraita: From where do you know that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis that one is only punished after eating an olive-bulk of teruma? Perhaps he holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said one is liable for eating teruma provided the food contains the value of a peruta of teruma, even if it is less than an olive-bulk. As the halakhot of misuse of consecrated items are derived from teruma, one is liable for eating both teruma and consecrated items only if the object is worth at least a peruta. As such, Rav Ḥiyya bar Avin’s explanation of the baraita should not be rejected.
Rav Pappa strongly objects to Rav Sheshet and Rabba’s rejection of the explanation of the baraita: From where do you know that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis that one is only punished after eating an olive-bulk of teruma? Perhaps he holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said one is liable for eating teruma provided the food contains the value of a peruta of teruma, even if it is less than an olive-bulk. As the halakhot of misuse of consecrated items are derived from teruma, one is liable for eating both teruma and consecrated items only if the object is worth at least a peruta. As such, Rav Ḥiyya bar Avin’s explanation of the baraita should not be rejected.
ומתקיף לה גרסינן.
ומתקיף לה רב פפא – להני דשדו ביה נרגא.
ממאי דרבי – בתרומה כרבנן דפליגי אדאבא שאול סבירא ליה דבעו כזית בתרומה דילמא כאבא שאול סבירא ליה ושפיר מצי למילף מינה מיתה במעילה דהיא בשוה פרוטה מתרומה אפילו לפחות מכזית.
ומתקיף לה [ומקשה עליה] רב פפא על דחיה זו של רב ששת ורבה: ממאי [מהיכן] יודע אתה שרבי כרבנן סבירא ליה [כשיטת חכמים הוא סבור] שתרומה אין חייבים עליה אלא בכזית? דילמא [שמא] כאבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] שאמר יש בה שוה פרוטה אף על גב [אף על פי] דלית [שאין] בה כזית חייב עליה. ואם סבור רבי כאבא שאול, ממילא אפשר לפרש היטב את הברייתא התמוהה וללמוד מעילה מתרומה, שאם יש בה שוה פרוטה אף אם אין בה כזית — חייב, ואין לדחות איפוא את תירוצו של רב חייא בר אבין.
Rav Pappa strongly objects to Rav Sheshet and Rabba’s rejection of the explanation of the baraita: From where do you know that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis that one is only punished after eating an olive-bulk of teruma? Perhaps he holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said one is liable for eating teruma provided the food contains the value of a peruta of teruma, even if it is less than an olive-bulk. As the halakhot of misuse of consecrated items are derived from teruma, one is liable for eating both teruma and consecrated items only if the object is worth at least a peruta. As such, Rav Ḥiyya bar Avin’s explanation of the baraita should not be rejected.
הכל
(5) וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר דְּאַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי בָּעֵי אֶלָּא ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ.
With regard to the issue mentioned previously, the Gemara asks: But isn’t Rav Pappa the one who said that Abba Shaul said that it requires two conditions, that the object be worth a peruta and that it be an olive-bulk in volume? Rather, learn from this that Rav Pappa retracted his statement with regard to Abba Shaul’s opinion.
With regard to the issue mentioned previously, the Gemara asks: But isn’t Rav Pappa the one who said that Abba Shaul said that it requires two conditions, that the object be worth a peruta and that it be an olive-bulk in volume? Rather, learn from this that Rav Pappa retracted his statement with regard to Abba Shaul’s opinion.
השבת הרי היא מאותן שזדונן בכרת בלא התראה ולפיכך יש בשגגתו חטאת ומ״מ לא נעשה בו שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע״פ שמ״מ מתכוין היה לחתיכה אינו חייב חטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואצ״ל שלא נעשה בו שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שהרי לא היה מתכוין לשום חתיכה פטור מחטאת אבל שאר עבירות כגון עריות או מאכלות אסורות חייב כיצד היה מתעסק עם אשה ונתקע בלא כונה והרי היא ערוה עליו או שהיה חלב בפיו וסבור שהוא רוק ובלעו חייב חטאת ובנהנה מן ההקדש אם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה או אפי׳ נתכוין להושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך שמן של קדש מעל:
ולענין שהזכרנו קודם; והא [והרי] רב פפא הוא עצמו שאמר שאבא שאול תרתי בעי [שתים הוא צריך] גם שוה פרוטה וגם שיעור כזית, אלא שמע מינה: הדר ביה [אלא למד מכאן שחזר בו] רב פפא מהסברו זה לשיטת אבא שאול.
With regard to the issue mentioned previously, the Gemara asks: But isn’t Rav Pappa the one who said that Abba Shaul said that it requires two conditions, that the object be worth a peruta and that it be an olive-bulk in volume? Rather, learn from this that Rav Pappa retracted his statement with regard to Abba Shaul’s opinion.
הכל
(6) מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא אָמַר הָכִי קָאָמַר לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהֶן שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין כְּמִתְכַּוֵּין שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר שֶׁפָּטוּר תֹּאמַר בִּמְעִילָה שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לְהִתְחַמֵּם בְּגִיזֵּי חוּלִּין וְנִתְחַמֵּם בְּגִיזֵּי עוֹלָה שֶׁמָּעַל.
Mar, son of Rabbana, said the following to resolve the difficulty in the baraita: This is what it is saying: No, if you say that one is exempt from an offering with regard to the rest of the mitzvot, where acting without intent is not treated as though one acted with intent, i.e., if one intended to cut something that is detached from the ground on Shabbat, which is not prohibited by Torah law, and mistakenly cut something that is attached to the ground, then he is exempt because he acted without intent; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, about which the halakha is stringent, such that if one intended to warm himself with non-sacred wool shearings, and owing to an error or lack of information he warmed himself with shearings from a burnt-offering, then he has misused consecrated property? Thus misuse of consecrated property is more stringent than other commandments, in that one violates it even when acting without intent, and one cannot deduce the halakha in the case of misuse of consecrated property from the halakha in the case of the rest of the mitzvot.
Mar, son of Rabbana, said the following to resolve the difficulty in the baraita: This is what it is saying: No, if you say that one is exempt from an offering with regard to the rest of the mitzvot, where acting without intent is not treated as though one acted with intent, i.e., if one intended to cut something that is detached from the ground on Shabbat, which is not prohibited by Torah law, and mistakenly cut something that is attached to the ground, then he is exempt because he acted without intent; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, about which the halakha is stringent, such that if one intended to warm himself with non-sacred wool shearings, and owing to an error or lack of information he warmed himself with shearings from a burnt-offering, then he has misused consecrated property? Thus misuse of consecrated property is more stringent than other commandments, in that one violates it even when acting without intent, and one cannot deduce the halakha in the case of misuse of consecrated property from the halakha in the case of the rest of the mitzvot.
מר בריה דרבנא אמר לא הכי קתני לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש בשדה וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל.
מר בריה דרבנא אמר – הא מתניתא דלעיל בשיבושא איתני בבי מדרשא והכי קאמר סיפא לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן קרבן בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה כשוגג שמתכוין לאותה מלאכה.
שאם נתכוון לחתוך את התלוש – שהוא מתכוין לדבר המותר וחתך את המחובר שאפילו בשבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שיתכוין לחתיכת מחובר ומיהו שגג בשבת שאינו יודע שהוא שבת או אינו יודע שהמלאכה זו אסורה.
תאמר במעילה שאם נתכוון כו׳ שמעל – כגון היו כאן גיזי חולין וגיזי עולה ונתכוין ליטול של חולין והלכה ידו על של עולה ומכיר הוא מי עולה ומי חולין אלא שנסתכל במקום אחר דהיינו שאין מתכוין למעשה זה וחייב מעילה דוחטאה בשגגה כל דהו כתיב ולא כתב בה מיעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת וכתיב בשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעסק והיינו מתעסק שמתעסק בדבר אחר ובא זה לידו.
נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר – ר״ת מפרש נמצא שהוא מחובר דאי נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר מאי איריא נתכוון לתלוש אפילו נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא איתעבידא מחשבתו דתניא בהדיא בפרק ספק אכל (כריתות כ.) היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זה וכבה את זה פטור.
בגמרא מר בריה דרבינא אמר ה״ק כו׳ שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור. ולכאורה יש לתמוה דאכתי התינח בשבת דגזירת הכתוב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ״מ אכתי איכא למילף מעילה בק״ו משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן להדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ונראה ליישב דהתם טעמו בצידו שכן נהנה שטועם טעם איסור ממש בחלבים ועריות משא״כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה חולין גרידא שאין בהם אלא שינוי השם לבד. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בפרק כלל גדול דף ע״ג ע״ב ושם הארכתי בענין המתעסק ומשם יש לעמוד גם כן עמ״ש התוספות כאן בסמוך בד״ה נתכוין לחתוך ע״ש. מיהו ר״נ ב״י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה״ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה משום הכי מוקי לה בכה״ג שלא נתכוין להנות ותליא בפלוגתא דאביי ורבא בפרק כלל גדול ע״ש ודו״ק:
בפירש״י בד״ה בכביצה נמי כו׳ אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן כו׳ והכי תניא בת״כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהו כו׳ ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה עכ״ל. ולכאורה נראה דללשון שני משמע דרש״י סבירא ליה דהא דאמרינן דמקבל בכל שהו אסמכתא בעלמא הוא כמ״ש התוס׳ בשמעתין ובכמה דוכתי ובפרק מרובה האריכו יותר וכתבו גם כן שרש״י חזר בו. אמנם לע״ד נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהך מילתא נ״ל דתליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ר״ע וחביריו דכיון דהאי דרשא מכל האוכל אשר יאכל דדרשינן מיניה דהיינו אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ודאי לכ״ע דרשא גמורה הוא מדאורייתא כדמייתי הש״ס בכמה דוכתי אלא דבהא מספקא להו לרש״י והתוספת אי הוי דרשא גמורה נמי לענין קבלת טומאת עצמן והאי ריבויא דכל אסמכתא בעלמא הוא או דוקא לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מרבינן לה מריבויא דכל. אם כן לפ״ז נראה ברור דלמאי דקי״ל בפשיטות בכולה תלמודא דאין שני עושה שלישי בחולין ודלא כר״ע דדריש יטמא יטמא וא״כ ע״כ דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא פשטא דקרא בטומאת עצמן איירי דהא האי אוכל דקרא היינו שני שנטמא ע״י אויר כלי חרס שהוא ראשון ע״י שרץ שהוא אב הטומאה כדאיתא לעיל בפ״ק בשיטת ר״ח סגה״כ ולפי זה הא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא תו לא מצינן למימר דהא דילפינן מינה דבעי כביצה היינו שאין מטמא אחרים פחות מכביצה דהא אפילו בכביצה נמי אין מטמא אחרים דאין שני עושה שלישי אע״כ דלענין טומאת עצמן איירי קרא דבעי כביצה והא דדרשינן בת״כ בריבויא דכל דטומאת עצמן בכל שהן אי מוקמינן לה כרבנן ע״כ אסמכתא בעלמא ואף אם נאמר דדרשא גמורה היא שפיר איכא לאוקמי כר״ע דדריש יטמא יטמא ושני עושה שלישי בחולין דהא בלא״ה אמרינן בריש מגילה דסתם סיפרי (שהיא ברייתא דתורת כהנים) ר״י היא ואליבא דר״ע. ומכ״ש דלמאן דסבירא ליה לעיל בפ״ק דף ט״ו דאין טומאה למשקין כל עיקר א״כ בלא״ה אי אפשר למשכח בהאי אוכל דקרא שיטמא אחרים מדאורייתא דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ובכלי כ״ש דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ותו לא משכחת שלישי אלא ע״י עצים ולבונה שהיא גם כן מחלוקת בין רש״י ותוספות אי דאורייתא אי דרבנן וכדמשמע לקמן בסוף הסוגיא דעצים ולבונה מעלה בעלמא נינהו. ובזה נתיישבו כל הסוגיות שהביאו התוספות דלא סתרן אהדדי ואין צורך לומר גם כן דרש״י חזר בו דבכל מקום מפרש לפי ענינו וכאן אין להאריך ודעתי לבאר אי״ה בל׳ התוספות בפרק מרובה אם יגזור ה׳ עלי בחיים:
מר בריה דרבנא אמר שאת הקושי בברייתא לענין מעילה אפשר לפרש כך הכי קאמר [כך אמר] כלומר, יש לתקן את הלשון: לא אם אמרת בשאר מצות — שלא עשה בהן וחייב קרבן את העושה מלאכה בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה, כמו את העושה מלאכה בשוגג ומתכוין לאותה מלאכה, שהרי אם נתכוין בשבת לחתוך דבר שהוא תלוש ואין איסור תורה כשחותכו וחתך בטעות את המחובר לקרקע, הרי הוא פטור כיון שלא נתכוון לעבירה, תאמר במעילה שמחמירים בה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי צמר חולין ובשל טעות או חוסר ידיעה נתחמם בגיזי עולה — שמעל, הרי שחמורה מעילה מעבירות אחרות שעוברים בה אף ללא כל ידיעה וכוונה.
Mar, son of Rabbana, said the following to resolve the difficulty in the baraita: This is what it is saying: No, if you say that one is exempt from an offering with regard to the rest of the mitzvot, where acting without intent is not treated as though one acted with intent, i.e., if one intended to cut something that is detached from the ground on Shabbat, which is not prohibited by Torah law, and mistakenly cut something that is attached to the ground, then he is exempt because he acted without intent; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, about which the halakha is stringent, such that if one intended to warm himself with non-sacred wool shearings, and owing to an error or lack of information he warmed himself with shearings from a burnt-offering, then he has misused consecrated property? Thus misuse of consecrated property is more stringent than other commandments, in that one violates it even when acting without intent, and one cannot deduce the halakha in the case of misuse of consecrated property from the halakha in the case of the rest of the mitzvot.
הכל
(7) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר הָכִי קָאָמַר לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁכֵּן לֹא מִתְחַיֵּיב בָּהֶן שֶׁאֵין מִתְעַסֵּק כְּמִתְעַסֵּק שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר שֶׁפָּטוּר תֹּאמַר בִּמְעִילָה שֶׁאִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִכְלִי לִיטּוֹל חֵפֶץ וְסָךְ יָדוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל קוֹדֶשׁ שֶׁמָּעַל.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the baraita should be understood differently, and this is what it is saying: No, if you say this leniency with regard to rest of the mitzvot, where one who is acting unawares is not liable in the same way as one who is acting aware of his actions, such as in a case where one intended to perform a permitted act and mistakenly performed a prohibited one, i.e., if one intended to lift something that is detached from the ground, but his knife happened to cut something that is attached to the ground, in violation of the act of harvesting on Shabbat, then he is exempt; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, where if one places his hand in a vessel to take an object and unknowingly places his hand in consecrated oil then he is has misused consecrated items? Therefore, misuse of consecrated items is more stringent than other commandments, as one commits the sin of misusing consecrated property even if he uses the consecrated object while attempting to perform a different action and is unaware that he is performing a prohibited act.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the baraita should be understood differently, and this is what it is saying: No, if you say this leniency with regard to rest of the mitzvot, where one who is acting unawares is not liable in the same way as one who is acting aware of his actions, such as in a case where one intended to perform a permitted act and mistakenly performed a prohibited one, i.e., if one intended to lift something that is detached from the ground, but his knife happened to cut something that is attached to the ground, in violation of the act of harvesting on Shabbat, then he is exempt; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, where if one places his hand in a vessel to take an object and unknowingly places his hand in consecrated oil then he is has misused consecrated items? Therefore, misuse of consecrated items is more stringent than other commandments, as one commits the sin of misusing consecrated property even if he uses the consecrated object while attempting to perform a different action and is unaware that he is performing a prohibited act.
ורב נחמן בר יצחק אמר שאם נתכוון להגביה התלוש וחתך המחובר פטור תאמר במעילה שאם נתכוון להושיט ידו לחביות ליטול חפץ וסך שמן של תרומה.
ערך בית שאור
בית שאור – א(פסחים לג.) כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה אמר רב אסי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי פירוש כל כלי עץ שנשתמש בהן בצונן חמץ משתמש בהן בצונן מצה בלא הגעלה דכיון דצונן הוא לא בלע חוץ מבית שאור כלי שעושין בו שאור לחמץ העיסה כיון דחריף היא כרותח הוא ובלע ואין משתמש בו אלא בהגעלה. ובית חרוסת כלי שעושין בו כל השנה חומץ וציר כדי ללפת בו פת ומחמת תריפות בלע הכלי ואין משתמש בו מצה אלא בהגעלה. (כלים בפרק ח) תנור בית שאור מוקף צמיד פתיל פירוש כלי חרס עשוי להניח בו שאור והוא צמיד פתיל.
א. [אין גיפעס וואס מען דאס זויערטייג פארמישט.]
ר״נ בר יצחק אמר – הא לא הוה ליה למיתני דהא בשאר מצות נמי אם היה מתעסק בחתיכה ואפי׳ בשל היתר ועלתה בידו חתיכת איסור ואע״ג דאין מתכוין לזו מלאכת מחשבת היא וחייב אלא הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק בדבר היתר ושגג באיסור כיוצא בו כמתעסק בדבר היתר ועלה בידו איסור.
שאם נתכוון להגביה את התלוש – דהיינו אין מתעסק בחתיכה לגמרי ואפי׳ בשל היתר וחתך מחובר שפטור ולא עשאו כמתעסק לחתוך תלוש וחתך מחובר.
תאמר במעילה שאם הושיט ידו כו׳ – ולא היה מתעסק בשום סיכה ואפילו בשל היתר וסך ידו בשמן של קודש שמעל.
גמרא לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאינו מתעסק כו׳ יש לדקדק למאי דס״ד השתא דלא כתיב בשגגה במעילה ובעי למילף מק״ו משאר מצות לפטור מזיד במעילה מהאי ק״ו נמי נילף לפטור שאין מתעסק במעילה ויש ליישב דאין ה״נ ה״ק לא אם אמרת כו׳ דאי לא הוה כתיב בשגגה במעילה הוה ילפינן בין מזיד ובין שאין מתעסק לפטור מק״ו משאר מצות ולכך איצטריך למכתב בשגגה במעילה דגלי לן דלא נילף ליה לפטור משאר מצות וא״כ שאין מתעסק חייב בה מדלא כתיב ביה בה כדכתיב בשאר מצות ודו״ק:
רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הברייתא: לא אם אמרת בשאר מצות, שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק בדבר המותר ולבסוף שגג באיסור כמתעסק, כגון אם נשוה להלכות שבת שאם נתכוין להגביה את הדבר התלוש ממקומו, ונזדמן שבסכין שבידו חתך אגב כך את המחובר — שפטור כיון שלא התכוון כלל לעשיה זו. תאמר במעילה, שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ ושלא במתכוון ושלא בידיעתו סך ידו בשמן של קודש — שמעל ולכן הרי שחמורה מעילה משאר עבירות, שאפילו המתעסק בדבר אחר ובתוך כך מעל — הרי זה חייב בקרבן.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the baraita should be understood differently, and this is what it is saying: No, if you say this leniency with regard to rest of the mitzvot, where one who is acting unawares is not liable in the same way as one who is acting aware of his actions, such as in a case where one intended to perform a permitted act and mistakenly performed a prohibited one, i.e., if one intended to lift something that is detached from the ground, but his knife happened to cut something that is attached to the ground, in violation of the act of harvesting on Shabbat, then he is exempt; shall you also say the same with regard to misuse of consecrated items, where if one places his hand in a vessel to take an object and unknowingly places his hand in consecrated oil then he is has misused consecrated items? Therefore, misuse of consecrated items is more stringent than other commandments, as one commits the sin of misusing consecrated property even if he uses the consecrated object while attempting to perform a different action and is unaware that he is performing a prohibited act.
הכל
(8) אָמַר מָר בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהֶחְמִיצָה אֲבָל הִפְרִישׁ חָמֵץ תְּרוּמָה דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ קְדוֹשָׁה.
The Master said above in the baraita: In what case is this statement said that the tanna’im disagree with regard to the obligation to pay for teruma of leavened bread? It is said with regard to a case where one separated teruma in a permitted manner and it became leavened during Passover. However, if he separated teruma from leavened bread during Passover, everyone agrees that it is not consecrated since it is worthless.
The Master said above in the baraita: In what case is this statement said that the tanna’im disagree with regard to the obligation to pay for teruma of leavened bread? It is said with regard to a case where one separated teruma in a permitted manner and it became leavened during Passover. However, if he separated teruma from leavened bread during Passover, everyone agrees that it is not consecrated since it is worthless.
במה דברים אמורים במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה דא״ק ראשית דגנך תתן לו כלומר תתן לו תרומה מה שהן ראויה לו לאכילה ולא מה שאין ראוי לו ואף על פי שראוי לאורו בעינן לו ממש ומותבינן מדתנן בתרומות פ״ב אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה אמאי והא אינה ראויה לו ופרקי׳ שאני הכא דהיתה לה שעת הכושר קודם שתטמא אבל הא דתניא הפריש חמץ תבואה בפסח דברי הכל אינה קדושה כגון שהוכשר החטים והחמיצו והן מחוברין קודם קצירתן שלא היתה להם שעת הכושר כלל. ואמרי׳ מכלל דאי היתה לה שעת הכושר כגון דהחמיצה אחר תלישה הכי נמי דקדשה.
א בברייתא שצוטטה קודם אמר מר [החכם] במה דברים אמורים — במפריש תרומה והחמיצה בפסח ואכלה, שנחלקו האם צריך לשלם עבורה אם לאו, אבל הפריש חמץ תרומה — דברי הכל אינה קדושה תרומה זו.
The Master said above in the baraita: In what case is this statement said that the tanna’im disagree with regard to the obligation to pay for teruma of leavened bread? It is said with regard to a case where one separated teruma in a permitted manner and it became leavened during Passover. However, if he separated teruma from leavened bread during Passover, everyone agrees that it is not consecrated since it is worthless.
הכל
(9) מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר קְרָא {דברים י״ח:ד׳} תִּתֵּן לוֹ וְלֹא לְאוּרוֹ.
The Gemara asks: From where are these matters derived, that a worthless item cannot be designated as teruma? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “The first fruits of your grain, your wine, your oil, and the first of the fleece of your sheep, shall you give to him” (Deuteronomy 18:4), and not to his fire. One must give the priest something that he can use for any purpose, and not something that the priest will be forced to burn as fuel. Even those who permit one to derive benefit from leavened bread during Passover agree that it may not be eaten, and therefore leavened bread cannot be consecrated as teruma in this case.
The Gemara asks: From where are these matters derived, that a worthless item cannot be designated as teruma? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “The first fruits of your grain, your wine, your oil, and the first of the fleece of your sheep, shall you give to him” (Deuteronomy 18:4), and not to his fire. One must give the priest something that he can use for any purpose, and not something that the priest will be forced to burn as fuel. Even those who permit one to derive benefit from leavened bread during Passover agree that it may not be eaten, and therefore leavened bread cannot be consecrated as teruma in this case.
תתן לו ולא לאורו – אור״י דלא איצטריך למידרש מלו אלא לר׳ יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או מתתן לחודיה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא ביה נתינה ולכך משמע ליה למידרש מתתן לו דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו והיינו תרומה טמאה דלא חזיא אלא לאורו דאיסור הנאה מתתן נפקא ואם תאמר ובעל הגמרא דבעי מנהני מילי והא הנך תנאי דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה ד״ה אינה קדושה כיון דסבירא להו דאסור בהנאה דבר פשוט הוא דאינו קדוש ומאי קבעי ליה יש לומר דפשיטא ליה לגמרא דלא איצטריך למיתני בברייתא ד״ה אלא לרבי יוסי הגלילי דמשום דהנך דאסירי בהנאה לא איצטריך למיתני ולהכי בעי מנהני מילי לרבי יוסי הגלילי אי נמי רב נחמן גופיה דמפרש לו ולא לאורו קאמר מה״מ לפי שהיה פשוט לו דאליבא דכ״ע קתני הכי וכה״ג איכא בכמה דוכתי.
אמר קרא תתן לו ולא לאורו – פירוש: האי דדרשי׳ הכי וקשיא לן תרומה טמאה ולא דרשינן תתן לו שיהא בר נתינה לאפוקי חמץ בפסח דאסור בהנאה ותו לא קשיא לן משום דאמר דברי הכל אינה קדושה דמשמע אפילו לר׳ יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אפילו הכי אינה קדושה.
תוס׳ בד״ה תתן לו כו׳ נפקא לן מונתן לכהן כו׳. נ״ב ואף שפירשו התוס׳ לעיל בהפוך הדף למאן דס״ל דחמץ בפסח אסור בהנאה יליף מתתן הכתוב בתרומה כדפרישית לעיל ולא מן ונתן כי מן ונתן לא נוכל למעט אלא דבר שאינו ראוי להיות קודש אם לא היה תרומה וחמץ בפסח גופא מנין שאינו קודש מאחר דלא דרשי לו ולא לאורו מ״מ נראה דשפיר יליף מדכתיב ונתן ואשמעינן דבר הראוי להיות קודש ולמאי אתא למעוטי אם לא שממעט דבר שאינו ראוי להיות קודש כגון שהוא אסור בהנאה וא״כ חמץ בפסח שהוא אסור בהנאה נמי בכלל ושמעינן ממילא שחמץ בפסח אינו ראוי להיות קדש אבל לר״י דס״ל חמץ בפסח מותר בהנאה בוודאי אינו ממעט בכלל ונתן דשמא בא למעט שאר איסורים שאסורים בהנאה וא״כ מנין שאינו קודש ומה שהתוס׳ לעיל לא פירשו אלא האי מילף דתתן לחוד ולא הזכירו ונתן את הקודש משום שבאותו דיבור רצו לתרץ דלר״א בן יעקב ס״ל אפי׳ בחמץ שהיה לו שעת הכושר אינו ראוי להיות קודש וזה לא נוכל למעט מונתן את הקודש דשמא לא בא למעט אלא החמיץ במחובר כמו תתן לו ולא לאורו שהרי אינו מבואר להדיא בקרא שתלוי באיסור השוה לחודיה ודו״ק אבל בדבור זה לא כתבו אלא דלשאר תנאים לא איצטריך למידרש לו ולא לאורו ויכולין למידרש שאינו קודש מונתן כמו מלו ולא לאורו ודו״ק היטב:
בא״ד דברי הכל אינו קדוש כיון דסבירא להו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה תתן לו. דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה. יש לעיין דלכאורה לא צריך קרא כלל דהא אין יכול לקרות שם תרומ׳ דאיסורי הנא׳ לאו דידי׳ הוי כדאמרינן ב׳ דברים עשאן הכתוב כו׳ ועי׳ כריתות דף כד ע״א:
מתחילה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שהמפריש דבר שאין בו ערך איננו נתפס בקדושת תרומה? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא ״ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו״ (דברים יח, ד), ונדייק מן המקרא ״תתן לו״ — ולא לאורו. כלומר, יש לתת לכהן דבר שיוכל להשתמש בו, ולא שהוא צריך לשורפו, שאפילו לדעת המתירים שימוש בחמץ בפסח על ידי הנאה, הכל מודים שאסור באכילה ואין מפרישים דבר כגון זה.
The Gemara asks: From where are these matters derived, that a worthless item cannot be designated as teruma? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse states: “The first fruits of your grain, your wine, your oil, and the first of the fleece of your sheep, shall you give to him” (Deuteronomy 18:4), and not to his fire. One must give the priest something that he can use for any purpose, and not something that the priest will be forced to burn as fuel. Even those who permit one to derive benefit from leavened bread during Passover agree that it may not be eaten, and therefore leavened bread cannot be consecrated as teruma in this case.
הכל
(10) מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ באֵין תּוֹרְמִין מִן הַטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה וְאִם תָּרַם בְּשׁוֹגֵג תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְאַמַּאי לֵימָא לוֹ וְלֹא לְאוּרוֹ לָא קַשְׁיָא הָתָם הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר הָכָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection based on that which was taught in a mishna: One may not separate teruma from ritually impure produce for ritually pure produce, but if one unwittingly separated it in this manner then his teruma is valid teruma. And why should this be valid teruma? Let the priest say: The verse requires that the teruma be given “to him” and not to his fire, and this ritually impure teruma must be burned. In that case, why should this produce actually become teruma? The Gemara answers: This is not difficult. There, in the case of impure teruma, it had a period of fitness, and it could have been given as teruma before it became impure. Here, in the case of leavened bread, it did not ever have a period of fitness, and therefore it cannot be consecrated as teruma.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection based on that which was taught in a mishna: One may not separate teruma from ritually impure produce for ritually pure produce, but if one unwittingly separated it in this manner then his teruma is valid teruma. And why should this be valid teruma? Let the priest say: The verse requires that the teruma be given “to him” and not to his fire, and this ritually impure teruma must be burned. In that case, why should this produce actually become teruma? The Gemara answers: This is not difficult. There, in the case of impure teruma, it had a period of fitness, and it could have been given as teruma before it became impure. Here, in the case of leavened bread, it did not ever have a period of fitness, and therefore it cannot be consecrated as teruma.
אין תורמין מן הטמא על הטהור – לכתחלה שמפסיד את הכהן.
בשוגג – שלא ידע שטבל זה טמא.
שהיתה לו שעת הכושר – שנראית כבר לתרומה קודם שנטמא והא דלעיל בחמץ שלא היתה לו שעת הכושר לתרום ממנו דקודם שחל הפסח היה מחובר והחמיץ במחובר וכל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול שם תרומה עליו דראשית דגנך כתיב משנדגן ודיגון לשון אסיפה והעמדת כרי הוא.
אין תורמין מן הטמא על הטהור שהרי תרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ואינה ראויה לו אלא להסקה מפסיד ממון כהן ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד יתבאר במקומו שמה שהרים תרומה אלא שהוא צריך לחזור ולתרום וכן יתבאר במקומו ששגגה זו פירושה שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בטומאה ושגג שהיה סבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד:
מתיב [מקשה] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שנינו: אין תורמין מן התרומה הטמאה עבור תרומה טהורה, ואם תרם בשוגג — תרומתו תרומה. ואמאי [ומדוע] תהא זו תרומה? לימא [שיאמר] הכהן: הרי לא נתקיים ״לו״ ולא לאורו, שתרומה טמאה ראויה רק לשריפה, ואיננה איפוא תרומה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] התם [שם] בתרומה טמאה היתה לו שעת הכושר שהרי היתה שעה מסויימת בה היתה התבואה טהורה וראויה וכשרה להיות תרומה. הכא [כאן] בחמץ לא היתה לו שעת הכושר.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection based on that which was taught in a mishna: One may not separate teruma from ritually impure produce for ritually pure produce, but if one unwittingly separated it in this manner then his teruma is valid teruma. And why should this be valid teruma? Let the priest say: The verse requires that the teruma be given “to him” and not to his fire, and this ritually impure teruma must be burned. In that case, why should this produce actually become teruma? The Gemara answers: This is not difficult. There, in the case of impure teruma, it had a period of fitness, and it could have been given as teruma before it became impure. Here, in the case of leavened bread, it did not ever have a period of fitness, and therefore it cannot be consecrated as teruma.
הכל
(11) וּדְלֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר הֵיכִי דָּמֵי כְּגוֹן דְּאַחְמֵיץ בִּמְחוּבָּר אֲבָל אַחְמֵיץ בְּתָלוּשׁ הָכִי נָמֵי דְּקָדְשָׁה א״ל אֲמַר לֵיהּ אִין {דניאל ד׳:י״ד} בִּגְזֵירַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵילְתָא וְכֵן מוֹרִין בְּבֵי מִדְרְשָׁא כְּוָותִי.
The Gemara asks: What are the circumstances in which this leavened bread did not have a period of fitness even on Passover? This could have happened only in a case where it became leavened while it was still attached to the ground and could not yet become teruma. However, if it became leavened after being detached from the ground, then can this leavened bread indeed become consecrated as teruma, even though the baraita indicates that no leavened bread can be designated as teruma during Passover? Rav Naḥman bar Yitzhak said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: Yes, this is indeed the case despite this puzzling limitation, and the biblical expression can be applied homiletically: “The matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the sacred ones” (Daniel 4:14). The Sages, who are compared to celestial beings, agree with my statement. And so too, in the study hall, they teach in accordance with my opinion, despite the puzzling nature of this ruling.
The Gemara asks: What are the circumstances in which this leavened bread did not have a period of fitness even on Passover? This could have happened only in a case where it became leavened while it was still attached to the ground and could not yet become teruma. However, if it became leavened after being detached from the ground, then can this leavened bread indeed become consecrated as teruma, even though the baraita indicates that no leavened bread can be designated as teruma during Passover? Rav Naḥman bar Yitzhak said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: Yes, this is indeed the case despite this puzzling limitation, and the biblical expression can be applied homiletically: “The matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the sacred ones” (Daniel 4:14). The Sages, who are compared to celestial beings, agree with my statement. And so too, in the study hall, they teach in accordance with my opinion, despite the puzzling nature of this ruling.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק אין הכי נמי בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא וכך מורין בבי מדרשא כואתי.
ערך עיר
עיר – א(פסחים לג.) בגזירת עירין פתגמא פי׳ גזרה ואמר שוין הן עירין וקדישין שוין הן פתגמא שאלתא שוין הן.
א. [ענגעל.]
עירין – מלאכים כלומר תלמידי חכמים שהם כמלאכי השרת אמרי בבית המדרש כמותי דהא דקתני לעיל אינה קדושה בשהחמיץ במחובר קאמר.
ובמאמר קדישין שאילתא – מקרא הוא בדניאל.
מורין – מורין הוראה.
כוותי – כמותי.
ושואלים: וחמץ שלא היתה לו שעת הכושר אפילו בפסח היכי דמי [איך יכול להיות] כגון דאחמיץ [שהחמיץ] בהיותו עדיין מחובר לקרקע וכל זמן חיבורו עדיין אינו ראוי להיעשות תרומה, אבל אם אחמיץ [החמיץ] בתלוש — הכי נמי דקדשא [כך גם כן תאמר שקדשה] תרומה זו אף כי מלשון הברייתא נראה שכל תרומת חמץ אינה תרומה. אמר ליה [לו]: אין [כן] הדבר למרות התמיהה. וכמליצת הכתוב ״בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא״ (דניאל ד, יד) [בגזירת המלאכים הדבר ובמאמר הקדושים השאלה], וכן מורין בבית המדרש כוותי [כמותי, כשיטתי] למרות התמיהה שבדבר. כי
The Gemara asks: What are the circumstances in which this leavened bread did not have a period of fitness even on Passover? This could have happened only in a case where it became leavened while it was still attached to the ground and could not yet become teruma. However, if it became leavened after being detached from the ground, then can this leavened bread indeed become consecrated as teruma, even though the baraita indicates that no leavened bread can be designated as teruma during Passover? Rav Naḥman bar Yitzhak said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: Yes, this is indeed the case despite this puzzling limitation, and the biblical expression can be applied homiletically: “The matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the sacred ones” (Daniel 4:14). The Sages, who are compared to celestial beings, agree with my statement. And so too, in the study hall, they teach in accordance with my opinion, despite the puzzling nature of this ruling.
הכל
(12) כִּי אֲתָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ
When Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came,
When Rav Huna, son of Rav Yehoshua, came,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פסחים לג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים לג., ר׳ חננאל פסחים לג., הערוך על סדר הש"ס פסחים לג., רש"י פסחים לג. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., תוספות פסחים לג., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים לג., בית הבחירה למאירי פסחים לג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים לג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים לג., מהרש"א חידושי הלכות פסחים לג., פני יהושע פסחים לג., גליון הש"ס לרע"א פסחים לג., חדושי בעל שרידי אש פסחים לג. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ פסחים לג., אסופת מאמרים פסחים לג.
Pesachim 33a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 33a, R. Chananel Pesachim 33a, Collected from HeArukh Pesachim 33a, Rashi Pesachim 33a, Tosafot Pesachim 33a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 33a, Meiri Pesachim 33a, R. Moshe Chalava Pesachim 33a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 33a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 33a, Penei Yehoshua Pesachim 33a, Gilyon HaShas Pesachim 33a, Chidushei Baal Seridei Eish Pesachim 33a, Steinsaltz Commentary Pesachim 33a, Collected Articles Pesachim 33a