ור׳ חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין כו׳, הא מין במינו בטיל:
וקשיא דמאי פריך אדרבה משום הכי ניחא טפי מאי דקאמר דנבלות ושחוטות בטלות זו בזו משום דמין במינו בטיל, וי״ל דמשמע ליה פי׳ דנבלות ושחוטות זו בזו דאינו ר״ל דשתיהן בטלות זו בזו ואפילו אם יהיו מין במינו יבטלו אלא ר״ל אחת מהם בטלה בחברתה או נבלות בשחוטות או שחוטות בנבלות משום דהוי מין בשאינו מינו (דפ״ה) דרב חסדא מפרש לה לטעמיה ור׳ חנינא מפרש לה לטעמיה:
וא״ת היא גופא מנא ליה דירצה לומר אחת מהן בטלה באידך משום דהויא מין בשאינו מינו אימא דר״ל משום דתרווייהו בטלות כל חדא באידך משום דאפילו מין במינו בטיל:
וי״ל משום דאי הכי הוה אתי לאשמועינן לא הוה ליה למימר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו אלא מין במינו בטיל ואנא ידענא דבין נבלות בשחוטות בין שחוטות בנבלות בטלי משום דאי הוו מין במינו בטלו וכ״ש אי הוו מין בשאינו מינו ומדלא קאמר הכי אלא קאמר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו משמע דאתא לאשמועינן דלהכי בטלי דהוי מין בשאינו מינו הילכך צריך לנו לפרש דאחדא מינייהו קאמר דבטלה באידך או נבלות בשחוטות או שחוטות בנבלות ההיא דחשבינן לה מין בשאינו מין וזו נבלה בשחוטה משום דהוי בשאינו מינו ולא שחוטה בנבלה משום דהוי מינו משום דבתר מבטל אזלינן או איפכא משום דבתר בטל אזלינן ובהא פליגי ר׳ חנינא ורב חסדא, וג״כ אין לומר דר״ל דתרווייהו בטלי אהדדי אע״ג דלא בטלי מין במינו משום דבין שחוטה בנבילה ובין נבלה בשחוטה כלהו הוי מין בשאינו מינו, משום דכיון דשחוטה אי אפשר להעשות נבלה והיא לאו מינה דנבלה בטלי אהדדי משום דבין בתר מבטל ובין בתר בטל אזלינן ואם השחוטה מבטל הויא לאו מינה דנבלה מבטלת לנבלה ואם תהיה השחוטה בטל והנבלה מבטל כמו כן כיון דהשחוטה לאו מינה דנבלה והבטל הוי לאו מינה מבטל, משום דאין סברא לומר כן מפני שיש לנו ללכת או אחר המבטל או אחר הבטל:
לשון קצר מזה אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין וכו׳, הא מין במינו בטל, וא״כ למה ליה למימר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו דמשמע דמשום דלאו מינה דהדדי נינהו הא אפי׳ מין במינו בטל, ואי אליבא דר׳ יהודה הא אמר מין במינו לא בטיל, פי׳ וא״כ לא לבטלו שחוטות ונבלות אהדדי בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבלה משום דמינא דהדדי נינהו לר׳ יהודה דאזיל בתר חזותא כדפי׳ לעיל, ולהכי משני ליה לעולם כר׳ יהודה ומאי דפרכת דלר׳ יהודה תרווייהו הוי מין במינו ולא בטל משום דבתר חזותא אזלי׳ לא הוי טעמא כדקאמרי משום דר׳ חייא אליבא דר׳ יהוד׳ לא סבר דכל דחזותא דהדדי דמי ליהוי מין במינו אלא סבר דלא חשיב ר׳ יהוד׳ מין במינו אלא דאפש׳ למעב׳ כוותי׳ (וכו׳):
וא״ת אמאי אצטריך לומר אלא אליבא דר׳ חייא, לא היה צריך לזה אלא כי אקשי ליה אי אליבא דר׳ יהודה בתר חזות׳ אזל אידי ואידי מין במינו, לשני ליה דלאו הכי הוא אלא מאי דקאמר ר׳ יהודה לא בטיל ה״מ היכא דאפשר למעבד כוותיה כדשני השתא לר׳ חייא אליבא דר׳ יהודה הו״מ לשנויי לר׳ יהודה לעיל:
י״ל דדוקא לר׳ חייא דאמר נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ור״ל דחדא מינייהו בטלה באידך כדפי׳ נוכל לתרץ אליביה דסבר ר׳ יהודה לית ליה דמין במינו לא בטיל אלא היכא דאפשר למעבד כוותיה משום דגלי במלתיה האי טעמא מדמחלק בין בטל דנבלה בשחוטה בין בטל דשחוטה בנבלה אבל במילתא דר׳ יהודה דלא שמעינן הכי הרי אין לנו לומר שיחלק בהאי טעמא דאפשר למעבד כוותיה כיון דלא מצינו שגלה דעתו בזה והילכך הוה פריך כיון דמדבריו לא חזינן אלא דבתר חזותא אזיל אין לנו לומר שמחלק בין שחוטה לנבלה כיון דדמו להדדי ושמחלק בטעם דאפשר למעבד כוותיה, אבל אליבא דר׳ חייא דאשמעי׳ במלתיה דיש חלוק בין בטול נבלות בשחוטות או איפכא מצינן לתרץ דמחלק בטעמא דאפשר לאחר למעבד כוותיה אליבא דר׳ יהודה דאזיל ר׳ חייא בשיטתיה למסבר דמין במינו לא בטיל ואפ״ה מחלק בהאי טעמא וא״כ נאמר דסבר דר׳ יהודה אית ליה האי טעמא ואע״פ שלא גלה כן ר׳ יהודה בדבריו כדפרי׳, אבל אין לנו לומר דכיון שלא גלה כן בדבריו דלא סבר להאי טעמא אלא ר׳ חייא סבר להאי טעמא כדפרי׳ אע״ג דר׳ יהודה לא סבר לה כדפי׳ משום דאין לנו לומר כן דמאחר דחזינן דנקיט דר׳ יהודה לומר דמין במינו לא בטיל אין לנו לומר שיחלק עליו מאחר דאזיל בשיטתיה למסבר דמין במינו לא בטיל:

רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן לשויה ליה שאינו מינו להיות הבטל בטל כשהמבטל אי אפשר להיות כבטל אע״פי שהבטל אפשר לו להיות כמבטל בתר מבטל אזלינן ואמרי׳ דלאו מינו דבטל הוא ומבטל ליה ולא אזלינן בתר בטל לומר דהואיל ואפשר לו להיות כמבטל דמינו דמבטל הוא ולא לבטיל:
וא״ת הואיל דסברי דכל שאפשר להיות כמו אידך הוי מינו דאידך א״כ מאי נפקותא יש אי בתר בטל אזלינן אי בתר מבטל אזלינן הא כיון דאפשר לו להיות לבטל כחברו המבטל הוי מינא דחבירו ואף דחבירו המבטל אינו יכול להיות כמוהו מ״מ מינו הוא ומינא דהדדי נינהו דהואיל דהבטל מינא דמבטל שהרי אפשר לו להיות כמוהו א״כ מאותו צד גם המבטל מינו דבטל שהרי הבטל נעשה מינו:
וי״ל דלכך לא חשבינן מבטל מינו דבטל מטעם שהבטל יכול להעשות עצמו מינו כדפרישית. משום דזה הטעם אינו מועיל להעשות מין חבירו כי אם לגבי אותו שיוכל להעשות מין חבירו דהיינו לגבי הבטל אבל לא לגבי חבירו המבטל דלא מהני האי טעמא לומר שיעשה מינו דדוקא לגבי עצמו הואיל ויכול להעשות מינו חשבינן ליה כאלו נעשה הואיל דבידו להעשות אבל חבירו המבטל בעבור שבידו של בטל להעשות מינו לא נחשבהו מינו הואיל דאכתי לא נעשה מינו ואין חבירו דהיינו המבטל נמשך להעשות מין שאינו עתה באשר הוא שם עד שיעשה הבטל מינו מפני שאין הדבר בידו הילכך מי שהדבר בידו דהיינו לבטל ראוי שיחשב מינו דאידך אבל חבירו המבטל אינו נמשך לכך הואיל דאין כח חבירו שיכול להעשות מינו בידו ונמצא שהמבטל אינו יכול להעשות מינו דבטל לא מצד חבירו שיהא יכול להפכו להיות מינו ולא מצד עצמו שאינו יכול להעשות מין חבירו להיות כמוהו לפי מה שהוא עתה, וסברא הוא לומר כן דאין יכולת האפשר להשתנות למין חבירו מועיל להעשות מינו כי אם למי שהכח בידו לעשות כן דנימא דהואיל דהרשות בידו הוי כאלו נעשה אבל לחבירו שאין הרשות בידו לא לפי שיאמר לו אינך מין שלי דאכתי לא נעשית מיני, הילכך לרב חסדא כשהבטל ראוי להחשב מין דמבטל (הוא) לפי ענינו והמבטל לפי ענינו ראוי שהבטל לא יחשב מינו ולא נדע אחרי מי נלך או אחרי הבטל ויקרא מינו ויהיה מין במינו (ר״ל) ולא בטל או אחרי המבטל ולא יקרא מינו סבר רב חסדא דיש לנו ללכת אחרי המבטל מפני שהמבטל רוב והבטל מעוט ויש לנו ללכת אחרי הרוב ולא אחרי המעוט ושלא יהיה מין במינו דלא בטלי אלא הוי מין בשאינו מינו ובטל ולכך נבלה בטלה בשחוטה אבל כשהמבטל שהוא הרוב יכול להעשות כבטל הואיל וביד הרוב הרשות להעשות כמבטל חשבי׳ ליה מינא דבטל והוי מין במינו דלא בטל ולכך כשהרוב נבלה והמעוט שחוטה אין המעוט בטל הילכך קאמר דשחוטה אינה בטלה בנבילה ור׳ חנינא סבר דאזלי׳ בתר הבטל ואע״פי שהוא מועט והיה לנו ללכת אחר הרוב קסבר ר׳ חנינא סברא אחרת דיש לנו ללכת אחר הבטל אע״פי שהוא מועט מפני שאין לך לבטלו מפני הרוב אם לא שלא יהיה לו כח במיעוטו להתחזק כנגד הרוב הבא לבטלו דהיינו דוקא כשאינו יכול להעשות מין דמבטל דאז יבטל דאע״פי דהמבטל יוכל להעשות מינו בעבור זה לא יתחזק הבטל לומר מינו אני ולא אבטל הואיל ואין הרשות בידו כדפרי׳ לעיל דטעם עשיית המין ר״ל שיחשב מין חבירו במי שהרשות בידו והרי אין הרשות ביד הבטל והואיל דאין הבטל מינו דמבטל יבטלנו המבטל שהרי אין לבטל כח כדי להתחזק לומר למבטל מינך אני ולא תבטל ממני שאינו יכול להפך עצמו להעשות מין דמבטל וג״כ להפך המבטל שיכול להעשות כמוהו שיהפך להיות כמוהו ולהיות מינו ג״כ אין הרשות בידו ולכך אין שום כח בידו לעשות מין חבירו ולכך צריך שיתבטל:
וא״ת ומ״מ איך יבטלנו המבטל והמבטל יוכל להעשות ולהיות מינו ויש לנו להחשיבו בכך כדפי׳ לעיל דכיון דבידו להעשות מינו הרי הוא כאלו נעשה מינו:
וי״ל דז״א משום דלר׳ חנינא אין סברא זו מועלת כי אם בבטל אם זה מתחזק כנגד המבטל לומר לא נבטלתי שאני מינך אבל המבטל לבטלו אע״פי שהרשות בידו להיות כבטל ולהיות מינו ולא יבטלנו מ״מ הרי אין לו חפץ להעשות כן ושלא לבטל אלא אדרבה הרי הוא מתחזק במה שהוא עתה שאינו מין הבטל ולבטלו הילכך אין לנו להחשיבו מינו ולומר שלא יבטלנו לפי שלעולם יש לרוב לבטל המיעוט וכשאנו דנין על ביטול הרוב צריך שיהיה הטעם במועט שלא יניח עצמו להתבטל אבל הרוב אע״פי שבידו לעשות שלא יבטל מ״מ לעולם הוא עומד על מתכונת הבטול וחזקתו דהיינו דהרוב לעולם מבטל המיעוט אם לא שישתנה מכח הביטול שיש לו ויהפך למין המעוט שאז אין לו כח לבטל וכל זמן שלא ישתנה עומד בחזקתו ומבטל ולכך לר׳ חנינא שחוטה בטלה בנבילה. אבל כשהבטל יוכל להעשות מין המבטל אע״פי שאין המבטל יוכל להעשות כבטל דהוי המבטל ודאי אינו מינו אפ״ה אין הבטל שהוא המיעוט מתבטל ברוב הואיל דיש לו כח להתחזק כנגד הרוב שבא לבטלו ולומר לו מינך אני דהואיל והרשות בידי להתהפך למינך הרי אני כמינך ולא תבטלני ולכך נבילה אינה בטלה בשחוטה לר׳ חנינא לפי שאין למתבטל לבטל הבטל אלא כשאין כח לבטל להתחזק כנגד המתבטל אבל כשיש לו להעמיד עצמו שלא יבטלהו לא יבטל:
או נוכל לומר לרב חסדא שגם לגבי הבטל עצמו כשיש לו ראוית טעם להיות מן המבטל הואיל ואין הראוית כמבטל שהוא הרוב אין אותו ראוית ראוית שנחשב לו מין דמ״מ הרוב מושך לעצמו המיעוט ואין המיעוט מושך הרוב אלא נאמר שאין אותו טעם אם לא שיהיה ברוב ונאמר שבמיעוט אינו חשוב טעם גם כשלא יתנגד כנגדו הרוב הואיל דאין זה האפשר כי אם בחלק מועט, ולר׳ חנינא נימא דאית ליה דאדרבה דאין הטעם חשוב אלא דוקא כשהוא כבטל מטעם שפירשנו, ופי׳ רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ר׳ חייא דאמר דהיכא דאפשר למעבד כוותיה הוי מין במינו ולא בטל והיכא דלא אפשר למעבד כוותיה מתבטל היינו דוקא במבטל ולא בבטל דכל היכא דמבטל אפשר למעבד ליה כבטל אע״ג דהבטל לא אפשר למעבד ליה כמבטל הוי מין במינו ולא בטל משום דאזלינן בתר מבטל ולא בתר בטל והיכא דהמבטל לא אפשר למעבד כבטל אע״ג דהבטל אפשר למעבד כמבטל אזלינן בתר מבטל ולא בתר בטל ובטל הבטל, וקאי בתר מבטל אזלינן לשני המאמרים שהזכיר קודם דהיינו אפשר למעבד ולא אפשר למעבד דהוו דוקא במבטל אע״פי שהם הפך בבטל. וא״כ במאי דפירשנו דסבר רב חסדא דלא בטל סבר ר׳ חנינא דבטל ובמאי דסבר רב חסדא דבטל סבר ר׳ חנינא דלא בטל:

מני אי לימא רבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי הא מין במינו בטיל, ושירים לא עולין נינהו, ל״ה. ר״ל דפרי׳ דלא אתיא כרבנן משום דבין נימא דהוו מין במינו משום דנימא דבתר בטל אזלינן והוי מין במינו הרי לעולם הוי בטל לרבנן הילכך קאמר הא לא אתיא כרבנן דאפי׳ אי בעית למימר דהוי מין במינו מ״מ ליבטיל דהא אית להו דמין במינו בטל:
וא״ת לעולם נימא דאתיא כרבנן ונהי דסברי דאף מין במינו בטל אפ״ה כשרות ולא בטלי משום דהוו עולין והרי אית להו לרבנן דעולין לא מבטלי אהדדי, לכך פירש״י דטעמא דלא בטיל לא הוי משום עולין דשירים לאו עולין נינהו, ולכך פריך שפיר דכרבנן לא אתיא משום דעכ״פ לבטלי שירים לאידך דאי משום מין במינו הא אית להו דבטיל ואי משום עולין דלא בטלי הא לאו עולין נינהו דלרבנן לא הוו עולין ומאי דהביא הא אמרי עולין דלא מבטלי אהדדי אעפ״י שלא היה צריך לומר אלא אי רבנן הא אמרי מין במינו בטל משום דמביא דיוק השמועה ועיקר הדבר:
או נוכל לומר דה״ק אילימא רבנן הא אמרי עולין דלא מבטלי אהדדי שעולין מונעין הביטול אבל מין במינו אינן מונעין הילכך אין כאן אליבא דרבנן מה שימנענו דאי משום עולין הא לאו עולין נינהו ואי משום מין במינו הא אית להו דבטל:
וא״ת משמע דלא קשי׳ ליה אלא משום דקמץ חדא אידך הוה ליה שירים ואמאי בלאו הכי ליקשי אפי׳ כי לא קמץ אמאי כשרות לבטלו כל חדא קצת חברתה והוו חסרות:
וי״ל דמשו״ה לא קשי׳ ליה משום דקודם דקמץ לחדא מינייהו לא מבטלי אהדדי משום דהוו מין במינו אבל לאחר דקמץ דנפישו שיריים הוו להו מין בשאינו מינו כדפרי׳ למ״ד בתר מבטל אזלי׳ שירים מי הוו טיבלא והוי מין בשאינו מינו וליבטלו:
ונוכל לפרש דמאי דקאמר אי לימא רבנן הא אמרי מין במינו בטל קאי לכולה מתני׳ דלא מצי אתיא כרבנן בין מאי דאמרי׳ דכשרות מטעם דקודם קמיצה לא מבטלי אהדדי ולהוי מנחות שחסרו קודם קמיצה בין מאי דאמר דכי קמיץ לחבירו אידך הוו להו שירים ולא מבטלי שירים לטיבלא כל הני מילי לא אתו כרבנן משום דאית להו דמין במינו בטל הילכך גם קודם קמיצה דשום חדא מינייהו לא לתכשרא משום דבטלי אהדדי ומהאי טעמא מצי מוכח דלא אתיא כרבנן ומאי דאצטריך לטעמא דכי קמיץ אינו אלא כדי להניח דלר׳ יהודה דגם לאחר שקמץ צ״ל דהוי מין במינו דלא בטלי לר׳ יהודה, ודלכך קודם קמיצה לא מבטל משום דהוי מין במינו וגם לאחר קמיצה כמו כן הוי מין במינו משום דבתר בטל אזלינן ודליקשי למ״ד בתר מבטל אזלי׳: