או לרבות את השליח – פירוש ואף על גב דזמנין או למעט כל היכא דבלאו דידיה ממעיט כי הכא אתא או לרבות וכל היכא דבלאו דידיה מתרבה אתי או למעט. תוספות.

חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין וכ״ת והא למה לי קרא מהכא תיפוק ליה מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה׳. ודרשינן התם א׳ שעשה חייב שנים שעשאוה פטורין. ואיכא למימר דאיצטרך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר בחוץ סד״א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ״ל ההוא ולא שנים ששחטו והכי איתא בהדיא בכריתות ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. קשיא לן אנוס למה לי האי קרא תיפוק ליה מולנערה לא תעשה דבר דמהתם פטר רחמנא כל אנוס. ותו האי שוגג היכי ומי אי למיפטריה מכרת פשיטא שאין כרת אלא למזידין ואי למפטריא מקרבן הא לא אפשר דבהדיא תנן שלושים ושש כריתות בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת וחד מינייהו שוחט בחוץ. ואיכא למימר דודאי לא איצטריך ההוא אלא למפטר מוטעה מקרבן אבל אנוס פשיטא דפטור בין מכרת בין מקרבן ושוגג נמי פשיטא דפטור מכרת וחייב חטאת אלא דכיון דההוא משמע שיהא בדעתו וביישו בו לגמרי שלא יהא אנוס ולא יהא שוגג דרשינן ליה אגב גררא אע״ג דלא איצטריך ואשכחן טובא בת״כ דדרשינן קרא למפטר שוגג מכרת אע״ג דלא איצטרך.

מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אורי׳ החתי אתה אי נענש עליו פי׳ אפילו בדיני שמים דמדיני אדם לא איצטרך דהשתא אית לן דאין שליח לדבר עבירה.

מאי טעמא מורד במלכות הוה – פירש״י ז״ל דקאמר ואדוני יואב שקרא ליואב אדון לפני המלך דה״ל לומר ועבדך אדוני יואב. ויש מקשים דזה כבודו של מלך הוא כשמכבדין לעבדיו. וי״ל דהיה ליה למימר ועבדך יואב אדוני ובתוספות פי׳ לפי שהמרה את פי דוד שאמר לו לך לביתך ורחץ רגליך והוא אמר ואיך אלך וכל עבדי אדוני וכו׳ ודברי רש״י ז״ל נוחין יותר מלישנא דנקט תלמודא ומדקאמר ליה ואדוני יואב משמע דוקא מדקאמר ליה ואדוני יואב. שלא מצינו בכל התורה כלה זה נהנה וזה מתחייב. איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן המשאיל קורדם של הקדש מעל ואמרינן המפקיד מעות של הקדש מותרים אצל שולחני מעל והא התם דזה נהנה וזה מתחייב ופרקינן דהתם נמי נהנה המשאיל והמפקיד שמחזיק לו חבירו טובה ולא מיחוור. והנכון דהתם משעת שאלה ופקדון מחייב זה עד שלא יהנה חבירו כלל ואפילו לא יהנה נמי משום דאפק׳ לחולין מה שאין כן הכא שאין החיוב עד שנהנה חברו.

אתמר רב אמר שליח דקדושין נעשה עד כו׳ – מאי טעמא אי משום דלא אמר ליה הוו לי עד אלא מעתה קדש אשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוה קידושין. פי׳ והא ודאי לא אפשר דבממון הוא דבעינן אתם עדי כדי שלא יאמר לו משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמי עשיתי אבל בקידושין דליכא למימר כל חד מהני לא בעינן אתם עדי וכן הלכתא. מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צריך לייחד עידי הקידושין דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כלם בטלה ואף על גב דאמרי למחזי אתינא וכי אמרינן התם דאמרי׳ להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון ואי אמר למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר היינו בדיני ממונות. בדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראיה לא חשיבא עדות אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכא קישטא דמילתא שקדשה אינה מקודשת בלא עדות ואין לקדושין קיום בלא עדות וגזרת הכתוב הוא וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צירף פסולי עדות עמהן עדות כלן בטלה דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות כשבאין להעיד בב״ד שעדות כלן בטלה וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון היינו היכא דאתו למחזי בשעת מעשה כך הורה רבינו נר״ו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפרשים ז״ל וראוי להחמיר וכן אמר מורי נר״ו דאע״ג דלא בעינן בקידושין אתם עדי היכא דליכא פסולים באותו מעמד צריך שיהו עדים שם ולאפוקי הטמין לה עדים אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שקרא ועוד דהא מצי למימר ליה לא שתקתי בשעת קידושין אלא בשביל שלא היו שם עדים וכסבורה שלא הועילו מעשיך והוה ליה כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקידושיו. ומי שנטל קנין לחבירו בממון והטמין לו עדי׳ מאחורי הגדר מהני דלא איברי סהדי אלא לשקרי ומעידין לו בב״ד אבל אין כותבין לו שלא ברשותו שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשקנו ממנו בפני עדים שהזמין לעדות דאי לא תימא הכי זימנין דמטמין ליה עדי׳ מאחורי כותלי׳ הרבה ולא ידעי הני בהני ועושין לו כל כת וכת שטר בפני עצמו ואפילו בשקנה חבירו מידו בפני עשרה אם הזמינם כולם לעדות כותבים לו שטר וחותמים בו כדאיתא במסכת גיטין אבל אם לא הזמינם לעדות אין להם לכתוב ולתת שטר לזה אלא מדעתו וההיא דאמרינן ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין לאו כתיבת שטר הוא כעין שטרות דעלמא אלא שטר מזכר׳ ועדות כשטר צוואתו של שכ״מ לאחר מיתה שכותבין וכדכתיבנא התם והלכתא שליח נעשה עד והכי נמי אסיקנא בפ״ק דגיטין.

אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית כו׳. הא דאמרינן אבל גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה תמיהא מילתא א״כ ביטלת כל גיטין שבעולם ועוד דהא תניא בהדיא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר זה ואף על פי שנשאו׳ לבסוף וכ״ש הכא שעדים לא נשאוה. ואיכא למימר דהתם בעדים גרידא כיון דלא שייכא במילתא לא עבידי דמשקרי אבל הכא דשייכי במילתא דהא שלוחין נינהו סברי דמהימנינן להו כיון שנשתלחו בדבר וסד״א דמשקרי. א״נ דהתם במסכת גיטין אמרי׳ דמעשה וחתימה לא עבדי אבל דיבורא אמרי והיה ס״ד דעדות גירושין שמעיד על פה דבורא הוא ואמרי ליה בשקרא קמ״ל דכל שהמעשה נגמר ונגזר על פיהם מעשה גמור חשיב ולא משקרי ולא חשיב דבורא אלא כשאין מעשה נגמר בדבורם דומיא דאמרו לסופר לכתוב ולעדי׳ שיחתמו דחיישינן התם לכתחלה שמא תשכור עדי׳ שיאמרו כן.