השכר לאמצע דחולקין בשוה וה״ה דהפחת לאמצע מסתברא מילתיה דשמואל דשכר לאמצע בשור שלקחוהו לחרישה ועומד לחרישה כלומר שחורשין בו ולפיכך השכר לאמצע שהרי שניהם טרחו ביחד תחילה וסוף בלקיחתו של שור ובטרוח חרישה ואי לא הוה חלק דבעל מנה לא הוה תמן חרישה כלל שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור שלקחוהו לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו׳. שהרי מתחלק הוא לאיברים והאי דנקט ראשית מקחו לחרישה רבותא אשמועינן דאע״ג דמעיקרא אדעתא דלפלגו בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיברים יטול איש איש לפי מעותיו. כ״ש. וזה הלשון עיקר. לשון אחר בשור לחרישה שהטילו לכיס להרויח זה מנה וזה מאתים וקנו ב׳ שוורים אחד במנה ואחד במאתים וחרשו בהן שכר החרישה חולקין בשוה ששני השוורים טרחו ביחד בחרישה. לחרישה ועומד לטביחה שלאחר שקנאום לחרישה שמנו השורים והשביחו בגופן ומכרום לטביחה ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וטרח זה עמו וחזר על אותו שור בלקיחתו השכר לאמצע. וללישנא אחרינא נמי דפריש שקנו ביה שוורים ולא היה השבח אלא משור אחד והאי דקא נסיב תלמודא שור לחרישה ועומד לטביחה מילתא אגב ארחיה נקט שאין דרך בני אדם ליקח שור במנה ומאתים מתחלה לשחטו. מיתיבי שנים וכו׳ ברייתא היא. לקח זה בשלו שלקח זה שור בריא במאתים שלו וזה כחוש במנה ונתערבו וחרשו הרי זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ דשור כחוש אין עבודתו שוה לבריא. וליפלוג בדידה כלומר אמאי נסיב חלוק בשני שוורים אפילו בהטילו מעות לכיס ולקחו שור אחד הוה מצי למתני זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ אם איתא כדאמרת שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל וכו׳ מדלא קתני הכי ש״מ שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע וללישנא אחרינא לקח זה בשלו שלא הטילו לכיס כלום ולא לקחו שני שוורין בשלוש מאות ביחד ולא קנו מאמצע השותפות אלא כל אחד ואחד לקח לעצמו קודם שנשתתפו ליפלוג בדידה היכא דנשתתפו מתחלה והטילו לכיס. פחתו ממש שהפסידו. הותירו ממש שהרויחו וקתני כך הם חולקים כל אחד לפי מעותיו ותיובתא דשמואל. לא הותירו זוזי חדתי שהטילו לכיס זוזים פסולים ונשאו ונתנו בהם עד שהוציאו אותם זוזים חדשים היוצאים בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דהאי מנה הטיל ומנה שקיל ודוקא זוזי חדתי דאמרינן דהאי מנה הטיל ומנה שקיל במטבע אחד אבל בשתי מטבעות של שתי מדינות והאחת חזקה מחברתה שי״ב יחליפם בי״ח מחברתה ונשאו ונתנו בזוזים פסולין שלהם עד שנעשה מטבע חזקה כל כך הכא ודאי השכר לאמצע ולא אמרינן האי מנה הטיל ומנה שקיל והאי ר׳ הטיל ור׳ שקיל דאי אמרת השכר לאמצע אשתכח דבעל מנה שקיל טפי ממנה ובעל ג׳ מאה שקיל בציר מג׳ מאה שלא היו שוין ר׳ מאות זוזים שלהן אלא ג׳ מאות חדשים ואיכא על ו׳ מאות כל אחד ואחד נוטל שליש מנה הו׳. רש״י ז״ל במהדורא קמא:

אמר רבא מסתברא מילתיה דשמואל וכו׳ יש לפרש דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל ושלש מחלוקות בדבר שמואל סבר לעולם השכר לאמצע ורבה סבר דוקא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביח׳ חולקין לפי מעות ורב המנונא סבר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע ומיהו שור לטביחה ועומד לטביחה לפי מעות הן חולקין ובהא פליג אדשמואל ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמועינן רב המנונא טפי משמואל דקאמר ורב המנונא אמר וכו׳ כך היה נראה לפרש והכין סברו הריטב״א וריב״ש ז״ל בלשון רש״י ז״ל לקמן גבי הא דמותבי׳ ממתני׳ דתנן וכן שלשה שהטילו וכו׳ ולי אין ראיה מלשונו ז״ל דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל וכדבעיא למכתב בס״ד והנכון דרבה ורב המנונא פליגי בסברת שמואל והכי קאמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמרה שמואל ולקמן נאריך עוד בזה בס״ד:

ודע דבסברת רב המנונא פליגי בה רבוותא ז״ל וזה לשון הרמב״ן ז״ל ורב המנונא לאו דוקא קאמר שור לחרישה אלא איידי דאמרה רבה אמר איהו נמי לחרישה והכי קאמר בשור לטביחה ועומד לטביחה דרב המנונא גופיה אית ליה סבריה דרבה דשור לחרישה ועומד לטביחה בתר טביחה דבסוף אזלינן הילכך שור לחרישה ועומד לטביחה שוין הן ופרש״י וטבחוהו ומכרוהו ודיינינן נמי מדאקשינן עליה דרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס וכו׳. אמאי לא פליג ותני בדידה ואילו לרב המנונא ניחא אלמא לא מצי למפלג ולמתני בדידה דאפילו בשאר מיני סחורה דלאו בעלי חיים אלא ראויי׳ ליחלק נמי השכר לאמצע ודייקא נמי מדקא מקשי תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים פירוש לרב המנונא קשיא דאילו לרבה מצי לאוקמה בשור לחרישה ועומד לטביחה אי נמי בשאר מיני סחורה דלאו בעלי חיים נינהו וסתמא בשאר מיני סחורה הראויה ליחלק קיימא אבל רב המנונא לא מצי לאוקמה בהכי ודייקינן מינה מדאצטריך רב נחמן לפרוקא למתניתין בזוזי חדתי ובאיסתרא דציציתא דלרב המנונא לית ליה אוקמתא אלא בהכי אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה אפילו טבחוהו ומכרוהו אי נמי בעסקא השכר לאמצע וליכא למימר דמש״ה לא אוקמה בשאר עסקי דאי הכי פשיטא דאדרבה הא פשיטא טפי דזוזי חדתי ודציציתא במעות עצמן חולקין ואנן כרב המנונא קי״ל דברייתא מסייעא ליה ורב נחמן מפרק אליביה וכדפסק רבינו הגדול ז״ל אבל מ״ש בפירושא דשמעתא דרב המנונא דוקא כשלקחוהו מתחלה לחרישה קאמר וכשמכרוהו כשהוא חי דשמעת מינה דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקין לפי מעות וכן אם לקחוהו מתחלה לטביחה אע״פ שמכרוהו כשהוא חי חולקין לפי מעות הא לא אתחוורא גבן דאי ס״ד הכי היכי אקשינן עליה מתני׳ ואצטריך לדחוקה ולאוקמה בזוזי חדתי לוקמה כשלקחוהו מתחלה לטביחה א״נ כשמכרוהו לאחר שנשחט א״נ בשאר עסקי כגון רווחא דפירי וכיוצא בה הלכך נקטינן פי׳ דהא מלתא כדברי רש״י דכולה סוגיין מסייעא ליה וכדכתבינן ור״ח ז״ל כתב במלתא דרבה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה כיון שנמלכו לטביח׳ בטל הפירוש של חרישה והו״ל כשותפות סתם וחולקת לפי מעות ואפשר לפי פירוש זה דרב המנונא פליג אשותפות סתם ועוד כתב ז״ל תנן וכן שלשה שהטילו לכיס וכו׳ י״א קושיא על רב המנונא היא אבל המפרש הקושיא לרב׳ לאו דוקא היא וקרובים דבריו למה שפירשנו וטעמא דהא מלתא דכיון שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ולא התנה עמו שיטול לפי מעותיו מסתמא השכר לאמצע משום דניחא ליה בשותפותיה כי היכי דליעסק בה טפי או משום דכי לית ליה אלא מאתים לא מצי זבין כמה דניחא ליה וכי אית ליה תלת מאה מצי מזבין כמה דבעי הרי שהיה שור שוה שלש מאות ואית ליה מאתן לא מצי למזבניה וכי משתף בהדי האי מצי מזבין כמה דבעי וכן אתה אומר בכל מיני עיסקא ואע״ג דלאו בעלי חיים נינהו דמאן דאית ליה זוזי טפי רווח בהו טובא ועוד דמזלא דבי תרי עדיף ומחלי להדדי. ומצאתי בירושלמי וכן שלשה שהטילו לכיס כו׳ אמר ר׳ אלעזר הדא דתימר כשהיתה הסלע חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד כולם חולקים בשוה וקשיין הדין יהיב מאה דינרי והדין יהיב עשרה ואת אמר הכין חברייא אמרין יכול הוא מימר ליה על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא פירוש על ידי עשרה דינרין שלי הפרקמטיא עולה שאינך יכול לקנות כל דבר אלא בעשרה דינרין שלי כמו שכתבתי למעלה עד כדון דהות פרקמטיא זעירא הות פרקמטיא רובא פי׳ בתמיה אם היתה פרקמטיא רבה שהוא יכול ליקח כל דבר הנמכר שם מאי איכא למימר יכול הוא מימר ליה עד דאת מזבין חדא זימנא אנא עשרה זימנין עד כדון במקום קרוב היה במקום רחוק פי׳ אם מוליכין הפרקמטיא למקום רחוק למכרה הרי אינו יכול למכור עשרה פעמים כשיעור מכירתו של זה אמר רב אילא יכיל הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אני אזיל ואתי עשרה זימנין פירוש הפרקמטיא שלי מיעוטא וקלה לישא אותה נמצא הוא מרויח בה יותר זהו מה שמצאתי בירושלמי בהאי פירקא והוא מפורש כדברי רש״י ז״ל ושוב מצאתי בפרק שור שנגח שהסוגיא הזאת בלשון הזה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים אמר ר׳ בון בר חייא נראין הדברים כשנטלו מרגליות בו יכול למימר ליה אלולי עשר דינראי לא הוה מזבין לך אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין וזה תימה הוא מאי קאמר דאדרבה איפכא הוא לפיכך נראה דהכי קאמר דמתני׳ קתני פחתו או הותירו ומשמע להו דוקא שפחתה הסלע או הותירה אבל לשכר השכר לאמצע הלכך אמר ר׳ בון דנראין הדברים שהשכר לאמצע כשנטלו מרגלית שאינה ראויה ליחלק ויכול לומר אלולי עשרה דינרין שלי לא היו מוכרין אותה לך הלכך השכר לאמצע אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כלומר חולקין הסחורה עצמה לפי מעותם וכיון שראויה היא ליחלק אף השכר לפי מעות. אי נמי הכי קאמר נראין הדברים בלוקחין מרגליות שיהא יכול לומר אילולי עשרת דינראי ואין משנתינו בלוקחין מרגליות אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין הסחורה לפי ריוח שבה והיינו מתניתין אמר ר׳ אלעזר ודבר שדרכו ליחלק יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיין את מעגי מזבינתיה ונדי פרקמטיא דידי קליל ונדי הפיך ומתהפך ומטי כך פי׳ מעגי מעגן מלשון עגונה כדכתיב הלהן תעגנה ואית דגרסי מעני מלשון ענוי. פי׳ מטי כך כלומר משיך אותה שאני מרויח כמה שאתה מרויח ברוב שלך ור׳ אלעזר דרושלמי ס״ל כרב המנונא דגמרא דילן ולמדנו שעיקר דבר זה כדפירש רש״י ז״ל. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:

וכ״כ הרא״ה ז״ל תלמידו אלא דגריס בלשון הירושלמי עד כדון דהוה פרגמטיא רבה הוה פרגמטיא זעירא כלומר שהיתה פרגמטיא שלא היתה נקנית אלא בסיוע שניהם הות פרגמטיא זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלי סיוע הלה מאי איכא למימר ע״כ. גם פירש ההיא דפרק שור שנגח כמו שפירש רבו ז״ל וז״ל ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני׳ פחתה הסלע או הותירה קאמר דוקא אבל שאר ריוח חולקין לאמצע ולפום הכי קאמר דכי אמרינן דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי וזהו לפי מעות. אי נמי איכא למימר דלאו אמתניתין קאי אלא ה״ק נראין דברים דבנטלו מרגליות יכול למימר ליה אילולי עשרה דינראי לא הוה מזבין לך וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע אבל דבר שדרכו ליחלק ליכא למימר האי טעמא מביאין לאמצע וחולקין ומתני׳ בדבר שדרכו ליחלק ע״כ. הרי הצעתי פלוגתא דרבוותא דאיכא בשמעתין ומעתה נפרש הסוגיא אחת לאחת בס״ד ע״כ:

השכר לאמצע פירוש לא יחלקו השכר לפי המעות אלא כך נוטל זה כמו זה שיש בני אדם שחריפים במשא ובמתן יותר מחביריהם ומפני כך הוסיף זה להטיל מעות יותר או שמא מפני אהבתו לא חשש הלכך כל זמן שלא פירשו אלא הרויחו בסתם חולקין השכר בין שניהם לאמצע אך אם פירשו ליטול כל אחד כפי מעותיו הכל כפי התנאי. הר״י מטראני ז״ל:

בשור לחרישה ועומד לחרישה פירוש כיון שהשכר שעושין הוא מובדל מן הקרן הוי הכל לאמצע וכן נמי אם שמו מעות בכיס להשתכר בהם והותירו כיון שהשכר מובדל מן הקרן השכר לאמצע אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו׳. פירוש שהשכר עומד על הקרן כל אחד ואחד נוטל קרן משובח וכל שכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה או אם קנו עגלים לגדלם שכל אחד הוא נוטל חלק כפי מעותיו. הר״י מטראני ז״ל:

וכתב הרא״ה ז״ל וז״ל בשור לחרישה ועומד לחרישה וכו׳ וה״ה לקחוהו לטביחה ודעתם לטבחו אם נשתכרו בו לחרישה שחולקין לאמצע שאין חולקין לפי מעות אלא אחר טביחה שראוי ליחלק לגמרי ע״כ:

ורב המנונא אומר אפילו שור לחרישה וכו׳. פי׳ אע״פ שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידים לחלקו לאיבריו ולהוליך הבשר כל אחד בביתו היו נוטלין לפי מעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף דיותירו המעות נמצא שהריוח הוא מובדל מן הקרן וכאלו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ולא תימא דוקא בשלקחוהו לחרישה תחלה אלא אפילו לקחוהו תחלה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלקו לאיבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ולאו דוקא. הריטב״א ז״ל:

ובשיטת הרי״ף קא אזיל אבל רש״י פירש דמיירי אפילו לאחר שחיטה וחולקין אותו לאיבריו דאפילו הכי השכר לאמצע וכן דעת הרמב״ן ז״ל וכדכתיבנא לעיל:

והתוספות ז״ל מפרשים דרב המנונא דוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה דהשכר לפי מעות ומה שהקשה הרמב״ן כבר תרצה הרא״ש ז״ל בפסקיו ע״ש. ורש״י כתב וז״ל זה נוטל לפי מעותיו וכו׳. שהרי מתחלק לאבריו והאי דנקט ראשית מקחן לחרישה רבותא אשמועינן דאע״ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול איש איש לפי מעותיו. ע״כ. אלמא דלרבותא בעלמא מפלגינן בהכי ולא לעיקר דינא וכיוצא בזה כתבו התוספות לקמן בשמעתא דנחת רוח בדבור המתחיל הא ר״מ הא ר׳ יהודה וכו׳ ואם לא תאמר כן הוה ליה לרש״י לפרושי דרב המנונא בדוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה וממילא משתמע רבותא דרבה אלא משמע דלרבותא בעלמא הוא דפירש כן ולא לעיקר דינא דרב המנונא ומוכרח לפרש כן לפי שיטתו ז״ל דעומד לטביחה היינו דשחטוהו ממש ומתחלק לאיבריו דכיון דלא חייש רב המנונא במאי דמתחלק לאיבריו לפנינו דהא ודאי יש לזה שני חלקים ולזה חלק אחד והוה לן למימר דכל אחד יקח חלקו מושבח כמות שהוא ועם כל זה לא חייש רב המנונא אלא דס״ל דהשכר לאמצע מעתה משמע דלא שני ליה כלל וכ״כ הרמב״ן בדעת רש״י וכדכתיבנא לעיל:

וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל ורב המנונא אמר וכו׳. כתב רש״י דמאי דנקט רב המנונא אפילו לקחו שור לחרישה לאו דוקא אלא אפילו לקחו אותו לטביח׳ ס״ל דהשכר לאמצע אלא איידי דאמר במילתיה דרבה שור לחרישה נקט האי לישנא ומאי דאמרינן ועומד לטבח׳ אינו רוצה לומר שראוי לחרישה ונמלכו עליו למכירה ואח״כ נזדמן שמכרוהו אבל אם טבחוהו חולקין באיבריו לפי מעות כמ״ש הריא״ף ז״ל אלא עומד לטביח׳ לאו דוקא דה״ה אם טבחוהו דבכל ענין אמר רב המנונא השכר לאמצע אלא איידי דאיירי רבה בעומד לטביחה לאשמועינן רבותא דאפילו קודם השחיטה נסתלק השותפות נקט נמי רב המנונא במילתיה עומד לטביחה ע״כ. ולא מצינו דכתב כן רש״י ז״ל אם לא כדכתיבנא ומיהו מה שכתב בסוף לשונו דמאי דנקט עומד לטביחה לאו דוקא וכו׳ אלא איידי דאיירי רבה בעומד לטביחה וכו׳ לא כתב כן רש״י ז״ל דבהדיא כתב גבי מילתיה דרב אבל שור לחרישה ושבח בבשר וטבחוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ וכתב שהרי מתחלק לאיבריו וכו׳. הא קמן להדיא דס״ל ז״ל דאפילו רבה לא קאמר אלא כששחטוהו ומתחלק לאבריו אבל קודם השחיטה לא נסתלק השותפות והא דנקט ועומד לטביחה לאורויי דשבח בבשר והויא ליה שור פטם דלא חזיא לחרישה אלא לטביחה כנ״ל. ויש לקיים סברת תלמידי רבינו יונה ז״ל גם בזו וכדבעינן למכתב קמן בס״ד:

מאי לאו בשור לחרישה וכו׳. וקשה מאי קאמר והא עלה דשמואל דנקט נמי כי האי לישנא גופיה דהך ברייתא קא פריש לה רבה דמסתברא דלא אמרה שמואל אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולמאי דפרישנא לעיל דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל ניחא שפיר בזה בס״ד אלא פרושי קא מפרש רבה מלתיה דשמואל וא״כ הדרא קושיא לדוכתין. והתוספות ז״ל תירצו דמכח קושיא דאדתני סיפא קא דייק הכי. ולא נהירא דכיון דכבר פריש רבה האי לישנא דבשור לחרישה ועומד לחרישה מיירי דלישנא דשמואל ולישנא דהך ברייתא שוין הן מעתה הוה ליה לאתויי מעיקרא סיפא דברייתא ולאקשויי מינה ויש לפרש דהכי קא מותיב דכיון דתניא שניהם שהטילו לכיס וכו׳ ושמואל נמי קאמר כהך לישנא גופיה דהך ברייתא אלמא דהא אתא לאשמועינן דאין לך לחלק כלל אלא בכל גוונא השכר לאמצע דכיון דהאמורא דרכו לפרש וסתים כלשון הברייתא אלמא דס״ל דכללא הוא דהשכר לאמצע ואין לחלק כלל ודוחק לומר דשמואל לא ידע הברייתא דהיאך כיון דלמנקט כלשון הברייתא ממש אלא ודאי אתא לאשמעי׳ דאין לך אלא כסתם לישנא דברייתא דבכל גוונא השכר לאמצע ותיובתא דרבה דקא מפרש למילתיה דשמואל דלאו בכל גוונא קאמר השכר לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה והך תירוצא אתיא שפיר למאן דמפרש דרב המנונא בכל גוונא קאמר השכר לאמצע אבל לשיטת התוספות דסבירי להו דרב המנונא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא דקאמר השכר לאמצע אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה נמי דזה נוטל לפי מעותיו כו׳ א״כ לרב המנונא נמי תקשי דשמואל כייל וקאמר דבכל גוונא השכר לאמצע ואיהו קא פריט דדוקא בשור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ ותלמודא לא קא מותיב אלא לרבה דוקא. ולכך דחיקו התוספות בתירוצא דהך קושיא וכדכתיבנא ומאי דתריצנא הוא נכון ומשני תלמודא לא בשור לחרישה וכו׳ פירוש להכי הדר שמואל וקאמר מאי דקתני בברייתא לאשמעינן דדוקא שנים שהטילו לכיס דהיינו ששמו מעות בכיס להשתכר שהשכר מובדל מן הקרן ודכוותה שור לחרישה ועומד לחרישה דבתרוייהו איכא למימר דחלקו המועט של זה מועיל כמו חלקו מרובה של זה וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל והירושלמי דכתיבנא לעיל אבל שור לחרישה ועומד לטביחה דמתחלק לאיבריו שהשבח עומד על הקרן השבח גריר בתר הקרן וכל אחד נוטל לפי מעותיו כנ״ל:

אבל שור לחרישה כו׳. ואיכא למידק טובא למה ליה למהדר ולמימר הכין הא ודאי דרבה הכי סבירא ליה דשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ דהכי קאמר רבה להדיא ואפשר לפרש דהכי קאמר דאם היה אומר רבה דשור לטביחה ועומד לחרישה זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ פירוש דהוה אזלינן בתר מציאות המקח היכי נעשה דכיון דלקחוהו מעיקרא לטביחה לחלוק כפי מעותיו אע״ג דבסוף נמלכו ועומד לחרישה זה נוטל לפי מעותיו כו׳ ולא הוה אזלינן בתר סילוק השותפות דמשום דשחטוהו ומתחלק לאיבריו זה נוטל וכו׳ הלכך לא היינו מקשים ליפלוג וליתני בדידה דהיינו ממש לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דשור לטביחה דמיא לזה עומד בשלו כו׳ שהרי שור לטביחה עומד לחלוק באבריו וכל אחד יטול כפי חלקו המגיעו ושוב כשמעמידין אותו לחרישה הרי נתערבו החלקים יחד ושפיר איכא לשנויי דהכי קאמר שור לטביחה ועומד לחרישה נעשה כמי שלקח זה בשלו כו׳ אבל השתא דקאמר דדוקא שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו׳ ועיקר טעמו היינו משום דכיון דשחטוהו ומתחלק לאבריו לא איכפת לן במציאות קנייתו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל וכו׳ דשור לחרישה ועומד לחרישה ושור לחרישה ועומד לטביחה היינו בדידה טפי מזה לקח בשלו וכו׳ ולא דמיא לזה לקח בשלו וכו׳ כלל ומשני הכי נמי קאמר במה דברים אמורים בשור לחרישה וכו׳ אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח וכו׳ פירוש אע״ג דמעיקרא כשלקחוהו לחרישה הוא דלקחוהו מ״מ כיון דהשתא מיהא עומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו וכו׳ דזה נוטל לפי מעותיו כו׳ ומדמינן סוף מלתא דהרי שחטוהו ומתחלק לאיבריו לראשית מקחו דהכא דזה לקח בשלו וזה לקח בשלו דכך לי כשמחלקים אותו לבסוף אע״ג דמעיקרא לקחוהו מעורב כמו שלקחו אותו מעיקרא מחולק ולבסוף נתערב כנ״ל. ודע דמאן דפירש דרב המנונא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא דקאמר השכר לאמצע אבל שור לטביחה ועומד לטביחה לא קאמר דהשכר לאמצע קא פריש דלהכי לא מותבינן לדידיה ליפלוג וליתני בדידה משום דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה וכמו שכתב הרא״ש בפסקיו מעתה איכא לאקשויי נמי מאי קא פריך לשיטת רש״י ז״ל לפלוג וליתני בדידה וכו׳ והרי איכא למימר דטפי בדידה הויא מאי דמיירי כולה ברייתא רישא וסיפא בשור חי ובמציאות המקח באיזה אופן נעשה והכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וכו׳ ממאי דהוה תני הכל בשור אחד ומפליג בין שור חי לשור שחוט ומתחלק לאבריו ולזה פירש רש״י ז״ל לפלוג וליתני בדידה. אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת יחלקו ולימא זה נוטל לפי מעותיו וכו׳. ע״כ. והיה אפשר לפרש דלהכי הדר וקאמר אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו כו׳ לומר דכיון דלא מוקי ברייתא אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה משמע דכי קאמר שור לחרישה ועומד לטביחה עומד לטביחה ממש קאמר ולא שטבחוהו בפועל קאמר ומעתה תקשי שפיר לפלוג וליתני בדידה ואע״ג דרבה בעיקר מימריה נקט נמי בהאי לישנא אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה מכל מקום השתא דקא מתרץ למתניתין ומגבב חלוקות לאוקמה בה מתני׳ אי איתא דס״ל דאפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לא הוה מוקי מתני׳ בשור לחרישה ועומד לחרישה בלחוד אלא הוה מוקי מתניתין ומימרא דשמואל בכל מיני שכר דהויא לאמצע אם לא ששחטוהו ומתחלק לאבריו ואפשר דאע״ג דרש״י ז״ל פירש בעיקר מימריה דרבה דעומד לשחיטה היינו ששחטוהו הכא בשקלא וטריא דשמעתא יפרש דרבה עומד לשחיטה דוקא קאמר וקודם השחיטה נסתלק השותפות וכמו שפירשו תלמידי רבינו יונה ז״ל. ולהכי פירש רש״י הכין בעיקר מימריה דרבה משום הא דרב המנונא דאיתאמרה עליה וכי היכי דניתי שפיר הא דאמרי הכא אבל שור לחרישה כו׳ וכדכתיבנא דוק ותשכח כנ״ל:

לקח זה בשלו פירוש בודאי כששמו בכיס זה מאתים וזה מנה וקונים בהם פרקמטיא כיון שאינם סוחרים המנה לבד והמאתים לבד אלא הכל ביחד הוה השכר לאמצע אבל כשזה לקח שור במנה וזה שור במאתים וערבום ביחד לחרוש ולהשתכר בהם כיון שקרנו של זה מובדל תמיד מקרנו של זה כל אחד נוטל לפי מעותיו. ה״ר ישעיה מטראני ז״ל:

נעשה כמי שלקח זה במנה וכו׳ ואם תאמר הא דחיקא האי תירוצא טובא ולא מתרצינן לה אלא כי קשיא רישא לסיפא וכמו שכתבו התוספות בריש פרק המפקיד וכתבו התוספות בפרק הפרה דטפי עדיף לשנויי תברה מי ששנה זו לא שנה זו מלשנויי נעשה וכיון שכן מי דחקו לרבה לאוקמי רישא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולשנויי נעשה ויש לומר דהסברא דחקו דמסתברא דהיכא דמתחלק לאבריו ולזה שני חלקים ולזה חלק אחד דכל אחד יטול חלקו מושבח ואין השכר לאמצע וכיון דע״כ לא כללא קא כייל שמואל מעתה מוקמינן ליה במאי דמסתבר טפי דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה אבל עומד לטביחה אע״ג דלא שחטוהו עדיין הויא ליה כזה לקח בשלו וזה בשלו דכל עומד לטביחה להא דמיא דזה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו וכדכתיבנא לעיל וכל שכן לאחר ששחטוהו דדמיא ממש לזה בשלו וזה בשלו וגריעא נמי מניה דהתם הרי נתערבו לבסוף והכא הרי כל אחד נוטל חלקו ונסתלק בשותפות ומסתברא שכל אחד יטול חלקו כמו שהוא ואם היינו מפרשים דרבה בכולה שמעתא אית ליה דעומד לטביחה היינו ששחטוהו ממש וכדפירש רש״י ז״ל לעיל ניחא טפי ואפילו למאי דפרישנא דבהך שקלא וטריא סברינן דרבה בעומד לטביחה ולא ששחטוהו ניחא דכיון דבע״כ אמרינן נעשה כששחטוהו הכי נמי אמרינן לה בעומד לטביחה אע״ג דלא שחטוהו וכדכתבינן כנ״ל:

תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו וכו׳. פירש״י ותיובתא דשמואל משמע דסבר מרן ז״ל דרבה ורב המנונא פליגי אדשמואל דשמואל סבר לעולם השכר לאמצע והיינו תיובתא והיינו דלא אשכחן לה תירוצא אלא בזוזי חדתי או באיסתירא צונייתא דאלו לרבה איכא לאוקמה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה ואין זה נכון דודאי רבה ורב המנונא לאו לאפלוגי עליה דשמואל אתו אלא לפרושי מימריה דרבה הכי קאמר דמסתברא מילתיה דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמרה לה שמואל והכין מתפרש האי לישנא בכל דוכתא עד דפירש לה בהדיא דאמרינן התם בפרקא קמא דסנהדרין אמר רבא מסתברא מילתיה בשוכר וכו׳ אמר רב אפילו נטל הלכך קשיין הכא לשמואל אליבא דרב המנונא. הריטב״א ז״ל:

וכ״כ ריב״ש ז״ל דמדכתב רש״י ז״ל ותיובתא דשמואל משמע דס״ל דרבה לאפלוגי עליה דשמואל קא אתי וכתב דליתא דאם כן הוה ליה למימר והאלקים אמרה שמואל בין בשור וכו׳. כדאמרינן בפרקא קמא דמציעא והאלקים אמרה רב בין בשדה זו וכו׳ וכן לקמן בפרק הנושא והאלקים אמרה רב בין בבתו נערה כו׳ ע״כ. ולי נראה דמרן ז״ל לא כיון מעולם לומר דרב אתי לאפלוגי עליה דשמואל דקושטא דמילתא דכל כי האי לישנא לפרשי קא אתי וכן כתבו התוספות ז״ל בסוף פרק זה בורר ומשמעות הלשון כפשטו הכי משמע ועוד אי רבה לאפלוגי קא אתי נצטרך לומר דרב המנונא דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה קאמר והא אוכחנא לעיל מלשון רש״י דסבירא ליה דלא בדוקא נקט אלא דרב המנונא בכל גוונא סבירא ליה דהשכר לאמצע מעתה ע״כ צריכין אנו לפרש דרבה ורב המנונא בפירוש דמימרא דשמואל פליגי דאי לאפלוגי אתו מאי חדית לן רב המנונא טפי משמואל אלא ודאי ס״ל לרש״י דרבה לפרושי מילתא דשמואל קא אתי ומ״ש רש״י ותיובתא דשמואל הכין משמע ליה פירושיה דמתני׳ דקתני וכן ג׳ שהטילו לכיס כו׳ משמע דשמו מעות בכיס ונשתכרו והותירו המעות מדקתני וכן שלשה שהטילו לכיס וכו׳ משמע דדומיא דבבא דרישא דמיירי בשעבוד הכתובות דכל אחת נוטלת כפי שעבודה הכי נמי מיירי בהטלת מעות לכיס והרויחו והותירו המעות וכדפירש״י ז״ל במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל במתני׳ וקתני עלה כך הן חולקין דלמה לי למתני כך הם חולקים במאי דהוה תני וכן שלשה שהטילו אם פחתו והותירו הוי סגי למה לי למתני כך הן חולקין לדיוקי דלפי המעות חולקין לעולם ואפילו בריוח מעות דדמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה דכי היכי דהתם מצי למימר אילולי חלקי לא היה יכול לחרוש הכי נמי איכא למימר בריוח המעות דאילולי עשר דינרין שלי לא היה מרויח כל כך דלא היה נקנית אותה הסחורה אלמלא אותם עשר דינרין שלי וכדאיתא בירושלמי כדכתבינן לעיל ומזלא דבי תרי עדיף ויש בני אדם חריפים יותר במשא ומתן ומנה שלהם עדיף מאלפא דחבריה וכיון שכן תקשי לשמואל בין לרבה בין לרב המנונא דכולי עלמא ס״ל דבשור לחרישה ועומד לחרישה ס״ל לשמואל השכר לאמצע ומתני׳ ס״ל דלעולם חולקין לפי מעות וזהו שכתב רש״י פחתו פחתו ממש וכו׳ וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל ע״כ. וקרוב לזה פירש הר׳ ישעיה מטראני ז״ל וז״ל מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו וכו׳ פי׳ וקשיא לשמואל בין אליבא דרבה בין אליבא דרב המנונא שהרי אם הותירו מעות אע״פ שאין השכר עומד על הקרן נוטלין לפי מעות וברייתא דלעיל דפרקוה תרוייהו משום דלא תניא פחתו או הותירו אלא השכר לאמצע בלחוד אבל הכא דתני פחתו או הותירו אתיא קשיא לתרוייהו ע״כ. הא קמן כדפרישנא אלא דיש הפרש בטעם ולמאי דפרש״י לעיל גבי שור לחרישה ועומד לחרישה צריכינן לפרש כדפרישנא כנ״ל:

והתוספות ז״ל לא פירשו כן דס״ל דתיובתא היינו לרב המנונא דלרבה איכא לאוקמי מתניתין בשור לחרישה ועומד לטביחה ואשמועינן רבותא דזה נוטל לפי מעותיו וכו׳ אבל לרב המנונא קשיא ולפי מאי דס״ל דרב המנונא בדוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה קשיא להו דלרב המנונא נמי לא תקשי דדילמא מתני׳ מיירי בשור לטביחה ועומד לטביחה ותירצו דלא מצי מיירי בהכי דא״כ מאי קמ״ל עוד קשיא להו לפי שיטתם ז״ל דא״כ מאי משני הותירו זוזי חדתי והא הויא ליה כשור לחרישה ועומד לטביחה דכל אחד נוטל חלקו ואפ״ה ס״ל לרב המנונא דזה נוטל לפי מעותיו וכו׳ הכי נמי הותירו זוזי חדתי אע״ג דכל אחד נוטל חלקו דדמיא לעומד לטביחה מכל מקום מעיקרא שמו אותם לכיס להשתכר ביחד שכר מובדל לעצמו ויותר על החשבון דדמיא לשור לחרישה דס״ל לרב המנונא דזה נוטל מעותיו וכו׳ ובשלמא לשיטת רש״י דתיובתין לשמואל אפילו לדעת רבה ומשום דמשנתנו דמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה משני שפיר דהותירו זוזי חדתי וכו׳ לא דמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לשיטת התוספות קשיא ותירצו בתוספות דבריוח מועט קא מיירי דאין הפרש אלא בין ישן לחדש והכל הוא מטבע היוצא להדיא שאין כאן אלא חלוק מעט בין חדש לישן וכיון שכן איכא למימר שלדעת כן נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו וקשיא להו לפי שיטתם דא״כ חדתי ועתיקי היינו על כרחין ישנים וחדשים והם של מלך אחד ולא נפסלו כלל דאי נפסלו הרי כאן ריוח הרבה ולא מחלי אהדדי מעתה תקשי דבפרק הזהב מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאין בהוצאה יותר מחדשים ותירצו דישנים היינו ישנים יותר מדאי וחדתי לאו לאפוקי עתיקי אלא לאפוקי אסתירא דצוציתא שהם ישנים יותר מדאי ולשיטת רש״י ניחא ההיא דהזהב זוזי חדתי היינו של זה המלך ועתיקי היינו של מלך שעבר והם פסולים ואינם יוצאים בהוצאה דהא תיובתא לשמואל הויא ובעינן לדמויי מתני׳ לשור לחרישה ועומד לחרישה ואפילו לרב המנונא נמי לא תקשי דשניא עומד לטביחה דהשבח ניכר בקרן אבל זוזי חדתי אין שום שבח ניכר בהם אלא דהמלכות פסלתו והמעות עצמן כדמעיקרא אינון ואין בהם שום שינוי כלל לכך חולקים לפי מעות דכל חד מאי דיהיב שקיל כנ״ל פירושה לפי׳ רש״י והתוספות ז״ל:

והריטב״א כתב וז״ל הותירו זוזי חדתי וכו׳. פרש״י ז״ל זוזי חדתי שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דכל מאי דיהיב שקיל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע. אסתירא דצוציתא שנפסל המטבע ואין יוצאין בהוצאה אלא שנותנין אותה על מכה שבפיסת הרגל כדאמרינן במסכת שבת מאי צוציתא בת ארעא דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד ואחד כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה שהשכר וההפסד למחצה (לשון רש״י ז״ל) ובודאי דהא דנקט תלמודא זוזי חדתי לאו למעוטי סתם עתיקי דבפרק הזהב מוכח דעתיקי חשיבי מחדתי אלא לאפוקי צוציתא או מטבעות ישנים מאד שאינם חשובים כמו החדשים וגם רש״י לזה נתכוון ע״כ. ומה שכתבתי נ״ל עיקר וכן כתוב להדיא במהדורא קמא וכדכתבינן לעיל.:

והר׳ ישעיה מטראני ז״ל כתב וז״ל הותירו זוזי חדתי וכו׳. פי׳ שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים וכו׳ ככתוב בפירוש רש״י ובהא לא מבעיא רבה אלא אפילו רב המנונא מודה דלאו למכירה קיימי שימצא בהם עודף על הקרן או פחות אלא כל אחד מוליך זוזיו או מושבחים או מופסדים לביתו אבל שור לטביחה דקאי למכירה וסוף שיהיה יתרון במעות חולקין באמצע והלכה כשמואל וכפירוקא דרב נחמן דכל מידי דמשתעבדי ולא קאי השכר על הקרן חולקין באמצע וכדתניא בברייתא דאייתינן לעיל אבל אם היה השכר או הפסד על הזוזים כל אחד נוטל מעותיו או משובחים או מופסדים. ע״כ ואזיל לשיטתיה ז״ל. הרי פירשנו שמועתנו לדעת רש״י ותוספות ז״ל ואכתי איכא לאקשויי דתקשי על המקשן מדידיה אדידיה דמעיקרא מותיב לרבה מהברייתא דהשכר לאמצע ושוב מותיב מהמשנה איפכא דחולקין לפי מעות הוה ליה לאקשויי מהמשנה לברייתא וממילא יתורץ רבה ורב המנונא והתוספות ז״ל כתבו בפ׳ לא יחפור דאין לומר תרי מקשנים וכ״כ בעל הליכות עולם והרשב״א ז״ל כתב דאמרינן תרי מקשנים עיין בחדושיו פרק הפרה ועיין בחדושי ברכות (לו) ובחדושיו לחולין גבי נעץ סכין בכותל ודוחק למאי דכתיבנא לעיל דכי מותיב לרבה לעיל מדתני׳ ב׳ שהטילו לכיס וכו׳ אמאי דפריש רבה בדשמואל קא מהדר ליכא לאקשויי כלל דהמקשן שפיר הוה אית ליה דמתני׳ תיובתא דשמואל וברייתא סייעתיה דהיינו כדברי שמואל ומכל מקום שביק סתם מתני׳ ופסק כברייתא אלא דקא בעי לאותובי מעיקרא לרבה אמאי דפריש בדברי שמואל וכדפרישנא לעיל אבל לשיטת התוספות קשיא דמעיקרא פריך לרבה ושוב פריך לרב המנונא ואפשר דהמקשן לא הוה קשיא ליה מהמשנה לברייתא דהוה מוקי ברייתא בשנים שהטילו לכיס וקנו מן האמצע מרגלית דבר שאין ראוי ליחלק ולכך השכר לאמצע כמו שכתוב לעיל בלשון הרמב״ן ז״ל ומתניתין מיירי כשהרויחו מעות הראוי ליחלק וכן שור אבל השתא דאוקים מלתא דשמואל בשור דהוי דבר הראוי ליחלק תקשי ברייתא לרבה ומתניתין לרב המנונא:

מתני׳ מי שהיה נשוי ד׳ נשים זו אחר זו ואיידי דתנא לעיל ג׳ נשים תנא הכא ד׳ נשים ולאו דוקא קתני ארבע. רש״י במהדורא קמא. ויש מי שתירץ דאגב אורחיה קא אשמעינן עד ארבע לנסיב טפי לא לנסיב כי היכי דלמטי עונה לחדש לכל אחת וכדאיתא דבשלש פשיטא ליה דאין הראשונה נשבעת לשלישית שהרי היא נפרעת עכשיו בלא שבועה ויכולה הראשונה לומר איני נשבע לך שכבר נתקבלה כתובתיך אלא אפילו בארבע אין הראשונה נשבעת לשלישית דשבועה לאחת שבועה למאה:

הראשונה קודמת לשנייה ושנייה לשלישית כו׳. כלומר אע״פ שיש שם נכסים מספיקין לכלם וטעמא משום שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו שאותה שמוציאין השדה מידה חוזרת וחולקת עם האחרות. תלמיד הרשב״א ז״ל:

הראשונה נשבעת לשנייה פירש רש״י אם שנייה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחילה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לי וכו׳. ע״כ ושמעינן מהכא כי מלוה מוקדם שבא לגבות תחלה ודוחה לבעל חוב מאוחר שנשבע המוקדם שבועה בנקיטת חפץ שאינו פרוע כאלו בא ליפרע מנכסים משועבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיבנא בפרק הכותב. הריטב״א ז״ל:

וכתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל הראשונה נשבעת לשניה כו׳. פירש רש״י ז״ל שאם השנייה טוענת הואיל ובאת ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דילמא לא משתייר לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנייה ורביעית לשלישית. נראה מתוך לשונו שאם ברור לנו שיש בנכסים שיעור כל הכתובות שאין משביעות זו את זו אבל הרמ״ה כתב שאפילו ברור לנו שיש בנכסים כשיעור כל הכתובות משביעות זו לזו והטעם שלו מפני שיכולה השניה לומר לה אני רוצה שתשבע שלא תפסת שום דבר לא בחייו ולא אחר מותו כי שמא זו השדה שאני לוקחת היום או מחר תמצא שאינה שלו ואם תתפסי זו השדה לכשיוציאו מידי אותה שלוקחת אני לא יהיה לי ממה לגבות ולפיכך אני רוצה לחייב אותך שבועה כי שמא תפסת שום דבר ולא תרצה לישבע וישאר הקרקע לאחריות לעצמי ואע״ג דקדים שעבוד ראשונה אפ״ה משבעת אותה השניה שהרי כל הנכסים משועבדים לה ואשתכח דכי שקלא מנכסים משועבדים שקלא וכן שלישית לשניה ורביעית לשלישית והרביעית נפרעת שלא בשבועה שזו אינה נפרעת מנכסים משועבדים כיון שכבר לקחו כולן שיעור חובן. ואין זה נראה למורי הרב נר״ו דאם איתא דאף על פי שיש בנכסים שיעור כל הכתובות משביעות זו את זו אם כן אף הרביעית נמי היתה נשבעת מפני זה הספק אלא ודאי הנכון כמ״ש רש״י ע״כ:

וז״ל רש״י במהדורא קמא הראשונה קודמת ליטול כתובתה נשבעת לשניה שלא גבתה כתובתה מבעלה דאימר צררי אתפסה וכגון שלא נשתייר מן הראשונה שיעור כתובתה של שנייה ושנייה לג׳ דאי אתפסה צררי אותן נכסים שנשתיירו מן הראשונה שנטלה השנייה שלא כדין נטלה ואפילו הכי נשבעת לג׳ ואם גבו כולן ג׳ נשים ולרביעית אין לה כתובה שלישית נשבעת לרביעית ואם יש נכסי כדי כולהו הרביעית שהיא האחרונה אינה נשבעת לחברותיה וכדמפרש שמואל בגמרא טעמא דת״ק ודבן ננס ואליבא דאביי נשבעת ליתומים ע״כ:

והרביעית נפרעת שלא בשבועה מיירי מתניתין כגון דליכא שבועה משום יתמי כגון ביתומים גדולים וסבירא ליה לתנא דמתניתין דיתומים שאמרו קטנים ולא גדולים ודלא כאביי קשישא כדאיתא בגמרא אי נמי כשחייב מודה והודאתו הודאה לגבי יתומים ואינה הודאה לגבי ב״ח דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכדמוכח לעיל בפ׳ האשה שנתאלמנה. ריב״ש:

וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל ויש תימה היכי קאמר ת״ק שהרביעית נפרעת שלא בשבועה שאע״פ שאינה נשבעת לחברותיה יש לה לישבע ליתומים וממילא הוי כאלו נשבעה לכן אוקמה אביי למתניתין בגמרא ביתומים גדולים תנא קמא סבר לא אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא ביתומים קטנים ובן ננס סבר שאפילו כשהיתומים גדולים נשבעת הלכך אע״פ שאינה נשבעת לאחרות נשבעת ליתומים והוא הדין לשאר יורשים דבכולהו איכא למיחש להתפסת צררי ע״כ:

היו כולן יוצאות ביום אחד פירש״י כלומר יוצאות לפנינו ומלמדנו שכולן נכתבו ביום אחד ע״כ. כן הוא בפירושי דוקני. וקשיא ליה לשון יוצאות דמאי איכפת לן בשעה שיוצאות לפנינו אם זמנו של זה הכתוב בתוכו אינו כזמנו של זה ותירץ דהוה ליה כאלו קאמר שנכתבו ביום אחד ומשום דבשעה שיוצאות לפנינו מתברר לנו כתיבתן נקט נמי הכי ובמהדורא קמא כתב וז״ל היו כולן הכתובות יוצאות ביום אחד שנכתבו ביום אחד:

זכתה ונוטלת כתובה קודם לחברותיה ומש״ה קודמת דבירושלים היו כותבין שעות ובירושלים עסקינן וכך היו כותבין בירושלים בכתובה בשעה פ׳. רש״י במ״ק:

וז״ל תלמידי ר׳ יונה היו כלן יוצאות ביום אחד כו׳ כלומר כיון שכתבו השעות בשטרות כמו שהיו עושין בירושלים מוכחא מלתא דקפדי אשעות בההוא אתרא וכל הקודמת לחברתה זכתה אבל אם היו יוצאות ביום אחד ולא כתוב בהן שעות חולקות בשוה כמו אם היו יוצאין בשעה אחת דבמקום שאין כותבין שעות גילו דעתם דלא קפדי בהקדמת השעות וכמו שאינם מקפידים על הכתיבה כך אינם מקפידים על מסירת השטר ושעבוד שתיהן לא חל עד הלילה ע״כ:

גמ׳ במאי קא מפלגי תנא קמא ובן ננס כלומר בהי טעמא פליגי ברביעית. רש״י במ״ק:

וז״ל הריטב״א במאי קא מפלגי כלומר מ״ט דבן ננס הואיל ותנא קמא טעמא דידיה טעמא תריצא הוא דכיון דרביעית לא שקלא כלום מן הראוי אלא הקודמת לה למה תשבע ע״כ: