גמרא
פירוש
אהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
אָמַר רַבָּה מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְרַב הַמְנוּנָא באָמַר אֲפִילּוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
מֵיתִיבִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
ב רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
ואמר רבאא מסתברא מילת׳ דשמואל בשור לחרישה, כלומר שקנו שוורים לחרישה ועומדין לחרישה להשכירן או למוכרן לכך, שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה, אבל קנו לחרישה ונתייקר דמי בשר יותר מחרישה ועומד לטביחה ששחטוהוב, שיכולין לחלק הבשר ולוקחג זה שני שלישי הבשר וזה שליש, משכרד בשלו בשני שלישים וזה בשלו בשליש אחד. ורב המנונא אמר אפילו בעומד לטביחה אמר שמואל השכר לאמצע.
וסוגיא כרב המנונא מברייתא דמותיב מיניה לרבא. ואע״ג דתירצה רבא, שינוייא בעלמא הוא וכרב המנונא דיקא. ותו מדקא מותיב מאם הותירו הותירו (ממנו) [ממש] וכו׳ ותירץ רב נחמן הותירו זוזי חדתי, שכל אחד יקח זוזי חדתי כחשבון ישנים שנתן והמותר יחלקו בשוה, אלמא השכר לאמצע. לישנא אחרינא. בשור לחרישה ועומד לחרישה, שניהם היו צריכין שוורים לחרוש שדותיהן, ולא היה לזה כי אם ר׳ זוז ולא היה יכול לקנות בהן שוורים לחרוש, ולזה (הוזק) [היו] ק׳ זוז ולא היה בהן כדי לקנות, ונשתתפו וקנו בג׳ מאות, כיון דזוזים של זה לא היו מועילים לו בלא זוזים של זה, השכר, שהוא החרישה, לאמצע. שזה חורש יום אחד וזה יום אחד. אבל נשתתפו לחרישה ושחטוהו ומכרוהו בד׳ מאות זוז דאייקר בישרא, זה נוטל לפי מעותיו ב׳ שלישי השכר וזה שליש השכר כיון דיכולין לחלוק הבשר ולהשתכר כל אחד בכולןה. ורב המנונא אמר אפילו עומד לטביחה כיון דמעיקרא היה השכר לאמצע השתא נמי לאמצע דאדעתא דהכי נישתתפו. ארבעה מלוין שמוציאין שטראו על לוה אחד שמת, כן הוא הדין שכל הקודם בשטר קודם לגבות, דבעל חוב [מאוחר] שקדם וגבה מה שגבה לא גבה.
והני מילי ממקרקעי, אבל מטלטלי מה שגבה גבהז. והני מילי אם תפס מחיים דלוה, אבל לאחר מיתה דלוה כל תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום, דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב.
ונראה לי דהני מילי אם היה קרקע ללוה, דאסמכתא דמלוה היה על הקרקע, אבל אין קרקע ללוה דאסמכתא דמלוה על המטלטלין, מה שתפס תפס. דהא כתובה נמי גביא ממטלטלי בזמן הזה דאסמכתא המטלטליןח.
מיהו אפילו למאן דאמר הבא ליפרע בשטרט מניכסי יתומין גדולין לא ישבע, הכא הראשון בשטר נשבע לשיני בשטר שלא נפרע בחיי הלוה, שיכול השיני לטעון שטרך פריעא הוא. וכן השיני כשבא לגבות ישבע לשלישי בשטר והשלישי לרביעי. והרביעי נוטל בלא שבועה אם יתומי הלוה גדולים. ואם הם קטנים ישבע גם הרביעי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים. והראשון והשיני והשלישי אין נשבעין ליתומים אפילו הן קטנים, שהרי נשבע כל אחד לחבירו, ושבועה לאחד שבועה (לזה) [למאה], וכיון שנשבעו שלא נפרעו הרי נשבעו גם ליתומים.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
וסוגיא כרב המנונא מברייתא דמותיב מיניה לרבא. ואע״ג דתירצה רבא, שינוייא בעלמא הוא וכרב המנונא דיקא. ותו מדקא מותיב מאם הותירו הותירו (ממנו) [ממש] וכו׳ ותירץ רב נחמן הותירו זוזי חדתי, שכל אחד יקח זוזי חדתי כחשבון ישנים שנתן והמותר יחלקו בשוה, אלמא השכר לאמצע. לישנא אחרינא. בשור לחרישה ועומד לחרישה, שניהם היו צריכין שוורים לחרוש שדותיהן, ולא היה לזה כי אם ר׳ זוז ולא היה יכול לקנות בהן שוורים לחרוש, ולזה (הוזק) [היו] ק׳ זוז ולא היה בהן כדי לקנות, ונשתתפו וקנו בג׳ מאות, כיון דזוזים של זה לא היו מועילים לו בלא זוזים של זה, השכר, שהוא החרישה, לאמצע. שזה חורש יום אחד וזה יום אחד. אבל נשתתפו לחרישה ושחטוהו ומכרוהו בד׳ מאות זוז דאייקר בישרא, זה נוטל לפי מעותיו ב׳ שלישי השכר וזה שליש השכר כיון דיכולין לחלוק הבשר ולהשתכר כל אחד בכולןה. ורב המנונא אמר אפילו עומד לטביחה כיון דמעיקרא היה השכר לאמצע השתא נמי לאמצע דאדעתא דהכי נישתתפו. ארבעה מלוין שמוציאין שטראו על לוה אחד שמת, כן הוא הדין שכל הקודם בשטר קודם לגבות, דבעל חוב [מאוחר] שקדם וגבה מה שגבה לא גבה.
והני מילי ממקרקעי, אבל מטלטלי מה שגבה גבהז. והני מילי אם תפס מחיים דלוה, אבל לאחר מיתה דלוה כל תפיסה דלאחר מיתה לאו כלום, דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב.
ונראה לי דהני מילי אם היה קרקע ללוה, דאסמכתא דמלוה היה על הקרקע, אבל אין קרקע ללוה דאסמכתא דמלוה על המטלטלין, מה שתפס תפס. דהא כתובה נמי גביא ממטלטלי בזמן הזה דאסמכתא המטלטליןח.
מיהו אפילו למאן דאמר הבא ליפרע בשטרט מניכסי יתומין גדולין לא ישבע, הכא הראשון בשטר נשבע לשיני בשטר שלא נפרע בחיי הלוה, שיכול השיני לטעון שטרך פריעא הוא. וכן השיני כשבא לגבות ישבע לשלישי בשטר והשלישי לרביעי. והרביעי נוטל בלא שבועה אם יתומי הלוה גדולים. ואם הם קטנים ישבע גם הרביעי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים. והראשון והשיני והשלישי אין נשבעין ליתומים אפילו הן קטנים, שהרי נשבע כל אחד לחבירו, ושבועה לאחד שבועה (לזה) [למאה], וכיון שנשבעו שלא נפרעו הרי נשבעו גם ליתומים.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א כך בכת״י אחד שבדק״ס. לפנינו רבה.
ב הר״ב אב״ש הגיה שישחטוהו. ואולי צ״ל: שכשישחטוהו יכולין לחלק וכו׳. ועכ״פ נראה שזה ההבדל בין פירוש זה ללישנא אחרינא דלהלן, שלפירוש זה מיירי שמכרוהו חי, וכדפירשו הרי״ף והרא״ש, וללישנא אחרינא מיירי בשמכרוהו שחוט וכדפירש רש״י.
ג אולי וליקח.
ד אולי: זה משתכר בשלו וכו׳.
ה אולי צ״ל כל אחד בשלו.
ו נשתבש מ׳שטרות׳. וכן להלן כמ״פ.
ז כמש״כ רב שרירא גאון שהביא הרי״ף דנ״ג ע״א וכ״כ ראבי״ה בסי׳ תתקיט עמ׳ צא בשם יש גאונים. וע״ע אוצה״ג עמ׳ שכה ואילך.
ח אמטלטלין. ולא הזכיר רבינו כאן תקנת הגאונים. ומשמע שמדין הגמרא הוא. וכ״מ מתשובת הריב״א שהובאה לעיל סי׳ קז עי״ש בהע׳ סג. וכ״מ ממש״כ רבינו לעיל עמ׳ תקנג: גמלים וכו׳ והוא הדין לכספים אם הוא עיקר ניכסי הבעל שהוא נושא ונותן בו. ועי׳ להלן סי׳ תקצד שכתב רבינו דתקנת דורות האחרונים היא. ועי׳ בראבי״ה סי׳ תתקיט ריש עמ׳ צ.
ט ׳בשטר׳ ליתא בכת״י.
הערות
Gemara
Peirush