גמרא
פירוש
אהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
אָמַר רַבָּה מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְרַב הַמְנוּנָא באָמַר אֲפִילּוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
מֵיתִיבִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
ב רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע. לישנא דרבה נקט, והוא הדין נמי שור לטביחה ועומד לטביחה, דכל שיתוף לאמצע, דשותפין כי האי גוונא מחלי אהדדי, ומזלא דבי תרי עדיף, ושכרן מתרבה גם כן על ידי חלקו מועט שהן יכולין ליקח סחורה הרבה ומרויחין הרבה, ומנא תימרא [מ]דמותבינן לי׳ לרבה מדתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע כו׳, ואם איתה דמודה ר׳ המנונא לרבה בשור לטביחה ועומד לטביחה דחולקין לפי מעות, לדידיה נמי תיקשי א״כ ליפלוג וליתני בדידיה דבשור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, אלא וודאי לרב המנונא לעולם אית ליה דחולקין לאמצע, ותו מדמותבינן לי׳ לרב המנונא ממתני׳ דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, ואם איתה דמודה בשור לטביחה ועומד לטביחה, מאי קושיא, דהא מתני׳ שור לטביחה ועומד לטביחה הוא דכל עיסק׳ דעלמא בראוי ליחלק, היינו שור לטביחה ועומד לטביחה, והכי עדיפא לי׳ מהך דמשני הותירו זוזי חדתי פחתו אסתיר׳ דצינתא, אלא וודאי דרב המנונא לא שני לי׳ כלל, דלעולם אית לי׳ דהשכר לאמצע.
והלכתא כרב המנונא, דפשטה דמתניתא מסייע לי׳, ורב נחמן משמי׳ דרבה בר אבוה קאי כוותי׳, וכן היא בירושלמי דאמרינן התם (ה״ד) וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, אמר ר״א הדה דתימור בשהיתה הסלע חסרה או יתירה, אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה, וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשרה דינרין ואתמר הכי, חבריי׳ אמרין יכיל הוא מימר לי׳ על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא, פי׳ על ידי עשרה דינרין שלי לקחת פרקמטיא יותר, ונמצא אף אתה משתכר על ידי יותר, עד כדון דהות פרגמטיא רבה, הוות פרגמטייא זעירא כלומר שהיתה הפרגמטיא רב׳ שלא היתה נקנית אלא בסיוע שניהם הות, פרגמטי׳ זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלא סיוע הלה מאי איכא למימר, יכיל הוא מימר לי׳ עד דאת מזבין חד זימנא אנא מזבין עשרה זימנין, עד כדון במקום קרוב, היה במקום רחוק, כלומר שהיו מוליכין אותה למוכרה למקום רחוק דתו ליכא למימר האי טעמא, שהרי אינו יכול למכור עשרה פעמים בשיעור מכירתו של זה, אמרה הלא הוא יכול הוא מימר לי׳ עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זימנין, פי׳ שעל ידי שהיא מעוטה היא קלה לישא אותה ומרויח בה יותר, וכן בפרק שור שנגח (את הפרה) [ארבעה] (ה״א) אמרו וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותרו כך הן חולקין, אמר ר׳ בון בר חיי׳ נראין דברים בשנטלו מרגלית, דיכיל למימר לי׳ אלולי עשרה דינראי לא הויא מזבין לך, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין, ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני׳ פחתה הסלע או הותירה קאמר דווקא, אבל שאר ריוח חולקין לאמצע, ולפום הכי קאמר דכי אמרי׳ דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית, דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי, וזהו לפי מעות, אי נמי איכא למימר דלאו אמתני׳ קאי, אלא הכי קאמר נראין דברים דבנטלו מרגלית יכול למימר לי׳ אלולי עשרה דינראי לא הוה מזבין לך, וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע, אבל דבר שדרכו ליחלק, ליכא למימר ה״ט מביאין לאמצע וחולקין, ומתני׳ בדבר שדרכו ליחלק, אמר ר׳ אלעזר בדבר שדרכו ליחלק דיכול למימר לי׳ את פרקמטיא דידך סגין ואת מגי מזבינתה, פי׳ מגי מתעכב מלשון (רות א, יג) הלהן תעגנה, וכדתנן ואת העיגונין שלה ונההפיך ומתהפך ומטיבך, עד כדון בשהיתה פרקמטיא נתונה כאן, היתה פרקמטיה נתונה ברומי יכיל למימר עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטיבך, ור״א דירושלמי קאי כרב המנונא דגמרא דילן.
והא דאמרי׳ בב״ק (לו, א) שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, הראשון נוטל מנה והשני מנה, חזר ונגח שור שוה מאתים, האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים [זוז] וזה נוטל חמשים זוז, חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים כל אחד נוטל דינר של זהב, ההיא הוה ליה כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דקיימא לן דחולקין לפי מעות מורי אחי נ״ר. מתני׳ מי שהיה נשוי ד׳ נשים ומת הראשונה קודמת לשניה והשניה כו׳ עד חולקין בשוה. מקשו בתוספות (ד״ה מי) וליתני שלש נשים, בשלמא שתים לא מצי למיתני, דאיצטריך לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה, אלא שלש ליתני, ותירצו דאי אשמעינן שלש, הוה אמינא התם הוא דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה ולא משתבעא הך קמייתא לשלשית, משום דשלשית גופה גביא בלא שבועה, אבל ארבע דשלשית נשבעת לרביעית אימא קמייתא נמי תשבע לשלשית, קמ״ל דאפילו בהא נמי אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
והלכתא כרב המנונא, דפשטה דמתניתא מסייע לי׳, ורב נחמן משמי׳ דרבה בר אבוה קאי כוותי׳, וכן היא בירושלמי דאמרינן התם (ה״ד) וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין, אמר ר״א הדה דתימור בשהיתה הסלע חסרה או יתירה, אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה, וקשיא ההן יהיב מאה דינרין וההן יהיב עשרה דינרין ואתמר הכי, חבריי׳ אמרין יכיל הוא מימר לי׳ על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא, פי׳ על ידי עשרה דינרין שלי לקחת פרקמטיא יותר, ונמצא אף אתה משתכר על ידי יותר, עד כדון דהות פרגמטיא רבה, הוות פרגמטייא זעירא כלומר שהיתה הפרגמטיא רב׳ שלא היתה נקנית אלא בסיוע שניהם הות, פרגמטי׳ זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלא סיוע הלה מאי איכא למימר, יכיל הוא מימר לי׳ עד דאת מזבין חד זימנא אנא מזבין עשרה זימנין, עד כדון במקום קרוב, היה במקום רחוק, כלומר שהיו מוליכין אותה למוכרה למקום רחוק דתו ליכא למימר האי טעמא, שהרי אינו יכול למכור עשרה פעמים בשיעור מכירתו של זה, אמרה הלא הוא יכול הוא מימר לי׳ עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשרה זימנין, פי׳ שעל ידי שהיא מעוטה היא קלה לישא אותה ומרויח בה יותר, וכן בפרק שור שנגח (את הפרה) [ארבעה] (ה״א) אמרו וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותרו כך הן חולקין, אמר ר׳ בון בר חיי׳ נראין דברים בשנטלו מרגלית, דיכיל למימר לי׳ אלולי עשרה דינראי לא הויא מזבין לך, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין, ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני׳ פחתה הסלע או הותירה קאמר דווקא, אבל שאר ריוח חולקין לאמצע, ולפום הכי קאמר דכי אמרי׳ דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית, דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו, אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי, וזהו לפי מעות, אי נמי איכא למימר דלאו אמתני׳ קאי, אלא הכי קאמר נראין דברים דבנטלו מרגלית יכול למימר לי׳ אלולי עשרה דינראי לא הוה מזבין לך, וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע, אבל דבר שדרכו ליחלק, ליכא למימר ה״ט מביאין לאמצע וחולקין, ומתני׳ בדבר שדרכו ליחלק, אמר ר׳ אלעזר בדבר שדרכו ליחלק דיכול למימר לי׳ את פרקמטיא דידך סגין ואת מגי מזבינתה, פי׳ מגי מתעכב מלשון (רות א, יג) הלהן תעגנה, וכדתנן ואת העיגונין שלה ונההפיך ומתהפך ומטיבך, עד כדון בשהיתה פרקמטיא נתונה כאן, היתה פרקמטיה נתונה ברומי יכיל למימר עד דאת סליק אנא הפיך ומתהפיך בדידי הכא ומטיבך, ור״א דירושלמי קאי כרב המנונא דגמרא דילן.
והא דאמרי׳ בב״ק (לו, א) שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, הראשון נוטל מנה והשני מנה, חזר ונגח שור שוה מאתים, האחרון נוטל מנה ושנים שלפניו זה נוטל חמשים [זוז] וזה נוטל חמשים זוז, חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים כל אחד נוטל דינר של זהב, ההיא הוה ליה כלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דקיימא לן דחולקין לפי מעות מורי אחי נ״ר. מתני׳ מי שהיה נשוי ד׳ נשים ומת הראשונה קודמת לשניה והשניה כו׳ עד חולקין בשוה. מקשו בתוספות (ד״ה מי) וליתני שלש נשים, בשלמא שתים לא מצי למיתני, דאיצטריך לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה, אלא שלש ליתני, ותירצו דאי אשמעינן שלש, הוה אמינא התם הוא דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה ולא משתבעא הך קמייתא לשלשית, משום דשלשית גופה גביא בלא שבועה, אבל ארבע דשלשית נשבעת לרביעית אימא קמייתא נמי תשבע לשלשית, קמ״ל דאפילו בהא נמי אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush