גמרא אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קיבל וכו׳. גירסת הרי״ף והרמב״ם וטוש״ע בח״מ סימן רכ״ו סעיף ב׳ נהי דאחריות דעלמא לא קביל אחריות דנפשיה קביל עליה ופירשו הרמב״ם והש״ע שאע״פ שלא קיבל אחריות עליו לשמעון אחריות עצמו קיבל שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא לעצמו וכ״כ הדרישה בסימן רכ״ו ולכאורה נראה דנ״מ לדינה כגון שחזר ראובן ומכרה לשמעון באחריות ואתא בע״ח דראובן וטריף מיניה דשמעון דלגירסת רש״י (וכן לפי׳ הרא״ש בגירסת הרי״ף) צריך ראובן לשלם לשמעון אף דגם שמעון מכר לו באחריות הא שמעון לא מכר לו על אחריות דנפשיה דהיינו בע״ח דראובן אבל לפי׳ הרמב״ם והש״ע דמכירת שמעון לראובן היתה אף באחריות על בע״ח דראובן אלא שגם מכירה ראשונה דראובן אף שהיתה שלא באחריות מ״מ אחריות דנפשיה קיבל עליו שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא בעצמו אבל השתא דאתי בע״ח דראובן וגבה משמעון פטור ראובן כמו שאם היה בא בע״ח דראובן וטריף משמעון במכירה ראשונה דהיה ראובן פטור לגמרי דהא אדעתא דהכי מכרה שלא באחריות והסמ״ע כתב בסימן רכ״ו דלא נ״מ לדינא. ולפמ״ש נ״מ טובא ואפילו אם נימא דס״ל להסמ״ע דכיון דהפטור של ראובן מאחריות שקיבל על עצמו במכירה שניה הוא בא מחמת האחריות שקיבל שמעון במכירתו לראובן הוי כאלו טורף ראובן משמעון וכיון דקיבל עליו במכירה ראשונה אחריות דנפשיה שלא יטרוף הוא בעצמו משמעון א״כ חייב ראובן מחמת אחריות הראשון אכתי יש לומר דנ״מ בין גירסת הרמב״ם ופירושו דהחיוב בכה״ג מחמת מכירה ראשונה ובין גירסת רש״י דהחיוב מחמת מכירה שניה כגון שקנה ראובן שדה אחר מכירה ראשונה ומכרה אחר מכירה שניה דלגירסת רש״י יכול שמעון לטרוף ממנה שהרי הוא בא מחמת מכירה שניה אבל לפי׳ הרמב״ם דהחיוב בא מחמת מכירה ראשונה ה״ל דאקני קנה ומכר. וצ״ע לדינא:

ודע דנלענ״ד פשוט דהא דאמרינן במכר שלא באחריות דעכ״פ אחריות דנפשיה קיבל עליו כמ״ש לפי׳ הרמב״ם וכן קי״ל לקמן דף צ״ז ע״א באלמנה שמכרה למזונות שאינה יכולה לחזור ולטרוף לכתובה משום דמצי לומר לה נהי דאחריות דעלמא לא קיבלת עלך אחריות דנפשיה מי לא קיבלת היינו דוקא בשבא לטרוף מחמת חוב של אדם אחר אבל מחמת חוב של לוקח עצמו שחייב להמוכר יכול המוכר בעצמו לטרוף אף שהיה כבר חייב לו כשמכר והוא משנה מפורשת לקמן דף ק״י ע״א וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו שדהו מפני שיכול למשכנו וכן הוא בח״מ סימן פ״ה ותמהני מאוד על הסמ״ע בסימן רכ״ו שכתב לפרש דברי הש״ע בסימן רכ״ו סעיף ג׳ והוא מדברי הר״ן וז״ל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב באחריות דנפשיה ודוקא בזכות שיש לו בשעת המכירה אבל אם בא לו זכות לאחר מכאן חוזר עליו וכתב הסמ״ע כגון שהיה שמעון חייב ליעקב אבי ראובן ואחר שמכר השדה לשמעון מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטרוף משמעון דזה הוא זכות הבא לאחר כך אף דהוא המוכר והמוציא דה״ל כאלו הלוהו ראובן לאחר המכירה וכו׳ משמע דס״ל דבכה״ג בחוב של עצמו שהיה חייב לו קודם המכירה א״י לגבות והוא תמוה כמ״ש שהוא משנה מפורשת וכך ה״ל לפרש דברי הש״ע דאם מכר שדה שיורשו מאביו או שלקחו מאדם אחר ואח״כ ירש שט״ח על אביו או על אותו אדם שמכר לו את השדה יכול הוא לטרוף מלוקח שלקח ממנו בעצמו והטעם כיון שנתחדש אח״כ אבל אם היה להמוכר בשעה שמכר השדה ללוקח שט״ח על אביו או על אותו שמכר לו השדה בזה אמרינן דמסתמא אחריות דנפשיה קיבל עליו והיינו ממש הך דלקמן דף צ״ז דכשמכרה למזונות אינה יכולה לטרוף מחמת חוב הכתובה שהיה באותו הפעם. וראיה לזה דכשנתחדש אח״כ יכול לטרוף מהא דלעיל דזבין לכתובת אמו לפי׳ השני של רש״י דזבין לכתובת אמו היינו שדה שייחד לכתובתה ומדייק מלשון אתיא אם וקא מערערה דדוקא במכר לו באחריות אלא שהתנה אי אתיא אם על זה אמר רבא דלאו במקום אמו קאי אבל אם מכר שלא באחריות כלל היה יכול לערער כיון שירש החוב מאמו אח״כ כמ״ש הר״ן בסוגיא דלעיל מיהו לפי פי׳ הראשון של רש״י אין ראיה משם וכן מהא דקאמר בב״מ דף ט״ז בגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דאמרינן אדעתא דליקים בהמנותיה טרח אבל נפלה לו בירושה חוזר הוא בעצמו ממכירתו ומחזיר המעות. כמו שהביא רש״י לעיל דהתם לא ה״ל מכירה כלל ולא דמי להכא שהיתה מכירה גמורה רק שבא להוציא ממנו יש לומר דאמרינן אחריות דנפשיה קביל עליה וכיון דהש״ע באה״ע סימן ק״ה הביא עובדא דלעיל כפי׳ ראשון שלא רש״י א״כ מנ״ל להך דינא. דהר״ן לשיטתו אזל כפי׳ השני של רש״י ז״ל אבל הטוש״ע דכתב באה״ע סוף סימן ק״ה עובדא דלעיל כפי׳ ראשון של רש״י אם כן אין ראיה משם וצ״ל דס״ל בהא כהר״ן מצד הסברא וצ״ע:

והעיקר נראה לפע״ד כוונת רש״י על דרך שפירשו התוס׳ דעיקר רבותא דרב״ח הוא דאע״ג דהמטלטלין תחת ידה א״י לעכבם על חוב אחריות של עצמו א״כ לכאורה הא דפייסיה בזוזי דנקט רב״ח הוא שפת יתר דהא מילתא כשישלם המעות לבע״ח כבר שמעינן ליה ממתניתין דפרק הכותב דהלכה כר״ע דינתנו ליורשים ואינו יכול להחזיק מעות יתומים בשביל אחר וכמ״ש התוס׳ אך נראה דרב״ח לשיטתו דס״ל בריש ב״מ דף ח׳ דאמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א״כ ה״נ דאי בעי היה מחזיק בשביל חוב אחריות של עצמו יכול להחזיק נמי בשביל הבע״ח וכ״ש דהכא היה בתפיסה זו נמי זכות לעצמו שלא יטרוף ממנו והיינו דפירש״י שבאחריות מכרה לו והיה יכול לתפוס לעצמו קמ״ל רמי בר חמא דאפ״ה צריך לשלם ליתומים כמו שפירשו התוספות. ודוק:

תוס׳ ד״ה ראובן וכו׳ ועוד נראה לרבי וכו׳ שכתב עליו שטר מלוה וכו׳. לכאורה כוונתם דאם לא זקפן בשטר לא היה צריך להתפיס צררי לבטחון על האחריות כל זמן שהמעות בידו היה לו להתנות שלא ישלם לו עד שיתן לו צררי לבטחון שלא הי׳ יכולים הוא או היתומים לתבוע ממנו שהיה נאמן שצוה לו להחזיק זה המעות עצמן בעד אחריות אבל קשה דלמה יהיה נאמן בזה שלא לשלם ולומר כן ע״כ משום דבלא שטר י״ל מיגו דפרעתי א״כ ה״ל לפרש בקיצור דנאמן שלא התפיסו צררי במיגו דפרעתי ואפשר דמיירי מסתמא שכבר אמר בפני עדים שחייב המעות ליתומים כמשמעות ופייסיה בזוזי שפירש״י במעות דמי השדה שהיה חייב ליתומים וא״כ אין לו מיגו דפרעתי דה״ל מיגו למפרע כדאיתא לעיל דף פ״ה גבי מלוגא דשטרי בתוס׳ שם ותו דמהלוה עצמו הוי עד דתו לא מהימן במיגו אלא דא״צ שבועה דהי׳ לו לאביהם להתפיסו זה המעות בעצמו לצררי ויאמר כן בפני הב״ד כשיתבעהו הוא או היתומים המעות אלא דאכתי קשה לי נהי דהא דלא ה״ל תפיסה מחיים ע״כ צ״ל משום דלא תבעהו מחיים וכדאיתא לעיל דף פ״ה במלוגא דשטרי מ״מ לפמ״ש התוס׳ לעיל דף פ״ד ע״ב דתפיסה מחיים מועיל משום שלא הי׳ צריך שבועה באותו הפעם א״כ ה״נ בשעה שאמר לפני עדים דפייסימן בזוזי הי׳ נאמן בלא שבועה נמצא דכשתפס לא היה צריך שבועה מה בכך דה״ל מיגו למפרע מ״מ בשעת תפיסה לא היה צריך שבועה ועמ״ש לעיל גבי עובדא דבקראי דף פ״ד ע״ב וגבי מלוגא דשטרי ותו קשה דהא עכ״פ כל זמן שלא טרפו ממנו ה״ל תוך זמנו ולמה יצטרך שבועה וא״ל כמ״ש לעיל דף פ׳ ע״ב בד״ה ולר״ע דתוך זמנו כבר זכו בו היתומים דא״כ אפילו לא זקפן במלוה נמי וע״כ צ״ל הואיל והם תחת יד הלוקח לא זכו בו היתומים אם כן אפילו זקפן נמי. וצ״ע. ודוק:

רש״י ד״ה כל שדותיו וכו׳ אא״כ לקח וכו׳. משמע מלשונו ז״ל דבהכי איכא לפרושי הסוגיא שלקח לוי אותו שדה שלקח שמעון באחרונה והא דקאמר כשקנה לוי זיבורית לא מצי גבה מיניה משום דאמר להכי טרחא וזבינא ארעא דלא חזי לך אף שהלוקח מסתמא היה מגבהו מן הזיבורית שקנה באחרונה מ״מ כיון שהיה יכול לדחות את המלוה להגבות אותו בינונית משום דמצי אמר לא ניחא לי וכו׳. ממילא זה הזכות יש לו ללוי ג״כ וזהו שיטת רש״י דבלקח ממנו בינונית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית דאף דמסתמא היה אומר לא ניחא לי וכו׳ והיה מגבהו מסתמא מבינונית אפ״ה כיון שיכול לדחותו לעידית שקנה באחרונה יש לו ללוי זה הזכות אלא דס״ל דזה דוחק לאוקמי דוקא שקנה לוי אותו השדה שקנה שמעון באחרונה ואין להקשות בקנה לוי זיבורית שקנה שמעון באחרונה איך יכול שמעון לדחותו מן הזיבורית לומר לא ניחא לי דהא מצי המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא כדסבירא ליה לרש״י בב״ק דף ז׳ ע״ב זה אינו דמשום הך טעמא דמצי אמר הב לי זיבורית טפי פורת׳ קאמר להכי זבינא ארעא דלא חזיא לך כמ״ש התוס׳ בב״ק דף ח׳ ע״ב ד״ה אבל זבין וכו׳ והנה לכאורה קשה לדעת רש״י דהא אפילו בקנה בשטר אחד או שקנה בינונית באחרונה אכתי הוי מצי שמעון לדחות את הבע״ח שיגבה מן העידית לא מבעיא לטעמא דר׳ שמעון דס״ל דמן התורה בע״ח דיניה בעידית אלא שתקנו חז״ל משום שלא יראה שדה נאה לחבירו ויקפוץ וילונו כדאיתא בפרק הנזקין וכיון דהתקנה היתה לטובת הלוה יכול לומר לא ניחא לי ויגבהו מהעידית אלא אפילו לעולא דס״ל דמן התורה בע״ח בזיבורית דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וגו׳ דהתקנה היתה לטובת המלוה מ״מ היה נראה שיכול ליתן לו מן העדים (כדמשמע בב״ק דף ז׳ ע״ב אמר ר׳ אחא בר יעקב וכו׳ ואי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא וכו׳ קשה דילמא מלוה אי אפשי בתקנת חז״ל שתיקנו לגבות בבינונית דמן התורה דיניה בזיבורית וכן בכתובת אשה לרב אחא בריה דר״א שם. ודוחק לומר דכל הני פליגי אדעולא אלא העיקר) כיון דטעמא דעולא משום דכתיב בחוץ תעמוד וגו׳ מה דרכו של אדם וכו׳ הוא דילפינן מיניה דהברירה ביד הלוה ליתן מה שירצה יהיה טוב או הגרוע שדרכו להוציא מה שירצה ומה שאמרו דמן התורה דינו בזיבורית לאו דוקא אלא מסתמא אמרו כן אבל אם הוא רוצה ליתן עידית הרשות בידו א״כ נהי דתיקון חכמים שאין יכול ליתן לו זיבורית משום נעילת דלת אבל בזה אם הוא רוצה ליתן לו עידית לא תיקנו חכמים שאין בזה נעילת דלת משום דרוב בני אדם ניחא להו בעידית טפי א״כ אפילו אליבא דעולא הרשות ביד הלוה ליתן עידית וה״ה ביד הלוקח דלא גרע מן הלוה עצמו כמ״ש הרא״ש גבי עידית וזיבורית וכמו שפירש״י בב״ק בד״ה רצה משמעון גובה מזיבורית וכו׳. אך נראה דלפי מאי דמסיק בב״ק דף ז׳ ר׳ אחא בריה דר״א אם כן נעלת דלת בפני לווין ויכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אע״ג דרוב בני אדם ניחא להו בבינונית טפי מ״מ איכא נעילת דלת משום סברא דאמר ליה אלו הוי לי זוזי הוי שקלת וכו׳ ה״נ אם רוצה ליתן לו עידית יכול לומר הב לי בינונית טפי פורתא משום סברא דאילו הוי ליה זוזי וכו׳ א״כ נהי שכתבנו דאף דמצי לומר ללוקח ראשון הב לי זיבורית טפי פורתא אפ״ה אינו יכול לגבות זיבורית מלוי משום דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא ליה מכל מקום ה״מ בזיבורית דלא חזיא ליה מתקנת חז״ל אבל בינונית שהוא עיקר דינו של מלוה והוי ארעא דחזי ליה לא מצי למימר שהיה שמעון מדחהו אצל עידית דהא מצי למימר הב לי בינונית טפי פורתא כדיניה ושפיר גובה מבינונית. ועיין עוד בסמוך ובמה שכתבנו בתוספות עוד בזה. ודוק:

לפי זה יש לומר לשיטת הרא״ש דס״ל שם דאין המלוה יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אלא אם גילה דעתו שרוצה ליתן לו כיוקרא דלקמיה יש לומר דה״ה שיכול ליתן לו עידית בציר פורתא דהברירה ביד הלוה ואין בזה נעילת דלת במה שיתן לו עידית כי היכא דליכא נעילת דלת אם אינו רוצה ליתן לו זיבורית משום דרוב בני אדם ניחא להו טפי בבינונית מזיבורית וה״ה בעידית מבינונית. לפ״ז ע״כ צ״ל דהא דגובה מלוי בבינונית אע״ג דהוי מצי שמעון לדחותו לעידית היינו משום דמסתמא לא היה עושה שמעון כן כיון שיכול לסלק בבינונית והיינו כסברת התוס׳ דאזלינן בתר סתמא ובזה נכון מה דפסק הטור בסימן קי״ד כשיטת התוס׳ הכא דזהו כדעת אביו הרא״ש ז״ל גבי הב לי זיבורית טפי פורתא וכמו שפסק הטור שם בסימן ק״ב. ועיין עוד לקמן מה שכתבנו בזה לשיטת הרא״ש. ודוק:

רש״י בד״ה רצה מזה גובה וכו׳. הילכך רצה לגבות משמעון עידית גובה וכו׳. ובב״ק פירש״י רצה גובה משמעון זיבורית. והרא״ש בב״ק מסתפק שם בתחלה אם הוא יכול לגבות מעדים שביד שמעון אפילו אין לו לשמעון אלא עידית ולכאורה היה נראה מוכרח דהא דקאמר רצה משמעון גובה היינו מעידית שביד שמעון דאי מזיבורית מאי קמ״ל הא אפילו היה הבינונית ג״כ ביד שמעון היה יכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא ונראה דהרא״ש דמסתפק היינו לשיטתו דס״ל דאין המלוה יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אבל לפי משמעות רש״י ותוס׳ מוכרח לומר דגובה מעידית שביד שמעון אלא לכאורה קשה דהא אמר בב״ק דף ח׳ ע״ב פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ליתו כולהו ולגבו מעידית דהא אחרונה הוא משמע דאי הוי בשטר אחד לא הוי מצי גובה מעידית שביד שמעון אע״ג דאין בידו זיבורית וזה הוא דלא כפירש״י וצ״ל דהא דקאמר ליתו כולהו וליגבו מעידית דהא אחרונה הוא היינו דצריכין דוקא לגבות דוקא מעידית שביד לוקח ראשון ואינם יכולין לגבות מלוי הבינונית וזיבורית כשיטת רש״י שפי׳ דוקא בשטר אחד אבל בב׳ שטרות אינו יכול לגבות מלוי הבינונית שקנה שמעון לפני העידית שנשאר ביד שמעון ולפ״ז לשיטת התוס׳ דהיכא דעידית שקנה באחרונה ביד שמעון אפ״ה יכול לגבות מלוי הבינונית משום דאזלינן בתר סתמא שהיה מסתמא שמעון מגבהו הבינונית שהיה אומר לא ניחא לי וכו׳. א״כ א״א לפרש הא דקאמר בב״ק דהא אחרונה הוא דהיינו שאין יכול לגבות מלוי הבינונית בע״כ אלא ודאי משמע דאי לאו דאחרונה היא אלא בשטר א׳ לא היה גובה מעידית א״כ קשיא מאי קמ״ל דרצה מזה גובה משמעון זיבורית דהא ס״ל להתוס׳ דיכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אפילו הכל היה ביד שמעון ונראה דמזה הוכרחו התוס׳ שכתבו בד״ה ראובן וכו׳ מיהו יתכן להיות רצה מזה גובה וכו׳ ר״ל דס״ל דמיירי בב׳ שטרות וקנה שמעון בינונית שלפני אחרונה שהוא עידית דשפיר גובה מהעידית שביד שמעון אם רוצה משום טעם דהא אחרונה היא ואין לתמוה מאי קמ״ל דאע״ג דפשיטא היא לא נמנע הש״ס שם להשמיענו פשיטא מכר לוקח וכו׳. וכן אשמעינן רבא הך מלתא וכ״ש דא״ש לפי מאי שכתבנו לקמן דהתוס׳ מוקי להך דרבא אפילו כשהשדה שקנה לוי היא השדה שקנה שמעון באחרונה א״כ שפיר קמ״ל דגובה משמעון הזיבורית שקנה לפני האחרונה אע״ג דאי הוי ביד שמעון לא הוי מצי המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא כיון דבשעה שקנה הזיבורית הניח ביד המלוה מקום לגבות מן הבינונית שקנה באחרונה אפ״ה כיון דליתנהו הבינונית גביה צריך שמעון ליתן להמלוה זיבורית אם רוצה המלוה אבל לדעת הדרישה בספר קי״א שפירש בדברי התוספות. מיהו יתכן וכו׳ היינו לדינא ולא לפרש הסוגיא דסוגיא מיירי בשטר אחד קשה טובא מאי קמ״ל לדעת התוס׳ במה דקאמר רצה גובה משמעון כנ״ל מיהו נראה דיש ליישב דאף דס״ל להתוס׳ דיכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא מ״מ יש לומר דהיינו דוקא ביד הלוה עצמו אבל גבי לוקח אין יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא מפני שיכול לומר אי שקלת בינונית כדינך שקול ואם לא אהדרינהו שטרא דבינונית למריה ואין המלוה יכול לומר לכי תיהדר דכיון דנתן לו הבינונית כדינו אינו יכול לומר לכי תיהדר כמו שכתבו התוס׳ בב״ק שם בד״ה אי שתקת א״כ א״ש דקמ״ל דרצה גובה משמעון זיבורית משום דאינו יכול לומר אהדרינהו שטרא דבינונית כיון דליתא לבינונית גביה ואף שכתבו התוס׳ שם בב״ק בד״ה אבל זבין וכו׳. דהא דקאמר להכי זבנא ארעא דלא חזיא לך משום דלא לימא המלוה הב לי זיבורית טפי פורתא והיינו על כרחך שמת המוכר דלא מצי אמר אהדרינהו מ״מ מיירי נמי שהמוכר חי וקמ״ל דגובה מזיבורית שביד שמעון אפילו מוכר חי דמיירי בין כשהמוכר חי בין כשהמוכר מת ועיין לקמן מה שכתבנו בלשון התוס׳. ודוק:

ונראה עוד דיש לפרש מה שכתב רש״י בב״ק דרצה גובה משמעון זיבורית דהיינו כשיש לשמעון עידית וזיבורית ולאו לפרש דיניה דרבא אלא דינא קמ״ל דאם יש לשמעון עידית וזיבורית אין צריך ליתן עידית אע״פ שהרחיק ממנו שעבוד הבינונית כמ״ש הרא״ש שם ואפשר עוד דס״ל לרש״י ז״ל דאפילו רוצה שמעון ליתן לו מן העידית יכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אפילו היכי דהמוכר חי אינו יכול לומר אי שתקת ואי לא אהדרינהו שטרא דעידית למריה דכיון דאין העידית דינו של המלוה ויכול לומר להלוה הב לי זיבורית טפי פורתא כמו שכתבנו לעיל א״כ אם רוצה שמעון ליתן לו מעידית אין זה כדינו ויכול לומר לכי תיהדר. ודוק:

תוס׳ ד״ה ראובן וכו׳. ולא נהירא לרבי וכו׳. כתב מהרש״א אע״ג דמסתמא מכר באחריות הבינונית ללוי וצריך לשלם ללוי מ״מ ניחא ליה טפי הכי כדי להעמיד הקרקע בידו וכו׳. וקשה טובא דאי אית ליה לשמעון מעות מצי לסלק את הלוה ג״כ במעות כדקי״ל דמצי הלוקח לסלוקי בזוזי. ותו דלפי מ״ש התוס׳ לעיל דף צ״א ע״ב ד״ה מה פסידא וכו׳ רבא עצמו הוא מ״ד דס״ל דיכול לסלק לבע״ח בזוזי ולפי דבריו צ״ל דמיירי דל״ל לשמעון מעות אלא קרקע אחרת של עצמו שאינו יכול לסלק לבע״ח דראובן בקרקע של עצמו אלא בזוזי משא״כ כשיבוא לוי לתבוע לשמעון מחמת חוב האחריות יכול לסלק בקרקע של עצמו ולמ״ד בשלו הן שמין אתי שפיר טפי דיש לומר דמיירי שיש לשמעון עוד שני קרקעות שהם גרועים זה מזה יותר מזיבורית שקנה שמעון מראובן דכשיבא לוי לגבות מחמת אחריות אינו יכול לגבות מזיבורית שקנה שמעון מראובן דהוי ליה עידית לגביה אך לפמ״ש התוס׳ בגיטין דף נ׳ דמשמע משמעתין דרבא ס״ל בשל עולם הן שמין לא שייך זה דודאי יכול לוי לגבות מן הזיבוריות הטובים שביד שמעון כמו שכתבנו לקמן גבי בינונית דכוותיה וצ״ל דשדה של שמעון עצמו שוה כזיבוריות אלו שקנה מראובן דבזה הברירה ביד שמעון ליתן ללוי מחמת האחריות איזה שירצה כמ״ש הרא״ש דבשווים יכול ליתן איזה שירצה. ודוק:

עוד יש לישב ע״פ מ״ש לעיל דמוכח מדברי הרא״ש דאע״ג דהלוקח יכול לסלק המלוה במעות או בקרקע של הלוה לפי שויה אבל אינו יכול לסלק מקצת החוב בקרקע ומקצתו במעות א״כ שפיר יש לומר דנ״מ כשטורף מלוי ולוי בא אל שמעון מכח אחריותו יכול לסלקו מקצתו במעות ומקצתו בקרקע כדין כל לוה שיכול לשלם למלוה שלו וק״ל:

בא״ד ומיהו יתכן וכו׳. לכאורה היה נראה דתוס׳ מפרשים דאיכא לאוקמי מילתא דרבא בב׳ שטרות וכגון שלקח עידית באחרונה והשתא משכחת שפיר רצה מזה גובה וכו׳ מיהו לפ״ז נצטרך לאוקמי הסוגיא דמיירי דוקא שמכר ללוי אותו השדה שקנה לפני אחרונה דאם היא בינונית ולקח עידית באחרונה שפיר משכחת רצה מזה גובה כמו שכתבו התוס׳ וע״ז קאמר דבמכר ללוי עידית וזיבורית שקנה לפני האחרונה אין יכול לגבות מלוי משום דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאף אם יאמר שמעון לא ניחא לי מ״מ ארעא דלא חזי ליה אך אם מכר לו אותו השדה שקנה באחרונה לא מתוקמי הסוגיא לשיטת התוס׳ אף שכתבנו לעיל בשיטת רש״י דמצי לאוקמי הסוגיא כשמכר ללוי אותו שדה שקנה באחרונה היינו לשיטת רש״י דוקא דס״ל דכל מה דמצי שמעון למדחי לבע״ח אף דמסתמא לא היה עושה כן מ״מ יש ללוי זכות זה א״כ שייך שפיר במכר לו זיבורית שקנה באחרונה דאף דמסתמא היה שמעון אומר ניחא לי בתקנתא דרבנן מ״מ כיון שיכול לומר לא ניחא לי הוי זיבורית ארעא דלא חזי ליה אבל לשיטת התוס׳ דאזלינן בתר סתמא דמילתא א״כ כשמכר ללוי זיבורית שקנה באחרונה כיון דמסתמא היה אומר ניחא לי למה לא יגבה זיבורית שביד לוי הא ארעא דחזי ליה היא כיון שהיא אחרונה ומסתמא לא היה אומר לא ניחא לי ולפ״ז צ״ל דהתוס׳ מפרשים הסוגיא דוקא שלקח שדה שלפניה אחרונה אך זה דוחק דהא רש״י ז״ל לשיטתו הוי מצי לאוקמי שמכר לו אותו שקנה באחרונה אלא דס״ל דזה דוחק כמ״ש לעיל א״כ מה הועילו תוס׳ כיון שצריך לאוקמי דוקא שמכר ללוי אותו שלפני האחרונה ותו לפמ״ש התוס׳ בב״ק דלהכי צ״ל כשקנה לוי זיבורית דזבני ארעא דלא חזי ליה משום דמ״ה הבע״ח לומר הב לי זיבורית טפי פורתא ואי איירי דוקא בקנה אותו שלפני האחרונה אינו יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא וצריך לדחוקי דמיירי נמי דמכר בשטר אחד אי נמי כשמכר לו זיבורית שקנה לפני האחרונה שהיא עידית דמסתמא היה שמעון אומר לא ניחא לי ואז היה יכול הבעל חוב לומר כיון דלא ניחא לך בתקנתא הב לי זיבורית טפי פורתא ולפ״ז היה נראה יותר לפרש מ״ש התוס׳ מיהו יתכן וכו׳ לאו לפרש הסוגיא אלא לדינא כתבו כן וכ״כ הדרישה בסימן קי״ט אך יותר נראה דכוונת התוס׳ לפרש הסוגיא וס״ל דמיירי אפילו במכר ללוי מה שקנה באחרונה אפ״ה בקני זיבורית שקנה באחרונה אינו יכול לגבות מלוי דאפ״ה הוי ארעא דלא חזי ליה אף דהדין היה נותן שיגבה מאחרונה ומסתמא היה אומר שמעון כן מ״מ כיון דסתם תקנת חז״ל היה בבע״ח בבינונית הוי זיבורית ארעא דלא חזיה ליה ואין להקשות א״כ הא דקאמר בב״ק במכר לוקח שני עידית שקנה באחרונה סבר אביי וכו׳ ורבא השיב לו דכל זכות שהיה ללוקח ראשון מכר לו ולא קאמר הטעם משום דהוי עידית ארעא דלא חזיא ליה זה אינו דאי הוי כח לבע״ח לגבות העידית בע״כ כדסבר אביי ודאי לא שייך זה לומר מטעם שהוא ארעא דלא חזיא ליה דהרי יכול לכופו מצד הדין ומה דאמר ארעא דלא חזי לך היינו לפי שכבר אמר רבא דמוכר לו כל זכות אף דס״ל להתוס׳ דאזלינן בתר סתמא מ״מ בזה שייך לומר דהוי ארעא דלא חזיא ליה כיון דעכ״פ היה יכול שמעון לומר כן דהוי ארעא דלא חזיא ליה ולפ״ז מ״ש התוס׳ וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה וכו׳ היינו דהביאו התוס׳ ראיה לדבריהם שלא כדברי מ״ר שכתבו תחלה דהא דלקח שמעון עידית באחרונה וכו׳ הוא מפורש בסוגיא דבב״ק אבל באמת ס״ל בלקח זיבורית באחרונה ומכרה ללוי נמי הדין כן דאינו יכול לגבות מלוי. ודוק:

ואין להקשות על הר״ן דהא הכא בשמעתין דמכר שמעון אח״כ לראובן באחריות ג״כ נתחדש אחר מכירת ראובן לשמעון ואפ״ה לגירסת הרמב״ם ופירושו אמרינן דבתחלה כשמכר ראובן לשמעון קביל עליה אחריות דנפשיה שלא יחזיר הוא עצמו עליו אע״ג דבא לו זכות זה אחר זה המכירה דמה״ת נימא שהיה בדעתו תחילה לחזור וליקח משמעון צ״ל דאחריות דנפשיה דהכא עדיף טפי מההיא דלקמן דף צ״ז דהכא טעמא אחרינא דלא עלה על דעת ראובן שישתכר ויפרע חוב של עצמו ויגבה משמעון ולפ״ז ג׳ חלוקים בדין זה אם הלוקח הוא הלוה בעצמו חייב כגון הך דשמעתין אפילו בא לו זכות אח״כ נמי אמרינן דאחריות דנפשיה קיבל עליו דלא עלה בדעתו להשתכר והיכא דבא מחמת חוב אדם אחר אז החילוק בין נתחדש או לא נתחדש כסברת הר״ן אך בהא יש להסתפק במה שפירש״י ד״ה כבע״ח וכו׳. וכשם שאם לקחו ראובן מלוי וכו׳ אם הוא אפילו לקחו ראובן מלוי באחריות דאז יכול ראובן לטרוף מלוי אם יכול לגבות גם משמעון דאף שישתכר אמרינן דהוי כאלו מכר שמעון ליהודה באחריות ואח״כ גבה בע״ח דלוי מראובן דהא פשיטא דראובן חוזר על לוי שמכר לו באחריות ופטור משמעון שמכר לו שלא באחריות ושמעון צריך לשלם ליהודה שמכר לו באחריות א״כ ה״נ נימא דראובן גובה משמעון גם כן כיון שחזר ומכר לו באחריות אף שמשתכר. או נימא דכיון שאין לו הפסד ה״ל כבע״ח של עצמו דאמרינן דאחריות דנפשיה קיבל עליו אפילו בא הזכות אח״כ. וצ״ע:

רש״י ד״ה ופייסיה בזוזי וכו׳. שבאחריות מכרה לו וכו׳. עמ״ש מהרש״א דס״ל לרש״י דאין הלוקח יכול לסלקו בדמים כי אם כשמכר לו באחריות. וכבר תמהו עליו המפרשים דלא מצינו חילוק זה ומה טעם יש בו. ולכאורה היה נראה דאיפכא מסתברא לפמ״ש לעיל ד״ה מאי פסידא וכו׳. דעיקר הסילוק הוא משום דיכול לשום לו הקרקע בכפלים על שווה אם כן לפי סברת הר״מ והרא״ש דאין הלוקח יכול להוסיף על השומא משום דיכול לומר ליה לתועלת עצמו מתכוין שהרי יחזור ויגבה מהמוכר א״כ כשהוא באחריות גרע טפי. ונראה דיש לפרש איפכא דס״ל לרש״י ז״ל דלשון פייסיה בזוזי משמע דווקא במעות דמי השדה שהי׳ חייב לו וכו׳. כלשון רש״י ז״ל בשביל ראובן ר״ל דאמר לו כיון שיש דמי השדה של ראובן עצמו הרי הנחתי לך מקום דאין גובין ממשעבדי במקום שיש ב״ח ובזה שייך לשון ופייסו בזוזי שהיה יכול הבע״ח לומר שאינו רוצה לזכות במעות יתומים ולטרוף קרקע כדינו אבל היה יכול לסלק אותו במעות של עצמו ולגבות הממון לעצמו דהכי הוי שפיר טפי דהא תופס הממון בשביל אחריותו. אלא דרב״ח לשיטתו דס״ל לעיל דא״י להעלותו בדמים אף דלית ליה למלוה פסידא וס״ל לרש״י הטעם של רב״ח דהא קשה עליו דלמה יגרע הלוקח מן אדם אחר שמוסיף על השומא כמו שכתב הרא״ש בשם הר״ם ז״ל וצ״ל משום דהלוקח יכול לגבות מהלוה כמו שכתב הרא״ש וזה כשקנה באחריות אבל כשקנה בלא אחריות הרי הוא כאדם אחר דודאי מודה רב״ח דאדם אחר יכול להוסיף דלכך עושים הכרזה וזהו שפירש״י שהוצרך לסלקו בכח ראובן משום שבאחריות מכר לו ואף דרב״ח ס״ל הכא דיכולים היתומים לומר אנן מטלטלי וכו׳. הא איהו הוי סבר שיועיל התפסה וה״ל לתפוס יותר בשביל עצמו כנ״ל. אך נלענ״ד דזה אינו דהא יש לומר בדברי הרא״ש ז״ל לפי מ״ש לעיל דף צ״א ע״ב דמיירי שיש ביד הלוקח קרקע כשיעור כל החוב דלמה ליה למימר שיכול הלוקח לגבות כל מה שמוסיף מן הלוה דהוא דבר רחוק דהא הלוה אין לו עתה וצ״ל אם ירויח ותו דה״ל לחלק דשלא באחריות שאינו יכול לגבות מן הלוה יכול להוסיף ויותר הל״ל דלכך מוסיף שאין לו היזק דאל״כ יקח כל הקרקע שבידו שהוא כפי כל החוב וצריך לפרש דבאמת דעת הרא״ש כן אלא דלא נימא דאם יקח כל הקרקע יגבה מן הלוה כשיהיה לו אבל כשיקח הלוקח אלף זוז בשביל שהלוקח אמר ששוה לו מקצת הקרקע כן יש לטעות שלא יצטרך הלוה לשלם לו אלא כפי שווי הקרקע ולומר מה שנתת אלף זוז ויתרת משלך ולדמות להא דאמרי לעיל דאין כותבין טירפא אלא בחמש מאה אם המלוה קיבל הקרקע באלף ע״ז קאמר דאין הדין כן דיכול לגבות הכל כיון שעכ״פ הלוה מרויח חובו שהרי אם לא היה מוסיף הי׳ לוקח כל הקרקע נמצא דאין חילוק ללוקח יצא לנו דאין חילוק בין לוקח באחריות או שלא באחריות אין הלוקח יכול להוסיף דהא אין לו פסידא כיון שהקרקע שוה כל חובו והיינו דלא חילקו הרא״ש וטוש״ע בין לוקח באחריות או שלא באחריות א״כ א״א לפרש הכא דמטעם שבאחריות מכר לו פייסיה בזוזי דראובן דוקא. ודוק: