תוס׳ ד״ה פירי דפירא וכו׳. כדתנן בהכותב וכו׳. הנה הרי״ף ז״ל תירץ קושית התוס׳ דהתם בריש פרק הכותב הואיל וסלק עצמו מן הפירות הוי ליה הפירות כקרן וממילא דיש לו פירי פירות. ובאמת צריך להבין מה שהביאו התוס׳ ראיה משם. ולכאורה היה נראה דס״ל להתוס׳ דאי מטעם שנחשבו הפירות לקרן א״כ כי היכא דסילק עצמו מנכסיה שלא יהיה בהם פירות ה״נ סילק עצמו מן הפירות אף שנחשבים לקרן לא עדיפא משאר נכסים שנפלו לה אח״כ דמועיל הסילוק מהן כמ״ש הרא״ש בשם הרמב״ם בריש פרק הכותב והרי״ף ס״ל דאין הסילוק מועיל בנכסים שנפלו לה אח״כ דה״ל דבר שלא בא לעולם. ולפ״ז יש לומר דבהכי פליגי ר״י ות״ק בר״פ הכותב דטעמא דר״י משום דהוי דבר שלא בא לעולם וטעמא דת״ק הוא (דסתם ת״ק דר״י הוא רבי מאיר) דס״ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ״ש שיוכל לסלק עצמו אפילו מנכסים שנפלו לה אח״כ וה״ה מן הפירות כנ״ל אך באמת זה אינו חדא דמשמע להדיא מדברי התוס׳ לעיל דף ע״ח ע״ב ד״ה דלא כר״י וכו׳ דס״ל דאין הסילוק מועיל אלא על הנכסים שיש לה כשכותב לה דלא כשיטת הרמב״ם. ותו דאי אפשר לפרש דהרי״ף ס״ל דאין מועיל הסילוק לפירות משום דה״ל כנפלו אח״כ דא״כ למה מועיל לר״י כשכותב בפירוש דין ודברים אין לי וכו׳ ובפירי פירותיהן. ונראה לענ״ד יש לומר איפכא דאדרבא מהאי טעמא דס״ל להתוס׳ דאין מועיל הסילוק מנכסים שנפלו לה אח״כ א״כ א״א לפרש דהפירות נחשבים לקרן דאפילו ה״ל כנכסים שנפלו אחר כך ואפילו סילק בפירוש מפירי פירותיהן אינו מועיל. אלא ע״כ צ״ל כמ״ש לקמן ר״פ הכותב דיש לו לבעל קנין בגוף השדה אפילו לפירי פירות ושפיר יכול להסתלק ושפיר הוכיחו התוס׳ דיש לו לבעל פירי פירות דאי נימא דאין לו קנין בגוף השדה לפירא פירות אלא מטעם דהפירות נחשבים לקרן לא היה מועיל לר״י אפילו כשמסלק בפירוש והרי״ף ז״ל ס״ל דמועיל הסילוק אבל זהו דוקא כשנסתלק בפירוש אבל מן הסתם אין דעתו אלא על אותן שישנן בעין ואין פירי פירות בכלל הסילוק. עוד יש לומר דס״ל להתוס׳ דליכא למימר מטעם דפירות ה״ל כקרן וה״ל כנותן מתנה לאשתו דקי״ל דאין לבעל פירות כדאיתא פרק חזקת והרי״ף ס״ל כיון דמוקמינן לקמן בר״פ הכותב בכותב לה בעודה ארוסה שפיר יש לו פירות וכדעת הפוסקים בנותן מתנה לארוסתו יש לבעל פירות. מיהו הא קשה לי על שיטת הרי״ף ז״ל דהא מיבעיא ליה בש״ס לקמן דף פ״ג ע״ב בסילק עצמו מפירא פירות אם סילק עצמו מפירות. ואי ס״ד דאין לו פירא פירות אלא מטעם פירות דפירות ה״ל כקרן א״כ מאי מיבעיא ליה הא מוכח ע״כ דסילק עצמו מפירות דאל״ה אין לו כלל פירי פירות וצ״ל דס״ל להרי״ף ז״ל דנהי דלא תקנו ליה פירי פירות מ״מ הדרי פירי פירות וה״ל כקרן ואית ליה מיניה פירא דפירי פירות ושפיר יש לומר דמסלק מפירי פירות שתוכל למכרם אף דאית ליה מהם פירות ויבואר במקומו לקמן בטוב טעם ודוק:

פירש״י ד״ה ר״מ אומר קרן וכו׳. לכאורה ה״מ לפרש שימכרו הפירות דהיינו הגפרית וצריף ויקח מהן קרקע ובהכי עדיף טפי שישתיירו גוף הפירות ומחפורת משום שבח בית אביה וכן הקשה בסימן פני יהושע ונלענ״ד טעמא דרש״י ז״ל)* דאי ס״ד דמוכרים בכל פעם הגפרית וצריף היה ראוי להיות לבעל ג״כ חלק בהן דודאי לא נפחת כ״כ המחפורת כפי שכר ריוח הצריף והגפרית וא״כ בזה המותר הריוח הוא בכלל פירות מה שלא נפחת הקרן. ותו)* דלפמ״ש במתניתין לר״מ שמנכין מה ששוה בפחות גוף השדה בעבור הפירות שבתוכו א״כ כיון דעכ״פ אחר שלקח כל הצריף והגפרית שוה הקרקע לשום תשמיש דאל״ה הא כליא קרנא לגמרי א״כ יש לבעל פסידא זה התשמיש כל זמן חפירת הצריף אלא ע״כ דס״ל לר״מ שזה יותר תיקון שלא נצטרך טירחא בשומא בכל עת וטוב יותר למכור מיד המחפורת לגמרי ולקנות קרקע והבעל יאכל פירות וק״ל:

הנה הרי״ף ז״ל מפרש בעז לחלבה ואינך שלא הכניסה העז עצמה כמ״ש הר״ש בשם הראב״ד דנשאר מה שקנו לה מקום החלב. ותמה הרא״ש עליו ע״ש. ונלענ״ד ליישב קצת דודאי אי אפשר לומר דהגיזה האחרונה או החלב האחרון יהיה לבעל דהא לא שייך שנשאר מקום הגיזה והחלב עוד אלא ודאי צ״ל דבאמת ס״ל עד ולא עד בכלל כמו בגלימא דהבלאות הוא לאשה וה״נ החלב האחרון שלא נשאר מקום קנוי לה עוד וכן הגיזה האחרונה בודאי הוא לאשה אם כן אכ״פ איכא שיור מועט. ובזה אתי שפיר נמי טעמא דחנניא דלא חייש למיתה והקשה הרשב״א דעכ״פ סופן שימותו. ולפמ״ש יש לומר דס״ל כיון דקי״ל דבזקנים ימכרו כדאיתא במתניתין דבסמוך וכ״כ שם בשיטה מקובצת בשם כמה גאונים דלחנניא בזקנותן ימכרו אף דאמרינן לקמן לרשב״ג לא ימכרו היינו מחמת עכוב דידה משום שבח בית אביה אבל בילדותן ס״ל דאינה יכולה לומר שתמכרם דהא יכולה היא למכור בזקנותן והיינו ממש בעז לחלבה דנשאר מקום החלב ולבסוף כשיהיה סמוך לכליא הקרן ימכרו וק״ל: והרא״ש ז״ל לטעמיה אזיל דס״ל לקמן גבי עבדים זקנים דאפילו לת״ק אין היא יכולה לכופו שימכור אותן ולעשות מהדמים קרן. ועיין בסמוך:

תוס׳ ד״ה עבדים וכו׳. משמע דזתים וכו׳. וקשה לר״י וכו׳. והרא״ש כתב בשם הירושלמי בשאין עושים כדי טיפולם וכו׳. ולפ״ז קשה מאי מקשה מעבדים כקושית התוס׳ ולכאורה היה נראה דיש לומר דס״ל כמ״ד דיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך א״כ שפיר אפילו אינו עושה כדי מזזונותיה ראוי הוא למכירה שהלוקח יכול לעשות בו מלאכה ומזונותיה ישאל על הפתחים ואפ״ה יכול הבעל למכרו משום דלגבי בעל אינן עושים כדי טיפולן שהרי חייב לזונם כדאיתא בי״ד הלכות עבדים סימן רס״ז ע״ש דאף דהרב יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אבל עבדי נכסי מלוג חייב לזונם. אלא דהא קשה דרשב״ג ורב דס״ל בגיטין דף י״ב שאין הרב יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך א״כ ע״כ צ״ל דשויא למלאכה יותר ממזונות ונראה דלפי מאי דאמרינן בגיטין דף מ״ג מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא א״כ אפילו זקנים א״א דלא שוה להזדבן לקנסא ושפיר יש לומר דהוי דמי לעצים שאינן ראוים למלאכתן הראשון אלא למכור להסקה ואפשר דהתוס׳ ס״ל דקנס מיקרי פירא כמ״ש לעיל בכפל דה״ל פירי בבהמות נכסי מלוג עצמה ולבעל הוא וא״כ ה״נ ס״ל דלבעל הוא מיהו הירושלמי ס״ל כמ״ש לעיל דמידי דאתא מעלמא לאו פירא ותו דהא כתב הרא״ש לעיל הולד נכסי מלוג אף דהוא לבעל מ״מ אם מתה בהמת נכסי מלוג ולדה במקומה א״כ ה״נ בקנס כיון דמת העבד יש לומר דקנסא ה״ל כקרנא ואפשר דקושית התוס׳ דא״כ הא דמיבעיא שם בגיטין אם יכול למכור קנס ה״ל למיפשט מהכא אלא ע״כ דשויא קצת אבל על הירושלמי אין להקשות ונראה הא דהוצרכו הפוסקים לפסוק כרשב״ג היינו ע״כ בעבדים זקנים שאינם עושים כדי מזונותיהן כמ״ש בירושלמי הנ״ל ואפ״ה ראוים למכירה אף אם נימא דאין יכול למכור לקנס מכ״ש בזמן הזה דאין דנין דיני קנסות מ״מ למאי דקי״ל דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואניני זנך בר מכירה הוא משא״כ בבעל בעבדו נכסי מלוג דודאי חייב לזונן כשעושה בהן מלאכה כנ״ל ה״ל אינו עושה כדי טפולן. וק״ל:

פירש״י ד״ה מה שהוציא הוציא אם גירשה ר״ל דודאי תחתיו דבעל אם אינו רוצה בפירות ותובע ההוצאה לא עדיף משאר ארוס כיון שהוציא אדעתיה דפירות שוב אינו יכול לחזור בו שלא יאכל הפירות ולתבוע ההוצאה ולא משכחת שישבע ויטול אלא בגרשה דקי״ל דפירות המחוברין הן שלה ואפילו לרבנן דפליגי אדר״ש מ״מ אין בהן אלא כפי מה שהן שווין בשעת גירושין וטוען שהוציא משום שסבר שיהיו פירות שלו אבל השתא שהפירות שלה תובע ההוצאה ועוד נראה דבהכניסה לו פירות מחוברין והוציא הבעל עליהן הוצאה וגירשה קודם הלקיטה אפילו רבנן מודים שהפירות שלה כיון דהתחלת גידולין והלקיטה היה ברשותה א״כ שפיר תובע הבעל ההוצאה. ועוד נראה דאם משביח הבעל השדה כדי שיאכל פירות שנים הרבה והוציא עליה הוצאה אפילו אם יהיו הפירות לבעל לרבנן דר״ש יכול הבעל לומר שהוציא הוצאה מרובה בשביל פירות של שנים הרבה אבל בשביל פירות שנה אחת לא היה מוציא הוצאה מרובה יתר על השבח ושפיר תובע ההוצאה אבל כשהיא תחתיו דבעל לא שייך זה. ובספר פני יהושע מסתפק בזה כשהיא תחתיו דבעל ולא ידעתי בזה מקום ספק דלא עדיף מאריס כנ״ל מיהו לכאורה הוי משכחת להאי דינה בנכסים שנפלו לה קודם שניסת א״כ בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך דקי״ל דבעל אוכל פירות ואם מכרה ונתנה קיים אם כן משכחת כשהוציא הוצאת ואחר כך מכרה ותובע הבעל ההוצאה אלא דרש״י ז״ל מפרש בפשיטות טפי. וק״ל: