בא״ד ומדקדק רבינו תם דיש חילוק בין מתנה למלוה כו׳ עכ״ל. התוספות סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם לחלק בין מתנה למלוה ולכאורה היה נראה משום דמתנה ליתא בע״כ דאי אמר מקבל מתנה לא ניחא לי בטלה המתנה לגמרי ומש״ה לא הוי תן כזכי דאינו רוצה להפקיע מרשותו עד שיגיע ליד המקבל אי לאו דאמר בהדיא זכי משא״כ בפרעון חוב דהוא בע״כ אמרינן שפיר תן כזכי ועוד דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה וכה״ג כתבו התוספות לעיל גבי קידושין דליתא בע״כ מש״ה פשיטא דיכול לחזור בו וכן כתב מהרש״א ז״ל בשמעתין אבל התוספות ודאי לא נחתו לזה דא״כ למה הוצרכו לפ׳ בעבד משום דעביד ליה נייח נפשיה ותיפוק ליה דשיחרור איתא בע״כ אלא ע״כ דלא נחתו כאן לחלק בכך מהאי טעמא ובחידושי הרשב״א ז״ל בקידושין מצאתי דבמתנה לא הוי זכות כ״כ דאיכא דלא ניחא ליה במתנה כדאיתא בפ״ק דבבא בתרא גבי גוד או איגוד אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחיה ע״ש ודו״ק:

בד״ה בגיטי נשים כו׳ בירושלמי בעי הרי שהיה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק מה קושיא דודאי כשהוא עבדו של קצין והעבד אומר דלא ניחא ליה דפשיטא שאין זה נעשה שלוחו בע״כ דנהי דזכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו אבל בע״כ מיהא לא אשכחן וכה״ג ודאי לא אמרי רבנן דאין יכול לחזור בו כיון שאין זה שליח לקבלה. ודין זה מבואר כמ״ש הרשב״א והר״ן ז״ל בחידושיהם בפ״ק דקידושין גבי בכסף ובשטר ע״י אחרים ע״ש. וכן איתא בטוא״ע סי׳ קמ״א גבי גט. והנראה בזה דהא דמקשה הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין היינו שאפי׳ אם העבד רוצה בשיחרור לבסוף מ״מ כיון דבשעת קבלתו של זה לא פסיקא מילתא שהוא זכות לעבד לא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו וא״כ אין כאן שליחות לקבלה ואפילו אם העבד רוצה בסוף אפ״ה לא ליהוי משוחרר כיון שחזר בו הרב ביני ביני וגם זה הדין מבואר בא״ע סי׳ קמ״א לענין גט אשה שאף שראינו שהיתה מהדרת לבקש גט וגם בסוף אומרת דניחא לה אפילו הכי לא הוי שליח לקבלה בכה״ג דסתם גיטי נשים חוב הוא לה וזה ברור ודו״ק:

בא״ד הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין עכ״ל. ולכאורה יש לדקדק דנהי דבמוכה שחין לא מיתדר לה (בהדיא) אפ״ה חוב הוא לה מצד המזונות וליכא למימר כגון שהיא אומרת בפירוש שהגירושין יפין לה יותר שהרי בסמוך כתבנו מבואר דלא תליא מידי במה שהיא אומרת בתחלה ובסוף כ״א במאי דניחא מסתמא תליא מילתא ושלא יהא שום צד חובה כמבואר לקמן בשמעתין דקאמר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. מיהו נראה דהא דקתני במתניתין דחוב הוא לאשה מצד המזונות אין זה עיקר הטעם דרוב נשים מעשה ידיהם מספיקים למזונותיהם כמ״ש התוספות בסמוך דלא ספקה לא שכיח וא״כ אין זה חובה אלא הגירושין בעצמם הן חוב דטב למיתב טן דו וא״כ מקשה שפיר הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין וכגון שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה כן נ״ל. ומה שנחלקו הפוסקים בענין גט מומר ולא הביאו הטעם דמזונות היינו משום דסתם מומר אינו מעלה מזונות לאשתו. מיהו כל זה לשיטת הירושלמי אבל בגמרא דידן מסקינן בפרק האשה שהלכה דאפי׳ במקום קטטה נמי לא שייך לזכות גט ע״י אחר משום דטב למיתב טן דו ובפרק המדיר משמע דאפילו במוכה שחין נמי אמרינן טב למיתב טן דו וא״כ צ״ע ועיין בטוא״ע סי׳ ק״מ לענין גט מומר ובב״י שם לענין מוכה שחין ובש״ע שם:

בא״ד לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת כו׳ עכ״ל. עיין מה שכתב מהרש״א ז״ל בזה ומילי דסברא נינהו אבל מ״מ הקושיא במקומה עומדת דלא משני הירושלמי מידי אמתניתין דהא תליא טעמא בהדיא משום שאם ירצה שלא לזונו ואי כשיטת מהרש״א ז״ל הו״ל למימר בהדיא דבעבד אין יכול לחזור בו משום דיכול למוכרו לגמרי בע״כ ע״י אחר משא״כ באשה ולענ״ד נראה לפרש בע״א משום דעיקר קושיית הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין ויודע בו העבד שלא יאמר לו עשה עמי ואיני זנך וכן למאי דמשני בא״ל צאי מעשה ידיך וכיון שהוא קצין יודע בו שאינו מקפיד על המזונות ויתן לו בריוח ואף שעכשיו רוצה לשחררו מ״מ שמא יחזור בו נמצא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד המזונות עצמן וע״ז משני דכיון שיכול למכרו לאחר א״כ ודאי זכות הוא לו להיות בן חורין דאף אם הוא עבדו של קצין אעפ״כ מפחד תמיד שמא ימכרנו לאיש בזוי ונקלה ויהיה עבד לו והלה יאמר עשה עמי ואיני זנך נמצא שהשיחרור הוא לעולם זכות גמור. משא״כ באשה לעולם הוא חוב דאע״ג דעכשיו ספקה זימנין דלא ספקה ויצטרך להשלים וכוונת הירושלמי דמה שאמר אין יכול לגרש אשתו שלא מדעתה פירוש שאינו יכול להפקיע ממנה מזונות שלא מדעתה כן נ״ל נכון ואף דלענין האשה אין הלשון מכוון כבר כתבתי דמילתא דאשה לא נקיט בלא״ה אלא אגב גררא וק״ל:

גמ׳ ש״מ יכול הרב לומר לעבד כו׳ וי״ל טובא דמהיכי תיתי בעי למידק ממתני׳ דיכול לומר דהא במתני׳ אין הרב חפץ כלל בעבודת העבד שהרי נותן לו גט שיחרור אלא דהתנא יהיב טעמא למילתיה דלא תימא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד הפקעת המזונות על זה קאמר שפיר דאין כאן חוב דבלא״ה רשאי שלא לזונו עוד כיון שאינו חפץ עוד בעבודתו משא״כ באשה דלעולם חייב במזונות עד דמטי גיטא לידה אבל היכא דשקיל הרב מעשה ידי העבד לעולם אימא לך דאין יכול לומר והנלע״ד בזה דהמקשה סובר דהא דקאמר מתני׳ שאם ירצה שלא לזונו רשאי אין כוונתו לשלול ולומר דאין כאן חוב לעבד מצד הפקעת המזונות כדפרישית וכפרש״י במתני׳ דקשיא ליה למקשה דא״כ מאי האי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי ותיפוק ליה דאפילו אינו רשאי נמי אין כאן חוב העבד דאף שע״י השיחרור יפטור הרב לזונו האיכא מיהא מעשה ידיו ויתפרנס ממעשה ידיו דרוב עבדים מעשה ידיהם מספיקים למזונות כדאמרינן בשמעתין אע״כ דעיקר כוונת התנא במאי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי היינו שזה הוא הזכות של העבד ומש״ה נעשה שלוחו שלא בפניו דתנא דמתני׳ לא נחית לטעמא דמתירו בבת חורין אלא הזכות הוא מצד המזונות עצמן וא״כ מדייק הש״ס שפיר דלא מצינן שום זכות מצד המזונות אלא אי אמרינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דאי ס״ד אין יכול לא מצינו זכות בזה השיחרור לענין מזונות דלעולם קודם השיחרור נמי יש לו מזונות או מן הרב או ממעשי ידי עצמו והתרצן משני דבא״ל צאי מעשה ידיך כו׳ והיינו כדמסיק בדלא ספיק ולפ״ז כוונת התנא לאו כדס״ד דאזכותא קא מהדר שהזכות הוא מצד המזונות אלא כוונת התנא לשלול מניעת החוב דזכות איכא בלא״ה אי משום שמתירו בבת חורין ואי משום מעשה ידיו דע״פ הרוב עודפין על המזונות אלא כי היכי דלא תימא נהי שהוא זכות מצד זה איכא נמי חוב מצד אחר דזימנין דלא ספיק על זה קאמר התנא דמתני׳ שאם ירצה שלא לזונו רשאי וא״כ בדלא ספיק לעולם א״צ להשלים וממילא אין כאן חוב כלל והזכות כדקאי קאי. כן נלע״ד אבל מלשון התוספות נראה דלא נחתו להאי סברא לפמ״ש בסוף ד״ה עבד נמי ויבואר בסמוך לפי שיטתם ע״ש ודו״ק:

רש״י בד״ה ועבד נמי כו׳ אבל אשה כך התנה בכתובתה כו׳ עכ״ל. נראה שכוונתו בזה דלא תקשי מאי פסקא דבאשה חייב להשלים בדלא ספקה טפי מעבד דהתינח למ״ד בכתובות דמזונות עיקר אי מדאורייתא אי מדרבנן ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות א״כ פשיטא בדלא ספקה צריך להשלים לה כל מזונותיה משלם כיון דמזונות עיקר אבל לריש לקיש דאמר בכתובות דמעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה א״כ איכא למימר דבדלא ספקה א״צ להשלים דיכול הבעל למימר אי אפשי בתקנת חכמים כמו שהקשו התוספות שם בפ׳ נערה דף מ״ו לכך כתב רש״י שכך התנה בכתובתה ולפ״ז ליכא למ״ד דמצי הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך וכ״כ שם התוס׳ אלא שלא נתנו טעם לדבר ואפשר שכיוונו למאי שכתב רש״י ז״ל כאן דמספר כתובתה נלמד ובאמת דמדברי ריש לקיש גופא מוכח כן דקאמר מעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה משמע דשתי תקנות תקנו וא״כ קשה דתקנה דמזונות למה דמעיקרא שתיקנו מעשה ידיה לבעל ממילא נתחייב הבעל במזונות דהא מילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול לומר לאשתו עשה עמי ואיני זנך מק״ו דעבד עברי דכתיב כי טוב לו עמך כ״ש אשתו כדאמרינן פרק אף על פי דף נ״ז אע״כ דאפ״ה הוצרכו לתקנה דמזונות לענין שלא יוכל הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא לעולם צריך להשלים כן נראה לי נכון ודו״ק:

גמרא עבד נמי בדלא ספיק. ולכאורה יש לדקדק דכל האי שקלא וטריא דמייתי הש״ס לדקדק מדכוותיה גבי אשה אין לו מקום בסוגיא דמעיקרא דמשני דאיירי דא״ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ע״כ כוונת התנא דא״צ להשלים בדלא ספיק דאלת״ה מאי איכפת לן במאי דרשאי שלא לזונו ויכול לומר צא מעשה ידיך דאכתי אין כאן לא זכות ולא מניעת חוב בקבלת השיחרור שהרי זולת השיחרור נמי יפרנס עצמו במעשה ידיו אע״כ דנפקא מיניה דלא תימא שהוא חוב אי לא ספיק וא״כ תיכף יכול להקשות אי לא ספיק יצטרך להשלים אי ס״ד דאין יכול לומר צא מעשה ידיך וכמ״ש התוס׳ דהא בהא תליא ובשלמא אם נפרש דסוגיא דשמעתין תליא בג״ש דלה לה מאשה דמ״ד דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך היינו מחמת ג״ש א״כ אתי שפיר דהא דמקשה עבד נמי דלא ספיק היינו לבתר דדייק דבאשה צריך להשלים בדלא ספקה אם כן בעבד נמי חייב בג״ש דלה לה מאשה ותיקשי למ״ד מזונות אשה דאורייתא אם כן ה״ה בעבד. אבל מלשון רש״י ז״ל ותוספות משמע דלא איירי הכא מג״ש וכמו שכתבתי א״כ צ״ע ויתיישב בסמוך בל׳ התוספות:

תוספות בד״ה עבד נמי וא״ת אטו משום דלא ספיק כו׳ עכ״ל. ויש לתמוה על תמיהת התוספות דמאי קושיא אין ה״נ דהמקשה סבר דחייב להשלים בדלא ספיק כיון דמקמי הכי הוי שקיל העדפה ותדע דהא רשב״ג סובר דקושטא דמילתא יכול העבד לומר בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות ואוקמינן דלא ספיק וא״כ המקשה דהכא נמי איירי בהאי גוונא גופא דתנא דמתניתין פסיק ותני דלעולם קבלת השיחרור אין בו חוב ואמאי הא בשנת בצורת הוא חוב גמור אי לא ספיק אליבא דרשב״ג. מיהו בגופא דמילתא לדינא נראה ברור דמילתא דפשיטא היא דאין חייב להשלים אע״ג דזימנין שקיל העדפה ותדע דהא האב זוכה במעשה ידי בתו ואפ״ה תנן בכתובות פרק נערה שאין האב חייב במזונות בתו ונהי דע״כ איירי בא״ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל״כ הא ודאי חייב במזונות תחת מעשה ידיה דהא פשיטא לן דאין האב יכול לומר לבתו עשה עמי ואיני זנך כדאמרינן בהחובל מק״ו דע״ע אע״כ בדא״ל צאי מעשה ידיך וקמ״ל דאין חייב במזונות בתו והיינו לענין שא״צ להשלים בדלא ספקה א״כ כ״ש בעבד אבל התוס׳ ודאי לא נחתו להכי ומכח סברא גופא מקשו א״כ הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דרשב״ג גופא לא קאמר אלא כשהרב אינו רוצה לשחררו דמצי העבד לומר או פרנסני או הוציאני לחירות משא״כ במתניתין דאיירי שהרב רוצה לשחררו אלא דאנן אמרינן שהשיחרור אינו כלום שהוא חוב לעבד דאפשר שישמיט עצמו לקבל השיחרור ובתוך כך יהא רבו חייב לזונו וע״ז מקשו התוס׳ שפיר דמהיכי תיתי יהא חייב לזונו כיון דא״ל צאי מעשה ידיך במזונותיך והעבד לא מצי למימר או פרנסני או הוציאני לחירות שהרי אינו רוצה להשתחרר ובזה א״ש נמי דלא תיקשי לרשב״ג א״כ בבתו נמי אמאי אמרינן שאין חייב לזונה אע״ג דשקיל מעשה ידיה וא״צ להשלים בדלא ספקה ומשמע דאף בשני בצורת והיינו משום דהתם לא שייך לומר או פרנסני או הוציאני לחירות אלא דלפ״ז לא א״ש תירוץ התוס׳ דרגיל הוא שהולך ועובד כו׳ ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו אלא לשחררו ועיי׳ מה שכתבתי לעיל בזה ויש ליישב ודוק היטב:

בא״ד ואור״י דס״ד דרגילות הוא שעבד עצמו כו׳ עכ״ל. בסמוך כתבתי שיש לדקדק ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו שהרי רוצה לשחררו מיהא בהא מצינן למימר דאפ״ה מקשה שפיר דסוף סוף קבלת השיחרור הוא חוב דשמא יחזור בו הרב בתוך כך מלשחררו וממילא יהא חייב לזונו להשלים בדלא ספיק דנהי דודאי אין רגילות שיחזור בו הרב ממה שאמר צא מעשה ידיך כיון דעכשיו לא ספיק ואטו בשופטני עסקינן מ״מ כיון דמעצמו עובד את רבו יהא חייב לזונו בתוך כך אבל ממה שדקדקתי בסמוך מהא דרשב״ג לא יתכן לפרש כן ע״כ צ״ע ודו״ק. ע״ש במה שכתבו דס״ד דרגילות הוא כו׳ כבר הקשיתי לשאול כיון דמכח סברא מקשה כן א״כ כל האריכות דמייתי מדכוות׳ גבי אשה הוא אך למותר וכמ״ש בסמוך. מיהא יש ליישב דסברא זו גופא שנתחייב במזונות מחמת שעובדו מעצמו לאו סברא אלימתא היא ולא ידעינן לה אלא מדיוקא דאשה והיינו לפמ״ש בסמוך דבאשה גופא תיקשי אמאי פשיטא ליה בדלא ספקה שחייב להשלים תינח למ״ד מזונות עיקר אבל למ״ד מעשה ידיה עיקר אמאי אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואף שכתבתי דמעיקרא כך תיקנו מ״מ היא גופא תיקשי דהא קאמר בהדיא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אע״כ דהיינו נמי מה״ט גופא כיון דאף בדאמר לה צאי מעשה ידיך אפ״ה רגילות הוא שהאשה עושה לו לצרכי הבית וכמבואר בפוסקים דאף באומרת איני ניזונת ואיני עושה אפ״ה צריכה לעשות צרכי הבית ומש״ה חייב להשלים בדלא ספקה אף בדא״ל צאי מעשה ידיך למ״ד מעשה ידיה עיקר וא״כ מקשה שפיר א״כ בעבד נמי יש לחייבו מחמת האי סברא גופא כן נ״ל ויש ליישב עוד בדרך אחר עפמ״ש בסמוך ואין להאריך:

בד״ה מאי שנא לערי מקלט פי׳ אא״ב יכול כו׳ עכ״ל. נראה בכונתם דודאי אגופא דברייתא לא שייך בלא״ה להקשות מ״ש לערי מקלט דאיכא למימר דוקא בערי מקלט אין חייב לזונו בדלא ספיק בדא״ל צא מעשה ידיך והיינו כיון שאין עובד לרבו כלל משא״כ כשהוא אצלו אף בדא״ל צא כו׳ והיינו כסברת המקשה דחייב להשלים בדלא ספיק כיון שרגילות הוא שעובדו מעצמו אלא דעיקר כוונת התוס׳ דלמאי דבעי למידק מעיקרא מברייתא דערי מקלט דמצי למימר עשה עמי ואיני זנך וא״כ תיקשי ליה מ״ש לערי מקלט ומפרשי׳ התוס׳ דלא קשיא מידי ודו״ק:

בד״ה מספקת מאי למימרא אא״ב כולה בדספקה תנא סיפא כו׳ עכ״ל. נראה דפשיטא להו דלעולם אי אפשר לפרש סיפא דברייתא בדלא ספקה דא״כ אמאי רשאי לומר צאי מעשה ידיך הא חייב במזונות ופשיטא דחייב להשלים ואף דלפמ״ש לעיל היה אפשר לומר דלמ״ד מעשה ידיה עיקר א״כ מסברא מצי הבעל לומר צאי כו׳ דלא ניחא ליה בתקנת חכמים אלא דאפ״ה מודה דחייב להשלים בדלא ספקה היינו לפי דמ״מ היא עושה צרכי הבית כמ״ש בשם הפוסקים וא״כ הכא שגלתה לערי מקלט לא שייך האי טעמא דצורכי הבית מש״ה קתני דאם אמר לה צאי כו׳ רשאי אלא לפי דקי״ל הלכה כמ״ד מזונות עיקר א״א לפרש אלא א״כ בדספקה והסוגיא כפירוש התוס׳ וק״ל: