(1) 
וּרְמִינְהוּ [א]עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי נוֹתֵן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.
וּרְמִינְהוּ [א]עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי נוֹתֵן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.The Gemara objects: But one can raise a contradiction from a baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the Israelite is not obligated to give the gifts to that priest. Rather, he gives the gifts to any priest that he wants. Since the priest sold his animal, the priest cannot issue a condition involving the gifts, as they no longer belong to him but to the entire tribe of priests. The baraita indicates that the Israelite is nevertheless obligated to give the gifts, which apparently contradicts the ruling of the mishna.
2. שוק: חסר בכ״י נ .
3. ועד: כ״י פריס : ״עד״, כברמב״ם פיהמ״ש.
4. סובך: גקי , כ״י נ , כ״י פריס , דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש, וכן בערוך (סבך ב׳) כ״י א : ״שובך״.
5. ועד: וכן ברמב״ם פיהמ״ש. גקי , כ״י נ : ״עד״.
ורמינהו – כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו ע״מ שהמתנות שלי נותנן ישראל לכל כהן שירצה דכיון דכולה בהמה זבין ליה לא מצי לאתנויי ליה האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו ואין לו בהן אלא טובת הנאה מ״מ ש״מ דחייב במתנות.
ורמינהי על מנת שהמתנות שלי, נותנן לכל כהן שירצה. פי׳, אע״פ שמן הדין הוא להיותן שלו מידי דהוה אכל תנאים דעלמ׳, קנסינן ליה משו׳ דהוי חלקם שאלו בפיהם, דכיון דכולה בהמה זבין ליה, חייב ישר׳ ליתן המתנות, וזה הכהן שהתנה עליהם הוה ליה חלקם שאלו בפיהם וקנסינן ליה שלא יקיים תנאו, ומאי שנא בריתא ממתני׳. ומהדר על מנת אחוץ קרמית, על מנת לאו שיורא הוא, חוץ הוי שיורא. פי׳, כשאמ׳ חוץ מן המתנות שיירם לעצמו ולא מכרם לו ואין לו שום זכייה ללוקח בהן. אבל על מנת לא הוי שיורא, וכל הבהמה מכר לו עם המתנות ורמי חיובא על הלוקח להפריש וליתנם לכהן ואע״פ שזה התנה עליהן שיתנם לו קנסינן ליה שלא יקיים תנאו אלא נותנן לכל כהן שירצה. ורמינהי על מנת שהמתנות שלי המתנות שלו. בהא פליגי, מר סבר על מנת כחוץ דמי, ומר סבר על מנת לאו כחוץ דמי.
אמ׳ לו לטבח מכור לי מיעיה של פרה זו והיו בהן המתנות, הקיבה, נותנן לוקח זה לכהן ואין המוכר פוחת לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל. הליטרא בכך וכך כמו שהיו רגילין לעשות, ושקל לו הקיבה. נותנה לוקח זה לכהן. שהרי היא גזילה אצלו. והטבח פוחת לו מן הדמים על כרחו שמכר לו דבר שאינו שלו.
מתני׳. גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור. משנתגייר, חייב. ואם ספק, פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראייה.
ורמינהי גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשת עד שלא נתגייר, פטור. משנתגייר, חייב. ואם ספק, חייב. אמ׳ ליה רבה לאביי ספק ממונה לקולא, ספק איסורא לחומרא.
יב. גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב, ואם ספק פטור, לפי שהמתנות הללו אין בהן משום קדושה, אלא הרי הן כשאר ממונו שלכהן, וראוי לומר על הספק שלהן המוציא מחבירו עליו להביא הראייה.
יג. אבל ספק לקט הרי הוא כלקט, לפי שהקמה בחזקת חיוב לקט ושכחה עומדת, וספיקה להחמיר, ואינה דומה לבהמת הגוי שהיתה בחזקת פטור. וכן בחלה ספיקה להחמיר, לפי שאסורה לזרים, והאיסור ספיקו להחמיר.
יד. כהן שמכר בהמה לישראל חוץ מן המתנות, פטור ישראל מן המתנות, שהרי הכהן שיירם לעצמו. וכן אם אמר על מנת שהמתנות שלי, שהוא לשון תנאי, הרי המתנות שלכהן המוכר.
טו. כהן, שהיה תלמיד חכם עני בשכונתו, מזכה לו המתנות ואפילו עד שלא באו לידו, והוא שהיו לו אוהבים שרגילין לתת לו מתנותיהן תמיד, ולפיכך מזכה בהן לחבירו כמי שבאו לידו. ואם היה תלמיד חכם עשיר שאיפשר לו לקנותם, לא יטלם מן הכהן, בשביל שהכהן בוש ממנו.
טז. כהן וגוי שמכרו בהמתן לישראל לשחוט, חייב במתנות. נשחטה ברשותן ואחר כך מכרוה לו, פטור מן המתנות. ישראל שמכר בהמתו לכהן לשחוט, פטור מן המתנות. נשחטה ברשותו ואחר כך מכרה לו, חייב במתנות, וזה מבואר בתוספתא.
יז. השוחט לרפואה או לאכילת גוים ולאכילת כלבים חייב במתנות, וגם זה בתוספתא.
יח. מתנות כהונה אינן נאכלין אלא צלי ובחרדל, שנ׳ בהן למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין. ואם היה מתאוה לאוכלן שלוקין או מבושלין רשאי, כמו שביאר מז״ה. ואם רצה למוכרן, מוכרן אפילו לגוי, כמו שמבואר בתוספתא.
[דף קלב.]
יט. בכור שנתערב במאה, בזמן שמאה שוחטין את כולן, פוטרין את כולן, שכל אחד אומר שלי הוא הבכור, והבכור פטור מן המתנות, והמוציא מחברו עליו הראייה. אחד שוחט את כולן, פוטרין לו אחד משום הבכור, והשאר כולן חייבין במתנות.
כ. במה דברים אמורים, כשניתן בכור זה לכהן, והכהן מכרו לישראל לאחר שהומם, אבל אם היה בכור זה ביד בעליו, שעדיין לא ניתן לכהן, ונתערב, אע״פ שמאה שוחטין את כולן, כולן חייבין במתנות, שהכהן בא עליו משני צדדין ואומר לו, אם זה בכור, הרי כולו שלי, ואם אינו בכור, המתנות שלי.
[דף קל:]
כא. המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, לפי שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, וכן בשאר מתנות כהונה. ואם מכרן חייב, לפי שדמיהן עומדין במקום המתנות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג׳.
כב. הרי שאנסו בית המלך גורנו, אם בחובו, חייב ליתן מעשרותיהן, שהרי הוא כאילו מכר גורנו, ואם באנפירות אנסו, פטור מלעשר.
כג. נתן המתנות לכהן, אע״פ שנתנם לו עד שלא הורמו, כגון שנתן לו בהמתו לזכות במתנות, ואחר כך שחט בהמתו ואכל את המתנות או שהזיקן, הרי זה יכול הכהן לכופו בבית דין ולהוציא ממנו המתנות, שכבר זכה בהן עד שלא הורמו, ואע״פ שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו.
[קלב.]
כד. האומר לטבח מכור לי בני מעיה שלפרה זו, והיתה הקיבה ביניהם, נותנה לכהן ואינו מנכה לו הטבח מן הדמים, שאומר לו לא מכרתי לך אלא הראויין.
כה. לקח הימנו במשקל, נותנה הלוקח לכהן, ומנכה לו הטבח דמי הקיבה ששקל לו, ואין דינו שלכהן עם הטבח אלא עם הלוקח.
כו. בד״א, ששקל הוא לעצמו, אבל שקל לו הטבח, יד הכהן על העליונה, רוצה נוטל המתנות מן הלוקח, והלוקח חוזר ולוקח דמיו מן הטבח, כמו שביארנו, ואם רצה נוטל הדמים מן הטבח, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג׳.
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: כהן המוכר בהמתו לישראל ואמר לו ״על מנת שהמתנות שלי״ — אין הישראלי חייב לתיתן לו, אלא הריהו נותן את המתנות לכל כהן שירצה. שכיון שמכר לו את כל הבהמה, אינו יכול להתנות על מתנותיה, שאינן שייכות לו אלא לכל שבט הכהנים. ושלא כמשנתנו שפטור הקונה הישראלי מן המתנות!
The Gemara objects: But one can raise a contradiction from a baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the Israelite is not obligated to give the gifts to that priest. Rather, he gives the gifts to any priest that he wants. Since the priest sold his animal, the priest cannot issue a condition involving the gifts, as they no longer belong to him but to the entire tribe of priests. The baraita indicates that the Israelite is nevertheless obligated to give the gifts, which apparently contradicts the ruling of the mishna.
הכל
(2) עַל מְנָת אַחוּץ קָא רָמֵית חוּץ שִׁיּוּרָא עַל מְנָת לָאו שִׁיּוּרָא.
The Gemara responds: Do you raise a contradiction from a baraita that discusses a case where the priest states: On the condition that the gifts are mine, with regard to the case of the mishna, where the priest states: Except for the gifts? That is not a contradiction, as the word except is a term of retention, i.e., the priest retains the gifts and does not sell them to the Israelite. By contrast, the term: On the condition, is not one of retention, as the priest does not keep the gifts for himself but instead stipulates that the buyer must give the gifts to him. The priest is not authorized to issue such a stipulation and it is therefore disregarded entirely, and because the Israelite owns the gifts he must give them to a priest.
The Gemara responds: Do you raise a contradiction from a baraita that discusses a case where the priest states: On the condition that the gifts are mine, with regard to the case of the mishna, where the priest states: Except for the gifts? That is not a contradiction, as the word except is a term of retention, i.e., the priest retains the gifts and does not sell them to the Israelite. By contrast, the term: On the condition, is not one of retention, as the priest does not keep the gifts for himself but instead stipulates that the buyer must give the gifts to him. The priest is not authorized to issue such a stipulation and it is therefore disregarded entirely, and because the Israelite owns the gifts he must give them to a priest.
חוץ שיור – לשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו.
על מנת לאו שיורא הוא – אלא תנאה הכל מכר לו ע״מ שיתנם לו והוא אין בו כח להתנות.
חוץ שיורא הוא ע״מ לאו שיורא הוא – וא״ת כי א״ל ע״מ דאמרינן נותנן לכל כהן שירצה א״כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע״מ שיהיו המתנות שלו וי״ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה.
חוץ שיצא ע״מ לא שיורא – פי׳ כשיאמר חוץ מן המתנות שייר בקניינו שלא מכר לו המתנות כלל והרי הם של כהן ופטור אבל כי אמר ע״מ שהמתנות שלי כוליה הבהמה זבין ליה עם המתנות ואף על פי שתנאי מותר שלא כדברי רש״י ז״ל אפ״ה בעי׳ דרמי עליה תנאה שיתן לו המתנות ואלו אמר ע״מ שתתן לי המתנות הוה מהני תנאי׳ דעליה דידיה מתנה אבל השתא דאמר ע״מ שהם שלי לאו תנאה הוא וכפטימי מילי בעלמא הוא ואידך תנא דאמר ע״מ שיורא סבר דכי אמר בהאי לישנא ע״מ שהמתנות שלי לאו תנאה הוא דרמי אלא ששיירם לעצמו ואמר ע״מ שהמתנות שלי שאינם מכורים לך. אתיא כההיא דאמרינן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע״מ שהמעשר ראשון שלי וכו׳ משום דחשיב ליה שיורא ולא תנאה. והכי מוכח בב״ב כדכתיבא בפ׳ חזקת הבתים כנ״ל ויש מפרש דבדין הוא דלקיים תנאה אלא דקנסוהו רבון דהוי ליה חלקם שאלו בפיהם כן פי׳ האשכנזים.
ודוחים: וכי ממקרה (שהוא עניינה של הברייתא) שבו הכהן המוכר אומר ״על מנת שהמתנות שלי״ על מקרה (שהוא עניינה של משנתנו) שבו הכהן המוכר אומר ״חוץ מן המתנות״ קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! והרי לשון ״חוץ״ משמעה שיורא [שיור], שהשאיר הכהן את המתנות אצלו, שלא מכרן לישראל, ולכן חייב הישראלי לתיתן לו. ואילו לשון ״על מנת״ — לאו שיורא [אין משמעה שיור], שאין הכהן משאיר לעצמו את המתנות, אלא עושה תנאי עם הקונה שתינתנה לו המתנות, ואין בכוחו להתנות תנאי כזה.
The Gemara responds: Do you raise a contradiction from a baraita that discusses a case where the priest states: On the condition that the gifts are mine, with regard to the case of the mishna, where the priest states: Except for the gifts? That is not a contradiction, as the word except is a term of retention, i.e., the priest retains the gifts and does not sell them to the Israelite. By contrast, the term: On the condition, is not one of retention, as the priest does not keep the gifts for himself but instead stipulates that the buyer must give the gifts to him. The priest is not authorized to issue such a stipulation and it is therefore disregarded entirely, and because the Israelite owns the gifts he must give them to a priest.
הכל
(3) וּרְמִינְהוּ עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ בְּהָא פְּלִיגִי מָר סָבַר עַל מְנָת שִׁיּוּרָא הוּא וּמָר סָבַר עַל מְנָת לָאו שִׁיּוּרָא הוּא.:
The Gemara objects: But one may raise a contradiction against the previous baraita from another baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the gifts are his and the Israelite must give the gifts to that priest. The Gemara responds: There is a dispute between the tanna’im of these baraitot, and they disagree with regard to this matter: One Sage, the tanna of the second baraita, holds that the term: On the condition, is one of retention, and the priest therefore retains possession of the gifts. And one Sage, the tanna of the first baraita, holds that: On the condition, is not a term of retention, and the priest is not authorized to stipulate that the buyer must give the gifts to him.
The Gemara objects: But one may raise a contradiction against the previous baraita from another baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the gifts are his and the Israelite must give the gifts to that priest. The Gemara responds: There is a dispute between the tanna’im of these baraitot, and they disagree with regard to this matter: One Sage, the tanna of the second baraita, holds that the term: On the condition, is one of retention, and the priest therefore retains possession of the gifts. And one Sage, the tanna of the first baraita, holds that: On the condition, is not a term of retention, and the priest is not authorized to stipulate that the buyer must give the gifts to him.
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על ברייתא זו ממה ששנינו בברייתא אחרת: כהן המוכר לישראל את בהמתו ואמר לו ״על מנת שהמתנות שלי״ — המתנות שלו, שחייב הקונה לתיתן לכהן זה, ושלא כברייתא הקודמת שפטרה במקרה כזה את הקונה מלתת מתנותיו לכהן זה! ומסבירים: חלוקות ביניהן ברייתות אלה, ובהא פליגי [בזה נחלקו], שמר סבר [חכם זה שבברייתא השניה סבור] כי אמירת ״על מנת״ — לשון שיורא [שיור] הוא, ולכך המתנות הינן של הכהן המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא הראשונה סבור] כי אמירת ״על מנת״ — לאו שיורא [לא לשון שיור] הוא, אלא לשון תנאי וכיון שאין הכהן יכול להתנות כך, אין הקונה הישראלי חייב לתת לו את מתנותיה.
The Gemara objects: But one may raise a contradiction against the previous baraita from another baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the gifts are his and the Israelite must give the gifts to that priest. The Gemara responds: There is a dispute between the tanna’im of these baraitot, and they disagree with regard to this matter: One Sage, the tanna of the second baraita, holds that the term: On the condition, is one of retention, and the priest therefore retains possession of the gifts. And one Sage, the tanna of the first baraita, holds that: On the condition, is not a term of retention, and the priest is not authorized to stipulate that the buyer must give the gifts to him.
הכל
(4) אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ וְכוּ׳.: אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ אֲבָל שָׁקַל לוֹ טַבָּח הַדִּין עִם הַטַּבָּח וְרַב אַסִּי אָמַר אפי׳ אֲפִילּוּ שָׁקַל לוֹ טַבָּח הַדִּין עִמּוֹ.
§ The mishna teaches that if one said to a butcher: Sell me the innards of a cow that you slaughtered, and there were gifts, i.e., the maw, included with it, the buyer gives the gifts to the priest and does not deduct its value from the money that he pays to the butcher. If he bought the innards by weight, the buyer gives the maw to the priest and deducts its value from the money he pays to the butcher. With regard to innards purchased by weight, Rav says: The Sages taught that the buyer gives the maw to the priest only when the buyer weighed the innards for himself when purchasing them. In such a case, the priest claims the maw from the buyer. But if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is also with the butcher, i.e., the priest may claim the maw from either the butcher or the buyer. And Rav Asi says: Even if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is with the buyer alone.
§ The mishna teaches that if one said to a butcher: Sell me the innards of a cow that you slaughtered, and there were gifts, i.e., the maw, included with it, the buyer gives the gifts to the priest and does not deduct its value from the money that he pays to the butcher. If he bought the innards by weight, the buyer gives the maw to the priest and deducts its value from the money he pays to the butcher. With regard to innards purchased by weight, Rav says: The Sages taught that the buyer gives the maw to the priest only when the buyer weighed the innards for himself when purchasing them. In such a case, the priest claims the maw from the buyer. But if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is also with the butcher, i.e., the priest may claim the maw from either the butcher or the buyer. And Rav Asi says: Even if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is with the buyer alone.
לא שנו – היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח.
אלא – כששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן.
אבל שקלן לו טבח הדין – של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף על הטבח הוא והטבח חוזר עליהן אם יש בעין נותנן לכהן והכי מפרש לה בריש הגוזל בב״ק (דף קטו.) דאף עם הטבח קאמר ר׳ יהודה.
הדין עמו – דינו של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהוא שם ילך.
לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח. פי׳א אף עם הטבחב, דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, ויכול הוא לגבות מן הטבח אע״פ שאכלן שני, וקיי״לג מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, דהא משתרשי ליה זוזי דמתנות. ורב אסי סבר הדין עמו ולא עם הטבח, וראוי לגבות ואין לו דהוה ליה מזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור מלשלם. פירוש אחר דכולי עלמא לית להו דרב חסדא דמזיק מתנות כהונה, אלא באידך דרב חסדא פליגי, ומאי עם הטבח נמי, אף עם הטבח, ורב אסי סבר הדין עמו דוקא ולא עם הטבח. ואקשינן לימא בדרב חסדא פליגי, דרב אית ליה דרב חסדא ורב אסי לית ליה דרב חסדא ואינו גובה אלא מן האחרון. ומפרקינן לא דכולי עלמא אית להו דרב חסדא, והכא היינו טעמא דרב אסי משום דלא גזלינהו מיניה, הלכך קמא לאו מידי חסריה, וגבי ליה משני. ואין הפירוש הזה נכון, דלמאן דלית ליה דרב חסדא מן הראשון גובה ולא מן האחרון.
אבל הפירוש הנכוןד דמעיקרא קס״ד מאי עם הטבח, עם הטבח דוקא, ורב אסי אמר אף עמו, דאית ליה דרב חסדא. ואסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות פליגי, ומאי עם הטבח עם הטבח דוקא, ומאי עמו אף עמו. ולפי זה הפירוש נמי למאי דקס״ד מעיקרא, דכולי עלמא לית להו דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, דהכא בשאכלן עסקינן, שאם לא אכלן אפילו למאן דלית ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה הדין עם האחרון דאיתנהו ברשותיה, דבגזלה קיימת ליכא דפליג עליה דרב חסדא, אלא בשאכלן.
ומיהו למאי דאסיקנא במתנות כהונה נגזלות, בדאיתנהו בעיניהו, ורב סבר הדין עם הטבח דמשתרשי ליה זוזי דכהןה וחייב לשלם שאסור לו למכור חלק כהנים וליעשות עליהם גזלן, לפיכך חייב להחזירן לכהןו מדין הפרשה ולא בדיינין למאן דאמר ממון שאין לו תובעין אינו יוצא בדיינין, ורב אסי סבר קמא לאו מידי עבד ושני חייב להפריש דאיתנהו ברשותיהז.
א. כל הדיון דלהלן הובא בחידושי הרשב״א הריטב״א והר״ן, עיי״ש.
ב. כן פירש רש״י ד״ה אבל. וראה חידושי חתם סופר ולב אריה בביאור דבריו.
ג. לעיל קל, ב.
ד. כן פירשו תוד״ה דמר.
ה. ראה חידושי הרשב״א להלן קלה, א, ושם הערה 5 מ״ש בדברי רבינו.
ו. מכאן עד ׳ורב אסי׳ נשמט בכי״ל.
ז. וראה רמב״ם הל׳ בכורים פ״ט הי״ד ור״ן (מה, ב), ואו״ש שם.
לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח. יש לפרש דהדין אף עם הטבח קאמר, ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא דהוא הזיקן שאכלן, ותרווייהו סבירא להו דלא כרב חסדא קמייתא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מן התשלומין, ואי אפשר לפרש כן מדאתי לאוקימו פלוגתייהו בדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, דלפי פירוש זה כרב חסדא, ורב אסי דלא כרב חסדא, ואם איתא היכי קאמר רב אסי הדין עם השני, והא מאן דפליג בההיא עליה דרב חסדא הדין עם הראשון דהיינו הגזלן סבירא ליה, על כן יש לפרש דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דרב הדין עם הטבח דוקא קא אמר שהוא גזל אותן ולית ליה דרב חסדא, ורב אסי סבר הדין אף עמו קאמר וכדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומיהו למאי דאסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות רב אף עם הטבח קאמר, ורב אסי דוקא עם הלוקח, והכין איתא בבבא קמא פרק הגוזל (ב״ק קטו.).
כבר ביארנו במשנה שאם אמר לו כהן לישראל הרי כל הבהמה משתפת לי ולך חוץ מן המתנות שהישראל פטור מן המתנות שהרי אין לו בהם כלום והוא הדין אם אמר לו הרי כל הבהמה לך חוץ מאיברי המתנות שאני משתף בהם ומ״מ אם אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי הרי הישראל חייב במתנות ולא זכה בהן אותו כהן אלא נותנן לכל כהן שירצה שהאומר ע״מ לא [שייר] בעצמן של מתנות לעצמו כלום הואיל ולא שייר לעצמו שותפות בהם לא קנאן בתנאי זה בדבר זה שאין דברים אלו נקנין דרך מקח וממכר ודרך תנאי אע״פ שתנאי כזה מועיל בכל מקום לקיים או לבטל המכר ואע״פ שבבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי אמרו שמעשר ראשון שלו כמו שיתבאר בבתרא פרק הבית כבר ביארנו שם לדעתנו שאינה דומה לזו כמו שכתבנו שם ויש מי שמפרש בכאן שאם אמר על מנת שתתן לי המתנות יועיל אבל כשאמר על מנת שהמתנות שלי הוא כאלו אמר הן עכשיו שלי והוא אינו זוכה אלא מכח הנותנם ואין זה כלום:
אמר רב ל״ש אלא ששקל לעצמו אבל שקלי׳ ליה טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפי׳ שקל לו הטבח הדין עמו. לימא בדרב חסדא קמפלגי י״מ דהשתא קס״ד דרב אמר הדין אף עם הטבח ורצה מזה גובה ורמ״ג כדרב חסדא ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא ודלא כרב חסדא ותרווייהו לית להו אידך דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מתשלומין דהכא כשאכלן עסקינן. דאי לא בשלא אכלן אפי׳ מאן דלית רמ״ג רמ״ג הדין עם האחרון שהגזילה קיימת ברשותו. ולא נהיר׳ דא״כ רב אסי דאמר אסורה כמאן דלא כר׳ חסד׳ ולא כבר פלוגתיה דהא לבר פלוגתי׳ דרב חסדא הדין עם הראשון. ואלו רב אסי קאמר הכא הדין עם הלוקח אע״כ הכי פירושו דרב סבר הדין עם הטבח היינו דוקא כבר פלוגתיה דרב חסדא ורב אסי אמר הדין אף עמו ורמ״ג רמ״ג כרב חסדא ובמסקנא דאוקימנא פלוגתייהו במתנות כהונה הגזילות. ה״ל פי׳ דברי רב דאמר הדין עם הטבח אף עם הטבח וה״ה עמו דמתנה דכהן גבה נינהו בעין. ורב אסי אמר הדין עמו דוקא ולא עם הטבח ודכ״ע אית להו דרב חסדא.
בפרש״י בד״ה אבל שקלן לו טבח כו׳ והכי מפרש לה בהגוזל בב״ק דאף עם הטבח קאמר רב עכ״ל וכצ״ל ואין ראייתו מכרעת לפירושו דלא קאמר התם הכי דאף עם הטבח קאמר רב אלא למאי דמסיק התם דטעמא דרב משום דמתנות כהונה נגזלות כדמסיק נמי הכא אבל מעיקרא הוה בעי למימר התם דרב לית ליה דרב חסדא ועם הטבח דוקא קאמר רב וכמו שפירשו התוס׳ בשמעתין ודו״ק:
א שנינו במשנתנו: אמר לו לטבח: מכור לי בני מעיה (ובכללן הקיבה שהיא ממתנות הכהונה) של פרה ששחטת — נותן הקונה את הקיבה לכהן, ואינו מנכה למוכר את דמי הקיבה. ואולם אם קנה את בני המעיים לפי משקל ושקל לו אף את הקיבה — נותן הקונה לכהן את הקיבה, ואולם מנכה מהכסף הניתן למוכר את דמי משקלה של הקיבה. ובענין זה אמר רב: לא שנו שצריך הקונה לתת את הקיבה לכהן, אלא כשהקונה שקל לעצמו את בני המעיים שקנה. שבמקרה כזה הכהן דורש את מתנות כהונה מן הקונה ולא מן הטבח. אבל כששקל לו הטבח — הדין של הכהן אף עם הטבח, שיכול הכהן להתדיין עם זה או עם זה. ואילו רב אסי אמר: אפילו כאשר שקל לו הטבח — הדין עמו, עם הקונה בלבד.
§ The mishna teaches that if one said to a butcher: Sell me the innards of a cow that you slaughtered, and there were gifts, i.e., the maw, included with it, the buyer gives the gifts to the priest and does not deduct its value from the money that he pays to the butcher. If he bought the innards by weight, the buyer gives the maw to the priest and deducts its value from the money he pays to the butcher. With regard to innards purchased by weight, Rav says: The Sages taught that the buyer gives the maw to the priest only when the buyer weighed the innards for himself when purchasing them. In such a case, the priest claims the maw from the buyer. But if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is also with the butcher, i.e., the priest may claim the maw from either the butcher or the buyer. And Rav Asi says: Even if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is with the buyer alone.
הכל
(5) לֵימָא בִּדְרַב חִסְדָּא קָא מִיפַּלְגִי דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אגָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּבָא אַחֵר וַאֲכָלוֹ רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.
The Gemara suggests: Let us say that they disagree with regard to a statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: In a case where one robbed another of an item, and the owners had not despaired of retrieving it, and another person came and consumed the stolen item, if the owner wants, he may collect the value of the stolen item from this one, the robber, and if he wants, he may collect from that one who consumed it. The suggestion is that one Sage, Rav, holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and he therefore holds that the priest may claim the maw from either the buyer or the butcher; and one Sage, Rav Asi, does not hold in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and the priest may therefore claim the maw from the buyer alone.
The Gemara suggests: Let us say that they disagree with regard to a statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: In a case where one robbed another of an item, and the owners had not despaired of retrieving it, and another person came and consumed the stolen item, if the owner wants, he may collect the value of the stolen item from this one, the robber, and if he wants, he may collect from that one who consumed it. The suggestion is that one Sage, Rav, holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and he therefore holds that the priest may claim the maw from either the buyer or the butcher; and one Sage, Rav Asi, does not hold in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and the priest may therefore claim the maw from the buyer alone.
ערך גזל
גזל – א(חולין קלד.) דאמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו׳ לא דכולי עלמא אית להו דרב חסדא פי׳ מדאמר תרווייהו אית להו דרב חסדא שמע מינה הלכתא כוותיה (בראשית רבה והוכיח אברהם) איזהו גזלן רבי אלעזר בר קפרא אמר זה שגוזל בפרהסיא היך דאת אמר ויגזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך מה דרך בפרהסיא אף גזלן בפרהסיא רבי שמעון בן יוחי מייתי לה מהכא והבאתם גזול את הפסח מה פסח מום שבגלוי אף גזלן בגלוי וכו׳ (ובויקרא רבה פרשה ויתרון ארץ באחרי מות) רבי יוחנן אמר כל הגוזל את חברו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו ואית ליה קריין סגיאין כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ומחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וילמד לטרוף טרף אדם אכל כאדם אכל. שוחט השור מכה איש כמכה איש. האיש אשר כילנו ואשר דימה לנו וכי הוא הרגן והוא דימה להן אלא על ידי שהחריב נוב עיר הכהנים שהיו מספקי׳ להן מזונות מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. (עירובין פח.) יש גזל בשבת בחורבה מחזיר לבעלים פי׳ הא גופה קשיא אמרת יש גזל בשבת אלמא מאן דגזל רשותא דחברי׳ ואחזיק בה ובנאה קנאה בשינוי ושרי ליה לטלטולי בשבת בגוה דהוה לה כולה רשותיה והדר אמרת דחורבה יחזיר לבעלים כלומר יחזיר רשותו של חברו שגזל כמות שהוא בעינם אלמא לא קנה ופרקינן הכי קאמר יש דין גזל בשבת כיצד דין גזל בזמן שהכניסו גזלן לרשותו אבל אם הניחו בחורבה של נגזל בחורבה יחזיר לבעלים כלומר אם גזל מחברו חורבתו ולא בנאה לא קנאה בחזקה אלא היא עדיין חורבה יחזיר לבעלים כמות שהיא בעינה דהא לא קנאה אבל בנה בה והחזיק קנאה אמר רבה ומותבינן על זו השמועה איני שהבונה ברשות חברו בגזילה והחזיק בגזילה קנאה והא תנן וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה מחיצה למעלה ולמטה עוד עשו לה מחיצה עשרה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות והא העליונה החזיקה מעבר על גבי התחתונה בגזילה ואם כן הוא שיש דין גזל בשבת וקנה הגזלה אמאי אסירה הלא יש מחיצות למעלה למטה נהי דתחתונה אסורה דרגל העליונה דורסתה. אלא העליונה אמאי אסורה הרי יש מחיצות ורשות. התחתונה שעוברה עליה הרי קנאתה בחזקה אלא מדקתני שתיהן אסורות עד שיערבו ש״מ שאין גזל בשבת וכי כל אחת אוסרת על חברתה ופריק רב ששת כגון שעשו מחיצה בשותפות שגלו דעתן דלא מכת גזילה קא אתו ונעשו כאלו שנים בתים בחצ׳ אחת שצריכות עירוב. ומקשינן אי הכי כי עשו לתחתונה נמי מחיצות למעלה ביניהן ועוד עשו למטה תהיינה אסורות עד שיערבו דהא אמרת נעשו כשני בתים בחצ׳ אחת ופרקינן וכיון דחזרו ועשו לתחתונה מחיצה למטה סליקו נפשייהו מן העליונה דגליא דעתא דלא ניחא ליה שותפות בהדה ומחיצות הויין חלוקה ביניהן וכל אחת זכתה לעצמו לפיכך שתיהן מותרות.
א. [רויבען.]
רב אית ליה דרב חסדא.
רצה מזה גובה – דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הוה ליה איהו גזלן עלייהו דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו.
דמר אית ליה דרב חסדא – אין לפרש דרב אית ליה דרב חסדא ועם הראשון דקאמר רב היינו אפי׳ עם הראשון דא״כ לרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דהא ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל ובאחר שאכלו הוא דאיכא דלית ליה דרב חסדא אלא יש לפרש איפכא דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח ורב אסי אית ליה דרב חסדא והדין אף עם הלוקח ודחי דכ״ע אית להו דרב חסדא ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דרב סבר נגזלות והדין עם הטבח היינו אף עם הטבח כרב חסדא ורב אסי סבר דהדין דווקא עם הלוקח לפי שהמתנות אין נגזלות והוי איפכא ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא ותימה דבמאי קא מיירי אי בשאין מתנות בעין הא אמרינן בריש פירקין דמזיק מתנות כהונה או אכלן פטור ואם הם בעין היכי קאמר דבדרב חסדא קא מיפלגי הא משמע בריש הגוזל בתרא (ב״ק דף קיא:) דהיכא דהם בעין ליכא מאן דפליג אדרב חסדא אלא דווקא כשאכלן דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גזלה קיימת חייבים לשלם אין גזלה קיימת פטורין כו׳ ופריך לימא תהוי תיובתא דרב חסדא משמע דלמאן דפליג עליה אתי שפיר דדוקא אין גזילה קיימת פטורים אבל בגזלה קיימת חייבים לשלם וצ״ע.
ומציעים: לימא [האם נאמר] כי בשיטתו של רב חסדא קא מיפלגי [הם חלוקים]. שכן אמר רב חסדא: אדם שגזל מאדם אחר, ולא נתייאשו הבעלים מן הגזילה שתשוב אליהם, ובא אדם אחר ואכלו את הדבר הגזול — אם רצה הבעלים לגבות את דמי גזילתו מזה, מן הגזלן הראשון — גובה. רצה לגבות מזה שאכל את הגזילה — גובה. ולענייננו יש לומר שמר [חכם זה, רב], אית ליה [יש לו, סבור הוא] כשיטת רב חסדא, שיכול הנגזל לגבות ממי שירצה, וכמו כן יכול הכהן לגבות את מתנותיו ממי שירצה, אם מהקונה או מהטבח. ואילו מר [חכם זה, רב אסי], לית ליה [אין לו, אינו סבור] כשיטת רב חסדא, ולכך הכהן תובע מתנותיו מן הקונה בלבד. ודוחים:
The Gemara suggests: Let us say that they disagree with regard to a statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: In a case where one robbed another of an item, and the owners had not despaired of retrieving it, and another person came and consumed the stolen item, if the owner wants, he may collect the value of the stolen item from this one, the robber, and if he wants, he may collect from that one who consumed it. The suggestion is that one Sage, Rav, holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and he therefore holds that the priest may claim the maw from either the buyer or the butcher; and one Sage, Rav Asi, does not hold in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and the priest may therefore claim the maw from the buyer alone.
הכל
(6) לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא וְהָכָא בְּמַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר נִגְזָלוֹת וּמַר סָבַר אֵין נִגְזָלוֹת.
The Gemara rejects this suggestion: No; everyone holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and here they disagree with regard to whether or not gifts of the priesthood can be stolen. As one Sage, Rav, holds that they can be stolen, and accordingly the robber remains responsible for them even if they are consumed by another. Consequently, if the butcher weighed the innards, the priest may claim the gifts from either the butcher or the buyer. And one Sage, Rav Asi, holds that gifts of the priesthood cannot be stolen. Since technically one cannot steal the gifts, the obligation to return them to the priest rests solely on the one in physical possession of them. Accordingly, the priest may claim the gifts from the buyer alone, as the gifts are in his custody.
The Gemara rejects this suggestion: No; everyone holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and here they disagree with regard to whether or not gifts of the priesthood can be stolen. As one Sage, Rav, holds that they can be stolen, and accordingly the robber remains responsible for them even if they are consumed by another. Consequently, if the butcher weighed the innards, the priest may claim the gifts from either the butcher or the buyer. And one Sage, Rav Asi, holds that gifts of the priesthood cannot be stolen. Since technically one cannot steal the gifts, the obligation to return them to the priest rests solely on the one in physical possession of them. Accordingly, the priest may claim the gifts from the buyer alone, as the gifts are in his custody.
לא – בגזלן דעלמא שהגזלן קונה אותו בגזלתו לשלם.
דכולי עלמא אית להו דרב חסדא – דאם רצה נגזל לדון עם הראשון ידון.
והכא – בגזל מתנות כהונה קמיפלגי מר סבר מתנות כהונה נגזלות ונתחייב גזלן בגזלתו לשלם דתורת גזל עליהן.
ומר סבר אינם נגזלות – אין כח לגזלן וכל זמן שהן בעין כל מקום שהולכין החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתו לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהן.
באפי נפשה – ולא בלשון לא שנו ואמתני׳ כדלעיל.
לא, אלא דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, שניהם סבורים] כשיטתו של רב חסדא, ואולם הכא [כאן] בשאלה האם מתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי [הם חלוקים]. שמר סבר [חכם זה, רב סבור] כי מתנות כהונה נגזלות, והריהן ברשות הגזלן ויכול לגבות ממנו אף שאחר אכלן, ואף בענייננו יכול הכהן להתדיין גם עם המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה, רב אסי סבור] כי מתנות כהונה אין נגזלות, שאין כח בידי אדם לגוזלן, וכל עוד הן קיימות מוטל חוב נתינתן על המחזיק בהן, ולכך יכול הכהן להתדיין על מתנותיו רק עם הקונה המחזיק עתה בהן.
The Gemara rejects this suggestion: No; everyone holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and here they disagree with regard to whether or not gifts of the priesthood can be stolen. As one Sage, Rav, holds that they can be stolen, and accordingly the robber remains responsible for them even if they are consumed by another. Consequently, if the butcher weighed the innards, the priest may claim the gifts from either the butcher or the buyer. And one Sage, Rav Asi, holds that gifts of the priesthood cannot be stolen. Since technically one cannot steal the gifts, the obligation to return them to the priest rests solely on the one in physical possession of them. Accordingly, the priest may claim the gifts from the buyer alone, as the gifts are in his custody.
הכל
(7) אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ רַב אָמַר במַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת וְרַב אַסִּי אָמַר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נִגְזָלוֹת.:
The Gemara notes that some teach this halakha, that there is a dispute between Rav and Rav Asi as to whether or not gifts of the priesthood can be stolen, by itself, i.e., as an independent dispute between them rather than in explanation of another dispute: Rav says that gifts of the priesthood can be stolen, and Rav Asi says that gifts of the priesthood cannot be stolen.
The Gemara notes that some teach this halakha, that there is a dispute between Rav and Rav Asi as to whether or not gifts of the priesthood can be stolen, by itself, i.e., as an independent dispute between them rather than in explanation of another dispute: Rav says that gifts of the priesthood can be stolen, and Rav Asi says that gifts of the priesthood cannot be stolen.
ומעירים: איכא דמתני לה להא שמעתא [יש ששונה הלכה זו, מחלוקת זו של רב ורב אסי בשאלת גזילת מתנות כהונה] לא כהסבר למחלוקתם בדין מתנות כהונה, אלא כהלכה בפני עצמה, רב אמר: מתנות כהונה נגזלות, ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות.
The Gemara notes that some teach this halakha, that there is a dispute between Rav and Rav Asi as to whether or not gifts of the priesthood can be stolen, by itself, i.e., as an independent dispute between them rather than in explanation of another dispute: Rav says that gifts of the priesthood can be stolen, and Rav Asi says that gifts of the priesthood cannot be stolen.
הכל
(8) מתני׳ מַתְנִיתִין : גגֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר פָּטוּר מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר חַיָּיב סָפֵק פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.:
MISHNA: In the case of a convert who converted and he had a cow, if the cow was slaughtered before he converted, he is exempt from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered after he converted, the convert is obligated to give the gifts. If there is uncertainty whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is exempt, as the burden of proof rests upon the claimant.
MISHNA: In the case of a convert who converted and he had a cow, if the cow was slaughtered before he converted, he is exempt from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered after he converted, the convert is obligated to give the gifts. If there is uncertainty whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is exempt, as the burden of proof rests upon the claimant.
משנה. ו. גר שנתגייר וכו׳ פטור. אע״פ שעדיין איברי הבהמה בעין, לפי שבשעת השחיטה אזלינן, דכתי׳ זובחי הזבח. משנתגייר. נשחטה. חייב. אע״פ שגדלה הבהמה בפטור, כיון דבשעת שחיטה בת חיובא היא, ומקיים ביה קרא זובחי הזבח. ספק, פטור. דכיון דמתנות לא טבלי, ליכא אלא משום גזל כהן, והמוציא מחברו עליו הראיה, ואפי׳ היה ממון שיש לו תובעין, וכל שכן השתא דהוי ממון שאין לו תובעין, דהא בגר שנתגייר ליכא למימר במכרי כהונה. ובגמ׳ קאמ׳ אבל בספק חלה כי האי גונא, כיון דחלה טובלת, מיחייב למפרש חלה ולתתה לכהן.
המשנה הששית והיא מענין החלק השני בביאור מי הוא חייב ליתנם מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בה מתנות ר״ל הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים:
מי שגזל את חברו ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר וגזל את הגוזל ואכל את הגזלה הרי נגזל ראשון תובעה לאיזה מהן שירצה כמו שיתבאר במקומו:
המשנה השביעית והכונה בה ככונת שלפניה גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה אם נשחטה קודם שנתגייר פטור הואיל ובשעת הזביחה היה פטור ואם נשחטה אחר שנתגייר חייב כשאר ישראל ואם ספק פטור שהרי המוציא מחברו עליו הראיה:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
אע״פ שלענין מתנות אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה לענין מתנות עניים אינו כן כיצד זרעים שנמצאו בשדה בחורי הנמלים והיו חו(ז)רין אלו בתוך הקמה ר״ל שלא נקצרה עדיין הרי הן של בעל השדה שאין לעניים במה שלא נקצר דין ודברים ואם נמצאו לאחר הקוצרים ר״ל במה שנקצר הכל לעניים ואין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה ושיביאו עניים ראיה שמשבלי הלקט גררוהו אלא הואיל והדבר בספק הרי הוא לעניים שספק לקט לקטו וכן הדין בספק שכחה וספק פיאה זהו שאמר הכתוב עני ורש הצדיקו (וכן) [וכי] מצדיקין אותו בדינו והלא כתוב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו פירשו בתלמוד המערב שאפי׳ היו זרעים שבחורים אלו ירוקים עד שצורתם מוכחת שמאשתקד הם ואינם לקט אע״פ כן הרי הם של עניים שאי אפשר לגרן בלא ירוקים:
אף לענין איסורין אין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה כיצד גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נתגלגלה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב מפני שיש בו איסור מה שאין כן במתנות שאין עון באכילתם הגיורת שילדה ספק אם ילדה קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה מביאה קרבן מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם תאכל בקדש עד שתביא כפרה שמחוסר כפורים אסור בקדשים ומביאה חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת שכל חטאת העוף הבא על הספק נשרף שמא אינו חטאת ונמצאו חלין בעזרה וקרבן העולה מביאתו על תנאי שאם אינה חייבת עולה תהא נדבה שהרי עולה באה נדבה:
גר שנתגייר וילדה חמורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם קודם שנתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה חייב לערוף או לפדות ומ״מ אם פדהו בשה יכול הוא לעכבו מאחר שפדהו הרי פרח האיסור וחזר לדין ממון שאין לשה שום קדושה אלא שהוא ממון כהן והמוציא מחברו עליו הראיה:
נתגייר וילדה בהמה טהורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה בכור מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם שחטו בחוץ והילכך ממתין לו עד שיפול בו מום וחזר הדבר לדין ממון ואוכלו שהמוציא מחברו עליו הראיה:
ב משנה גר שנתגייר והיתה לו פרה, אם נשחטה פרה זו על ידי אדם מישראל עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור ממתנות כהונה, שכן בשעת שחיטתה היתה הפרה עדיין של גוי. ואם נשחטה משנתגייר — הריהו חייב בנתינת מתנות מפרה זו, ככל אדם מישראל. ספק אם נשחטה קודם שהתגייר או לאחר שהתגייר — פטור מלתת את מתנותיה לכהן, שכלל הוא כי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל עוד לא יביא הכהן הוכחה שנשחטה הפרה לאחר שהתגייר, אין הגר חייב לתת את מתנותיה.
MISHNA: In the case of a convert who converted and he had a cow, if the cow was slaughtered before he converted, he is exempt from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered after he converted, the convert is obligated to give the gifts. If there is uncertainty whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is exempt, as the burden of proof rests upon the claimant.
הכל
(9) גמ׳ גְּמָרָא : כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רָמֵי לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לר׳ לְרַבִּי יוֹחָנָן תְּנַן סָפֵק פָּטוּר אַלְמָא סְפֵיקָא לְקוּלָּא.
GEMARA: The mishna teaches that if there is an uncertainty whether an individual is obligated to give gifts of the priesthood, he is exempt from giving them. In this regard, the Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Shimon ben Lakish raised a contradiction to Rabbi Yoḥanan: We learned in the mishna that when there is an uncertainty one is exempt from giving the gifts. Evidently, in cases of uncertainty the halakha is to be lenient.
GEMARA: The mishna teaches that if there is an uncertainty whether an individual is obligated to give gifts of the priesthood, he is exempt from giving them. In this regard, the Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Shimon ben Lakish raised a contradiction to Rabbi Yoḥanan: We learned in the mishna that when there is an uncertainty one is exempt from giving the gifts. Evidently, in cases of uncertainty the halakha is to be lenient.
ג גמרא שנינו במשנתנו שבספק אם התחייב האדם במתנות כהונה, הריהו פטור מלתיתן. ובענין זה מסופר כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שרמי ליה [השליך, הראה סתירה בדברי תנאים במקומות שונים] ר׳ שמעון בן לקיש לר׳ יוחנן. שכן במשנתנו תנן [שנינו] שבספק — פטור מלתת מתנות כהונה, אלמא [מכאן נסיק] כי ספיקא [ספק] — נדון לקולא [להקל].
GEMARA: The mishna teaches that if there is an uncertainty whether an individual is obligated to give gifts of the priesthood, he is exempt from giving them. In this regard, the Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Shimon ben Lakish raised a contradiction to Rabbi Yoḥanan: We learned in the mishna that when there is an uncertainty one is exempt from giving the gifts. Evidently, in cases of uncertainty the halakha is to be lenient.
הכל
(10) וּרְמִינְהוּ חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים הָעֶלְיוֹנִים לַעֲנִיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
But one can raise a contradiction from that which is taught in another mishna (Pe’a 4:11) with regard to gleanings left for the poor: In a case of grain found in ant holes that are inside the standing crop in an area of the field that was not harvested, these are the property of the owner of the field, as this grain does not have the status of gleanings. And in the case of grain found in ant holes that are behind the harvesters in an already harvested area, the upper wheat stalks, i.e., those stalks found at the mouth of the holes, belong to the poor, as they are assumed to be gleanings that fell from the bundles when that area was harvested, and the lower wheat inside the holes are the property of the owner, since it is possible that they were collected by the ants before the harvest and are not gleanings.
But one can raise a contradiction from that which is taught in another mishna (Pe’a 4:11) with regard to gleanings left for the poor: In a case of grain found in ant holes that are inside the standing crop in an area of the field that was not harvested, these are the property of the owner of the field, as this grain does not have the status of gleanings. And in the case of grain found in ant holes that are behind the harvesters in an already harvested area, the upper wheat stalks, i.e., those stalks found at the mouth of the holes, belong to the poor, as they are assumed to be gleanings that fell from the bundles when that area was harvested, and the lower wheat inside the holes are the property of the owner, since it is possible that they were collected by the ants before the harvest and are not gleanings.
שבתוך הקמה – לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם.
הרי – כל הנמצא בהן לבעה״ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה.
העליונים – חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה.
והתחתונים – שבקרקעיתו של חור.
לבעל הבית – דקודם קצירה כנסום נמלים שם.
ורמינהי חורי הנמלים שבתוך הקמה כו׳ – מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דתחתונים ודאי נמלים כנסום הילכך הם של בעה״ב הא אם היו ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט.
תוס׳ בד״ה ורמינהו חורי כו׳ מרבנן נמי פריך דלא פליגי כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו בפירוש רש״י דרבנן פליגי אספק לקט אלא דאסתם מתניתין רבי מאיר היא פריך דאם כן מאי פריך והא טעמא קאמר כו׳ כיון דע״כ רבנן לית להו האי טעמא ודו״ק:
ועל כך רמינהו [השליך, הראה סתירה] ממה ששנינו בדין לקט (התבואה הנושרת מתחת ידי הקוצרים בשעת קצירה, ממתנות עניים), כי התבואה הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שבשדה שטרם הגיעו הקוצרים אליה — הרי אלו של בעל הבית, שאין בתבואה זו דין לקט. ואילו הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שלאחר הקוצרים, החיטים העליונים, אלה של פי החור — שייכות לעניים, שיש לומר שלקט הן שנשרו מן השיבולים בשעת הקצירה. ואילו התחתונים, אלה שבקרקעית חור — של בעל הבית, שייתכן שקודם הקצירה אספו אותן נמלים לשם, ואין הן של לקט.
But one can raise a contradiction from that which is taught in another mishna (Pe’a 4:11) with regard to gleanings left for the poor: In a case of grain found in ant holes that are inside the standing crop in an area of the field that was not harvested, these are the property of the owner of the field, as this grain does not have the status of gleanings. And in the case of grain found in ant holes that are behind the harvesters in an already harvested area, the upper wheat stalks, i.e., those stalks found at the mouth of the holes, belong to the poor, as they are assumed to be gleanings that fell from the bundles when that area was harvested, and the lower wheat inside the holes are the property of the owner, since it is possible that they were collected by the ants before the harvest and are not gleanings.
הכל
(11) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר דהַכֹּל לַעֲנִיִּים שֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט.
Rabbi Meir says: Everything goes to the poor, as grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings. According to Rabbi Meir, the halakha is stringent in the case of an uncertainty with regard to gifts left for the poor. This apparently contradicts the mishna’s statement that one is lenient in the case of an uncertainty with regard to gifts of the priesthood, as these gifts are similar in this regard to gifts left for the poor. Since any unattributed mishna is considered to be in accordance with the opinion of Rabbi Meir, this is apparently a contradiction with regard to the opinion of Rabbi Meir.
Rabbi Meir says: Everything goes to the poor, as grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings. According to Rabbi Meir, the halakha is stringent in the case of an uncertainty with regard to gifts left for the poor. This apparently contradicts the mishna’s statement that one is lenient in the case of an uncertainty with regard to gifts of the priesthood, as these gifts are similar in this regard to gifts left for the poor. Since any unattributed mishna is considered to be in accordance with the opinion of Rabbi Meir, this is apparently a contradiction with regard to the opinion of Rabbi Meir.
שספק לקט לקט – אלמא לרבי מאיר גבי מתנות עניים וה״ה למתנות כהונה ספיקא לחומרא וסתם מתני׳ ר״מ היא וקתני ספיקא לקולא.
ר׳ מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט — לקט. הרי שלדעת ר׳ מאיר בספק מתנות עניים מכריעים להחמיר, ושלא כשיטת משנתנו במתנות כהונה, וסתם משנה (שלא צויין בה במפורש מי אמר את הדברים) הריהי דעת ר׳ מאיר. ונמצא שלפנינו סתירה בדברי ר׳ מאיר!
Rabbi Meir says: Everything goes to the poor, as grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings. According to Rabbi Meir, the halakha is stringent in the case of an uncertainty with regard to gifts left for the poor. This apparently contradicts the mishna’s statement that one is lenient in the case of an uncertainty with regard to gifts of the priesthood, as these gifts are similar in this regard to gifts left for the poor. Since any unattributed mishna is considered to be in accordance with the opinion of Rabbi Meir, this is apparently a contradiction with regard to the opinion of Rabbi Meir.
הכל
(12) אֲמַר לֵיהּ אַל תַּקְנִיטֵנִי שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אַגְרָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר הסְפֵק לֶקֶט לֶקֶט סְפֵק שִׁכְחָה שִׁכְחָה סְפֵק פֵּאָה פֵּאָה.
Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: Do not trouble me with this contradiction, as I teach that baraita in the singular, i.e., it is not certain that this is the opinion of Rabbi Meir; rather, it is merely the claim of one Sage that this is Rabbi Meir’s opinion. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Agra says in the name of Rabbi Meir: Grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings; grain whose status as forgotten sheaves is uncertain is considered forgotten sheaves; and grain whose status as pe’a is uncertain is considered pe’a. Therefore, one should not raise a contradiction to the mishna from the statement of a single Sage claiming to represent the opinion of Rabbi Meir.
Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: Do not trouble me with this contradiction, as I teach that baraita in the singular, i.e., it is not certain that this is the opinion of Rabbi Meir; rather, it is merely the claim of one Sage that this is Rabbi Meir’s opinion. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Agra says in the name of Rabbi Meir: Grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings; grain whose status as forgotten sheaves is uncertain is considered forgotten sheaves; and grain whose status as pe’a is uncertain is considered pe’a. Therefore, one should not raise a contradiction to the mishna from the statement of a single Sage claiming to represent the opinion of Rabbi Meir.
אל תקניטני – דהא דקתני ספק לקט לקט יחידאה היא שאיני שונה אותה כמו ששנית דברי ר״מ אלא דברי ר׳ יהודה בן אגרא משום ר״מ.
אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש בתשובה: אל תקניטני בשאלה זו, שהרי אין דברי ר׳ מאיר שנויים בברייתא זו כדרך שאמרת (״ר׳ מאיר אומר״), שמשמע שזו היא דעת ר׳ מאיר בוודאות. אלא בלשון שלפיה חכם יחיד הוא שאמר שכן היא דעת ר׳ מאיר, אני שונה אותה ברייתא שהבאת כסתירה בדברי ר׳ מאיר. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ יהודה בן אגרא אומר משום [בשם] ר׳ מאיר: ספק לקט — לקט, ספק שכחה — שכחה, ספק פאה — פאה. ואין להקשות מדברי חכם אחד (הסבור שכך היא דעתו של ר׳ מאיר) על דברי משנתנו.
Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: Do not trouble me with this contradiction, as I teach that baraita in the singular, i.e., it is not certain that this is the opinion of Rabbi Meir; rather, it is merely the claim of one Sage that this is Rabbi Meir’s opinion. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Agra says in the name of Rabbi Meir: Grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings; grain whose status as forgotten sheaves is uncertain is considered forgotten sheaves; and grain whose status as pe’a is uncertain is considered pe’a. Therefore, one should not raise a contradiction to the mishna from the statement of a single Sage claiming to represent the opinion of Rabbi Meir.
הכל
(13) אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן בֶּן תַּדָּל וְהָא טַעְמָא קָאָמַר דְּאָמַר ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַאי דִּכְתִיב {תהלים פ״ב:ג׳} עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ מַאי הַצְדִּיקוּ.
Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Even if you teach that baraita only in a language whereby a certain imbecile named ben Tedal states that this is the opinion of Rabbi Meir, a question remains, as isn’t there a stated reason for stringency in cases of uncertainties with regard to gifts left for the poor? As Rabbi Shimon ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Do justice to the afflicted and destitute” (Psalms 82:3)? Specifically, what is the meaning of “do justice”?
Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Even if you teach that baraita only in a language whereby a certain imbecile named ben Tedal states that this is the opinion of Rabbi Meir, a question remains, as isn’t there a stated reason for stringency in cases of uncertainties with regard to gifts left for the poor? As Rabbi Shimon ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Do justice to the afflicted and destitute” (Psalms 82:3)? Specifically, what is the meaning of “do justice”?
א״ל – ר״ל.
אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל – אפי׳ אין אתה שונה אותה אלא בשם שוטה שבעולם ששמו בן תדל אפילו הכי קשיא לך דהא טעמא קאמר למילתיה.
אחר שביארנו שהלוקח נותנן לכהן אם לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח במה דברים אמורים בששקל הלוקח לעצמו אבל שקל לו הטבח יש לכהן לדון עם מי שירצה או עם הלוקח או עם הטבח הואיל והמתנות בעין שמתנות כהנה נגזלות ר״ל תורת גזל חלה עליהן לענין זה ר״ל לדון מהם עם הטבח אע״פ שהם ברשות לוקח הואיל ומ״מ הם בעין ואין זה דומה למכרן שכתבנו למעלה שהוא פטור שלא נאמרה למעלה אלא במכר המתנות בפרט שהוא כמזיק:
אמר לו ר׳ שמעון בן לקיש לר׳ יוחנן בדחיית דבריו: והרי אפילו אם אל (לא) תשנה אותה ברייתא אלא בלשון שלפיה אותו שוטה נודע הנקרא בשם בן תדל אמר שזו היא דעת ר׳ מאיר, עדיין הריהי קושיה על דברי משנתנו, והא טעמא קאמר [והרי טעם, נימוק לדבר הוא אומר] מדוע יש לנהוג בספק מתנות עניים להחמיר ולתיתן לעניים, שכן אמר ר׳ שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מה פירוש מקרא זה שנאמר] ״עני ורש הצדיקו״ (תהלים פב, ג)? מאי [מה] פירוש ״הצדיקו״?
Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Even if you teach that baraita only in a language whereby a certain imbecile named ben Tedal states that this is the opinion of Rabbi Meir, a question remains, as isn’t there a stated reason for stringency in cases of uncertainties with regard to gifts left for the poor? As Rabbi Shimon ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Do justice to the afflicted and destitute” (Psalms 82:3)? Specifically, what is the meaning of “do justice”?
הכל
(14) אִילֵּימָא בְּדִינִים וְהָא כְּתִיב {שמות כ״ג:ג׳} וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ אֶלָּא צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ.
If we say that it means that one should do justice in judgments, i.e., a judge should sway judgments in favor of the afflicted and destitute, but isn’t it written: “Neither shall you favor a poor man in his cause” (Exodus 23:3)? Rather, the verse is teaching that in cases of uncertainty with regard to gifts left for the poor, be righteous with that which is yours and give it to the poor. Why, then, is the halakha stringent in the case of gifts left for the poor but lenient with regard to gifts to priests?
If we say that it means that one should do justice in judgments, i.e., a judge should sway judgments in favor of the afflicted and destitute, but isn’t it written: “Neither shall you favor a poor man in his cause” (Exodus 23:3)? Rather, the verse is teaching that in cases of uncertainty with regard to gifts left for the poor, be righteous with that which is yours and give it to the poor. Why, then, is the halakha stringent in the case of gifts left for the poor but lenient with regard to gifts to priests?
מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל גו׳. גם שמצינו ושפטו את העם משפט צדק דהיינו שלא יעשו עול במשפט היינו היכא דכתיב צדק גבי משפט אבל צדק גרידא כי הכא משמע לזכותו בדין ועוד מדכתיב ברישא דקרא שפטו דל ויתום דהיינו לשפוט לו צדק והכא שינה למיכתב הצדיקו דהיינו משמע לזכותו קאמר ולהכי פריך והכתיב ודל גו׳ ומסיק אלא צדק משלך דהיינו שתזכהו ליתן לו שלך דהיינו הספק דמדינא הוה שלך דהמע״ה ודו״ק:
אילימא [אם תאמר] שהכוונה בדינים, שיש לדיינים להשתדל למצוא לו זכות בדין — והא כתיב [הרי נאמר] ״ודל לא תהדר בריבו״ (שמות כג, ג), שאין לדיין לנהוג כן. אלא הכוונה לומר שהמסופק אם עליו לתת מתנות עניים אם לאו, אף שספק הוא, מכל מקום צדק משלך, ותן לו. ומעתה מובן מדוע במשנתנו נקבע שבספק מתנות כהונה נוהגים להקל, ואילו בספק מתנות עניים נוהגים להחמיר!
If we say that it means that one should do justice in judgments, i.e., a judge should sway judgments in favor of the afflicted and destitute, but isn’t it written: “Neither shall you favor a poor man in his cause” (Exodus 23:3)? Rather, the verse is teaching that in cases of uncertainty with regard to gifts left for the poor, be righteous with that which is yours and give it to the poor. Why, then, is the halakha stringent in the case of gifts left for the poor but lenient with regard to gifts to priests?
הכל
(15) אָמַר רָבָא הָכָא פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קָיְימָא קָמָה בְּחֶזְקַת חִיּוּבָא קָיְימָא.
Rava said in response: Here, in the case of gifts of the priesthood, the halakha is lenient because the cow of a convert maintains the presumptive status of exemption, as the obligation of the gifts did not apply to the cow before the convert converted. By contrast, the halakha is stringent in the case of the gifts left for the poor, as the standing crop maintains the presumptive status of obligation.
Rava said in response: Here, in the case of gifts of the priesthood, the halakha is lenient because the cow of a convert maintains the presumptive status of exemption, as the obligation of the gifts did not apply to the cow before the convert converted. By contrast, the halakha is stringent in the case of the gifts left for the poor, as the standing crop maintains the presumptive status of obligation.
פרה – כשנולד לך ספק זה במתנותיה ואתה מעמידה על חזקתה הראשונה הרי היא פטורה שהרי בחזקת של עובד כוכבים היתה עומדת.
קמה – כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא.
אמר רבא בתשובה: הכא [כאן, בספק מתנות כהונה בזה שהתגייר] נוהגים להקל, משום שהפרה שלו בחזקת פטורה קיימא [עומדת], שבעודו גוי היתה הפרה פטורה ממתנות כהונה. מה שאין כן בספק מתנות עניים שהקמה — בחזקת חיובא קיימא [חיוב לקט עומדת].
Rava said in response: Here, in the case of gifts of the priesthood, the halakha is lenient because the cow of a convert maintains the presumptive status of exemption, as the obligation of the gifts did not apply to the cow before the convert converted. By contrast, the halakha is stringent in the case of the gifts left for the poor, as the standing crop maintains the presumptive status of obligation.
הכל
(16) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וַהֲרֵי עִיסָּה ונַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר פָּטוּר מִן הַחַלָּה מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר חַיָּיב סָפֵק חַיָּיב.
Abaye said to Rava: But with regard to the dough of a convert, the halakha is that if it was prepared before he converted he is exempt from separating ḥalla from this dough, and if it was prepared after he converted, he is obligated to separate ḥalla from it. And if there is an uncertainty as to whether the dough was prepared before or after his conversion, he is obligated, despite the fact that dough prepared by a gentile is exempt from ḥalla. Why isn’t the convert exempt from separating ḥalla just as he is exempt from giving gifts of the priesthood in the case of an uncertainty, as both the dough and the cow maintain a presumptive status of exemption?
Abaye said to Rava: But with regard to the dough of a convert, the halakha is that if it was prepared before he converted he is exempt from separating ḥalla from this dough, and if it was prepared after he converted, he is obligated to separate ḥalla from it. And if there is an uncertainty as to whether the dough was prepared before or after his conversion, he is obligated, despite the fact that dough prepared by a gentile is exempt from ḥalla. Why isn’t the convert exempt from separating ḥalla just as he is exempt from giving gifts of the priesthood in the case of an uncertainty, as both the dough and the cow maintain a presumptive status of exemption?
חיוב חלה הכל הולך אחר גלגולה משגלגל בה הוי חיובה וגלגול העובד כוכבים פוטר דכתיב (במדבר טו) עריסותיכם. אם עד שלא נתגייר נתגלגלה פטור אם ספק חייב גרסינן.
אמר ליה [לו] אביי לרבא בקושיה על הסברו זה: והרי גם בדין חיוב חלה בעיסה של גר, אומרים אנו כי אם העיסה נעשית עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור מן הפרשת החלה מעיסה זו. ואם נעשתה העיסה משנתגייר — הריהו חייב להפריש ממנה חלה. ובספק אם נעשתה העיסה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר — הריהו חייב, שספק חלה — חלה, אף שעיסת הגוי בחזקת פטור היא, שהרי היתה בחזקתו בעודו גוי, ועיסה שגולגלה בידי גוי פטורה מן החלה. ומדוע לא יהא דינה כדין ספק מתנות כהונה שפוטרים את הגר מלתיתן משום שהפרה היתה בחזקת פטור?
Abaye said to Rava: But with regard to the dough of a convert, the halakha is that if it was prepared before he converted he is exempt from separating ḥalla from this dough, and if it was prepared after he converted, he is obligated to separate ḥalla from it. And if there is an uncertainty as to whether the dough was prepared before or after his conversion, he is obligated, despite the fact that dough prepared by a gentile is exempt from ḥalla. Why isn’t the convert exempt from separating ḥalla just as he is exempt from giving gifts of the priesthood in the case of an uncertainty, as both the dough and the cow maintain a presumptive status of exemption?
הכל
(17) אֲמַר לֵיהּ סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא.
Rava said to Abaye: There is a difference between ḥalla and gifts of the priesthood. Although the dough maintains the presumptive status of exemption, here there is also uncertainty with regard to a prohibition, as a non-priest who consumes ḥalla is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven. And whenever there is an uncertainty with regard to a prohibition, the halakha is to be stringent. Conversely, uncertainties with regard to gifts of the priesthood involve no prohibition and are strictly monetary, and whenever there is an uncertainty with regard to monetary matters, the halakha is to be lenient. Consequently, one relies on the presumptive status of exemption in the case of a cow, and the convert is exempt from giving the gifts to the priest.
Rava said to Abaye: There is a difference between ḥalla and gifts of the priesthood. Although the dough maintains the presumptive status of exemption, here there is also uncertainty with regard to a prohibition, as a non-priest who consumes ḥalla is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven. And whenever there is an uncertainty with regard to a prohibition, the halakha is to be stringent. Conversely, uncertainties with regard to gifts of the priesthood involve no prohibition and are strictly monetary, and whenever there is an uncertainty with regard to monetary matters, the halakha is to be lenient. Consequently, one relies on the presumptive status of exemption in the case of a cow, and the convert is exempt from giving the gifts to the priest.
חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה.
אמר ליה [לו] רבא לאביי: אין להשוות ספק חלה לספק מתנות כהונה, שכן בחלה אף שיש לה חזקת פטור, יש בה ספק איסור, שיש עונש מיתה באכילתה, וכלל הוא כי בספק איסורא [איסור] הולכים אנו לחומרא [להחמיר]. ואילו ספק מתנות כהונה אינו אלא ספק ממוני, וכלל הוא כי בספק ממונא [ממון] הולכים לקולא [להקל], ולכן סומכים על חזקת הפטור של הפרה, לפטור את הגר ממתנות כהונה.
Rava said to Abaye: There is a difference between ḥalla and gifts of the priesthood. Although the dough maintains the presumptive status of exemption, here there is also uncertainty with regard to a prohibition, as a non-priest who consumes ḥalla is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven. And whenever there is an uncertainty with regard to a prohibition, the halakha is to be stringent. Conversely, uncertainties with regard to gifts of the priesthood involve no prohibition and are strictly monetary, and whenever there is an uncertainty with regard to monetary matters, the halakha is to be lenient. Consequently, one relies on the presumptive status of exemption in the case of a cow, and the convert is exempt from giving the gifts to the priest.
הכל
(18) דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא וְכֵן תָּנֵי ר׳ רַבִּי חִיָּיא שְׁמוֹנָה סְפֵקוֹת נֶאֶמְרוּ בַּגֵּר אַרְבַּע לְחִיּוּב וְאַרְבַּע לִפְטוּר זקׇרְבַּן אִשְׁתּוֹ.
As Rav Ḥisda said, and Rabbi Ḥiyya teaches likewise: Eight instances of uncertainties were stated with regard to the convert; in four instances the halakha is that there is an obligation, and in the other four instances the halakha is that there is an exemption. These are the four instances where the halakha is stringent: The first is an uncertainty with regard to the offering of one’s wife who gave birth, where it is uncertain whether she gave birth before her conversion and she is exempt from bringing an offering, or after her conversion and she is obligated. This case involves a prohibition, as a woman who does not bring her atonement offering is liable to receive karet for consuming sanctified items.
As Rav Ḥisda said, and Rabbi Ḥiyya teaches likewise: Eight instances of uncertainties were stated with regard to the convert; in four instances the halakha is that there is an obligation, and in the other four instances the halakha is that there is an exemption. These are the four instances where the halakha is stringent: The first is an uncertainty with regard to the offering of one’s wife who gave birth, where it is uncertain whether she gave birth before her conversion and she is exempt from bringing an offering, or after her conversion and she is obligated. This case involves a prohibition, as a woman who does not bring her atonement offering is liable to receive karet for consuming sanctified items.
קרבן אשתו – ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת.
שכן אמר רב חסדא, וכן תני [שנה] ר׳ חייא: שמונה מקרים של ספקות נאמרו בגר, בארבע נקבע דינו של הספק לחיוב, ובארבע לפטור. ומפרטים: בענין קרבן אשתו שילדה, שספק אם ילדה לפני שהתגיירה, וחייבת בקרבן, או שמא ילדה לאחר מכן ואינה חייבת — הרי זה ספק איסור כרת, שכל שלא התכפרה בקרבן הריהי ענושה כרת על אכילת קדשים.
As Rav Ḥisda said, and Rabbi Ḥiyya teaches likewise: Eight instances of uncertainties were stated with regard to the convert; in four instances the halakha is that there is an obligation, and in the other four instances the halakha is that there is an exemption. These are the four instances where the halakha is stringent: The first is an uncertainty with regard to the offering of one’s wife who gave birth, where it is uncertain whether she gave birth before her conversion and she is exempt from bringing an offering, or after her conversion and she is obligated. This case involves a prohibition, as a woman who does not bring her atonement offering is liable to receive karet for consuming sanctified items.
הכל
(19) וְחַלָּה וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְחִיּוּב
And the second case is an uncertainty with regard to the obligation to separate ḥalla from his dough, which also involves a prohibition, as explained above. And the third case is an uncertainty with regard to a male firstborn non-kosher animal, i.e., a firstborn donkey, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, which involves the prohibition against deriving benefit from it before its redemption. And the fourth case of an uncertainty is with regard to a male firstborn of a kosher animal, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, where one can be liable to receive karet for slaughtering it outside the Temple courtyard. In these four cases, the halakha is that there is an obligation.
And the second case is an uncertainty with regard to the obligation to separate ḥalla from his dough, which also involves a prohibition, as explained above. And the third case is an uncertainty with regard to a male firstborn non-kosher animal, i.e., a firstborn donkey, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, which involves the prohibition against deriving benefit from it before its redemption. And the fourth case of an uncertainty is with regard to a male firstborn of a kosher animal, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, where one can be liable to receive karet for slaughtering it outside the Temple courtyard. In these four cases, the halakha is that there is an obligation.
וחלה – ספק מיתה.
ובכור בהמה טהורה – ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו.
ובכור – פטר חמור. כמאן דאמר בבכורות (דף ט:) אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לא רמיא קדושה עליה אלא ממונא דכהן הוא וכיון דספק הוא המוציא מחבירו עליו הראיה.
וכן בספק אם עיסת הגר חייבת בהפרשת חלה — הרי זה ספק איסור מיתה, שבאכילת חלה יש עונש מיתה. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טמאה (פטר חמור) של הגר, שאסור בהנאה קודם שנפדה שספק אם נולד קודם שנתגייר או לאחר מכן. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טהורה של הגר, שיש בדבר איסור כרת לענין שחיטתו מחוץ לעזרה — באלה הולכים אנו לחיוב.
And the second case is an uncertainty with regard to the obligation to separate ḥalla from his dough, which also involves a prohibition, as explained above. And the third case is an uncertainty with regard to a male firstborn non-kosher animal, i.e., a firstborn donkey, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, which involves the prohibition against deriving benefit from it before its redemption. And the fourth case of an uncertainty is with regard to a male firstborn of a kosher animal, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, where one can be liable to receive karet for slaughtering it outside the Temple courtyard. In these four cases, the halakha is that there is an obligation.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין קלד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין קלד., עין משפט נר מצוה חולין קלד. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קלד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס חולין קלד., רש"י חולין קלד., תוספות חולין קלד., ר"י מלוניל חולין קלד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד חולין קלד. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין קלד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., פסקי ריא"ז חולין קלד. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הריא"ז, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין קלד. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קלד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קלד., מהרש"א חידושי הלכות חולין קלד., מהרש"א חידושי אגדות חולין קלד., פירוש הרב שטיינזלץ חולין קלד., אסופת מאמרים חולין קלד.
Chulin 134a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 134a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 134a, Rif by Bavli Chulin 134a, Collected from HeArukh Chulin 134a, Rashi Chulin 134a, Tosafot Chulin 134a, Ri MiLunel Chulin 134a, Piskei Rid Chulin 134a, Ramban Chulin 134a, Piskei Riaz Chulin 134a, Rashba Chulin 134a, Meiri Chulin 134a, Ritva Chulin 134a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 134a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 134a, Steinsaltz Commentary Chulin 134a, Collected Articles Chulin 134a