(1) 
אַף תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אנִטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה וּמַעֲשֵׂר קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא תְּרוּמָה דִּכְתִיב {במדבר י״ח:כ״ד} כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן מָה מַעְשַׂר דָּגָן נִיטָּל בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה נִיטָּל בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה.
אַף תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אנִטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה וּמַעֲשֵׂר קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא תְּרוּמָה דִּכְתִיב {במדבר י״ח:כ״ד} כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן מָה מַעְשַׂר דָּגָן נִיטָּל בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה נִיטָּל בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה.so too, teruma of the tithe may be taken by estimate and by thought. And this ruling of Abba Elazar ben Gomel’s also applies to tithes of the grain, because the Merciful One calls tithe “teruma,” as it is written: “For the tithe of the children of Israel, which they set apart as teruma for the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24). And animal tithe is juxtaposed to grain tithe, as is derived from the verse: “You shall tithe a tithe” (Deuteronomy 14:22; see 53b). Just as grain tithe is separated by estimate and by thought, so too, animal tithe is separated by estimate and by thought. For this reason, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, maintains that even with regard to an animal that was not counted, if it was separated as tithe the separation is valid.
ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן – דכתיב עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו׳. ובסיפרי כתוב ונחשב לכם תרומתכם ולא כתיב1 בב׳ תרומות הכתוב מדבר אלא כשם שתרומה גדולה ניטלת במדה ובמחשבה כך תרומת מעשר:
1. אולי צ״ל ולא כתיב התרומה בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו׳ וכוונתו מלשון תרומתכם מפקינן דמיירי בשתי תרומות דקרי ביה תרומותיכם ועי׳ רש״י ותוס׳ בביצה (דף יד ובמנחות דף נד) דפי׳ בדרך אחר ע״ש
ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן – כדאמרינן בריש פירקין. עשר תעשר במחשבה והיינו מחשבה שאינו מונה עשירי אלא מפריש כל מה שעולה בדעתו.
1איתקש – בריש פירקין (בכורות נג.) ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן.
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן שני ד״ה שמופיעים במהדורתנו בסוף דף נ״ח:
אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה – וא״ת והא עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והאי קרא בלוים כתיב י״ל כדכתיב כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה דמשמע דגן שישראל מפריש מגורנו משמע שפשוט לו יותר בתרומה גדולה ובגיטין (דף לא.) פ״ה הא דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא דיליף אבל מחשבה ילפינן בתרוייהו מונחשב ונראה דרבנן לא פליגי אאבא אלעזר לענין מחשבה אלא לענין אומד ואת״ל דפליגי שמא יש בו שום טעם דלא מוקמי ממשנה בתרומת מעשר אע״ג דכתיב בגופיה כדאשכחן לענין מוקף כדאמר בירושלמי פרק שני (דקראוה כל התרומה כולה מלמדה ולימדה) חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו לומר דבעינן מוקף ומוקמינן ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר דבמס׳ בכורים (משנה בכורים ב׳:ה׳) תנן תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים והא דפריך בפ׳ כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מעמיד ר״ת מדבריהם דמדאורייתא לא בעי מוקף ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) גבי הא דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה אתם גם אתם ומיהו לפי מה שפי׳ הקונטרס במחשבה פליגי דמשום מחשבה מוקי ר׳ יוסי בר׳ יהודה בשמעתין כאבא אלעזר בן גמלא ומתוך פירושו משתמע דאפילו בתרומה גדולה לית להו מחשבה דאי אית להו מחשבה לא הוה צריך למימר דסבר כאבא אלעזר בן גמלא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצי למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה.
במחשבה – פ״ה נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה ואע״פ שלא הפריש משמע שרוצה לומר משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה ושרינן נמי בשתיקה על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכל זה דנפקא לו מונחשב עוד פירש לשון אחר במחשבה מחשב ואומר ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש ואע״פ שעתה אינו מפריש כלום ורוצה לומר דדיבור צריך והא דשרי בלא הפרשה קרי מחשבה ואשכחן נמי דקרי למחשבה דיבור כמו (ב״מ דף מד.) על כל דבר פשע דאמר לחייב על המחשבה כמעשה ונראה דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס׳ תרומות (משנה תרומות א׳:ו׳) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתם תרומה וחשיב אלם ובירושלמי מפרש טעמא משום ברכה ובמס׳ שבועות פ״ג (דף כו:) משמע בהדיא דשרי כשגמר בלבו אע״ג שלא הוציא בשפתיו דכתיב כל נדיב לב וקאמר תרומה וקדשים הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו שבועה ובמה שאוכל בלא הפרשה אין קפידא דלכולי עלמא שרי בכ״מ אע״פ שאין מפריש עתה כדמוכח ההוא דהלוקח יין מבין הכותים דשרי לכ״ע אי לאו משום ברירה אי משום דחיישינן לבקיעת הנוד ויש מקומות דשרינן מעשר שני לצפונו וא״ת כיון דשרינן תרומה על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בי״ט הא תנן פ׳ נוטל (שבת דף קמב.) מעלין המדומע באחד ומאה ופריך והא מתקן ושני ר׳ אלעזר בר״ש היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ולהכי לא חשיב מתקן כיון דאפשר במחשבה י״ל מדומע שאני שכבר נתקן אבל תחלת תיקון לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח פ׳ במה מדליקין (שם דף לד.) ואע״ג דשרי ליה בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח פ״ק דחולין (דף ו:) גבי ר״מ שאכל עלה של ירק בבית שאן.
איתקש מעשר בהמה למעשר דגן – פ״ה מדכתיב עשר תעשר כדאמרינן בריש פירקין צ״ל דלית ליה הא דאמר [רבא] לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר ועוד בריש פירקין דרשינן היקשא אחרת והבאתם שמה מעשרותיכם לר׳ עקיבא ושמא לא אתקש אלא לענין הבאה מיהו לרבא קשה היכי מפרש טעמא דרבי יוסי בר׳ יהודה וכן בזבחים פרק ב״ש (זבחים מה.) דרשינן קדשי עובדי כוכבים אין עושים תמורה מדאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים וי״ל לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אומר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר.
אף תרומת מעשר, למרות שהתורה נתנה לה שיעור מוגדר, מעשר מן המעשר — הריהי נטלת באומד ובמחשבה. ולשיטת אבא אלעזר בן גומל אף מעשר ראשון ניטל באומד ובמחשבה, שהרי קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] ״תרומה״, דכתיב [שנאמר]: ״כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה נתתי ללוים לנחלה״ (במדבר יח, כד). והואיל ואיתקש [והוקש] בכתוב מעשר בהמה למעשר דגן, אומרים אנו: מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה — אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה. ולכן אמר ר׳ יוסי בן יהודה במשנתנו שמעשר בהמה חל גם בלא מנייה של הבהמות.
so too, teruma of the tithe may be taken by estimate and by thought. And this ruling of Abba Elazar ben Gomel’s also applies to tithes of the grain, because the Merciful One calls tithe “teruma,” as it is written: “For the tithe of the children of Israel, which they set apart as teruma for the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24). And animal tithe is juxtaposed to grain tithe, as is derived from the verse: “You shall tithe a tithe” (Deuteronomy 14:22; see 53b). Just as grain tithe is separated by estimate and by thought, so too, animal tithe is separated by estimate and by thought. For this reason, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, maintains that even with regard to an animal that was not counted, if it was separated as tithe the separation is valid.
הכל
(2) אָמַר רָבָא בעֲשִׂירִי מֵאֵלָיו הוּא קָדוֹשׁ מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא אִילֵּימָא מֵהָא דְּתַנְיָא אֵין לִי אֶלָּא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ עֲשִׂירִי לֹא קָרָא שְׁמוֹ עֲשִׂירִי מִנַּיִן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר עֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ מ״מ מִכׇּל מָקוֹם .
Rava says: If one counted nine animals and the tenth animal remains in the pen, it is sacred as the animal tithe of its own accord, even if it does not leave the pen and was not counted. The Gemara asks: From where does Rava derive this halakha? If we say he derives it from that which is taught in the aforementioned baraita, this is problematic. The Gemara cites the baraita again: And I have derived only that an animal that one explicitly called by the name of the tenth one is the animal tithe. From where do I derive that the tenth animal is sanctified even if one did not explicitly call it the tenth one? The verse states: “The tenth shall be sacred,” i.e., it shall be sacred in any case, even if it was not called the tenth. The suggestion is that Rava understands from here that the tenth is sacred even if it was not counted, provided there was a counting. Consequently, it makes no difference whether or not the owner called it the tenth or left it in the pen.
Rava says: If one counted nine animals and the tenth animal remains in the pen, it is sacred as the animal tithe of its own accord, even if it does not leave the pen and was not counted. The Gemara asks: From where does Rava derive this halakha? If we say he derives it from that which is taught in the aforementioned baraita, this is problematic. The Gemara cites the baraita again: And I have derived only that an animal that one explicitly called by the name of the tenth one is the animal tithe. From where do I derive that the tenth animal is sanctified even if one did not explicitly call it the tenth one? The verse states: “The tenth shall be sacred,” i.e., it shall be sacred in any case, even if it was not called the tenth. The suggestion is that Rava understands from here that the tenth is sacred even if it was not counted, provided there was a counting. Consequently, it makes no difference whether or not the owner called it the tenth or left it in the pen.
א אמר רבא: אם מנה תשעה ונותר רק העשירי בדיר — מאליו הוא קדוש, גם בלא שיוציאנו ויקרא לו בשם ״עשירי״. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרבא הא [דבר זה]? אילימא מהא דתניא [אם תאמר מזו ששנויה בברייתא]: אין לי אלא שקרא שמו ״עשירי״, לא קרא שמו ״עשירי״ מנין? תלמוד לומר: ״ה עשירי יהיה קדש״ (ויקרא כז, לב) מכל מקום — אין מכאן ראיה,
Rava says: If one counted nine animals and the tenth animal remains in the pen, it is sacred as the animal tithe of its own accord, even if it does not leave the pen and was not counted. The Gemara asks: From where does Rava derive this halakha? If we say he derives it from that which is taught in the aforementioned baraita, this is problematic. The Gemara cites the baraita again: And I have derived only that an animal that one explicitly called by the name of the tenth one is the animal tithe. From where do I derive that the tenth animal is sanctified even if one did not explicitly call it the tenth one? The verse states: “The tenth shall be sacred,” i.e., it shall be sacred in any case, even if it was not called the tenth. The suggestion is that Rava understands from here that the tenth is sacred even if it was not counted, provided there was a counting. Consequently, it makes no difference whether or not the owner called it the tenth or left it in the pen.
הכל
(3) וְדִלְמָא עֲשִׂירִי הוּא דְּלָא קַרְיֵיהּ קֹדֶשׁ קַרְיֵיהּ אֶלָּא מֵהָא דְּתַנְיָא גקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְיָצָא הָעֲשִׂירִי וְלֹא דִּבֵּר הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר.
The Gemara rejects this suggestion: But perhaps this baraita is referring specifically to a case where he did not call that animal the tenth, but he did call it sanctified. Rather, the Gemara suggests that Rava derives it from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal emerged from the pen but the owner did not speak, the ninth animal is not sanctified and is not brought as an offering. But since it was called the tenth, it may be eaten only once it develops a blemish. And the tenth animal is the animal tithe. It is possible that Rava maintains that just as the tenth is sacred in this case, when the owner remained silent, the same applies if he left it in the pen.
The Gemara rejects this suggestion: But perhaps this baraita is referring specifically to a case where he did not call that animal the tenth, but he did call it sanctified. Rather, the Gemara suggests that Rava derives it from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal emerged from the pen but the owner did not speak, the ninth animal is not sanctified and is not brought as an offering. But since it was called the tenth, it may be eaten only once it develops a blemish. And the tenth animal is the animal tithe. It is possible that Rava maintains that just as the tenth is sacred in this case, when the owner remained silent, the same applies if he left it in the pen.
ט׳ יאכל במומו – והואיל וקראו עשירי קדוש במקצת כדאמרינן לקמן מעשר מקדש לפניו ולאחריו אם קראו י׳ וההיא קדושה דט׳ אינה קדושה גמורה ליקרב כדילפינן בשלהי פרקין [ס.] והעשירי מעשר וקרב אלמא מאיליו הוא קדוש דהא לא דבר כלל.
ודילמא עשירי לא קרייה רחמנא – דליהוי ליה דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו. ענין אחר ודילמא עשירי לא קרייה שלא קרא שמו עשירי אלא קדש קרא שמו ולהכי הוי מעשר אבל היכא דלא קראו כלל לא ליהוי קדוש כשאר מעשר. ולא מפי המורה.
בפרש״י בד״ה ודלמא עשירי לא קרייה כו׳ ענין אחר ודלמא כו׳ ובד״ה תשיעי נאכל כו׳ לענין הבהמות הס״ד כצ״ל:
תוס׳ [הנמדה״ק] בד״ה כשם כו׳ דילפינן תרומת מעשר כו׳ שאין סברא ללמוד לגבי כו׳ ואפשר משאי אפשר וה״נ כו׳ אע״ג דבמעביר לא חיישינן כו׳ וא״ת כיון דאבא אלעזר שרא אפי׳ במעשר כו׳ גרוגרות שבמקצוע על כו׳ גופה י״ל נהי כו׳ הד״א. ובד״ה אף תרומת כו׳ ובגיטין פירש הקונטרס הא דיליף תרומת מעשר כו׳ שמלמדה ואינה למידה כו׳ ומוקמינן לה כו׳ דבמסכת בכורים תנן כו׳ כל הגט גבי תרומת כו׳ דמדאוריי׳ לא בעי כו׳ לא פליגי מדפריך בריש כו׳ שליחות מתרומה מה לתרומה כו׳ והיינו תרומת מעשר דכתיב ביה אתם כו׳ ומיהו לפי׳ הקונטרס שפי׳ כו׳ ר׳ יוסי בר יהודה בשמעתין כו׳ דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר כו׳ תרומת מעשר שבו קרייה כו׳ ובד״ה במחשבה פ״ה נתן עיניו כו׳ לאכול בלא הפרשה כו׳ ואוכל בצד זה וכל זה דנפקא כו׳ ואשכחן דקרי למחשבה דיבור כו׳ תרומה וחשיב אלם ובירושל׳ כו׳ ברכה ובמסכת שבועות פ״ג משמע דלכולי עלמא שרי בכ״מ אע״פ שאין מפריש עתה כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין העובדי כוכבים דשרי לכ״ע אי לאו משום ברירה אי משום כו׳ מעשר שני לצפונו כו׳ א״ת כו׳ פרק נוטל מעלין המדומע כו׳ ואפי׳ דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח פ׳ במה מדליקין כו׳ ובד״ה איתקש כו׳ יהודה וכן בזבחים פרק ב״ש דרשי׳ כו׳ מדאתקש תרומה למעשר כו׳ ומעשר בהמה למעשר דגן כו׳ כצ״ל:
ודלמא [ושמא] מדובר בברייתא ש״עשירי״ הוא דלא קרייה [שלא קרא אותו], אבל ״קדש״ קרייה [קרא אותו], אך מאליו אינו קדוש! ואומרים, אלא למדו מהא [מזו], דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לתשיעי בטעות ״עשירי״, ויצא העשירי ולא דבר, לא אמר דבר — התשיעי אינו קדוש ליקרב על המזבח. ואולם, מכיון שקרא לו ״עשירי״ יש בו צד של קדושה, ולכן נאכל במומו, שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום, והעשירי הוא מעשר.
The Gemara rejects this suggestion: But perhaps this baraita is referring specifically to a case where he did not call that animal the tenth, but he did call it sanctified. Rather, the Gemara suggests that Rava derives it from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal emerged from the pen but the owner did not speak, the ninth animal is not sanctified and is not brought as an offering. But since it was called the tenth, it may be eaten only once it develops a blemish. And the tenth animal is the animal tithe. It is possible that Rava maintains that just as the tenth is sacred in this case, when the owner remained silent, the same applies if he left it in the pen.
הכל
(4) וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיבָּרַר לֵיהּ עֲשִׂירִי אִי נָמֵי דְּאַחְוִי עִילָּוֵיהּ.
The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps it is different there, as the tenth animal was selected when it emerged from the pen, despite the fact that it was not counted verbally. Alternatively, the reason it is sanctified is that he pointed at it as it emerged, although he did not explicitly say that it was the tenth animal. Conversely, in a case where it remained in the pen perhaps it does not have any sanctity at all.
The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps it is different there, as the tenth animal was selected when it emerged from the pen, despite the fact that it was not counted verbally. Alternatively, the reason it is sanctified is that he pointed at it as it emerged, although he did not explicitly say that it was the tenth animal. Conversely, in a case where it remained in the pen perhaps it does not have any sanctity at all.
דאיברר ליה עשירי – שיצא חוץ ולא קראו אחד אלא שתק:
אי נמי דאחוי עילויה – שרמז בידו [עליו] שהוא עשירי:
שאני התם – להכי קדוש דאיברר ליה שהוא י׳ שהרי יצא באותו פתח עם הט׳ אבל אם נשתייר בדיר או יצא בפתח אחר אימא מאיליו לא קדוש.
דאיברר ליה עשירי – שלפי שיצא בסוף תשעה נברר מעצמו שהוא עשירי ולכך הוי כשאר מעשר אע״פ שלא קרא עליו שם. אי נמי ברייתא קמיירי כגון דאחוי עליה כשיצא הראה עליו באצבעו שיהא מעשר אלא שלא דבר בפיו. אבל היכא דנשתייר בדיר ולא קרא לו שם לא שמעינן אכתי דליהוי קדוש כשאר מעשר.
גם ראיה זו דוחים: ודלמא שאני התם דאיברר ליה עשירי [ושמא שונה שם הדין, מפני שהתברר לו עשירי], שהרי יצא עשירי מהדיר. אי נמי [או גם כן] מדובר כשלא דיבר, אלא דאחוי עילויה [שהצביע עליו] כשעבר עשירי, ומשום כך העשירי קדוש, אבל אם נשאר בדיר — שמא אינו קדוש מאליו!
The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps it is different there, as the tenth animal was selected when it emerged from the pen, despite the fact that it was not counted verbally. Alternatively, the reason it is sanctified is that he pointed at it as it emerged, although he did not explicitly say that it was the tenth animal. Conversely, in a case where it remained in the pen perhaps it does not have any sanctity at all.
הכל
(5) אֶלָּא מֵהָא דְּתַנְיָא דקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וּמֵת עֲשִׂירִי בַּדִּיר תְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ וְכוּלָּם פְּטוּרִין מ״ט מַאי טַעְמָא כּוּלָּם פְּטוּרִים לָאו מִשּׁוּם דִּקְדַשׁ לֵיהּ עֲשִׂירִי.
Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal died in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and all the other animals are exempt from having to be tithed again. The Gemara clarifies this ruling: What is the reason that all the other animals are exempt? Is it not because the tenth animal is sanctified of its own accord, even without emerging from the pen?
Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal died in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and all the other animals are exempt from having to be tithed again. The Gemara clarifies this ruling: What is the reason that all the other animals are exempt? Is it not because the tenth animal is sanctified of its own accord, even without emerging from the pen?
תשיעי נאכל במומו – הואיל וקראו עשירי דתמורת שם מעשר מקדש לפניו ולאחריו כדלקמן אבל האחרים מיהא לא נפטרו אז הואיל והוא תשיעי למנין הבהמות.
וכולם פטורין – השמונה שיצאו כבר.
דקדש ליה עשירי – מאליו בדיר אע״פ שלא יצא.
ואומרים: אלא מהא [מזו] אפשר להביא ראיה, דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לתשיעי בטעות ״עשירי״, ומת עשירי כשהיה בדיר — תשיעי נאכל במומו, וכולם פטורין. מאי טעמא [מה הטעם] שכולם פטורין, לאו [האם לא] משום דקדש ליה [שכבר התקדש לו] עשירי מעצמו?
Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal died in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and all the other animals are exempt from having to be tithed again. The Gemara clarifies this ruling: What is the reason that all the other animals are exempt? Is it not because the tenth animal is sanctified of its own accord, even without emerging from the pen?
הכל
(6) וְדִלְמָא דְּאִיפְּטַרוּ בְּמִנְיָן הָרָאוּי דְּהָאָמַר רָבָא המִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר.
The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps the other animals are exempt because they were counted in a tally that is fit to reach ten. As doesn’t Rava say: A tally fit to reach ten exempts from the obligation of tithe? If one began counting lambs for the purpose of tithing and at that stage the group was fit to be tithed, but ultimately he was unable to separate the tithe, e.g., if one of the animals died and there were only nine left, those that were counted while the tally was fit to reach ten are exempt from being tithed. Moreover, the owner is not required to include them in the tithe on the following occasion.
The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps the other animals are exempt because they were counted in a tally that is fit to reach ten. As doesn’t Rava say: A tally fit to reach ten exempts from the obligation of tithe? If one began counting lambs for the purpose of tithing and at that stage the group was fit to be tithed, but ultimately he was unable to separate the tithe, e.g., if one of the animals died and there were only nine left, those that were counted while the tally was fit to reach ten are exempt from being tithed. Moreover, the owner is not required to include them in the tithe on the following occasion.
דלמא דאיפטרו במנין הראוי – שכשיצאו אלו עדיין היה העשירי שבדיר חי והיה ראוי להשלים מנינו ומשום הכי פטירי ולא משום שיהו מעושרין ודאי:
ערך מן
מן – א(בסוף תרומו׳) לא מנו חכמים ז׳ משקין כמוני פיטמין פי׳ כרוכל המוכר בשמים ומונה והולך ומשייר אלא מנו ז׳ משקין בלבד טמאין ואין מוסיפין עליהן כלום ואלו הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורי׳ (בכורות נט. בבא מציעא ז) מניין הראוי פוטר פי׳ כגון שהיו לו עשר צאן בדיר שהן ראויין לעשר והוציאן בפתח אחד והוא מונה למי שיצא תחילה קראו אחד והיוצא אחריו מנאו שני ואחריו שלישי וכן כולם עד שיצאו התשעה אע״פ שלא יצא אחריהן העשירי אלא מת או קפץ מתוך הדיר קודם שיסקרו בסיקרא ונתערב עם המנויין נפטרו במנין הראוי. (ובילמדנו והיה עקב פרשה כי הארץ) מהו חיטי מינית שהיתה אשה מונה חיטה חיטה שהיו גסות. (במגילת איכה ותזנח משלום) רבי אחא אמר חיטי מינית חיטין דמניין. (נזיר כ:) במערבא אמרו אין הכחשה במונה (פסחים פט) נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט (בגמ׳ הממנה אחרים) בממנה על פסחו ורבי היא פירוש ממנה לזונה על פסחו בשביל אתננה (א״ב לשון מקרא זה מי מנה עפר יעקב).
א. [צעהלען.]
דלמא – מש״ה פטורים דאיפטרי להו במנין הראוי כשנמנו הט׳ היה עדיין העשירי חי וראוי להמנות עמהם ולהשלימו ונמצא שמנינו היה ראוי להעשר והילכך אע״פ שמת הי׳ נפטר.
דהא אמר רבא וכו׳ – ולעולם אי הוה עשירי קיים ונשאר בדיר לא הוה חיילא עליה שם קדושה.
במנין הראוי – כשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר שעדיין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרן וכיון דראוי לצאת דמי כמאן דיצא כבר ופטר את המנין ולקמן מפרש טעמא אבל איהו גופיה מיהא לא הוה קדוש עד שיצא.
ודוחים: ודלמא [ושמא] פטורים משום דאיפטרו [שנפטרו] במנין הראוי, שבשעה שהעבירם בפתח, קודם שמת העשירי, היו ראויים להתעשר. דהאמר [שהרי אמר] רבא עצמו: מנין הראוי פוטר!
The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps the other animals are exempt because they were counted in a tally that is fit to reach ten. As doesn’t Rava say: A tally fit to reach ten exempts from the obligation of tithe? If one began counting lambs for the purpose of tithing and at that stage the group was fit to be tithed, but ultimately he was unable to separate the tithe, e.g., if one of the animals died and there were only nine left, those that were counted while the tally was fit to reach ten are exempt from being tithed. Moreover, the owner is not required to include them in the tithe on the following occasion.
הכל
(7) אֶלָּא מֵהָא דְּתַנְיָא קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי ווְנִשְׁתַּיֵּיר עֲשִׂירִי בַּדִּיר הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר וְהָתַנְיָא תְּשִׁיעִי חוּלִּין.
Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal remained in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and the tenth animal is the animal tithe. The tenth animal has sanctity even though it has not left the pen. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that in such a case the ninth animal is non-sacred?
Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal remained in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and the tenth animal is the animal tithe. The tenth animal has sanctity even though it has not left the pen. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that in such a case the ninth animal is non-sacred?
והעשירי מעשר – אלמא אע״ג דלא יצא קדוש מאליו בדיר. והשתא פריך אהך ברייתא דקתני התשיעי נאכל במומו והתניא וכו׳.
ואומרים: אלא הראיה היא מהא [מזו], דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לתשיעי ״עשירי״, ונשתייר עשירי בדיר — התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, למרות שלא יצא ולא קרא לו שם. ולגופה של ברייתא זו, ששנינו בה שהתשיעי קדוש ונאכל במומו, מקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], שבמקרה כזה התשיעי חולין!
Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal remained in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and the tenth animal is the animal tithe. The tenth animal has sanctity even though it has not left the pen. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that in such a case the ninth animal is non-sacred?
הכל
(8) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת הָא מַנִּי ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן
A tanna taught before Rav Sheshet: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon:
A tanna taught before Rav Sheshet: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon:
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת: הא מני [ברייתא זו שיטת מי היא]? שיטת ר׳ שמעון בן יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר׳ שמעון:
A tanna taught before Rav Sheshet: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בכורות נט. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בכורות נט. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום בכורות נט., הערוך על סדר הש"ס בכורות נט., רש"י בכורות נט., מיוחס לרש"י בכורות נט., תוספות בכורות נט., מהרש"א חידושי הלכות בכורות נט., פירוש הרב שטיינזלץ בכורות נט.
Bekhorot 59a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bekhorot 59a, Attributed to R. Gershom Bekhorot 59a, Collected from HeArukh Bekhorot 59a, Rashi Bekhorot 59a, Attributed to Rashi Bekhorot 59a, Tosafot Bekhorot 59a, Maharsha Chidushei Halakhot Bekhorot 59a, Steinsaltz Commentary Bekhorot 59a