×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֲנִיֵּי כוּתִיִּים.
The Gemara answers: There is a difference between them where the only poor people to be found are poor Samaritans. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, they are not considered to be converts (see Kiddushin 75b), and one may not continue the arrangement with them serving as the poor people. According to Rabbi Aḥai, they are considered converts, and one may continue the arrangement with them serving as the poor people.
רש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
עניי כותיים – שאם אין עני ישראל בעיר ויש עניי כותיים מפריש לצורכם ויעכבם לעצמו שאף הם זוכים בהן דכותיים גרי אמת הם ולתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל יפריש בכל מקום שהם.
איכא בינייהו עניי כותיים – אומר ר״י דלא תקינו אלא בחזקת עניי העיר ולא כמו שפירש הקונטרס דלתנא קמא גרי אריות הם ולא יפריש בשבילם אלא בשביל עניי ישראל מפריש בכל מקום שהם דא״כ לא נפקא מינה מידי מאי בינייהו.
תוספות בד״ה איכא בינייהו עניי כותים אור״י דלא תקינו כו׳ ולא כמו שפירש בקונטרס כו׳ דא״כ לא נ״מ מידי מאי בינייהו עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב שיטת רש״י ז״ל לא מיבעיא לשמואל דאמר במזכה ע״י אחר וא״כ ע״כ צריך לייחד לשם מי הוא מפריש ולזכות על שמו ואם כן נ״מ אם הפריש וזיכה ע״י אחר לעניי כותים דלת״ק לא מהני ולרבי אחא מהני וכן לרב דאמר במכירי כהונה וא״כ משמע דצריך להפריש לשם מכיריו וא״כ שייך נמי האי נ״מ אלא אפי׳ לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דאפ״ה צריך לייחד לשם מי הוא מפריש דהא תרומה נתינה כתיב בה. ושיטת התוספות ודאי נראה דאם הלווה בב״ד תו לא צריכינן לכל הני אוקימתי דלעיל משום דדעת ב״ד מתנה להפריש בחזקת אותו שבט ועניי עולם וכה״ג מיקרי נתינה. והנלע״ד ליישב שיטת רש״י ז״ל כתבתי וכן נראה מדקדוק לשונו בד״ה אותו השבט דמשמע להדיא שצריך להפריש לשם קרובי המת ודו״ק:
איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי עניי כותיים (שומרונים), האם הם כלולים בכלל העניים הזכאים לקבל ממעשר עני, או לא. שלדעת ר׳ אליעזר בן יעקב אינם בכלל ישראל ואין מפריש עבורם. ור׳ אחי סבור שאף שאינם ישראל לכל דבר, מכל מקום גרים הם, והם אותם ״עניי עולם״ שיכול להפריש ולזכות על פיהם במעשר.
The Gemara answers: There is a difference between them where the only poor people to be found are poor Samaritans. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, they are not considered to be converts (see Kiddushin 75b), and one may not continue the arrangement with them serving as the poor people. According to Rabbi Aḥai, they are considered converts, and one may continue the arrangement with them serving as the poor people.
רש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אהֶעֱשִׁיר הֶעָנִי אֵין מַפְרִישׁ עָלָיו וְזָכָה הַלָּה בְּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ.

It was taught in a baraita (Tosefta 3:1) that if the poor person became wealthy then the homeowner may no longer separate tithes based on his outstanding loan, and the borrower, who is now wealthy, acquires the money remaining in his possession. This is because from the outset the understanding was that the loan would be repaid only by separating the poor man’s tithe.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וזכה הלה במה שבידו – הלוה הזה אינו חייב לפרוש משלו שהרי הלוהו ע״מ שלא ליפרע הימנו.
גמ׳ העשיר העני כו׳. נ״ב סיום דברייתא דלעיל:
שם תרומתכם כדגן מן הגרן וגו׳ כצ״ל:
עוד שנינו בברייתא כי אם העשיר העניאין מפריש עליו עוד, וזכה הלה, העני שלווה, במה שבידו.
It was taught in a baraita (Tosefta 3:1) that if the poor person became wealthy then the homeowner may no longer separate tithes based on his outstanding loan, and the borrower, who is now wealthy, acquires the money remaining in his possession. This is because from the outset the understanding was that the loan would be repaid only by separating the poor man’s tithe.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְרַבָּנַן מַאי שְׁנָא לְמִיתָה דַּעֲבוּד תַּקַּנְתָּא וּמַאי שְׁנָא לַעֲשִׁירוּת דְּלָא עֲבוּד תַּקַּנְתָּא מִיתָה שְׁכִיחָא עֲשִׁירוּת לָא שְׁכִיחָא אָמַר רַב פָּפָּא הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי חַבְרָךְ מִית אַשַּׁר אִיתְעַשַּׁר לָא תְּאַשַּׁר.:

The Gemara asks: And according to the Sages, what is different about death, when the poor man dies, that they instituted an ordinance to enable the homeowner to continue to separate tithes based on other poor people, and what is different about wealth, when the poor man becomes wealthy, that they did not institute an ordinance? The Gemara answers: Death is common, whereas wealth is not common, and the Sages did not enact an ordinance for an uncommon circumstance. Rav Pappa said: This explains the folk saying that people say: If one says to you that your friend died, then believe it; but if one says to you that your friend became wealthy, do not believe it until it has been proven.
רש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דעבוד תקנתא – דקאמר מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ובהעשיר קתני אין מפרישין עליו.
לא שכיחא – הלכך לא חשו לה.
אשר – האמן והחזק הדבר לשון שריר וקיים.
לא תאשר – לא תאמן.
מ״ט דלמיתה עבוד רבנן תקנתא ומ״ט דלעשירות לא עבוד תקנתא:
מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מיית חברך אשר איעתר לא אשר:
ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא [מה, מדוע שונה] למיתה דעבוד תקנתא [שעשו תקנה] שיפריש עליו בחזקת עניים אחרים, ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] לעשירות שלא עבוד תקנתא [עשו תקנה כזו]? ומשיבים: מיתה שכיחא [מצוייה] אבל עשירות לא שכיחא [מצוייה] ולא עשו תקנה לדבר שאינו מצוי. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים] בפתגם מקובל: אם אומרים לך חברך מית [מת]אשר [האמן], אומרים לך איתעשר [התעשר] חברךלא תאשר [תאמין] עד שתיווכח בכך.
The Gemara asks: And according to the Sages, what is different about death, when the poor man dies, that they instituted an ordinance to enable the homeowner to continue to separate tithes based on other poor people, and what is different about wealth, when the poor man becomes wealthy, that they did not institute an ordinance? The Gemara answers: Death is common, whereas wealth is not common, and the Sages did not enact an ordinance for an uncommon circumstance. Rav Pappa said: This explains the folk saying that people say: If one says to you that your friend died, then believe it; but if one says to you that your friend became wealthy, do not believe it until it has been proven.
רש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵת צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת וְכוּ׳.: תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר יוֹרְשִׁין שֶׁיָּרְשׁוּ וּמִי אִיכָּא יוֹרְשִׁין דְּלָא יָרְתִי אֶלָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בשֶׁיָּרְשׁוּ קַרְקַע וְלֹא שֶׁיָּרְשׁוּ כְּסָפִים.

§ The mishna teaches that if the priest or Levite died, the lender needs to obtain permission from the heirs to continue the arrangement. It is taught in a baraita (Tosefta 3:1): Rabbi Yehuda HaNasi says that this is referring to heirs who inherited. The Gemara asks: And are there heirs who do not inherit? What is meant by the expression: Heirs who inherit? Rather, Rabbi Yoḥanan said: This means heirs who inherited land, as one can collect debts from land bequeathed by a borrower, and not heirs who inherited money, as lenders cannot collect debts from money bequeathed by a borrower.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שירשו קרקע – שעליהם מוטל המצוה לפרוע חובת אביהן.
תניא רבי אומר יורשין שירשו – מפריש עליהם אבל לא ירשו לא מפריש עליהן ואסיפא קאי ואם הלוה בפני ב״ד אין צריך ליטול רשות מן היורשים אבל ארישא דקתני מת צריך ליטול רשות מן היורשים לא מצי קאי דכ״ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות יותר שאין עליהן מוטל לפרוע חוב אביהן.
{שמעתא דהמלוה את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן ומתו – חלק א׳}
1תניא: רבי אומר: יורשין שירשו קרקע – נ״ל דאסיפא דמתני׳ קאי, אם הלוון בפני ב״ד אין צריך ליטול רשות מן היורשין, דבפני ב״ד כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע.
1. קטע זה מופיע לפני דברי בעל המאור על גיטין ל׳.
[במאור דף טו: ד״ה תניא. לרי״ף סי׳ תן (גיטין ל:)]
כתוב שם: תניא [רבי] אומר יורשין שירשו קרקע. נ״ל דאסיפא [דמתניתין] קאי, אם [הלוה בפני בית דין אין צריך] ליטול רשות מן היורשין, דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע.
אמר אברהם: מי שמע כזאת, הלא מה שאמר יורשין שירשו רבינא ורב אשי סמכו אותו ארישא שלא הלוה בפני בית וכן הדין, כי מפני שהיא מלוה על פה צריך רשות מן היורשין, אבל מלוה בבית דין אע״פ שלא ירשו קרקע מפריש עליהן בחזקת אותו השבט ואע״פ שאין להם שום יורש, והיינו מתני׳ ואי הוה פליג אמתניתן הוה מפורש בגמרא מתני׳ דלא כרבי אלעזר בן יעקב.
תני ר׳ אומר יורשין שירשו – פי׳א ארישא קאי דעלה מייתי בגמ׳, וכן מפורש בתוספתאב ובירושלמיג, ואע״פ שהן חייבים לשלם אם באין לחזור בהם שהרי יש להם קרקע, וקי״ל מלוה על פה גובה מן היורשין, ועוד דמתניתין אפילו בשטר נמי היא כדמפורש בירושלמי, מ״מ צריך ליטול רשות מהן שמא יחזרו בהן, שהרי כהן יכול לחזור בו, בשלמא מאביהן אינו צריך ליטול רשות שהרי מכר לו ולא חיישינן למי שאינו עומד בדבורו עד שיחזור בו, אבל מיורשין צריך ליטול רשות, אבל כשירשו מטלטלים אע״פ שנתנו לו אינו רשאי, שהחוב כבר אבד שעבודו, והוה כמפריש שלא על מלוה, כלומר בכהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלךד במתנה שאינו מפריש עליו, שלא שנינו אלא המלוה מעות, לפי שלא עשו שאינו זוכה כזוכה לא במכרין ולא במזכה ע״י אחרים אלא מפני תקנת כהן ודוקא במלוה, וכן מפורש בירושלמי, ואמרינן נמי בשחיטות חוליןה האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילת׳ לזכי לי׳ מתנתא, ואע״ג דלא אתו לידי׳ במכירי כהונה ולויהו, ואיתמר עלה אימר דאמרי אנא דלא אפשר ליה רבא אפשר ליה, והיינו נמי דאמרי׳ הניח מלא מחט גובה מלא מחט ולא יותר, אפילו נתנו לו רשות, משום שאין לו עליהם מלוה אלא מלוה מחט, ואם רצו להגבותו קרקע או מעות בדמי אותה מחט, ור׳ יוחנן אמר כיון שאפשר כמעשה קטינא דאביי, עיקר שעבודו קיים בכל מה שהלוה לאביהם של יתומים, וכיון שנתנו לו רשות מפריש על הכל, וסוגיא שבירושלמי בענין זה מרווחתז.
א. וכ״כ הרשב״א, עיין חסדי דוד על התוספתא. ודלא כשיטת תוס׳ בד״ה תניא ובעה״מ דאסיפא קאי, ועיין מהרש״א ובקרני ראם. וראה בנודע ביהודה תניינא יו״ד סי׳ קצט מ״ש דהמחלוקת הראשונים היא מחלוקת בירושלמי.
ב. פרק ג׳ הלכה א.
ג. בפירקין הלכה ד.
ד. בנדפס: שלא.
ה. קלג א. וצ״ב דהן בירושלמי והן בחולין שם מבואר רק לגבי מכירי כהונה או לגבי תקנת עשו את שאינו זוכה כזוכה, אבל רבינו כתב גם לגבי מזכה ע״י אחרים דלא אמרינן אלא במקום תקנה ולזה אין ראיה משם, וגם בסברא צריך ביאור דהא זכין לאדם שלא בפניו.
ו. דהיינו לשיטת רבינו אף אם הטבח עצמו הוא צורבא מרבנן ונשארות המתנות אצלו כשדחיקא ליה מילתא, וכ״ד הרשב״א, וכן דייק ברבינו החזו״א במעשרות סי׳ ח סק״ג וביורה דעה סי׳ קפד ס״ק יג, וזה דלא כהרדב״ז בשו״ת ח״א סי׳ שמ, הובא בפתחי תשובה סי׳ סא ס״ק ה, דדוקא לאחר יכול לזכות הטבח אבל לא לעצמו.
ז. ובמלחמות האריך רבינו לבאר הירושלמי.
{שמעתא דהמלוה את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן ומתו}
ועוד, תניא, רבי אומר, יורשים שירשו קרקע, נראה לי דאסיפא דמתני׳ קאי וכו׳, דבפני ב״ד כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע.
אמר הכותב: אטו רישא מי לא גביא. הא קי״ל מלוה על פה גובה מן היורשין. ואי משום שמא יטענו, פרע אבינו, הא לא מהימני, דהוה ליה כמת בתוך זמן, שהרי קבעו לו זמן לגורן. וקי״ל דגביא אפי׳ מן היתומין בלא שבועה, דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, כדאיתא בבתרא פ׳ השותפין (בבא בתרא ה׳:), וכ״ש הכא דלאו לפרעון קיימא כלל.
ועוד, דא״כ, אפי׳ בב״ד נמי צריך ליטול רשות, שמא יהיו טוענים, פרע אבינו. שהטוען אחר מלוה בב״ד, פרעתי, נאמן, כדאמרי׳ במציעא פ״ק (בבא מציעא י״ז.): בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. וכשאמרו, גובה מן המשועבדים ולא מצי למימר פרע, ה״מ דלא ציית דינא א״נ איתברר1 דלא פרע, כדפריש רבינו הגדול ז״ל התם (רי״ף בבא מציעא י׳.).
ועוד, שאם מן הדין, מלוה בפני ב״ד נמי כמלוה בעדים דמיא. לא אמרו אלא במעשה ב״ד שחייבו אותו לפרוע, שכיון שנתעצמו בדין ונדונו על פיהם יש לה קול, אבל לא במלוה בב״ד. ואפי׳ תאמר כאן עשאוה כמלוה בשטר, מפני התקנה, אם כמלוה אחרת היא זו לא יהא אלא דנקיט שטרא, אי טענו, פרע, מי לא משתבע.
ועוד, הניח מלא מחט היאך גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות יתומים, הא אינהו אמרי ליה, הילך דמי מלא מחט.
ובר מן דין, רישא דמתני׳, מי לא עסקינן במלוה אותם בשטר ואעפ״כ צריך ליטול רשות מן היורשין.
אלא ודאי ארישא קאי. ואף על פי שהן חייבין לשלם, צריך ליטול רשות מהן שמא יחזרו בהן, שהרי כהן עצמו יכול לחזור בו. ואם נתנו לו רשות מפריש עליהן. אפי׳ הניח מלא מחט מפריש עליהן מלא קרדום, שכיון שאפשר לו לגבות כל חובו כמעשה דקטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים. והואיל ונתנו לו רשות להפריש עליהן, רשאי.
אבל בשירשו מטלטלין, אף על פי שנתנו לו רשות אינו רשאי, שהחוב כבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד.⁠2 שלא שנינו אלא, המלוה מעות, אבל כהן שאמר לישראל, הפרש עלי והן שלך במתנה, אפי׳ כשהוא קיים אינו מפריש, לא במכירי ולא במזכה ע״י אחרים ואצ״ל שלא עשו בו שאינו זוכה כזוכה. וכדאמרי׳ נמי בשחיטת חולין (חולין קל״ג.): האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מלתא, ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתי לידיה, במכרי כהונה. ואיתמר עלה: אימר דאמרי אנא דלא אפשר ליה, רבא אפשר ליה. ש״מ שלא התירו כן אלא מפני תקנה.
תדע דארישא קאי, דקא פסקי עלה מתני׳, מת צריך. ואי אסיפא קאי, הוה להו למימר, אינו צריך ליטול רשות. ותניא: רבי אומר, ובלבד יורשין שירשו.
ותניא נמי בתוספתא (תוספתא גיטין ג׳:א׳) כוותיה: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו, צריך ליטול רשות מן היורשין. אלו הן היורשין. רבי אומר: כל שירשו. ראב״י אומר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני ב״ד...
ואף על פי שאין אני צריך עוד לראיה, אכתוב כאן מה שבא בתלמוד א״י (ירושלמי גיטין ג׳:ז׳) בענין הזה, מפני שיש לנו בו סיוע.
ר׳ אבהו בשם ר״ל: דר׳ יוסה היא. דתנינן תמן שר׳ יוסי אומר, כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות. ר״מ מחייב. כלום אמר ר׳ יוסה אלא בקיום, ברם הכא עד כדון הוא בעי מודע.⁠3
ר׳ אבהו בשם ר״י: במכרי כהונה ולויה היא. והא תנן, עני. ויש מכר לעני.
אתא עובדא קמיה רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות, ואמר לו, הפרש עליהם מחלקי. א״ל: ולא תנינן, המלוה מעות את הכהן וכו׳. בשהלום ע״מ כן, אבל אם לא הלום ע״מ כן, לא. ר׳ זעירא אמר: ואפי׳ לא הלום ע״מ כן. חיליה דרבי זעירא מן הדא: וכן בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות, ואמר לו, הפרש עליהם מחלקי, לא יהא גובה ומפריש, שאין לוי עושה לוי. לא אמר אלא, לא יהא גובה ומפריש, הא משלו מפריש.
וזו ראיה למה שפירשנו, שאע״פ שהן4 חייבין לשלם אינו רשאי להפריש שלא ברשותן, ובמקום שאינן חייבין לשלם, כגון שירשו מטלטלין, אף על פי שנתנו לו רשות אינו רשאי להפריש עליהם, אפי׳ במכרי.
זאת ועוד אחרת. שהם אמרו (ירושלמי גיטין ג׳:ז׳): ר׳ חמא בר״ע ור״י בר חנינא: ביורשי כהונה ולויה היא מתניתא, אבל ביורשי עני, אין עוני נחלה. תני בר קפרא: אין לך שאינו בא לידי מדה זו. אם לא הוא, בנו. אם לא בנו, בן בנו.
הדה אמרה: הלוה יכול לחזור בו. המלוה מהו שיחזור בו. נשמעינה מן הדה. המלוה מעות את העני והעשיר, אין מפרישין עליהם, שאין מפרישין על האבוד, וזכה עני במה שבידו. הדה אמרה: המלוה אינו יכול לחזור בו.
לית הדא פליגא על רב. דרב אמר: יורש כמשועבד. כשם שאין מלוה בעדים נגבית מן המשועבדין כך אינה נגבית מן היורשין. פי׳, ולמה מפריש על היורשין. אף על פי שנתנו לו רשות, הואיל ואינן חייבין לפרוע, נעשה כמי שלא הלוה את אביהם, שאינו מפריש עליהם אף על פי שנתנו לו רשות, כדאמרי׳. ומהדרי׳: פתר לה במלוה בשטר.
ר׳ אבהו בשם רבי יוחנן: מלוה בעדים נגבית מן היורשים, ובלבד יורשים שירשו קרקע. כהדא אילין דבר5 נחמיה אשאלון לצבורא פריטין. אתא עובדא קמי׳ רבנן. אמרין לון, לית ציבור כוליה עתר לית ציבור כוליה מייט. פי׳: אשאלון לציבורא פריטין לצורך ענייהם, ומלוה על פה היתה, שהלוום להיות מפרישין עליהם מחלק צדקה וקופה שקבלו עליהם. וארכו הימים, ומתו האבות ונשארו הבנים, ובאו להפריש על עצמם. ואמרו חכמים שאין צבור כולו עשיר ואין צבור כולו עני, מלשון, ומטה ידו (ויקרא כ״ה:ל״ה). ר״ל, שאם נתנו להם רשות, מפרישין. ואף על פי שאמרו למעלה, אבל ביורשי עני אין עוני נחלה, לומר שאפי׳ נתנו לו רשות אינו מפריש עליהם, התם במלוה עני אחד, שאם הוא עני אפשר שבנו יהא עשיר, שאין עוני ירושה לדורות אלא גלגל הוא שחוזר בעולם. אבל צבור אין כולם עשירים שלא יהיו צריכין לפרנסת העניים. לפיכך, מפרישין עליהם ברשות.
וכבר נתברר פירושה של שמועה בירור אמיתי.
1. נראה דצ״ל: דאיתברר
2. בדפ״ר: האיבור
3. בירושלמי שלפנינו: מיזרע. ונראה דכצ״ל
4. תוקן ע״פ דברי הרשב״א. בדפ״ר: שאין
5. בירושלמי שלפנינו: דרב. ונראה דכצ״ל
הא דתניא רבי אומר יורשין שירשו. פירשו בתוספות דאסופא דמתניתין קאי דקתני ואם הלוון בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשין, ועלה קאמר רבי דדוקא בדאיכא יורשין שירש, כלומר דבכענין הוא דתקון רבנן לגבות בחזקתן, אבל אי ליכא יורשין שירשו קרקע בכי הא לא תקון רבנן, דאי ארישא קאי אדרבא כי ליכא יורשין שירשו כל שכן דצריך ליטול רשות מהן. וכן פירשה הר״ז הלוי ז״ל אלא שהוסיף בו [בנדפס: דברים] משום דבפני בית דין כמלוה בשטר דמיא וגביא מן היורשין שירשו קרקע, ותפס עליו הרמב״ן נ״ר דאי משום הא אפילו רישא דמלוה על פה, נמי גובה מן היורשין ואי משום שמא יטענו פרע אבינו אינן נאמנין דהויא ליה כתוך זמנו שהרי קבע לו זמן לגורן, וקיימא לן דגביא אפילו מן היתומים כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (בבא בתרא ה.), וכל שכן הכא דלא קיימא לפרעון כלל אלא מן המעשרות. ועוד, שאם מן הדין אפילו לא הניח מלא מחט למה גובה מלא קרדום מן הדין בלא רשות היתומים הא אינה אמרי ליה אנן דמי מלא [בנדפס: דממלא] מחט יהבינן, אלא ודאי ארישא דמתניתין קאי והכי קאמר אי איכא יורשין שירשו קרקע מצי יהבי ליה רשות להפריש ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום דכיון דאיפשר לו לגבות חובו, כעין קטינא דאביי, נמצא ששעבוד כל חובו קיים, אבל כשלא ירשו קרקע אף על פי שנתנו לו רשות אינו מפריש וגובה לפי שכבר אבד שעבודו ואין מפרישין על האבוד ולא שנינו אלא המלוה, אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה אפילו כשהוא קיים ואפילו במכרי כהונה ולוייה אינו מפריש ואפילו במזכה לו על ידי אחר, וכדאמרינן נמי בשחיטת חולין בפרק הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידו במכרי כהונה, ואיתמר גבי רבא דאמר ליה לשמעיה בעינא דאיכול לישנא בחרדלא זכי לי וזכי ליה, אימר דאמרי אנא דלא איפשר ליה רבא איפשר ליה, שמע מינה שלא התירו כן אלא מפני התקנה. וגרסינן נמי בירושלמי: אתא עובדא קומי רבי אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי אמר ליה ולא נינן המלוה מעות את הכהן וכו׳ בשהלוום על מנת כן אבל אם לא הלוום על מנת כן לא, רבי זעירא אמר ואפילו לא הלוום על מנת כן, חיליה דרבי זעירא מן הדה וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות ואמר לו הפרש עליהן מחלקי לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש, הנה בכאן שאינו רשאי להפריש שלא ברשותן אף על פי שהן חייבין לשלם, ואיכא נמי מאן דאסר אפילו ברשות כיון שלא הלוום מתחילה על מנת כן, כל שכן יורשין שירשו מטלטלים שאפילו נתנו לו רשות אינו רשאי.
אלא ודאי ארישא קאי, וכן תני לה בתוספתא ארישא דתניא התם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני ומתו צריך ליטול רשות מן היורשין, אלו הן היורשין רבי אומר כל שירשו רבי אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני בית דין. ותדע נמי מדקא פסקי עלה מתניתין מת צריך וכו׳ ואי אסופא קאי הוה להו למימר אינו צריך ליטול רשות ותניא רבי אומר ובלבד יורשין שירשו. תוספתא בפרק קמא דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוי ולא הזרוע והלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותו להיות מפריש עליהן מחלק. וזה מוכיח כדברי הרמב״ן נ״ר שכתבנו. 1[וכן נראה ודאי דאי אסיפא מתניתין פליגא אדרבי אלעזר בן יעקב דאמר לעיל דאפילו מת הוא מפריש עליהן בחזקת אותו השבט, ולמה נעשה משנתינו חולקת עם רבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי.]
1. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בדפוס ראשון אך חסר בכ״י מינכן.
בד״ה תניא רבי אומר כו׳ דכ״ש אם לא ירשו שצריך ליטול רשות כו׳ עכ״ל ופשיטא ופסיקא להו דבנטילת רשות מיורשין מהני גם אם לא ירשו כלום ובחידושי הרשב״א לא כ״כ ע״ש באורך (ז) ודו״ק:
בד״ה תניא רבי אומר כו׳ ואסיפא קאי עד סוף הדיבור. בהשקפה ראשונה נפלאתי על דבריהם היאך אפשר לומר דאסיפא קאי דהא בהלווה בב״ד אמרינן לעיל דמפריש בחזקת אותו שבט וא״כ הא דקתני נמי במתני׳ א״צ ליטול רשות היינו מה״ט גופא ומשיטת התוספות נראה דתנא דמתני׳ לית ליה הא דראב״י ולא ידעתי מנא להו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ״ש דקי״ל משנת ראב״י קב ונקי מיהו הוכרחו לפרש מדקשיא להו דארישא לא מצי קאי דכ״ש אם לא ירשו כו׳ וזה יותר תימה דלכאורה נראה דבלא ירשו קרקע לא מהני נטילת רשות דידהו כיון שאין חייבין לפרוע א״כ מתנה הוא דיהביה ליה וזה אסור בתרומה וראיתי שהרשב״א ז״ל בחידושיו נתעורר בכל זה בשם הרמב״ן ז״ל ע״ש באריכות ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי שכוונתי לדעת הגדולים וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק ז׳ מהלכות מעשר דארישא קאי:
א שנינו במשנה שאם מתצריך המלווה ליטול רשות מן היורשים. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: מדובר ביורשין שירשו. ותוהים: ומי איכא [והאם יש] יורשין שלא ירתי [יורשים]?! ולשם מה חזרה זו של ״יורשים שירשו״? אלא אמר ר׳ יוחנן: הכוונה היא ליורשים שירשו קרקע, ומן הקרקע אפשר לגבות את חובות מורישם, ולא שירשו כספים, שאם ירשו כספים, אין המלווים גובים אותם בחובות המוריש.
§ The mishna teaches that if the priest or Levite died, the lender needs to obtain permission from the heirs to continue the arrangement. It is taught in a baraita (Tosefta 3:1): Rabbi Yehuda HaNasi says that this is referring to heirs who inherited. The Gemara asks: And are there heirs who do not inherit? What is meant by the expression: Heirs who inherit? Rather, Rabbi Yoḥanan said: This means heirs who inherited land, as one can collect debts from land bequeathed by a borrower, and not heirs who inherited money, as lenders cannot collect debts from money bequeathed by a borrower.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״ראָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הִנִּיחַ מְלֹא מַחַט גּוֹבֶה מְלֹא מַחַט מְלֹא קַרְדּוֹם גּוֹבֶה מְלֹא קַרְדּוֹם ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר גאֲפִילּוּ הִנִּיחַ מְלֹא מַחַט גּוֹבֶה מְלֹא קַרְדּוֹם.

With regard to this matter Rabbi Yonatan says: If the priest left his heirs enough land to fill a needle, i.e., a minimal amount, then the homeowner collects, i.e., separates teruma, in the amount of produce that has the value of a full needle of land. If he left enough land to fill an ax, i.e., a larger amount, then the homeowner collects the value of a full ax of land. And Rabbi Yoḥanan says: Even if he left for his heirs enough land to fill a needle, the homeowner collects the value of a full ax of land.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מלא מחט – כלומר הניח קרקע מועט אין זה מפריש בחזקת יורשין אלא כשיעור דמי הקרקע.
מלא קרדום – כלומר קרקע הרבה.
אפי׳ הניח מלא מחט גובה מלא קרדום – כלומר כל חובו לפי שהוא יכול לטרוף ולחזור ולטרוף כל שעה שיפדוהו ממנו.
ובענין זה אמר ר׳ יונתן: אם הניח ליורשיו הלווה שמת קרקע מלא מחטגובה מלא מחט. הניח מלא קרדוםגובה מלא קרדום, הכל לפי מה שהניח, ור׳ יוחנן אמר: אפילו הניח מלא מחטגובה מכוח קרקע זו אפילו מלא קרדום.
With regard to this matter Rabbi Yonatan says: If the priest left his heirs enough land to fill a needle, i.e., a minimal amount, then the homeowner collects, i.e., separates teruma, in the amount of produce that has the value of a full needle of land. If he left enough land to fill an ax, i.e., a larger amount, then the homeowner collects the value of a full ax of land. And Rabbi Yoḥanan says: Even if he left for his heirs enough land to fill a needle, the homeowner collects the value of a full ax of land.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּכְמַעֲשֶׂה דְּקַטִּינָא דְאַבָּיֵי.:

And this is like the incident involving the small portion of land in the court of Abaye. The children of a deceased man had inherited a small field that was worth only a fraction of the debt that their father had owed. The creditor seized the land in payment of the debt, and Abaye ruled that even after the orphans pay the creditor the value of the land to repurchase it, the creditor can seize the land again and the orphans will have to pay for it again, to have it returned, until the entire debt has been repaid.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי ההוא מעשה דקטינא דאביי – במי שהיה נשוי בכתובות (דף צא:) דההוא דהוו מסקי ביה מאה זוזי ושכיב ושביק קטינא שוי חמשים אתא בעל חוב טרפוה אתו יתמי יהבי ליה חמשין וסלקוהו הדר אתא טרפה כו׳.
וכמעשה דקטינא דאביי – ואע״ג דאמר התם במי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) דאי אמרו ליה הני חמשין דמי קטינא סלוקי סלקוהו הכא תקנתא דרבנן היא.
בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא שמעשר יש לך בידו חושש הלוי לתרומת מעשר שבו ויש לו והפריש ממנו תרומת מעשר אבל אם אמר לו אמר לי אבא כור מעשר יש לך בידי אין הלוי חושש לתרומת מעשר דודאי הישראל הפרישה הואיל וסיים ללוי חלקו ולגדולי המחברים מצאתי שמועה זו בהפך שבמעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו ובכור מעשר חוששין והדברים מתמיהים:
ולפי דרכך למדת שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר וליתנו לכהן כתרומה גדולה ואין גורסין בזו הילך דמיו כלל ושבוש הוא בקצת ספרים:
וכמעשה דקטינא [של החלקה הקטנה] שבא לפני אביי שירשו בנים חלקת שדה קטנה שכיסתה רק חלק מן החוב שהיה חייב אביהם, וטרף אותה המלווה בחובו, ופסק אביי שאף ששילמו היתומים תמורתה, יכול המלווה לחזור ולטרוף אותה, וישלמו לו היתומים תמורתה, עד שיגבה את כל חובו.
And this is like the incident involving the small portion of land in the court of Abaye. The children of a deceased man had inherited a small field that was worth only a fraction of the debt that their father had owed. The creditor seized the land in payment of the debt, and Abaye ruled that even after the orphans pay the creditor the value of the land to repurchase it, the creditor can seize the land again and the orphans will have to pay for it again, to have it returned, until the entire debt has been repaid.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ.

§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:2): With regard to an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession that I separated from my produce on your behalf, one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it, i.e., the one-tenth of the tithe that is given to the priest and forbidden to both the Levite and the Israelite; rather it is assumed to be only first tithe. However, if he said to him: There is a kor of tithe of yours in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ישראל שאמר ללוי – כולה מפרש ואזיל לה.
מעשר יש לך בידי – שהפרשתי מתבואתי לצורכך.
ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי אם הוא נותנו לו אין כאן מקום לחוש לתרומת מעשר שבו שהרי הוא נותנו לו והוא יחוש לעצמו והוא שאמרו כאן מאי קאמר כלומר והיאך נחוש לתרומת מעשר שבו הואיל והוא נותנו לו אמר לו מעשר יש לך בידי שהפרשתי בשבילך ולא הזכיר לו כמה אלא שאמר לו הילך דמיו ולקחם הלוי אין חוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר ולאסרם לישראל באכילה שהרי לא ידע כמה הם והילכך מותר לישראל בהפרשת תרומת שבו אמר לו כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא אחר שנטל דמיו עשאו תרומת מעשר אלא שהוקשה לו בלוי רשע עסקינן דשקיל דמי ומשוי ליה בתר הכי תרומת מעשר אלא ודאי אף בזו אין חוששין וכן הלכה ויראה לי שכן הדין אם אמר לו מעשר יש לך בידי או כור מעשר יש לך בידי ולאחר זמן אמר לו מכרהו לי והילך דמיו ונטלם הלוי שאין חוששין בה כלל שאינו חשוד לקבל דמיו אחר שעשאו תרומת מעשר ושמא תאמר בראשונה מיהא שקבל דמיו מאי איריא משום דמסתמא לאו רשע הוא ואפילו היה ליה רשע היאך יכול לעשותו תרומת מעשר אחר שקבל הדמים והרי קנאם הישראל בנתינת הדמים ומתוך קושיא זו נראה לי לפרש כמה שכתבתי באחרונה אלא שהם מתרצים שאף בראשונה לא זכה בהם הלוי עדין שיוכל להקנותם לישראל ולפיכך לא קנאם הישראל בנתינת מעות ומכל מקום קנאם לענין שיכול לעשות מהם תרומת מעשר ואין נראה כן דמאי פסקא ועוד שמאחר שנתן הדמים ושהם ברשותו ודאי קנאם ומתוך כך נראה לפרשה על הדרך שכתבתי באחרונה:
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שאמר ללוי ״מעשר יש לך בידי״ שהפרשתי מתבואתי עבורך, אין חוששין לתרומת מעשר שבו (עשירית, אותה מקבל הכהן ואסורה באכילה ללוי ולישראל), אלא כולו בחזקת מעשר ראשון. אבל אם אמר לו: ״כור מעשר יש לך בידי״חוששין לתרומת מעשר שבו.
§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:2): With regard to an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession that I separated from my produce on your behalf, one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it, i.e., the one-tenth of the tithe that is given to the priest and forbidden to both the Levite and the Israelite; rather it is assumed to be only first tithe. However, if he said to him: There is a kor of tithe of yours in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי קָאָמַר אָמַר אַבָּיֵי ה״קהָכִי קָאָמַר יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְהֵילָךְ דָּמָיו אִין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְהֵילָךְ דָּמָיו חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

The Gemara asks: What is the baraita saying? Abaye said: This is what it is saying: In the case of an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is not concerned that perhaps the Levite converted the tithe that is now in the possession of the Israelite into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere. Since the Israelite did not specify how much tithe of the Levite’s he had, the Levite would not know how much of his other tithe could be exempted from teruma of the tithe by converting this tithe into teruma of the tithe. But if an Israelite said to a Levite: There is a kor of tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is concerned that since the Levite knows the amount of the tithe, perhaps he converted it into the teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והילך דמיו – ומוכרהו לי ונטל זה את דמיו.
אין חושש – ישראל זה שמא לאחר שמכרו לוי עשאו לוי זה תרומת מעשר על מעשר אחר שהיה לו בביתו דכיון דלא ידע כמה יש לו בידו לא עביד ליה תרומת מעשר אבל אמר כור מעשר יש לך בידי ונתן לו הדמים אסור ישראל זה לאכול הימנו ואפי׳ הפריש תרומת מעשר לכהן לפי חשבונו חיישינן שמא לאחר שקיבל הדמים עשאו לכולן תרומת מעשר על תשעה כורין שיש לו בביתו מעשר הטבול לתרומת מעשר דכיון דלא משך יכול לחזור הלוי ואע״פ שהוא ברשותו של ישראל לא קנו לו מעותיו דאימת קנייה האי לוי דלקנייה לישראל בקבלת מעות הלכך כי חזר בו ועשאהו תרומת מעשר חל עליו השם.
הילך דמיו חוששין שמא עשאו כו׳ – פירש בקונט׳ לאחר שקיבל המעות עשאו תרומת מעשר וקשה לר״י דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה שהרי ברשות ישראל קאי אלא י״ל דשמא עשאו קודם קבלת הדמים קאמר ופריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוו ליה תרומת מעשר פירוש ומשוו ליה כבר תרומת מעשר מעיקרא.
כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר – ואיכא למידקא, היאך יכול לעשותו תרומת מעשר הא לא אתיא לידיה, והא ל״ק, דבמכירי כהונה ולויה עסקינןב, א״נ כדאיתמר עליה בירושלמי בתרומותג מכיון דאמר לו מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו של זה נמצא כתורם ברשותד. אלא הא קשיא, לאחר שקבל דמיו היאך יכול לעשותו תרומת מעשר, ורש״י ז״לה כתב, דכיון דלא משך יכול לחזור בו הכהן, ואע״פ שהן ברשותו של ישראל לא קני ממנו מעותיו, דאימת קנייה האי כהן דליקנייה ניהליה בקבלת מעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם מעשר, משמע שלא קנה לגמרי למוכרו, אבל זכות יש לו בו לעשותו תרומת מעשר.
ור״ת ז״ל פי׳ו משום דילמ׳ קודם שקבל דמים עשאו תרומת מעשר, ולא דייק דא״כ הול״ל ברשיעי עסקינן דמשוו לה תרומת מעשר והדר שקלי דמי. וי״ל מ״ה לא אקשי ליה היאך יכול לעשותו תרומת מעשר לאחר שמכרו, משום דמשכחת לה בשהיה מעשר בשדהז אחר, או בשדה שאינה משתמרת לו לבעל הבית, דלוי קנה במכרין ולוקח לא קנהח, ומ״ה אקשי דעדיפא מיניה.
א. בנדפס ליתא מואיכא למידק עד תרומת מעשר, אלא איתא: ואק״ל הא לא אתיא וכו׳.
ב. וכ״ה בתוס׳ הרא״ש ב״מ מט א בשם הר״מ, ובקצוה״ח סי׳ רד סק״ג תמה עליו דבגמ׳ שם מבואר דהוכיחה הגמ׳ דהטעם משום דהוי מתנה מועטת ויש בה משום מחוסרי אמנה ואי איירי במכירי כהונה היאך הוכיח כן, ועיין בשו״ת בית אפרים חיו״ד סי׳ סו ובאחיעזר ח״ג סי׳ מב.
ג. פרק א׳ הלכה א.
ד. בתוס׳ הרא״ש שם כתב: לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו. ובקצוה״ח שם תמה היאך מועיל מה שנותן רשות והרי אין לישראל בו אלא טובת הנאה, וברע״א בדו״ח שם תירץ דכיון שיכול הישראל עצמו לתרום תרומת מעשר נעשה הלוי שלוחו.
ה. ד״ה אין חושש.
ו. בתוס׳ ד״ה הילך בשם ר״י, וברשב״א.
ז. בנדפס: ברשות.
ח. עיין תוס׳ ד״ה הילך, ובמ״ש המהרש״א מהר״ם שיף ורש״ש. ועיין הגהות אמרי ברוך לחו״מ סי׳ קצח על דברי הסמ״ע ס״ק ט מ״ש בדברי רבינו.
ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי הא לך דמיו אין חוששין שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר. דכיון דלא קיץ אינו עושה [בנדפס: אותו] תרומת מעשר דהא לא ידע כמה ניהו.
אבל כור מעשר לך בידי הא לך דמיו חוששין שמא לאחר שקבל הדמים
עשאן תרומת מעשר על פירות שיש לו בתוך הבית.
רש״י בד״ה אין חושש כו׳ לוי עשאו לוי זה תרומת מעשר כו׳ לפי חשבונו חיישינן כו׳ הדמים עשאו כו׳ הד״א:
בד״ה הילך דמיו כו׳ דלאחר שמכרו איך יכול לעשותו הא לא מיחסר משיכה כו׳ עכ״ל ויש לדקדק בזה הא אמרינן לעיל דכהן יכול לחזור בו ואם כן אמאי לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר על ידי חזרה וי״ל דעיקר קושייתם הכא למאן דאמר משיכה קונה לרבנן ולענין דינא וממונא אמרינן לעיל דהכהן יכול לחזור בו כיון דמ״מ לא עבד משיכה גמורה עשאו יד הכהן על העליונה כמ״ש לעיל אבל הכא לענין איסורא ודאי כיון דלא מיחסרא משיכה קשיא להו שפיר איך יכול לעשותו כיון דמשיכה כזו נמי קניא לא יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ועי״ל דלא דמיא דלעיל כיון דבתורת הלואה (ח) באו הדמים ליד הכהן עשאו יד הכהן על העליונה ויכול לחזור בו אע״ג דלא מיחסר משיכה משא״כ הכא שבתורת מכירה באו דמיו לידו אינו יכול לחזור בו כיון דלא מיחסר משיכה ודו״ק:
גמרא אמר אביי הכי קאמר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו כו׳ לכאורה קשה טובא מאי איריא הילך דמיו הא בלא״ה קני ליה הישראל באמירה בעלמא שנתרצה הלוי דהא בחצירו שלו הן וקניא ליה חצירו כדאיתא בפרק הספינה ברשות המופקדין אצלו כיון שנתרצה קנה ונהי דבעיקר אוקימתא דאביי איכא למימר דאין ה״נ דהילך דמיו לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא שע״י כך שפוסק לו דמים נתרצה הלוי אלא דלפ״ז לא הוי מקשה מידי בגמרא אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ובין לפירש״י ובין לפירוש התוספות לא מקשה מידי דאיכא לאוקמא בכה״ג גופא דכל כמה שלא נתן לו הדמים חושש לתרומת מעשר שבו דמצי הלוי למיהדר ביה ומלאחר מתן מעות לא איירי כלל דאז ישאלנו אם הן מופרשין לתרומת מעשר ובכה״ג קשה נמי על פירוש התוספות בד״ה הילך דמיו דלבתר דקשיא להו על פירש״י דע״י משיכה ברשות ישראל קאי ולא ניחא להו במה שתירץ רש״י בזה דאכתי לא קניא הלוי דליקניה לישראל אם כן מה הועילו בתירוץ ר״י דאיירי שלא נתן הדמים דסוף סוף קניא באמירה וריצוי בעלמא והדרא קושיא לדוכתיה דאכתי ברשות ישראל קיימי מטעם חצירו. מיהו לשיטת התוספות יש ליישב דהא דקשיא ליה לר״י על פירש״י ולא ניחא ליה בתירוצו של רש״י שהקשה ומתרץ להדיא אלא דר״י סובר דודאי קניא הלוי ע״י קבלת הדמים דלא גרע ממלוה דשמעתין דלעיל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא דמשמע ליה לר״י דלא שייך לומר כן אלא כשנותן לו מעות ולטובת הלוי עשאוהו כזוכה דומיא דמלוה דלעיל משא״כ קודם מתן מעות סובר ר״י נמי כפירוש רש״י דלא קניא הלוי דליקנייה לישראל אלא דאכתי לפרש״י קשה דאביי גופא שפיר מצי לאוקמא שעדיין לא נתן דמים וליכא לאקשויי אטו ברשיעי עסקינן כדפרישית. ונראה בזה דבלא״ה ע״כ צריך לאוקמא דאיירי שנתן הדמים דאל״כ נהי דקנייה הלוי לענין שאין הישראל יכול לחזור בו דהו״ל כמתנה מועטת כמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו אלא דאפ״ה בלאו חששא דעשאו תרומת מעשר נמי א״א להישראל לאכול מתבואה זו דעדיין לא יצא ידי נתינת מעשר כלל שלא נתן להלוי כלום וכמ״ש הרשב״א ז״ל לעיל בשמעתין אע״כ דלאחר מתן מעות קאמר אי חוששין או אין חוששין. מיהו השתא דאתינן להכי יש לי ליישב גם כן הא דמסיק רב משרשיא בריה דר״א דמוקי לה בישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו ואיירי בהאי ענינא גופא שכבר נתרצה אביו לכך בדיבור בעלמא ועדיין לא נתן לו הדמים או דאיירי במכירי לוייה שרגילין בכך ליתן דמיו אלא משום האי קושיא לחוד דמקשינן אאוקימתא דאביי אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי והיינו כדפרישית דקודם מתן דמים לא מצי איירי דבלא״ה לא יצא ידי נתינה עד שיתן דמים ואז ישאלנו אהא מסיק רב משרשיא שפיר דבאמת עדיין לא נתן דמים ולא יצא ידי נתינה עד היום שנותן לבנו ובהא קאמר דבכור מעשר חוששין שמא עשאן אביו תרומת מעשר בין לפירוש רש״י בין לפירוש התוספות דמצי לעשותן תרומת מעשר דלא קנייה הלוי להקנות לישראל בדיבור בעלמא ואע״ג דלפ״ז לא הוי צריך לאוקמא דוקא במעשר לאביך בידי אלא כדמעיקרא שאמר ללוי גופא אלא ששלח לו המעות אחר כך ע״י שליח ויוצא ידי נתינה בכך וביני ביני קאמר דחושש שמא עשאן תרומת מעשר אלא דכולא חדא מילתא היא ומה לי אי מוקי לה בשלח ע״י שליח או ששולח ע״י בנו ואדרבא בהכי ניחא ליה טפי דאיירי בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו דהוי מילתא דפסיקא טפי דחושש לעולם כיון דליתא לדאבוה דנשיילי׳ כן נ״ל ליישב קושיית התוספות דבסמוך בד״ה מעשר לאביך בידי ודוק היטב כי נכון הוא בעזה״י:
על לשון הברייתא תוהים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש הדבר? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר ללוי ״מעשר יש לך בידי והילך (והרי לך) דמיו של המעשר תמורתו ״אין חוששין שמא עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום אחר שיש לו בו מעשרות, שכיון שלא ידע הלוי כמה מעשר יש בידי הישראל — לא סמך עליו. אבל אם אמר לו ״כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו״חוששין שמא כיון שידע כמה מעשר עומד לרשותו עשאו תרומת מעשר על מקום אחר.
The Gemara asks: What is the baraita saying? Abaye said: This is what it is saying: In the case of an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is not concerned that perhaps the Levite converted the tithe that is now in the possession of the Israelite into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere. Since the Israelite did not specify how much tithe of the Levite’s he had, the Levite would not know how much of his other tithe could be exempted from teruma of the tithe by converting this tithe into teruma of the tithe. But if an Israelite said to a Levite: There is a kor of tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is concerned that since the Levite knows the amount of the tithe, perhaps he converted it into the teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן דְּשָׁקְלִי דְּמֵי וּמְשַׁוּוּ לֵיהּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.

The Gemara questions Abaye’s explanation: Is that to say that we are dealing with wicked people, who take money in exchange for the tithe and afterward convert it into the teruma of the tithe? Once the Levite takes money in exchange for the tithe, it is no longer his to convert it into teruma of the tithe. Why would the baraita address the case of a Levite who acts in this fashion?
רשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והיינו דאמרינן [אטו] ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר דמשמע דחיישינן דילמא בתר דשקיל דמי משוי ליה תרומת מעשר. כך פירש רש״י ז״ל. והקשו עליו בתוספות, דאי לבתר דשקיל דמי היכי מצי משוי ליה תרומת מעשר דהא לאו דידיה הוא. ורש״י ז״ל נשמר מזאת הקושיא וכתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הלוי ואף על פי שהוא ברשותו של ישראל לא קנו מעותיו, דאימתי קנייה לוי דליקנייה לישראל בקבלת המעות, הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם המעשר. עד כאן. ואם תאמר אם כן אף הוא היאך יעשנו תרומת מעשר דאכתי לא קני לה, איכא למימר דכיון דאין לו בו לישראל הנותן אלא טובת הנאה והויא לה מתנה מועטת, ויש בחזרתו משום מחוסרי אמנה יכול הוא לעשות תרומת מעשר על מקום אחר כל שלא חזר בו בעל הבית אף על פי שיש לו לבעל הבית רשות לחזור בו כדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (בבא מציעא מט.) מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת, ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין רב בין לעולא אחר שנמרח אינו יכול לחזור בו דכיון דנפיק ישראל ידי נתינה בכך או משום מכרי כהונה או משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי ביה לוי וקניא ליה חצרו של ישראל, אי נמי מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה ודבר תורה מעות קונות והכא במכרי לויה מיירי לרב, דאי לא כי לא עשאו לוי תרומת מעשר על מקום אחר מאי הוי הא לא נפיק ישראל ידי נתינה, ודאקשינן לעיל בריש שמעתין ואף על גב דלא אתי לידיה ולעולא בכל לוי נמי איכא לאוקמא ומשום שעשאוהו כזוכה דכיון שעשאוהו כזוכה יצא ידי נתינה ויכול לוי למכרו ומעותיו של ישראל קונות לו, ועוד דלהאי אוקמתא אתיא ברייתא דלא כשמואל דאמר במזכה להן על ידי אחר דלשמואל קני ליה ישראל לגמרי כיון שמשכו ממנו.
ונראה דברי רבינו תם ור״י זצ״ל דפירשוה חוששין שמא בין אמירה לקבלת מעות עשאן תרומת מעשר. והא דאקשתיה לרש״י ז״ל מדאמרינן ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר, ולא קאמר דמשוי ליה תרומת מעשר ושקל דמי, לא דק בלישניה, והכי קאמר דשקול דמי כיון דמשוי ליה תרומת מעשר.
ותוהים: אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים], דשקלי דמי הם גם לוקחים כסף עבור המעשר] ומשוו ליה גם עושים אותו] אחר כך תרומת מעשר?
The Gemara questions Abaye’s explanation: Is that to say that we are dealing with wicked people, who take money in exchange for the tithe and afterward convert it into the teruma of the tithe? Once the Levite takes money in exchange for the tithe, it is no longer his to convert it into teruma of the tithe. Why would the baraita address the case of a Levite who acts in this fashion?
רשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הָכִי קָאָמַר יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי הֵילָךְ דָּמָיו אִין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ אָבִיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי וְהֵילָךְ דָּמָיו חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ אָבִיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

Rather, Rav Mesharshiyya, son of Rav Idi, said that this is what the baraita is saying: In the case of an Israelite who said to the son of a Levite: There is tithe of your father’s in my possession, about which I had informed him while he was still alive; here is money in exchange for it, one is not concerned that perhaps before his death his father converted it into teruma of the tithe for tithes that he had elsewhere, and the son may accept the money. But if an Israelite said to the son of a Levite: There is a kor of tithe of your father’s in my possession, and here is money in exchange for it; then one is concerned that perhaps his father converted it into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere, and the son may not accept the money.
רש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מעשר לאביך בידי – בחיי אביך הודעתיו שהיה לו מעשר בידי.
מעשר לאביך בידי הילך דמיו – תימה אמאי נקט השתא הילך דמיו ועוד אמאי חוששין כלל שעשאו אביו תרומת מעשר והא אדרבה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו כדאמרי׳ (פסחים דף ט.) בחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות וי״ל בדוחק דקסבר דמסתמא אביו אמר לו אם הוא מתוקן או אינו מתוקן ואם לא נטל דמיו רמי אנפשיה לצורך עצמו ומדכר שאמר לו אביו ואם לא מדכר חשבינן ליה בחזקת מתוקן אבל כשנוטל דמיו לצורך אחרים לא רמי אנפשיה ומדכר.
אלא ה״ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר – קשיא ליא, א״כ כל פירות שהניח האב לבן יהו חוששין שמא עשאן תרומה ומעשרב, ואנןג אפילו באומר נמי לא חיישינן, כדאמרינן בסנהדריןד ישראל שהטמין מעות בשדה ואמר כך וכך הן של מעשר שני הן, אם במוסר דבריו קיימים ואם במערים לא אמר כלום. וביבמות אמרינןה הניח לו אביו כבש או פרה והיה כתוב עליה ק׳ קרבן, ואיכא למימר דבחולין ודאי לא חיישינן כלום, אבל הכא כיון דמעשר הוא חיישינן מדשביק להו ברשות אחר ולא שקיל להו, ש״מ אקנויי אקנינהוו ותרומת מעשר עבדינהו.
וי״א שלא חששו אלא בחבר, שחזקה שאינו מניח דבר שאינו מתוקן, ועל כרחך עשר עליהן או הן על מקום אחרז, וכיון שהניחן חוץ מרשותו חוששין להן. ובמקצת נוסחי ספרד מצאנו, במאי אוקימנא בחבר דלא משהי וכי נחשדו וכו׳.
ואי קשיא, אמאי מתרץ לה בהילך דמיו הוה ליה למימר בבן לוי עצמו שאינו חושש ובכור מעשר חושש, איכ׳ למימר בן לוי עצמו לעולם אינו חושש, דאם איתא דעבדיה אביו תרומת מעשר, לדידיה הוה אמר, אבל כי אמר הילך דמיו חוששין דילמא אמר אבוה הכי, והאי לא רמי אנפשיה ולא מדכר ושקיל דמי, אבל לנפשיה ודאי רמיא אנפשי׳ וכי לא דכיר שרי ליה, ול״נ אגב דאמרי׳ בלישנא קמא הילך דמיו, אמרה השתא, וה״ה לנפשיה.
א. וכ״ה בחי׳ הריטב״א ובר״ן, ובריטב״א ב״מ לח א ועיין בתוד״ה מעשר.
ב. בנדפס: תרומת מעשר.
ג. בנדפס: ואכן.
ד. ל א.
ה. ל״מ, וגם בריטב״א ובחידושים מכת״י הביאו כרבינו. ועיין יבמות קטו ב מהמשנה דמע״ש פ״ד מ״א מצא כלי וכתוב עליו ק׳ הרי המעות קרבן.
ו. צ״ב, דהא לעיל כתב רבינו דמה שיכול לעשותו תרו״מ הוא משום מכירי כהונה או דהוי שלוחו, ומה כוונתו כאן דאקנויי אקנינהו.
ז. בתוס׳ ד״ה מעשר הביאו דסברא זו שחזקה על חבר לומר דאדרבה שוודאי לא תרם, ועיין חי׳ הריטב״א ב״מ לח א.
אמר לבן לוי מעשר לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם אין חוששין שמא האב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר הואיל ולא בירר לו כמה הוא ומותר לו לאכלן בהפרשת תרומת מעשר כור מעשר יש לאביך בידי כלומר וכבר הודעתיו כן בחייו הילך דמיו וקבלם היה סבור בסוגיא זו לומר שחוששין שמא עשאו האב תרומת מעשר והוקשה לו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלא אסור להם בכך שמא באותה שעה אין התבואה בעין ובתלמוד המערב למדוה דרך אסמכתא מדכתוב והרמותם ממנו ר״ל מן המוקף ואין חברים חשודים בכך וכהנים ולויים כחברים הם אלא ודאי אף בזו אין חוששין ויש שואלים והלא בשני של בכורים אמרו שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כבכורים ופירשו דדוקא שבאו לידו אלא שאינו מחובר לכרי שהוא עושהו תרומת מעשר עליו הא כשאינן בביתו מיהא לא וזהו שפירשו בה גדולי הרבנים שמא אותה שעה אינם בעין כמו שכתבנו ומקשים לעצמם שהרי בשלישי של מציעא אמרו המפקיד פירות אצל חברו אפי׳ הם אובדים לא יגע בהם שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר והרי אינם בביתו כלל ואינה קושיא חדא שמא לאו חברים נינהו ואידך אינשי נחשדו ועוד שאיפשר לפרשה שמא עשאם תרומת מעשר כשהיו בביתו קודם שיפקידם לו ויש מתרצים שזו של בכורים דאוריתא הא מדרבנן צריך להפרישה מן המוקף אלמא תרומה גדולה אף מדאוריתא מן המוקף ומקשים לעצמם שהרי בזו של מציעא אמרו לפיכך עושה אותן תרומת מעשר ומדקאמר עושה לכתחלה אלמא אף מדרבנן שרי ותירצוה בערב שבת ומתוך הדחק הקלו בה בערב שבת ועיקר הדברים דכל שלא מן המוקף דרבנן ובדיעבד שרי דהא קרא דוהרימותם ממנו בתרומת מעשר כתוב ובדידיה כולהו מודו דמדרבנן ועוד דבעירובין (ל״ב:) קרי שלא מן המוקף איסורא זוטא אלא שהדברים נראין כדעת ראשון ובמה שבביתו מיהא מותר בתרומת מעשר ואסור בתרומה גדולה ובמעשר ויש מתרצים שבתלמיד חכם אסור לו בתרומת מעשר בכל שלא מן המוקף הא איניש אחרינא בתרומת מעשר מותר ואף גדולי המחברים נוטים לדעה זו ואין נראה כן דמאי פסקא:
זה שכתבנו שכל שלא מן המוקף בדיעבד מותר דוקא מן השמור הא אם היה מביא כדי יין והוא רואה אותם שמשתברין ואמר יהו תרומה על אלו שבביתי אין זה כלום כמו שיתבאר במקומו:
אלא אמר רב משרשיא בריה [בנו] של רב אידי, הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: ישראל שאמר לבן לוי ״מעשר לאביך בידי, שהודעתי לו בחייו על הדבר, הילך דמיו לתמורתו ״אין חוששין שמא עשאו אביו לפני מותו תרומת מעשר על מקום אחר, ויכול בנו ליטול דמי המעשר. אבל אם אמר לו ״כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו״חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר, ואין הבן יכול לקחת דמי המעשר.
Rather, Rav Mesharshiyya, son of Rav Idi, said that this is what the baraita is saying: In the case of an Israelite who said to the son of a Levite: There is tithe of your father’s in my possession, about which I had informed him while he was still alive; here is money in exchange for it, one is not concerned that perhaps before his death his father converted it into teruma of the tithe for tithes that he had elsewhere, and the son may accept the money. But if an Israelite said to the son of a Levite: There is a kor of tithe of your father’s in my possession, and here is money in exchange for it; then one is concerned that perhaps his father converted it into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere, and the son may not accept the money.
רש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְכִי נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף.

The Gemara questions Rav Mesharshiyya’s explanation: Why is there a concern that the father may have converted it into teruma of the tithe for tithes that he had elsewhere? If one has produce that needs to have teruma or teruma of the tithe separated from it, and he wants to perform the separation from other produce, to exempt all the produce, the Sages established that the other produce must be situated nearby. And are ḥaverim, who are meticulous in their observance of mitzvot, especially the halakhot of teruma and tithes, suspected of separating teruma from produce that is not situated near the produce they seek to exempt?
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מוקף – סמוך כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:) אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו שמא אותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי.
וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף – תימה דתנן במסכת ביכורים (פ״ב מ״ה) תרומת מעשר שוה לביכורים בשני דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף ואמר נמי בירושלמי בפ׳ ב׳ דתרומות דכל התורה כולה למידה ומלמדה חוץ מתרומת מעשר שמלמדה ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב (במדבר יח) ממנו מן המוקף ומוקמי׳ ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר ובפ׳ הזהב (ב״מ דף מט.) אמרינן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר והכא פריך אתרומת מעשר וכי נחשדו כו׳ וי״ל מדרבנן אף תרומת מעשר בעי מוקף והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות ויו״ט דשרי כדאמרי׳ בהאשה רבה (יבמות דף צג.) וקשה דבפ׳ המפקיד (ב״מ דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן ומפרש רב נחמן בר יצחק בגמרא דחיישינן שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ואמאי וכי נחשדו לתרום שלא מן המוקף ואומר ר״ת דגבי פקדון חיישינן טפי ובחששא מועטת תולין הדבר להחמיר שלא ליגע בו וחיישינן שמא בשבתות ויו״ט עשאו דשרי שלא מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג.) אבל בשאר מקומות לא חיישינן דלא שכיחא שיהא לו פירות בביתו ולא יהא לו די לשבת אם לא יעשרו ממקום אחר וי״מ דדוקא חברים לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף דהכא איירי בבן לוי שניתן לו מעשר ואין נותנין אלא לחבר כדאיתא בהזרוע (חולין דף קל:) אין נותנין מתנות לכהן עם הארץ אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין בהלכות מוקף וא״ת ההיא דביכורים דנטילתה שלא מן המוקף היכי מצי למימר דמדאורייתא איירי הא קתני וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי״ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גורנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרים וכי האי גוונא איכא בריש מסכת פאה (פ״א מ״א) גבי אלו דברים שאין להם שיעור.
לתרום שלא מן המוקף – פי׳ בקונטרס דשמא באותה שעה אינה בעין ואין נראה דתרומה גדולה מדאורייתא בעי מוקף וא״כ אפילו שתיהן לפניו ובתרומת מעשר נמי דלא בעינן מוקף אלא מדרבנן נראה דהיינו משום גזירה אטו תרומה גדולה ובעינן מוקף אפילו שתיהן לפניו כמו בתרומה גדולה וגבי חלה נמי תנן מוקף אפילו שתיהן לפניו.
וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פירש רש״י ז״ל אסור לחבר לומר תבואה שיש לי במקום פלוני תהא תרומה על זו, שמא באותה שעה אינה בעין ואם עשה עשוי. והקשו עליו דלדבריו מגזרת חכמים היא, ואינה אלא דבר תורה ולא משום גזרה שמא אינה בעין, אלא גזרת הכתוב וכדילפי לה מוהרמותם ממנו מן המוקף לו ודרשה גמורה היא כדאמרינן עלה בסיפרי דכל התורה כולה למדה ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה למדה דוהרמותם ממנו בתרומת מעשר כתוב, ותרומת מעשר לא בעיא מוקף דבר תורה ותרומה גדולה בעיא מוקף, ופירשו בתוספות דאפילו שתיהן לפניו דליכא למיחש בעינן בתרומה גדולה מוקף ובתרומת מעשר נמי מדבריהם גזרה אטו תרומה גדולה, וגבי חלה נמי תנן מחתה בכפישה או באחנותא ומקפת וקורא לה שם.
בד״ה וכי נחשדו כו׳ והא דקאמר רשאי בן לוי היינו בשבתות וימים טובים כו׳ עכ״ל דההיא מתני׳ דבכורים ודירושלמי בדין תורה איירי אבל הא דקאמר רשאי בן לוי כו׳ דמשמע דינא אתא לאשמועינן אפילו מדרבנן איכא לאוקמא דאיירי בשבתות וי״ט דשרי ומיהו (ט) הכא בשמעתין כיון דלא ידעינן דעשאו תרומת מעשר על מקום אחר לא חיישינן לשבתות וי״ט וק״ל:
בא״ד אבל המפקיד כל אדם מפקיד אף שאינן בקיאין כו׳ עכ״ל כצ״ל:
תוספות בד״ה וכי נחשדו חבירים כו׳ תימא דתנן במס׳ ביכורים כו׳ ומוקמינן לה בירושלמי בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כו׳ עכ״ל. שם בירושלמי מבואר הטעם דבתרומת מעשר איכא קרא אחרינא דשרי לתרום שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ואפילו אחד ביהודה וא׳ בגליל כו׳ ע״ש. ומתוך כך נ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל במה שמפ׳ קושיית הגמרא וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף דהיינו דאיכא למיחש שמא אינן בעין דאי בשניהם לפניו לא הוי קשה מידי דהא במשנה דביכורים איתא להדיא דבתרומת מעשר תורמין מן המוקף ומשמע דאף מדרבנן מיירי כמו שהוכיחו התוספות מההיא דאין לה שיעור ובהכי ניחא ליה לרש״י לחלק דדוקא בשניהם לפניו שרי אף מדרבנן דכיון דגלי קרא בהדיא דאע״ג דכתיב קרא בתרומת מעשר אפ״ה כתיב נמי קרא אחרינא דמכל מעשרותיכם תרימו אף שלא מן המוקף תו לא מצי רבנן למיגזר אטו תרומה גדולה כיון שהתירה התורה בפירוש כדפרישית כה״ג בכמה דוכתי משא״כ היכא שאין שניהם לפניו דאיכא טעמא לאיסורא שמא אינו בעין ואע״ג דבירושלמי יליף מקרא דמכל מעשרותיכם דאפילו א׳ ביהודה וא׳ בגליל אפ״ה לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא דממילא הכי הוא מדינא דאורייתא כיון דלא קפיד קרא אמוקף ממילא בכל ענין שרי ולא חיישינן מדאורייתא לשמא אינו בעין דמדאורייתא אזלינן בכל התורה בתר חזקה להכי מוקמינן לתרומה בחזקה שהוא בעין אבל מ״מ מדרבנן החמירו בתרומת מעשר בכה״ג כיון דאשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים ולא אזלו בתר חזקה כן נ״ל נכון בשיטת רש״י ז״ל ודו״ק:
ושואלים: ומדוע יש לחשוש שהרים האב תרומה על מקום אחר? וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף (הסמוך)? הלא חכמים אמרו שאין לתרום אלא מן המוקף (= הסמוך)!
The Gemara questions Rav Mesharshiyya’s explanation: Why is there a concern that the father may have converted it into teruma of the tithe for tithes that he had elsewhere? If one has produce that needs to have teruma or teruma of the tithe separated from it, and he wants to perform the separation from other produce, to exempt all the produce, the Sages established that the other produce must be situated nearby. And are ḥaverim, who are meticulous in their observance of mitzvot, especially the halakhot of teruma and tithes, suspected of separating teruma from produce that is not situated near the produce they seek to exempt?
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי ה״קהָכִי קָאָמַר דבֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי אוֹ מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ כֵּיוָן דְּלָא קִיץ לָא הֲוָה מְתַקֵּן לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת כּוֹר מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי אוֹ כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ כֵּיוָן דְּקִיץ תַּקּוֹנֵי תַּקְּנֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת.

Rather, Rav Ashi said: This is what the baraita is saying: With regard to the son of an Israelite who said to a Levite: This is what my father told me, that there is tithe of yours in my possession, or that there is tithe of your father’s in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it that presumably was never separated. Since it is not a set amount, the homeowner would not have rendered the tithe fit for him by separating the teruma of the tithe. But if the son of an Israelite said to a Levite: My father told me that there is a kor of tithe of yours in my possession, or that there is a kor of tithe of your father’s in my possession, then one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it. Since it is a set amount, the homeowner is assumed to have rendered the tithe fit by separating the teruma of the tithe.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כך אמר לי אבא – לפני מותו מעשר לך בידי.
חושש – הלוי הזה.
לתרומת מעשר – הראויה לינטל הימנו ואע״פ שחזקה על חבר שאינו נפטר מן העולם עד שיתקן כל פירות טבלים שבידו הכא איכא למיחש דכיון שלא הזכיר בצואתו סכום מדה שמא לא היה יודע כמה יש.
אין חוששין – שמוחזק ישראל זה שתיקנו קודם שמת ואע״פ שאין מוטל עליו.
כיון דלא קייץ כו׳ – וא״ת והא מוקי לה כאבא אלעזר בן גמלא דאמר ניטלת מאומד וא״כ כי לא קייץ נמי ליחוש דלמא תקוניה תקניה בעה״ב מאומד וי״ל דאינו תורם מאומד דבר שאינו שלו שאינו רוצה להפסיד לא ללוי ולא לכהן.
אלא אמר רב אשי: הכי קאמר [כך אמר] בברייתא: בן ישראל שאמר ללוי ״כך אמר לי אבא: מעשר לך (ללוי) בידי״, או שאמר לו אביו ״מעשר ששייך לאביך בידי״חוששין לתרומת מעשר שמעורבת בו ועדיין לא הופרשה, ומדוע? כיון דלא קיץ [שאינו קצוץ, קצוב] לא הוה [היה] מתקן ליה [אותו] בעל הבית ומפריש ממנו תרומת מעשר. אבל אם אמר לו: ״כור מעשר לך בידי״, או: ״כור מעשר לאביך בידי״אין חוששין לתרומת מעשר שבו, ומדוע? — כיון דקיץ הוא קצוץ], שיש כמות מסויימת ודאי כבר תקוני תקניה [תיקן אותו] בעל הבית.
Rather, Rav Ashi said: This is what the baraita is saying: With regard to the son of an Israelite who said to a Levite: This is what my father told me, that there is tithe of yours in my possession, or that there is tithe of your father’s in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it that presumably was never separated. Since it is not a set amount, the homeowner would not have rendered the tithe fit for him by separating the teruma of the tithe. But if the son of an Israelite said to a Levite: My father told me that there is a kor of tithe of yours in my possession, or that there is a kor of tithe of your father’s in my possession, then one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it. Since it is a set amount, the homeowner is assumed to have rendered the tithe fit by separating the teruma of the tithe.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְכִי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לבעה״בלְבַעַל הַבַּיִת לִתְרוֹם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר האִין אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלָא הִיא דְּתַנְיָא אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלָא אוֹמֵר {במדבר י״ח:כ״ז} וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם

The Gemara questions Rav Ashi’s explanation: And does the homeowner have permission to separate the teruma of the tithe from the tithe of the Levite? The Levite is the one who is required to separate the teruma of the tithe and to give it to a priest. The Gemara answers: Yes; the baraita is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gamla. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gamla says: The verse states concerning the teruma of the tithe: “And the gift that you set apart [terumatkhem] shall be reckoned to you, as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27).
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לתרום תרומת מעשר – הלא אין המעשר שלו אלא של לוי והוה ליה תורם שלא מדעת.
אין אבא אלעזר בן גמלא היא – וא״ת נהי שיש לו רשות לתרום שמא לא חשש לתרום מעשר שעתיד ליתן ללוי והיאך נתיר מספק וי״ל דכיון שהרשות בידו ושהה זמן גדול בביתו ומצוה עליה רמיא סתמא דמילתא דתקוניה תקניה.
ושואלים: וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר במקום הלוי? הרי דבר זה צריך הלוי לתת לכהן! ומשיבים: אין [כן], שיטת אבא אלעזר בן גמלא היא. דתניא כן שנינו בברייתא], אבא אלעזר בן גמלא אומר: נאמר: ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח, כז),
The Gemara questions Rav Ashi’s explanation: And does the homeowner have permission to separate the teruma of the tithe from the tithe of the Levite? The Levite is the one who is required to separate the teruma of the tithe and to give it to a priest. The Gemara answers: Yes; the baraita is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gamla. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gamla says: The verse states concerning the teruma of the tithe: “And the gift that you set apart [terumatkhem] shall be reckoned to you, as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27).
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין ל: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין ל:, רש"י גיטין ל:, תוספות גיטין ל:, בעל המאור גיטין ל: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם גיטין ל: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), פסקי רי"ד גיטין ל:, רמב"ן גיטין ל: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' גיטין ל: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין ל: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין ל: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין ל:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין ל:, פני יהושע גיטין ל:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין ל:, אסופת מאמרים גיטין ל:

Gittin 30b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 30b, Rashi Gittin 30b, Tosafot Gittin 30b, Baal HaMaor Gittin 30b, Raavad Katuv Sham Gittin 30b, Piskei Rid Gittin 30b, Ramban Gittin 30b, Ramban Milchamot HaShem Gittin 30b, Rashba Gittin 30b, Meiri Gittin 30b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 30b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 30b, Penei Yehoshua Gittin 30b, Steinsaltz Commentary Gittin 30b, Collected Articles Gittin 30b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144