^א כמבואר בביצה דף ד ע״ב.

^ב ועי׳ בספרנו להלן עמ׳ תקב שכתב רבינו שרבותינו הראשונים גאוני מגנצא נהגו איסור גם בשני י״ט של גלויות. ועי״ש מש״כ בטעם הדבר.

^ג הסמוך לשבת.

^ד וכ״כ תוס׳ ד״מ ע״א שאף לרש״י (דס״ל דבב׳ ימים של גלויות מותר בליל שני) בשבת ויו״ט אסור משום הכנה. וכ״כ הטור סי׳ תקטו וביאר בב״י דטעמא משום דלא שייך למימר ממ״נ אם חול הוא וכו׳. וצ״ת למאי נזקק רבינו לומר דמשום קדושה אחת אסור. וגם כאן משמע לכאו׳ שסובר כרבנן דשבת ויו״ט קדושה אחת. עי׳ לעיל בהערה כז.

^ה ׳העם׳ מיותר. ואולי צ״ל ׳בהם׳. ועי׳ להלן בריש יבמות שזה אחד מהדברים שנחלקו בהן בני מגנצא עם בני וורמיזא. ושיטת גאוני מגנצא כשיטת בה״ג שהביא רש״י.

^ו לט ע״ב.

^ז והובא פירוש זה בעיטור הל׳ יו״ט דקמ״ג ע״ד.

^ח בפירושו כאן ובתשובותיו (הובאו בס׳ תשובות רש״י סי׳ קג – קד) ושם גם דברי רבינו קלונימוס.

^ט וז״ל תשובת רש״י (בס׳ תשו׳ רש״י סי׳ קג) אע״ג דאיתמר במסקנא דהוא בר טביא לאו איתצודי איתצוד, לא להחמיר על הצודה בא, אלא להקל ולומר דאי בי״ט שני הוי ומשום צידה ביום ראשון, לא הוה אסר ליה ר׳ ששת, דפשיטא ליה שהן שתי קדושות וספק י״ט וספק חול.

^י ועי׳ מש״כ רבינו להלן סי׳ תקו (ראב״ן יבמות י״ד.).

^כ כך [בלי ׳זה׳] גם בשבה״ל סי׳ רמז. בכ״י זה.

^ל מ ע״א.

^מ עי׳ בספרנו לביצה ספ״ג כט ע״ב. אבל רבינו יואל כתב בשם רשב״ט (בראבי״ה סי׳ שפא עמ׳ שח) שהוכיח מליפתא דגם מחנוני גוי שרי. וכתב שם שחמיו ראב״ן נוהג בו איסור ואמר כי קיבל מרבותיו דבישראל חנוני מיירי.

^נ שכתבו בדף ל״ו רע״ב: והנ״מ חנוני ישראל אבל חנוני גוי כל מידי דאיתיה במחובר וכו׳ אסיר למשקל מיניה. וראבי״ה סי׳ תשעא עמ׳ שיז הבין בד׳ בה״ג דכשאין לחוש למחובר ולמוקצה שרי אפילו מגוי הרגיל אצלו. והוכיח כן גם מההוא ליפתא. ולא ס״ל לאסור דילמא אפישי בשביל ישראל כרבינו. ולבסוף הביא ד׳ רבינו.

^ס שהרי מחנוני גוי אוסר רבינו. וכן פירש רבינו יואל בראבי״ה סי׳ שפא עמ׳ שט וראבי״ה בסס״י תשעא].

^ע וכ״כ רבינו לעיל סי׳ שסד (ראב״ן שבת קכ״ב.) ועי״ש בהערה.

^פ שבת קנ ע״ב ולעיל סי׳ שפה (ראב״ן שבת ק״נ:).

^צ כך הגיה באב״ש. בד״פ בשיבוש: ליטע ולרד מבור.

^ק וכן הבין הגר״א בדעת ר״ת שהביא המג״א סי׳ רעו סקי״א מהגמ״י [וז״ל: ר״ת התיר לומר לגוי תביא נר הדולק וכו׳ וכיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר אי שקיל ליה גוי באיסור לית לן בה אבל אסור שידליקנה גוי שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו וכו׳]. ודקדק הגר״א בדבריו דאפילו באיסור דאורייתא קאמר. ונראה ששיטה זו מתפרשת היטב עפ״י השאילתות סי׳ י, שעל מה שאמר רב יוסף בעירובין סח ע״א לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה ובין שבות דלית ביה מעשה, הוסיף השאילתות ׳הכא דבור בעלמא הוא דכתיב ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר׳, ופירש שם בהעמ״ש שסובר השאילתות דכל איסור אמירה לגוי נפקא לן מממצוא חפצך ודבר דבר וכיון דעלה דרשינן דוקא חפציך אסורין אבל חפצי שמים מותרין א״כ חפצי שמים מותר לצוות לגוי. [וכשי׳ בעל העיטור שהביא הרמ״א בסי׳ רעו ובעל היראים בראבי״ה רס״י שצא. וצ״ל דאף דקי״ל בדוכתי טובא דנכרי שעשה לצורך ישראל אסור לישראל אף בלא ציוהו הישראל, כ״ז במקום שהאמירה אסורה דחיישינן שמא יאמר לו (וכמש״כ בתוס׳ לט ע״ב בד׳ בה״ג) אבל במקום שהאמירה מותרת אף העשיה מותרת דלמאי ניחוש]. וא״כ איכא למימר דהיש מתירין שהביא רבינו ור״ת אף הם ס״ל דאיסור אמירה לגוי נפק״ל ממצוא חפצך ודבר דבר וכיון דקיי״ל דהיכא דאפשר ע״י בורגנין ליתא לאיסור של ודבר דבר ממילא מותרת גם האמירה לגוי. ולפי״ז אתי לן דהנהו יש מתירין מתירין גם לצורך מצוה אפילו באיסור דאורייתא וכשיטת השאילתות והיראים. [וכדברי העמק שאלה כן מפורש גם בס׳ האסופות (כת״י דע״ח סע״ד) ׳וכן אם נפגם האזמל שהביא מע״ש או אם נאבד מביאין אחר ע״י גוי ואין לומר כאן אמירה לגוי שבות דחפצי שמים מותרין ולא מבעיא דיבור אלא אפילו בידים מחללין את השבת׳].
[ושיטת היש מתירין שהביא רבינו נראה שהיא השיטה שהובאה ברמ״א סי׳ שכה ס״י וזה לשונו: ויש מתירין אף לכתחלה להתיר לומר לגוי להביא מים דרך ר״ה הואיל ואפשר לילך שם ולשתות. ועי׳ בנו״כ השו״ע שם שתמהו מאן נינהו. ובבאהגר״א כת׳ שכונת רמ״א לראבי״ה שהביא הב״י בסי׳ שז (וכ״מ מרמיזת הד״מ סק״ח). אבל עי׳ ראבי״ה סי׳ שצא הע׳ לד שלכאו׳ דעת ראבי״ה אינה כן. ולכאו׳ זו שיטת היש מתירין. ואתי שפיר דרמ״א לשיטתיה, שבסי׳ רעו הביא לשיטת בעל העיטור דמותר בצורך מצוה וכאן בסי׳ שכה הביא דמותר היכא דאפשר ע״י בורגנין. וכמש״כ דחדא שיטתא היא דאמירה לגוי תליא בודבר דבר. וגם בשני המקומות כתב רמ״א להחמיר במקום שאין צורך גדול (ואף בצורך גדול לא התיר בשני המקומות אלא כתב דאין למחות) כנ׳ משום שחשש לשיטת שא״ר דלא תליא אמירה לגוי בודבר דבר].