גמרא
פירוש
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה דְּהָוְיָא לַיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (הִיא) אֵימָא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ נָמֵי לֵיתַנְהוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף פסחים יג.}
{שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר}
מ״מ, בין לר״מ בין לר״א, דאית להו תערובת חמץ בלאו, סבירא להו היתר מצטרף לאיסור בחמץ בפסח.
ונקיט האי כללא בידך, דהיתר מצטרף לאיסור יש בו חומר גדול יותר מטעם כעיקר. לפי שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו, וניכר בו טעמו, והוא אוכל ממנו בכא״פ שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו. זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה. ואין לוקין עליו אלא באיסורי נזיר. ואם ניכר בו ממשו, לוקין עליו בכל האיסורין. והיתר מצטרף לאיסור, אע״פ שאין בו טעם האיסור ואע״פ שאינו אוכל מן הכל אלא כזית, חציו מן ההיתר וחציו מן האיסור, מצטרפין זה לזה.
ואי אמרת: והא ד׳ מיני מדינה דתנן במתני׳, כולהו לטעמא עבידי. ובגמ׳ פרכינן, א״ה - חמץ בפסח נמי נחשביה שההיתר מצטרף לאיסור כר״א. אלמא, היתר מצטרף לאיסור טעמא נמי אית ביה. יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם. שכל הערובין השנוין במשנתינו, אע״פ שהם עשויין לטעם, טעמן משתנה ע״י העירוב לטעם אחר. שאין טעם האיסור, שהוא הדגן, נראה בעירוב, אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה, ואינו מתבטל ככל איסורין שבתורה, לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינין השנוין במשנתנו. אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברב הטעמים.1 ואע״ג דאמרינן בזיתום המצרי, תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מלחא, לאו דוקא. כי יש פעמים שאדם מרבה מזה וממעט מזה לפי מה שהוא רוצה בטעמו, ופעמים שאין טעם השעורים ניכר בהן כטעמו הראשון אלא שמסייע עם השאר לעשות את הזיתום. והיינו דחשבינן להו לכולהו עירובי דמתני׳ בהיתר מצטרף לאיסור ולא חשבינן להו בטעם כעיקר. ואפ״ה מחייב בהו ר״א באזהרה.
ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן. ואעפ״כ לא היו חכמים מחייבין עליהן כלום. והיינו דאמרינן בגמ׳ (בבלי פסחים מ״ד.): מכלל דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. אמר ליה, אין. אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי. כלומר, שסתם שנינו, כותח הבבלי בכל דהו מחייב ר״א אפי׳ בהיתר מצטרף לאיסור, ובכל דהו פטרי רבנן, אע״פ שיש בו טעם כעיקר והוא אוכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס ואפילו הכי2 ניכר בו ממשו. ואסיקנא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, דאי בעיניה קא אכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם וכו׳.
וטעם כעיקר אין לוקין עליו אלא בנזיר בלבד, דכתיב ביה (במדבר ו׳:ג׳), משרת. ואע״פ שממנו אנו דנין לכל התורה כולה, אין עונשין מן הדין להלקות עליו בשאר איסורין. ור״ע מוקים לה בהיתר מצטרף לאיסור.
והא דאמרינן בגמ׳, ר״ע טעם כעיקר מנא ליה, פירוש: כלומר, מהיכא נפקא ליה טעם כעיקר מעיקרא עד דאייתר ליה, משרת, לאוקומיה להיתר מצטרף לאיסור, שהוא החומר הגדול. ודמיא הא מילתא למאי דגרסינן בפרק כל שעה (בבלי פסחים כ״ג:): יתיב ההוא מרבנן קמיה דר׳ שמואל בר נחמני וכו׳, עד קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. כלומר, ומיבעי ליה קרא יתירא, חד לשאר איסורין וחד לחולין שנשחטו בעזרה. דאי לא כתיב אלא חד, לא הוה מוקימנא ליה אלא בשאר איסורין, אבל לא בחולין שנשחטו בעזרה, שלא הוזכר איסור אכילתן בפי׳ אלא מכללא. ודכוותה אמרי׳ בפ׳ ראשית הגז (חולין קל״ה.): ור׳ אלעאי שותפות בגוי מנא ליה.
וכל היכא דאמרי׳ בגמ׳, טעמו ולא ממשו, היינו טעם כעיקר. אלא בלישנא דתנאי הוא טעם כעיקר, ובלישנא דאמוראי הוא טעמו ולא ממשו. ויש מקום אחד בגמ׳ שהוזכר בו טעם כעיקר שלא בדקדוק, ופירושו כמו היתר מצטרף לאיסור. והוא בפרק גיד הנשה (חולין צ״ח:): רבא אמר: לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמור מיניה. גלי רחמנא גבי חטאת (ויקרא ו׳:כ׳), יקדש, להיות כמוה וכו׳. ובפי׳ אוקימנא הכא (בבלי פסחים מ״ה.) להיתר מצטרף לאיסור. אלא ודאי בעל כרחך טעם כעיקר דהתם לאו דוקא, ופירושו, היתר מצטרף לאיסור.
ודאמרינן3 בפרק גיד הנשה (בבלי חולין צ״ט.), אנן לחומרא גמרינן - דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, לאו למימרא דבששים ובנותן טעם לאו דאורייתא, דהא אמרי׳ כל איסורי תורה גמרי׳ מנזיר. אלא הכין פירושא: אי לאו דגלי רחמנא באיל נזיר בששים ובנזיר בנותן טעם, הוה אמינא, זיל בתר רובא, כדאזלי׳ בכל התורה כולה בתר רובא. זה הוא פי׳ דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל. ודין אחד הוא שיעור ששים במין במינו ונותן טעם במין בשאינו מינו, כדגרסינן התם (חולין צ״ז.): אמר רבא, אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו׳.
וההיא דגרסינן בע״ז (בבלי ע״ז ס״ז.) - אמר ר׳ יוחנן: כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס - הכין פירושא. כל איסור שנתערב בהיתר ויש בו טעם האיסור וממש האיסור ניכר בו, אע״פ שהוא פירורין פירורין ומעורב ברוב, אסור ולוקין עליו. והוא שאכל מן האיסור שיעור כזית בכא״פ. והיינו דאמרינן הכא גבי שום ושמן של תרומה, מה טעם פסול מקום מגעו - הואיל וזר לוקה עליו בכזית בכדי אכילת פרס, דהוא דאורייתא. וה״ה לכל איסור שהוא בעין ולא נתערב, שאין לוקין עליו עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו, אסור ואין לוקין עליו. פירוש: טעמו ולא ממשו זהו טעם כעיקר. ואע״פ שהוא אסור מן התורה, כדגמרינן מנזיר, אין לוקין עליו, לפי שאין מזהירין מן הדין, וכדכתבינן לעיל. שאין לוקין בטעם כעיקר, מאחר שנמחה גוף האיסור ואין ממשו נראה לעין, ואע״פ שהוא אסור מן התורה, דגמרינן מנזיר.
ואע״ג דבפרק גיד הנשה אמר רבא (בבלי חולין ק״ח.), לעולם טעמו ולא ממשו דרבנן ודרך בישול אסרה תורה, דחוי בעלמא הוא דקא מדחי. דליכא למשמע מהכא טעמו ולא ממשו דאורייתא, משום דאיכא למימר גבי בשר בחלב, דרך בישול אסרה תורה ומיניה לא גמרי׳ משום דחידוש הוא. ולא סמכינן אהא דרבא, אלא אדר׳ יוחנן ועל תנא דברייתא דסמיך ליה אאיסורי נזיר ואקרא, דכתיב, משרת - ליתן טעם כעיקר.
והא דגרסינן בזבחים (בבלי זבחים ע״ח.) - אמר ר״ל: הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן, פטור – ואסיקנא - מין בשאינו מינו, בטעמא. מין במינו, ברובא - ההיא דריש לקיש פליגא אדר׳ יוחנן, דהוא בר פלוגתיה בכולה תלמודא. דר׳ יוחנן כללא קאמר. כל שטעמו וממשו, אסור ולוקין עליו, ל״ש מין במינו ול״ש מין בשאינו מינו. ור׳ יוחנן עדיפא, ועלה סמכינן.
ובנזיר ירושלמי, פרק שלשה מינין (ירושלמי נזיר ו׳:א׳), גרסינן: רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל נותני טעמים אין לוקין עליהן, עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר׳ זעירא: כל נותני טעמים אין לוקין עליהם, חוץ מנותני טעמים של נזיר. ונזיר, אפי׳ לא טעם אלא4 טעם ממשו של איסור. אמר רבי אבא5 בר ממל: כל נותני טעמים אין היתר ואיסור מצטרפין. ונזיר, איסור והיתר מצטרפין. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייעא לר׳ זעירא: כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית, פטור, עד שיאכל את כולה. על דעתיה דרבי אבא בר ממל, מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב. מתניתא מסייעא לרבי אבא בר ממל: ממשמע שנאמר (במדבר ו׳:ג׳), וכל משרת ענבים לא ישתה. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו. אלא לפי שנאמר (במדבר ו׳:ד׳), מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכתיב (במדבר ו׳:ג׳), מיין ושכר יזיר, מה תלמוד לומר, וכל משרת ענבים לא ישתה. אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהם ויש בהם כדי לצרף כזית, חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו׳.
ויש בזה סיוע ובירור לכל מה שכתבנו בדיני נותן טעם והיתר מצטרף לאיסור.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר}
מ״מ, בין לר״מ בין לר״א, דאית להו תערובת חמץ בלאו, סבירא להו היתר מצטרף לאיסור בחמץ בפסח.
ונקיט האי כללא בידך, דהיתר מצטרף לאיסור יש בו חומר גדול יותר מטעם כעיקר. לפי שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו, וניכר בו טעמו, והוא אוכל ממנו בכא״פ שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו. זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה. ואין לוקין עליו אלא באיסורי נזיר. ואם ניכר בו ממשו, לוקין עליו בכל האיסורין. והיתר מצטרף לאיסור, אע״פ שאין בו טעם האיסור ואע״פ שאינו אוכל מן הכל אלא כזית, חציו מן ההיתר וחציו מן האיסור, מצטרפין זה לזה.
ואי אמרת: והא ד׳ מיני מדינה דתנן במתני׳, כולהו לטעמא עבידי. ובגמ׳ פרכינן, א״ה - חמץ בפסח נמי נחשביה שההיתר מצטרף לאיסור כר״א. אלמא, היתר מצטרף לאיסור טעמא נמי אית ביה. יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם. שכל הערובין השנוין במשנתינו, אע״פ שהם עשויין לטעם, טעמן משתנה ע״י העירוב לטעם אחר. שאין טעם האיסור, שהוא הדגן, נראה בעירוב, אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה, ואינו מתבטל ככל איסורין שבתורה, לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינין השנוין במשנתנו. אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברב הטעמים.1 ואע״ג דאמרינן בזיתום המצרי, תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מלחא, לאו דוקא. כי יש פעמים שאדם מרבה מזה וממעט מזה לפי מה שהוא רוצה בטעמו, ופעמים שאין טעם השעורים ניכר בהן כטעמו הראשון אלא שמסייע עם השאר לעשות את הזיתום. והיינו דחשבינן להו לכולהו עירובי דמתני׳ בהיתר מצטרף לאיסור ולא חשבינן להו בטעם כעיקר. ואפ״ה מחייב בהו ר״א באזהרה.
ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן. ואעפ״כ לא היו חכמים מחייבין עליהן כלום. והיינו דאמרינן בגמ׳ (בבלי פסחים מ״ד.): מכלל דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. אמר ליה, אין. אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי. כלומר, שסתם שנינו, כותח הבבלי בכל דהו מחייב ר״א אפי׳ בהיתר מצטרף לאיסור, ובכל דהו פטרי רבנן, אע״פ שיש בו טעם כעיקר והוא אוכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס ואפילו הכי2 ניכר בו ממשו. ואסיקנא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, דאי בעיניה קא אכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם וכו׳.
וטעם כעיקר אין לוקין עליו אלא בנזיר בלבד, דכתיב ביה (במדבר ו׳:ג׳), משרת. ואע״פ שממנו אנו דנין לכל התורה כולה, אין עונשין מן הדין להלקות עליו בשאר איסורין. ור״ע מוקים לה בהיתר מצטרף לאיסור.
והא דאמרינן בגמ׳, ר״ע טעם כעיקר מנא ליה, פירוש: כלומר, מהיכא נפקא ליה טעם כעיקר מעיקרא עד דאייתר ליה, משרת, לאוקומיה להיתר מצטרף לאיסור, שהוא החומר הגדול. ודמיא הא מילתא למאי דגרסינן בפרק כל שעה (בבלי פסחים כ״ג:): יתיב ההוא מרבנן קמיה דר׳ שמואל בר נחמני וכו׳, עד קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. כלומר, ומיבעי ליה קרא יתירא, חד לשאר איסורין וחד לחולין שנשחטו בעזרה. דאי לא כתיב אלא חד, לא הוה מוקימנא ליה אלא בשאר איסורין, אבל לא בחולין שנשחטו בעזרה, שלא הוזכר איסור אכילתן בפי׳ אלא מכללא. ודכוותה אמרי׳ בפ׳ ראשית הגז (חולין קל״ה.): ור׳ אלעאי שותפות בגוי מנא ליה.
וכל היכא דאמרי׳ בגמ׳, טעמו ולא ממשו, היינו טעם כעיקר. אלא בלישנא דתנאי הוא טעם כעיקר, ובלישנא דאמוראי הוא טעמו ולא ממשו. ויש מקום אחד בגמ׳ שהוזכר בו טעם כעיקר שלא בדקדוק, ופירושו כמו היתר מצטרף לאיסור. והוא בפרק גיד הנשה (חולין צ״ח:): רבא אמר: לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמור מיניה. גלי רחמנא גבי חטאת (ויקרא ו׳:כ׳), יקדש, להיות כמוה וכו׳. ובפי׳ אוקימנא הכא (בבלי פסחים מ״ה.) להיתר מצטרף לאיסור. אלא ודאי בעל כרחך טעם כעיקר דהתם לאו דוקא, ופירושו, היתר מצטרף לאיסור.
ודאמרינן3 בפרק גיד הנשה (בבלי חולין צ״ט.), אנן לחומרא גמרינן - דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, לאו למימרא דבששים ובנותן טעם לאו דאורייתא, דהא אמרי׳ כל איסורי תורה גמרי׳ מנזיר. אלא הכין פירושא: אי לאו דגלי רחמנא באיל נזיר בששים ובנזיר בנותן טעם, הוה אמינא, זיל בתר רובא, כדאזלי׳ בכל התורה כולה בתר רובא. זה הוא פי׳ דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל. ודין אחד הוא שיעור ששים במין במינו ונותן טעם במין בשאינו מינו, כדגרסינן התם (חולין צ״ז.): אמר רבא, אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו׳.
וההיא דגרסינן בע״ז (בבלי ע״ז ס״ז.) - אמר ר׳ יוחנן: כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס - הכין פירושא. כל איסור שנתערב בהיתר ויש בו טעם האיסור וממש האיסור ניכר בו, אע״פ שהוא פירורין פירורין ומעורב ברוב, אסור ולוקין עליו. והוא שאכל מן האיסור שיעור כזית בכא״פ. והיינו דאמרינן הכא גבי שום ושמן של תרומה, מה טעם פסול מקום מגעו - הואיל וזר לוקה עליו בכזית בכדי אכילת פרס, דהוא דאורייתא. וה״ה לכל איסור שהוא בעין ולא נתערב, שאין לוקין עליו עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו, אסור ואין לוקין עליו. פירוש: טעמו ולא ממשו זהו טעם כעיקר. ואע״פ שהוא אסור מן התורה, כדגמרינן מנזיר, אין לוקין עליו, לפי שאין מזהירין מן הדין, וכדכתבינן לעיל. שאין לוקין בטעם כעיקר, מאחר שנמחה גוף האיסור ואין ממשו נראה לעין, ואע״פ שהוא אסור מן התורה, דגמרינן מנזיר.
ואע״ג דבפרק גיד הנשה אמר רבא (בבלי חולין ק״ח.), לעולם טעמו ולא ממשו דרבנן ודרך בישול אסרה תורה, דחוי בעלמא הוא דקא מדחי. דליכא למשמע מהכא טעמו ולא ממשו דאורייתא, משום דאיכא למימר גבי בשר בחלב, דרך בישול אסרה תורה ומיניה לא גמרי׳ משום דחידוש הוא. ולא סמכינן אהא דרבא, אלא אדר׳ יוחנן ועל תנא דברייתא דסמיך ליה אאיסורי נזיר ואקרא, דכתיב, משרת - ליתן טעם כעיקר.
והא דגרסינן בזבחים (בבלי זבחים ע״ח.) - אמר ר״ל: הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן, פטור – ואסיקנא - מין בשאינו מינו, בטעמא. מין במינו, ברובא - ההיא דריש לקיש פליגא אדר׳ יוחנן, דהוא בר פלוגתיה בכולה תלמודא. דר׳ יוחנן כללא קאמר. כל שטעמו וממשו, אסור ולוקין עליו, ל״ש מין במינו ול״ש מין בשאינו מינו. ור׳ יוחנן עדיפא, ועלה סמכינן.
ובנזיר ירושלמי, פרק שלשה מינין (ירושלמי נזיר ו׳:א׳), גרסינן: רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל נותני טעמים אין לוקין עליהן, עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר׳ זעירא: כל נותני טעמים אין לוקין עליהם, חוץ מנותני טעמים של נזיר. ונזיר, אפי׳ לא טעם אלא4 טעם ממשו של איסור. אמר רבי אבא5 בר ממל: כל נותני טעמים אין היתר ואיסור מצטרפין. ונזיר, איסור והיתר מצטרפין. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייעא לר׳ זעירא: כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית, פטור, עד שיאכל את כולה. על דעתיה דרבי אבא בר ממל, מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב. מתניתא מסייעא לרבי אבא בר ממל: ממשמע שנאמר (במדבר ו׳:ג׳), וכל משרת ענבים לא ישתה. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו. אלא לפי שנאמר (במדבר ו׳:ד׳), מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכתיב (במדבר ו׳:ג׳), מיין ושכר יזיר, מה תלמוד לומר, וכל משרת ענבים לא ישתה. אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהם ויש בהם כדי לצרף כזית, חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו׳.
ויש בזה סיוע ובירור לכל מה שכתבנו בדיני נותן טעם והיתר מצטרף לאיסור.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 בכתי״ס: הפעמים
2 בכת״י ליתא תיבת הכי. ונראה שיש למחקו
3 תוקן ע״פ כתי״ס
4 תיבה זו איננו בכת״י ונראה שיש למחקו
5 גירסתנו: ר׳ בא
הערות
Gemara
Peirush