תוספות בד״ה דאי אמר לה הכי כו׳ דהא לא אמר ע״מ כו׳ מדבעי לר״מ תנאי כפול עכ״ל. ולכאורה נראה דמ״ש דהא לא אמר ע״מ משום דבעי לאוכוחי מדר״מ דחייש בברייתא בסמוך לקילקולא וע״כ לא הוי אלא לעז דהא בעי תנאי כפול אלא משום דאמרינן בעלמא שכל האומר ע״מ א״צ לכפול תנאו והיא שיטת גדולי הפוסקים לכך כתבו כאן דהא לא אמר ע״מ ואם כן תקשי לר״מ כך נראה לכאורה אלא דא״א לומר כן חדא דהתוספות לקמן פ׳ מי שאחזו דף ע״ה כתבו להדיא דבע״מ נמי בעינן תנאי כפול וכ״כ הרא״ש ז״ל בשמם ועוד דמלשונם בסוגיא דשמעתין נמי מוכח הכי מדכתבו לקמן באיילונית אליבא דר״י דחייש לקילקולא דהיינו נמי לעז בעלמא אף ע״ג דר״י לא בעי תנאי כפול כדאשכחן בפ״ק דנדרים אע״כ דמ״ש כאן דהא לא אמר ע״מ לאו דוקא אלא כוונתם שלא אמר כלל בלשון תנאי דהכי משמע להו לישנא דגמרא דאמר משום שם רע אני מוציאך וזה אינו לשון תנאי וכן נראה מל׳ מהרש״א ז״ל וק״ל:

בא״ד מדבעי לר״מ תנאי כפול עכ״ל. פירוש דלקמן מוקמינן מתניתין דאיילונית דקאמרי רבנן יחזיר כר״מ דבעי תנאי כפול ואיירי בדלא כפליה ומש״ה יחזיר ולא חייש לקילקולא ומדלא חיישינן לגילוי דעת ע״כ מוכח דלא הוי גילוי דעת כה״ג ומדמדמה הש״ס לקמן איילונית לשם רע ונדר אלמא דכי הדדי נינהו נמצינו למידין דבכולהו ליכא גילוי דעת ולא משמע להו להתוספות דלעולם דהוי גילוי דעת אלא דלר״מ דבעי תנאי כפול ממילא דלא מהני נמי גילוי דעת והא דאשכחן בכמה דוכתי דמהני גילוי דעת היינו דלא כר״מ משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן פרק מי שאחזו דקי״ל בכל דוכתי הלכה כר״מ דבעי תנאי כפול וא״כ ע״כ דר״מ גופא מודה דגילוי דעת מהני כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ועוד דסוף סוף מדר״מ בברייתא דשמעתין מוכח שפיר דאע״ג דקאמר ר״מ נמצא גט בטל ובניה ממזרין ע״כ דלאו בטל ממש קאמר דהא לדידיה מיהא ע״כ לא הוי משום גילוי דעת מדבעי תנאי כפול ואיהו ודאי לא איירי בדכפליה לתנאיה דא״כ מאי מהני דלא יחזיר כדמסקו התוספות כאן ועוד דאי בדכפליה מ״ט דמאן דלא חייש לקלקולא כמו שהקשו התוספות בפרק המדיר דף ע״ד אע״כ דמאי דקאמר ר״מ ונמצא גט בטל ובניה ממזרין היינו לעז בעלמא לפי דברי הבעל וממילא דכולהו קילקולא דשמעתין היינו נמי לעז בעלמא דהא מייתי הש״ס סייעתא ללישנא קמא מדר״מ. אמנם ראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב ביישוב לשון הרמב״ם ז״ל בפ״י מהלכות גירושין דודאי לר״מ דבעי תנאי כפול לא מהני גילוי דעת והיינו דמוקמינן לקמן מתניתין דאיילונית כר״מ אלא דאנן נהי דקי״ל כר״מ לענין תנאי כפול אבל לענין גילוי דעת דלר״מ לא מהני לא קי״ל כוותיה ומשום דגילוי דעת הוי מיהא כמו ע״מ או מעכשיו דלשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו מהני בלא ת״כ ואם כן ה״ה לגילוי דעת ובזה עלו לו כהוגן דברי הרמב״ם ז״ל שפסק באיילונית דלא יחזיר והיינו משום גילוי דעת נמצא דלפי זה היה מקום לדחות דברי התוספות כאן אלא דלפמ״ש אדרבא דברי התוס׳ קיימין בזה ודברי בעל לחם משנה א״א להעמידן דאי ס״ד דלר״מ לא מהני גילוי דעת באיילונית ושם רע ונדר אע״ג דהוי גילוי דעת גמור לפי דברי בעל לחם משנה וא״כ מ״ט דר״מ בברייתא בסמוך דחייש לקילקולא הא ליכא קילקולא כיון דלא חייש לגילוי דעת ובדכפליה לתנאיה א״א לאוקמי מכל הני טעמי דפרישית ועוד דאי בדכפליה לתנאיה א״כ בא״צ חקירת חכם אמאי קאמר במתניתין יחזיר הא אתניה להדיא שאם לא יהיה עליה נדר יהא הגט בטל ועוד דבפ״ק דנידה גבי אשה שאין לה ווסת אשכחן דר״מ גופא קאמר יוציא ולא יחזיר עולמית משום דחייש לקילקולא ומסיק נמי בהאי לישנא ממש כדהכא והתם ע״כ לא איירי כלל בשום לשון תנאי שהבעל לא אמר כלום וע״כ דאפ״ה חייש ר״מ לקילקולא משום גילוי דעת ואם נאמר דלעולם לר״מ לא מהני גילוי דעת אלא דאכתי חייש ללעז בעלמא א״כ ממילא נדחה דברי הבעל לחם משנה דא״כ היאך מוקמינן לקמן מתניתין דאיילונית כר״מ דבעי ת״כ דהא אכתי ניחוש ללעז כדחייש הכא בש״ר ונדר משום לעז דגילוי דעת אע״כ מוכח כדברי התוספות דכל הני דשמעתין לית בהו גילוי דעת ואפילו לעז ליכא אלא בדכפליה למילתא אליבא דר״מ או משום תנאי גרידא למאן דלא בעי ת״כ וההיא דסוף פ״ק דנדה דחייש ר״מ לקילקולא היינו משום דהתם ודאי איכא גילוי דעת ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה ושיש לרש״י ז״ל שיטה אחרת בזה ולקמן בסוגיא דאיילונית אבאר בעזה״י ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל ודו״ק:

בא״ד לכך נראה כו׳ אע״ג דכבר נישאת לאחר שריא ליה דזנות דשוגג הוא עכ״ל. פי׳ שהבעל יטעה בזה וסובר דשריא ליה לפי מה שהוא סובר דהגט בטל ובזנות בעלמא היא תחת השני ויוציא לעז כדי להחזירם ונכנסו התוס׳ לכל אלו הדחוקים לפום מאי דפשיטא להו דליכא הכא חשש קילקול גמור והוכרחו לפרש דלעז מיהא איכא אבל קשיא לי לפי פירושם דאע״ג דליכא הכא תנאי גמור ולא גילוי דעת אפ״ה חיישינן ללעז אפי׳ לר״מ דבעי ת״כ דא״כ בכל התנאים שלא כפל או שלא הקדים ההן ללאו וכן בכל דיני תנאי שלא נעשה כהלכתן דאמרינן לקמן פרק מי שאחזו לר״מ אע״פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט מפני שלא כפל ואמאי לא חיישינן ללעז והוי להו לתקן בכולהו מיהא דלא יחזיר ויש ליישב דדוקא הכא חיישינן ללעז אליבא דר״מ כיון דכפליה למילתא וחיזק דבריו שאמר שמפני כן הוא מגרשה ולולא כן לא היה מגרשה כפי׳ הרמב״ם ז״ל במשניות משום הכי אע״ג שאין כאן ת״כ ממש שלא אמר דרך תנאי אם יהיה אמת יהא גט אם לאו לא יהא גט אפ״ה כיון שיש כאן גילוי דעת קצת וכפליה נמי למילתא משום הכי חששו ללעז אבל היכא דליכא גילוי דעת כלל ות״כ גמור נמי ליכא לעולם דאפילו לעז ליכא כנ״ל ועיין בסמוך:

בא״ד ורש״י פי׳ דאפילו יאמר וכו׳ אינו נאמן כו׳ עכ״ל. כל המפרשים כתבו דשיטת רש״י ז״ל לפרש דחיישינן לקילקולא היינו קילקול גמור ולא לעז וכ״כ מהרש״א ומהר״ם ז״ל מלובלין בתשובותיו סימן קכ״ג ולא ידעתי מהיכן הכריחו לפרש כן בשיטת רש״י ז״ל דשפיר מצינן לפרש שיטת רש״י ז״ל משום לעז כמו לשיטת התוס׳ אלא דלקמן בסוף סוגיא דאיילונית כתב רש״י ז״ל בדלא כפליה לתנאי שלא אמר אם לאו לא יהא גט כו׳ וא״כ משמע לכאורה דמשנתינו דש״ר ונדר איירי שכפל תנאו לגמרי ואמר אם לאו לא יהא גט וא״כ ממילא הוי קילקול גמור ולענין הקושיא שהקשו בתוספות פרק המדיר דאי ס״ד דהוי תנאי גמור מאי מהני דלא יחזיר ועוד מ״ט דמאן דלא חייש לקילקולא והמפרשים לא כתבו בזה כלום ליישב אליבא דרש״י ז״ל ולענ״ד נראה ליישב דאפשר דכיון שאמרו לו הוי יודע כו׳ הרי אמרנו לו שאסור לו לגרש על תנאי הזה וא״כ אע״ג דמעיקרא אמר בפירוש על תנאי אפ״ה כיון שאמרו לו הוי יודע ואעפ״כ נתן לה הגט אנן סהדי דבטלו לתנאי וגמר וגירש אדעתא דידן וכן נראה מלשון הרמב״ם ז״ל בפ״י מהל׳ גירושין שכתב שאומרין לו גמור בדעתך לגרשה כו׳ וזהו לדברי מהר״ם ז״ל בתשובה דשיטת הרמב״ם ז״ל לפרש דחיישינן לקילקול ממש אבל לענ״ד נראה דשיטת הרמב״ם ז״ל משום לעז וכן נראה מלשון ה״ה ומה שהקשו בתוס׳ פרק המדיר מ״ט דמאן דלא חייש לקילקולא יש ליישב ג״כ דאף שאמר ת״כ ממש אפ״ה לא חיישינן לקילקולא לפי שהאשה תחוש לעצמה ולא תנשא לאחר כ״א באופן שיודע שלא תתקלקל שהרי היא יודעת בעצמה אם הש״ר אמת או לא ולענין נדר תחוש לעצמה שלא להתיר נדרה ע״פ חכם ותו לא מצי לקלקלה שהרי א״א לחכם להתיר שלא ברצונה ועוד דלמסקנא לא אשכחן שום תנא דאמר יחזיר דבמוציא ש״ר ליכא מאן דפליג ובנדר טעמא דר״י דבצריך סבר כר״מ ובאין צריך כר״א ובאיילונית אוקימנא דטעמא דיחזיר היינו משום דר״מ היא דבעי ת״כ וא״כ אין מקום לקושיית התוספות למסקנא כ״ז נ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל לפי מה שהבינו המפרשים שמפרש למשנתינו בת״כ וכמ״ש דמשמע כן מלשונו לכאורה לקמן אלא דממ״ש רש״י ז״ל כאן ולקמן במשנה דאיילונית וז״ל וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך נראה להדיא שלא התנה ע״ז בפי׳ אלא שאומר שכך היה בדעתו לכך נלע״ד שאם נאמר דשיטת רש״י ז״ל היא דחיישינן לקילקולא היינו קילקול גמור שלענ״ד הקלושה היא השיטה המחוורת לפי סוגית הש״ס כמו שאפרש בעז״ה א״כ צ״ל דהקילקול גמור אינו מצד התנאי אלא משום גילוי דעת דסובר רש״י ז״ל שיש כאן גילוי דעת גמור אלא דאפילו הכי צריך שיאמר לה משום ש״ר אני מוציאך דבלא״ה לא מצי לקלקלה דאל״כ הו״ל דברים שבלב כדאשכחן גבי האי דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל וכמ״ש התוספות שם שיש גילוי דעת שצריך להוציא בפיו ויש גילוי דעת דבמחשבה סגי ובהכי יתיישב ג״כ הסוגיא דספ״ק דנדה ודס״פ הבא על יבמתו כמו שיבואר אי״ה אבל כיון שאמרו לו הוי יודע תו ליכא גילוי דעת. אמנם מה שהקשו כאן בתוספות אי ס״ד דהוי הכא גילוי דעת א״כ אמאי בעי לר״מ ת״כ וכוונתם בזה למאי דאוקמינן לקמן סוגיא דאיילונית בכה״ג ולענ״ד משום הא לא איריא דא״ל דבאיילונית ליכא גילוי דעת כמו שאפרש שם אי״ה בתכלית הביאור ובזה יתיישב הכל על נכון ברווחא ע״ש. מיהו מלשון התוספות כאן שכתבו ורש״י פי׳ נראה שלא הוכרח להם מלשון רש״י ז״ל שאינו מפרש משום לעז אלא דבטעמא לחוד מאי תקנה יש בזה דלא יחזיר לענין לעז נחלקו התוספות על רש״י ז״ל ואף בזה לא השיגוהו רק שנראה להם פירושם יותר מרווח אבל הרשב״א ז״ל בחידושיו כתב שבירושלמי מבואר להדיא כלשון רש״י ז״ל ואעפ״כ לא נראה בעיני הרשב״א ז״ל משום מילי דסברא ותמה אני על פה קדוש היאך חולק במילי דסברא על גמרא ערוכה דירושלמי והמעיין שם יראה שבקל יש להשיב על מה שהשיג על רש״י ז״ל בזה והנלע״ד כתבתי ואין להאריך ועיין בסמוך:

בא״ד ולר״מ דבעי ת״כ כו׳ אפילו לעז ליכא עכ״ל. ולפ״ז צ״ל דהא דקאמר ר״מ גופא בפ״ק דנדה באשה שאין לה ווסת יוציא ולא יחזיר עולמית ומפרש התם טעמא משום קילקולא ע״כ היינו משום דאיכא גילוי דעת שבשביל כך מגרשה כיון שאסורה לו אבל משום תנאי ודאי לא שייך התם שהרי לא התנה הבעל ולא אמר כלום דהא ר״מ דינא קפסיק ותני שם יוציא ולא יחזיר ואפילו לעז ליכא. מיהו ע״כ צ״ל דלהתוספות התם נמי ליכא גילוי דעת גמור מדכתבו שם דלא הוי אלא לעז ואי בגילוי דעת גמור הוי קילקול ממש אע״כ דהוי גילוי דעת במקצת וליכא אלא לעז אע״ג דהכא בשמעתין ולקמן באיילונית לא הוי אפילו לעז אלא בדאמר וכפליה למילתא היינו משום דהכא ליכא גילוי דעת כמו התם ואף לפמ״ש בסמוך בשמעתין ע״כ טעמא דר״מ משום דחשיב גילוי דעת קצת דאל״כ אפילו אמר וכפליה למילתא כיון דלא הוי ת״כ ממש לא חיישינן ללעז כדלא חיישינן אליבא דכו״ע בכל תנאים שלא נעשו כדין אלא דאפילו הכי צריך לחלק דגילוי דעת דהכא לא מהני בפני עצמו כלל אפילו ללעז אלא בהצטרפות דאמר וכפליה למילתא וגילוי דעת דהתם דעדיף נהי דלא הוי קילקול אפ״ה לעז מיהא איכא אף שלא אמר כלום אלא דאכתי קשיא לי טובא מי הכריחם לתוספות שם ספ״ק דנדה לפרש משום לעז ואמאי לא מפרשי בפשיטות דהוי קילקול גמור משום דהוי גילוי דעת מעליא והנראה בזה דלכאורה שלא רצו לפרש כן דאי ס״ד דהוי גילוי דעת מעליא וקילקול גמור א״כ מאי מהני דלא יחזיר כדמסקו כאן וכדמקשו בפרק המדיר וכן נראה מלשון מהרש״א ז״ל בשמעתין דלענין גילוי דעת נמי אי הוי קילקול גמור לא הוי מהני דלא יחזיר אלא דלענ״ד אין שום סברא לומר כן דהמעיין בלשון התוספות דהא דמסקו כאן ובפרק המדיר דלא מהני תקנתא דלא יחזיר נראה דהיינו דוקא בתנאי ממש לא מיבעיא למאן דבעי ת״כ כיון שאמר בפירוש אם לאו לא יהא גט פשיטא שאסורה להינשא לאחר ואם ניסת ונמצאו הדברים נגד התנאי ודאי איכא קילקולא ולא מהני הא דלא יחזיר ואף שכתבתי לעיל דלשיטת רש״י כיון שאמרו לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאי מ״מ התוספות לית להו האי סברא כיון שאמר בפירוש אם לאו לא יהא גט אין לנו אלא כמו שאמר ומינה דה״ה למאן דלא בעי ת״כ אפילו אי לא כפליה נמי הוא דמכלל הן נשמע לאו משא״כ לענין גילוי דעת שאנו דנין מעצמינו לומר דמסתמא אדעתא דהכי גירשה שאם ימצאו הדברים בדאין שיחזירה א״כ כשאמרנו לו הוי יודע שאסור לך להחזירה ואפ״ה גירשה ממילא דתו ליכא גילוי דעת כל עיקר ואדרבא הגילוי דעת מראה להיפך דלגמרי מגרש לה כנ״ל ברור וא״כ לשון התוס׳ דספ״ק דנדה צ״ע ויש ליישב בזה ואין להאריך כאן ודו״ק ומה שיש עוד לדקדק בדברי התוס׳ יבואר לקמן בסוגיא דאיילונית ע״ש:

בא״ד והא דקאמר ר״מ כל נדר כו׳ היינו בדכפליה למילתא ולא כפליה לתנאיה. כבר פירשתי דנהי שכפל הדברים מ״מ לא אמרם בלשון תנאי מיהו יש לדקדק אמאי מייתי הא דר״מ דכל נדר ולא מייתי מדר״מ דברייתא דאמר בהדיא טעמא דקילקולא אלא דניחא להו לאתויי ממתני׳ ואף על גב דמדר״מ במתני׳ לא מוכח בהדיא דאיירי משום קילקולא ואפשר דטעמא דידיה משום פריצות דבנדר שצריך חקירת חכם איכא פריצות טפי שהיא צריכה להתבזות בפני ב״ד ואפשר דמשום זילותא דב״ד תניח מלהתיר נדרה משא״כ בנדר שא״צ חקירת חכם אלא הבעל מתיר אפשר דליכא פריצות כ״כ מ״מ כיון דר״מ בברייתא אית ליה טעמא דקילקולא א״כ מייתי שפיר ממתניתין ועוד נ״ל לפרש דמייתי מדר״מ דמתניתין דע״כ איירי בדכפליה למילתא וא״כ מסתמא דת״ק נמי איירי בדכפליה למילתא והא דקאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר״נ והוא שאמר לה היינו בדכפליה ובלא״ה נלע״ד דהכי הוא דאי ת״ק דמתניתין סבר כרבי יהודה באיילונית לקמן דאע״ג דלא כפליה נמי איכא קילקולא א״כ אפילו לא אמר כלל נמי בגילוי דעת כל דהו חייש לקילקולא ותדע דהא לענין אם תובעת כתובתה דאמר שתיקותך יפה מדיבורך והיינו משום קילקולא שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך שכ״כ רש״י ותוספות נמצא דאף על גב דלא אמר לה כלום לענין כתובה חייש לקילקולא וא״כ נראה דבמוציא משום איילונית דאמר ר״י לא יחזיר היינו אפילו דלא אמר לה וממילא דע״כ דהא דקאמר הכא וצריך שיאמר לה ע״כ לא סבירא ליה כרבי יהודה אלא כרבנן דר״י דהיינו ר״מ כדאמרינן לקמן אלא שהמפרשים כתבו דבאיילונית היינו בדאמר לה ושם אפרש אי״ה והנלע״ד כתבתי ליישב לשון התוס׳ כאן ודו״ק:

בא״ד דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר עכ״ל. וה״ה דטפי הוי מצי להוכיח דאי בדכפליה לתנאיה באין צריך חקירת חכם אמאי קאמר יחזיר וק״ל:

בד״ה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות כו׳ וא״ת ללישנא בתרא דר״י כו׳ מנ״ל דפליגי רבנן כו׳ עכ״ל. ויש לתמוה מאי ענין קושיא זו לכאן דלקמן בהא דמקשה הש״ס ורבנן הו״ל להקשות כן והנראה בעיני שבאו להקשות על פירושם שכתבו דהני תרי לישני פליגי משום דלכאורה היה באפשר לומר דהני תרי לישני לא פליגי דלעולם עיקר הטעם דלא יחזיר היינו דוקא משום קילקולא אלא דאידך לישנא בא להוסיף דין חדש דלעולם צריך שיאמר לה הוי יודע׳ ובהכי אתי ליה שפיר נמי הא דפסיק ותני במתני׳ לא יחזיר ולא פירש דהיינו דוקא בדאמר לה אבל כיון דלעולם צריך שיאמר לה משום פריצות א״ש דלעולם הוי טעמא משום קילקולא וכיון דהני תרי לישני לא פליגי כבר היה באפשר לומר דברייתות נמי לא פליגי דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו בברייתא דר״מ משום קילקולא והאי ברייתא דר״א בר״י נמי הכי ס״ל והא דקאמר מפני מה אמרו לא יחזיר הכי פירושא דקשיא ליה לר״א בר״י מפני מה אמרו לא יחזיר משום קילקולא כיון דלא שייך אלא בדאמר לה א״כ יותר היה להם לחכמים לתקן שלא יאמר לה ובהכי הוי תיקון העולם טפי כדי שיהא מותר להחזיר וקאמר דמשום קנסא דפריצות תקנו שצריך שיאמר וממילא דלא יחזיר משום קילקולא ובדרך זה היה באפשר לפ׳ לכולהו תנאי דמתני׳ ובהכי הוי ניחא טפי הא דמקשה הש״ס בסמוך ורבנן דכיון דעיקר טעמא משום קילקולא אם כן מדאמרו אפילו בנדר ברבים לא יחזיר משום קילקולא ע״כ דסברי יש לו הפרה אלא דהתוספות לא משמע להו לפרש כן מדמקשה הש״ס לקמן דמדר״י דמתניתין מוכח דלא חייש לקילקולא ע״כ דליתא להאי פירושא דא״כ לא הוי מקשה מידי דילמא ר״י נמי חייש לקילקולא אלא דבנדר שיש לו הפרה א״צ שיאמר לה כיון דליכא פריצות ומשו״ה ליכא קילקולא ועוד דהתוספות לשיטתייהו שכתבו דלר״מ דחייש לקילקולא היינו בדאמר לה וכפליה למילתא דוקא וכבר כתבתי דלשיטתם מימרא דרב יוסף בר מניומי נמי בהכי איירי וא״כ תו לית לן למימר דמשום טעמא דפריצות צריך שיאמר לה כן דאכתי אמאי כפליה למילתיה וטוב היה לתקן שיאמר ולא יכפול דתו לא הוי קילקולא אע״כ דליתא להאי פירושא אלא דהני תרי לישני פליגי אליבא דת״ק ולמאן דאית ליה טעמא דפריצות היינו דמשום ה״ט לא יחזיר וא״כ מקשו התוספות שפיר היאך אפשר לפרש כן דא״כ מאי מקשה הש״ס בסמוך ורבנן כנ״ל נכון ודוק היטב:

בא״ד דאי ברבים אסור משום פריצות כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א דה״ה דהוי מצו לאקשויי הכי ללישנא קמא אליבא דרבנן ואף לפי מה שתירץ נשאר לו קושיא דאכתי לר״מ דלמא קסבר נמי דנדר ברבים אין לו התרה והא דקפסיק ואמר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר היינו משום דכשנדרה שלא ברבים אסור משום קילקולא ובנדרה ברבים דליכא קילקולא אפ״ה אסור משום דאית ליה נמי טעמא דפריצות כו׳ ע״ש ומתוך דברי מהר״ם בחידושיו נתיישב דאי ס״ד דר״מ חייש לפריצות א״כ אפילו בנדר שא״צ חקירת חכם נמי לא יחזיר כשהוא ברבים ומשום פריצות כו׳ ע״ש מיהו לא יתכן לומר כן אלא אם נאמר דלמ״ד נדר ברבים אין לו הפרה היינו שהבעל נמי אינו יכול להפר והיינו כתירוץ השני שכתבו התוספות לעיל בדף ל״ה בד״ה אבל נישאת על מה שהקשו שם וא״ת וידירנה הבעל ע״ד רבים אבל לתירוץ ראשון שכ׳ שם דלענין נדרי אשתו לא שייך לחלק אם כן אין עיקר לדברי מהר״מ ז״ל. אמנם לענ״ד בחנם נדחקו בזה דמה שהקשה מהרש״א ז״ל דללישנא קמא נמי הוי מצו לאקשויי דלמא אית להו לרבנן נמי טעמא דפריצות לענ״ד דבריו תמוהין בזה כיון דללישנא קמא מסיק בהדיא והוא שאמר לה משמע להדיא דלית ליה טעמא דפריצות דאי אית ליה אפילו לא א״ל נמי וכ״ש למאי דפרישית דהא דקאמר והוא שאמר לה היינו דאמר וכפליה למילתא דוקא וא״כ מה״ט גופא ע״כ דר״מ נמי לית ליה טעמא דפריצות דהא קאמר בברייתא מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש״ר כו׳ וקיהיב טעמא משום קילקולא אלמא דהיינו דוקא בדאמר לה וכפליה למילתא א״כ ע״כ לית ליה טעמא דפריצות דא״כ אפילו לא א״ל נמי וממילא נמי דהא דקתני במתני׳ כל נדר שצריך חקירת חכם היינו דוקא בדא״ל וממילא דע״כ לית ליה טעמא דפריצות ולא הוצרכו התוס׳ לדקדק אלא אליבא דר״א ודו״ק:

בא״ד ה״ל למיסר לא ידעו בו רבים כו׳ ולא מפני שא״צ עכ״ל. ק״ק אטו מדמינן גזירת חכמים להדדי דנהי דלענין קילקולא דאיכא חשש לעז ממזרות גזרינן שמא בטעמא דפריצות שאינו אלא קנס בעלמא לא גזרינן היכא דליכא פריצות אטו היכא דאיכא ולענין מה דקשיא להו דלמא ר״א אית ליה נמי טעמא דפריצות יש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך ואין להאריך:

בד״ה כיון דאמרי מארץ רחוקה וא״ת כו׳ גבעונים השלימו שנאמר וכי השלימו כו׳ היינו קודם שעברו את הירדן כו׳ עכ״ל. פי׳ דמעשה דגבעונים היה לאחר שעברו ולא היה רשאי להשלים ולכך הערימו ולפ״ז ע״כ דהא דכתיב וכי השלימו והא דאמר נמי בירושלמי שלש פרוזדוגמאות כו׳ וגבעונים השלימו היינו שהשלימו מפני קידוש השם ואם כן קשיא להו למה הוצרך לומר כאן דשבועה בטעות היה ות״ל דבלא״ה לא חל׳ השבועה דהוי לבטל המצוה וע״כ שלא השלימו אלא מפני קידוש השם ומש״ה לא רצו להתיר השבועה וק״ל:

בא״ד וא״ת בלא חילול השם כו׳ כדאמר לעיל לא ישבו בארצך כו׳ ואמר נמי בפ׳ אלו נאמרין כו׳ הא למדת כו׳ עכ״ל. והמעיין שם פ׳ אלו נאמרין דר״י פליג בהדיא דאפי׳ באין להתגייר אין מקבלין ויליף מקרא דמשרפות סיד מה סיד אין לו תקנה כו׳ ולפ״ז צ״ל דלא קשיא להו הכא אליבא דר״י אלא אהא דאמרינן בשמעתין דלא התירו השבועה מפני חילול השם ת״ל דבלא״ה לא היה להם להתיר השבועה כיון שבאו להתגייר ולר״ש בפ׳ א״נ מקבלין אותם כנ״ל מיהו מה שהקשו מדאמר לעיל לא ישבו בארצך כבר כתבתי לעיל דלמסקנא דאוקמינן קרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי ממילא איכא למימר דקרא דלא ישבו איירי בבאין להתגייר והארכתי שם קצת וכן בעיקר דבריהם בזה הדיבור יש להם שיטה אחרת וכבר האריכו הקדמונים בפי׳ החומש רש״י והרמב״ן ז״ל והר״א מזרחי ובעל לחם משנה בהלכות מלכים האריך מאד ע״ש: