א. כך היא הגירסא גם לפנינו, ומכאן הוכיח הרמב״ן דכיון דמקשינן על שמואל ממתניתין שמע מינה שלשמואל נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים. אבל הרשב״א כתב שגירסת רוב הספרים היא, היכי דמי אילימא דלא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים צריכה למימר, אלא לאו דא״ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים.

א. כתב הרשב״א הכי גריס רבנו חננאל ז״ל וכן הוא בכל הספרים וכו׳, אבל הרמב״ם ז״ל כתב וכו׳, ומ״מ גירסת ר״ח ז״ל יותר נכונה והיא גירסת כל הספרים. וגירסת הרמב״ם שנאמן כן הוא גם בהלכות גדולות אלא ששם הוסיף שנאמן בשבועה (וכן כתב הרמב״ן בשם הלכות גדולות, אולם ראה שנו״ס שם שאינו בכל כתה״י) וכן הוא במשפטי שבועות לרב האיי גאון ובתשובת הגאונים הרכבי סי׳ רלד. וכן כתב במאה שערים על הרי״ף בשם ספר מתיבות, עוד כתב שגירסת הגאון בתשובה היא נאמן אלא דמשתבע ושקיל. וגירסא זו צריכה ביאור, אם נאמן למה יטול המלוה בשבועה. ואולי הכוונה לשטר שיש בו התראה אם יכול הלוה להשביעו שלא פרעו, שדימו הגאונים את דינו לענין נאמנות לטעון פרעתי במלוה בעל פה, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתי בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים נאמן ומשתבע ושקיל.
ראה להלן פרק כל הנשבעין מילואים להערה 17 בענין זה שצריך לפרעו בעדים אם נאמן לומר פרעתי שלא בפני עדים במגו דפרעתי בעדים.

א. וכן הוא דעת רב האיי גאון במשפטי שבועות. אולם הרי״ף הביא את דברי ר״ח וחלק עליהם וכתב שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני פסל את כל שאר אנשים שבעולם על עדות של פרעון זה, ואפילו באו עדים והעידו שפרע אינו נאמן. והוכיח כן הרי״ף מהא דאמרינן בגמרא דלהכי אמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה, ואם כדברי ר״ח שאם הביא עדים אחרים שפרע נאמן ורק אם אמר שפרע בפני שנים שהלכו למדינת הים אינו נאמן, אין הבדל בין האומר אל תפרעני אלא בעדים לבין האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ובשניהם אינו נאמן לומר שפרע בפני שנים שהלכו למדינת הים, ולמה אמרו בגמרא דלהכי אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כי היכי דלא לדחייה. וכתב הרמב״ן שמדברי ר״ח נראה שאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אף שאינו נאמן לומר שפרע בפני שנים שהלכו למדינת הים ממתינים להם זמן בית דין שמא יבואו ויעידו, אבל האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כל זמן שלא הביא עדים שפרע בפניהם חייב לשלם מיד, וזהו מה שאמרו בגמרא כי היכי דלא לדחייה שלא יצטרך להמתין להם. עוד הוכיח הרי״ף כדבריו מהא דאמרינן להלן ההוא דאמר לחבריה אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הילכתא אזל פרעיה באפי סהדי וכו׳ ואמר לו רב נחמן כיון דקא מודית וכו׳ אבל אם לא הודה לא היה נאמן לומר על פיהם שפרע. וכתב רמב״ן שגירסת ר״ח שם היא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה, ולכן הוצרך רב נחמן להודאתו.
אף שדעת רב האיי גאון היא כר״ח שאם הביא עדים שפרע בפניהם פטור, תמיהת הרי״ף אינה רק על ר״ח, כי לדעת רב האיי האומר אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתי בפני שנים שהלכו למדינת הים, ומפני שהאומר אל תפרעני אלא בעדים לא ביטל נאמנותו על טענת פרעון, אלא נתחייב לפרוע בעדים, ומה שהוא צריך להביא את העדים לבית דין הוא רק מדין שצריך לברר דבריו. וכמו שאמרו להדיא בירושלמי (שהביא ר״ח בהמשך דבריו) בשם רבי, שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתי בפני פלוני ופלוני צריך להביאם לבית דין כי צריך לברר דבריו. אבל אם אינו יכול לברר דבריו ומפני שהלכו למדינת הים או שמתו נאמן.
ולדעת רב האיי אין הבדל בין הלכו למדינת הים ובין מתו, שכל זמן שאינו יכול לברר דבריו נאמן לומר פרעתי אפילו בלא הבאת עדים (ובניגוד לדעת הרשב״א שחילק בין הלכו למדינת הים שעדיין ישנם בעולם ואפשר לברר לבין מתו העדים, ראה להלן). וגירסת רב האיי (משפטי שבועות המקור הערבי) בבבא בתרא קע,א היא דאמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב ׳אמר רבי׳ האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו וכו׳ ואף רבי לא אמר אלא לברר. והם הם דברי רבי שבירושלמי, אלא שהבבלי הביאם ללמד על המלוה את חבירו בעדים שאף שאינו צריך לפורעו בעדים אם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני צריך להביאם לברר דבריו. גם רב האיי גאון במשפטי שבועות הביא את דברי רבי שבבבלי ללמד על דינו של האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני. ומטעם זה סבר רב האיי שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לא פסל את שאר העדים כלל, אלא שנתחייב לפרעו בפניהם דוקא כי היכי דלא לדחייה (וראה להלן הערה 80 שגם בעל העיטור פירש את דברי רבי בבבא בתרא באומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני).
אבל לדעת הרי״ף שאינו נאמן לומר פרעתי בפני שנים שהלכו למדינת הים, ומפני שהאומר אל תפרעני אלא בעדים ביטל נאמנותו לומר פרעתי אלא אם כן מביא עדים שפרע, גם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני כבר פסל את שאר העדים בפרעון זה.
אולם על דעת רבנו חננאל תמה הרי״ף מאי שנא האומר אל תפרעני אלא בעדים שביטל נאמנותו מלומר פרעתי ולכן אינו נאמן לומר פרעתי בפני שנים שהלכו למדינת הים, מהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שלא פסל את שאר העדים. ותירץ הרמב״ן שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים אין בלשון זה אלא התראה שלא יכפור בו אבל לא לפסול עדותן של עדים.
אף שלדעת ר״ח אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים אין זה סותר למה שאמרו בירושלמי שהאומר אל תתנהו לי אלא בפני פלוני ופלוני צריך להביאם לבית דין מפני שצריך לברר דבריו, ואם הלכו למדינת הים נאמן לומר פרעתי, ומשום דכיון שאמר לו בפני ופלוני ופלוני והם הלכו למדינת הים אינו צריך להביא עדים אחרים, שהרי לדעת ר״ח לא ביטל נאמנותו מעולם מלומר פרעתי, וכיון שיחד עדיו והם שהלכו למדינת הים אינו צריך להביא עדים אחרים שפרעו [ולמסקנה, האומר אל תפרעני אלא בעדים, לדעת ר״ח אינה אלא התראה שלא יכפור בו, ודומה לזה היא דעת הרשב״א אלא שלדעתו היא התראה שיהא אפשר לברר הפרעון בעדים, ואינו נאמן אלא אם אמר פרעתי בפני פלוני שהלך למדינת הים, אבל אינו נאמן לומר בפני פלוני שמת (ודלא כהרמב״ן). ולדעת הרמב״ם היא התחייבות לפרוע בעדים. ודעת הרי״ף שביטל נאמנותו מלומר פרעתי, ולכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני פסל את נאמנותם של שאר העדים על פרעון זה.].
ובעיקר הדין הכריע הרמב״ן כדברי הרי״ף שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני פסל את שאר העדים על פרעון זה. ונחלקו הראשונים לפי דעה זו מה הדין כשהביא הלוה עדים שהודה המלוה בפרעונו. יש מי שאומר שלא פסל את העדים אלא להעיד על הפרעון, אבל נאמנים להעיד שהודה המלוה שהוא פרוע. ובעל המאור השיג עליו וכתב שפסלם מלהעיד על הלואה זו אם נפרעה או לאו, ואין הבדל אם מעידים על הפרעון עצמו או בכל דרך אחרת על ההלואה שכבר נפרעה. והרמב״ן חילק בין האומר מהימנת עלי כבי תרי שהאמין את המלוה על הממון, ובזה אין עדים אחרים נאמנים כלל. לבין האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שלא פסל את שאר העדים אלא על הפרעון עצמו, ואין לך בו אלא מה שהתנה.
ודעת הראב״ד בכתוב שם (הובא גם בספר התרומות שער כו חלק ד) להיפך מדעת הרמב״ן ומפני שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני פסל את שאר העדים על פרעון ההלואה, ואין הבדל איך הם מעידים שנפרעה ההלואה, אבל האומר מהימנת כבי תרי שהאמין את המלוה על הפרעון נגד העדים, כל שהעדים מעידים על הודאת המלוה נאמנים שכך הודה, והרי האמין דבריו. ודומה לכך כתב בספר התרומות שם בשם הרי״ף בתשובה (מהד׳ רד״צ רוטשטיין סי׳ לב) באומר מהימנת לי כבי תרי שאם הביא עדים שהודה המלוה בפניהם שפרעו נאמן, ומפני שאין העדים מעידים על פרעון ההלואה אלא על הודאת המלוה, וכמו בהזמה שהמזימים נאמנים מפני שהם מעידים על העדים עצמם. גם בתשובת ר״י מיגש סי׳ קעב כתב כדברי הרי״ף, אלא ששם כתב כן מטעם אחר, שאם אמר מהימנת עלי כבי תרי הוכחש בעדים והוי כתרי ותרי ואוקי שטר בחזקתו, אבל כשמעידים על הודאת המלוה אין כאן הכחשה כיון שהם מעידים עליו וכמו בהזמה, ולכן נאמנים שפרעו.

ב. דברי הירושלמי הובא בראשונים בהמשך הסוגיא על מילתא דלא רמיא עליה דאיניש. עיין תוספות שם שכתבו שכן מוכח בירושלמי שהביא ר״ח.

ג. בירושלמי לפנינו הגירסא מעשה בא לפני ר׳ ׳יהודה׳ כרשב״ג. ותוספות גרסו מעשה בא לפני רבי ׳והורה׳ כרשב״ג. וכתבו ואית דגרס (וכוונתם לר״ח) מעשה בא לפני ר׳ חייא. ולגירסא זו הקשו בירושלמי מרבי לתלמידו ר׳ חייא בלשון קשיא דרבי אדרבי.

ד. וכמסקנת הגמרא בבבא בתרא קע,ב דאף רבי לא אמר אלא לברר.

ה. ברייתא זו מקורה בתוספתא בבא בתרא פרק ב ונחלקו בירושלמי אם ברייתא זו במחלוקת שנויה או גם רשב״ג מודה בה. והרמב״ן בבבא בתרא שם הביא את דברי הירושלמי וכתב שרב האיי גאון בספר המקח שער מ פירשה אליבא דרבי, אבל לרשב״ג נידון בחזקה. אלא שרב האיי בספר המקח פירש ׳צריך לברר׳ שצריך להביא את שטרו לבית דין ואם נמצא השטר פסול בטלה חזקתו לדעת רבי. אבל רבנו חננאל בסנהדרין ריש פרק ג פירש ׳צריך לברר׳ שאנו אומרים לו ברר דבריך ואם לא הביא את שטרו או שלא הביא עדיו בטלה חזקתו, אבל אם הביא את שטרו ועידיו אפילו נמצא השטר בטל או שנמצאו עידיו פסולים גם רבי מודה שנידון בחזקה (והקשה על סוגית הגמרא בפרק זה בורר שאמרו אליבא דרבי שאם נמצאו עדיו פסולין הפסיד). ולפירוש ר״ח נצטרך בהכרח לפרש את הברייתא שבטלה החזקה כשלא קנה את הקרקע רק בשטר זה וכיון שבטל השטר בטלה חזקתו. ואינה ענין למחלוקת של רבי ורשב״ג. וצריך עיון ממאן דאמר בירושלמי שבמחלוקת שנויה ורבי הוא שאמר בטלה חזקתו (אף שטוען שקנה הקרקע בכסף או בחזקה). וכך גם סתימת דברי ר״ח כמאן דאמר דרבי הוא שאמרה.

ו. הקטע האחרון נמצא בהמשך הירושלמי על הלכה ד ואיני יודע איך נכנס לכאן. ודברי הירושלמי כפשוטם הם בטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהם שחייב שבועה, ואמר לו רב שימתין עד שיגמור לטעון כל טענותיו והודאתו באחת מהם תחייבו שבועה על הכל. אולם הב״י בסי׳ פז הביא תשובת מהר״ם מרוטנברג (פראג סי׳ תתמה) שלמד מכאן שכל מי שחייב כמה שבועות שנשבע אחת על הכל. וגם לפירושו אינו ענין לסוגייתינו.
כל המובאה מהירושלמי עם הקטע האחרון הובא גם בספר מתיבות כאן. ואולי העתקות של ר״ח מהירושלמי מקורם בספר קדום שהעתיק מהירושלמי, ואפשר שזו הסיבה שהרבה העתקות של הירושלמי בפירוש ר״ח מובאים שלא במקומם.

א. כתב רמב״ן דר״ח לא גרס פרעיה באפי סהדי, אלא פרעיה סתם ובלא עדים אמר.

א. ר״ח מפרש זיל אייתינהו לדמי ההלואה כדי שיקיים התנאי ויפרעם לפנינו. והרמב״ן (בחידושים ובמלחמות) פירש זיל אייתינהו לרב ששת כדי שיודה בפניו גם כן, ותהיה הודאתו בפני שנים דתנו הילכתא.

א. לכאורה נראה מפירוש ר״ח שלדעת רב ששת אפילו יטעון אחר כך שפרע לא יהיה נאמן כי הוחזק כפרן, אבל עכשיו פשיטא שנתחייב כי הוכחש בעדים. אבל לרבא נאמן גם עכשיו לטעון שפרע, ופליגי בתרתי. והראב״ד פירש הוחזק כפרן שלא יוכל לטעון עוד פעם אחר כך שפרע, ולרבא אף שנתחייב עכשיו לפרוע יהיה נאמן לומר אחר כך פרעתי. ותמה הרמב״ן על פירושו דאם כן מאי מקשה על רבא מההוא עובדא דעפיצי, והרי גם רבא מודה שבטענה הראשונה הוכחש ונתחייב לשלם. ועיין ברמב״ן.
בדין הוחזק כפרן. כתב רב האיי גאון במשפטי שבועות חלק ב שער י״ב מן הנשבעים ונוטלין שהטוען לא לויתי ובאו עדים שלוה חייב לשלם, ואף על פי שלא נתברר בבית דין אם פרע או לא, כיון שאמר לא לויתי הרי הוא כאומר לא פרעתי וחייב לשלם. ואם חזר אחר כך וטען שפרע אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן ונשבע התובע ונוטל. אבל אם לא חזר וטען הלוה פרעתי אין התובע צריך לישבע שכבר הוכחשה טענתו בעדים. והטעם שאין אנו צריכים לחשוש מעצמנו שמא פרע הוא משום הא דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. וכפי הנראה מדברי רב האיי גאון שאין בדבריו הודאה שלא פרע אלא שדינו כמי שאמר לא פרעתי, וכאומר איני פוטר עצמי בטענת פרעתי.
וכמו שהאריך רב האיי בזה בחלק א שם בענין שבועת היסת (אברמסון עמ׳ 85-86) זה לשונו: וכל מה שאמרנו הוא שיטעון בעל דין בדברי העדים ממה שזכרנו ואינו מכחיש, אבל אם הכחיש ודחה דבריהם, ואפילו יהיה שמע סתם (פירוש, עדי שמיעה שהיה יכול לטעון כנגדם טענת השטאה), יתחייב בכל מה שהעידו העדים, כמו שאמרו חז״ל לא אברי סהדי אלא לשקרי, [ו]⁠לא נטעון לו מה שאיפשר לטעון כמו שאמרו חז״ל אם לא טען אין טוענין לו, אלא נדין הדבר על הנראה ממנו לחייב, כי הנראה מן הדבר יתקיים בעדות העדים, ולא נטעון לו, מפני שכפר בעיקר התביעה. ובזה אמרו חז״ל ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפתך, אמר ליה לא היו דברים מעולם, אתו סהדי אסהידו ביה דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי מאי נעביד ליה אינהו קא אמרי אוזפיה ואינהו קא אמרי פרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאמי, והלכתא כרבא. ע״כ.
ופירש רב האיי זה שאמרו בגמרא ׳לא אברי סהדי אלא לשקרי׳ שלא ניתנו העדים בכדי שבית דין יבררו על ידם המעשה עד שידעו אם פלוני חייב לפלוני מנה, אלא בשביל להכריע בין בעלי דברים, טענתו של מי אמת וטענתו של מי שקר, וכיון שסתרו העדים בדבריהם טענתו של הנתבע מחייבין אותו בית דין לשלם, ואין אנו צריכים לחשוש מעצמנו שמא פטור הוא מלשלם מטעם אחר. וזהו שאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי שכיון שהוכחש בטענתו על זה שלא לוה אין אנו חוששים שמא פרע, ודינו כמי שאמר לא פרעתי.
ואם חזר וטען פרעתי אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן, ושכנגדו נשבע ונוטל. ובין אם חוזר בו וטוען אמת הוא שלויתי אלא שכבר פרעתי שאינו נאמן, והוכיח כן רב האיי מהא דאמרינן בבבא מציעא יז,א במעשה דבריה דרבי מרינוס שטען להד״ם ואתו סהדי ואמרי שכתב לה בכתובתה, לסוף אמר להו פרעתיה, וגרס רב האיי לסוף הדר ביה ואמר אין כתבית לה ואישתלת, ואמר ר׳ חייא שכבר הוחזק כפרן לאותו ממון. וכן הדין בטוען פרעתי אחר שנתחייב בדין שאינו נאמן, כיון שכבר הוחזק כפרן באותו ממון, וכדאמרינן בגמרא צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון.
כל זה הוא לדעת רב האיי במשפטי שבועות, אבל אחר כך חזר בו רב האיי (בתשובה שבשערי צדק ח״ד שער ה סי׳ ח) וכתב שאם הוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה. אולם אחר שפרעו יכול לחזור ולתבוע את המלוה על שפרעו בחנם וישבע המלוה היסת ויפטר [גם לענין מי שהוחזק כפרן בשבועה פסק רב האיי במשפטי שבועות שכנגדו נשבע ונוטל, ואחר שחזר בו לגבי מי שהוחזק כפרן בממון חזר בו גם כן לענין מי שהוחזק כפרן בשבועה וכתב שאינו נאמן לומר שכבר נשבע עד שישבע בפנינו או יביא עדים על שבועתו. והנה זה לשון הגמרא בבא מציעא יז,א א״ר אבין א״ר אלעא א״ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. ומשמעות לשון הגמרא הוא שאינו מוחזק כפרן עד שיטען עוד פעם שכבר נשבע שלא בפני עדים. וכך מפורש במשפטי שבועות שכתב שאם טען שנשבע והוכחש בעדים וחייבוהו בית דין לישבע, ואחר זמן תבע אותו שוב על שבועתו אם טען שכבר נשבע הוחזק כפרן ושכנגדו נשבע ונוטל. הרי להדיא דאחר שהכחישוהו עדים חייבוהו בית דין לישבע כי עדיין לא הוחזק כפרן, ורק על ידי טענתו אחר כך שכבר נשבע שלא בעדים הוא שהוחזק לכפרן. ולדעת רב האיי במשפטי שבועות שהמוחזק כפרן לשבועה אינו יכול לישבע היא גמרא מפורשת שאינו מוחזק לכפרן אלא בטענתו שכבר נשבע עוד פעם שהרי אמרו ׳וחזר ואמר נשבעתי׳ ואילו הוחזק כפרן אינו יכול לישבע. אולם לאחר שחזר בו רב האיי וכתב שדינו של המוחזק כפרן שאינו נאמן שכבר נשבע אין הבדל בין קודם שאמר שנשבע לאחר כך ולעולם אינו נאמן לומר שנשבע עד שיביא עדים. וכך כתב רב האיי (אחר שחזר בו) בספר הנר: מי שנתחייב שבועה בבית דין ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ומחייבין אותו שבועה, ׳ולא שנא כי חזר ואמר לאחר העדת העדים נשבעתי או לא אמר׳ ואית דלא גריס וחזר ואמר נשבעתי ואידי ואידי כהדדי נינהו. ע״כ. גם לפי פירושו הראשון של רב האיי צריך לפרש את דברי הגמרא ׳וחזר ואמר פרעתיך׳ שהרי גם קודם שחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן. והסמ״ע והש״ך פירשו ואפילו חזר ואמר פרעתיך אחר כך אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן. וכך גם אפשר לפרש לדידן את דברי הגמרא ׳וחזר ואמר נשבעתי׳ שאפילו אמר אחר כך נשבעתי אינו נאמן.].
ובתשובת הרי״ף סי׳ פב כתב השואל זה לשונו: שראיתי לרבנו האיי גאון ז״ל בספר שבועות שחיבר כי מי שהוחזק כפרן ישבע שכנגדו שבועה כעין דאורייתא ויטול, ולאחר כן מצאתי תשובה שחזר בו ממה שכתב בספר שבועות ואמר אין עליו אלא שבועת היסת. והשיב הרי״ף מה שראית לרה״ג ז״ל בספר שבועות ובתשובות הוא טעות סופר שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ומי שאומר לא פרעתי אין על שכנגדו לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן. עוד כתב הרי״ף שהוא הדין בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין על התובע לא שבועה כעין דאורייתא ולא כעין דרבנן.
ולא ברור מתשובת הרי״ף אם הבין מדברי השואל שרב האיי (אחר שחזר בו) חייב את התובע היסת אחר שכבר פרע ומפני שתובעו עכשיו מנה לי בידך, ועל זה כתב הרי״ף שמאחר שכבר הודה שלא פרע אינו יכול לחזור ולתובעו [בשלחן ערוך סי׳ פח סעי׳ כב כתב על פי דברי ספר התרומות (שער ז חלק ב סי׳ כח) שהמודה במקצת ששילם ולא רצה לישבע יכול לחזור ולתבוע ולחייב את הנתבע בהיסת. ובגידולי תרומה (שער יא חלק א אות ב) הוכיח כן מדעת הראשונים בכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע שאם חזר ותבעו חייב המלוה לישבע היסת, שכן הוא לעולם שאחר שנגמר הדין יכול לחזור ולתבוע את שכנגדו שיש בידו ממון שלא כדין. עוד יש להוכיח כן מדברי הר״י מיגש שכתב באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שיכול לחזור ולחייב את המלוה היסת אחר שפרע. וכן מדברי הרמב״ם שכתב כן לענין הימניה כבי תרי שיכול לחזור ולתבעו אחר פרעון ולחייבו היסת. וכן כתב בתשובת הרי״ף שבספר התרומות שער כו סוף חלק ג שאם לא כתב שהוא מאמינו לעולם יכול לחזור ולתבעו אחר פרעון. וכן כתב הרמב״ם בטען על שטרו שהוא מזויף או יש בו רבית שאף שאינו יכול לחייבו שבועת הנוטלים כמו שהוא יכול להשביעו בטען עליו שהוא פרוע, בכל זאת יכול הוא להשביעו אחר שיפרע בהיסת. ומכל זה נראה שלעולם יכול הוא להחזיר הדין אחר פרעון ולחייבו שבועת היסת.
המאירי כתב בשם חכמי הדורות שלפנינו שאינו יכול לחזור ולתבעו על פי העדים אפילו לחייבו היסת. ופירש דבריהם שזהו רק כשטוען המלוה סטראי נינהו ואינו מכחיש את העדים, שבלא נאמנות לא היה יכול לטעון סטראי אחר שלא הוחזק בהלואה אחרת, ועכשיו שכבר נתחייב לפרוע חוב זה יכול לטעון שהפרעון הראשון היה סטראי. וכן כתב הש״ך שאם יחזור ויתבענו אינו נאמן נגד עדים אלא שנאמן בטענת סטראי. אולם בקצות החושן דחה את דבריו וכתב דשאני סוגיא דכתובות דאמרינן אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא על ידי שיפרע ויחזור ויתבענו, ומפני שגם קודם פרעון היה העד נאמן לחייב שבועה, אלא שאינו יכול לחייב שבועת הנוטלין, אבל שבועת הנפטרים נאמן גם מקודם. אבל כל שאינו נאמן קודם פרעון אפשר שאינו יכול להחזיר הדין אחר פרעון.
אמנם, אף שלפי מה שנתבאר בפנים הרי שלדעת רב האיי יכול הוא לחזור ולתבעו אחר שפרעו, וכן כתב גם הטור בשם רב האיי, שהמאמין את המלוה כבי תרי יכול לחזור ולתבעו בעדים אחר שפרעו וחייב לשלם (וכפי שכתבו הראשונים בשם הר״א אב״ד, ור״י מלוניל נסתפק מה דעת הרי״ף בזה). וכן הוא במשפטי שבועות נוסח הדפוס, דבאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ופרעו שלא בעדים, יכול לחזור ולתובעו אחר שפרעו ולחייבו בהיסת. אולם במקור הערבי ובתרגום שמכתב יד כל קטע זה אינו נמצא. וגם במשפטי שבועות בפירוש השלישי על מיפך שבועה כתב, שהמתחייב שבועה דאורייתא ושילם ולא נשבע אינו יכול לחזור ולתבוע אחר שפרע, ורק בשבועה דרבנן יכול הוא לחזור ולתבוע שבועה אחר שפרע. וככל הנראה טעמו, משום דסובר דאחר שנתחייב בבית דין לשלם אינו יכול לחזור ולתבוע שבועה אחר שפרע, ורק במי שנתחייב שבועה ולא רצה לישבע, בזה חלוק שבועה דאורייתא משבועה דרבנן, שבשבועה דאורייתא אם לא נשבע נתחייב בדין לשלם, ובשבועה דרבנן אף שלא נשבע לא נתחייב בדין לשלם, ולכן המחויב בשבועה דרבנן ששילם ולא רצה לישבע, יכול לחזור ולתבוע את שכנגדו. וצ״ע.]. או שהבין מדברי השואל שרב האיי חזר בו רק ממה שחייבו שבועה כעין דאורייתא וחייב את התובע בשבועת היסת על תביעתו, שהרי המשך דבריו לענין המחויב שבועה שאינו יכול להשבע שאין התובע צריך לישבע היסת הם קודם שפרע, אבל אחר שפרעו אינו יכול לחזור ולתובעו שאינו אלא שמא. ועל כל פנים דעת הרי״ף שאין התובע חייב שבועה מפני שכבר הודה הלוה שלא פרעו.
וצריך לומר דלדעת רב האיי מה שהוחזק כפרן אינו נאמן לטעון פרעתי הוא מפני שכבר נפסק הדין על הטענה הראשונה, דמי שתבעוהו מנה לי בידך וטען לא לויתי ממך מעולם ובאו עדים שלוה, אף שמעיקר הדין נאמן לטעון פרעתי כי מעולם לא הכחיש טענה זו שלא פרע (ומה שאמר לא לויתי אין בזה הודאה שלא פרע), בכל זאת כבר הפסיד בדין כי הדין הוכרע על פי הטענה שהכחישוהו בה עדים. ומה שהוא טוען פרעתי היא תביעה חדשה ואנו אומרים לו אחר שתשלם מה שנתחייבת בדין תוכל לתבעו בטענתך שפרעת. ואחר שיהיה המלוה מוחזק בממון יהיה נאמן בהיסת לומר שלא פרע. ודבר זה שבאמירת לא לויתי אין בה הודאה על כך שלא פרע מוכרע מדברי רב האיי שחייב את שכנגדו בהיסת.
גם מדברי הרמב״ם בפרק ז מהל׳ טוען ונטען הל׳ ז נראה שפירש את כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי על דרך שפירש רב האיי, שכתב שמי שהודה בבית דין שהוא חייב לזה התובע מנה וחזר ואמר נזכרתי שפרעתי והביא עדים שפרע נאמן. ואף שאינו נאמן לומר פרעתי כיון שאין הטוען חוזר וטוען אלא מפטור לפטור, אם הביא עדים שפרע נפטר כיון שלא הכחיש מעולם את העדים. ואינו כאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע שהכחיש עדותם, ואין כוונתו שהכחיש עדותם במה שהודה שלא פרע שאם כן כל שכן המודה שהוא חייב לזה מנה הכחיש עדותם במה שאומרים שפרע, אלא כוונתו שהכחיש עדותם במה שאמר לא לויתי, ולכן אינו נפטר בעדותם שפרע. ומפורש בדבריו שהאומר לא לויתי אין בדבריו הכחשה לעדים אלא בעדותם על ההלואה, וכיון שהוא מכחישם אינו נפטר בעדותם על הפרעון, אבל אין בדבריו שלא לוה הודאה שלא פרע, ומעולם לא הודה בכך שלא פרע, אלא מאחר שהוכחש בדבריו שלא לוה אינו יכול לחזור ולטעון פרעתי. ומטעם זה כתב הרמב״ם בפרק ו שם הל׳ ג שהמלוה נוטל בלא שבועה כיון שהוחזק כפרן, והשיג עליו הראב״ד שאין צריך לזה הטעם. וכוונת הראב״ד שהוא פטור משבועה שהרי הודה שלא פרע. אבל לדעת הרמב״ם אין כאן הודאה, אלא שמי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה.
כך גם מדויק מדברי הרמב״ם שם שכתב שכל האומר לא לויתי ׳ובאו עדים שלוה׳ כמי שאומר לא פרעתי. וכלומר כל מי שהוכחשה טענתו שלא לוה דינו כמי שאמר לא פרעתי. ומטעם זה כתב שאין המלוה צריך לישבע מפני שכבר הוחזק כפרן, ולא מפני שכבר הודה הלוה שלא פרעו [והרמב״ם בפירוש המשנה כתב חייב לשלם ואין התובע חייב שבועה כלל כיון שהוחזק כפרן, וצריך שיכפור בו בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן. הרי שפירש משנתינו דוקא בכפר בו בבית דין שאם לא כן לא הוחזק כפרן. ולפי מה שנתבאר הרי אם טען כן חוץ לבית דין יכול לחזור ולטעון פרעתי, ואין לדחות ולומר שלכן נקט הרמב״ם הטעם משום שהוחזק כפרן, כי אם לא הוחזק כפרן יצטרך המלוה שבועה כדי ליטול, דמה הכריחו לפרש את המשנה לענין שבועה, אלא על כרחך משום דאם טען כן חוץ לבית דין יהא נאמן אחר כך לומר פרעתי.].
בניגוד לרמב״ם שחייב את הלוה רק מפני שהוחזק כפרן הרי שהר״י מיגש כתב לענין מי שהודה וחזר ואמר טעיתי בהודאתי והביא עדים שהוא פטור שאינו נאמן קל וחומר מהאומר לא לויתי שהוא חייב אף על פי שחוזר ומביא עדים שפרע ומפני שהודה שלא פרע. ואף שר״י מיגש לא פירש את דבריו אם כוונתו על המודה שהוא חייב והביא עדים שכבר פרע חיובו, ואפשר שדבריו הם באמר טעיתי ונזכרתי שלא לויתי והביא עדים שמעידים כמו שהוא אומר עכשיו, ובזה לכאורה גם דעת הרמב״ם אם הודה שלוה אינו יכול לחזור ולטעון טעיתי ונזכרתי שלא לויתי והנה עדים שלא לויתי, שהרי כבר הכחישם במה שהודה שלוה. אבל הוכחת ר״י מיגש מכל האומר לא לויתי שיש הודאה שלא פרע ולכן אינו נפטר בעדים הוא דלא כהרמב״ם. וכן כתבו הרשב״א ורבנו יונה בבבא בתרא דף ו,א שגם האומר לא לויתי חוץ לבית דין ובא עדים שלוה ופרע חייב, ואף על פי שאינו מוחזק כפרן חוץ לבית דין, וגם יכול לטעון ולחזור ולטעון חוץ לבית דין, אבל כיון שאמר לא לויתי יש כאן הודאה גמורה שלא פרע [דברי רבנו יונה והרשב״א הם על מה שפירשו בגמרא בבא בתרא ו,א את משנתינו ואמרו, מאי אין לך בידי לא היו דברים מעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ופירשו הראשונים שאיירי בחוזר ואומר פרעתי, וקא משמע לן דלא אמרינן דהוי מילתא דלא רמיא עליה, גם קא משמע לן שלא נתרץ דבריו ומאי לא היו דברים מעולם שכבר פרע. עוד כתבו הרמב״ן והרשב״א דאיירי בבאו עדים שלוה ופרע, אבל לא באו עדים שפרע אינו נאמן לומר פרעתי אפילו לולי הודאתו שלא פרע, או מטעם שאינו חוזר וטוען או מטעם שהוחזק כפרן. עוד כתבו רבנו יונה והרשב״א דאיירי בטען שלא היו דברים מעולם חוץ לבית דין, וכיון שטען חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן וגם יכול לחזור ולטעון, ורק מפני שבאמרו לא לויתי יש כאן הודאה גמורה שלא פרע אינו יכול לחזור ולטעון שפרע. וכן כתב רבנו יונה בבבא בתרא לא,א. ועיין ריטב״א כאן שנחלקו הראשונים אם האומר לא לויתי יכול לחזור ולטעון פרעתי קודם שבאו עדים שהרי יש בדבריו הודאה שלא פרע. ועיין קצות החושן סי׳ פ.].
גם בדין זה שכתב רב האיי בתשובה שהאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה שנתחייב לשלם יכול לחזור ולתבוע את המלוה אחר הפרעון ולחייבו היסת, נחלקו בזה הראשונים, ובספר התרומות שער יא חלק א כתב כן בשם בעל העיטור והשיג עליו, הובאו דבריו בטור ריש סי׳ עה. גם המאירי בסוגיין כתב שיכול להשביעו היסת וחלק על חכמי הדורות שפטרוהו מהיסת. ור״י מלוניל כתב, שהאומר לא לויתי שבאו עדים ואמרו לוה ופרע ונתחייב לשלם, אינו יכול לחזור ולתבוע את המלוה אחר הפרעון בעדים שכבר פרע קודם לכן ומשום שכבר פסל את העדים כשהכחישם באמרו לא לויתי. ומפורש בדבריו שאין כאן הודאה שלא פרע.
והרשב״א בבבא מציעא ג,ב תמה על דברי הרמב״ם בפרק ז הל׳ ז על האומר נזכרתי שפרעתי והביא עדים שפרע ממה שאמרו בגמרא מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה, וכלומר שאם חייב עצמו בפיו אפילו באו עדים והכחישו את דבריו חייב, ואפילו חזר והודה לדבריהם. וכתב הרשב״א שכן הוא בין באומר לויתי ובאו עדים שלא לוה ובין באומר פרעתי ובאו עדים שלא פרע. אלא שגם הרמב״ם יודה באמר לא פרעתי ובאו עדים שפרע שאינו יכול לחזור ולטעון על פיהם פרעתי כיון שכבר הכחישם. ורק האומר חייב אני לך כי הלויתני ולא הזכיר בדבריו את הפרעון כלל יכול לחזור ולטעון (על פי עדים) נזכרתי שפרעתי. עוד הוכיח הרשב״א שם דלא כדברי הרמב״ם מהמוציא שטר על חבירו ואמר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו שחייב שבועת מודה במקצת ואינו נפטר בעדות העדים שפרע כולו. ולדעת הרמב״ם צ״ל שטענת פרעתי מחצה היא הכחשה על טענת פרעון של כולה, ואפשר עוד שלדעת הרמב״ם דין זה הוא רק כשלא חזר ואמר פרעתי כולה.

ב. פירוש ר״ח הובא בראשונים כאן והקשו מהא דאמרינן בבבא בתרא קע, א רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא וכו׳ אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא. וזה לשון ר״ח שם (הובא בפירוש הר״א אב״ד): דודאי אי טוען פרעתיך לחוד שלא בפני עדים נאמן, אבל הכא דאמר פרעתיך בפני עדים צריך לברר דבריו, ויבואו פלוני ופלוני ויעידו, ואם יעידו הרי מוטב, ואם אמרו לא העדנו מעולם בדבר זה הוחזק כפרן וחייב לשלם. ואם אמרו אין אנו זכורין או אין אנו מכוונים עכשיו העדות היטב חוזרין לעיקר הדין, נשבע זה הנתבע ויפטר. אנא נמו לברר קאמינא, דכי אמרו להד״ם ברבר זה תשלם לו. ע״כ. הרי אף שלא היה חייב לפרעו בעדים כיון שאמרו עדים לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ואין אנו אומרים דכיון דלא רמיא עלייהו נאמן. וכתב הרמב״ן: ומצאתי לשון אחר בשם ר״ח ז״ל (שם נוספו כמה מילים): בלברר אם יעידו שפרעת נתברר הדבר, אם אמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן בשבועת הדיינים ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כו׳, ואם אמרו שכחנו ואין אנו מכוונים עדות זה וכיוצא באלו נשבע שפרע ופטור. ע״כ. ותמה הרמב״ן על פירוש זה דמה לנו לטרוח ולהביאם דבין כך יהיה נאמן לומר פרעתי. פירוש זה של ר״ח הובא גם בספר העיטור מלוה על פה (מהד׳ רמ״י עמ׳ יט,ג) וכתב ׳ודבריו סתומין׳. ועל עיקר קושיית הראשונים מסתירת הסוגיות, כתב בעל העיטור שם דדברי רבי בבבא בתרא נאמרו על מי שאמרו לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני (וכפי שמוכח מהירושלמי שהובא בר״ח לעיל ראה מילואים להערה 71), ואם כן הוי מילתא דרמיא עליהו. עוד כתב: אי נמי הלוהו בעדים וצריך לברר, וההיא דשבועות וכו׳ שהלוהו שלא בעדים. ע״כ. וכלומר ודברי ר׳ יצחק שאמר אנא נמי לברר קאמינא הם במי שהלוהו בעדים, שאף על פי שלא היה צריך לפרוע בעדים, בכל זאת אם אמר פרעתיך בעדים צריך הוא לברר דבריו, וסוגיית הגמרא בשבועות היא בהלוהו שלא בעדים שאינו צריך לברר כלל את טענתו שפרעו ולכן לא הוחזק כפרן כשהכחישוהו עדים. יש לציין שר״ח בסנהדרין מביא את הגמרא בבבא בתרא וגורס שם דהלכה כחכמים דאין צריך לברר, ואם כן אפשר שסוגייתינו כרשב״ג דסבר אין צריך לברר, ולדבריו אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליהו לאו אדעתייהו, אבל אליבא דרבי צריך לברר ואין אנו אומרים לאו אדעתייהו.
בדין הוחזק כפרן. כתב רב האיי גאון במשפטי שבועות חלק ב שער י״ב מן הנשבעים ונוטלין שהטוען לא לויתי ובאו עדים שלוה חייב לשלם, ואף על פי שלא נתברר בבית דין אם פרע או לא, כיון שאמר לא לויתי הרי הוא כאומר לא פרעתי וחייב לשלם. ואם חזר אחר כך וטען שפרע אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן ונשבע התובע ונוטל. אבל אם לא חזר וטען הלוה פרעתי אין התובע צריך לישבע שכבר הוכחשה טענתו בעדים. והטעם שאין אנו צריכים לחשוש מעצמנו שמא פרע הוא משום הא דאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. וכפי הנראה מדברי רב האיי גאון שאין בדבריו הודאה שלא פרע אלא שדינו כמי שאמר לא פרעתי, וכאומר איני פוטר עצמי בטענת פרעתי.
וכמו שהאריך רב האיי בזה בחלק א שם בענין שבועת היסת (אברמסון עמ׳ 85-86) זה לשונו: וכל מה שאמרנו הוא שיטעון בעל דין בדברי העדים ממה שזכרנו ואינו מכחיש, אבל אם הכחיש ודחה דבריהם, ואפילו יהיה שמע סתם (פירוש, עדי שמיעה שהיה יכול לטעון כנגדם טענת השטאה), יתחייב בכל מה שהעידו העדים, כמו שאמרו חז״ל לא אברי סהדי אלא לשקרי, [ו]⁠לא נטעון לו מה שאיפשר לטעון כמו שאמרו חז״ל אם לא טען אין טוענין לו, אלא נדין הדבר על הנראה ממנו לחייב, כי הנראה מן הדבר יתקיים בעדות העדים, ולא נטעון לו, מפני שכפר בעיקר התביעה. ובזה אמרו חז״ל ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפתך, אמר ליה לא היו דברים מעולם, אתו סהדי אסהידו ביה דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי מאי נעביד ליה אינהו קא אמרי אוזפיה ואינהו קא אמרי פרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאמי, והלכתא כרבא. ע״כ.
ופירש רב האיי זה שאמרו בגמרא ׳לא אברי סהדי אלא לשקרי׳ שלא ניתנו העדים בכדי שבית דין יבררו על ידם המעשה עד שידעו אם פלוני חייב לפלוני מנה, אלא בשביל להכריע בין בעלי דברים, טענתו של מי אמת וטענתו של מי שקר, וכיון שסתרו העדים בדבריהם טענתו של הנתבע מחייבין אותו בית דין לשלם, ואין אנו צריכים לחשוש מעצמנו שמא פטור הוא מלשלם מטעם אחר. וזהו שאמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי שכיון שהוכחש בטענתו על זה שלא לוה אין אנו חוששים שמא פרע, ודינו כמי שאמר לא פרעתי.
ואם חזר וטען פרעתי אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן, ושכנגדו נשבע ונוטל. ובין אם חוזר בו וטוען אמת הוא שלויתי אלא שכבר פרעתי שאינו נאמן, והוכיח כן רב האיי מהא דאמרינן בבבא מציעא יז,א במעשה דבריה דרבי מרינוס שטען להד״ם ואתו סהדי ואמרי שכתב לה בכתובתה, לסוף אמר להו פרעתיה, וגרס רב האיי לסוף הדר ביה ואמר אין כתבית לה ואישתלת, ואמר ר׳ חייא שכבר הוחזק כפרן לאותו ממון. וכן הדין בטוען פרעתי אחר שנתחייב בדין שאינו נאמן, כיון שכבר הוחזק כפרן באותו ממון, וכדאמרינן בגמרא צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון.
כל זה הוא לדעת רב האיי במשפטי שבועות, אבל אחר כך חזר בו רב האיי (בתשובה שבשערי צדק ח״ד שער ה סי׳ ח) וכתב שאם הוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה. אולם אחר שפרעו יכול לחזור ולתבוע את המלוה על שפרעו בחנם וישבע המלוה היסת ויפטר [גם לענין מי שהוחזק כפרן בשבועה פסק רב האיי במשפטי שבועות שכנגדו נשבע ונוטל, ואחר שחזר בו לגבי מי שהוחזק כפרן בממון חזר בו גם כן לענין מי שהוחזק כפרן בשבועה וכתב שאינו נאמן לומר שכבר נשבע עד שישבע בפנינו או יביא עדים על שבועתו. והנה זה לשון הגמרא בבא מציעא יז,א א״ר אבין א״ר אלעא א״ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. ומשמעות לשון הגמרא הוא שאינו מוחזק כפרן עד שיטען עוד פעם שכבר נשבע שלא בפני עדים. וכך מפורש במשפטי שבועות שכתב שאם טען שנשבע והוכחש בעדים וחייבוהו בית דין לישבע, ואחר זמן תבע אותו שוב על שבועתו אם טען שכבר נשבע הוחזק כפרן ושכנגדו נשבע ונוטל. הרי להדיא דאחר שהכחישוהו עדים חייבוהו בית דין לישבע כי עדיין לא הוחזק כפרן, ורק על ידי טענתו אחר כך שכבר נשבע שלא בעדים הוא שהוחזק לכפרן. ולדעת רב האיי במשפטי שבועות שהמוחזק כפרן לשבועה אינו יכול לישבע היא גמרא מפורשת שאינו מוחזק לכפרן אלא בטענתו שכבר נשבע עוד פעם שהרי אמרו ׳וחזר ואמר נשבעתי׳ ואילו הוחזק כפרן אינו יכול לישבע. אולם לאחר שחזר בו רב האיי וכתב שדינו של המוחזק כפרן שאינו נאמן שכבר נשבע אין הבדל בין קודם שאמר שנשבע לאחר כך ולעולם אינו נאמן לומר שנשבע עד שיביא עדים. וכך כתב רב האיי (אחר שחזר בו) בספר הנר: מי שנתחייב שבועה בבית דין ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה ומחייבין אותו שבועה, ׳ולא שנא כי חזר ואמר לאחר העדת העדים נשבעתי או לא אמר׳ ואית דלא גריס וחזר ואמר נשבעתי ואידי ואידי כהדדי נינהו. ע״כ. גם לפי פירושו הראשון של רב האיי צריך לפרש את דברי הגמרא ׳וחזר ואמר פרעתיך׳ שהרי גם קודם שחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן. והסמ״ע והש״ך פירשו ואפילו חזר ואמר פרעתיך אחר כך אינו נאמן שכבר הוחזק כפרן. וכך גם אפשר לפרש לדידן את דברי הגמרא ׳וחזר ואמר נשבעתי׳ שאפילו אמר אחר כך נשבעתי אינו נאמן.].
ובתשובת הרי״ף סי׳ פב כתב השואל זה לשונו: שראיתי לרבנו האיי גאון ז״ל בספר שבועות שחיבר כי מי שהוחזק כפרן ישבע שכנגדו שבועה כעין דאורייתא ויטול, ולאחר כן מצאתי תשובה שחזר בו ממה שכתב בספר שבועות ואמר אין עליו אלא שבועת היסת. והשיב הרי״ף מה שראית לרה״ג ז״ל בספר שבועות ובתשובות הוא טעות סופר שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ומי שאומר לא פרעתי אין על שכנגדו לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן. עוד כתב הרי״ף שהוא הדין בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין על התובע לא שבועה כעין דאורייתא ולא כעין דרבנן.
ולא ברור מתשובת הרי״ף אם הבין מדברי השואל שרב האיי (אחר שחזר בו) חייב את התובע היסת אחר שכבר פרע ומפני שתובעו עכשיו מנה לי בידך, ועל זה כתב הרי״ף שמאחר שכבר הודה שלא פרע אינו יכול לחזור ולתובעו [בשלחן ערוך סי׳ פח סעי׳ כב כתב על פי דברי ספר התרומות (שער ז חלק ב סי׳ כח) שהמודה במקצת ששילם ולא רצה לישבע יכול לחזור ולתבוע ולחייב את הנתבע בהיסת. ובגידולי תרומה (שער יא חלק א אות ב) הוכיח כן מדעת הראשונים בכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע שאם חזר ותבעו חייב המלוה לישבע היסת, שכן הוא לעולם שאחר שנגמר הדין יכול לחזור ולתבוע את שכנגדו שיש בידו ממון שלא כדין. עוד יש להוכיח כן מדברי הר״י מיגש שכתב באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שיכול לחזור ולחייב את המלוה היסת אחר שפרע. וכן מדברי הרמב״ם שכתב כן לענין הימניה כבי תרי שיכול לחזור ולתבעו אחר פרעון ולחייבו היסת. וכן כתב בתשובת הרי״ף שבספר התרומות שער כו סוף חלק ג שאם לא כתב שהוא מאמינו לעולם יכול לחזור ולתבעו אחר פרעון. וכן כתב הרמב״ם בטען על שטרו שהוא מזויף או יש בו רבית שאף שאינו יכול לחייבו שבועת הנוטלים כמו שהוא יכול להשביעו בטען עליו שהוא פרוע, בכל זאת יכול הוא להשביעו אחר שיפרע בהיסת. ומכל זה נראה שלעולם יכול הוא להחזיר הדין אחר פרעון ולחייבו שבועת היסת.
המאירי כתב בשם חכמי הדורות שלפנינו שאינו יכול לחזור ולתבעו על פי העדים אפילו לחייבו היסת. ופירש דבריהם שזהו רק כשטוען המלוה סטראי נינהו ואינו מכחיש את העדים, שבלא נאמנות לא היה יכול לטעון סטראי אחר שלא הוחזק בהלואה אחרת, ועכשיו שכבר נתחייב לפרוע חוב זה יכול לטעון שהפרעון הראשון היה סטראי. וכן כתב הש״ך שאם יחזור ויתבענו אינו נאמן נגד עדים אלא שנאמן בטענת סטראי. אולם בקצות החושן דחה את דבריו וכתב דשאני סוגיא דכתובות דאמרינן אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא על ידי שיפרע ויחזור ויתבענו, ומפני שגם קודם פרעון היה העד נאמן לחייב שבועה, אלא שאינו יכול לחייב שבועת הנוטלין, אבל שבועת הנפטרים נאמן גם מקודם. אבל כל שאינו נאמן קודם פרעון אפשר שאינו יכול להחזיר הדין אחר פרעון.
אמנם, אף שלפי מה שנתבאר בפנים הרי שלדעת רב האיי יכול הוא לחזור ולתבעו אחר שפרעו, וכן כתב גם הטור בשם רב האיי, שהמאמין את המלוה כבי תרי יכול לחזור ולתבעו בעדים אחר שפרעו וחייב לשלם (וכפי שכתבו הראשונים בשם הר״א אב״ד, ור״י מלוניל נסתפק מה דעת הרי״ף בזה). וכן הוא במשפטי שבועות נוסח הדפוס, דבאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ופרעו שלא בעדים, יכול לחזור ולתובעו אחר שפרעו ולחייבו בהיסת. אולם במקור הערבי ובתרגום שמכתב יד כל קטע זה אינו נמצא. וגם במשפטי שבועות בפירוש השלישי על מיפך שבועה כתב, שהמתחייב שבועה דאורייתא ושילם ולא נשבע אינו יכול לחזור ולתבוע אחר שפרע, ורק בשבועה דרבנן יכול הוא לחזור ולתבוע שבועה אחר שפרע. וככל הנראה טעמו, משום דסובר דאחר שנתחייב בבית דין לשלם אינו יכול לחזור ולתבוע שבועה אחר שפרע, ורק במי שנתחייב שבועה ולא רצה לישבע, בזה חלוק שבועה דאורייתא משבועה דרבנן, שבשבועה דאורייתא אם לא נשבע נתחייב בדין לשלם, ובשבועה דרבנן אף שלא נשבע לא נתחייב בדין לשלם, ולכן המחויב בשבועה דרבנן ששילם ולא רצה לישבע, יכול לחזור ולתבוע את שכנגדו. וצ״ע.]. או שהבין מדברי השואל שרב האיי חזר בו רק ממה שחייבו שבועה כעין דאורייתא וחייב את התובע בשבועת היסת על תביעתו, שהרי המשך דבריו לענין המחויב שבועה שאינו יכול להשבע שאין התובע צריך לישבע היסת הם קודם שפרע, אבל אחר שפרעו אינו יכול לחזור ולתובעו שאינו אלא שמא. ועל כל פנים דעת הרי״ף שאין התובע חייב שבועה מפני שכבר הודה הלוה שלא פרעו.
וצריך לומר דלדעת רב האיי מה שהוחזק כפרן אינו נאמן לטעון פרעתי הוא מפני שכבר נפסק הדין על הטענה הראשונה, דמי שתבעוהו מנה לי בידך וטען לא לויתי ממך מעולם ובאו עדים שלוה, אף שמעיקר הדין נאמן לטעון פרעתי כי מעולם לא הכחיש טענה זו שלא פרע (ומה שאמר לא לויתי אין בזה הודאה שלא פרע), בכל זאת כבר הפסיד בדין כי הדין הוכרע על פי הטענה שהכחישוהו בה עדים. ומה שהוא טוען פרעתי היא תביעה חדשה ואנו אומרים לו אחר שתשלם מה שנתחייבת בדין תוכל לתבעו בטענתך שפרעת. ואחר שיהיה המלוה מוחזק בממון יהיה נאמן בהיסת לומר שלא פרע. ודבר זה שבאמירת לא לויתי אין בה הודאה על כך שלא פרע מוכרע מדברי רב האיי שחייב את שכנגדו בהיסת.
גם מדברי הרמב״ם בפרק ז מהל׳ טוען ונטען הל׳ ז נראה שפירש את כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי על דרך שפירש רב האיי, שכתב שמי שהודה בבית דין שהוא חייב לזה התובע מנה וחזר ואמר נזכרתי שפרעתי והביא עדים שפרע נאמן. ואף שאינו נאמן לומר פרעתי כיון שאין הטוען חוזר וטוען אלא מפטור לפטור, אם הביא עדים שפרע נפטר כיון שלא הכחיש מעולם את העדים. ואינו כאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע שהכחיש עדותם, ואין כוונתו שהכחיש עדותם במה שהודה שלא פרע שאם כן כל שכן המודה שהוא חייב לזה מנה הכחיש עדותם במה שאומרים שפרע, אלא כוונתו שהכחיש עדותם במה שאמר לא לויתי, ולכן אינו נפטר בעדותם שפרע. ומפורש בדבריו שהאומר לא לויתי אין בדבריו הכחשה לעדים אלא בעדותם על ההלואה, וכיון שהוא מכחישם אינו נפטר בעדותם על הפרעון, אבל אין בדבריו שלא לוה הודאה שלא פרע, ומעולם לא הודה בכך שלא פרע, אלא מאחר שהוכחש בדבריו שלא לוה אינו יכול לחזור ולטעון פרעתי. ומטעם זה כתב הרמב״ם בפרק ו שם הל׳ ג שהמלוה נוטל בלא שבועה כיון שהוחזק כפרן, והשיג עליו הראב״ד שאין צריך לזה הטעם. וכוונת הראב״ד שהוא פטור משבועה שהרי הודה שלא פרע. אבל לדעת הרמב״ם אין כאן הודאה, אלא שמי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלא שבועה.
כך גם מדויק מדברי הרמב״ם שם שכתב שכל האומר לא לויתי ׳ובאו עדים שלוה׳ כמי שאומר לא פרעתי. וכלומר כל מי שהוכחשה טענתו שלא לוה דינו כמי שאמר לא פרעתי. ומטעם זה כתב שאין המלוה צריך לישבע מפני שכבר הוחזק כפרן, ולא מפני שכבר הודה הלוה שלא פרעו [והרמב״ם בפירוש המשנה כתב חייב לשלם ואין התובע חייב שבועה כלל כיון שהוחזק כפרן, וצריך שיכפור בו בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן. הרי שפירש משנתינו דוקא בכפר בו בבית דין שאם לא כן לא הוחזק כפרן. ולפי מה שנתבאר הרי אם טען כן חוץ לבית דין יכול לחזור ולטעון פרעתי, ואין לדחות ולומר שלכן נקט הרמב״ם הטעם משום שהוחזק כפרן, כי אם לא הוחזק כפרן יצטרך המלוה שבועה כדי ליטול, דמה הכריחו לפרש את המשנה לענין שבועה, אלא על כרחך משום דאם טען כן חוץ לבית דין יהא נאמן אחר כך לומר פרעתי.].
בניגוד לרמב״ם שחייב את הלוה רק מפני שהוחזק כפרן הרי שהר״י מיגש כתב לענין מי שהודה וחזר ואמר טעיתי בהודאתי והביא עדים שהוא פטור שאינו נאמן קל וחומר מהאומר לא לויתי שהוא חייב אף על פי שחוזר ומביא עדים שפרע ומפני שהודה שלא פרע. ואף שר״י מיגש לא פירש את דבריו אם כוונתו על המודה שהוא חייב והביא עדים שכבר פרע חיובו, ואפשר שדבריו הם באמר טעיתי ונזכרתי שלא לויתי והביא עדים שמעידים כמו שהוא אומר עכשיו, ובזה לכאורה גם דעת הרמב״ם אם הודה שלוה אינו יכול לחזור ולטעון טעיתי ונזכרתי שלא לויתי והנה עדים שלא לויתי, שהרי כבר הכחישם במה שהודה שלוה. אבל הוכחת ר״י מיגש מכל האומר לא לויתי שיש הודאה שלא פרע ולכן אינו נפטר בעדים הוא דלא כהרמב״ם. וכן כתבו הרשב״א ורבנו יונה בבבא בתרא דף ו,א שגם האומר לא לויתי חוץ לבית דין ובא עדים שלוה ופרע חייב, ואף על פי שאינו מוחזק כפרן חוץ לבית דין, וגם יכול לטעון ולחזור ולטעון חוץ לבית דין, אבל כיון שאמר לא לויתי יש כאן הודאה גמורה שלא פרע [דברי רבנו יונה והרשב״א הם על מה שפירשו בגמרא בבא בתרא ו,א את משנתינו ואמרו, מאי אין לך בידי לא היו דברים מעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ופירשו הראשונים שאיירי בחוזר ואומר פרעתי, וקא משמע לן דלא אמרינן דהוי מילתא דלא רמיא עליה, גם קא משמע לן שלא נתרץ דבריו ומאי לא היו דברים מעולם שכבר פרע. עוד כתבו הרמב״ן והרשב״א דאיירי בבאו עדים שלוה ופרע, אבל לא באו עדים שפרע אינו נאמן לומר פרעתי אפילו לולי הודאתו שלא פרע, או מטעם שאינו חוזר וטוען או מטעם שהוחזק כפרן. עוד כתבו רבנו יונה והרשב״א דאיירי בטען שלא היו דברים מעולם חוץ לבית דין, וכיון שטען חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן וגם יכול לחזור ולטעון, ורק מפני שבאמרו לא לויתי יש כאן הודאה גמורה שלא פרע אינו יכול לחזור ולטעון שפרע. וכן כתב רבנו יונה בבבא בתרא לא,א. ועיין ריטב״א כאן שנחלקו הראשונים אם האומר לא לויתי יכול לחזור ולטעון פרעתי קודם שבאו עדים שהרי יש בדבריו הודאה שלא פרע. ועיין קצות החושן סי׳ פ.].
גם בדין זה שכתב רב האיי בתשובה שהאומר לא לויתי ובאו עדים שלוה שנתחייב לשלם יכול לחזור ולתבוע את המלוה אחר הפרעון ולחייבו היסת, נחלקו בזה הראשונים, ובספר התרומות שער יא חלק א כתב כן בשם בעל העיטור והשיג עליו, הובאו דבריו בטור ריש סי׳ עה. גם המאירי בסוגיין כתב שיכול להשביעו היסת וחלק על חכמי הדורות שפטרוהו מהיסת. ור״י מלוניל כתב, שהאומר לא לויתי שבאו עדים ואמרו לוה ופרע ונתחייב לשלם, אינו יכול לחזור ולתבוע את המלוה אחר הפרעון בעדים שכבר פרע קודם לכן ומשום שכבר פסל את העדים כשהכחישם באמרו לא לויתי. ומפורש בדבריו שאין כאן הודאה שלא פרע.
והרשב״א בבבא מציעא ג,ב תמה על דברי הרמב״ם בפרק ז הל׳ ז על האומר נזכרתי שפרעתי והביא עדים שפרע ממה שאמרו בגמרא מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה, וכלומר שאם חייב עצמו בפיו אפילו באו עדים והכחישו את דבריו חייב, ואפילו חזר והודה לדבריהם. וכתב הרשב״א שכן הוא בין באומר לויתי ובאו עדים שלא לוה ובין באומר פרעתי ובאו עדים שלא פרע. אלא שגם הרמב״ם יודה באמר לא פרעתי ובאו עדים שפרע שאינו יכול לחזור ולטעון על פיהם פרעתי כיון שכבר הכחישם. ורק האומר חייב אני לך כי הלויתני ולא הזכיר בדבריו את הפרעון כלל יכול לחזור ולטעון (על פי עדים) נזכרתי שפרעתי. עוד הוכיח הרשב״א שם דלא כדברי הרמב״ם מהמוציא שטר על חבירו ואמר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע כולו שחייב שבועת מודה במקצת ואינו נפטר בעדות העדים שפרע כולו. ולדעת הרמב״ם צ״ל שטענת פרעתי מחצה היא הכחשה על טענת פרעון של כולה, ואפשר עוד שלדעת הרמב״ם דין זה הוא רק כשלא חזר ואמר פרעתי כולה.
הרשב״א כתב שלא אמר רבי צריך לברר אלא בחזקה דמכח שטר קאתי וכלומר שאם בטל השטר לא קנה הקרקע מעולם, אבל הפרעון אינו תלוי בעדים וגם פרעון שלא בעדים פרעון הוא. אולם פירוש זה אינו כפירוש ר״ח בסנהדרין על חזקה מכוח שטר קאתי עיין שם.