גמרא
פירוש
תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַסִּי.
אָמַר לְךָ רַב אַסִּי אֲנָא כִּי אָמְרִי הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים דְּלָא לְדִידֵיהּ הֵימְנֵיהּ הָכָא הָא הֵימְנֵיהּ.
רַב יוֹסֵף מַתְנִי הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי אהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים בוְאִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי גיָכוֹל לוֹמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם.
תְּנַן מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן אָמַר לוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי נְתַתִּיו לָךְ חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתֵּן לוֹ בְּעֵדִים תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל.
אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ בְּעֵדִים פְּרַע לִי אוֹ יִתֵּן אוֹ יָבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר יָכוֹל לוֹמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם.
פָּרֵיךְ רַב אַחָא מִמַּאי דְּבִשְׁעַת הַלְוָאָה קָאֵי דִּלְמָא בִּשְׁעַת תְּבִיעָה קָאֵי וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ לָאו בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ בְּעֵדִים הָיָה לְךָ לְפוֹרְעֵנִי אֲבָל בִּשְׁעַת הַלְוָאָה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.
אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הִלְכְתָא הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים וְרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים וְאִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים וְאִם אָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם נֶאֱמָן.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״גמרא״.
המלוה את חברו ואמר פרעתי נאמן ולא סוף דבר בהלוהו בלא עדים שהרי היה יכול לומר לא היו דברים מעולם אלא אף בהלוהו בעדים כן והוא שאמרו המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמ׳ פרעתיך בלא עדים אינו נאמן אפי׳ לא אמ׳ לו בשעת הלואה הואיל והתרהו שלא יפרעהו אלא בעדים ופי׳ אחר הלואה שהרי משנתנו כך היא מנה לי בידך אמ׳ לו הן אל תתנהו לי אלא בעדים אלמא שאחר הלואה אמ׳ לו כן ומ״מ אם הלה אינו מקבל עליו כך אלא שאומר איני משעבד עצמי בכך שלא אהיה צריך לטרוח או שמא ימותו ואתה חוזר ותובעני הדין עמו וכן ראינוה לחכמי הדורות שלפנינו ומ״מ יש חולקי׳ לומר שאפי׳ לא קבל עליו הלווה כן צריך לפרעו בעדים אמ׳ פרעתיך בעדים כמו שהתניתי אלא שאותם העדים הלכו להם למדינת הים או מתו גדולי הפוסקי׳ פסקו שאינו נאמן כל שהתנה ליפרע בעדים מתנה הוא על כך שיהא זה צריך לברר טענתו אבל גדולי המחברים פסקו שנאמן ובספרים שלנו גורסין אינו נאמן אלא שגדולי המחברים העידו שמצאו שנאמן בספרים מדוייקים הרבה וגדולי המפרשי׳ מכריעין בדבר לומר שאם תנאי זה היה בעדים אינו נאמן אבל אם הוא שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא התניתי כן (אינו) נאמן וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו לומר שאינו נאמן והרי הוא כמה לי לשקר במקום עדים אחר שמודה שהתרהו בכך ואין הדברים נראין ואף לדעת האומרי׳ שנאמן לגמרי אם אמ׳ לו אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני והלה אומר לו פרעתיך בפני אחרים והלכו להם או מתו אינו נאמן לכך אמ׳ לו פלני ופלני שלא יוכל לדחותו בכך ומ״מ אם הביאם לפנינו והעידו שפרעו אין ספק שנאמנין ואין זה יכול לומר עידי שקר הם אע״פ שאינם אותם שהתנה וכן כתבוה גדולי המחברים אבל גדולי הפוסקים פסקו שכל שהתנה שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני נפסלו כל האחרים לאותה עדות ואינו נאמן אף בעדותם של אלו וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין על זה שאפי׳ יחזור ויתבענו תן לי מנה שפרעתיך בפני פלני ופלני שהוצרכתי לפרעם פעם אחרת אין מזקיקין אותו לדין אפי׳ להשביעו היסת ולא יראה כן אף לשטתם אא״כ מטענת סטראי נינהו אלא שאף לעקר הדין אין זה נראה שאם ילכו להם מה יעשה וכי יאסרם בבית הסהר ועוד אם מתו מה יעשה ומ״מ גדולי המפרשי׳ מתקנין בזו שיעשה שובר בכתב ידו אלא שאין הדברים נראין שאין אדם רגיל לתבוע שובר למלוה על פה וכל שכן במקום שצריך לכתב ידו ושיהא כתב ידו יוצא ממקום אחר שהרי אם בשטר לא הועיל כלום שאין זה אלא בעדים אחרים ולא עוד אלא שקו הדין להמשיך מדבריהם שאם יתבע הלה חובו אף זה יאמר לו לא אפרע לעולם אלא בפני ראובן ושמעון ואם מתו או הלכו למדינת הים הפסיד הלה ואין זה כלום וזה אינו שאף לדבריהם מגבין מזה את חובו ועושה לו על פי בית דין וצריך שתדע שמה שהביא גדולי הפוסקים לומר כן הוא מה שהם פוסקי׳ באל תפרעני אלא בעדים שאינו נאמן וא״כ מה הוצרך ללמדנו באל תפרעני אלא בפני ופלני והם גורסי׳ בשמועה זו ר״ל לא תפרען אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה בסהדי ואעפ״כ אמרו בה שאינו נאמן ומ״מ למה שאנו גורסי׳ באל תפרעני אלא בעדים שנאמן הוצרך להודיע באל תפרעני אלא בפני פלני ופלני שאינו נאמן וגדולי המחברים אפשר שגורסי׳ בה אזל פרעיה ביניה לבין דיליה על הדרך שכתבוה בשמועה הסמוכה לזו ומ״מ אף לגירסת הספרים שכתו׳ בהם פרעיה באפי סהדי פירושו לפי טענתו וכגון שלא היו עדים אלו בכאן ובא להודיע שאין ממתינין להם עד שיבאו ויעידו שמאחר שאמ׳ שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני אומרי׳ לו שלם וכשיבאו ויעידו יחזיר אלא שיש ראיה לגדולי הפוסקים ממה שאמר מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא ואתו בתרי ומסהדי שאינו כלום שהרי פסלם בתנאי ותנאי שבממון הוא וקיים ואינה ראיה כל כך שמא הואיל והתנה לו שיאמן כשנים הרי הוא עצמו כשני עדים כשרים ונמצא שבגוף הפרעון התנה לו כאלו אמר בפירוש שלא יהא שום אדם נאמן בו אבל זה לא התנה לפסול האחרים אלא שהתרהו שלא לפרעו בפניהם ומ״מ ראיה גדולה אצלי לדברי גדולי המחברים מה שאמרו בכאן כי היכי דלא לידחייה ואלו פרעו בעדים אין זו דחייה אלא ודאי אין בה אלא שאמר פרעתיך בעדים והלכו להם וזה רוצה לישמר מאותה דחייה והדברים ברורים ומ״מ גדולי המפרשים כתבו כי היכי דלא לידחייה כלומר שלא יאמר לו פרעתיך בפני עדי׳ והלכו להם למדינת הים ואע״פ שלא היה נאמן בכך לדחותם מ״מ שמא יתנו לו זמן להביאם ובין כך יאכל הלה מעותיו ואין לו ליפרע והדברים זרים מעט:
מי שלוה מחברו והתנה עמו שלא יפרעהו אלא בפני שני תלמידי חכמי׳ או שני רופאי׳ והלך ופרעו בפני עדים אחרים ונאנסו המעות ביד המלוה וחזר לתבעם ולא שיכפור בפרעונו אלא שמודה שקבלם ואומר לא קבלתים אלא בתורת פקדון עד שיקיים תנאו לפרעם בפני שני תלמידי חכמים אין זה כלום אלא כיון שקבלם כבר נפרע וברשותו נאנסו ואין צריך לקיים תנאו כלל ומה שאמרו כאן מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא והא רב ששת דרך בדיחותא נאמר ולשיטת גדולי המחברים לא הוצרכנו ללמוד דבר זה שהרי עדים אחרים נאמנים ואתה מפרשה לשטתם אפי׳ בפרעו בינו לבין עצמו והם גורסין בזו פרעיה ביניה לבין דיליה:
האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו שלוה אותה הלואה שהוא תובע אלא שפרעה חייב לשלם ואע״פ שאי אתה מחייבו אלא על פי העדים ואותם העדים הרי הם מעידים שפרע מ״מ מאחר שהוא אומר שלא לוה הרי הוא אומר שלא פרע שמי שאינו לווה אינו פורע והרי יש כאן עדות על ההלואה והודאת עצמו על שלא פרע וכתבו חכמי הדורות שאם תבעו הוא אח״כ אין נזקקין לו אף להיסת ומ״מ יראה שרשאי הוא אח״כ להזמינו לדין ולהשביעו היסת:
מכאן למדו גאוני ספרד שמי שהודה לחברו בבית דין שיש לו אצלו כך וכך וטען אח״כ ששגג באותה הודאה ושכבר פרע אפי׳ הביא עדים שכן אינו כלום שהרי בהודאה מתוך כפירה אמרוה כן כל שכן בהודאה פשוטה ואם היתה עליו חובה באותה העדות מקבלין את החובה ולא את הזכות על הדרך שהתבאר בזה וגדולי המחברים חולקין בזו והכל לפי ראות עיני הדיין אם הם מכירים שבשגגה הודה ונזכר אח״כ אם לאו:
האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך ואמ׳ לו פרעתיך בפני פלני ופלני ובאו אותם העדים ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ונאמן שמאחר שלא היה זקוק לפרוע בעדים לא דקדק אם פרע בעדים בפני מי ומי היה ועל כיוצא בזה אמרו מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ׳ לה ולאו אדעתיה וכן יש לפרש אמ׳ לה ולאו אדעתיה העדים כלומר שמאחר שאין צורך לעדותם ולא הוזמנו על כך לא רמו אנפשיהו ושכחו את הדבר וטענת הלווה טענה גמורה היא ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בפרק גט פשוט (ב״ב ק״ע.) האומר לחברו פרעתיך בפני פלני ופלני יבאו פלני ופלני ויעידו כבר כתבנו שם הצורך בסוף סוגיית המשנה הששית:
מי שאמ׳ לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר והלא פרעתיך מאה קבין של עפצים שהיו עומדות בדינר דינר והלה אומר לא כי אלא בחצי דינר והרי נשארו חמשים דינרי׳ והביא המלוה עדים שלא היה השער באותו הפרק אלא לחצי דינר חייב הלווה לפרוע אותן החמשים ואין אומרין בזו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ׳ לה ולאו אדעתיה שכל שהוא תלוי בקציצת השער עשוי הוא לזכור:
גדולי המפרשי׳ כתבו בסוגיא זו שכל המנה הוא תובע וזה שאמ׳ לו בחצי דינר היה השער פירושו לא נפרעתי מכלום ומתוך דבריך אתה שקרן שבאותה שעה לא היה השער אלא כך וכך ואעפ״כ לא חייבוהו אלא באותן חמשים והראיה שלא אמרו הוחזק כפרן אלא חייביה רבא וכו׳ וזהו שאמרו מנה לי בידך והלה אומ׳ אין לך בידי והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע על השאר אלמא אין מחזיקי׳ אותן בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישין אותו וא״ת יתחייב שבועה על הנשאר כמו שנאמר בזו אינו דומה שבזו על גוף המלוה הם מעידים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת אבל בכאן אין העדים יודעים לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהכחישוהו בקציצת השער ויש חולקי׳ לפי׳ זה לחייבו בכל המנה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
מי שלוה מחברו והתנה עמו שלא יפרעהו אלא בפני שני תלמידי חכמי׳ או שני רופאי׳ והלך ופרעו בפני עדים אחרים ונאנסו המעות ביד המלוה וחזר לתבעם ולא שיכפור בפרעונו אלא שמודה שקבלם ואומר לא קבלתים אלא בתורת פקדון עד שיקיים תנאו לפרעם בפני שני תלמידי חכמים אין זה כלום אלא כיון שקבלם כבר נפרע וברשותו נאנסו ואין צריך לקיים תנאו כלל ומה שאמרו כאן מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא והא רב ששת דרך בדיחותא נאמר ולשיטת גדולי המחברים לא הוצרכנו ללמוד דבר זה שהרי עדים אחרים נאמנים ואתה מפרשה לשטתם אפי׳ בפרעו בינו לבין עצמו והם גורסין בזו פרעיה ביניה לבין דיליה:
האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו שלוה אותה הלואה שהוא תובע אלא שפרעה חייב לשלם ואע״פ שאי אתה מחייבו אלא על פי העדים ואותם העדים הרי הם מעידים שפרע מ״מ מאחר שהוא אומר שלא לוה הרי הוא אומר שלא פרע שמי שאינו לווה אינו פורע והרי יש כאן עדות על ההלואה והודאת עצמו על שלא פרע וכתבו חכמי הדורות שאם תבעו הוא אח״כ אין נזקקין לו אף להיסת ומ״מ יראה שרשאי הוא אח״כ להזמינו לדין ולהשביעו היסת:
מכאן למדו גאוני ספרד שמי שהודה לחברו בבית דין שיש לו אצלו כך וכך וטען אח״כ ששגג באותה הודאה ושכבר פרע אפי׳ הביא עדים שכן אינו כלום שהרי בהודאה מתוך כפירה אמרוה כן כל שכן בהודאה פשוטה ואם היתה עליו חובה באותה העדות מקבלין את החובה ולא את הזכות על הדרך שהתבאר בזה וגדולי המחברים חולקין בזו והכל לפי ראות עיני הדיין אם הם מכירים שבשגגה הודה ונזכר אח״כ אם לאו:
האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך ואמ׳ לו פרעתיך בפני פלני ופלני ובאו אותם העדים ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ונאמן שמאחר שלא היה זקוק לפרוע בעדים לא דקדק אם פרע בעדים בפני מי ומי היה ועל כיוצא בזה אמרו מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ׳ לה ולאו אדעתיה וכן יש לפרש אמ׳ לה ולאו אדעתיה העדים כלומר שמאחר שאין צורך לעדותם ולא הוזמנו על כך לא רמו אנפשיהו ושכחו את הדבר וטענת הלווה טענה גמורה היא ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בפרק גט פשוט (ב״ב ק״ע.) האומר לחברו פרעתיך בפני פלני ופלני יבאו פלני ופלני ויעידו כבר כתבנו שם הצורך בסוף סוגיית המשנה הששית:
מי שאמ׳ לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר והלא פרעתיך מאה קבין של עפצים שהיו עומדות בדינר דינר והלה אומר לא כי אלא בחצי דינר והרי נשארו חמשים דינרי׳ והביא המלוה עדים שלא היה השער באותו הפרק אלא לחצי דינר חייב הלווה לפרוע אותן החמשים ואין אומרין בזו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ׳ לה ולאו אדעתיה שכל שהוא תלוי בקציצת השער עשוי הוא לזכור:
גדולי המפרשי׳ כתבו בסוגיא זו שכל המנה הוא תובע וזה שאמ׳ לו בחצי דינר היה השער פירושו לא נפרעתי מכלום ומתוך דבריך אתה שקרן שבאותה שעה לא היה השער אלא כך וכך ואעפ״כ לא חייבוהו אלא באותן חמשים והראיה שלא אמרו הוחזק כפרן אלא חייביה רבא וכו׳ וזהו שאמרו מנה לי בידך והלה אומ׳ אין לך בידי והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע על השאר אלמא אין מחזיקי׳ אותן בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישין אותו וא״ת יתחייב שבועה על הנשאר כמו שנאמר בזו אינו דומה שבזו על גוף המלוה הם מעידים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת אבל בכאן אין העדים יודעים לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהכחישוהו בקציצת השער ויש חולקי׳ לפי׳ זה לחייבו בכל המנה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush