וכ״ה ברשב״א ובריטב״א בשם רבנו (ועיי״ש שכתבו בשם רבנו דאם קבל עליו או שתק חייב לפרעו בעדים, והרא״ש סי׳ יא חולק וסובר דבשתיקה אינו חייב), ועי׳ גד״ת כה, ח״ב, א. וכתב הריטב״א לעיל מ, ב, ד״ה שם במתני׳ מנה וכו׳, שהרא״מ סובר שבע״כ יכול להתנות דעבד לוה לאיש מלוה (ועי׳ חי׳ הר״י מיגש ועי׳ בספר אמרי בניה הל׳ הלואה סי׳ סה) וכ״כ ה״ה פט״ו ממלוה ולוה ה״א שכ״כ הר״י מיגש, וכתב שזה דעת הרמב״ם, והר״ן כתב שכן נראים דעת הר״י מיגש והרמב״ם, והריטב״א כתב שהרמב״ם לא פי׳ בזה כלום. ודעת הרשב״א כהר״י מיגש (בהלואה ולא בפקדון ראה ריטב״א), וההשלמה ג״כ סובר כהר״י מיגש, והריטב״א הכריע כדעת רבנו, וכתב דכן הסכים הרא״ה, וכן דעת הרא״ש סי׳ יא, ועי׳ ש״ך חו״מ סי׳ ע ס״ק ט, ומל״מ פט״ו מהלכות מלוה ולוה ה״א.
פי׳ דמעיקרא לא נתן לו על תנאי זה, שלא יפרענו אלא בעדים, וראה ריטב״א. מדברי רבנו נראה דאם התנה בשעת הלואה אף אם הלוה מיחה ואמר אפרעך שלא בעדים, חייב לפרעו בעדים, (והדברים מפורשים יותר בריטב״א בשם רבנו), וצ״ע כיון דמיחה הרי לא נשתעבד לפורעו בעדים, ואמאי חייב לפורעו בעדים. ונראה דמהלכות התנאים אה״נ דאינו צריך לפורעו בעדים, אלא מכיון דמיחה אמרי׳ דלאכפוריה מיכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך, פי׳ דמחאתו מוכיחה דדעתו לכפור, ואם יטען פרעתיך אנן סהדי דמשקר, ולכן צריך לפורעו בעדים, [כן מבואר בריטב״א, אבל אם אמר לאחר הלואה אל תפרעני אלא בעדים, אמרי׳ אדרבה דהמלוה מיכוין לכפור עיי״ש] והנתיבות סי׳ ע ס״ק א והתומים ס״ק ג הקשו דכיון דהלוה מיחה והמלוה נתן המעות הרי המלוה סבר וקיבל ואמאי חייב לפורעו בעדים. ולפמש״כ לא קשה דהא אין הנידון כאן שיצטרך לשלם בעדים מהלכות התנאים, אך גם לפמש״כ לכאורה יקשה דכיון דהלוה אמר לא אפרעך בעדים, ואע״פ כן נתן לו המעות הא הימניה, אך זה ל״ק דכיון דהמלוה יודע דאין נאמן לומר פרעתיך שלא בעדים [דברגע שמיחה כבר אינו נאמן דאמרי׳ דדעתו לכפור] ולכן נתן לו אח״כ את המעות, ואין כאן הימניה, ויצטרך לפורעו בעדים וכמש״כ. והרא״ש סי׳ יא חולק על רבנו וס״ל דבזה שמיחה אין ראיה דדעתיה לאכפורי, דהוא מיחה משום שחושש שישכח התנאי ויפרע שלא בעדים ויגבה ממנו שנית, (כמו שמבואר בדבריו) ולפ״ז מדיני התנאים לא חל התנאי דהא לא שעבד נפשיה, ואנן סהדי דמשקר גם אין כאן, ולכן אין צריך לפורעו בעדים. (ולפמש״כ לא נצטרך לתירוצו של הנתיבות בסי׳ ע ס״ק א, וראה תומים ס״ק ג) אבל אם נתחייב אדם לחברו בב״ד, והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והוא מוחה, כתב הרא״ש שם דלאו כל כמיניה, כיון דהוצרך להביאו בפני ב״ד בשביל ממון זה, הויא התראתו התראה. סי׳ כיון דהוצרך להביאו בפני ב״ד מוכיחים הדברים דמה שמוחה הוא משום דדעתיה לאכפוריה, (ולא אמרי׳ דהוא משום שחושש שישכח התנאי) ואם יטען פרעתי אנן סהדי דמשקר ולכן צריך לפורעו בעדים. ועי׳ ש״ך סי׳ ע סוף ס״ק ט שנשאר בצ״ע על הרא״ש ולפמש״כ אתי שפיר. (וראה גם קצוה״ח ס״ק ג).
מ, א, ד״ה הודאה עיי״ש. ורבנו קיצר דבריו.
ראה ריטב״א שפי׳ ראית רבנו, וכתב דאינה כ״כ ראיה.
הרמב״ם פט״ו ממלוה ולוה הלכה ב.
בהלכות גדולות, וכ״ה לפנינו. (וכך מצאתי בגדולות וכו׳ הוא ל׳ רבנו, ואינו לשון הרמב״ם).
זה אינו, דודאי למ״ד דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים, (נאמן) יכול הוא לומר פרעתיך ביני לבינך תדע לך דהא (הגהתי לפי מש״כ הרשב״א בשם רבנו).
ולעולם לא יוכל לברר אם פרעו. והרשב״א יישב את זה וכתב דרק לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן, משום דהויא מילתא דעבידא לגלויי, אבל לומר מתו או איני מכירם אינו נאמן, דצריך לקיים תנאו, ועי׳ מש״כ הרשב״א בתשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ צ״ז ושם ביאר היטב שיטתו, וכן דעת הריטב״א עיי״ש. ועי׳ חי׳ הר״ן שדחה את דבריו, ולר״ן יש דרך אחרת בסוגיא זו עיי״ש.
פי׳ דלא היה לו לקחת ההלואה, אבל לומר למלוה שיתן לו בלא תנאי אינו יכול, עי׳ הערה 203.
עיי״ש וכן גירסת ר״ח והרי״ף: אינו נאמן, [עי׳ רא״ש סי׳ יד, טו, ועי׳ מש״כ רבנו בדבור הבא וצ״ע]. וכן דעת הריטב״א ובשם רבותיו, ומתוס׳ ד״ה תיובתא דשמואל נראה שגורסים נאמן, וכן דעת הר״ן והרא״ש, וכ״כ בעל העיטור במאה שערים אות נא, וכתב שם: דנוסחת בעל מתיבות נאמן בשבועה ובתשובת הגאון נאמן אלא דמשתבע ושקיל, וכ״כ באור זרוע בשם רבי׳ ברוך מארץ יון, והאור זרוע כתב דגרסי׳ אינו נאמן.
והכרחו של רבנו לומר כן הוא מקושית הגמ׳ על שמואל כמש״כ לעיל, (וראה רשב״א וצ״ע) ראה תוס׳ ד״ה תיובתא דשמואל שכתבו דא״א לומר כן דמנ״ל לגמ׳ דשמואל חולק על ר״פ משמיה דרבא עיי״ש, והרשב״א יש לו גירסא אחרת בגמ׳ עיי״ש ולפ״ז גם שמואל לית ליה מיגו, ועי׳ בתשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ צז. ועי׳ ריטב״א וראה חי׳ הר״ן ור״ן.
כגירסת הר״י מיגש והרשב״א, ועי׳ ריטב״א וראה רי״ף.
גרסינן (עי׳ ריטב״א).
כ״כ בפי׳ ר״ח על עובדא קמא.
עי׳ רי״ף, ועי׳ ריטב״א.
כגירסת רבנו לעיל, עי׳ בדבור הקודם.
תיבות: כלומר עד סתם, אינם בנ, כי״ל וכי״נ.
צ״ל והיכא.
תיבות: כלומר עד סתם, אינם בנ, כי״ל וכי״נ.
צ״ל ב״ד זמן.
אע״ג דאיכא סהדי, עי׳ רי״ף, ולא הבנתי מה קשה מכאן, דכמו בעובדא קמא מפרשי׳ דליתנהו לסהדי קמן, ה״נ נפרש כאן. ועי׳ ריטב״א.
עי׳ ריטב״א.
פט״ו מהלכות מלוה ולוה ה״ב.
לדברי הרמב״ם והבה״ג, הביאם רבנו בדבור הקודם.
ולשיטה זו הסכימו הר״ן ותוס׳ ד״ה אזל, ובעל העיטור במאה שערים אות נא.
מב, א.
תיבות הא דאמרי׳ אינם בכי״ק, ובמקומם כתוב: ומיהו דאי הכי גרסי׳ הא דקא׳.
וכן הקשו תוס׳ ד״ה אזל על רש״י.
עד.
עי׳ רשב״א ור״ן, ולדעת הרי״ף הסכים גם הריטב״א עיי״ש, וכן הכריע האור זרוע.
הטור סי׳ עא כתב שכן פסק רב האי, והרשב״א וש״ר כתבו שכן נראה דעת הר״א אב״ד בתשובה.
עי׳ תומים סי׳ עא ס״ק ו, וקזוה״ח ס״ק ה, ונתיבות ס״ק ט.
עי׳ ש״ך סי׳ עא ס״ק יב שכתב על דברי הר״י מיגש דווקא אם טוען ספראי נינהו, אבל אם טוען להד״ם צריך לשלם לו, אך מדברי הר״י מיגש שכתב דמשבעינן ליה דליכא גביה מהנהו זוזי מידי, נראה שטענתו להד״ם, והש״ך בס״ק יג כתב בהסבר הדברים דאם טוען להד״מ חייב לשלם לו משום דפלגינן דיבורייהו, וצ״ע דברי הר״י מיגש שכתב דמיפטר, שו״ר שדייק כן בדברי הר״י מיגש בהגהות אמרי ברוך על הש״ך סי׳ ע ס״ק טז בהגהתו השניה, ועי׳ מש״כ שם בהגהתו הראשונה ולפי״ז לא קשה דברי הר״י מיגש, ועי׳ קצוה״ח סי׳ עא ס״ק ד, ותומים ס״ק ב. (ומלשון הראב״ד בהשגות פט״ו מהל׳ מלוה ולוה ה״א, משמע כהש״ך).
וכתב הרשב״א דכן נראה כדבריו, שאל״כ אפוכי מטרתא למה לי, ועי׳ ריטב״א לקמן מב, א, מש״כ על דברי הר״י מיגש, ועי׳ בהשלמה.
הרי״ף בתשובת הובא בראשונים, והביאו גם הטור סי׳ עא עיי״ש, ועי׳ תשו׳ הרי״ף סי׳ רעח וצ״ע, וכ״כ בעל המאור בשם איכא מ״ד.
בנדפס כתוב: שכבר כפר.
בעל המאור, ועי׳ מלחמות.
כל דהו ולא רב ששת. דאם הודה בפני ר״נ ורב ששת לכו״ע נאמנין, דהא הודה בפני בי תרי דתנו הלכתא, ואין נפק״מ בין אם פרע או הודה בפניהם, וכ״כ בעל המאור, ועיי״ש בבעה״מ דמשמע דהודה רק בפני ר״נ, ועי׳ מלחמות, ועי׳ ר״ן.
וכ״כ רבנו במלחמות, וכן פירשו בגמ׳ תוס׳ ד״ה הא.
צ״ל בי תרי.
וכ״כ רבנו במלחמות, ועיי״ש שהוסיף על דברים אלו. וכתב הריטב״א דכן דעת הרא״ה והרשב״א עיי״ש.
תיבות ״אמ׳ לה״ לפנינו ליתא, וכן בנדפס אינם. אך כ״ה ברשב״א ובנ״י בבבא בתרא עט, א בדפי הרי״ף, ועי׳ בעל המאור ב״ב עח, ב, בדפי הרי״ף.
בבא בתרא קע, א.
״א״ל הב לי זוזאי״ ליתא לפנינו שם.
א״ל רבי יצחק, כ״ה לפנינו שם.
אמר רב אדא בר אהבה, כ״ה שם.
תיבות ״מנה לי בידך וא״ל״ ליתא לפנינו שם.
צריך שיבואו. כצ״ל וכ״ה לפנינו שם.
כ״ה גירסת רבנו בחידושיו שם, וכתב דה״ג בכל נוסחי ספרד וזו היא גירסתן של הגאונים, ולפנינו שם הגירסא הלכה כרשב״ג, וכ״כ ברי״ף, והר״ח בסנהדרין כד, א, גורס הלכה כחכמים.
וכן פי׳ רבנו בחידושיו שם.
ראה רי״ף ב״ב דף עט בדפי הרי״ף.
וכן הקשו תוס׳ ד״ה כל מילתא, והרשב״א הריטב״א וחי׳ הר״ן.
בעל המאור בב״ב עח, ב, בדפי הרי״ף עיי״ש, (ושם כתב עוד תירוץ ודחאו), והנמוקי יוסף שם כתב דכ״כ מן הראשונים, וכ״כ ההשלמה כאן.
בכי״ק כי״נ וכי״ל: האמת.
וכ״כ תוס׳ בשם ר״ת, וכן דעת הרמב״ם פ״ו מטוען ונטען ה״ה, ושם כתב שאין אנו מצריכין אותו להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה, (ועי׳ ש״ך סי׳ ע ס״ק ו, ובביאור הגר״א ס״ק ט). ולפי״ז יתיישב מש״כ רבנו לקמן אבל אינו מספיק וכו׳.
הרי״ף בב״ב שם.
ראה רי״ף בב״ב שם עח, ב, בדפי הרי״ף, ועי׳ בנמוקי יוסף שם, ועי׳ ר״ח סנהדרין כג, ב, שכתב דצ״ע הגמ׳ בב״ב, ועי׳ הגהות אשרי על סי׳ כז בב״ב פרק גט פשוט מש״כ בשם רבנו חננאל, ועי׳ יד רמה לסנהדרין שם.
עי׳ מש״כ בהגהות הגרא״ז, ונראה שאפשר לומר שזה גם מכוון על השמטת הרי״ף, דלכן השמיטה הרי״ף לההיא דב״ב משום דהלכה כרבא דפטור מלשלם ושם בב״ב מבואר דחייב לשלם, וע״ז הקשה רבנו דמה נרויח בהשמטה הרי קשה מרבי דהלכתא כוותיה.
וכ״כ האור זרוע. וכתב דר׳ ברוך מארץ יון חולק (הובאו גם בהגהות אשרי) ועי׳ ש״ך סי ע ס״ק ט.
כדאיתא בבבא בתרא לא, א.
עי׳ ברי״ף שם שגורס הל׳ כרשב״ג, ומרבנו נראה שהרי״ף פוסק כרבי, ורבנו בסוף ענין זה כתב על דברי רשב״ם ולא מצינו הגירסא כדבריו, ונראה מזה שהיתה גירסתו ברי״ף הלכה כרבי וראה נמוקי יוסף שם (וראה הערה 257).
כ״כ הראב״ד בשטמ״ק בב״ב שם, ועי׳ מש״כ הראב״ד בספר כתוב שם, בהשגתו על בהע״מ בב״ב שם. והביאו בספר התרומות שער מא, ח״א, עיי״ש שביאר דברי הראב״ד כמש״כ בשטמ״ק (ובסה״ת לא הזכיר את פירושו של הראב״ד שהובא בשטמ״ק) ועי׳ גדולי תרומה שכתב דלשון הראב״ד אינו סובל פי׳ זה, ועיי״ש מה שהקשה על הראב״ד. ולולא דברי הבעה״ת היה נראה לומר דהראב״ד בכתוב שם מפרש כהפירוש שכתב רבנו בחידושיו לב״ב עיי״ש, ועי׳ תומים סי׳ ע ס״ק ב שביאר פי׳ זה של רבנו, ולפי״ז יתיישבו קושיות הגדולי תרומה. ואכמ״ל.
עי׳ רשב״א (שבט״ו שימות) כאן, ובב״ב שם, שדחה לכל התירוצים מפני שעדיין לא מיושב השמטת הרי״ף לסוגיא שבב״ב, והרשב״א תירץ דאימתי אמרי׳ דצריך לברר הוא רק בבא לידון בשטר ובחזקה, דחזקה מכח שטרא קאתי, ואם שטרו פסול אף חזקתו בטלה, אבל בשני דברים שאינם תלויים זה בזה כגון פרעתי בעדים אף לרבי א״צ לברר, כדאמרי׳ בסנהדרין כג, ב, דר״מ סבר צריך לברר ורבנן אומרים א״צ לברר, ואמרי׳ התם לימא בדרבי ורשב״ג קמיפלגי ואמרי׳ אפי׳ תימא כרבי ע״כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה, דחזקה מכח שטרא קאתיא, אבל הכא דהני לאו מכח הני קאתו אפי׳ רבי מודה, ור״י ור״י נפחא ס״ל כהו״א שבסנהדרין דבכל גווני חולק רבי על רשב״ג וס״ל דר״מ וחכמים פליגי בפלוגתא דרבי ורשב״ג, ואנן קיי״ל כרבא ואידחיא דינא דר״י נפחא וכ״כ ה״ה פ״ו מטוען ונטען ה״ה, וכ״כ הר״ן דהעיקר כהרשב״א, וכתב ע״ז הגר״א בחו״מ סי׳ ע ס״ק ט: והראשונים הנ״ל בשאר מקומות ס״ל כגירסת הגאונים דהלכה כרבי דצריך לברר ואם לא בירר הפסיד, וא״א לומר כן, דר״י נפחא הא ס״ל דפלוגתת רבי ורשב״ג היא פלוגתת ר״מ וחכמים, ורבי כר״מ, וא״כ איך ס״ל לר״י נפחא כרבי דס״ל כר״מ דהוא יחידאה, וע״כ צריך להפוך הגירסא בסנהדרין ולגרוס חכמים אומרים צריך לברר, וא״כ לרבנן אין חילוק בין אם חזקה מכח שטרא קאתיא או לא, דחילוק זה אמרי׳ התם למ״ד אין צריך לברר, וע״כ צ״ל דהרשב״א והר״ן וה״ה לא ס״ל כהגאונים. והגר״א בביאורו קיצר ונראה שכונתו כמש״כ. ורבנו דס״ל כהגאונים לא תירץ כהרשב״א, ועי׳ יד רמה לסנהדרין שם, שהשוה נידון של ר״י נפחא לבא לידון בשטר וחזקה דלא כהרשב״א (ועי׳ מ״מ פ״ו מטוען ונטען ה״ה וצ״ע) והרשב״א עצמו בתשובותיו סי׳ תתקסא הביא את דעות ר״ת הרמב״ן והרז״ה וכתב אע״פ שאין דברים אלו נראים בעיני וכמו שנראה לי מדברי הר״מ אלפסי ז״ל מ״מ אין דעתי מכרעת במקום גדולים. ועי׳ לעיל הערה 257 מש״כ בשם רבנו חננאל.
בפרקין הלכה ב.
בנדפס כתוב ״רבה״, ולפנינו בירושלמי הגירסא רבי בא רב המנונא. קטע זה העתיק בעל התרומות סוף שער מא, ויש שם קצת שינויי לשון.
לפנינו בירושלמי שם: זעירא.
לפנינו שם: יהודה, במקום והורה. וכ״ה בנ.
לפימש״כ לפנינו שם צריך לפרש דר׳ יהודה, היינו ר׳ יהודה הנשיא. כ״פ הפני משה.
וכן פירשו התוס׳ את דברי הירושלמי, ועי׳ בחי׳ רבנו לב״ב קע, א, ד״ה בלברר שכתב בשם ר״ח וספר המקח שאם לא הביא השטר בטלה החזקה, וכן פסק בשו״ע חו״מ סי׳ קמ סעיף ה, ועיי״ש בביאור הגר״א ס״ק טו שפי׳ להיפך ממש״כ רבנו, (ושם כתב ועי׳ בסה״ת סוף שער מא, וכונתו לדברי רבנו שהעתיקם בסה״ת שם). ועי׳ ביאור הגר״א סי׳ ע ס״ק ט, ועיי״ש בס״ק יב שכתב: וגם דעת שו״ע צ״ע שסותר למ״ש בסי׳ קמ ע״כ. ועי׳ סמ״ע סי׳ קמ ס״ק ד שכתב לחלק בין בא לידון בשטר וחזקה לאומר פרעתיך בעדים (ועי׳ ש״ך סי׳ ע ס״ק ו) וחילוקו היא כשיטת הרשב״א והר״ן, אך השו״ע בסי׳ ע ס״ב פי׳ כהבעה״מ ולדידיה אין חילוק בין בא לידון בשטר וחזקה לאומר פרעתיך בעדים, ובשניהם אם לא בירר לא הפסיד כמבואר בתשו׳ הרשב״א סי׳ תתקסא (ושם הנידון היה בבא לידון בשטר וחזקה).
מדברי רבנו לעיל מבואר דאף לאחר שבאו עדים יכול לחזור, ומש״כ רבנו כאן עד שלא יבואו עדים, בא לומר דאף שחזר בו לפני שבאו העדים צריך להביאם. שו״ר שכ״כ הגידולי תרומה סוף שער מא.
בבא קמא קטו, א ועיי״ש בגליון הש״ס.
קכח, א.
כן מתבאר מדברי רש״י סנהדרין כג, ב, ד״ה הבא לידון בשטר ובחזקה, וראה תוס׳ שם ד״ה ורבנן.
שגורסים בב״ב הלכה כרבי, ראה לעיל הערה 249, יקשו דברי רבא שאומר שפטור.
ב״ב קע, א מד״ה אטו לא מהימנינא, ולהלן.
צ״ל דרב, וכן הוא שם.
ראה הערה 273.
צ״ל ואין, וכן הוא שם.
ראה תוס׳ בב״ב קע, ב, ד״ה אלא, ועי׳ בפי׳ רבנו גרשון שם.