×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא שבועות מ״א:גמרא
;?!
אָ
תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַסִּי. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי אֲנָא כִּי אָמְרִי הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים דְּלָא לְדִידֵיהּ הֵימְנֵיהּ הָכָא הָא הֵימְנֵיהּ. רַב יוֹסֵף מַתְנִי הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי אהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים בוְאִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי גיָכוֹל לוֹמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם. תְּנַן מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן אָמַר לוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי נְתַתִּיו לָךְ חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתֵּן לוֹ בְּעֵדִים תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל. אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ בְּעֵדִים פְּרַע לִי אוֹ יִתֵּן אוֹ יָבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר יָכוֹל לוֹמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם. פָּרֵיךְ רַב אַחָא מִמַּאי דְּבִשְׁעַת הַלְוָאָה קָאֵי דִּלְמָא בִּשְׁעַת תְּבִיעָה קָאֵי וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ לָאו בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ בְּעֵדִים הָיָה לְךָ לְפוֹרְעֵנִי אֲבָל בִּשְׁעַת הַלְוָאָה דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הִלְכְתָא הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים וְרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים וְאִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים וְאִם אָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם נֶאֱמָן.: סִימָן ראוב״ן ושמעו״ן דתנ״ו הלכת״א יזפ״י ופר״ע פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי עפצ״י סטרא״י בהימנות״א כְּבֵי תְרֵי.: הָהוּא דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ כִּי פרעתין פרעין לִי בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי מֵעָלְמָא אָמַר אַבָּיֵי בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי אֲמַר לֵיהּ בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי פַּרְעֵיהּ אֲמַר לֵיהּ רָבָא דלְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן כִּי הֵיכִי דְּלָא נִדְחֲיֵיהּ. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ כִּי פָּרְעַתְּ לִי פרעין לִי בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא אֲזַל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּילֵיהּ לְדִילֵיהּ אִיתְּנִיסוּ הָנָךְ זוּזֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן א״לאֲמַר לֵיהּ אִין קַבּוֹלֵי קַבֵּלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ דֶּרֶךְ פִּקָּדוֹן וְאָמֵינָא לֶיהֱוֵי גַּבַּאי פִּקָּדוֹן עַד דְּמִתְרְמוּ בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא וּמְקַיֵּים תְּנָאֵיהּ. א״לאֲמַר לֵיהּ הכֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵית דְּוַדַּאי שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ פֵּרָעוֹן מְעַלְּיָא הָוֵי אִי אָמְרַתְּ לְקַיּוֹמֵי תְּנָאֵיהּ זִיל אַיְיתִינְהוּ דְּהָא אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת דִּתְנֵינָא הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא וְכוֹלָּא תַּלְמוּדָא1. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּאוֹזֵיפְתָּךְ אֲמַר לֵיהּ לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּאוֹזְפֵיהּ וּפַרְעֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי מַאי נֶיעְבֵּוד אִינְהוּ אָמְרִי אוֹזְפֵיהּ אִינְהוּ אָמְרִי פַּרְעֵיהּ רָבָא אָמַר וכׇּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמֵי. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ א״לאֲמַר לֵיהּ לֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲתוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמְרִי לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם סָבַר רַב שֵׁשֶׁת לְמֵימַר הוּחְזַק כַּפְרָן אֲמַר לֵיהּ רָבָא זכֹּל מִילְּתָא דְלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינָשׁ לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ הַב לִי שֵׁית מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ א״לאֲמַר לֵיהּ וְלָא פְּרַעְתָּיךָ מְאָה קַבֵּימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדי׳ – אפי׳ אמר ליה לאחר שהלוהו, דהא מתני׳ לאחר שהלוהו הוא, כדקתני מנה לי בידך א״ל הן, ומסתברא שאם לא קבל עליו, ואמר לו [לא כי אלא] אפרע אותך שלא בעדים, כדי שלא אהיה צריך להבי׳ עדי עמי, שאם ילכו למדינת הים או ימותו שמא אתה תתבעני פעם אחרת שהדין עמו, ואינו צריך לפורעו בעדים,⁠א ולא חיישינן דילמא דעתיה לאכפוריה ומשום הכי לא מקבל עליה לפורעו בעדים, דאדרבא להאיך אמרינן דילמא דעתיה לאכפוריה פריעתו ומשום הכי בעי עדים, דהא מעיקרא שלא בעדיםב נתן לו. ומצאתי לרב ר׳ שמואל ז״ל שכתב בפירושי בבא בתרא שלוג הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, ובלא רשותו אין כותבין דחוב הוא לו, דעד השתא הוה מלוה על פה, ואע״ג דהודה בפני שנים נאמן לומר פרעתי, ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא אם כן יביא עדים שפרעו בפניהם, ע״כ. ואע״ג דהתם טעמא אחרינא הוא משו׳ דלא ניחא ליה דליטריף ממשעבדי, מ״מ למדתי ממנה שהרב ז״ל סבור שיכול לומר לו בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי.⁠ד ה״ג ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן – אבל הרב ר׳ משה הספרדי ז״ל כתבה וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן, והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן זה בקרוב לחמש מאות שנה, ושתי נוסחאות מן הגוילים מצאתי בהלכה זו, ובשניהם כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, וכך מצאתי בגדולותו נאמן בשבועה.
ויש להשיב אם נאמן, למה אמרו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, למה הוא צריך, והא אם פרעו שלא בעדים פרעון הוי כדאמרי׳ לקמן, וא״ת שאם אמר פרעתיך שלא בעדים אינו נאמן שפרעו, הואיל ואמר שלא בעדים פרעתיך. (והא)⁠ז אמרי׳ לעיל אל תפרעני אלא בעדי׳ צריך לפורעו בעדים, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לי׳ פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ואקשי׳ עליה ממתני׳ דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל, ומאי קושיא לעולם אימא לך שאם אמר נתתיו לך בלא עדים חייב, אבל אם אמר פרעתי׳ בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, אלא ש״מ דלמ״ד פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן, כי אמר נמי פרעתי׳ אבל לא בפני עדים נאמן, ולא תפס לשון זה אלא ללמד שהוא העיקר שהדין תלוי בו, וכיון שכן למאי הלכתא אמרינן אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, אלא ודאי ש״מ אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. ועוד אם כן מה הועיל בתנאו והלא יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו.⁠ח וא״ת השתא נמי לקתה מדת הדין שנמצא גובה וחוזר וגובה, מדת הדין לא לקתה שהיה לו לכתוב שובר, ועוד שהוא גרם לעצמו שקבל עליו תנאי זה,⁠ט הילכך נוטל בלא שבועה, וכן כתב הרב הלוי ז״ל.⁠י ומיהו לדברי הר״מ ז״ל י״ל דלרב אסי דאמר צריך לפורעו בעדים ולא פי׳, משמע שאפי׳ אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אינו נאמן, ולשמואל ס״ל דמהימן למימר פרעתיך בלא עדיםכ מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ואתא רבא ופסק חדא כמר וחדא כמר, דכי טעין פרעתיך בלא עדים לא מהימן, אע״ג דאיכא מיגו, דהא בטליה להימנותיה מדקביל עליה שלא לפורעו אלא בעדים, אבל אם אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני כיון דליכא תנאה נאמן.
ה״ג לאל תפרען אלא באפי ראובן ושמעון, אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, אמר אביי באפי סהדי א״ל והא פרעיה – וכן בעובדא בתרא, בההוא דאמר ליה כי פרעת לי פרען באפי תרי דתנו הלכתא,⁠מ אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ואיתנוס, וכתב ר״ח ז״לנ מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחריני והלכו להם למדינת הים, אבל אי איתנהו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני, ולפי פירושו אע״גס דאמרי׳ לעיל אינו נאמן,⁠ע כלומ׳פ וכי תימא מאי איכא בין היכ׳ דמסיימי ומייחדי להו לסהדי, והכאצ דלא מסיימי להו, דהא לעיל אמרי׳ אינו נאמן כיון דליתנהו קמן, והכי קא אמרי׳ הכא דאי ליתנהו קמן אינו נאמן. י״ל דהתם היכ׳ דלא מסיימי להו אלא אמרי סתם,⁠ק יהבינן ליה זימנא ונטרי׳ ליה אי מייתי להו אי לא, אבל הכא לא נטרי׳ להו, [דלהכי א״ל] ראובן ושמעון שהוא יודע בהם שהם קבועים עמו ואינם הולכים למדינת הים, כי היכי דלא לידחייה עד שיביא עדים ויתנו לו (זמן ב״ד),⁠ר ורבי׳ הגדול ז״ל השיב, מהא דאמרינן לקמן כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה הוי פרעון, אלמא צריך שיודה,⁠ש ואין זו תשובה על דברי ר״ח ז״ל, דאיהו ל״ג בההוא עובדא פרעיה באפי סהדי, אלא פרעיה סתם, ובלא עדים קאמרי׳,⁠ת וכן כתב הרב ר׳ משה המחברא ז״ל כדברי ר״ח ז״ל שאם באו העדים והעידו שפרעו נאמנין. וכתב ומצאתי כתוב בגוילים אזל פרעיה ביניה לבין דיליה, וכך מצאתי בהלכות גדולות. ולדבריהםב שכתבו בההיא דרבא נאמן, אתיא להו שפיר, דהיכא דאמ׳ אל תפרעני אלא בעדים, נאמן לומר פרעתי׳ בפני פלוני ופלוני [והלכו להם למדינת הים], ואם אמר בפני ראובן ושמעון אינו נאמן אלא יבואו עדים ויעידו, ואם לאו יפרענו עכשיו, ולכשיבואו עדים מחזיר לו את שלו שכך התנו ביניהן,⁠ג ומה שהשיב רבינו הגדול ז״ל דהא פסלינהו, כדאמרינן לקמןד במהימנת עלי כבי תרי. אינה תשובה לפי דעתם, שהאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני או בפני עדים, אין בלשון תנאי זה אלא התראה שלא לכפור בו, אבל לא לפסול עדותן של עדים אלא א״כ פירש. ואעפ״כ אנו אין לנו כי אם כדברי הרב ז״ל כמו שכתבו בהלכותיו, וכן כתב רש״י ז״ל שהלה טוען עדי שקר הם, אלמא אע״פ שבאו העדים אינן נאמנין, ולישנא דגמ׳ דיקא, דאמרי׳ באנפי סהדי א״ל והא פרעי׳, משמ׳ דפרעי׳ ודאי, אי נמי למקצת נוסחי דגרסי באנפי סהדי פרעיה. ומיהו הא דאמרי׳ה כי היכי דלא לידחייה קשיא, דה״ל למימר הא פסלינהו.⁠ו ואיכא למימר לא ס״ל לרבא למימר דלמפסל כ״ע איכוון מעיקרא, דאטו כ״ע חשידי וראובן ושמעון מהימני, אלא איהו כי היכי דלא לידחייה אמר הכי, דשכיחי ליה, וממיל׳ איפסילו להו כלהו אינשי, וכלפי שאמר אביי באפי סהדי א״ל באפי סהדי פרעיה, כלומר שאין בלשון ראובן ושמעון אלא עדים, אמר רבא דודאי דוקא א״ל, משום דחשש דילמא דחי ליה, ולהכי אסיק מילתא בדעתיה למפסלינהו לכלהו, ופי׳ לא לדחייה למיהב ליה זמן, אי נמי דלא לדחייה קודם זמן פירעון, לומר לא אפרע עכשיו עד שאמצא עדים המצויין לי תדיר, אוז שאכתוב שובר.⁠ח ויש מי שהורהט שאם פרעו פעם אחרת יכול לתובעו אותו ממון, וגובהו על פי אותן עדים, אע״פ שאינן נאמנין על הפרעון, כיון שכבר פרעו נאמנין להעיד עליו, שהרי לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון. והרב הלוי ז״ל כתב דאפילו אסהידו ביה השתא נמי, כיון דמסהדי דבתור׳ פרעון [דההיא] הלואה יהבינהו ניהליה, סהדותייהו לאו סהדותא היא, דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו, הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת,⁠י דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דקא יהביה ניהליה מעיקרא מידי,⁠כ ומיפטר.⁠ל
ויש מי שאומרמ שאע״פ שכל עדים אחרים פסולים לאותו פרעון, אם הודה בפני עדים שנפרע והעידו עליו בכך נאמנים אע״פ שכפר,⁠נ שלא נפסלו אלא לאותו פרעון. וכן היכא דא״ל מהימנת עלי כבי תרי, דלא מהימני [סהדי] אי אמרי באנפנא פרעיה, אבל אי אמרי באנפנא אודי ליה דפרעיה מהמני. ואיכא מאן דפליגס ואמר לעולם לא מהימני, ואית ליה ראיה מדא״ל רב נחמן לההוא גברא כיון דמודית הוי פרעון, ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו, ולמה ליה למימר זיל אייתינהו, הא רב נחמן וחד דעמיהע נאמנין כיון דקמייהו אודי. ולאו ראיה היא,⁠פ דהא דא״ל רב נחמן לההוא גברא זיל אייתינהו, לאו משום דלא מהימני רב נחמן ואחרינא אאודיתיה, דאי הכי לאידך חבריה ה״ל למימר ליה אייתינהו, דלדידיה אמאי א״ל אייתינהו הרי חוב הוא לו, אלא מילתא בעלמא קאמר ליה, אי בעי׳ לקיומי ההוא תנאה דניחא לך בהכי, זיל אודי ליה באפי ובאפי רב ששת, הילכך לעולם אימא לך דנאמנין אחרים על הודאתו.
ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היכא דא״ל מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא, אע״ג דאתו בתריצ ואמרו קמן אודי ליה דפרעי׳, והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי נאמן, דהא הימניה כל אימת דאמר לא פרענא, והא אמר הכי. אבל מאן דאמר לא תפרען אלא באפי פלוני ופלוני, ואתו סהדי ואמרו דאודי ליה נאמנין, שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון, והואיל ומשום תנאו הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנה עליו, ועוד שיד בעל השטר על התחתונה.⁠ק
רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ׳ להר ולאו אדעתיה – פי׳ רש״י ז״ל כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים, שלא א״ל בשע׳ הלואה בעדים פרע לי, הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע או שלא בעדים, ואמר בעדים, לאו אדעתיה ואינו מוחזק כפרן בכך. ור״ח ז״ל כתב, הוחזק כפרן, כלומר אם יטעון אחר כך שפרעתיך אינו נאמן, רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, פי׳ העדים כיון דלא רמיא עלייהו לאו אדעתהון והן שכחו, וטענתיה דלוה טענה היא. וכן פי׳ בהא דאמרינן בסמוך גבי קיצותא דתרעא, והא אמרת כל מילתא דלא רמיא עלייהו [דסהדי] אנשו ולאו אדעתייהו וטענתא דלוה טענה, ז״ל ר״ח ז״ל. ואינו מחוור לפי שאין ראוי לומר שכחו העדים כמה מזדבן קבא דעפצי ויעידו עדות שקר, ותרתי לא עבדי.
ויש לדקדק בשמועה זו מהא דגרסינן בפרק גט פשוט,⁠ש רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא, אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא א״ל הב לי זוזא,⁠ת אמ׳ ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני,⁠א יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א״ל ואי לא אתו לא מהימנינא לך, והא קי״ל המלוה את חברו בעדי׳ א״צ לפורעו בעדי׳, א״ל אנא בההיא כשמעתא דמר ס״ל, דאמ״ר אבאב אמר רב האומר לחברו מנה לי בידך, וא״לג פרעתיך בפני פלוני ופלוני, יבואוד פלוני ופלוני ויעידו, והא אמר רב גידל אמר רב הלכה כרבי,⁠ה ואף ר׳ לא אמר אלא לברר, אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא. ופר״ח ז״ל שאם באו העדים ואמרו לא היו דברים מעולם אינו נאמן ומשלם,⁠ו וכן דרך רבינו יצחק ז״לז בלשון צריך לברר, ובלשון הזה כתב ר״ח ז״ל ואם אמרו מעולם לא העדנו בדבר זה, הוחזק כפרן וחייב לשלם.⁠ח ויש מי שתרץט דהתם בשטוען ואומר פלוני ופלוני עדים שפרעתיך בפניהם ואמרתי להם הוו עלי עדים, דליכא למימר דלאו אדעתייהו, אבל הכא כשאמר פלוני ופלוני ראו, וכיון שלא אמר היו עלי עדים לא רמו אנפשייהו ולא דכירי, וזה התרוץ על דרך פי׳ ר״ח ז״ל. או י״ל שכיון שלא היו העדים מזומנים להעיד, איהו גופיה לא דכיר מאן נינהו, והא דלא מסיימי׳ ביה התם, ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והיו עדים בדבר, משום דלא מחית נפשיה בפלוגתא דרב ששת ורבא. ומצאתי ל״א בשם ר״ח ז״ל בלברר, אם יעידו שפרעת נתברר הדבר,⁠י ואם אמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן בפרק שבועת הדיינין, ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כו׳, ואם [אמרו] שכחנו או אין אנו מכוונין עדות זה היטב וכיוצא באלו, נשבע שפרע ופטור.⁠כ אבל אינו מספיק שהרי לדעת רבא בין שבאו והעידו כדבריו בין שהכחישוהו פטור, וטורח הבאתן למה. ורבינו ז״לל השמיטה לההיא וכתב לזה, אבל אין בידינו כח לדחותה מהלכה, דהא רבי אמרה, וקי״ל כוותיה בלברר גבי הבא לידון בשטר ובחזקה,⁠מ ואם כן1 נ הוה מקשה מדר׳ עליה דרבא תיובתא.
ול״נ שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו ואמרו לא היו דברים מעולם, והלה עומד בדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם, ואינן זכורים בדבר, אינו נאמן והוחזק כפרן,⁠ס דבמקום עדים לא מהימן, ואפי׳ מיגו במקום עדים לא אמרינן,⁠ע ושמעתא דהתם בהכי עסקינן, וקמ״ל שצריך לברר דבריו ולהביא העדים, שמא יאמרו לא היו דברים מעולם, ונמצא כפרן אם לא יטעון טענה אחרת, או הם שמא יאמרו היאך היה המעשה ויתברר הדבר מעיקרו, אבל אם אמר באמת שפרעתיך, אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתיך, או ביני לבינך, אמרינן מילתא דלא רמיא עליה [דאיניש] הוא ונאמן, מתוך שיכול לומר מתחלה פרעתיך שלא בפני עדים, שהרי אין צריך לפרעו בעדים. וכלשון הזה כתב רש״י ז״ל וזה אומר פרעתיך מ״מ, אם לא בעפצים, פרעתים במעות, ואולי לא השמיטה רבינו ז״ל אלא מפני שסמך על מה שכתב בבא לידון בשטר ובחזקה.⁠פ
ויש מי שאומרצ שלא נאמרו דברי רבא אלא לומר שלא הוחזק כפרן, ואם טען אח״כ פרעתיך נאמן, דלא רמיא עליה [דאיניש], ולאו מילתא היא, דהוה ליה למימר רבא אמר לא הוחזק כפרן, והוה לי׳ למימר נמי חייביה רב ששת, והדר אמר פרעתיך. ועוד הא דאמרינן בעובדא דשית מאה זוזי חייביה רבא, אמר ליה רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כל מילתא וכו׳, ומאי קושיא הא מ״מ חייב, וכן בדין שאם אינו זכור למה אתה מחייבו, ואם זכור למה לא הוחזק כפרן, פשרה היא זו.⁠ק
ובירושלמיר גרסינן רבאש בר המנונא ורב אדא בר אהבה בשם רב, מעשה בא לפני ר׳, ואמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו, הרי שבא בשטר ובחזקה ר׳ (מאיר) אומר ידון בשטר, פי׳ אף בשטר שצריך לברר, רשב״ג אומר ידון בחזקה, רבי זיראת בשם ר׳ ירמיה מעשה בא לפני רבי והורהא כרשב״ג, פי׳ שדן בחזקה לבדה שלא באו עידי השטר, ר׳ ירמיה בעא קומי ר׳ זירא, מחלפא שטתיה דר׳ תמן אמ׳ ידון בשטר, והכא הוא אומר ידון בחזק׳, פי׳ שעשהב כדברי רשב״ג, וקשיא שמעתיה אעובדא דידיה. נימא עד שלא יחזור ביה, אפי׳ תימא מדחזר ביה, לא בקש ר׳ אלא לעמוד על אמתן של דברים. וכך נראה פירושו, נימא דהא דאמר רבי ידון אף בשטר כשלא חזר בו, אלא שעדיין הוא טוען ואומר יש לי שטר ולא הביאו, או שהביאו ולא נתקיים בחותמיו, שאמרו העדים אין אנו זכורין, ואינן מכירין חתם ידן, אבל אם חזר בו ואמר כסבור הוא שיש לו שטר ואין לו, ידון בחזקה. אפי׳ תימא מדחזר ביה אמר ר׳ שצריך להביא השטר. וא״ת למה יביא שטר, לא בקש ר׳ אלא לעמוד על אמתתן של דברים, שמא יבאו עדי השטר ויאמרו הכי והכי הוה מעשה, ומתוך כך יצא הדין לאמתו. למדנו מכאן שיכול לחזור בו,⁠ג ואפי׳ חזר בו ואמר אין לי עדים, צריך להביא אותו פלוני ופלוני שמא יאמרו כו״כ היה מעשה, ואין ספק שאם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים, ואמרו לא היו דברים מעולם, שלא הוחזק כפרן ונאמן, דטוען וחוזר וטוען עד שלא יבואו עדים,⁠ד ואפ״ה צריך לברר, שמא יאמרו דבר שמחייבו לשלם, וזו ראיה לדברינו. ור״ח ז״ל גריס מעשה בא לפני ר׳ חייא והורה כרשב״ג, ולדבריו הא דמקשינן מדר׳ אדר׳, משום דרבי חייא תלמידיה דר׳ הוה. ויש כיוצא בזה אף בתלמודינו הבבלי בפרק הגוזל זוטא,⁠ה ובפ׳ מפנין במס׳ שבת.⁠ו
והוי יודע שיש לרש״י ז״לז גירסא אחרת ופי׳ אחר במה דאמרינן צריך לברר, שהוא אומר שאם מתו או אמרו שכחנו או שהלכו להם למדינת הים חייב, הואיל ולא בירר דבריו, ולפי מה שמצינו גירסת הגאונים ז״לח קשיא עליה ההיא שמעתא דבפרק גט פשוט. אלא שהרב ר׳ שמואל תלמידו ז״ל כתב בלשון הזהט אמר ליה אטו לא מהימנא לך לומר פרעתיך אפי׳ בלא עדים, והא קי״ל בפרק שבועת הדיינים. כשמעתך דאמרת משמיה (דרבי יצחק)⁠י צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו, ומיהו אי אתו סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם, הא אמר רבא בפרק שבועת הדיינין כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, והכי הלכתא כרבא ונשבע הלוה שפרעו ופטור, א״ל רבי אבא, והא אמר רב גידל הלכה כרשב״ג, דאמר נדון אף בחזקה לבדה, דכיון דלא היה צריך לטעון שטר יש בידי, מאחר שאכלה שני חזקה, א״צ לברר את דבריו, שהרבה לטעון מה שאינו צריך, ואנא נמי כיון דבלא עדים מהימנא, א״צ לברר ולהביא עדים שאמרתי. ואף ר׳ לא אמ׳ אלא לברר, כלומ׳ מן הדין2, (דכיון) דלא הוה פלוגתייהו אלא כדי לברר, נראין דברי רשב״ג, שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר. א״ל אנא נמי לברר קאמינ׳, כלומר כר׳ ס״ל, ואם לא בירר את דבריו הפסיד, וכן פי׳ רבי׳ זקני מ״כ בפרק זה בוררכ אליבא דר׳, שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד, ויש לשון אחר שאיןל בו ממש, אע״פ שהלכה כרבי מחברו, בהא הלכה כרשב״ג שאין צריך לברר, כדאמר רב גידל אמר רב. עד כאן דברי הרב רבי שמואל ז״ל. ולדידיה לא קשיא שמעתין, אלא שאין הדברי׳ מחווריןמ ולא מצינו הגירסא כדבריו.
מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א וכ״ה ברשב״א ובריטב״א בשם רבנו (ועיי״ש שכתבו בשם רבנו דאם קבל עליו או שתק חייב לפרעו בעדים, והרא״ש סי׳ יא חולק וסובר דבשתיקה אינו חייב), ועי׳ גד״ת כה, ח״ב, א. וכתב הריטב״א לעיל מ, ב, ד״ה שם במתני׳ מנה וכו׳, שהרא״מ סובר שבע״כ יכול להתנות דעבד לוה לאיש מלוה (ועי׳ חי׳ הר״י מיגש ועי׳ בספר אמרי בניה הל׳ הלואה סי׳ סה) וכ״כ ה״ה פט״ו ממלוה ולוה ה״א שכ״כ הר״י מיגש, וכתב שזה דעת הרמב״ם, והר״ן כתב שכן נראים דעת הר״י מיגש והרמב״ם, והריטב״א כתב שהרמב״ם לא פי׳ בזה כלום. ודעת הרשב״א כהר״י מיגש (בהלואה ולא בפקדון ראה ריטב״א), וההשלמה ג״כ סובר כהר״י מיגש, והריטב״א הכריע כדעת רבנו, וכתב דכן הסכים הרא״ה, וכן דעת הרא״ש סי׳ יא, ועי׳ ש״ך חו״מ סי׳ ע ס״ק ט, ומל״מ פט״ו מהלכות מלוה ולוה ה״א.
ב פי׳ דמעיקרא לא נתן לו על תנאי זה, שלא יפרענו אלא בעדים, וראה ריטב״א. מדברי רבנו נראה דאם התנה בשעת הלואה אף אם הלוה מיחה ואמר אפרעך שלא בעדים, חייב לפרעו בעדים, (והדברים מפורשים יותר בריטב״א בשם רבנו), וצ״ע כיון דמיחה הרי לא נשתעבד לפורעו בעדים, ואמאי חייב לפורעו בעדים. ונראה דמהלכות התנאים אה״נ דאינו צריך לפורעו בעדים, אלא מכיון דמיחה אמרי׳ דלאכפוריה מיכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך, פי׳ דמחאתו מוכיחה דדעתו לכפור, ואם יטען פרעתיך אנן סהדי דמשקר, ולכן צריך לפורעו בעדים, [כן מבואר בריטב״א, אבל אם אמר לאחר הלואה אל תפרעני אלא בעדים, אמרי׳ אדרבה דהמלוה מיכוין לכפור עיי״ש] והנתיבות סי׳ ע ס״ק א והתומים ס״ק ג הקשו דכיון דהלוה מיחה והמלוה נתן המעות הרי המלוה סבר וקיבל ואמאי חייב לפורעו בעדים. ולפמש״כ לא קשה דהא אין הנידון כאן שיצטרך לשלם בעדים מהלכות התנאים, אך גם לפמש״כ לכאורה יקשה דכיון דהלוה אמר לא אפרעך בעדים, ואע״פ כן נתן לו המעות הא הימניה, אך זה ל״ק דכיון דהמלוה יודע דאין נאמן לומר פרעתיך שלא בעדים [דברגע שמיחה כבר אינו נאמן דאמרי׳ דדעתו לכפור] ולכן נתן לו אח״כ את המעות, ואין כאן הימניה, ויצטרך לפורעו בעדים וכמש״כ. והרא״ש סי׳ יא חולק על רבנו וס״ל דבזה שמיחה אין ראיה דדעתיה לאכפורי, דהוא מיחה משום שחושש שישכח התנאי ויפרע שלא בעדים ויגבה ממנו שנית, (כמו שמבואר בדבריו) ולפ״ז מדיני התנאים לא חל התנאי דהא לא שעבד נפשיה, ואנן סהדי דמשקר גם אין כאן, ולכן אין צריך לפורעו בעדים. (ולפמש״כ לא נצטרך לתירוצו של הנתיבות בסי׳ ע ס״ק א, וראה תומים ס״ק ג) אבל אם נתחייב אדם לחברו בב״ד, והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והוא מוחה, כתב הרא״ש שם דלאו כל כמיניה, כיון דהוצרך להביאו בפני ב״ד בשביל ממון זה, הויא התראתו התראה. סי׳ כיון דהוצרך להביאו בפני ב״ד מוכיחים הדברים דמה שמוחה הוא משום דדעתיה לאכפוריה, (ולא אמרי׳ דהוא משום שחושש שישכח התנאי) ואם יטען פרעתי אנן סהדי דמשקר ולכן צריך לפורעו בעדים. ועי׳ ש״ך סי׳ ע סוף ס״ק ט שנשאר בצ״ע על הרא״ש ולפמש״כ אתי שפיר. (וראה גם קצוה״ח ס״ק ג).
ג מ, א, ד״ה הודאה עיי״ש. ורבנו קיצר דבריו.
ד ראה ריטב״א שפי׳ ראית רבנו, וכתב דאינה כ״כ ראיה.
ה הרמב״ם פט״ו ממלוה ולוה הלכה ב.
ו בהלכות גדולות, וכ״ה לפנינו. (וכך מצאתי בגדולות וכו׳ הוא ל׳ רבנו, ואינו לשון הרמב״ם).
ז זה אינו, דודאי למ״ד דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים, (נאמן) יכול הוא לומר פרעתיך ביני לבינך תדע לך דהא (הגהתי לפי מש״כ הרשב״א בשם רבנו).
ח ולעולם לא יוכל לברר אם פרעו. והרשב״א יישב את זה וכתב דרק לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן, משום דהויא מילתא דעבידא לגלויי, אבל לומר מתו או איני מכירם אינו נאמן, דצריך לקיים תנאו, ועי׳ מש״כ הרשב״א בתשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ צ״ז ושם ביאר היטב שיטתו, וכן דעת הריטב״א עיי״ש. ועי׳ חי׳ הר״ן שדחה את דבריו, ולר״ן יש דרך אחרת בסוגיא זו עיי״ש.
ט פי׳ דלא היה לו לקחת ההלואה, אבל לומר למלוה שיתן לו בלא תנאי אינו יכול, עי׳ הערה 203.
י עיי״ש וכן גירסת ר״ח והרי״ף: אינו נאמן, [עי׳ רא״ש סי׳ יד, טו, ועי׳ מש״כ רבנו בדבור הבא וצ״ע]. וכן דעת הריטב״א ובשם רבותיו, ומתוס׳ ד״ה תיובתא דשמואל נראה שגורסים נאמן, וכן דעת הר״ן והרא״ש, וכ״כ בעל העיטור במאה שערים אות נא, וכתב שם: דנוסחת בעל מתיבות נאמן בשבועה ובתשובת הגאון נאמן אלא דמשתבע ושקיל, וכ״כ באור זרוע בשם רבי׳ ברוך מארץ יון, והאור זרוע כתב דגרסי׳ אינו נאמן.
כ והכרחו של רבנו לומר כן הוא מקושית הגמ׳ על שמואל כמש״כ לעיל, (וראה רשב״א וצ״ע) ראה תוס׳ ד״ה תיובתא דשמואל שכתבו דא״א לומר כן דמנ״ל לגמ׳ דשמואל חולק על ר״פ משמיה דרבא עיי״ש, והרשב״א יש לו גירסא אחרת בגמ׳ עיי״ש ולפ״ז גם שמואל לית ליה מיגו, ועי׳ בתשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ צז. ועי׳ ריטב״א וראה חי׳ הר״ן ור״ן.
ל כגירסת הר״י מיגש והרשב״א, ועי׳ ריטב״א וראה רי״ף.
מ גרסינן (עי׳ ריטב״א).
נ כ״כ בפי׳ ר״ח על עובדא קמא.
ס עי׳ רי״ף, ועי׳ ריטב״א.
ע כגירסת רבנו לעיל, עי׳ בדבור הקודם.
פ תיבות: כלומר עד סתם, אינם בנ, כי״ל וכי״נ.
צ צ״ל והיכא.
ק תיבות: כלומר עד סתם, אינם בנ, כי״ל וכי״נ.
ר צ״ל ב״ד זמן.
ש אע״ג דאיכא סהדי, עי׳ רי״ף, ולא הבנתי מה קשה מכאן, דכמו בעובדא קמא מפרשי׳ דליתנהו לסהדי קמן, ה״נ נפרש כאן. ועי׳ ריטב״א.
ת עי׳ ריטב״א.
א פט״ו מהלכות מלוה ולוה ה״ב.
ב לדברי הרמב״ם והבה״ג, הביאם רבנו בדבור הקודם.
ג ולשיטה זו הסכימו הר״ן ותוס׳ ד״ה אזל, ובעל העיטור במאה שערים אות נא.
ד מב, א.
ה תיבות הא דאמרי׳ אינם בכי״ק, ובמקומם כתוב: ומיהו דאי הכי גרסי׳ הא דקא׳.
ו וכן הקשו תוס׳ ד״ה אזל על רש״י.
ז עד.
ח עי׳ רשב״א ור״ן, ולדעת הרי״ף הסכים גם הריטב״א עיי״ש, וכן הכריע האור זרוע.
ט הטור סי׳ עא כתב שכן פסק רב האי, והרשב״א וש״ר כתבו שכן נראה דעת הר״א אב״ד בתשובה.
י עי׳ תומים סי׳ עא ס״ק ו, וקזוה״ח ס״ק ה, ונתיבות ס״ק ט.
כ עי׳ ש״ך סי׳ עא ס״ק יב שכתב על דברי הר״י מיגש דווקא אם טוען ספראי נינהו, אבל אם טוען להד״ם צריך לשלם לו, אך מדברי הר״י מיגש שכתב דמשבעינן ליה דליכא גביה מהנהו זוזי מידי, נראה שטענתו להד״ם, והש״ך בס״ק יג כתב בהסבר הדברים דאם טוען להד״מ חייב לשלם לו משום דפלגינן דיבורייהו, וצ״ע דברי הר״י מיגש שכתב דמיפטר, שו״ר שדייק כן בדברי הר״י מיגש בהגהות אמרי ברוך על הש״ך סי׳ ע ס״ק טז בהגהתו השניה, ועי׳ מש״כ שם בהגהתו הראשונה ולפי״ז לא קשה דברי הר״י מיגש, ועי׳ קצוה״ח סי׳ עא ס״ק ד, ותומים ס״ק ב. (ומלשון הראב״ד בהשגות פט״ו מהל׳ מלוה ולוה ה״א, משמע כהש״ך).
ל וכתב הרשב״א דכן נראה כדבריו, שאל״כ אפוכי מטרתא למה לי, ועי׳ ריטב״א לקמן מב, א, מש״כ על דברי הר״י מיגש, ועי׳ בהשלמה.
מ הרי״ף בתשובת הובא בראשונים, והביאו גם הטור סי׳ עא עיי״ש, ועי׳ תשו׳ הרי״ף סי׳ רעח וצ״ע, וכ״כ בעל המאור בשם איכא מ״ד.
נ בנדפס כתוב: שכבר כפר.
ס בעל המאור, ועי׳ מלחמות.
ע כל דהו ולא רב ששת. דאם הודה בפני ר״נ ורב ששת לכו״ע נאמנין, דהא הודה בפני בי תרי דתנו הלכתא, ואין נפק״מ בין אם פרע או הודה בפניהם, וכ״כ בעל המאור, ועיי״ש בבעה״מ דמשמע דהודה רק בפני ר״נ, ועי׳ מלחמות, ועי׳ ר״ן.
פ וכ״כ רבנו במלחמות, וכן פירשו בגמ׳ תוס׳ ד״ה הא.
צ צ״ל בי תרי.
ק וכ״כ רבנו במלחמות, ועיי״ש שהוסיף על דברים אלו. וכתב הריטב״א דכן דעת הרא״ה והרשב״א עיי״ש.
ר תיבות ״אמ׳ לה״ לפנינו ליתא, וכן בנדפס אינם. אך כ״ה ברשב״א ובנ״י בבבא בתרא עט, א בדפי הרי״ף, ועי׳ בעל המאור ב״ב עח, ב, בדפי הרי״ף.
ש בבא בתרא קע, א.
ת ״א״ל הב לי זוזאי״ ליתא לפנינו שם.
א א״ל רבי יצחק, כ״ה לפנינו שם.
ב אמר רב אדא בר אהבה, כ״ה שם.
ג תיבות ״מנה לי בידך וא״ל״ ליתא לפנינו שם.
ד צריך שיבואו. כצ״ל וכ״ה לפנינו שם.
ה כ״ה גירסת רבנו בחידושיו שם, וכתב דה״ג בכל נוסחי ספרד וזו היא גירסתן של הגאונים, ולפנינו שם הגירסא הלכה כרשב״ג, וכ״כ ברי״ף, והר״ח בסנהדרין כד, א, גורס הלכה כחכמים.
ו וכן פי׳ רבנו בחידושיו שם.
ז ראה רי״ף ב״ב דף עט בדפי הרי״ף.
ח וכן הקשו תוס׳ ד״ה כל מילתא, והרשב״א הריטב״א וחי׳ הר״ן.
ט בעל המאור בב״ב עח, ב, בדפי הרי״ף עיי״ש, (ושם כתב עוד תירוץ ודחאו), והנמוקי יוסף שם כתב דכ״כ מן הראשונים, וכ״כ ההשלמה כאן.
י בכי״ק כי״נ וכי״ל: האמת.
כ וכ״כ תוס׳ בשם ר״ת, וכן דעת הרמב״ם פ״ו מטוען ונטען ה״ה, ושם כתב שאין אנו מצריכין אותו להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה, (ועי׳ ש״ך סי׳ ע ס״ק ו, ובביאור הגר״א ס״ק ט). ולפי״ז יתיישב מש״כ רבנו לקמן אבל אינו מספיק וכו׳.
ל הרי״ף בב״ב שם.
מ ראה רי״ף בב״ב שם עח, ב, בדפי הרי״ף, ועי׳ בנמוקי יוסף שם, ועי׳ ר״ח סנהדרין כג, ב, שכתב דצ״ע הגמ׳ בב״ב, ועי׳ הגהות אשרי על סי׳ כז בב״ב פרק גט פשוט מש״כ בשם רבנו חננאל, ועי׳ יד רמה לסנהדרין שם.
נ עי׳ מש״כ בהגהות הגרא״ז, ונראה שאפשר לומר שזה גם מכוון על השמטת הרי״ף, דלכן השמיטה הרי״ף לההיא דב״ב משום דהלכה כרבא דפטור מלשלם ושם בב״ב מבואר דחייב לשלם, וע״ז הקשה רבנו דמה נרויח בהשמטה הרי קשה מרבי דהלכתא כוותיה.
ס וכ״כ האור זרוע. וכתב דר׳ ברוך מארץ יון חולק (הובאו גם בהגהות אשרי) ועי׳ ש״ך סי ע ס״ק ט.
ע כדאיתא בבבא בתרא לא, א.
פ עי׳ ברי״ף שם שגורס הל׳ כרשב״ג, ומרבנו נראה שהרי״ף פוסק כרבי, ורבנו בסוף ענין זה כתב על דברי רשב״ם ולא מצינו הגירסא כדבריו, ונראה מזה שהיתה גירסתו ברי״ף הלכה כרבי וראה נמוקי יוסף שם (וראה הערה 257).
צ כ״כ הראב״ד בשטמ״ק בב״ב שם, ועי׳ מש״כ הראב״ד בספר כתוב שם, בהשגתו על בהע״מ בב״ב שם. והביאו בספר התרומות שער מא, ח״א, עיי״ש שביאר דברי הראב״ד כמש״כ בשטמ״ק (ובסה״ת לא הזכיר את פירושו של הראב״ד שהובא בשטמ״ק) ועי׳ גדולי תרומה שכתב דלשון הראב״ד אינו סובל פי׳ זה, ועיי״ש מה שהקשה על הראב״ד. ולולא דברי הבעה״ת היה נראה לומר דהראב״ד בכתוב שם מפרש כהפירוש שכתב רבנו בחידושיו לב״ב עיי״ש, ועי׳ תומים סי׳ ע ס״ק ב שביאר פי׳ זה של רבנו, ולפי״ז יתיישבו קושיות הגדולי תרומה. ואכמ״ל.
ק עי׳ רשב״א (שבט״ו שימות) כאן, ובב״ב שם, שדחה לכל התירוצים מפני שעדיין לא מיושב השמטת הרי״ף לסוגיא שבב״ב, והרשב״א תירץ דאימתי אמרי׳ דצריך לברר הוא רק בבא לידון בשטר ובחזקה, דחזקה מכח שטרא קאתי, ואם שטרו פסול אף חזקתו בטלה, אבל בשני דברים שאינם תלויים זה בזה כגון פרעתי בעדים אף לרבי א״צ לברר, כדאמרי׳ בסנהדרין כג, ב, דר״מ סבר צריך לברר ורבנן אומרים א״צ לברר, ואמרי׳ התם לימא בדרבי ורשב״ג קמיפלגי ואמרי׳ אפי׳ תימא כרבי ע״כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה, דחזקה מכח שטרא קאתיא, אבל הכא דהני לאו מכח הני קאתו אפי׳ רבי מודה, ור״י ור״י נפחא ס״ל כהו״א שבסנהדרין דבכל גווני חולק רבי על רשב״ג וס״ל דר״מ וחכמים פליגי בפלוגתא דרבי ורשב״ג, ואנן קיי״ל כרבא ואידחיא דינא דר״י נפחא וכ״כ ה״ה פ״ו מטוען ונטען ה״ה, וכ״כ הר״ן דהעיקר כהרשב״א, וכתב ע״ז הגר״א בחו״מ סי׳ ע ס״ק ט: והראשונים הנ״ל בשאר מקומות ס״ל כגירסת הגאונים דהלכה כרבי דצריך לברר ואם לא בירר הפסיד, וא״א לומר כן, דר״י נפחא הא ס״ל דפלוגתת רבי ורשב״ג היא פלוגתת ר״מ וחכמים, ורבי כר״מ, וא״כ איך ס״ל לר״י נפחא כרבי דס״ל כר״מ דהוא יחידאה, וע״כ צריך להפוך הגירסא בסנהדרין ולגרוס חכמים אומרים צריך לברר, וא״כ לרבנן אין חילוק בין אם חזקה מכח שטרא קאתיא או לא, דחילוק זה אמרי׳ התם למ״ד אין צריך לברר, וע״כ צ״ל דהרשב״א והר״ן וה״ה לא ס״ל כהגאונים. והגר״א בביאורו קיצר ונראה שכונתו כמש״כ. ורבנו דס״ל כהגאונים לא תירץ כהרשב״א, ועי׳ יד רמה לסנהדרין שם, שהשוה נידון של ר״י נפחא לבא לידון בשטר וחזקה דלא כהרשב״א (ועי׳ מ״מ פ״ו מטוען ונטען ה״ה וצ״ע) והרשב״א עצמו בתשובותיו סי׳ תתקסא הביא את דעות ר״ת הרמב״ן והרז״ה וכתב אע״פ שאין דברים אלו נראים בעיני וכמו שנראה לי מדברי הר״מ אלפסי ז״ל מ״מ אין דעתי מכרעת במקום גדולים. ועי׳ לעיל הערה 257 מש״כ בשם רבנו חננאל.
ר בפרקין הלכה ב.
ש בנדפס כתוב ״רבה״, ולפנינו בירושלמי הגירסא רבי בא רב המנונא. קטע זה העתיק בעל התרומות סוף שער מא, ויש שם קצת שינויי לשון.
ת לפנינו בירושלמי שם: זעירא.
א לפנינו שם: יהודה, במקום והורה. וכ״ה בנ.
ב לפימש״כ לפנינו שם צריך לפרש דר׳ יהודה, היינו ר׳ יהודה הנשיא. כ״פ הפני משה.
ג וכן פירשו התוס׳ את דברי הירושלמי, ועי׳ בחי׳ רבנו לב״ב קע, א, ד״ה בלברר שכתב בשם ר״ח וספר המקח שאם לא הביא השטר בטלה החזקה, וכן פסק בשו״ע חו״מ סי׳ קמ סעיף ה, ועיי״ש בביאור הגר״א ס״ק טו שפי׳ להיפך ממש״כ רבנו, (ושם כתב ועי׳ בסה״ת סוף שער מא, וכונתו לדברי רבנו שהעתיקם בסה״ת שם). ועי׳ ביאור הגר״א סי׳ ע ס״ק ט, ועיי״ש בס״ק יב שכתב: וגם דעת שו״ע צ״ע שסותר למ״ש בסי׳ קמ ע״כ. ועי׳ סמ״ע סי׳ קמ ס״ק ד שכתב לחלק בין בא לידון בשטר וחזקה לאומר פרעתיך בעדים (ועי׳ ש״ך סי׳ ע ס״ק ו) וחילוקו היא כשיטת הרשב״א והר״ן, אך השו״ע בסי׳ ע ס״ב פי׳ כהבעה״מ ולדידיה אין חילוק בין בא לידון בשטר וחזקה לאומר פרעתיך בעדים, ובשניהם אם לא בירר לא הפסיד כמבואר בתשו׳ הרשב״א סי׳ תתקסא (ושם הנידון היה בבא לידון בשטר וחזקה).
ד מדברי רבנו לעיל מבואר דאף לאחר שבאו עדים יכול לחזור, ומש״כ רבנו כאן עד שלא יבואו עדים, בא לומר דאף שחזר בו לפני שבאו העדים צריך להביאם. שו״ר שכ״כ הגידולי תרומה סוף שער מא.
ה בבא קמא קטו, א ועיי״ש בגליון הש״ס.
ו קכח, א.
ז כן מתבאר מדברי רש״י סנהדרין כג, ב, ד״ה הבא לידון בשטר ובחזקה, וראה תוס׳ שם ד״ה ורבנן.
ח שגורסים בב״ב הלכה כרבי, ראה לעיל הערה 249, יקשו דברי רבא שאומר שפטור.
ט ב״ב קע, א מד״ה אטו לא מהימנינא, ולהלן.
י צ״ל דרב, וכן הוא שם.
כ ראה הערה 273.
ל צ״ל ואין, וכן הוא שם.
מ ראה תוס׳ בב״ב קע, ב, ד״ה אלא, ועי׳ בפי׳ רבנו גרשון שם.
1 הגהת הגרא״ז: בזה אינו מכוין להשמטת הרי״ף אלא חוזר לעיקר הקושיא.
2 הגהת הגרא״ז: הלכה כרשב״ג שאף רבי לא חלק אלא משום דס״ל דצריך לברר את דבריו אחרי שטען יש לי שטר ורבי מודה שאם לא טען לא הי׳ צריך אלא חזקה לבדה וכיון (וכ״ה ברשב״ם שם).
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144