רש״י ד״ה נמצאת כת שניה קרובין או פסולין. וז״ל על ידי עדים גמורים מהו לר׳ מאיר מי אמרינן השתא ודאי נוגע בעדות הוא, דאין לחבירו כת אחרת כשרה, או דילמא מעיקרא מיהת כי אסהיד בעל דין ואחר עמו אקמאי למיפסלינהו, לאו נוגע בעדות הוא, דאכתי לא אשתכח כת שנייה פסולין, הכי גרסינן לה כמו שפירשתי, ולא נהירא, חדא דאין זה בירור דברים לר׳ מאיר, הואיל וכת האחת נפסלין ועדיין נוגע בעדות הוא, ועוד: דאי נמי הוי בירור דברים בהכי, נוגע בעדות הוא דאם לא ימצא כת אחרת כשרה אלא כת פסולה, נמצא מפסיד בפסול של ראשונים דאי לא נפסלו ראשונים היה מוציא ממונו על פיהם, ודבריו נבררין על ידי שניה, ואף על פי שפסולין ועכשיו הוא מפסיד, הלכך אומר אני דגרסינן הכי והוא עיקר, דר׳ מאיר סבר אין צריך לברר, וזה שאמר להביא שתי כיתי עדים והביאם והאחת נפסלת, אין בכך כלום שאין צריך לברר דבריו ודיו בכת אחת הכשרין, ואלו נפסלין לעדות אחרת על פי בעל דין ואחר, דאינו נוגע בעדות, ורבנן סברי צריך לברר, ונמצא זה נוגע בעדות ולא מפסיל, נמצאת כת שניה קרובין או פסולין, לר׳ מאיר מהו נהי דאין צריך לברר מכל מקום עכשיו אין כאן עדות והוה ליה נוגע בעדות למפרע, או דילמא כי אסהיד מיהא לאו נוגע בעדות הוה, דאכתי לא מצאו כת שנייה פסולה עכ״ל.
ונראה לבאר דשני הלשונות ברש״י נחלקו כשאמר המלוה שיש לו ב׳ כיתי עדים, והביא ב׳ כתי עדים ונפסלה אחת מהן האם זה נחשב בירור דבריו או לא, דלפי הלשון הראשון ברש״י אם הביא ב׳ כתי עדים אע״פ שאחת מהן נפסלה הריהו בירר את דבריו, דהבירור הוא ע״י שמביא ב׳ עדים כשרים שמעידים כדבריו, והא דאמר שיש לו ב׳ כתי עדים הוא משום שלא דקדק דקסבר שכשירים היו, אולם המלוה בירר את דבריו ע״י שהביא ב׳ עדים כשרים. ואילו לפי הלישנא בתרא ברש״י הריהו חייב להביא ב׳ כתי עדים כשרים ואם כת אחת פסולה לא בירר המלוה את דבריו. ונראה דשני הלשונות ברש״י נחלקו ביסוד הדין דצריך לברר את דבריו, דלפי הלישנא קמא יסוד הדין דצריך לברר הוא כדי למנוע חשש שמא המלוה משקר, ולכן אם הביא ב׳ עדים כשרים שמעידים כדבריו תו ליכא חשש משקר והוי בירור, ותלינן דהא דאמר שיש לו ב׳ כתי עדים לא דקדק בדבריו דקסבר שהם כשרים. משא״כ לפי הלישנא בתרא יסוד הדין דצריך לברר היינו משום דכשאמר שיש לו ב׳ כתי עדים חלה התחייבות להביא ב׳ כתי עדים כשרים והוי כעין הודאת בעל דין דחייב לברר טענתו עפ״י ב׳ כתי עדים. ובטענתו שיש לו ב׳ כתי עדים שינה את חיוב התורה דסגי בכת אחת של ב׳ עדים, דהתחייב לאמת את דבריו בב׳ כתי עדים, ומשו״ה חייב להביא ב׳ כתות של עדים כשרים. ואם הביא רק כת אחת לא בירר את דבריוא.
ועיין בתוס׳ (ד״ה ורבנן) וז״ל קשה לר״ת דבפ׳ גט פשוט (
ב״ב קסט: ושם) משמע דאפילו מאן דאמר צריך היינו לכתחילה יאמרו לו ב״ד ברר דבריך אבל מכל מקום אם אין יכול לברר בכך לא יפסיד. ונראה לר״ת כפ״ה ללשון ראשון ר״מ סבר צריך לברר הלכך יכול לפסול הראשונים לפי שלא יפסיד שום דבר אם הראשונים פסולין לפי שבית דין אומרים לו ברר דבריך דמסתמא יעשה מה שב״ד יצוה עליו וא״כ לא יפסיד לפסול הראשונים שמתקיים העדות בשאר עכ״ל. ונראה דר״ת סובר דלכתחילה צריך לברר את דבריו להביא ב׳ כתי עדים כשרים אך בדיעבד אם כת אחת נפסלה עדיין בירר את דבריו ע״י הכת הכשרה. ומבואר דר״ת סובר כלישנא קמא ברש״י דיסוד הדין דצריך לברר הוא משום חשש משקר ומאחר שהביא ב׳ עדים כשרים תו ליכא חשש משקר ובירר את דבריו.
ועיין ברמב״ם (פט״ו מהל׳ טוען ונטען ה״א) וז״ל מי שערער על שדה זו והביא עדים שהיא ידועה לו והביא זה שבתוכה שטר שלקחה ממנו והביא עדים שאכלה שני חזקה, אומרים לו בתחילה קיים שטרך אם נתקיים הרי טוב וידון בשטר ואם אי אפשר לו לקיימו סומכין על עדי חזקה וישבע היסת שלקחה עכ״ל. ומשמע דסובר כר״ת דצריך לברר דבריו לכתחילה ולקיים את השטר, אך אם אי אפשר לו לקיימו אזי סמכינן אעדי חזקה וא״צ לברר.
ועיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ טוען ונטען ה״ד – ה״ה) וז״ל מנה הלויתיך והוא לי בידך, אמר לו הנטען והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו עדים ואמרו לא היו דברים מעולם, לא הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו לפיכך לא הוחזק כפרן וישבע הלוה היסת ויפטר, כיוצא בו תן לי מנה שהלויתיך ואתה עמדת בצד עמוד זה ואמר הנטען לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים שעמד לא הוחזק כפרן, שאין אדם משים דעתו לדברים שאין בהן ממש וכן כל כיוצא בזה. תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרין ללוה הביאם והפטר, לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת, ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכים אותו להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים כמו שבארנו עכ״ל.
וצ״ב מה החילוק בין ההלכות הנ״ל, דבהל׳ ה׳ כתב הרמב״ם שאומרים ללוה להביא את העדים שפרע בפניהם כדי לברר דבריו, ואילו בה״ד לא הצריך את הלוה להביא את העדים שרק כתב ״ובאו עדים״. וכתב המגיד משנה דאפשר שהרמב״ם מחלק בין אומר ״והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני״ לאומר ״פרעתיך בפני פלוני ופלוני״, כלומר דבאומר ״והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני״ (בלשון תמיהה) ר״ל דטוען פרעתי בפני עדים והוי סיפור דברים בעלמא, אך אינו טוען שיכול להביא את העדים להעיד עבורו, משא״כ אם אומר ״פרעתיך בפני פלוני ופלוני״ ר״ל דיכול להביא את העדים שפרע בפניהם בפנינו להעיד שפרע, דאזי אומרים ללוה להביאם בפנינו כדי לברר את דבריו. ויתכן דזוהי כוונת הראב״ד שכתב וז״ל א״א לאו דוקא אומר בפני פלוני ופלוני שזה לשון המדבר בהווה וזה לשון המדבר על עיקר הטענה ואין כאן חכמה עכ״ל. ונראה דמש״כ הראב״ד ״לשון המדבר בהווה״ ר״ל דבהל׳ ה׳ הלוה טוען שיכול להביא בפנינו את העדים שפרע בפניהם, ומשו״ה אומרים ללוה הביאם והפטר. ואילו בהל׳ ד׳ מיירי רק ״על עיקר הטענה״ כלומר שטוען הלוה שפרע בפני עדים ואינו חייב לשלם אך אינו טוען שיכול להביא את העדים בפנינו. והשיג ע״ז הראב״ד ״ואין כאן חכמה״. ולכאורה תירוץ זה תלוי האם הדין שצריך לברר הוא משום דהתחייב להביא עדים דאזי שפיר יש לחלק בין משמעות לשונו, שאם רק אמר שפרע בפני עדים לא נתחייב להביא את העדים, משא״כ אם אמר שיש לו עדים שפרע בפניהם דאזי חייב להביא העדים ולברר דבריו. אך אי נימא דיסוד הדין שצריך לברר דבריו הוא משום חשש שמשקר אין לחלק בין משמעות לשונו ובכל אופן יצטרך לברר דבריו.
ועוד תירץ המגיד משנה ״ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעדי הלואה דלמעלה אין שם עדי הלואה וכאן יש עדים וזהו שכתב כאן והרי העדים״. כלומר דבהל׳ ה׳ מיירי היכא דיש עדי הלואה ואזי צריך הלוה לברר את דבריו שפרע בפני עדים, משא״כ בהל׳ ד׳ מיירי דליכא עדי הלואה וא״צ הלוה לברר את טענתו שפרע בפני עדים. ודבריו צ״ב. ונראה לבאר דקיי״ל
(ב״ק דף קיח.) שאם טען הלוה איני יודע אם פרעתיך חייב, ובגמ׳
(שם) נחלקו בדין איני יודע אם נתחייבתי אי חייב או לא דתלוי אי ברי ושמא ברי עדיף או לאו ברי עדיף. ונראה דכשאמר הלוה ״איני יודע אם פרעתיך״ חלה הודאת בע״ד שהיתה הלואה והוברר טענת המלוה וחלה חזקת חיוב, וטענת הלוה ״איני יודע אם פרעתיך״ דהיא טענת שמא אינה טענה לפטור את הלוה מחזקת חיוב. אך כשאמר הלוה ״איני יודע אם הלויתני״ אזי חל חיוב על המלוה לברר את טענתו, ואי לא בירר את טענתו הלוה פטור. ונראה דזוהי כוונת המגיד משנה דבהל׳ ד׳ מיירי דליכא עדי הלואה, והמלוה טוען שהלוהו על פה, דאזי חל חיוב על המלוה לברר את טענתו ותביעתו, ומשו״ה אם טען הלוה פרעתי הריהו נאמן במיגו שהיה יכול לטעון לא לויתי, ולכן בכה״ג אין הלוה חייב להביא את העדים ולברר את טענתו שפרע, דנאמן מכח מיגו. משא״כ בהל׳ ה׳ מיירי במלוה בעדים דאזי המלוה בירר את טענתו וחל חיוב על הלוה לברר את טענתו שפרע בעדים, ומשום כך הלוה חייב להביא את העדים.
א. ועיין ברמב״ן עה״ת
(דברים יז:ו) עה״פ ״על פי שנים או שלשה עדים יומת המת״ וז״ל אבל פשוטו של מקרא לאמר שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה. ואמר הכתוב כאשר הוגד לך ושמעת תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה אם שמענו שעבר בפני שלשה נשלח בעבורם ויבואו לב״ד ויעידו כולם, והוא הדין למאה, כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת, ואם לא היו שם יותר או שהלכו להם ואינם נמצאים שם בשנים די עכ״ל.